הנפל אע״פ שעדיין לא נתקשרו איבריו כו׳. נראה דבבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפרק בתרא דאהלות משנה ז׳ כמה ישהה בתוכן ויהיה צריך בדיקה ארבעים יום. גרסינן בפרק שביעי דנזיר עלה נ׳ איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ע״כ. והמתבאר שם מדברי התוספות הוא דברייתא תרי מיל קתני חדא בשר המת שקרש שהכוונה שנימוח ואחר כך קרש דכיון שקרש הוא הוראה שהוא מבשר המת ואי לאו כיחו וניעו הוא וכן מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות ודאי מוהל זה מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא ע״כ. ולפ״ז יש לתמוה על רבינו דלא כתב אלא והוא שתקרוש וכו׳ ולמה לא כתב ג״כ דאם העלה רתיחות הוא הוראה שמוהל זה היה מבשרו. וראיתי לרש״י שם שכתב ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע״י רתיחות שהרתיח ע״כ. ונראה דס״ל דרתיחה זו אינה ע״י האור וכסברת התוס׳ אלא ממילא כשרוצה ליקרש מרתיח קצת כדי ליקרש ולפ״ז כולה חדא מילתא היא דהכל תלוי בקרוש אלא דגבי מוהל נקט שהרתיח שהוא ההתחלה של הקרשה ואפשר דבשר המת שנימוח ולא נעשה מוהל נקרש בלא רתיחה. אך אם הגיע לשיעור שנעשה מוהל אז קודם הקרשה מרתיח כדי ליקרש ולפ״ז בכולהו אין הדבר תלוי אלא בקרישה וזהו שבגמרא לא צדדו כי אם בקרוש. ודע דרבינו בפ״ז מהלכות נזירות דין ב׳ כתב איזהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה ליחה סרוחה ע״כ ולא הזכיר דבעינן שתקרוש ונראה לכאורה שסמך שם על מה שביאר בהלכות טומאת מת וכן כתב הרב בעל לחם משנה ולדידי אין צורך לזה דודאי היכא דידעינן דליחה זו היא מבשר המת פשיטא דלא בעינן שתקרוש וכמו שהקשו בגמרא אלא דידעינן דלאו דידיה אע״ג דלא קרש. ומ״ש בהלכות נזירות הוא דידוע שבשר המת נמוח ונעשה ליחה סרוחה וכפשט דבריו וכאן לא הביא אלא עיקר הדין דהיינו שבשר המת שנמוח מטמא בכזית ונזיר מגלח אך אם נסתפקנו אם הוא בשר המת או כיחו וניעו דין זה נתבאר בהלכות טומאת מת וזהו שדקדק שם וכתב והוא שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת דקדק לומר הנמצאת לומר דמיירי שאין אנו יודעים אם היא מבשר המת וכן כתב הרב מהר״י קורקוס בחידושיו והוסיף עוד לומר דמ״ש רבינו בתחילה איזהו נצל זה הבשר וכו׳ מיירי בדידעינן שהוא מבשרו ואח״כ כתב דבנמצאת בעינן שתקרש והן הן הדברים שכתבנו. ודע שראיתי לרש״י באותה סוגיא עלה דההיא דקא מיבעיא אם יש נצל בבהמה דבעו למיפשטה מדתניא בחמה טהור שכתב ואי ס״ד דיש נצל לבהמה אפי׳ המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש ודבריו תמוהים דהתם מיירי בדידעינן שהיא מהנבילה וא״כ כי לא קרש נמי טמא וצ״ע. ודע שיש לדקדק בדברי רש״י במה שכתב היכי דמי אילימא דלא ידעי׳ אי ההוא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא ע״כ ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דאף אם מספקא לן אכתי שפיר קא מקשה דאיך מגלח על הספק וכמו שכתבו התוס׳ יע״ש. ודע דבגמרא אמרי׳ לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא משמע דאף אם לא קרש עדיין אפשר שהוא מבשרו אלא דאם קרש אז הוא ודאי שהוא מבשרו ומתני׳ דנזיר מוקמינן לה בקרש דאי לא אינו מגלח מספק וכן היא גירסת רש״י אך מדברי התוספות נראה דאם לא קרש פשיטא דכיחו וניעו הוא ורבינו כתב לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא ע״כ וקשה דהו״ל למימר הרי זה ספק ויהיה דינו ככל ספק טומאה ואולי ס״ל דנצל אינו מטמא כי אם בודאי ואין בו טומאת ספק והדבר צריך תלמוד.

ומ״ש רבינו: בין לח בין יבש כחרס כו׳. עיין במה שכתב מרן לקמן פ״ב מהלכות טומאת אוכלין דין ח״י ודו״ק:

טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה כו׳. בפ״ח דיומא (דף ע״ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבישה. ואמרינן תו התם רב פפא לא מיבעיא ליה הא דרב אשי לחה שבולת מיקרי ובלא קליפתה חושלא מיקרי ע״כ ולא ידעתי לענין הלכה אי קי״ל כרב פפא דאע״ג דרב אשי הוא מריה דתלמודא טפי מ״מ לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב פפא משום ספיקו של רב אשי או דילמא כיון דלרב אשי מספקא ליה עדיין הדבר בספק עומד וכעת לא ראיתי לרבינו שהזכיר סוגיא זו ולכל הצדדים יש לתמוה אמאי השמיטה. וראיתי לה״ה רפ״ב מהלכות שביתת עשור שכתב ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבישה וכו׳. וכבר כתב הרב ל״מ שם דה״ה היתה לו נוסחא אחרת ולא ידעתי אם בנוסחת ה״ה לא היתה בעיא גבי עצם כשעורה ואם הדבר כן אפשר דגם נוסחת רבינו היתה כן ומש״ה לא הזכיר כלל עצם כשעורה והדבר צריך תלמוד. (א״ה עיין מה שכתב מרן זקני בס׳ תוספות יה״כ):

והנוגע בה ברה״י כו׳. עיין בתוספות פרק כל היד (דף י״ז) ד״ה ואין שורפין עליו את התרומה: