הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.
מבואר מדברי הרמב״ם דסובר דכתיבת סת״מ לא בעינן לשמה ורק באזכרות בעינן לשמן, וכן מוכח ממה שכתב בפ״י דמנה שם כל פסולין דס״ת ומנה שם שכתב האזכרות שלא לשמן ומוכח דביתר הכתיבה אם לא כתב לשמה כשרה, וגבי עיבוד דס״ת ותפילין כתב הרמב״ם בפ״א הל׳ י״א דבעינן עיבוד לשמן, וצריך לומר בטעמא משום דגבי כתיבה סתמא לשמן קיימא, אלא דקשה מד׳ הגמ׳ בגיטין דף מ״ה ע״ב דפריך אהא דתניא ומעשה בנכרי אחד בצידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב״ג ליקח ממנו ורשב״ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי ומסיק שם דלרשב״ג דבעי עיבוד לשמה בעי נמי כתיבה לשמה, ולפי״ז יקשה על הרמב״ם דפסק דבעינן עיבוד לשמה וא״כ כש״כ דבעינן כתיבה לשמה.
וכתב אדמו״ר גאון ישראל זצ״ל בספרו דעכו״ם שאני דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה אין זה רק משום חסרון מחשבתו כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה שאינו יכול להתפיס דין לשמה, והקשה לפי״ז ממש״כ הרמב״ם דמשו״ה עיבוד העכו״ם פסולה שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, וכתב ע״ז דהך דינא דעכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד אינו דין באומדנא שאינו חושב על מה שישראל מצוהו אלא דלא מהני כתיבתו מה שיכתוב על דעת הישראל דאם היה חל הדין במעשיו שהן נעשין על דעת הישראל הוי חשיב לשמה אלא דלא מהני מחשבתו ע״ז והוכיח כן ממה שפסק הרמב״ם בפ״ג מגירושין דישראל המחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם לענין זה ואי משום אומדנא איזה ראיה הוא מה שבדין הוא כעכו״ם לדין האומדנא, וע״כ דהכונה דהוא דין ולא אומדנא.
והנה לפי״ז ישאר הקושיא על הרמב״ם ממה שהקשו התוס׳ בע״ז דף כ״ז דלמה צריך קרא בעכו״ם דמילה בעכו״ם פסולה תיפוק ליה משום דבעינן לשמה.
אך י״ל לפי״ד אדמו״ר שמחלק שם בין דין לשמן של כתיבת סתו״מ ללשמן של אזכרות דבאזכרות גם נכרי אפשר דמכוין לשם קדושת השם משום דזהו מציאות וכתיבתו היתה בתורת קדושת השם ואינו דין להתפיס עליו קדושה לפי״ז אפשר דדין מילה לשמה באמת ג״כ לא צריך שום התפסת קדושה וצריך רק שימול כדי שיהיה מהול ונ״מ דאם יחתוך הערלה בשביל שהוא רוצה לחבול בו או שצריך להשליכו לכלבים זה לא הוי מילה לשמה, ואף דאמרינן שם דאם מכוין לימול לשם הר גריזים פסול, זהו משום דהוי כונה הפוכה מסתם מילה שיהיה מהול והוי כמו שחותך הערלה להשליכה לכלבים, ולכן שפיר מיושב דגבי מילה נמי מהני סברא דסתמא לשמה קאי אפי׳ בעכו״ם כיון דבסתמא מל שיהיה מהול דהעכו״ם יודעים שהישראל מל עצמו וכן ערבי מהול וגבעוני מהול דבמילה א״צ להתפיס שם קדושת מילה אלא למול שיהיה מהול ולכן מהני גם בעכו״ם וכנ״ל.
אכן בעיקר דברי אדמו״ר לא משמע כן פשטות הלשון דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד והו״ל למימר דעכו״ם לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן בגט דלאו בר כריתות הוא, וכן הרמב״ם כתב שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה, וראייתו מהא דמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם בדין לשמה ואי משום אומדנא א״כ מה שייך זה למה שבדין הוא כעכו״ם, גם זה לא מכרעא דמה דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד הא אינו בשביל טבעו דאטו כל העכו״ם שוים ויש שהם נוחים לבריות ואפשר לסמוך עליהם במו״מ ולמה נשתנו שנאמר בודאי שאינם עושים על דעת הישראל לכתוב לשמה, וע״כ דהטעם הוא דכיון שאינו מאמין בתורה בודאי אינו נזקק לכתוב לשמה לדבר שאינו מאמין בו, וכותב על דעת עצמו ולא למה שמצוהו הישראל לכתוב לשם סתו״מ או גט ושיהיה בזה הכשר של לשמה כיון שאינו מאמין בזה, וא״כ שפיר מיושב דגם מחלל שבת בפרהסיא כיון דדינו כעובד עכו״ם לכל דבריו א״כ בודאי נקטינן דאינו מאמין בדין התורה ואפי׳ יאמר שמאמין לא מהני דכבר הוקבע דינו שהוא כעכו״ם לכל דבריו.
ונראה דאפשר ליישב דעת הרמב״ם גם אם נפרש הא דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד כפשוטו, דהנה יש לחקור בהא דסתמא לשמן קיימי גבי קדשים אם הכונה דכיון שהוא שוחט קדשים בסתמא חושב שיהיה נשחט לשם מה שהוא והוי כמו לשמה או דהפירוש דלא צריך לשמה כיון דבסתמא עומדים הקדשים להיות נשחטים לשם מה שהן א״צ מחשבתו כלל, ויש לתלות זה בדין עקירה בטעות הוי עקירה או לא, דאם נימא דהוי עקירה אפשר לפרש גם כפי׳ הא׳, אבל אם נימא דלא הוי עקירה א״כ ע״כ הוא כפי׳ הב׳ דהא העובד חשב להדיא שלא לשמן, ואפי׳ אם נימא דמחשבת טעות אינה מחשבה אבל עכ״פ חסרה מחשבה מעליא וע״כ דלפי״ז צ״ל דלא צריך מחשבה כלל, (ועיין מש״כ באבהא״ז פ״ד ממעשה הקרבנות).
והנה יש לומר דאף אם נפרש דדין סתמא לשמה היינו דלא צריך כלל מחשבה לשמה, זהו דוקא בקרבנות שהזבח גם קודם שנזבח יש לו כבר קדושת קרבן והוא קדושת הגוף אלא שחסר עוד קדושת השחיטה והזריקה ובזה נוכל לומר דכל מעשה שנעשה הכל הולך בעצם לשם מה שהוא וא״צ מחשבה כלל, אבל בס״ת הא ע״י זה שעבדו הגוילין לשמן עדיין לא נתפס בהגוילין קדושת ס״ת דנימא דלא צריך להתפיס בהכתיבה קדושת ס״ת, ואף דאי הזמנה מילתא אסור להשתמש לדבר חול ולמאן דסובר דס״ת הוי גופה קדושה אמרינן בזה הזמנה מילתא, אבל זה ודאי אינו אלא לדין איסור להשתמש בדבר חול אבל ודאי עוד אין בהגוילין קדושת ס״ת אבל בקדשים כבר יש בהבהמה דין קדושת קרבן, ועכשיו דמבואר דבס״ת א״א לומר דכבר יש בהגוילין דין קדושת ס״ת דנימא דכבר לא צריך להתפיס קדושת ס״ת בהכתיבה למ״ד דצריך כתיבה לשמה, ולכן גבי ס״ת אם נימא סתמא לשמן קיימא אין לנו לומר אלא כלשון הראשון דהוי כמו שחשב לשמן ולכן גבי עכו״ם דאדעתא דנפשיה קעביד לא אמרינן סתמא לשמה דאינו חושב כלל שעושה למה שהוא עומד ואפשר חושב מחשבות אחרות.
איברא דדברינו ליישב ד׳ הרמב״ם אכתי צריכים ביאור, דאם נימא דהא דאמרינן גבי קדשים סתמא לשמה קיימי פירושו דלא צריך כלל גבי קדשים דין מחשבה דלשמה כיון דבסתמא עומדים הקדשים להיות נקרבין לשמן, א״כ מנא לי׳ להרמב״ם לחדש גבי דין כתיבה דס״ת דאמרינן סתמא לשמה קיימי והא גבי ס״ת לא שייך לומר האי סתמא לשמה ומנ״ל דנקטינן גם דין סתמא לענין דצריך מחשבה ונימא דסתמא לשמה היינו דכונתו בסתמא הוי לשמה.
ואמנם נראה דבאמת תליא הא בהא, והיינו דבלא היסוד הראשון דאמרינן דבסתמא עובד העובד בקדשים לשמן ומחשבתו לשמה הוי לא הוי אמרינן גם האי דינא דאינו צריך מחשבה כלל משום דסתמא לשמן קיימי דאיברא דאמרי׳ דעל הבהמה איכא קדושת קרבן גם מחיים אבל אם נימא דבסתמא אין השוחט והעובד עושין העבודות לשם מה שהן א״כ אכתי לא הוברר כלל בהקרבן שכל מה שיעשו בו יהיה בסתמא לשם קרבן כיון דבסתמא לא יעשו הכשרי הקרבן לשם קרבן, ולכן על כרחך צריכנן לומר מקודם יסוד הדין דסתמא לשמה כפי פירושינו הראשון וממילא אמרינן גם דין סתמא לשמה דלא צריך מחשבה לשמה, ועכ״פ נקטינן גם דין סתמא לשמה כפי׳ הא׳, ובזה מבואר גבי דין כתיבה דס״ת דצריך לשמה אף דא״א לומר בזה דין סתמא לשמה כפי׳ הב׳ דאמרי׳ בקדשים כיון דצריך להתפיס בכתיבתו עכשיו קדושת ס״ת עכ״פ מדין סתמא לשמה דגבי קרבנות אנו למדין דנקטינן נמי דין סתמא לשמה כפי׳ הא׳ דבסתמא איכא מחשבה לשמה, ומיושב הא דגבי ס״ת שכתבה עכו״ם דאמרינן בגיטין דפסולה משום דכיון דעכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד לא הוי מחשבתו סתמא לשמה כיון דצריך כאן מחשבה לשמה בודאי לא מהני בעכו״ם, ומה דמהני משום לשמה גבי מילה וצריך מיעוטא דקרא דמילה ע״י עכו״ם פסולה, בזה ודאי ניחא כמש״כ לפי״ד אדמו״ר דגבי מילה אין צריך מחשבה אלא לענין המציאות דימול כדי שיהא מהול ובזה ודאי נימא דבסתמא חושב כן ומהני גם בעכו״ם כנ״ל.
והנה אדמו״ר בספרו כתב להוכיח דדין עכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד הוא מעיקר הדין ולא משום דאמדינן לדעתיה דעושה אדעתא דנפשיה מזה גופה דהא חזינן דלמאי דלא בעי כתיבה לשמה מכשיר בעכו״ם דתניא חדא דקורין בו וקשה דהא עכ״פ באזכרות לכו״ע בעינן לשמן וע״כ כמו שיישב מקודם ומשום דבאזכרות לא בעינן התפסה לשם קדושה, אבל אי אמרינן דבסתמא אינו עושה א״כ אין נ״מ ועכ״פ לא כתב האזכרות לשמן, אבל יש לומר דגם זה לא מכרעא דמה דאמרינן דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד הוא שאינו חושב להתפיס שם לשמן שתהיה ס״ת כשרה וכותב כמו ספר בעלמא וכמו ספר חול אבל לעולם אפשר לומר דיודע מה שהוא כותב וכיון דבאזכרות דין לשמן הוא שיכתוב בסתם לשם מה שהוא ולא להתפיס לשם קדושת האזכרות ואפי׳ למה שכתב אח״כ דבאזכרות ודאי בעי נמי להתפיס לשם קדושת האזכרות אבל זה תלוי כבר בדין לשמה של כל הס״ת וא״כ שפיר יש לומר דבזה נימא דשייך גם בעכו״ם סתמא לשמה קא עביד שכותב לשם מה שהוא דהא נכרי מאמין בד׳ ולא דמי למין שאינו מאמין כלל ולכן שפיר דלמאי דלא בעי כתיבה לשמה בס״ת כשר גם של עכו״ם דלגבי אזכרות אמרינן סתמא לשמה קאי.
ב) אכן אכתי צריך לבאר הא דחילק הרמב״ם בדין עיבוד לשמה בין ס״ת ותפילין למזוזה דבהל׳ י״א כתב דקלף שכותבין ס״ת ותפילין צריך לעבד אותן לשמן ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה, ובפ״ג הל׳ ט״ו כתב דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמה מטעמא דלא צריך עיבוד כלל ואפי׳ עשהו מצה כשר, ובעור הרצועות צריך עיבוד לשמן, ושיטתו צריכה ביאור דבטעמא דאין צריך עיבוד לשמה במזוזה כתב הרמב״ם בתשובתו לחכמי לוניל משום דאינה חובת הגוף כמו ס״ת תפילין אלא חובת בית, וכבר תמה הכ״מ על טעם זה דאינו מוכרח בסברא ועוד דהא תנן אין בין ספרים ותפילין ומזוזות.
והנה בסנהדרין דף מ״ח ע״ב בסוגיא דהזמנה מילתא תולה הגמ׳ פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מילתא בפלוגתא דרבנן ורשב״ג בעור הבתים אם צריכים עיבוד לשמן, ופירש״י דאביי כרשב״ג ורבא כרבנן דלא צריך עיבוד לשמה דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה, ובתוס׳ הקשו דהא קיי״ל כרבא דהזמנה לאו מילתא ובעיבוד לשמה קיי״ל כרשב״ג כדמוכח בגיטין דף נ״ד ע״ב דגווילין דס״ת שלא נעבדו לשמה פסול, ולכן פירשו דאביי כרבנן דהזמנה מילתא היא ולכן א״צ עיבוד לשמה דסגי בהזמנה ורבא כרשב״ג דהזמנה לאו מילתא ובעי עיבוד לשמה, והבעה״מ בפ״א דסוכה מחלק בין עיבוד עור הבתים דלא הוי גופן קדושה לא בעי עיבוד לשמה, ובין עיבוד הגווילין או הקלף לכתוב עליו דהוי גופה קדושה בעינן עיבוד לשמה, דרבא גופיה מודה כדאמר בגמ׳, והרמב״ן במלחמות שם סובר דגם גווילין של כתיבה אגב כתב הוא דקדושין ולא דמי לעגלה ערופה ולהלכה לא בעי עיבוד לשמה לא בבתים ולא בעור דכתיבה דקיי״ל כרבנן דרשב״ג.
והרמב״ם שכתב בטעמא דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמה משום דאין צריך עיבוד כלל קשה דא״כ למה תולה הגמ׳ בסנהדרין הך פלוגתא דרשב״ג ורבנן בעור הבתים בפלוגתא דאביי ורבא, איברא דהרמב״ן במלחמות שם כתב דרק אביי דסובר הזמנה מילתא תולה זה בזה, אבל לרבא אע״ג דמותר לשנותם דהזמנה לאו מילתא מ״מ אפשר דבעינן עיבוד לשמה אלא דת״ק סבר לא בעי לשמה בין בתשמיש קדושה בין בתפילין גופייהו ורשב״ג בעי לשמה בין בגווילין של כתיבה בין בתשמישי קדושה והיינו הבתים, ולא דהוי הזמנה מילתא אלא מצותן שיעשה לשם חובה, אבל לדברי הרמב״ן לא יתיישב בזה במה דפסק הרמב״ם דעור הבתים לא בעי לשמן ובעור הרצועות בעי לשמן, וכתב בטעמא משום דבעור הבתים לא בעי עיבוד כלל.
ונראה בדעת הרמב״ם דסובר בעיקר מילתא כדברי הבעה״מ דבגופה קדושה גם רבא מודה דבעי עיבוד לשמה וסובר דבתים ורצועות נמי הוי גופה קדושה וכמו שכתב הרמב״ן במלחמות דלדברי הבעה״מ דעור דכתיבה הוי גופה קדושה א״כ עור הבתים רצועות נמי כדאמר בגמ׳ בשבת דף כ״ח בתים משום ״שין״ ורצועות משום ״דלית״ ״ויוד״, ולכן מה דתולה אביי בפלוגתא דרבנן ורשב״ג בעור הבתים אי בעי עיבוד לשמה זהו לשיטתו דגמר אורג בגד למת מעגלה ערופה ואינו מחלק משמשין מגופה קדושה, אבל לרבא ליכא למימר דבהא פליגי רבנן ורשב״ג דהא סבר דגופה קדושה ודאי הזמנה מילתא, וע״כ טעמא דרבנן דסברי דעור הבתים אין צריך עיבוד לשמה משום דסברי דלא בעי עיבוד כלל בעור הבתים, ומשו״ה בעור הרצועות דודאי בעי עיבוד ורצועות הוו נמי גופן קדושה לכן פסק דבעי עיבוד לשמה.
ובמה דפסק דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה וכתב בטעמא משום דלא הוי חובת הגוף אלא חובת בית, וכבר כתבנו דטעם זה צריך ביאור, ועוד יותר קשה דהא לענין כתיבה אינו מחלק בין תפילין למזוזה, ובכל הפרשיות סתמא כשר ואזכרות צריך לשמן ולפי טעם זה מאי נ״מ בין עיבוד לכתיבה. ונראה דכונתו לפימש״כ בהגה״מ בהל׳ י״א טעם לשיטת הרמב״ם דלא צריך עיבוד לשמה במזוזה מהא דאיתא במנחות דף ל״ד יכול יכתבנה על האבנים ויליף כתיבה כתיבה מספר כריתות הרי שא״צ עיבוד לשמה, ובפשוטו כונתו דכיון דמה דצריך ספר הוא משום דילפינן מספר כריתות וא״כ כמו דבגט לא בעי עיבוד לשמה ה״נ לא בעי גבי מזוזה, אבל בזה י״ל דתליא בפלוגתא אי אמרינן דין מינה ומינה או דין מינה ואוקי באתרה, דלמ״ד דין מינה ואוקי באתרה יש לומר דכיון דילפינן דצריך במזוזה דין ספר יהי׳ דינה כמו תפילין, ונראה דיש לבאר דבריו באופן אחר דכיון דהי׳ הו״א בגמ׳ דיכתבנה על האבנים והיינו כיון דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך והוא דצריך לכתוב על גוף המזוזה, ורק דילפינן מספר כריתות דכתיבה הוא על ספר והיינו על קלף, אבל כיון דבקרא כתיב על מזוזות א״כ צריך לקבוע הקלף על המזוזה, ולכן הי׳ אפשר לקבוע קודם הקלף על המזוזה ולכתוב על המזוזה כדכתיב וכתבתם על מזוזות, אלא דמ״מ כיון דצריך כתיבה בספר וספר הוא בתלוש וכמש״כ הרשב״א בגיטין דף כ״א ע״ב לכן צריך לכתוב על הקלף קודם שיחברו להמזוזה ועיקר מצותו קביעתו על המזוזה וכמש״כ הרמב״ם בפ״ה מהל׳ מזוזה הל׳ ז׳ ובזה מקיים וכתבתם על מזוזות דהוי כמו שהיו כותבין על המזוזה בעצמה, וזהו מש״כ הרמב״ם בתשובה דאם היתה מזוזה חובת הגוף היינו אומרים דצריך שהקלף יהי׳ מוכן לקדושה גם קודם כתיבה שיהי׳ בו עיבוד לשמה, אבל כיון דעיקר דין התורה שיהי׳ כמו שהוא כותב על המזוזה וא״כ אין צריך שיהי׳ בהקלף בעצמו הכנה לקדושה דאין בו שום דין אלא שיהי׳ כמו מזוזת הבית אחר קביעתו, וזהו שכתב הרמב״ם דאין בו חובת הגוף אלא חובת בית והיינו דקודם שקובעין אותה אין בה דין כלל, וא״כ א״א להצריך בה עיבוד לשמה, אבל כתיבה לשמה ודאי בעי דאם היו כותבין על האבנים הי׳ ג״כ צריך כתיבה לשמה, וא״ש דברי הרמב״ם.