טהרת ידים כיצד וכו׳. במה דברים אמורים לפניו וכו׳. פשטן של דברים דאם היה רחוק יותר ממיל לאחוריו אין מחייבים אותו לחזור אמנם אם היה רחוק מיל בצמצום חייב לחזור ותדע דאם כוונתו דדוקא פחות ממיל חוזר אבל מיל בצמצום אינו חוזר הוה ליה לומר אבל אם עבר מן המים מיל אינו חייב לחזור ואז הוה אשמועינן נמי דעד מיל דכתב ברישא היינו עד ולא עד בכלל ותו דהדין נותן דליהוי דומיא דרישא דכי היכי דעד פרסה דלפניו היינו עד בכלל ויותר ע״כ היינו יותר מפרסה ה״נ יותר שכתב בסיפא הוי דומיא דרישא דליכא בינייהו אלא לענין השיעור זו נראית כוונת רבינו ז״ל בלשונו הקדוש אמנם בפרק מי שמתו דף ט״ו אמרינן א״ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בצרור או עפר או קסמית א״ל שפיר קאמרת מי כתיב ארחץ במים בניקיון כתיב כל מידי דמנקי רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה״מ לק״ש אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה״מ לקמיה אבל לאחוריה אפי׳ מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ע״כ הרי להדיא דס״ל לש״ס דלא דמי שיעורא דרישא לדסיפא גם בזה דבשיעור מיל גופיה דוקא פחות חוזר אבל מיל אינו חוזר ומרן ז״ל כתב בפשיטות דעד מיל שכתב רבינו היינו עד ולא עד בכלל כדי להשוותו לדברי הש״ס ואחרי המחילה רבתי אין זה במשמע דברי רבינו כדכתיבנא ולולי דמסתפינא הוה אמינא דגירסא אחרת היתה לו לרבינו בדברי הש״ס.
שוב ראיתי בשו״ע או״ח סימן צ״ב שכתב להדיא אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום המים עד מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר הרי דנמשך אחר פשט דברי רבינו ושם בבית יוסף כתב וז״ל וכן פסק הרמב״ם פ״ד מהל׳ תפילה אלא שנראה שהיה גורס בלאחריו יותר ממיל אינו חוזר הא מיל חוזר עכ״ל וששתי כעל כל הון שכוונתי לדעת גדול ז״ל. אלא דאכתי איכא למידק דרבינו ס״ל דהך מימרא דרב חסדא ומימרא דרב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דלעיל דקאמר כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח וכו׳ לאו לקרית שמע ותפילה של שחרית דוקא היא אלא לכל התפילות קאמר תדע שכתב לקמן אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו וכו׳ וצ״ל דהכא ר״י נחית לדין כולל לכל התפילות דבעי נפנה ונטילת ידים וכו׳ ולעולם דבשחרית בעי נמי פניו ורגליו ואי רבינו ס״ל כפי׳ רש״י שכתב דקרית שמע זמנו קבוע ולהכי לא בעי מיהדר אמיא אבל לתפילה דכל היום זמנה הוא צריך למיהדר אמיא ע״כ קשה דקרית שמע של ערבית שאין לה זמן קבוע אמאי לא חייב רבינו למיהדר אמיא ותו דתפילה נמי אית לה זמן קבוע עד ד׳ שעות ותפילת מנחה נמי עד פלג המנחה למר כדאית ליה ועד צאת הכוכבים למר כדאית ליה ולמה רבינו כתב בהיפך בין בתפילה בין בקרית שמע. וי״ל דרבינו ס״ל כמ״ש הרשב״א ז״ל שם דהיינו טעמא דקרית שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקילו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלים טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה ע״כ ולהכי כתב רבינו דין זה דוקא בתפילה.

עד הפרק וכו׳. נראה שלמדו ז״ל מההיא דפרק כל הבשר דף ק״ו ת״ר נטילת ידים לחולין עד הפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק וכו׳ ואמר שמואל עד הפרק בין לחולין בין לתרומה לחומרא ע״כ ועי׳ מ״ש פ״ו דברכות הל׳ ד׳.

אבל שחרית וכו׳. הנה הראב״ד ז״ל השיג על רבינו דלא ידע רגליו למה והרב מגדל עוז כתב דרבינו הוציאו מההיא דפרק במה טומנין דף נ׳ ומרן הקדוש כתב דהראב״ד מפרש דלא לענין תפילה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ כדי ליפות עצמו וכדפירש רש״י ע״כ והכי איתא התם א״ר ששת ברדא שרי ופי׳ רש״י ברדא שרי לרחוץ פניו מאי ברדא תלתא אהלא תלתא אסא ותלתא סיגלי וכו׳ אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אייתו לקמייהו ברדא אמימר ורב אשי משו מר זוטרא לא משא א״ל לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי א״ל רב מרדכי בר מיניה דמר דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה סבר לה כי הא דתניא מגרר אדם גלדי צואה וגדלי מכה שעל בשרו בשביל צערו. אם בשביל ליפות אסור ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר כל פעל ה׳ למענהו ופירש רש״י ליפות אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה בשביל קונהו לכבוד קונהו דכתיב בצלם אלהים עשה וגומר ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה׳ למענהו הכל ברא לכבודו ע״כ ואין ספק דריהטא דסוגיא מוכחא כדברי הראב״ד ז״ל וכן נראה דעת רש״י ז״ל.
אמנם רבינו מפרש לה לענין תפילה מדיוקא דברייתא דקתני רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום דאם איתא דלא אתי אלא לאשמועינן דלית ביה משום לא ילבש גבר שמלת אשה בכל יום למה לי ותו מדיליף מקרא דכל פעל ה׳ למענהו דהיינו לכבוד קונהו אין לך כבוד קונהו גדול מעת התפילה וכדאשכחן נמי גבי רבא בר הונא דרמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ורבא שדי גלימי ומצלי כדאיתא פ״ק דשבת דף י׳ ופירש רש״י הכון לקראת אלהיך התנאה לפניו. רמי פוזמקי נותן אנפלאות חשובים ברגליו ע״כ ומאי דמייתו אמימר ורב אשי מהך ברייתא היינו לומר דאם איתא לדמר זוטרא אפילו בשעת התפילה היה זה אסור דלא אתיא אסמכתא דקרא ודחיא לא תעשה שבתורה להדיא אלא מאי אית לך למימר דכיון שמכוין לכבוד קונו שרי הכא נמי לא שנא וכדאמרן בעלמא הכל לשם שמים שרי וכו׳ ועיין להפרי חדש או״ח סי׳ צ״ב שדחה פסקו של רבינו וכתב עליו שאינו מחוור ואחרי המחילה אין בכל דבריו הכרח לדעת רבינו יעו״ש הן אמת בהא מודינא דלענין דינא אחרי רבים כתיב דכיון ששאר הפוסקים זלה״ה לא הזכירו דין זה פשיטא דבתרייהו גררינן והכי נהוג עלמא.

ואם היה רחוק מן המים וכו׳. כבר ביארו ז״ל לעיל ומדחזר וכתבו כאן משמע דמפרש ההיא דרבינא פרק הקורא הנ״ל דקאמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו וכו׳ דהיינו בין לשל שחרית דבעי פניו ידיו ורגליו כההיא דפרק במה טומנין בין בשאר תפילות דבעי ידיו מיהא ולהכי לא קאמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו אלא לרחוץ סתם כלומר האי כדיניה והאי כדיניה.

ובית דין שעמדו אחר כך וכו׳. כתב מרן ז״ל דלא ידע היכן מצינו גזירה זו דבי״ד שאחריהם ע״כ. והפרי חדש או״ח סימן פ״ח כתב וז״ל וכמדומה לי שהוציאו הרב מהא דגרסינן פ׳ מי שמתו דף כ״ב מאן דאמר בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא כלומר דקאמר ר״י ב״ב אין דברי תורה מקבלים טומאה ודוקא דברי תורה אבל תפילה לא לפי שהיתה תקנה שניה ולא רצו לבטל השני תקנות בפעם אחת ומאן דאמר בטלוה לטבילותא היינו לומר שבטלו גם כן התקנה השניה של תפילה כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן צלותא כ״ש לאהדורי אט׳ קבין לתפילה ולהכי בטלוה ודו״ק ע״כ. וכן יש ללמוד ממ״ש רבינו ס״פ מי שמתו ועיין בסוף הלכות קרית שמע ומ״ש שם בס״ד.
בכ״מ ד״ה מנהג וכו׳ בטבילה קודם התקנה. נ״ב טעות סופר הוא וצריך לומר כטבילה בכ״ף.

לפיכך וכו׳. משנה סוף פרק מי שמתו.

וכבר בטלה וכו׳. גם זה שם כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועיין למרן ז״ל סוף הלכות קרית שמע.

במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל וכו׳. לא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין בריא לאונסו האמור נמי בש״ס דף כ״ב ואפשר דמדיוקא שמעינן ליה אי נמי דהיינו מ״ש במה דברים אמורים בבריא דהיינו בקרי סתם שהזכיר לעיל ודו״ק. ודקדק הרב לח״מ דמדכתב רבינו פטור ואין בזה מנהג רצונו לומר דאפילו נהגו לרחוץ הוי מנהג בטל דאם לא כן הוה ליה לומר אין בזה מנהג כמ״ש גבי זב ונדה ע״כ. והקשה עליו הר״ח אבולעפיה נר״ו דביו״ד סימן רי״ד אמרו דברים המותרים ונהגו איסור איכא מאן דאמר אין לו התרה ואיכא מאן דאמר יש לו לכו״ע מיהא מועיל מנהג עיי״ש ע״כ. ואפשר דכוונת הרב לח״מ לומר דמסתמא מה שנהגו כן היינו בחושבם שהוא אסור מעיקר הדין כאשר עינינו הרואות דתמיהא להו מילתא בנדה וזבה ויסברו דה״ה הא ואם כן הוי כמנהג בטעות דקי״ל דלא בעי התרה כדאיתא התם וכמ״ש הפר״ח באו״ח במנהגי איסור סעיף א׳ עיי״ש.

כיסוי הערוה כיצד וכו׳. פרק מי שמתו דף כ״ד אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות קרית שמע תניא נמי הכי היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות ק״ש אבל לתפילה עד שיכסה לבו ע״כ. וכתב מרן דס״ל לרבינו דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא ע״כ. וקצת קשה דמנ״ל הא דגבי קרית שמע אם לא כסה ערותו לא יצא וכן בתפילה כמ״ש כאן ובכיסוי הלב יצא ובגמרא משמע דשוים הם. וי״ל עם מ״ש רש״י שם וז״ל אבל לתפילה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל קרית שמע אינו מדבר לפני המלך ע״כ הרי דקרית שמע דבעי כיסוי ערוה לאו היינו משום אימה אלא מקרא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר וגילוי הערוה מצד עצמה אסור ומשום הכי אף בדיעבד לא יצא אמנם כסוי הלב אינו אלא משום אימה ובדיעבד מסתברא דיצא דלא גרע מלא כיון כלל כגון בזמנינו לפעמים דפשיטא דיצא ואין לך העדר אימה גדולה מזו ואפ״ה יצא.

כללו של דבר וכו׳. וכמו שכתב זלה״ה פ״ג דקרית שמע.

המתפלל וכו׳. שם דף כ״ב היה מתפלל ומצא צואה כנגדו אע״פ שחטא תפילתו תפילה מתקיף לה רבא והא זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע״פ שהתפלל תפילתו תועבה וכתבו התוספות בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה ע״כ. ודבר זה נראה שהוא מוכרח מדקאמר אע״פ שחטא וכו׳ הואיל וחטא וכו׳ דאם הוא בבית שאין להסתפק בו וכמ״ש רבינו פ״ג הל׳ ט״ו למה יקרא חוטא כיון דחז״ל לא חייבוהו לבדוק דלא חייבו אלא במקום שיש להסתפק כגון באשפה וכמ״ש רבינו שם.

היה עומד בתפילה וכו׳. שם היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ופי׳ רש״י לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסתלק לצדדין ע״כ משמע דא״א לו בשום פנים לילך לפניו ואז הותר לסלקה לצדדין אבל לאיזה חשש אחר כל שאינו אונס כעין זה שהוא ודאי לא הותר אמנם רבינו יונה הביאו מרן ז״ל פירש אבל אם א״א לו ללכת כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכו׳ ילך כנגד הצדדין וכו׳ ע״כ ומבואר הדבר שהוא מקיל יותר מפי׳ רש״י ז״ל ופשט הסוגיא נראה יותר כפי׳ רש״י וגם דברי רבינו נראין כן שהרי כתב אם יכול להלך לפניו וכו׳ ואם לאו וכו׳ משמע דבעי למימר אם אינו יכול ודו״ק.ומ״ש רבינו

ואם אינו יכול יפסיק. אף שלא הוזכר בגמ׳ שם דבר פשוט הוא וראויים הדברים למי שאמרן.

גדולי החכמים וכו׳. כתב מרן ז״ל מההיא דפרק הדר דף ס״ה שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שכרא רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא ע״כ ושם פי׳ רש״י דאית ביה שכרא ריח השכר משכרתו דאית ביה הרסנא משום ריחא ע״כ ומדברי רבינו שכתב מפני שריחו רע ולא כתב מפני שריחם רע משמע שמפרש כפירוש רש״י דאין הטעם בשכר משום ריח רע אלא מפני שמשכר אמנם בהרסנא נראה שאינו מפרש כפי׳ רש״י שהרי הצריך דוקא בעת עיפושו ולרש״י משמע בכל זמן ואפשר דגם כוונת רש״י כדברי רבינו כיון שאין הטעם אלא משום ריח רע.

דברים החופזים אותו וכו׳. שם דף כ״ג ת״ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה א״ר זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפילתו תפילה ע״כ. והרי״ף ז״ל גריס מותר וכתב מרן ז״ל ומדתני בסיפא תפילתו תפילה לומר שיצא י״ח ממילא דכי תני תפילתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל ע״כ הקשה ע״ז הר״ח אבולעפיה נר״ו וז״ל וליתא דגם מאן דגריס מותר אית ליה הך דינא אלא דדייק ממ״ש תפילתו תועבה דצריך לחזור כמ״ש גבי שיכור תפילתו תועבה וצריך לחזור ופסקו רבינו לקמן ע״כ ואפשר דמרן רצה להכריח כן לגירסת רבינו שהוא הכרח יותר עצמי דתפילתו תועבה אינו כ״כ הכרח שהרי מצינו בפ״ק דשבת דף י׳ רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא והוו עסקי בשמעתא נגה לצלויי והוה קמסרהב רבי ירמיה קרי עליה ר׳ זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה ע״כ הרי דבקרא גופיה דכתיב תפילתו תועבה מסתברא טפי דיצא דזמן תפילה לחוד ומצינו עוד בפ׳ מי שמתו המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר ע״כ והתם ודאי דבדיעבד יצא. ומעתה ההיא דשיכור י״ל דשאני שיכור שאין דעתו עליו כלל והכי דייקי דברי רבינו להדיא לקמן הלכה י״ז עיי״ש.

ואף על פי כן וכו׳. עיין מה שכתבתי ריש פרק ג׳ דקרית שמע בס״ד.

מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה וכו׳. פרק מי שמתו דף כ״ד בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה דאמר רבי זירא וכו׳ המתעטש בתפילתו סימן יפה לו וכו׳ ופי׳ רש״י אלא עיטוש אעיטוש קשיא דאין עיטוש אלא לאונסו ע״כ. ולפ״ז קשה לרבינו שכתב עיטוש לרצון דמהש״ס משמע דכולהו הוו לאונס וכמ״ש רש״י ז״ל והוא מוכרח דאם לא כן הו״ל לשנויי כאן לאונסו כאן לרצונו כמו גבי גיהק ופיהק והנראה בזה דרבינו כתב כן לפי שמשמעות הגמרא בהכרח לומר דמיירי בעיטוש לאונס תדע דאמרו המתעטש בתפילתו סימן רע לו וכן נמי אמרינן בתירוצא התם המתעטש בתפילתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה ואם הוא לרצונו איך שייך לומר סימן יפה וסימן רע אלא ודאי דהש״ס איירי באונס דוקא וכן הכריח גם כן הר״ח אבולעפיה נר״ו אם כן איפה רבינו כיון בזה דכיון דבעיטוש לאונסו הוא סימן יפה מינה דברצונו אין ראוי לעשות כן והרי זה מגונה (וכגון ע״י איזה סם או עשב דק שנוהגים לנשוף כדי להתעטש דאל״כ א״א להביא עצמו לידי עיטוש בלא שום דבר) דפשיטא דלא אריך למעבד כי האי בעידן צלותא ואם בדק עצמו מקודם כלומר שאז הוי לאונסו גמור אין בכך כלום. והרב לח״מ כתב דאפשר דרבינו היה גורס גם עיטוש עיי״ש. והקשה ז״ל עוד אמאי השמיט רבינו דין ממשמש בבגדיו אבל לא מתעטף האמור בש״ס ע״כ ותו קשיא לי אמאי לא הזכיר במפהק לאונסו שמניח ידו על פיו כמ״ש שם ולזה אפשר שרבינו היה גורס כגירסת הרי״ף שהביא הרא״ש שם ואינו מניח ידו על סנטרו והיינו לומר שלא יניח ידיו על חלציו בשעת התפילה דהרי זה מגסי הרוח וכבר פסקו רבינו לקמן פ״ה וכן כתב מרן שם יעו״ש.

נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו או בבגדו ואם היה מצטער בכך זורקו בידו לאחוריו. וקשה דכיון שהוא איסטניס כל כך שאינו יכול לסבול שיהא הרוק מובלע בכסותו אם כן איך אפשר שיסבול לזרוק הרוק בידו וי״ל דשאני בידו דברגע כמימריה זורקו אבל שיהא הרוק מובלע תמיד עד שיבש על בגדיו אנינא דעתיה טפי והרב ב״י סימן צ״ז תירץ דאפשר דזורקו בידו לא שיגע ידו ברוק אלא על ידי סודר וכו׳ יעו״ש.

יצא ממנו רוח מלמטה וכו׳ שלא לדעתו. ברייתא שם וכאן רמז רבינו המתעטש מלמטה סימן רע לו וכלומר דלא אריך למעבד הכי ודו״ק.

בקש להוציא וכו׳. שם היה עומד בתפילה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח איכא דאמרי היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מרחיק לאחוריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שתכלה הרוח וחוזר ומתפלל ואומר רבונו של עולם וכו׳ ומתחיל ממקום שפסק ופירש רש״י ואומר בתוך התפילה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר באמצע ע״כ. והתוספות כתבו שם ואומר רבון העולמים מיד באמצע תפילתו ואחר כך מתחיל למקום שפסק ע״כ נראה מדבריהם ז״ל דחוזר למקום שפסק ומסיים תפילתו משם ואילך ואין צריך לחזור כל התפילה אלא ממקום שפסק ומשמע נמי דיש לו לחזור למקומו הראשון שנתרחק ממנו בשביל ריח העיטוש ותרוייהו סבירא ליה לרבינו גם כן שהרי כאן כתב וחוזר למקומו ומתפלל דהיינו למקום שנתרחק ממנו ולעיל כתב וחוזר לתפילתו דהיינו למקום שפסק בשביל הרוח ומשם ואילך הולך ומתפלל ונראה דהיינו דוקא בשלא שהא כדי לגמור את כולה אבל אם שהה כדי לגמור את כולה פשיטא שחוזר לראש וכמ״ש לקמיה ועיין להרב ב״י או״ח סי׳ ק״ג.

היה עומד בתפילה וכו׳. ברייתא שם וקצת קשה דאמאי לא חייבו גם בזו לומר רבון כל העולמים כמו שתיקנו במי שיצא ממנו רוח מלמטה ותירץ רבינו יונה וז״ל וי״ל דלא דמי דהתם כשמים שותתים על ברכיו איגלאי מלתא למפרע דפושע הוא מעיקרא דנצרך היה לנקביו מתחילה ולא בדק וברכה זו תקנוה לאונס דמשום הכי אמרינן בה גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלמתינו להודיע שאנוס היה ואין היכולת בידו ולפיכך בדבר שהוא בידו והוא פושע בנפשו אינו יכול לאומרו אבל הכא שהוא אנוס שזה אונס מצוי ואין אדם יכול ליזהר ממנו התקינו לאומרה עכ״ל. ועוד נראה לענ״ד דביצא ממנו רוח כבר יש לו להפסיק על ידי שיש לו להתרחק ממקומו ולכך חייבו אותו להפסיק בהתנצלות זה מה שאין כן במים שותתין שאין כאן ריח ולא אסרה תורה אלא כנגד העמוד כיון שאין לו להפסיק בריחוק מקום לא רצו שיפסיק בזה והכי דייקי דברי רש״י ז״ל שכתב שם ואומר בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע״י הרוח וכו׳ ע״כ ועל כרחין מצד הפסק ההרחקה קאמר דחייבו אותו להתרחק ארבע אמות ממקום שהוא מתפלל דאילו מצד השהיה עצמה מחמת הריח זה לא נקרא הפסקה גמורה תדע דביצא ממנו רוח מלמטה לא חייבו חז״ל לומר התנצלות זה וכמ״ש רבינו לעיל ומזה קשה לדברי רבינו יונה ז״ל שכתבנו אף דבאמת אין נראה שהבין כן מרן ז״ל עיין עליו.

וכן המשתין וכו׳. במגילה דף כ״ז תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ד׳ אמות ומתפלל ומסיק דלאו דוקא הרחקה אלא רוצה לומר שישהא כדי הילוך ד׳ אמות ופריך בשלמא משתין ישהא כדי הילוך ד׳ אמות משום ניצוצות אלא מתפלל ישהא כדי הילוך ד׳ אמות למה לי ומתרץ רב אשי שכל ד׳ אמות תפילתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה ופי׳ רש״י משום ניצוצות שלא יטנפו בגדיו בניצוצות שבאמתו ע״כ נראה שכוונתו שבגמר הקילוח יוצאים איזה טיפין והיינו הניצוצות דקאמר ומ״ש ז״ל שלא יטנפו בגדיו הכוונה שאם ילך להתפלל תכף שגמר ההשתנה יטנפו בגדיו מחמת אותם הטיפות כן נראה פשט דבריו ז״ל ובאמת דתיבת ניצוצות בעלמא לא מוכח הכי אלא שהיא דבר הניתז מגזרת ניצוץ וכדאיתא בפרק כל היד דף י״ג רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם אמרו לו לר״א והלא ניצוצות מנתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה וכו׳ ובפרק אמר להם הממונה דף כ״ט אמתניתין דכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים פריך בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מ״ט א״ר אבא זאת אומרת מצוה לשפשף ופי׳ רש״י מצוה לשפשף בידו ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא בהם חוץ ונראה ככרות שפכה וכו׳ ע״כ.
גם בפ׳ כיצד מברכין דף מ׳ אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה א״ל רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין במקום מדרון ופי׳ רש״י אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקילוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו ניצוצות על רגליו ומפסיק בעפר תיחוח ליכא ניצוצות ע״כ ועל כרחין היינו ניצוצות המנתזין על רגליו אחר נפילתן בארץ דמשום הכי אמרו דבמשתין בעפר תיחוח ליכא ניצוצות לפי שהם נבלעים תכף וגם במקום גבוה ומדרון אין מציאות שינתזו על רגליו אלא דרש״י ז״ל הוכרח לפרש דהני ניצוצות דסוגין דמגילה אינם כמו ניצוצות דעלמא משום דחז״ל לא חילקו בדבר ואם איתא הוה להו לפרש דהיינו דוקא במשתין במקום שוה וקרקע קשה כנ״ל אבל אם משתין בעפר תיחוח או במקום גבוה ומדרון דאין כאן ניצוצות לא ותו דאם איתא הרי אמרו מצוה לשפשף ואין צורך לשום המתנה אחרת אלא ודאי שהם הטיפין היוצאים מן האמה בגמר ההשתנה לעולם זה נראה לענ״ד בכוונת רש״י ז״ל. וזה נראה ג״כ טעמו של רבינו שהשמיט הטעם של ניצוצות משום דמלתא דפשיטא היא ופסיק רישיה דלעולם איתנהו מכ״ש דגם בגמ׳ לא הוצרכו לזה אלא כדי לידע טעם המתפלל שצריך הוא להשהות וכו׳ אבל במשתין כדי להתפלל מילתא דפשיטא היא ולכך רבינו הזכיר טעם רחושי מרחשן שפוותיה בחלוקה שניה והשמיט טעם ניצוצות בחלוקה ראשונה ודו״ק.

ואם התפלל בלא כוונה וכו׳. כתב מרן ז״ל סוף פ׳ תפלת השחר דף ל׳ אמר ר׳ יוחנן אני ראיתי את ר׳ ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפילות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין וכו׳ א״ל ר׳ ירמיה ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה והשתא כיון דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ״כ הרא״ש ז״ל ע״כ. ואיכא למידק בהך סוגיא דהיכי פריך ר׳ ירמיה ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה דמי חשיד ר׳ ינאי שלא לכוין בתפילתו ותו דאמרינן פ׳ אין עומדין אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולבסוף כיון דעתיה א״ל חברותא כלפי שמיא מי איתא אי לא כיון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה ופי׳ רש״י חברותא כלפי שמיא מנהג שנוהג אדם בחבירו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפילתו וכו׳ ע״כ. והנה הדבר מבואר מעצמו שיש חילוק בין קרית שמע לתפילה דקרית שמע נוסחו קצר מהתפילה שהיא ארוכה ושם בגמרא קאי לאומר שמע שמע דמשתקין אותו ויש להקפיד בדבר דלמה לא כיון בקבלת עול מלכות שמים ובנוסח שהוא קצר משא״כ תפלת י״ח שהיא ארוכה ובנקל יארע לאדם העדר הכוונה ואפילו בגדולי ישראל מצינו שהעידו על עצמן דבר זה כדאיתא בירושלמי פרק היה קורא אמר רבי חייא רבה אנא מן יומאי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונא והרהרית בלבי מאן עליל קומי מלכא קדמא ארקבסא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דמוסיא א״ר מתני אנא מחזיק טיבו לרישאי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה ע״כ (ועיין להרב בעל שתי ידות בביאור דברים אלו) הרי לך עדיות מכמה אמוראים שהיו אומרים כן ואם כן איך יתכן בעולם לומר אם לא כיון מחינן ליה וכו׳ ולכך שפיר הקשה רבי ירמיה דדילמא רבי ינאי מעיקרא לא כיון דעתיה וכו׳ ע״פ הנ״ל גם אפשר לומר דהתם בקרית שמע שהוא דאורייתא וחמיר משא״כ בתפלה שהיא מדרבנן ועיין למרן ז״ל פ״ו הל׳ י׳.
והגם דרש״י ז״ל כתב לשון תפילה בההיא דפריך תלמודא חברותא כלפי שמיא וכו׳ נראה פשוט דלאו דוקא קאמר אלא ר״ל קרית שמע וכתב ז״ל ולא יזהר בתפילתו משום דדרך העולם והדין נמי נותן להתפלל הקרית שמע ואחריו תכף התפילה של י״ח ונכלל גם הקרית שמע בתפילה מכ״ש שגם בקרית שמע הוא מדבר לפני מלכו של עולם ב״ה ודאי ובמגלה דף כ״ה השמיט תיבת תפילתו עיי״ש. עוד אפשר לומר דהתם שאני שיש בדבר קפידא גדולה לכפול הדברים דמחזי כשתי רשויות ולכך משתקין אותו ואמטו להכי קאמר תלמודא חברותא כלפי שמיא מי איכא וכו׳ משא״כ כאן דחוזר כל התפילה מפני שלא נתכוון כראוי דאין כאן קפידא דהרי קי״ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולפי זה אתי שפיר פירוש רש״י גם אם נפרש כוונתו לענין תפילה מכח מודים מודים דאיכא התם אכן לענין הלכה קי״ל בסוף פרק אין עומדין המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת ואמר רב ספרא באבות ופסקו כרב ספרא כל הפוסקים ז״ל וגם רבינו הביאו בריש פרק י׳ עיי״ש מעתה מ״ש כאן ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה כוונתו ז״ל שלא נתכוון אפי׳ באבות דאם נתכוון באבות פשיטא דיצא ואין צריך לחזור ולהתפלל כמבואר וכלשון זה כתב רבינו שם בפ״י יעו״ש.

לפיכך הבא מן הדרך וכו׳. פרק הדר דף ס״ה וכתב מרן ז״ל דאפשר שגירסת רבינו היתה הבא מן הדרך ולא הבא בדרך כגירסתינו ע״כ ומהפסוק שהביא שם ר׳ אליעזר מוכיח דכוונתו לבא מן הדרך שהרי עזרא היה בא מן הדרך וחנה בנהר ההוא אף שיש לדחות כיון שמשם נסעו שוב לבא לירושלים לא מקרי בא מן הדרך אלא דאם נאמר דגירסת רבינו היא הבא מן הדרך ע״כ דהכא קרי ליה בא מן הדרך כיון שחנה שם וקבץ את ישראל ודו״ק.

כיצד היא הכוונה וכו׳. כתב הכנסת הגדולה או״ח סי׳ צ״ג וז״ל אותם העומדים בבית התפלה ומראים עצמם כעייפים ואינם יכולים לעמוד עליהם הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל כל יומא לא לעי ובעידן צלותא לעי כל היום עומד בשוק לפני הפקיד או לפני לייצנות אחר ואינו עייף ובשעת התפילה אינו יכול לעמוד ע״כ. ומדברי קדשו זלה״ה תלמוד לעניינים אחרים דלא יהא מורא שמים אלא כמורא של בשר ודם ובזוהר הקדוש הפליג הרבה בעונש הסח בבתי כנסיות כלל ועיקר יעויין עליו ועיין בענין זה להרב בעל ס׳ החרדים פ״א סעיף י״ט ושם הביא ששני חכמים מקובלים גדולים בדורו פסקו הדיבור בבית הכנסת לגמרי רק בדברי תורה ויראת ה׳ עיי״ש ואשריו למי שיזכה למידה זו.

ואחר כך יתפלל בנחת וכו׳. משנה פרק תפילת השחר דף כ״ח רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים וכרבנן בגמרא שם ועיין למרן ז״ל.

חסידים הראשונים וכו׳. משנה ריש פרק אין עומדין ובגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי אמר קרא אשרי יושבי ביתך ושעה אחת אחר תפילתו דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ופי׳ רש״י יושבי ביתך והדר יהללוך סלה. יודו לשמך והדר ישבו ישרים את פניך ע״כ. ומדכתב רבינו ומאריכים בתפילה שעה אחת משמע דשעה גמורה דוקא קאמר וכמשמעות הגמרא שם דקאמר וכי מאחר ששוהים תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית וכו׳. וכתב המגן אברהם או״ח סימן צ״ג דלשאר העם די בשעה מועטת וכו׳ ע״כ. ופשוט.

שיכור אל יתפלל וכו׳. פרק הדר דף ס״ד. ומ״ש רבינו

ואע״פ כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל. שם בגמרא נאמר לענין הוראה ורבינו נראה שהיה גורס לענין תפילה וכ״כ ז״ל ומדסתם רבינו משמע דבכל מין יין קאמר דאם שתה רביעית אל יתפלל וכתירוץ א׳ שם במעשה דרבן גמליאל וכן הסכימו האחרונים ז״ל עיין עליהם והכי מוכח נמי מההיא דפרק ג׳ דכריתות אין לי אלא כדי לשכר וכמה כדי שכר רביעית וכו׳ ועיין למרן ז״ל פ״א דביאת מקדש ונראה נמי דיש להחמיר בדבר מדאשכחן בגמרא (שיכור שדימו) [שדימו שיכור] המתפלל לעובד ע״ז.

וכן אין עומדים להתפלל וכו׳. ריש פרק אין עומדין משנה וברייתות ורבינו השמיט דין עצבות ועצלות כנראה שלא היו בגירסתו ז״ל וכן הרא״ש והרב ב״י ז״ל נראה שלא גורסים כן וכן מצאתי בירושלמי להך ברייתא גופא ולית בה עצלות ועצבות ומ״מ מסתברא שראוי ליזהר דמדי גנאי לא יצאנו ובעינן שמחה דוקא ומכ״ש שידוע שהעצבות מביא לידי כעס בקל. ומ״ש רבינו

מתוך דברי תורה הוא מהברייתא ראשונה השנוייה שם וגם האחרת דקתני מתוך שמחה של מצוה לא פליגא ההך תדע דקתני וכן ומה גם דפקודי ה׳ ישרים משמחי לב.

תפילות הפרקים וכו׳. סוף מסכת ר״ה. וכתב מרן בשם הרב מנוח דוקא בקורא על פה אבל בשכתובה לפניו לא וצ״ע ע״כ כתב השיורי כנסת הגדולה או״ח סימן ק׳ וז״ל אבל בספר המפה כתב שנוהגים כדברי הרב מנוח ז״ל ונראה שעל זה סומכים העולם שלא להסדיר תפילתם כל עיקר אפילו של חנוכה ופורים וט׳ באב ושל מועדות ושל ר״ה ויוה״כ שסומכים על הסידור שבידם אבל הב״ח כתב שאינו נכון שעל דברי הרב מנוח כתב רבינו המחבר ז״ל שאפילו כתובות לפניו צריך להסדיר והרב מנוח גופיה כתב וצ״ע ועוד ק״ל דנהי דטעם זה יספיק לתפילת ר״ה ויוה״כ שהכל תופסים מחזורים בידם אבל של מועדות ראש חודש חנוכה ופורים שרובא דרובא אומרים אותם על פה ואינם מסדרים אותם על מה סמכו עכ״ל. וכתב על זה הפרי חדש ז״ל וז״ל ונוהגים להתפלל תפלה ראשונה מתוך הסידור ואחר כך אינם מקפידים שהרי סידרו התפלה ראשונה ע״כ.

היה מהלך במקום סכנה וכו׳. ברכות דף כ״ט ת״ר המהלך במקום גדודי חיה וליסטין מתפלל תפילה קצרה איזו היא תפילה קצרה וכו׳ כדברי רבינו וכיון רבינו לכתוב ברכה אחת לפי שתפילת הביננו שתקנו למי שאינו יכול לכוין היא מעין שמונה עשרה כמ״ש פ״ב אמנם כאן שהוא במקום סכנה לא חייבוהו אפילו הביננו ותקנו לו ברכה אחת קצרה לבד.

ואם יכול לעמוד עומד וכו׳. מ״ש בגמרא דקאמר רב ששת אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תיקרי רע דף ל׳ הקשה הר״ח אבולעפיה נר״ו וא״ת והא אמרינן אי אמר המוציא אשמועינן טעמא והלכתא וי״ל דמשום שהיה בפני רב חסדא חלק לו כבוד אי נמי הכא הלכתא שמעינן מהיות טוב טעמא לא שמעינן משא״כ בהמוציא שמעינן טעמא והלכתא ע״כ ואפשר עוד דהתם (דף ל״ח) שאני שרבי זירא פתח תחילה ובירך והוא היה עיקר המעשה ובו היה תלוי ומה גם שבזה יבחן אדם כאמור שם משא״כ הכא דרב חסדא קם תחילה והוא הורה הדין ורב ששת כדי לעשות יותר טוב עשה כן משום דאין ללמוד ממנו ואין זה דומה להתם כלל ודו״ק.