פ״ז מה׳ תמידין ומוספין הי״ב וז״ל: הרמב״ם ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן עכ״ל. וצ״ע דמאי איכפת לן אם יעשה הבלילה מקודם, הלא דין קביעות זמן שלה הוא רק בהבאת המנחה ולא בעשיית המנחה. ופשוט דאין צורך לראיות לזה. וגם מפורש זאת במה שפסק גבי שתי הלחם ולחם הפנים דאינם דוחים את השבת. אשר מזה ראי׳ למה שכתבתי במקום אחר בארוכה1 דכל המנחות בשעת בלילתן צריכין להיות קדושין קדושת הגוף של כ״ש, וא״כ ממילא צריך להיות הבלילה בט״ז, דאם יעשנה מקודם הרי תפסול בלינה. ואף דשתי הלחם ולחם הפנים ג״כ קדושים קדושת הגוף בשעת אפייתן. אכן זה ע״כ הוא שיטת הרמב״ם דבקדושת תנור עוד אינם נפסלים בלינה. והוא דין מסוים על הקידוש של תנור שבשעת אפייתם. ושתי הלחם ולחם הפנים בשעת אפייתן אינם צריכים אלא קדושת תנור, משא״כ בבלילה דקדושתן היא קדושת כ״ש פשוטה וממילא שייך גבה פסול לינה.2
מנחות דף צ״ה. אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו׳ ר״י אומר כל מעשיהם בפנים ובגמרא שם מקשה אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה וכו׳ מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש תנור מקדש ע״כ. הרי מבואר מדברי הגמ׳ דלמ״ד מדת יבש נתקדשה לישתן ועריכתן בפנים, א״כ תמוהים דברי הרמב״ם שפסק דמדת יבש נתקדשה ופסק דלישתן ועריכתן בחוץ, וצ״ע.
והנה
במעילה דף ט׳ במשנה איתא דשתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבו״י ובמחוסר כיפורים. וכן פסק גם הרמב״ם (פי״א מה׳ אבות הטומאות הי״ג) דנפסל במחוסר כיפורים רק משקרמו בתנור. ולכאורה צ״ע לשון הרמב״ם וגם לשון המשנה, דנהי דהכ״ש של שתי הלחם ולחם הפנים הוא התנור בעת אפייתו, דאז הוא הוי כ״ש שלהם, אבל למה לא יקדשו בתחילת האפי׳. ובמשנה ובלשון הרמב״ם הרי מבואר דרק משקרם בתנור ונעשה לחם אז נתקדש הוא בקדושת הגוף ונפסל במחוסר כפורים. ולכאורה למה לא יתקדש גם קודם שנעשה לחם בתחילת האפי׳.
3
ואיני מקשה זאת בתורת קושיא, רק שאינני יודע מה להוכיח מזה. האם נימא משום דכיון דדין כ״ש של תנור הוא רק בעת אפי׳, משום דזהו מצותו ללחם ואז הוא חלות דין כ״ש שלו, וע״כ כיון דמצותן שיאפוהו לגמרי עד שיהא נעשה לחם, דהיינו שיקרם, ע״כ כל זמן שלא נקרם ולא נגמר אפייתו עוד ליכא חלות דין כ״ש שלו, ונמצא דזה דהתנור אינו מקדשו קודם קרימה הוא משום דמקודם עוד לא הוי כ״ש. או שמא נימא דשפיר הוי כ״ש, דהיינו דאף דדין כ״ש שלו הוא רק בעת אפי׳ דאז הוא חלות דין מצותו ללחם ואז הוא חלות דין כ״ש שלו. אבל גם בתחילת אפי׳ הוא חלות קיום דין מצותו, ולמה לא יהא גם אז כ״ש להלחם, ולמה לא יקדשו גם אז קדושת הגוף. ונוכיח מזה דהמשנה דמעילה סוברת דבשתי הלחם ובלחם הפנים הוי השם לחם דין בעצם חלות קדושת הגוף, דכל זמן דלא הויין לחם א״א לחול עליהם קדושת הגוף של שתי הלחם ולחם הפנים כלל. וזהו הדין דמבואר במשנה דנפסלין במחוסר כפורים וכו׳ רק משעה שקרמו בתנור, משום דקודם שקרמו לא הויין לחם, ולכן אינם קדושים קדושת הגוף כלל. וזה דאינם קדושים קודם קרימת תנור, לאו משום חסרון כ״ש, דכ״ש אית להו גם קודם קרימה, דהתנור עצמו הוי כ״ש גם מקודם, אלא משום דאינם קדושים קדושת הגוף כלל קודם שנעשים לחם, ולחם הוי דין בעצם חלות דין קדושת הגוף שלהם.
ולפי זה ניחא דברי הרמב״ם, שפסק (פ״א מה׳ כלי המקדש הי״ט) דמדת יבש נתקדשה, ובכל זאת פסק דשתי הלחם ולחם הפנים קודם אפי׳ אינם קדושים קדושת הגוף כלל. דכיון דאין זה משום חסרון כ״ש, אלא משום דקודם שנעשה לחם אינה יכולה לחול עליו קדושת הגוף כלל. ולא עדיף מדת יבש מתנור עצמו דהוא כ״ש גם בשעת אפי׳, ובכל זאת כ״ז שלא נקרמו פני הלחם אינם קדושים קדושת הגוף כלל. והגמ׳ מקשה אם מדת יבש נתקדשה אמאי לישתן בחוץ, היינו משום דהרי במשנה שם ר״י פליג וסובר דכל מעשיהם בפנים, והיינו משום דסובר מדת יבש נתקדשה. הרי דר״י סובר דאף קודם שנעשה לחם קדוש קדושת הגוף אם אך יש לו כ״ש, ושפיר פריך הגמ׳ אליבי׳. ונראה דלדידי׳ גם אם מדת יבש לא נתקדשה ותנור מקדש, הם קדושים קדושת הגוף עוד מתחילת אפי׳ גם קודם שקרמו. משא״כ הרמב״ם דפסק כמשנה דמעילה דבעינן דוקא שיקרמו בתנור, ע״כ לא עדיף מדת יבש מתנור עוד קודם שנקרם הלחם, וע״כ שפיר פסק דלישתן ועריכתן מבחוץ אף דמדת יבש נתקדשה.4
והנה
במנחות דף מ״ז איתא דכבשי עצרת ששחטן על ארבעה חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון, משום דאינו קדוש קדושת הגוף אלא שתי חלות, וע״כ שתי חלות הנשארות יש להן פדיון. ולכאורה צ״ע דהרי קדושת הפה חלה על כל ארבעה החלות, וכמבואר בברייתא דהשאר צריכים פדיון, וגם פשוט הוא מצד עצמו, כמו כל קרבנות חובה דיכול להפריש כמה קרבנות שירצה וכולן נקבעין לחובתן וקדושין קדושת הגוף. וגם בשתי הלחם דכותי׳, קדושת הפה חל על כל ארבע החלות. ובקידוש זבח וכ״ש בלבד הוא דליכא דין זה דיפריש כמה לחובתן, כיון דדיני קדושתן הוא מדיני קיום הבאתן, וכיון דאינו יכול להביא יותר לא חל גם דין קידוש כ״ש, וגם אינו נקבע להזבח שהזבח יקדשו. אבל קדושת הפה חלה על כל הארבעה, אלא דבקדושת פה הרי יש להם פדיון, וע״כ נפדין שתי חלות הנשארות. אך צ״ע דהרי קי״ל דכל המנחות שלא קדשן בכלי דטהורין אינם נפדים, א״כ אמאי נפדין שתי חלות הנשארות. והרמב״ם פסק (פ״ו מה׳ איסורי מזבח ה״ה) דטהורין אינן נפדין, ופסק ג״כ הך דהשאר נאכלות בפדיון (פ״ח מה׳ תמידין ומוספין הי״ב).
אכן לפי מש״כ בתחילה יש ליישב זאת. דהרי ע״כ קאי הכא דקדושת הפה היתה קודם שנעשה לחם, כיון דתנור מקדש ובעי קדושת תנור, והתנור מקדש רק בעת האפי׳, וקדושת כ״ש בלא קדושת פה קודם ליכא. על כרחך דקדושת הפה היתה עליו קודם שנעשה לחם. והנה עצם הך דינא דטהורין אינם נפדים היינו משום דנהי דקדושת הגוף של כ״ש ליכא עליהן והוא רק קדושת דמים, אבל מ״מ בקדושת הפה בלבד הוי חלות דין קדושת מזבח, ודין מזבח איכא בי׳, וטהורים אינן נפדים. אשר ע״כ דכל הדין נאמר רק אם חסר לי׳ קידוש כ״ש, בזה נאמר הך דינא דלענין חלות קדושת מזבח דטהורין אינם נפדים אפילו בלי קידוש כ״ש. משא״כ שתי הלחם ולחם הפנים קודם שנעשו לחם, לפי מש״כ דלחם הוי דין בעצם חלות דין קדושת הגוף, א״כ לא הוי רק חסרון כ״ש, אלא שאינם ראוים ליקדש קדושת הגוף, ואינם ראוים גם לחלות דין קדושתן של טהורים, וע״כ נשארים רק קדושת דמים פשוטה. ולאחר שנעשים לחם ליכא כלל קדושת פה, דקדושת הפה צריכה להיות קודם קידוש כ״ש, ולאחר שנעשה לחם הרי נתקדש בכ״ש כיון דתנור מקדש, ודין תנור מקדש נאמר דבעי על פי דין קידוש תנור. נמצא דכיון דהשתא קודם שנעשים לחם א״א שתחול עליהם קדושת פה של חלות דין קדושת מזבח, ממילא ליכא כלל קדושת פה של חלות דין קדושת מזבח. ותו, כיון דהשתא קודם שנעשים לחם א״א שתחול קדושת פה של חלות דין קדושת מזבח, ממילא הוי קדושת הפה של עכשיו על לאחר שנעשים לחם דבר שלא בא לעולם, וע״כ הם נשארים רק בקדושת פה של קדושת דמים פשוטה. וע״כ נפדין ואינם שייכים לדין טהורין אינם נפדים.
5א. התוס׳
במנחות דף פ״ט ד״ה שאם, הקשו אמאי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא בעי לחם ומ״ש מאשם מצורע ששחטו שלא לשמו דבעי נסכים, אף דשארי אשמות לא בעי נסכים, משום שאם אי אתה אומר כן פסלתו. ומבואר שם בסוגיא דהוא משום דאשם אינו בא בנדבה, וע״כ גם בשלא לשמו דאיכא גזיה״כ דאינו עולה לחובה ונשאר נדבה, מ״מ הקרבתו צריך להיות כמו אשם מצורע חובה לשמו ובעי נסכים, וא״כ גם כבשי עצרת שלא לשמן ליבעו לחם, למ״ד לחם מעכב את הכבשים כיון דצבור לא מייתו שלמי נדבה.
אכן החילוק פשוט, דהרי יסוד ביאור הדין של אם אי אתה אומר כן פסלתו, הוא דהקרבנות דאינן באין בנדבה, והוא גזיה״כ מיוחד בשלא לשמו דכשרים ונשארים נדבה, אינם נדבות פשוטות, דלזה שפיר נשאר הדין דאינן באין נדבה, ורק דנשארים הקרבנות כמו שהיו, באשם מצורע הוא קרבן אשם מצורע, ובכבשי עצרת הן קרבנות של כבשי עצרת. זה אמת, אבל דין לחם אינו תלוי בדין קרבן של כבשי עצרת, ורק אם עלו לשם חובה לחובת היום של כבשי עצרת, ואם אינם עולים לחובת היום, אף דהקרבן הוא קרבן של כבשי עצרת, לא שייך כלל דין לחם, וממילא בשלא לשמו דהוא נדבה לא בעי לחם. משא״כ דין נסכים מה דאשם מצורע שאני מכל אשמות, אינו תלוי בדין אם עלו לשם חובה לחובת מצורע, ורק בגוף הקרבן אם הוא קרב בתורת אשם מצורע, ואם הי׳ יצויר קרבן אשם מצורע נדבה ג״כ בעי נסכים, ועל כן בשלא לשמו אף דנשאר נדבה, אבל כיון דעצם הקרבן והקרבתו נשאר כמו שהביא קרבן אשם מצורע, שפיר בעי נסכים, והחילוק פשוט.6
אלא דגם עיקר קושית התוספות שהקשו דליבעי לחם משום דציבור לא מייתי שלמי נדבה צ״ע. דהרי מבואר
במנחות דף מ״ח, דכבשי עצרת ששחטן לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל. הרי דכבשי עצרת שנתותרו לאחר עצרת קרבים בתורת כבשי עצרת והם שלמי ציבור נדבה ולא בעו לחם, ואם כן גוף הקרבן של כבשי עצרת באמת בא בנדבה, והא דבעצרת גופא הלחם מעכב את הכבשים, הוא משום דבעצרת, כיון דהויין אז שלמי חובה, ובשלמי חובה הוי הדין דלחם מעכבם, וא״כ ממילא בשלא לשמו דאיכא גזיה״כ דכשרים ולא עלו לשם חובה, ומופקעים משלמי חובה, ממילא דינם כדין כבשי עצרת לאחר זמנן, ולא שייך הך דאם אי אתה אומר כן פסלתו רק באשם דגוף הקרבן אינו בא בנדבה.
וגם עוד בגוף הדין צ״ע, למ״ד לחם מעכב את הכבשים, אם באמת הכבשים אינם כשרים בלא לחם. דלכאורה י״ל דכמו דלאחר זמנם הכבשים כשרים בלא לחם בתורת נדבה, כמו כן בעצרת גופא גם כן, ולא גרעו מלאחר עצרת. וכל דין לחם מעכב את הכבשים הוא רק בדין קיומא של שלמי חובה של חובת היום, דלמ״ד לחם אינו מעכב את הכבשים, אם הביא כבשים בלא לחם, באמת עולים בתורת שלמי חובה, וקיים דין כבשים של חובת היום, ורק דחסר קיומא של לחם. משא״כ למ״ד לחם מעכב את הכבשים, בלא לחם אינם עולים כלל לשלמי חובה וחסר גם קיומא דכבשים, אבל כשרים מיהא הויין בתורת נדבה כמו לאחר עצרת, דמאן שווינהו דבעצרת צריכים להיות קרבים דוקא בתורת שלמי חובה.7 ואם נימא כן הרי בודאי צ״ע קושית התוס׳, כיון דכבשי עצרת כשרים בנדבה גם בעצרת גופא.
וניחא בזה גם קושיא אחרת של תוס׳, שהקשו
במנחות דף מ״ח ד״ה כבשי עצרת, לרב דס״ל
(מנחות דף ד׳) דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה משום שבאת להתיר ולא התירה, אמאי כבשי עצרת כשרים שלא לשמן, דהרי גם הן באו להתיר איסור חדש במקדש, כדקי״ל דעומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. והנה פשוט דקושית התוס׳ הוא רק למ״ד לחם מעכב את הכבשים, דהרי המתיר של חדש במקדש הוא הלחם ולא השני כבשים, כמבואר בדברי התוס׳ עצמם שם. אכן אם נימא דדין לחם מעכב את הכבשים הוא רק בדין שלמי חובה אבל הכבשים הן כשרין בתורת נדבה, גם כשהקריבו לשמן, אם כן ממילא לא שייך למיפסלינהו בשלא לשמן משום שבאו להתיר ולא התירו, כיון דגם בלשמן כשרים בלא היתר, ולא שייך הדין דבא להתיר רק במנחת עומר דבאה מן השעורין, דמנחת נדבה מן השעורין ליתא, והוא גזיה״כ רק בעומר, על כן באופן שאינו מתיר שפיר פסול, משא״כ בכבשי עצרת דכשרים גם בתורת נדבה, ליכא פסולא דבאה להתיר ולא התירה.
ב. יש לעיין למ״ד לחם מעכב את הכבשים
(מנחות דף מ״ה), מה הדין בשלא לשמו [דכשר ולא עלה], האם בעי לחם, למ״ד דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו
(מנחות דף מ״ז). והנה הרמב״ם כתב בפ״ח מה׳ תמידין ומוספין הי״ג דאם שחט ארבעה כבשים על שתי חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן ומניף השנים הנשארים הכשרים עם שתי הלחם. אשר דמבואר בדברי הרמב״ם, דהכבשים שזורק דמן שלא לשמן אינו מניף בהם הלחם, אף דתנופה היא קודם זריקה, ואם נימא דגם בזרק דמן שלא לשמו צריך להביא לחם (ואף דהלחם אינו נקבע בהקרבן, מ״מ צריך להביא הלחם כדי שיהא ראוי לשמו), לכאורה הי׳ צריך לקיים לכתחילה התנופה שקודם זריקה בהלחם (וצ״ע בזה כיון דתנופה אינו מעכב). הרי דמפורש דלא בעינן לחם. וא״כ צ״ע, דהרי בהוזקקו בשחיטה או בתנופה [וזרק דמה שלא לשמה] ואח״כ נאבד הלחם, הוי ספק דלא איפשיטא אם כשר או פסול (רמב״ם פי״ז מה׳ פסוהמ״ק ה״כ כגירסת הכ״מ), עיין שם
במנחות דף מ״ז משום דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, אף דבלא הדין דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, אינו מעכב בשלא לשמו אף אם הוזקקו, והרמב״ם הרי פסק דלחם מעכב את הכבשים בלשמן [וא״כ גם בשלא לשמן ניבעי לחם], ומ״ש דפסק בשוחט ארבעה כבשים דמושך שנים וזורק דמן שלא לשמן דלא בעי לחם וצ״ע.
ונראה דאפילו בעצרת גופא, הא דלחם מעכב את הכבשים, עיקר דינו לא הוי דין עיכובא בקרבן, דשלמי חובה אינם קרבים בלא לחם, אלא עיקר הדין הוא דלא עלו לשם חובת היום של כבשי עצרת, וממילא אינם קרבים בלא לחם, משום דבעצרת הוין בע״כ שלמי חובה, ולא יוכל להביאם בתורת נדבה. ואיכא חילוק בין דין לחם מעכב את הכבשים לבין הדין דהלחם והכבשים הוזקקו זל״ז בשחיטה, אף דדין שניהן מעכב בשלמי חובה. (בשלמי נדבה אינו מעכב, כדחזינן דהיכא דזרק דמן שלא לשמו כשר מצד דין שלא לשמו, אם לא מדין דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, מ״מ בשלמי חובה חלוקין הם.) דהיכא דהוזקקו בתנופה [ושחט לשמה], לר׳ ירמי׳ הסובר דלמ״ד תנופה זוקקת (שם דף מ״ו) [ואבד הלחם אבדו כבשים], אם בשעת שחיטה לא הי׳ לחם, אף דזרקו שלא לשמו, מ״מ פסול, גם ללא הדין דאין לך דבר, משום דהשחיטה היתה לשמו והויא שחיטה פסולה, וכמבואר כל זה במנחות (שם). אבל אם ליכא זיקה, הרי תני ר׳ חנינא (שם דף מ״ח) דאם שחט ארבעה כבשים על שתי חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן, וע״י זה נתברר דהלחם שייך להכבשים הנשארים, ונמצא דהכבשים שזרק דמן שלא לשמן לא הי׳ להם לחם בשעת שחיטה, דהלחם לא נקבע אלא בשתי כבשים ולא יותר, ואף דהשחיטה היתה לשמן אם זרק דמן שלא לשמן כשר [ולא הוזקקו בשחיטה, כמבואר בתוס׳ בד״ה מושך]. והיינו משום דכיון דזרק אח״כ שלא לשמן ונמצא דעולים בתורת נדבה, אף דהשחיטה היתה בתורת שלמי חובה מ״מ כשר. וחלוק בזה דין עיכוב של הוזקקו מדין עיכוב של לחם מעכב את הכבשים. והיינו כמש״נ, משום דבהוזקקו הוי דין עיכובא, [דלחם מעכב בהקרבתן כל זמן שהם שלמי חובה, וע״כ כיון דהשחיטה הוי שחיטת שלמי חובה פסול,] אף דאח״כ זרק את הדם שלא לשמו. משא״כ בדין לחם מעכב את הכבשים, דין זה לא הוי עיכוב בשלמי חובה, אלא דדינו הוא דכיון דלא עלו לחובת היום ממילא אינם קרבים, משום דהוי שלמי חובה ובאין בתורת חובה ולא בתורת נדבה, וע״כ בזרקן שלא לשמן ולא עלו לחובת היום ונשארים רק קרבנות נדבה, כשרים גם בלא לחם. אף דהוי שחיטת שלמי חובה, משום דגם הקרבת שלמי חובה כשרה בלא לחם, אם אך אינם צריכים להיות עולין לחובת היום, אלא דבעצרת אינם קרבים בלא לחם, משום דממילא הם קרבים לחובת היום, אבל זה אינו שייך אם זרק את הדם שלא לשמו, אפילו אם נימא דאין לך דבר וכו׳. משא״כ היכא דהוזקקו בשחיטה, דהוי דין עיכובא בהקרבת שלמי חובה, ממילא גם אם זרק את דמן שלא לשמן אינו כשר, למ״ד הסובר דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו.
תשובת הגר״ח
ברכה לבני יקירי מחמד נפשי ולבבי משה שי׳ וביתו הצנועה ת׳ יבורכו בכ״ט.
זה שובי מווארשא ומצאתי את מכתבו ועלץ לבבי מדברי תורתו. ותחילת דבריו [מכתב א׳] שכתב לחלק, דנסכים הוין חובת הקרבן ולחם הוי חובת היום, וע״כ לא שייך זאת היכא דלא עלו לשם חובה, הוא טוב וברור מאד.
אבל מש״כ לחלק [מכתב ב׳] היכא דהוזקקו ללחם, אז אמרינן דכל שאינו כשר לשמו אינו כשר גם שלא לשמו, משא״כ בהך דלחם מעכב את הכבשים. בזה נראה, דעיקר החילוק הוא דהיכא דאבד הלחם דחייל עליו דין פסול בלשמו, אז פסול גם שלא לשמו, משא״כ באיתי׳ ללחם ורק דלא קדש משום שלא לשמו, אז לא שייך כלל הך דשלא לשמו מכח לשמו הן באין. דבאמת שלא לשמו ולשמו צריכין להיות הכשרן כ״א כפי דיניו, ורק דעל עצם הקרבן עצמו הוא דאמרינן דכל דאינו כשר לשמו אינו כשר גם שלא לשמו, וממילא דחלוק נאבד הלחם מלא נאבד הלחם. וממילא דאף הוזקקו בשחיטה, מ״מ נזרק דמן שלא לשמן [ו]הקרבן כשר.
הלא אבקשו להודיעני מכל אשר יתחדש אצלו כי הוא זה משוש לבבי ונפשי. ואם יבאו דברי קצרים, לא יקנט ע״ז כי הוא מחמת רוב טרדותי כעת. אבל דבריו אלו הלא הם עונג נפשי ממש. והי׳ ברכה ורב טוב לו.
אביו מוקירו,
חיים הלוי סאלאווייציק
א״ז חותני הגאון הגדול שי׳ נסע מפה לילה העבר.
יום ה׳ י׳ תמוז התרס״א
הספר פאת השלחן אשלח לו.
וברכה לכבוד חותנו הגאון הגדול שליט״א מחו׳ מוקירו ברוב אהבה וכבוד.
חיים הלוי
בדין קצירת העומר
צ״ע במנחת העומר דהקצירה בעצמה הוי דין ומצוה ומתיר איסור חדש של קצירה, ובעינן שיקצרנו לשם עומר, כדתנן
(מנחות דף ע״א) דמצותו לבוא מן הקמה, צ״ע דאולי באמת צריך להקדישו קודם קצירה בכדי שיהי׳ קדוש בשעת קצירה. דאם הוא חולין אפשר דלא חל על הקצירה שם קצירת העומר, ותו דלא שייך דין לשמה כשהוא חולין. ואיני יודע זאת בבירור, דאולי גם כשהוא חולין אם אך נקצר לשם עומר חל על הקצירה שם קצירת העומר, וצ״ע בדין זה.