כשבונין בית הכנסת... בגבהה של עיר... ואין פותחין וכו׳ – תוספתא
מגילה ג, כב: אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנאמר ׳והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה׳. אין בונין אותן אלא בגבוה שבעיר שנאמר ׳בראש הומיות תקרא׳
(משלי א, כא).
׳חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׳
(משלי א, כ-כא). הפסוקים הללו דרשום חכמים לענין בתי כנסיות ומדרשות. כן הוא בתנחומא בחוקותי (בובר סימן ד): שאל ר׳ שמואל בר נחמן את ר׳ יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק אמר לו, שנה לי פרק אחד. אמר לו, לך לבית התלמוד ואני אשנה אותך שם. אמר לו, רבי לא למדתני ׳חכמות בחוץ תרנה׳? אמר לו, ... מהו ׳חכמות בחוץ תרנה׳? בחוצה של תורה. המרגלית היכן היא נמכרת? בחוצה. כך התורה בחוץ שלה היא נאמרה. מהו ׳ברחובות׳? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות... ׳בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׳, בראשונה היו עושים בתי כנסיות בגבהה של עיר לקיים מה שנאמר ׳בפתחי שערים בעיר׳.
הפך רבינו את סדר ההלכות שבתוספתא מפני שדין מקומו של בית הכנסת ראוי להקדימו לפרטי הבנין והפתחים. ושוב בדברו על גובה המקום הוסיף
משבת יא, א: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר ׳לרומם את בית א-להינו ולהעמיד את חרבותיו׳. והני מילי בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה.
רש״י ז״ל מפרש קשקושי ואברורי – בירניות ומגדלים. בערוך ערך אברוארי מפרש: מגדלים וחומת העיר. רבינו לא הוצרך לפרש את היוצאים מן הכלל שהרי כתב שצריך להגביה רק מכל חצרות העיר, והוא מה שאמרו בגמרא ״והני מילי בבתים״.
התוספות
עירובין יח, ב (ד״ה ולא) מביאין דין זה מן התוספתא שאין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח ופירשו בו שני פירושים.
א) קסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב. זאת אומרת שתנא זה חולק על הדין שצריך לפנות בתפילה לירושלים והמקדש.
ב) או היתה ארץ ישראל ובית המקדש במערבם דכתיב והתפללו דרך ארצם. לפי תירוץ זה אין דין זה אמור אלא במקומות שהם למזרחה של ארץ ישראל, אבל בשאר מקומות פותחין פתח בית הכנסת מול הצד שמעמידין בו ההיכל ומתפללין כנגדו.
אולם רבינו דייק בהמשך לשונו להתאים דבריו לכל המקומות שהרי כתב בענין ההיכל ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, ועם כל זה העתיק את התוספתא בענין הפתח כלשונה, משמע שדין זה אמור בכל המקומות, אפילו במקום שההיכל הוא במזרח גם כן פותחין שם פתח במזרח.
ר״א הילביץ שליט״א (ללשונות הרמב״ם ירושלים תש״י עמ׳ קמט) מציין להלכות בית הבחירה ז, ט: אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב וכו׳ ״.
לפי זה יש לומר לדעת רבינו שדין עשיית הפתח במזרח הוא לזכר המקדש וסמכוהו על הכתוב, לפיכך תוקפו של דין זה הוא בכל מקום.
ובונין בו היכל וכו׳ – ראה לקמן יב, כג (ד״ה מקום) מובא לשונו של רב האי גאון ז״ל בפירוש דברי שמואל
סוטה לט, ב: אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה. ושמואל אמר עד שיצא. פירש הגאון ז״ל: דברים הללו שאמר שמואל במקום שאין מניחין ספר תורה בבית הכנסת אלא מצד בית הכנסת, או שיש עמו במבוי בית ששומרין בו ספרי תורה.
שרידי בתי כנסיות מימי חז״ל שנחשפו לאחרונה כגון בבית אלפא, חמת גדר, נערן שעל יד יריחו, גרש שבעבר הירדן מזרחה, ועוד, בנויות לפי תכנית כזו. בכותל הפונה לירושלים יש מבנה נוסף כמין חדר קטן המיועד להחזיק בו את ספרי התורה, והוא ההיכל, ואליו עולים במדרגה מאולם בית הכנסת.
מלשונו של השואל שפנה לרבינו מוכח שנוסף על ההיכל העשוי בבנין היתה גם תיבה מיטלטלת שהיו מניחין בה ספר תורה, והיא התיבה שלפניה היה עובר הש״צ. זוהי לשון השאלה (בלאו סימן קנב עמ׳ 295): מה אומר אדוננו בדבר ספר תורה, כאשר יחתמנו המפטיר, היחזירנו להיכל ואחר כך יקרא ההפטרה, או ישימנה בתיבה, לפי שצר הדוכן שעליו קוראים בספר תורה עד אשר יפטיר ויחזירנו להיכל למקומו?
הרי מפורש שבהיכל היו מחזיקין את ספרי התורה בקביעות, אבל לעת הצורך היו מניחין ספר תורה גם בתיבה. (וראה לקמן יב, יג הבאתי גם תשובת רבינו.)
פניהן אל מול ההיכל וכו׳ – תוספתא
מגילה ג, כא: וכל העם פניהם כלפי קדש שנאמר ׳ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד׳
(ויקרא ח, ד).
ומעמידין בימה וכו׳ – יש גורסין כאן בדברי רבינו: ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה וכו׳. אבל בכה״י נכתב כך מתחילה, ושוב נמחק ותוקן בבית הכנסת.
בימה ... כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וכו׳ –
סוכה נא, ב בתיאור בית הכנסת באלכסנדריא של מצרים: ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן.
בירושלמי סוכה ה, א (הובא בתוספות נב, א ד״ה וכיון) גורס: ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה, עמד אחד מהן לקראות בתורה היה הממונה מניף בסודרין וכו׳.
וראה בתוספות שם בשם רבינו נסים גאון שהמדובר הוא בקריאת התורה בלבד ולא בתפילה. (עיין גם ערוך השלם ערך אמן ותוספתא כפשוטה
לסוכה ד, ו עמ׳ 891 לשורות 21–23.)
על כל פנים מפורש שהקורא בתורה היה עומד על הבימה.
עוד מסופר בירושלמי יבמות יב, ו אודות בני סימונייא ששלח להם רבינו הקדוש את לוי בר סיסי להיות להם דרשן ודיין חזן ומלמד תינוקות, ״עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה״. הרי שהחכם הדורש עולה על הבימה.
אבל שליח הציבור שמוציא את הרבים ידי חובתן בתפילה מורגל בפי חז״ל לומר עליו שהוא ״יורד לפני התיבה״ (
כראש השנה לב, א: ירד ר׳ יוחנן בן ברוקא... ליום השני ירד רבי חנינא), ואם אינו ראוי ״מעלין אותו״
(ברכות כט, א), ומוכח שאינו עולה על הבימה, וכדרכנו למדנו שגם התיבה לא העמידוה על הבימה, אלא במקום נמוך. (וראה לעיל ה, ו.)
אמנם מה שאמרו שהבימה באלכסנדרייא היתה ״באמצעיתה״, זהו לאו דווקא אלא העיקר הוא להעמידה באופן שישמעו כולם, כן כתב מרן בכסף משנה.
וכשמעמידין התיבה וכו׳ – תוספתא
מגילה ג, כא: כשמניחין את התיבה פניה כלפי העם ואחריה כלפי קודש.
באמצע – פירוש: בין ההיכל והבימה שהוזכרו מקודם, אבל אין לפרש שהתיבה תהיה באמצע הבית, שהרי ״פני כל העם ... כלפני פני התיבה״ (הלכה ג). השווה הל׳ לולב ז, כג: ״וכבר נהגו בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש״. מוכח שהתיבה לא היתה קבועה בבנין אלא מעמידין אותה כפי הצורך.
כלפני – יש גורסין כלפי, והוא בארמית כלאפי–כלפי, והעברי המקביל הוא כלפני.
כגירסתנו העתיק רבנו אברהם בנו של רבינו בשו״ת שלו (מהדורת רא״ח פריימן ז״ל) סימן סב, ואף בתוספתא הנ״ל גרס הוא כלפני, ונראה שכן היה גם לפני רבינו.1