סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא, ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו מפני שנשתנות צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע, מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן שהרי צורתן עומד ואין החבלים כלים.
השגת הראב״ד סיככה בפשתי העץ וכו׳ טעם אחר יש לנו בזה מפני שאניצי פשתן ראויים ליתן אותה בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה ע״י דבר אחר ולא פחיתי מבלאי כלים עכ״ל.
כתב הרה״מ דודאי גרעי מבלאי כלים שנשארו מדבר שהיה מקבל טומאה מתחילה ואלו לא באו לכלל טומאה מעולם, עוד הק׳ לטעמו של הראב״ד דא״כ סככה בחצים זכרים למה כשרה והלא ראוי להנתן בברזל ויעשו חצים ויקבלו טומאה.
ויש לומר לדעת הראב״ד דודאי למש״כ הרמב״ם דבלאי כלים הוא מדרבנן בודאי לא שייך לדמות הגזירות, אבל יש לומר דהוא דאורייתא כיון שכבר היה מקבל טומאה לא דמי לפסולת גורן ויקב שהוא עוד גולמי ולכן סובר הראב״ד דכיון שכבר נגמרו וראויין ליתנן בכרים וכסתות לא דמו לפסולת גורן ויקב, ובזה מיושב קושית המ״מ מחצים זכרים דחצים זכרים דמקבלים טומאה כשנתנן בברזל משום דעץ המשמש הברזל אינם צריכים שום תיקון מקודם רק כשיתנום דמקבלים טומאה אז ודאי פסולים כמו שהביא הלח״מ בשם ריא״ז ומבואר ברמב״ם פ״ד מהלכות כלים.
ולפי״ז יהא צריך לומר דפירות דפסולים הוא כדאמר רב אשי מגורן ולא גורן, ובזה יש לבאר גם דברי הרמב״ם אלא דסובר דבלאי כלים כיון שנשברו שוב נעשו כמו גולמי וע״כ דהוא מדרבנן, רק דבדברי הרמב״ם לא משמע משום גולמי דהא כתב וכאלו אינם מגדולי קרקע.

סככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה אע״פ שהוא עתיד להתמלאות בברזל בית קבול הוא ומקבל טומאה ככל בית קבול.
נ. ב. עי׳ במ״ל ועי׳ בסדרי טהרות על מס׳ כלים דף קל״ד ד״ה טבעת שחלק בין קודם שנתמלאו לאחר שנתמלאו ע״ש.

מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף, קטנה סתמה לשכיבה לפיכך אין מסככין בה אלא אם כן עשה אותה לסיכוך, גדולה סתמה לסיכוך לפיכך מסככין בה אלא אם כן עשה אותה לשכיבה, ואם יש לה קיר אפילו גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קיבול, ואפילו ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים.
הקשה הלח״מ דכאן השוה רבינו קנים וגמי וחלף ובודאי שכלן מקבלין טומאה ובהלכות כלים פכ״ה כתב מחצלת הקש מתטמאה במדרס ושל קנים ושל חלף טהורים, ותירץ דטהורים ממדרס אבל טמאים משום טמא מת והביא ראי׳ ממה שכתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ כלים כל הכלים העשויים מן הגומא כו׳ מן הקנים ומן החלף כגון הכפיפות והטרסקלין והמחצלות והמפצות כו׳ וא״כ נראה דמיטמאין בטומאה ולכן אינם ראויים לסיכוך, אבל באמת שם לא כתב הרמב״ם כלום דכתב רק דמטמא כמו כלי עץ אבל עכ״פ צריך שיהיה כלי, והכא כיון דאין ראויין לשכיבה ליכא עלה תורת כלי דע״כ אינו ראוי לתשמיש אחר דהא כתב הרמב״ם וכן במתני׳ סתמא לשכיבה וע״כ מדין שכיבה מקבל טומאה.
ונראה ע״פ מה דאמר בגמ׳ שבת דף נ״ט דמדרס אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו ובטמא מת פליגי ר״א ור״י הנה בטמא מת הוא ענין אחר אם בעינן מעין מלאכתו ראשונה, אבל באמת צריך ביאור במה דתלה הגמ׳ דין זה בדין כפה סאה גבי מדרס, וע״כ צריך לומר דזה תלוי בזה דאם בעיקר מלאכה ראשונה אינה חשובה המלאכה האפשרית לבד מלאכה הקבועה א״כ כשבטלה מלאכתו הקבועה ואינו יכול לשמש מעין מלאכתו ראשונה אינה מקבלת טומאה וכיון דאינו צריך מעין מלאכתו ראשונה ע״כ דבעיקר דין טומאת מת לא איכפת לן מאיזה מלאכה היא מקבלת טומאה ולכן כאן כיון דאינו ראוי לשכיבה והוא עשה אותה לשכיבה נקרא שאינו מיוחד לשכיבה ומ״מ מקבלת טומאה מטמא מת משום דעכ״פ קצת ראוי לשכיבה כיון שעשאה לשכיבה אף שעומד שבודאי יתחרט ויניח אותה לסכך כיון שהיא קשה לשכיבה.
ונמצא דאף דכל עיקר דין דמפץ טמא במת ילפינן מדין מדרס מ״מ לא ילפינן אלא עיקר דין ראוי למדרס דמטמא משום טמא מת אבל דין מיוחד לשכיבה לא צריך בדין טמא מת, ומבואר בזה מה שפירש״י במתני׳ דסוכה דף י״ט ע״ב עשאה לשכיבה הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה, וקשה דלמה צריך לזה דין כלי, אבל לפי״מ שביארנו בדברי הרמב״ם מיושב דבאמת אינו טמא משום מדרס.
והנה הרמב״ם בפכ״ג מכלים הל״א כתב דמפץ דמטמא משום טמא מת הוא מדבריהם, וקשה טובא דהא מפץ ילפינן מק״ו מפכים קטנים, ומצאתי שכבר הקשה כן בקרית ספר ותי׳ ע״פ דברי התוס׳ בשבת דף פ״ד אבל תירוצו צ״ע דבדברי התוס׳ פירשו המהרש״א והמהר״ם דזהו אילולי הק״ו דמפץ במת ע״ש בדבריהם וכן מוכח שם דעיקר הא דאין לו טהרה במקוה פריך שם הגמ׳ על עיקר טומאת מדרס.

נסרים שאין ברחבן ארבעה טפחים מסככין בהן אף על פי שהן משופין ואם יש ברחבן ארבעה אין מסככין בהן ואע״פ שאינם משופין גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא כסוכה נתן עלי׳ נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואין ישנין תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו היו נסרין שיש ברחבן ארבעה ואין בעביין ארבעה והפכן בצידיהן שאין בהן ארבעה וסכך בהן הרי זו פסולה שהרי הנסר פסול בין שסיכך ברחבו בין שסיכך בעביו.
נתן עלי׳ נסר כתב המ״מ במשנה ובגמ׳ כלשון רבינו ופי׳ הסוכה כשרה כשהנסר הזה הוא מן הצד שנשארו לסכך הכשר שלש דפנות אבל באמצע הרי הוא מפסיק בין הדפנות ואין הסוכה כשרה כמו שיתבאר בפרק זה שסכך פסול פוסל באמצע בארבעה טפחים, ועי׳ בכ״מ מש״כ בזה.
והנה מד׳ הרמב״ם שכתב דנתן עלי׳ נסר אחד כשרה ואין ישנים תחתיו ולא הזכיר דמיירי דוקא מן הצד מוכח דאיירי באמצע דלא כפי׳ רש״י והמ״מ ומ״מ כשרה ובטעמא נראה משום דגזרת תקרה לא שייך על נסר אחד ומ״מ אין ישנים תחתיו, והא דשאני נסר אחד היינו משום דשני נסרים ביחד כיון דאית בהו שיעור סוכה קטנה כבר יש בזה כדי לפסול הסוכה ושייך גזרת תקרה גם לענין לפסול הסוכה, אח״כ מצאתי בפנ״י שפי׳ כן בד׳ הרמב״ם אלא דלא נחת בטעמא שכתבנו לחלק בין נסר אחד לשני נסרים, אלא דהקשה מסוגיא ערוכה לקמן דף י״ז ע״ב דקאמר שם דע״כ צריך לאוקמי מתני׳ מן הצד.
והנה הפנ״י העיר אמאי פריך בגמ׳ שם מתני׳ דנסר דוקא אליבא דנהרדעא והא אדרבא אליבא דסורא דבין רב ובין שמואל סברי דבאמצע בד׳ טפחים לתרווייהו קשה מתני׳ וצריך ע״כ לאוקמי מן הצד ולכן פי׳ הפנ״י דאליבא דסורא באמת מפרשינן דאיירי באמצע וכפ״מ שנראה מדברי הרמב״ם ודוקא אליבא דנהרדעא מקשה בגמ׳ כיון דרב ע״כ אינו מפרש מתני׳ מן הצד דאי מפרש כן מנלן לומר דבאמצע בד׳ אמות וע״כ משום דמפרש למתני׳ דמיירי כשהנסר באמצע וקתני כשרה בד׳ טפחים וע״כ מוכח דסכך פסול אינו פוסל אפי׳ באמצע בד״ט וכיון דאפיקתי׳ מד״ט אוקמי׳ אד׳ אמות ולכן כיון דרב לומד ממתני׳ דינא דבאמצע בד׳ אמות וע״כ דלא מסתבר לי׳ לחלק בין נסר אחד להרבה נסרים ולכן לא מסתבר לנהרדעא לעשות מחלוקת בזה בין רב לשמואל ולכן ע״כ מפרשי מתני׳ מן הצד אפי׳ לשמואל, אבל לסורא מסתבר להו לכו״ע לפרש כן לחלק בין נסר אחד להרבה נסרים ומיירי אפי׳ באמצע זהו קוטב דברי הפנ״י [והנה הא דכ׳ הפ״י כיון דאפיקתי׳ מד״ט אוקמי׳ אד׳ אמות אינו מוכח כ״כ דכ״ז הוא לדבריו שכתב לפרש דגם רב סובר דין דופן עקומה אכן לפמש״כ הרמב״ן דרב אינו סובר דופן עקומה א״כ פשוט דמפרש דהוא כדין בית שנפחת דתנן ד׳ אמות אלא דלדעת הרמב״ן יש בל״ז מקור לדברי רב כיון דלא סבר הא דדופן עקומה].
אכן נראה דבאמת מה דמפרשי בגמ׳ מן הצד אינו מובן, דא״כ היינו מתני׳ דלקמן בית שנפחת, ועוד דהו״ל לאשמעינן דכשר עד ד״א ולמה קתני במתני׳ נתן עליו נסר שהוא רחב ד׳ טפחים, ונראה דמתני׳ מיירי מן הצד חוץ לדין דופן עקומה והיינו בתחילת סוף של ד״א ואח״כ ובצירוף הוא ד׳ טפחים ונמצא דהנסר אינו ד״ט חוץ לד״א דע״כ צריך להיות משהו בתוך ד״א ומשהו אין בו שיעור ונוכל לחשוב חצי לכאן וחצי לכאן וזהו כמו התי׳ דמשני בגמ׳ גבי שני נסרים אין מצטרפין דאיירי לענין להצטרף לד׳ אמות מן הצד והיינו דאינו פוסל מדין דופן עקומה, וא״כ הכונה הוא דלא כמש״כ הפ״י לדחות ד׳ הרמב״ן דסובר דלרב דבאמצע בד״א לית הלכתא דדופן עקומה דלרב דסובר סכך פסול פוסל באמצע בד״א דיצטרפו שני הדינים היינו דין דופן עקומה ודין דסכך פסול בד״א ובז׳ אמות יהי׳ כשר, דהא כתב הר״ן להדיא דלמ״ד אין לבוד באמצע דלא אמרי׳ דופן עקומה ולבוד דכי אמרי׳ יש לבוד מן הצד דוקא כי מיעטו מצד סכך אבל מיעטו מצד דופן לא דלא תימא כיון דבפחות מד״א סמוך לדופן אמרי׳ דופן עקומה אפי׳ מיעטו מן הדופן הו״ל לבוד מן הצד קמ״ל דלא משום דל״א דופן עקומה ולבוד כהדדי וכו׳ והנה איברא דלהלכה קמ״ל יש לבוד באמצע מ״מ הך סברא יש לומר דקיימא גם למסקנא דל״א לבוד ודופן עקומה ביחד ונמצא דהוא לבוד באמצע אלא דקיי״ל יש לבוד באמצע אבל לפ״ז י״ל דלרב דסבר דבאמצע אינו פוסל אלא בד״א דזהו ג״כ הלכה ול״א לב׳ הלכות דהיינו דופן עקומה ובאמצע אינו פוסל אלא בד״א לא מצטרפי אף דמל׳ רש״י דף י״ז ד״ה ואמרו לי משמע קצת דמהני דין דופן עקומה ודין ד״ט אך אינו מוכרח, עכ״פ לד׳ הר״ן אפשר שפיר לומר דל״מ להצטרף שני הדינים, ולכן מיושב מה שדחה הפנ״י ד׳ הרמב״ן דע״כ אי סבר רב באמצע בד״א לא סבר דופן עקומה משום דב׳ דינים לא אמרינן וממילא כיון שיש יותר מד׳ אמות סכך פסול הסוכה פסולה ואף דאשכחן בעירובין דאמרינן לבוד וחבוט רמי אפשר דהתם זה בגובה וזה במשכו אבל תרווייהו במשכו לא אמרינן כדברי הר״ן, וביותר תימה לי על דברי הפנ״י דהא תנן בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל לסיכוך ד׳ אמות פסולה ולהדיא דל״צ ח׳ אמות ובד׳ פסול. ועכשיו אם הי׳ גזרת תקרה כמו שאר פסולין לא הי׳ כשר כשנתן נסר בסוף ד״א דהא לא מצרפינן דופן עקומה ודין דהכשר של ד׳ באמצע אבל כיון דהוא משום גזרת תקרה וגזרת תקרה הוא דוקא בד׳ ולכן כשר ואף דנשאר רק משהו אבל הא אי אפשר למשהו שלא תהי׳ באפשר להתחלק וא״כ נשאר עוד חצי משהו לתוך ד״א וישאר ד״ט פחות משהו.
אך כ״ז אי אמרינן דלר״י שני נסרים אין מצטרפין והוא ג״כ כאופן הנ״ל וכמו שביאר בפנ״י דהיכי שסוף הנסרים מונח א׳ מהם קצת תוך ד״א לכותל וכן הצד השני של הכותל אין מצטרפין לפסול כל הסוכה אבל באמת לפ״מ דאמרי׳ בגמ׳ דע״כ נעשו כשפודין של מתכות א״כ גם השלשה שיצאו מהנסר ג״כ פסולין דלא עדיף מהפכן על צדיהן, ולכן פשוט דבסורא דסברי דפסול בהפכן על צדיהן א״א לפרש דקאי על מן הצד וע״כ דצריך לפרש דנסר אחד כשר גם באמצע, אלא דצריך להבין אמאי בנהרדעא לא ניחא להו כפירושא דסורא דקאי על נסר אחד באמצע ומ״מ כשר.
ונראה דבאמת בהא פליגי סורא ונהרדעי דהא חזינן דעל מתני׳ דנתן עלי׳ נסר לא אמרו כלל בגמ׳ דאיירי על ד׳ אמות מן הצד וע״כ דהוי ניחא לפרש דקאי באמצע ומ״מ כשרה משום דעל נסר אחד לא גזרו לפסול משום גזרת תקרה לענין לפסול כל הסוכה וכן שלא יישן תחתיו אבל בנהרדעא ע״כ לא ניחא להו בפי׳ זה מכיון דאמרי דרב סבר דסכך פסול באמצע ג״כ בד׳ אמות וקשה מנ״ל לרב לומר הכי הא מתני׳ דבית שנפחת תחתיו דסכך פסול אינו פוסל אלא בד״א מיירי מן הצד וע״כ דלמד זה ממתני׳ דנתן עלי׳ נסר רחב ד״ט כשרה ומפרש דהוא משום דסכך פסול אינו פוסל בפחות מד״א, וסבר הגמ׳ דנהרדעי לא סברי כלל לחלק בין גזרת תקרה לסכך פסול וכיון דנסרים פסולים משום גזרת תקרה א״כ מסתבר דנסר אחד נמי פסיל וביחוד דרב נחמן אמר למעלה דנסרים הם כשפודין של מתכות וא״כ לא סברי בנהרדעא לחלק בין נסר לסכך פסול ולכן ע״כ פירשו גם לשמואל דמיירי לענין ד׳ אמות מן הצד אבל בסורא סברי לחלק בין נסרים לסכך פסול ומפרשי מתני׳ דנסר אחד לא גזרו בו גזרת תקרה ואף דלענין הפכן על צדיהן סבר רב הונא טעמא דר״נ דפסולין מ״מ סבר דהיינו דוקא בנסרין אבל בנסר אחד לא גזרו.
והנה בפירושא דמצטרפין לארבע אמות מן הצד אפשר לפרש הכא כפשוטו דמצטרפין כשיהיו ביחד ד״א דזהו שיעורא דסכך פסול מן הצד וברייתא דשני נסרים אין מצטרפין היינו דר׳ יהודא סבר דאפי׳ כל הסוכה כשרה וכדאמר הגמ׳ לעיל דאיידי דאמר ר״מ מצטרפין אמר ר״י אין מצטרפין, וכ״ז ניחא לרב דאמר ביש בהן ארבעה מחלוקת אבל לשמואל דאמר באין בהם ארבעה מחלוקת ואמר למעלה בלישנא אחרינא דלשמואל נמי מפרשינן דמצטרפין לד״א מן הצד ופי׳ מהר״ם דמדלא פריך לשמואל מה אמר ר״י אין מצטרפין הא קנים בעלמא נינהו דהכונה בברייתא זו לנסרים שיש בהם ד׳ והוא פלוגתא אחריתא דיש קולא בנסרים דאפי׳ נסרים שיש בהן ד׳ דפסילי מ״מ אין מצטרפין לד״א מן הצד, ובאמת צריך הדבר ביאור דכיון דד״א הוא שיעור משום דופן עקומה א״כ כשיצא משיעור ד״א הו״ל באמצע ובאמצע כו״ע מודו דנסרים שיש בהן ד׳ פסול וא״כ מה שייך לומר אין מצטרפין. וע״כ צריך לומר לפי׳ מהר״ם דהכונה אם הנסרים יצאו משאר ד׳ אמות אלא דלית בהו באמצע שיעור ד׳ טפחים דאף דבודאי בסכך פסול אין צריך אלא ד׳ אמות וכבר פסול ואין צריך ד׳ אמות וד׳ טפחים כדמוכח ממתני׳ דבית שנפחת וכן אכסדרא ולא כהפנ״י שרוצה לומר דלרב דסבר דסכך פוסל בד״א בין באמצע בין מן הצד יחשב דופן עקומה ושיעור ד״א ויהי׳ צריך לפסול פחות משמונה אמות דממתני׳ מוכח דאינו כן, אבל כ״ז בסכך פסול אבל בנסרים אפשר לומר דאיכא בהו קולא אחריתא דצריך שיהי׳ באמצע שיעור ד״ט דאז איכא גזרת תקרה אבל כל שיעור דופן עקומה אינו נחשב לחשבון וזהו ע״כ טעמא דמ״ד שני נסרים אין מצטרפין ובהכרח כן צריך לומר לפי׳ מהר״ם.
והק״נ על הרא״ש הקשה דלפי׳ מהר״ם דיש נ״מ בזה להלכה הו״ל להרא״ש להביא זה אבל יש לומר דלפ״מ דמסקינן דע״כ נעשו כשפודין של מתכת באמת א״א לומר סברא זו וע״כ לפ״מ דמסקינן דנעשו כשפודין של מתכת לא סבר כלישנא אחריתא ומפרשינן כלישנא קמא ומאי מצטרפין מצטרפין לארבעה, והמהרש״א באמת לא ניחא לי׳ כפי׳ של מהר״ם אכן גם פירושו לא ניחא דאי בנסרים שאין בהם ד׳ א״כ מאי קאמר לד״א מן הצד הא ברווחא אפשר לומר מצטרפין לארבעה ולכן ע״כ כפי׳ מהר״ם וכמו שכתבנו.
ונראה בטעמא דפסק הרמב״ם כסוגיא דסורא לפמש״כ הרמב״ן שהבאנו דבריו בטעמא דפסק הרי״ף כשמואל דבאמצע בד״ט משום דלרב דאמר באמצע נמי בד״א ליכא הלכתא דדופן עקומה כיון דגם באמצע אינו פוסל אלא בד״א ויש לומר דמטעם זה גופא פסק הרמב״ם כסוגיא דסורא כיון דכללא הוא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ולא הוזכר כן בגמ׳ דהכא הלכתא כשמואל ולכן ע״כ דסבר הגמ׳ דהעיקר כאן כסוגיא דסורא דיש חילוק בין נסר דהוא משום גזרת תקרה לסכך פסול.
ובדברי הפנ״י שכתבתי חשבתי לומר עוד ע״פ דברי הרשב״א בדף י״ז במה דאמר הגמ׳ וצריכא דאי אשמעינן וכו׳ אבל סוכה גדולה וכו׳ וכתב הרשב״א והא דס״ד לאיפליגי בדופן עקומה היכא דסככה סכך כשר להיכא דסככה סכך פסול, קשיא לפום מאי דפרישנא בדופן עקומה שרואין הכותל כאילו נתעקם מ״ש בין סכך הכשר לסכך הפסול לגבי האי מילתא וכתב על זה ונ״ל דה״ק דדילמא הוה ס״ד דסכך פסול לא גמירי ביה דופן עקומה דכיון שאינו מן הסוכה כלל מפסיק וחוצץ הוא מאוד אבל כשהסכך סכך כשר אלא שהוא נעשה לשם דירה דמין במינו הוא אינו חוצץ כל כך ראוי להכשירו ע״י דופן עקומה, קמ״ל דאפילו בסכך פסול אמרינן לה דהכי גמרינן עכ״ל ולפי דבריו יש לומר דיש סברא לחלק להיפוך דבאמצע כיון דאינו פוסל אלא בד׳ אמות אבל בפחות אינו פוסל אמרינן דגם הסכך פסול נחשב לסוכה דמתבטל להסכך כשר, א״כ לא נימא בזה דופן עקומה אלא מצטרף הסכך פסול זה לזה ונעשה יותר מארבע אמות דפסולה הסוכה.

(י-יא) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן גזירה שמא יעשה אותן חבילות על גגו כדי לייבשן וימלך וישב תחתיהן לשם סוכה והוא מתחלה לא עשה סכך זה לצל ונמצאת כסוכה שנעשית מאיליה ואם התירם כשירות ואין חבילה פחותה מעשרים וחמשה בדים. חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהן.
השגת הראב״ד ואין חבילה פחותה וכו׳, בירושלמי מצא אותה ולא ידעתי למה כתבה שאפילו אגד ג׳ שמיה אגד.
נ. ב. לדעת הרמב״ם נראה פשוט דחבילה ואגד הם ב׳ ענינים ונ״מ לענין הלכה י״א שאם היו שנים ואגדם אין מסככין והיינו אם היו בענף אחד י״ב קנים ובאחד י״ג ואגדם יחד לפי״מ דקיי״ל דאגד ב׳ שמיה אגד הוו חבילה ואין מסככין בהן, ועיין בלח״מ שכתב דהיינו לענין אגד אחד אבל אין צריך לזה.
ומה שהק׳ הכ״מ למה כתב רבינו חבילות קטנות, פשוט דקטנות היינו בגודל והיינו שהן קצרות או דקות שנאגדין למנין, וח״א העירני דא״צ לומר דקות אלא שהיו חבילות קטנות ואגדם למנין וביחד הם הרבה וזהו לפימש״כ דחבילה ואגד ב׳ והכונה שאגד שתי חבילות.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות, אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשר, ואם היה זה כמו זה לצמצום אע״פ שאין במקום אחד שלשה הרי זה פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.
השגת הראב״ד סיכך בדבר פסול וכו׳, א״א זה לא ידעתי למה אמרו ואולי בסוכה גדולה אמרו ובמקרה סוכתו בשפודין ובדבר כשר משום שא״א לצמצם אבל הטעם שכתב לא יבוא על זה הדרך עכ״ל.
הרה״מ הקשה לפי שיטת הרמב״ם דפסק דפרוץ כעומד מותר א״כ למה פסק כתירוץ שהוא אליבא דמ״ד פרוץ כעומד אסור, ועיי״ש שכתב דכיון דסכך פסול כפרוץ דמי ובפרוץ כעומד פסול בסוכה משום כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת כדאיתא בדף כ״ב וסובר דסכך פסול דינו ממש כפרוץ, וכונת המ״מ דהסכך פסול ודאי אינו יכול להצטרף עם סכך כשר להכשיר הסוכה.
והר״ן בפ׳ הישן גבי כזוזא מלעיל כתב דודאי לא שייך האי טעמא אלא היכי דפרוץ ממש, אבל בסכך פסול היכי דכי הדדי נינהו לא אמרינן כן.
ונראה לבאר טעם מחלוקת המ״מ והר״ן עפי״מ שכתב הר״ן במתני׳ דריש המסכתא בד״ה ושחמתה, דהביא פירש״י דהמועט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו, ופירש דלא רצה רש״י לפרש שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל דהא אמרינן לקמן בפ׳ הישן במתני׳ בחמתה דלמטה קאמר אבל אם למעלה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה, דאע״ג דר׳ יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה אפ״ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתה מרובה מצלתה אין כאן צל.
וכונת הר״ן הוא דעיקר שם סכך הוא שיהא סוכך ולכן זה ודאי בעי שיהיה לפחות הסכך מיצל במקומו ואם הסכך למעלה מכ׳ אמה אם ישב על השולחן יהיה לו צל אבל חמתה מרובה מצלתה אין כאן צל, והנה לכאורה היה אפשר לומר יותר כיון דלא בעינן אלא שהסכך יהיה לו בעצמו שם סכך ולא איכפת לן מה שבסוכה אין צל א״כ למה לא מהני בחמתה מרובה מצלתה הא כל חלק סכך במקומה היא סוככת על שלמטה, ונראה דלזה כתב רש״י דהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו והיינו כיון דהרוב אינו מסוכך לא הוי גם על המועט שם סכך דבטל ברוב המגולה וכמש״כ הר״ן.
ולפי״ז נראה דאיכא נ״מ בין לר׳ יהודה ובין לרבנן אליבא דר׳ זירא דמפרש טעמא דרבנן דפסול בסוכה למעלה מכ׳ אמה משום צל סוכה, דכיון דצריך שיהא אדם יושב בצל סוכה א״כ חמתה מרובה מצלתה פשיטא דפסולה בלא דין ביטול אלא משום דחסר שיעור צל, ורק בצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשום רוב הצל הסוכה כולה כשרה, ולפי״ז בפרוץ כעומד כיון דכזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת והוי חמתה מרובה מצלתה דפסול לבד טעם ביטול אלא משום דחסר צל, וא״כ כשסכך פסול וסכך כשר שוין כיון דע״י הסכך כשר לבד היתה חמתה מרובה מצלתה הו״ל מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר להכשיר הסוכה, אבל לר׳ יהודה כיון דלא צריך ישיבה בצל סוכה וצריך רק שהסכך יהיה סוכך ולפי״ז כל הפסול בחמתה מרובה מצלתה הוא משום שהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו וא״כ בסכך פסול וכשר שוין אין הפסול גורם הכשר אלא דלא בטיל הצל מחמתה המרובה הימנה ובזה לא אמרינן דהוי מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר.
וזהו סברת הר״ן אף דהר״ן לא כתב כן אלא אליבא דר׳ יהודה אבל באמת גם לרבנן איכא פלוגתא אי טעמא משום צל אי טעמא משום דסוכה דירת ארעי בעינן, והרי״ף כתב דסוגין כרבא ומשמע דלית ליה דר׳ זירא ולכן שפיר כתב הר״ן דלא שייך גבי סכך פסול וסכך כשר שוין טעמא דכזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת, אבל הרמב״ם לפי תירוצו של המ״מ יסבור דקיי״ל נמי כר׳ זירא דבעינן צל סוכה אלא דקיי״ל נמי כרבא וכיון דבעינן צל סוכה א״כ גם בסכך פסול וכשר שוין שייך טעמא דכזוזא מלעיל ולא מהני שסכך פסול מצטרף לסכך כשר שלא יתבטל הצל כמו שנתבאר.
ועפי״ז מיושב דברי הגמ׳ דפריך בסוכה ט״ו ע״א לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בדר״י, וקשה לפי שיטת הרמב״ם דהא גם לרב פפא לא מהני בפרוץ כעומד, ולפימש״כ באמת אליבא דר״פ איכא כמה גווני לשנויי, דיש לומר דר״פ לא סבירא ליה כר׳ זירא דטעמא משום צל סוכה, ואינו מצטרף סכך פסול להכשר הסוכה, או דנעמיד מתני׳ כר׳ יהודה דלא בעי צל סוכה.
והנה בעירובין ג׳ ע״א גבי מקצת סכך בתוך כ׳ ומקצת סכך למעלה מכ׳ פירשו בתוס׳ דזה דאמר אי קלשת היינו משום דיתפזרו אח״כ אבל עכשיו הוי צלתה מרובה מחמתה וע״ז אמרינן חלל סוכה תנן, אבל הר״ן פירש דאפילו היכי דעכשיו חמתה מרובה מצלתה כשר, ונראה בטעם מחלוקתם דהתוס׳ סברי דבעינן צל סוכה וכדסבירא ליה לר׳ זירא וא״כ הסכך דלמעלה אינו עושה צל סוכה, אבל הר״ן לפי מה שפירשנו סובר דלא קיי״ל כר׳ זירא דבעי צל סוכה והפסול דלמעלה מכ׳ אמה הוא משום דבעינן דירת עראי ולכן כשהסכך מתחיל למטה הוי דירת עראי דהדפנות אינן גבוהים למעלה מכ׳, ולפי״ז מבואר דהרי״ף והרמב״ם אזלי לשיטתייהו דהרמב״ם לא פסק האי דינא דחלל סוכה תנן ולא הביא אלא הגמ׳ דהוצין, ויש לומר בשני אופנים או דסובר כפי׳ התוס׳ ואינו מחלק בין הוצין למקצת סוכה וסובר כהסוגיא דהוצין אבל אליבא דרבא דאמר חלל סוכה תנן ולפי״ז מה דאמרינן חלל סוכה תנן אינו חידוש בעיקר ההלכה אלא דמוכח מזה דלא אמרינן אי קלשת, ועוד יש לומר דבאמת מפרש הרמב״ם כהר״ן דהגמ׳ בעירובין דאמר אי קלשת מיירי דגם עכשיו אי קלשת יהיה תיכף חמתה מרובה מצלתה ולא לכשיתפזרו ומ״מ סובר רבא דכשר והוא משום דכיון דסובר בטעמא דסוכה למעלה מכ׳ פסולה הוא רק משום דסוכה דירת ארעי בעינן ולא סבר האי דינא דצל סוכה אבל הרמב״ם פסק ג״כ כר׳ זירא דבעינן צל סוכה והכריחו לזה הסוגיא דהוצין ואינו מחלק בין הוצין למקצת סכך ומזה גופא הכריח דקיי״ל נמי כר׳ זירא ולכן פסק דבעינן במעדיף אבל סכך פסול וכשר שוין כיון דבעינן צל סוכה א״כ סכך פסול מצטרף להכשר סוכה.
ומה שחילקנו בין אליבא דר׳ יהודה בין אליבא דרבנן לטעמא דר׳ זירא יש לחלק לרבנן גופא בין סוכה גדולה לסוכה קטנה דבסוכה קטנה כיון דצריך שיעור ז׳ טפחים וצריך שיהיה צל ברובה של סוכה א״כ כשסכך כשר ופסול שוין הרי הסכך הפסול מסייע בהכשר הסוכה אבל בסוכה גדולה כיון דבשיעור הכשר סוכה יש צל סוכה ובזה איכא הלכה דפחות מג׳ טפחים אינו פוסל אויר א״כ למה יפסל וע״כ דהוא נמי משום דהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו, וא״כ בפסול וכשר שוין אין הפסול גורם להכשר אלא מונע הפיסול ובזה לא אמרינן דהוי מצטרף סכך פסול וכנ״ל.
ועל כן נראה דבאמת מה שכתב הרמב״ם דסכך פסול וכשר שוין פסול הוא דוקא בסוכה קטנה וכן מוכח להדיא ממה שכתב ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות, והיינו בסוכה קטנה דבסוכה גדולה אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע ומן הצד אינו פוסל אלא בארבע אמות, ובסוכה קטנה כיון דבעינן צל סוכה א״כ הוי מצטרף סכך פסול להכשר סוכה, אבל בסוכה גדולה דאינו אלא מונע הביטול לא אמרינן בזה דהוי מצטרף סכך פסול, כש״נ.
ובזה יש ליישב נמי מה שהקשה הרה״מ דלדעת הרמב״ם למה אמרו בגמ׳ לימא תיהוי תיובתא דר״ה בדר״י הא לרב פפא נמי קשה, ולמה שביארנו דדוקא בסוכה קטנה פוסל סכך פסול וכשר שוין א״כ לרב פפא נעמיד המשנה בסוכה גדולה.
והנה הרי״ף שהביא ב׳ הסוגיות מוכח דמחלק בין ההיא דהוצין למקצת סכך וכמו שתירץ הר״ן, ומוכח מזה דלא בעינן צל סוכה וס״ל להרי״ף דקיי״ל רק כרבא בטעמא דסוכה למעלה מכ׳ פסולה משום דסוכה דירת עראי בעינן וכמו שכתב בריש מסכתא ואנן מסתברא לן דהילכתא כרבא דקיי״ל סוכה דירת עראי בעינן ולכן העמיד מתני׳ דהמקרה סוכתו בשפודין כפשטה כיון דקיי״ל פרוץ כעומד מותר.
ודברי הראב״ד צריכים ביאור דלכאורה הם תמוהים דמה כתב ואולי בסוכה גדולה אמרו, דהיאך יתכן לומר דסוכה גדולה חמיר מסוכה קטנה, וכן מה שכתב ובמקרה סוכתו בשפודין ודבר כשר צריך ביאור מה מוסיף בזה, ונראה דהראב״ד מפרש כונת הרמב״ם כנ״ל ולכן העמיד הדין בסוכה קטנה, אבל הראב״ד סובר דקיי״ל כרבא דסוכה דירת עראי בעינן ולא בעינן צל סוכה וגם בסוכה קטנה צריך להיות כשר ולכן כתב זה לא ידעתי למה אמרו והיינו ממה דאוקמי ר׳ אמי ורבא במעדיף מוכח דהוא להלכה וקשה למה אמרו כן לפי ההלכה דפרוץ כעומד מותר, וע״ז תירץ דבאמת אמרו כן בסוכה גדולה ודלא כשיטת הרמב״ם דמחלק בין סוכה גדולה לקטנה, והטעם דאוקמיה במעדיף הוא משום דא״א לצמצם, וע״ז הוצרך לומר דאיירי במקרה בשפודין וכמו דתנן במתני׳ המקרה בשפודין ובארוכות המטה והוא משום דהוה סכך פסול מדאורייתא דהרמב״ם כתב סתמא סכך בדבר פסול ויש פסולי דרבנן ובגמ׳ אמר לימא מסייע ליה לר׳ אמי בר טביומי דאמר סיככה בבלאי כלים פסולה ודחי דאיירי בארוכה ושתי כרעים, אבל להלכה דקיי״ל דבלאי כלים פסולים א״כ מתני׳ בכל גווני ואף בפסולי דרבנן, ובפסול דרבנן א״צ להיות פסול משום דהטעם דסכך בדבר פסול וכשר שוין הוא משום דא״א לצמצם, והוי ספק דרבנן לכן כתב דמיירי במקרה בשפודין, והכונה דהגמ׳ דאוקמי במעדיף צריך תירוץ זה בשביל שפודין דהוה ספק דאורייתא ולפי״ז מיושב גם האוקימתא דבארוכה ושתי כרעים דאינו רק למידחי הא דראב״ט אלא דכיון דצריך לאוקמיה מתני׳ במעדיף לכן ע״כ כל מתני׳ בפסולי דאורייתא.
ולפי״מ שכתבנו באופן הב׳ דהרמב״ם מפרש דרבא דאמר בעירובין חלל סוכה תנן לית ליה הא דר׳ זירא דבעינן צל סוכה צ״ל לשיטתו דמה דאוקמי במעדיף אינו להלכה אלא דלא נפשוט דפרוץ כעומד מותר.
עוד בדרך אחר נוכל ליישב דברי הרמב״ם דהנה התוס׳ בחולין דף כ״ט ע״א ד״ה דכ״ע מע״מ אינו כרוב הקשו וז״ל וא״ת דבפ״ק דעירובין פסקינן כר״פ דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק וכו׳ ושמא יש לחלק דהכא לענין מחיצות ולא כתבו בטעם החילוק, אך בפשוטו יש לומר דדין פרוץ כעומד ודין מחצה על מחצה אי הוה כרוב אינם דומים כלל דבמע״מ אי אמרינן דהוי כרוב צריך לומר דבמחצה יש לו חשיבות כמו רוב, דאף דבגמ׳ אמר בטעמא דמילתא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובה, ובלשון זה ממש אמר הגמ׳ בעירובין דף ט״ו ע״ב למ״ד פרוץ כעומד מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה מ״מ כבר כתבו התוס׳ בד״ה זיל הכא איכא רובא שהקשו דכי אמר נמי הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא הרי אין כאן רוב וטהורין ותירצו וז״ל וי״ל דתלוי הדבר בחשיבות דמשום דחשיב ליה מחצה כרוב שרי לעיל דיש כאן שיעור הכשר שחיטה וכאן נמי יש חשיבות מחצה דדינו כרוב עכ״ל ומוכח להדיא דלא משום תשייר רובא לחוד סגי אלא דצריך לומר דמחצה חשיב כרוב וזהו דוקא בשחיטה וכן בכל הני דמייתי בחולין אבל גבי דין פרוץ כעומד באמת תנן בעירובין דף ט״ו כל פירצה שהיא כי׳ אמות מותרת מפני שהיא כפתח א״כ אין אנו צריכים לומר דמחצה העומד חשיב כמו רוב עומד דאדרבא מה דמיעוט עומד לא מהני ולא אמרינן דהפירצות הן פתחים היינו משום דהפירצות מבטלין לעומד וכדאמרינן בגמ׳ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל למחיצתא, ונמצא דאם רק העומד ישאר בפני עצמו עומד אף שלא יהיה חשיב כמו רוב עומד שפיר נוכל לומר שהפירצות הן פתחים.
אכן יש להקשות על תי׳ זה מהא דאמר בעירובין דף י״א גבי עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח דשייך שם גדר פרוץ כעומד ולמ״ד פרוץ כעומד מותר הוי שם עומד והתם ליכא גדר פתח והשאלה הוא אי מיקרי רוב עומד ומביא את הטומאה. ובאמת משם יקשה גם על תי׳ התוס׳ לפי״מ שכתבו בלשונם דהכא לענין איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי, וגבי עור העסלא לא הוי גדר מחיצות ואולי יש ליישב דבריהם דגבי עור העסלא כיון דהוא גדר אוהל דמי למחיצות אבל גדר טומאה דתנור הוא אם חצי הכלי חשיב כלי, ומ״מ הוא דחוק אבל עכ״פ על תירוצינו בודאי יקשה מעור העסלא.
אמנם באמת יש ליישב דברינו דשם בעי הגמ׳ מעיקרא לומר דתליא בדין עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אח״כ מסיק דודאי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד וכי פליגי רב דימי ורבין בפרוץ כעומד פליגי, ועכשיו לפי מה שכתבנו למעלה נוכל לומר שפיר דבאמת מה דפליגי בפרוץ כעומד הוא אם העומד נשאר עומד והפרוץ אינו מבטלו, ולהיפוך ממה דבעינן לומר במחצה על מחצה כרוב, אלא דמה דמסיק בגמ׳ מעיקרא דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד הא מיירי התם היכי דהפרוץ הוא יותר מכל עומד שבכל רוח ורק שאם נצרף את שני העומדין יהיו יותר מהפרוץ וע״כ מסיק דאין מצרפין בזה שני העומדין והיינו דכיון דכל עומד כשהוא לעצמו בטל לגבי הפרוץ ולאו שם עומד עליו אינו יכול להצטרף לעומד השני אבל היכי שכל עומד בשוה עם הפרוץ אז שפיר תליא זה בדין פרוץ כעומד דאם נימא פרוץ כעומד מותר א״כ אמרינן דהעומד לא נתבטל כשהוא בשוה עם הפרוץ וא״כ כשיש שני עומדין כאלה ע״כ הו״ל רובא ובודאי נצרף העומדין משני רוחות לעשות רוב, ומה דאמר בגמ׳ דעומד מרובה על הפרוץ מב׳ רוחות לא הוי עומד היינו היכי דכל עומד כשהוא לעצמו בטל לגבי הפרוץ לכן שפיר אינם יכולים להצטרף, אבל אי פרוץ כעומד אסור וא״כ כל עומד בפני עצמו לא חשיב לכן שפיר אינם יכולים להצטרף אפילו שני עומדין.
ועכשיו מיושבים דברי הרמב״ם באופן שכתבנו למעלה, דבסוכה גדולה דיש שיעור סוכה גם בסכך הכשר היינו יכולים לומר גם ברוב סכך פסול דתשאר הסוכה כשרה משום הסכך הכשר ואף דיש ביניהם סכך פסול הא קיי״ל סכך פסול אינו פוסל בפחות מד׳ אלא דמ״מ סוכה שרובה סכך פסול היא פסולה משום דבשביל הרוב אמרינן דכל הסוכה היא מסכך פסול ואסור לישן גם תחת הסכך הכשר וא״כ כשהכשר והפסול הם שוה בשוה תליא זה בדין פרוץ כעומד כיון דאם תשאר החצי דסכך הכשר כשרה נאמר דסכך הפסול אינו יכול לפסול, וכל זה אמרינן בסוכה גדולה אבל בסוכה קטנה דסכך הכשר לבד אין בו שיעור הכשר סוכה ומה דכשר ברוב סכך כשר הוא משום דאנו אומרים דבשביל רוב נחשבת כל הסוכה כשרה וא״כ כשהוא שוה בשוה אינו תלוי בדין פרוץ כעומד אלא בדין מחצה על מחצה כרוב דקיי״ל דמע״מ אינו כרוב וא״כ הרמב״ם דקבע להדיא דינו בסוכה קטנה שפיר פסק דבעי רובא סכך כשר ומה דפריך הגמ׳ לר״ה בדר״י ולא לר״פ משום דאנו יכולין להעמיד המשנה בסוכה גדולה וכמש״כ למעלה.
והנה במש״כ דהרמב״ם סובר דקיי״ל כר״ז נמי, העירוני בזה ממש״כ הרמב״ם גבי הוצין סוכה שאוירה גבוהה מכ׳ אמה ובא למעטה בכרים וכסתות, ומוכח דבלא מיעוט פסול דוקא אם היתה כל אוירה למעלה מכ׳ אבל אם הותחלה הסוכה מעט או משהו קודם השלמת כ׳ הי׳ כשר וא״כ גם הרמב״ם סובר כרבא דחלל סוכה תנן ונצטרך לתרץ הא דהוצין כתי׳ הר״ן דהוצין לא חשיבי, אך באמת גירסת המ״מ כן בגמ׳ ואין זה רק לשון הרמב״ם וע״כ צ״ל דהגמ׳ לא נחית כאן לחלק בעובי ובדקות הסכך ובא ללמד דין ביטול והוא דבאופן דגם בסכך דק יהי׳ נעשה צל ויהי׳ צלתה מרובה ע״כ אינו פסול אלא אם אוירה גבוהה מכ׳ אמה, עוד י״ל דנ״מ בסוכה גדולה שכתבנו דגם ר׳ זירא מודה, אבל אם למטה מכ׳ יש מקצת סכך שנמשך למעלה ובזה לא הוי צלתה מרובה תליא בפלוגתא דרבא ור״ז דלרבא כיון דעיקר הסכך עומד למעלה מכ׳ כשר ולר׳ זירא פסול ובזה הוי פלוגתא דהגמ׳ בעירובין אליבא דרבא דחלל סוכה תנן לא סבר כר׳ זירא והגמ׳ דסוכה דהוצין יורדין בתוך כ׳ דאמר דבעינן שיהיו ההוצין צלתן מרובה מחמתן סבר כר׳ זירא.

(כג-כד) מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא סוכה בתוך סוכה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה עשרה אין ישנין בה בסוכה, וכן המעמיד ארבעה עמודים ופרש סדין עליהן אם גבוהין עשרה הרי זה כסוכה בתוך סוכה. אבל שני עמודין שפרש עליהן סדין וכן כילה שאין בגגה טפח אפילו גבוהין כל שהן מותר לישן תחתיהם בסוכה שאינן כסוכה בתוך סוכה מפני שאין לה גג.
כתב המ״מ דהא דפסק הרמב״ם דלא כהברייתא י״א ע״ב דקתני ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין עשרה, היינו משום דסבר דברייתא אתיא כמ״ד דשפועי אהלים כאהלים, דהא בגמ׳ י״ט ע״ב מוכח בהדיא דתלי זה בזה דמשו״ה גני רב יוסף בכילת חתנים משום דשפועי אהלים לאו כאהלים, ואף דבסוגיא דקינופות מחלק בגמ׳ בין כילת חתנים לנקליטין ואפי׳ לברייתא דנקליטין כשרה דוקא בגבוהה פחות מי׳ מ״מ כילת חתנים כשרה משום דלא קביעי, אבל מדברי אביי ורב יוסף מוכח דאין הטעם משום דכילת חתנים לא קביעי לגבי נקליטין דא״כ אפשר דאף למ״ד שפועי אהלים כאהלים מותר, ועוד יש לומר דמסברא סובר הרמב״ם דלמ״ד שפועי אהלים לאו כאהלים אין סברא דיפסלו נקליטין משום דקביעי דכיון דלא חשיבי אהלים אינו מפסיק כלל והוי כבגד שלובש האדם וע״כ סבר הך מ״ד דהוא כאהלים ומ״מ היכי דלא קביעי אינו מפסיק ולכן לדידן דקיי״ל כמ״ד דשפועי אהלים לאו כאהלים בודאי נקליטין נמי אינו מפסיק.
אכן אפשר דלמ״ד שפועי אהלים כאהלים לא מהני סברא דלא קביעי כיון דהיא גבוהה עשרה ויש בה הכשר סוכה, ורק למ״ד לאו כאהלים דמי סבר בגמ׳ דנקליטין כיון דקביעי אף דלא הוי אהל לשום דבר מ״מ מהני להפסיק בינו ובין הסכך כיון דקביעי, ובתוס׳ דף י׳ ע״ב כתבו דהוא דרבנן ואינו מוכרח לומר כן דשפיר מיושב לומר סברא זו גם בדאורייתא, דאף דאין בשפועי אהלים דין אהל מ״מ כיון דהוא קבוע מהני להפסיק וכמו דמהני להברייתא בקינופות דקביעי יותר להפסיק באהל שהוא פחות מי׳.
והנה במה שתירץ המ״מ מיושב רק מה שפסק הרמב״ם דנקליטין אף שגבוהין עשרה כשרה, אבל אכתי קשה מה דהכשיר קינופות בפחות מעשרה ובברייתא מוכח דאף בפחות מעשרה פסולה, וזה לא שייך כלל לפלוגתא אי שפועי אהלים כאהלים דמי או לאו, ולכאורה יש לומר דתלוי זה בזה דכיון דברייתא סברה דשפועי אהלים כאהלים א״כ ע״כ התירא דנקליטין הוא באינה גבוהה עשרה וקינופות אף באינה גבוהה עשרה פסולה, אבל לדידן דקיי״ל דשפועי אהלים לאו כאהלים והתירא דנקליטין הוא בגבוהה עשרה איכא למימר דאיסורא דקינופות הוא בגבוהה עשרה, אבל אכתי לא ניחא דהא זה ודאי דיש חילוק בין נקליטין גבוהין ובין קינופות שאינה גבוהה עשרה לענין שבת ולענין ק״ש דבפחות מעשרה הוי אהל ושפועי אהלים לא הוי אהל, וא״כ מנ״ל לומר דגבי סוכה תרווייהו שוין ואמאי לא נימא דאפילו לדידן דלא סבירא לן כברייתא בדין דנקליטין מ״מ קנופות פסולה אף בפחות מעשרה, ומשנתנו דמחלק בין קנופות לנקליטין נפרש בכל גווני אף בגבוהין עשרה כשרה וקינופות אף בפחות מעשרה פסולה.
והמ״מ כתב דהרי״ף סובר כהרמב״ם ומשמע מדבריו דהרי״ף סובר כהרמב״ם בין בדין דנקליטין ובין בדין דקינופות, ובאמת מדברי הרי״ף לא מוכח מידי לענין קינופות ורק לענין נקליטין מוכח דלא סבר כברייתא לחלק בין גבוהה עשרה ובין פחות מעשרה מדלא הביא הברייתא והביא מתני׳ כפשטה ומוכח דאינו מחלק בנקליטין אבל לא מוכח כלל דסובר כהרמב״ם לענין קינופות, ואדרבא מדסתם והביא משנתנו משמע דקינופות פסול בכל גווני, ואין לומר דסמך בזה על מה דהביא דכילה ומטה בדלא גבוהה עשרה כשרה דהא בגמ׳ מחלק דשאני כילה דלא קביעי ומטה לתוכה עשויה, וכן כתב להדיא במלחמות דדעת הרי״ף כדעת הגאון להכשיר בנקליטין לעולם ולפסול בקינופות לעולם.
והנה הרמב״ם כתב בטעמא דמטה וקינופות מפני שהיא סוכה בתוך סוכה, וכן כתב הרי״ף, והקשה הבעה״מ דמה צריך לטעם זה הא כיון דגבוהה עשרה הו״ל אהל בפני עצמו ואין זה עומד בצל סוכה, וכתב ע״ז במלחמות דאי הטעם משום שאינו עומד באהל סוכה א״כ אף שאינה גבוהה עשרה נמי שהרי אהל הוא, אלא הטעם הוא משום דאתי האי אהל ומבטל לסכך סוכה ומתורת סוכה בתוך סוכה למדו חכמים דבר זה, וזהו מה שתלו בגמ׳ אי אמרינן אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע אלמא משום בטולי הוא, דאם הטעם משום דיושב באהל בפ״ע מה שייך הכא סברא דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע.
ודברי הרמב״ן צריכים ביאור במה שמדמה דין קינופות ומטה לדין סוכה על גבי סוכה דכי היכי דמבטל התם סכך עליון שהוא פסול ה״נ מבטל אהל זה שלא נעשה לצל, א״כ למה צריך שתהא הסוכה שלמעלה גבוהה י׳ דהא סכך פסול ודאי פסול אפי׳ אין גבוהה י׳, וצ״ל דהרמב״ן סובר דהוא חדא סככה ולכן אם העליונה י״ט מצטרפת העליונה עם התחתונה ולא אמרינן דהעליונה לא נעשית לצל כיון דהם חדא סככה וביחד נעשו לצל.
ונראה להוסיף בזה דדין סוכה בתוך סוכה דילפינן מקרא דבסוכות תשבו ולא בסוכה תחת סוכה משמע דעיקר בא הכתוב לפסול הסוכה התחתונה משום סוכה תחת סוכה והיינו דסכך סוכה התחתונה אין לה הכשר סוכה משום שהיא סוכה תחת סוכה וכמו דילפינן מקרא ולא סוכה שתחת האילן ולא סוכה שבתוך הבית והוא דאין הכשר סוכה כשהיא תחת האילן או בתוך הבית, אבל מה שלא יצא כשיושב בסוכה התחתונה משום סכך העליונה ע״ז ממילא ילפינן מקרא דאין הכשר לסוכה התחתונה משום סכך העליון כיון דסכך סוכה התחתונה מפסקת, ובאמת זהו מש״כ הבעה״מ דהוי אוהל בפני עצמו, אבל הרי״ף סובר דמסברא לא הוי ידעינן זה כיון דבפחות מעשרה טפחים נמי איכא שם אהל לענין שאר דברים וכמו שכתב הרמב״ן א״כ ה״נ גם בגבוהה עשרה, ורק מדין סוכה תחת סוכה למדנו זה.
ובזה מיושב מה דבסוכה תחת סוכה צריך שיהיה בעליונה עשרה ליפסול התחתונה ואפילו היא קבועה ובקינופות ומטה לא צריך שיהיה למעלה עשרה, והיינו משום דבקינופות כיון דילפינן דגבוהה עשרה הוה אהל חשיב להפסיק ובהתחתונה הא אינו יוצא שהוא סכך פסול אבל בסוכה תחת סוכה הא גם בסכך סוכה התחתונה איכא הכשר סוכה אלא דהתורה פסלה משום סוכה תחת סוכה והיינו דסכך העליונה פוסל התחתונה ובזה אמרינן דדוקא כשלמעלה הוא סוכה של עשרה אבל אם למעלה ליכא עשרה אין בה דין סוכה ואינה פוסלת משום סוכה תחת סוכה, ובזה יש ליישב גם קושית הר״ן שהקשה על דברי הרמב״ן שמיישב דברי הרי״ף דמדין סוכה תחת סוכה למדנו זה דכיון דקפיד רחמנא למיפסל סוכה שתחת סוכה הכא נמי קפדי לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פסול מלמעלה והקשה הר״ן דאי הכי הו״ל למימר דכי היכי שסוכה תחת סוכה לא מיפסלא בפחות מי׳ אע״ג דעליונה קבועה ה״נ אהל שתחת הסוכה לא יפסל בפחות מי׳ אע״ג דקביעא וליתא דקינופות בפחות מי׳ פסלי כיון דקביעי, ולפי מה שכתבנו נוכל לומר דודאי דבעיקר גזה״כ גבי סוכה בתוך סוכה דנלמד מבסוכות תשבו הוי דוקא בסוכה תחת סוכה והיינו שגבוה העליונה עשרה דאיכא עלה דין סוכה אז דוקא פוסלת את הסוכה התחתונה אבל במה דילפינן ממילא דאוהל חשיב להפסיק כיון דאין לה הכשר לסוכה התחתונה מצד סכך סוכה העליונה זה אפשר ללמוד גם להיכי דאינה גבוהה עשרה כיון דהוא אוהל קבוע חשיב להפסיק ואה״נ דממילא נאמר דבסוכה תחת סוכה אם התחתונה אינה גבוהה עשרה ג״כ מפסקת אלא דיש לדון דבסוכה תחת סוכה כיון דכל הסוכה התחתונה אינה גבוהה עשרה פסולה בלא״ה משום דבפחות מעשרה הוי דירה סרוחה דלא דמי לקינופות שהיא עשויה רק לישן תחתיה ואם היינו אומרים דלא חשיב אהל להפסיק היה כשר אבל בסוכה תחת סוכה כיון דכן הוא כל הסוכה התחתונה הוי דירה סרוחה.
והנה כל זה ביארנו לפי דעת הרי״ף דכתב דמטה וכילה עשרה פסולה משום סוכה בתוך סוכה אף דס״ל דקינופות כיון דקביעי אין ישנין תחתיה אף בגבוהה פחות מעשרה, כמש״כ הרמב״ן בדעתו במלחמות בד״ה ועוד ונקליטין וכו׳ אבל בדעת הרמב״ם נוכל לומר ברווחא דכיון דע״כ מדין סוכה תחת סוכה למדנו הך דינא דאהל חשיב מפסיק א״כ מנלן ללמוד גם להיכי דגבוהה פחות מי׳ ולומר דשאני אוהל קבוע כיון דמסברא לא נוכל ללמוד הך דינא אלא מדין סוכה תחת סוכה, ובאמת נימא דדוקא היכי דגבוהה עשרה דחשיב אהל בפ״ע ולא קינופות וכמו שהקשה הר״ן, ולכן פסק הרמב״ם דקינופות אינה פוסלת בפחות מעשרה, והא דבברייתא תניא בהדיא דקינופות פסולה בפחות מעשרה היינו משום דבמתני׳ הא תנן להדיא דיש חילוק בין קינופות לנקליטין וא״כ הברייתא דסברה דשפועי אהלים כאהלים דמי וסברה דנקליטין נמי פסולה היכי דגבוהה עשרה, ע״כ דקינופות פסולה אפילו בפחות מי׳ ומוכרחין אנו לומר כמו שכתבנו לדעת הרי״ף דמסוכה תחת סוכה נלמוד על התחתונה דפסולה אפילו בפחות מעשרה אבל לדידן דקיי״ל שפועי אהלים לאו כאהלים דמי אין אנו מוכרחין לדוחק זה אלא כיון דמדין סוכה תחת סוכה ילפינן דדוקא בגבוה עשרה פוסל ה״נ לענין קינופות אינה מפסקת אלא היכי דגבוהה עשרה וכנ״ל.
אולם לפי״מ שביארנו בסוכה תחת סוכה אם אין העליונה גבוהה עשרה דכשרה התחתונה היה צריך לומר דסוכה התחתונה ניתרת בסכך התחתונה דכיון דעליונה אינה גבוהה עשרה אינה חשובה לפסול ומצטרפת לסכך של תחתונה, אבל הרמב״ם כתב בפ״ה הל׳ כ״ב והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת וקשה לפי דברינו דהא הסוכה התחתונה יש בה גובה עשרה והיה צריך להיות בדין שתהא מפסקת ולא תהא ניתרת בסכך סוכה עליונה, והיה אפשר לומר דהכונה שהוא חשיב סכך אחד ומשו״ה צריך שהעליונה לא תהיה גבוה מעשרים, אך זה אינו דא״כ היה כשר אף שהעליונה למעלה מעשרים כמו היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים דפסק הרמב״ם בפ״ד הל׳ י״ג דהסוכה כשרה.
ולכן נראה דבאמת הם שתי סככות כיון שיש ד׳ טפחים בין זה לזה וכמו גבי נויי סוכה דפסלי במופלגין ד״ט אלא דהתורה דפסלה בסוכה תחת סוכה הא דוקא תחת סוכה שגבוה עשרה דאז פוסלת העליונה את התחתונה אבל אם אינה גבוהה עשרה אינה פוסלת והיינו אף דלא הוי חדא סככה כיון שמופלגין ד״ט מ״מ גם שתי סככות כשר בסוכה אלא דשתיהן צריכים להיות סכך כשר ומה שכתב הרמב״ם שהתחתונה בסכך העליונה ניתרת היינו דעיקר הוא העליונה דאם אין העליונה כשרה לא תועיל הכשר התחתונה וממילא אם העליונה גבוהה יותר מכ׳ הוי כסכך פסול לדעת הרמב״ם דחולק על שיטת ר״ת וסובר דלמעלה מכ׳ הוי נמי כסכך פסול, ובאמת אפשר להיות שתי סככות בסוכה והעיקר הוא סכך העליונה כיון שהיא סוככת מן החמה ובמילא לא צריכינן לסכך התחתונה אלא דמ״מ תחתונה לא חשיב הפסק משום דשייך לומר בזה דהם שתי סככות על סוכה אחת, אבל בקינופות כיון דהיא סכך פסול ואי אפשר שיצא בסכך העליונה אלא אם נימא דהקינופות בטלה ובזה אמרינן כיון דקביעי אינו בטל.
והנה גבי נויי סוכה כתב הרמב״ם בפ״ה הל׳ י״ח היו נויי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר פסולה שנמצא שהיושב שם כאילו אינו תחת הסכך אלא תחת הנויין שהן אוכלין וכלים שאין מסככין בהן, ולא הזכיר הטעם שהיא כסוכה תחת סוכה, ונראה דהטעם הוא משום דהעיקר מה דכשר בכילה בפחות מעשרה הוא משום דמתבטל לגבי האדם, ונעשה כמו תשמיש האדם וכמו בגד שלובש ולכן צריך הלימוד דסוכה תחת סוכה צריך י״ט אבל בנויי סוכה אינן בטלים ורק באינן מופלגין ד״ט הם בטלים לגבי הסוכה ובמופלגים אינן בטלים אבל בכל אופן אינם תשמיש האדם ולכן בנויי סוכה א״צ כלל ללמוד מסוכה תחת סוכה, ומסתבר דא״צ שיעור אוהל.
ועיין בט״ז סימן תרכ״ו לענין סיכוך תחת הלאטי״ש שחילק בין סכך כשר לסכך פסול והוכיח זה מדעת רש״י ע״ש והפנים מאירות דחה דבריו לגמרי ועיקר דבריו דהיכן מצינו חילוק בדין סוכה תחת סוכה בין סכך כשר ובין סכך פסול, אכן לפימש״כ מבואר להדיא מדברי הרמב״ם כדברי הט״ז, ומה שהקשה הפנמ״א ממה דרש״י בד״ה אטו לא חבטן לא הזכיר סוכה תחת סוכה לא קשה כלל דבסכך פסול שייך לגזור אטו לא חבטן אבל בסוכה אחת לא שייך לגזור אטו שתי סוכות.
במ״מ הביא דיש מן הגאונים וגם מן האחרונים יש שפוסקין דבכילה לא מיפסלא אלא בתרתי וכדברי רבינו אבל קינופות שהן ארבעה וקביעי אפילו בחדא מיפסל בגובה עשרה והכל תלוי בגובה ואין הגג מעלה ומוריד בהן עכ״ל, ועיין בלח״מ דנתקשה מאד דאתיא דלא כמאן עיי״ש מש״כ באריכות, ונראה דצריך לגרוס בדברי המ״מ אבל קינופות שהן ארבעה וקביעי אפילו בחדא מיפסלא בגובה עשרה ״או בגג״ ״ונקליטין״ הכל תלוי בגובה ואין הגג מעלה ומוריד בהן, ואין הכונה כמש״כ הלח״מ דבקינופות אין הגג מעלה ומוריד דהא כתב המ״מ להדיא דבקינופות אפילו בחדא מיפסלא, אלא ע״כ צריך לגרוס בגובה עשרה ״או בגג״ ״ונקליטין״ הכל תלוי בגובה, וזהו באמת דעת הרשב״א בסוגיא דלא פליגי כלל הסוגיות אהדדי עיי״ש, ולפי דברינו כונת המ״מ הוא דבנקליטין מכיון שהם שנים ולא קביעי כקינופות אפילו אם יהיה גג רוחב טפח מ״מ לא יפסל כיון דלא קביעי, ולפי״ז נאמר דגג קיל מגבוה עשרה דבגבוה עשרה סגי קביעותא דנקליטין ולענין גג טפח ואינה גבוה עשרה בעינן דוקא קביעותא כקינופות וצריך לומר דזהו קושית הגמ׳ בדף י״א ע״א אי קביעי ליהוי כקינופות היינו דהא משכחת לה דנקליטין יש לה גג טפח וע״ז תרצינן בגמ׳ כיון דלא קביעי כקינופות לא חשיב קביעותא דנקליטין אף שיש לה גג טפח ובזה מיושב קושית התוס׳ שם בד״ה אי קביעי אעפ״י שזה יש לה גג כו׳ דבאמת פריך הגמ׳ מנקליטין דיש לה גג טפח.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה כג]