כל הכתוב בתורה כו׳. עיין במה שכתבו התוספות פרק קמא דחולין (דף ב׳) ד״ה טמא ובמה שכתבו פרק ג׳ דכריתות (דף י״ג) ד״ה התירו:

ויש לו לטמא את החולין כו׳. כתב מרן צ״ע דבפ״ק דנדה כו׳. ועיין במ״ש הרב בעל תיו״ט סוף פ״ה דשביעית שהאריך לבאר דברי רבינו. ועיין בתוספות פ״ק דחולין (דף ב׳) ד״ה טמא דבבשר לכ״ע מותר לגרום טומאה ועיין במ״ש רבינו בפ״ז מהלכות בכורים דין י״ב ובמה שכתב מרן שם ועיין במ״ש מרן ריש פ״י מהלכות מטמאי משכב ומושב:

כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל כו׳. כתבו התוספות בריש פ״ק דחולין עלה ב׳ ד״ה טמא דאסור לטמא גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה ע״כ. אך ראיתי לתוספות בפרק ג׳ דכריתות עלה י״ג ד״ה התירו שהקשו וא״ת אפילו בלא סכנה נמי והכריחו הדבר מהא דתנן בפ״ב דטהרות והשלישי נאכל בנזיד הדמע ולכאורה נראה שההכרח הוא מדקתני השלישי נאכל בנזיד כלומר דליכא ג׳ בחולין אם איתא דאסור לטמא גופו ליתני דהשלישי מותר לאוכלו וממילא שמעינן דליכא טומאה בשלישי שבחולין ועוד הכריחו מההיא דחולין שכתבנו שהקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא ואע״ג שחולין טמאין כלומר ואם איתא שאסור לטמא גופו חידושא אשמעינן דיכול לשחוט טמא בחולין ולא חיישינן דילמא יגע בבשר ויטמא החולין ויאכלם ונמצא שמטמא גופו אלא ודאי דליכא איסור לטמא גופו והנה מלבד שהכרח זה אין בו כדאי משום דאף דנימא דאסור לטמא גופו מ״מ אפשר דליכא איסור לטמא אוכלי חולין וא״כ שפיר הקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא והלא מותר הוא לטמא חולין ויאכלם בימי טומאתו או ימכרם לטמא וכי תימא דס״ל דאסור לטמא בשר חולין הא ליתא דא״כ מה הקשו מאי למימרא וכמבואר זאת ועוד שדברי התוספות הם סותרים זה לזה. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש״י בפ״ב דחולין עלה ל״ה הוא דאסור לטמא גופו ומדרבנן מיהא איכא איסורא אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו וכן הוא דעת הר״ש פרק ב׳ דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה׳ טומאת אוכלין דין ח׳ יע״ש ורש״י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ״א מדבריו שם מוכח דס״ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ״ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ״מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ״ק דר״ה עלה י״ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו׳ אלא מה ת״ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע״כ. אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע״כ מפשטן של דברים הללו נראה דס״ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה ואין זה מן התימה אי ס״ל דאיכא איסור תורה למה אינו לוקה שהרי מצינו לו דומה לזה בפרק י״א מהלכות טומאת צרעת דין ז׳ גבי צפור השחוטה שהוא דין תורה לכ״ע וכמו שהכריח הרמב״ן במנין ל״ת שלו ואפילו הכי נראה מדברי רבינו דאינו לוקה מדלא כתבו שם וכן בהלכות סנהדרין כשמנה הלוקין לא מנה אותו שמעת מינה דאינו לוקה ואף שאיסורו דבר תורה והטעם נראה אצלי דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתורא דרשינן איזו דרשא אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיא דנהנה מבשר בחלב דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכמבואר (א״ה עיין בדברי המחבר פ״ה מהלכות יסודי התורה) וראיתי למרן שכתב ומ״ש ואם נטמא אינו לוקה בת״כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת״ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת״ק נמי אינו לוקה ברגל ע״כ. ולא ידעתי איך נלמד מדברי אחרים דלת״ק אינו לוקה ובכוונת הת״כ נראה דאחרים חולקים עם ת״ק דלת״ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו סד״א חובה קמ״ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומהכרח שני פסוקים הללו אנו לומדים שהוא רשות וכל זה הוא מבואר למי שיעיין היטב בדברי ת״כ. שוב ראיתי להרמב״ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד״ס ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה כו׳ ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב יע״ש. ודע שרש״י הביא דרשא זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפרשת שמיני וכמו שהיא שנויה בת״כ. וראיתי להרא״ם שהקשה עלה דדרשא זו דאמרינן דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן בפרק חומר בקודש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וכו׳ אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואילו גבי מגע נבילה החמיר הכתוב ברגל והיקל בשאר ימות השנה ע״כ. ולא הבינותי דבריו כלל שאם עיקר קושיית הרב הוא שמצינו במקום שהותרה טומאה ברגל ואילו גבי מגע נבילה ראינו בהפך מה לו להביא מחלוקת זה דרבי יהודה וחכמים היה לו להביא עיקר הדין דתנן בפרק חומר בקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים אלמא דמקילינן ברגל יותר משאר ימות השנה ואולי דעת הרב הוא דאי מהתם הוה אמינא דלא משום קולא הוא שהתירו טומאת עם הארץ ברגל אלא לפי שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל ואף שבשאר ימות השנה אינם מקפידים על הטומאות ברגל מקפידים ומטהרין עצמן דומיא דההיא דכתב רבינו סוף פי״ג מהלכות פרה דהכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה וא״כ אין לנו להוכיח מכאן שהקלו ברגל בטומאה יותר משאר ימות השנה אך מאותה משנה שהביא הרב דקתני וחכמים אומרים לא יגמור מוכיח מינה דע״כ טעמא הוא לפי שהותרה טומאת ע״ה ברגל ומש״ה אמרו חכמים דלא יגמור אחר הרגל שאם היה הטעם לפי שהכל מטהרים עצמן ברגל אין חילוק בין רגל לאחר הרגל וכן נראה שהיא כוונת הרב ממה שהאריך להביא דברי רש״י שבפירוש המשנה אלא שאני תמיה לפי זה שנמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה שהרי בפי״א מהלכות משכב ומושב דין ט׳ כתב טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה כו׳ מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל כו׳ ואח״כ כתב הפותח חביתו ברגל כו׳ הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ כו׳ הרי דס״ל שאף שהטעם הוא לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אפ״ה לאחר הרגל לא יגמור והנראה אצלי בדעת רבינו הוא שעיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע״ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והיה כל אחד ואחד עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר לעיקרו ולפי זה אין מקום כלל לקושיית הרב ואף אם היינו אומרים שאין הטעם כי אם משום דלא גזרו טומאה ברגל לא מצאתי מקום לקושיית הרב דמה ענין טומאת עם הארץ שהיא גזירה דרבנן דאמרינן דברגל לא גזרו לפי שכל ישראל היו באים שם ואיכא למיחש למחלוקת לטומאת מגע נבילה שהיא מן התורה דאמרינן דכיון דברגל הכל צריכין לעלות וליראות ולאכול שלמי שמחה ושלמי חגיגה דאמרינן דצריכין ליזהר שלא יגעו בנבילה או בטומאה אחרת ברגל סוף דבר דברי הרב נעלמו ממנו: