לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע״פ האומד כו׳. (א״ה מצאתי בתוך כתבי הקדש שתי תשובות בדבר מהרבנים המובהקים כמהר״ש הלוי נר״ו וכמהר״ר יצחק הלוי זלה״ה ומ״ש הרב המחבר ז״ל על דבריהם בעיקר הדין ויען יסוד הענין עיקרו תלוי באומדן דעתא ראיתי להדפיסם פה וזה נוסחם: שאלה ראובן שדך בתו לבן שמעון והתנה עמו לתת לה הנדוניא בהכנסתה לחופה סך מה והחוזר בו יפרע בתורת קנס סך כך לת״ת יע״א וקבעו זמן לחופה ובא כל זה בשבועה ובקנין סודר כמ״ש בשטר ובתוך הזמן נפטר ראובן לבית עולמו הצדק והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן יותר על חלקה ובשארית הנכסים תחלוק עם אחותה בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען שתקח אותה כנגד הנדוניא תחלה ואח״כ השאר יחלקו בשוה הואיל ולא זכתה הבת ששידך בחייו אלא לאחר מיתה והמשודך השיב על זה שכבר זכתה המשודכת בחייו הואיל שנתחייב אביה בשבועה ובק״ס בשטר ועוד דמאי שנא שטר זה משאר שטרות דעלמא הנופלים לפני היתומים וזה נוסח השטר. בפנינו עדים ח״מ התחייב פ׳ אבי המשודכת מדעתו ורצונו הטוב בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה נתחייב בחוב גמור ושלם מעכשיו לתת למשודך סך כך להכתיבם בכתובה וסך כך במתנה גמורה ושמושי ערסא לפי כבודו וזמן הנשואין הוא כו׳ והתנו ביניהם שכל אחד משניהם שיחזור ויתחרט מהזווג מעתה נתחייב החוזר בו לפרוע סך כך קנס לת״ת יע״א ולקיים כל הנז״ל נטלנו מאבי המשודכת ומהמשודך הלזו ק״ג ושלם מעכשיו כראוי בדל״ב וגם נשבעו שניהם ש״ח ע״ד הקב״ה וע״ד הנ״ב וכל אחד מהם על דעת חבירו לקיים כל הזיווג הנז״ל דלא כאסמכתא כו׳. יורנו מורינו המורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה דבר זה במחלוקת הוא שנוי בדברי אחרוני זמננו הרב מהר״ר יוסף צייח כתב דלא זכתה הבת אלא חולקות כולם בשוה והרב מוהריק״א בתשובותיו חלק עליו וא״כ ודאי דגדול כח המוחזק ואף כי הרב המזכה לבנות הוא מטעם דס״ל דחיוב האב לא הוי מעכשיו ובנ״ד נתבאר בשאלה דחיוב האב הוי מעכשיו וא״כ יאמר האומר דבנ״ד כ״ע מודו דתטול הבת הפסקא תחלה ואח״כ תחלוק עם הכל, נלע״ד דזה אינו דהרי כתב מהריב״ל ח״ג סי׳ צ״ג הביא ראיה לדבר דדוקא אמרו נשאו קטנות בחיי האב וקבלו כבר המתנות בחיי האב אבל כשלא קבלו חולקות בשוה ואפילו נשתעבד האב בדברים הנקנים באמירה מדמשני תלמודא כאן שנשאו הגדולים בחיי אביהן וכאן שנשאו לאחר מיתת אביהן ואם איתא דאע״ג שנשאו לאחר מיתת אביהן זוכים במתנות כיון דעמדו וקדשו או נטלו קנין א״כ לוקמה כשנשאו לאחר מיתת אביהם וכאן שקנו וכאן שלא קנו ע״כ. וא״כ מהאי הכרח יש לפשוט דאפילו שנתחייב מעכשיו חולקים בשוה. ועוד דטעמו של מוהריב״ל ז״ל הוא דאמדינן דעתיה דלא אסיק אדעתיה שתזכה אותם הבת בנדוניא ובירושה וזה הטעם שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומטעם זה כתב שאין להוציא מן היורשים גם מוהרימ״ט חח״מ סי׳ צ״ג הביא כל הסברות וכתב עוד דתו מסתפק במי ששדך את בתו ופסק לה סך מה ושוב נפלה לה ירושה אי זכתה הבת באותה פסקא כיון דהוא לא נתחייב לבת אלא לחתן והטעם דנתן שייך אפילו במתחייב מעכשיו ומסיק דאין להוציא מיד היורשים. גם מהרשד״ם חח״מ סי׳ של״ג כתב כן וא״כ נלע״ד דכפי זה הדין עם האפוטרופוס של היתומות. ואף כי היה לי מקום להאריך קצת ולפלפל בדברי אלו הרבנים השואל לא נתנני השב רוחי. כה דברי איש צעיר יצחק הלוי:
ראיתי דברי אחי החכם השלם הדיין המצויין דכיילי ליה בקבא רבא וכאן שנה מקרא מעט והלכות מרובות ועלתה הסכמתו דאע״ג דכתוב בשטר שנתחייב מעכשיו וקנו מידו עכ״ז לא מהני אותו חיוב כל שמת האב ונפלו הנכסים לפני בנות הזוכות מתורת ירושה ע״פ הוראת מהריב״ל בח״ג סי׳ צ״ג דכתב דאיכא לספוקי אי אמדינן דעת האב דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות לא נתחייב שתזכה במתנה והדר דתהדר במתנת ירושה עם אחותה וכיון שהדבר ספק אי איתא להך אומדנא לא מפקינן הנכסים מחזקתם וחולקות בירושה בשוה. ואע״ג דהרב בעל בני שמואל בתשובה הרבה להשיב על דבריו דאין לנו לבטל המתנה והחיוב הברור משום ספק אומדנא כי די לנו היכא דהאומדנא מוכחא וברירא אבל על ספק אומדנא אין לנו אפילו להוציא וכמו שהביא מדברי הרא״ש מ״מ הרב בעל נ״מ (דף צ״ו) ישב דברי מוהריב״ל ז״ל יע״ש:
אבל אני הצעיר מצד אחר דברי מהריב״ל צריכין לנו תלמוד ואני אובין ואדון שהרי אפילו באומדנות שהוזכרו בתלמוד דמוכחי טובא לימדונו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל דאין להלך אחריהם אלא במקום שאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע״ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא כדמוכח מדבריהם בפ׳ הגוזל על מה שהקשו שם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ובפ׳ נערה ג״כ אמלתיה דר״א שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה הקשו שם א״כ הלוקח בהמה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע״מ כן לקחה ותירצו דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה נכנס אבל כתב לה תוספת לא כתב לה כלל אלא ע״מ לכונסה וכן ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. ושוב הוקשה להן מהך דהגוזל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אע״ג דמסתמא באותו ספק היתה נכנסת בשעת קדושין ותירצו דהתם הוי דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר דאין תלוי אלא בדעת הנותן ולהכי פריך מיבמה שאין הדבר תלוי אלא בדעתה כי המקדש לא יחוש במה שיארע אחר מותו וכיון שאין הדבר תלוי אלא בדעתו אינו רוצה ליכנס בשום ספק משא״כ בלוקח חפץ ויתקלקל דאין תלוי בדעת הקונה דהא איכא דעת מקנה שאינו מקנה אדעתיה אם לא שיפרוש ופירוש דבריהם שם לע״ד דאע״ג דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי איכא נמי דעת אחרת וכן נמי בהכותב לארוסה איכא נמי דעת אחרת דארוסתו מ״מ כל הני לא חשיבי דעת אחרת דכולהו הוי דומיא דיבמה דאע״ג דאיכא נמי דעת המקדש מ״מ כיון שהוא לא יחוש במה שיארע אחר מותו הכי נמי גבי כותב לארוסה הוא לא הקפיד בהכי במה שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה כיון דלא מפסדא מידי ואם ימות ולא יתנו לה התוספת חזרה להיות כדמעיקרא וכן נמי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הלוקח לא מפסיד מידי אי הדר ביה דזוזי דיהיב קא שקיל וכיון שהוא אינו מקפיד סמכינן אאומדנא דמוכר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו וכל מקום שאיכא למימר שאין הדבר תלוי אלא בדעתו ודאי אנן סהדי שאינו רוצה להכנס בשום ספק וסמכינן אאומדנא כיון שאין שכנגדו מקפיד במה שיארע אח״כ אבל כל היכא דהוי דומיא דלוקח חפץ דאע״ג דאיהו לאו אדעתא דהכי עבד הא איכא דעת מוכר דבכל ענין מכר לא סמכינן כלל לאומדנא דאידך דאדעתא דהכי עבד. והשתא נחזי אנן באב הפוסק ומתחייב למשודך בכך וכך לנדונית בתו אפילו לכשתמצא לומר דאמדינן דעתיה דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת המשדך שאינו מתרצה לכנוס אלא אדעתא דנדוניא כך וכך בכל ענין שיהיה בין בחיי האב בין לאחר מותו והכא ליכא למימר כלל כי המשדך לא יחוש במה שיארע אח״כ כמ״ש התוס׳ גבי יבמה וכדפרישנא לעיל לדעת התוספות אמלתא דר״א שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה וכן גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דהתם ודאי איכא למימר דלא חיישינן במה שיארע אח״כ ולא מצאה קפידא מנוח שאם יארע הדרי כדמעיקרא ולא מפסדי מידי אבל הכא המשדך שנתרצה לכנוס אדעתא שתכניס לו נדוניא כך וכך ע״פ החיוב שנתחייב לו אביה אם אתה אומר עכשיו שמת בטל החיוב מכח אומדנא דאב נמצא זה כונסה בלא נדוניא אע״ג דהשתא נמי תחלוק בירושה מ״מ זמנין דליכא בשיעור ירושתה כחלק שנתחייב לו אביה לתת בנדוניא ונמצא זה מפסיד כל מאי דבציר מחיוב האב וכגון זה ודאי קפיד המשודך לכנוס אשה בפחות ממה שהתנה ואם האב לא היה מתחייב בכך אפשר לו באחריתי דמכנסת נדוניא טפי מהך באופן דליכא למימר כלל כי המשודך לא יחוש במה שיארע וא״כ כיון שהדבר תלוי בדעת המשודך נמי למאי מהני אומדנא דאב ואפילו אי הוה מוכחא וברירא טובא כ״ש היכא דהאומדנא היא מסופקת באב גופיה דודאי לא חיישינן לה כיון דאיכא דעת המשדך:
באופן שדברי מהריב״ל תמוהים בעיני אם לא שנאמר שהרב ז״ל לא נסתפק אי אמדינן דעתיה דלא נתחייב אדעתא שתזכה במתנה ובירושה אלא היכא שהניח נכסים מרובים דמטי לה לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה דבכה״ג אפשר ס״ל להרב ז״ל כי המשדך לא יחוש לזה כיון דאף כשתחלוק הירושה בשוה לא בציר לה למשודכת משיעור החיוב שנתחייב לה אביה אבל בנכסים מועטין שאם יהיו חולקות בשוה לא מטי לחלק ירושתה כשיעור שנתחייב אביה אף הרב יודה דכה״ג נוטלת החיוב תחלה מעזבון נכסיו והשאר חולקות בשוה ולא מהני כלל אומדנא דאב כיון דאיכא דעת המשדך שלא נתרצה אלא אדעתא שיכניס לה נדוניא כמו שנתחייב משלם בין בחייו בין לאחר מותו. אבל עדיין קשה דכל כי האי הו״ל למוהריב״ל לפרושי דלא מספקינן באומדנא דאב אלא בנכסים מרובים דבכל ענין אף לפי אומדנא דאב מטי לה בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא וכדכתיבנא ולא לסתום הדברים דמשמע דבכל ענין מספקינן בהך אומדנא דאב ואפילו בנכסים מועטין מ״מ ע״כ צריך למשכוני נפשין אדרב ולאוקמה למילתיה דוקא בנכסים מרובים וכדפרישנא:
מעתה מאי דבעי מעכ״ת לומר בנדון זה שכיון שמת האב ולא השיא בחייו שהחיוב שנתחייב האב בטל ותעמוד על ירושתה ע״פ הוראת מוהריב״ל נמצא מעכ״ת קיצר במקום שהי״ל להאריך דלא אמרן אלא בנכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה הא לאו הכי לא ואף אם נאמר שכ״ת סתם הדברים משום דקים ליה בהך עובדא דהניח נכסים מרובים כבר קדמה לו הידיעה ולהכי פסק ותני מעכ״ת שהחיוב בטל ושיהיו חולקות הירושה בשוה מ״מ תמיה אני על מעכ״ת במה שהפריז על המדה לומר מכח הך אומדנא דמוהריב״ל לבטל שטר החיוב לגמרי בין במה שנתחייב האב למשודכת כדי להכתיבה בכתובה בעד נדוניא בין על מה שנתחייב לה לתת למשודך בתורת מתנה. ואחרי המחילה דברים אלו לא שרירין אצלי דהתינח באותו חיוב שנתחייב ע״מ להכתיבו בכתובה איכא טעמא דנימא דאמדינן דעת האב שלא נתחייב במתנה ובירושה אלא מדעתה להשיאה בחייו היתה כוונתו וע״פ הדרך שכתבתי כגון בהניח נכסים מרובים דמטי לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב הא לאו הכי לא מהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא טובא כיון דאיכא דעת המשדך שלא שדך אלא אדעתא שיכניסנה בנדוניא ככל מה שנתחייב משלם בין אם ישיאנה האב בחייו בין אם ימות ויגבה הוא כשיעור החיוב תחלה ובתר הכי אי פשי להו נכסי יהיו חולקות בשוה אבל למה שנתחייב האב למשודך בתורת מתנה שאם אתה אומר שנתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה וקא מפסיד המשודך המתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דליהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא לבטלה דהא איכא דעת המשודך שלא היתה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו לגמרי ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ״מ קפידת הבעל במקומה עומדת והא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפליגו הבנות הירושה קא רווח שתשאר למשודכתו ההוא טופיינא דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ועוד דכיון דדבר זה מתורתו של מהריב״ל למדנו אין לנו אלא במאי דקאמר הרב דהיינו לגבי מה שנתחייב לנדוניא דאז איכא טעמא לאומדנא דאין קפידא בדבר ומה לי אם היתה נוטלת הנדוניא בחיי אביה או אם תטול אחר מותו מנכסיו ממה שתירש מחלקה אבל לגבי המשדך דלא שייך בירושה נמצא דלגבי דידיה בטל החיוב לגמרי במה שתתן המשודכת לו מירושתה דאי בעיא לא יהבא ליה מידי לא ניחא ליה למשדך כיון דבלאו הכי אוכל פירות מהנהו נכסיו ואם מתה יירשנה. באופן שנלע״ד לענין הדין שתחלה יגבה הבעל כל מה שנתחייב האב לו בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה ובתנאי שיהיו הנכסים מרובים שהגיע לחלק ירושת המשודכת כשיעור שנתחייב האב כדי להכתיבם בכתובה וכדפרישנא. כן נלע״ד הצעיר שמואל הלוי:
איש על העדה וגדול ליהודים ה״ה עטרת לראשי הודי והדרי הרב המובהק הי״א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר על פסק דין שפסקתי מעט הכמות על מעשה שהיה באב שפסק לתת לחתנו סך מה בתורת נדוניא וסך מה בתורת מתנה לזמן מה ובתוך הזמן מת האב ובנים לא היו לו כי אם בנות ונפלו הפרשיות ביניהם שהחתן אומר שיתנו לו חלק בראש מה שפסק לו חמיו ואח״כ יחלקו שאר הנכסים בשוה ואפוטרופוס היתומות טוען דכולן יחלוקו וע״ז כתבתי אנא זעירא דהאפוטרופוס דבר ה׳ בפיהו אמת ודינא קא תבע ע״פ הוראת מהריב״ל ומהרי״ט והנה האדון ברוחב בינתו דרך קשתו כנגדי ותחלת דברי פיהו פה קדוש בא כמתרעם על הוראת מהריב״ל מההיא דכתבו התוס׳ דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא והכא איכא דעת אחרת של החתן דאם אתה אומר כשמת האב נפטר מן החיוב משום דנפלה לו בירושה הגע עצמך דליכא בחלק הנופל לו בירושה כשיעור החיוב א״כ החתן מפסיד ואנן סהדי דבספק זה נכנס האב דומיא דלוקח פרה מן השוק שכתבו בתוס׳ ומקושי זה בא מר להכריע דמוהריב״ל ז״ל לא אמר דינו ומשפטו אלא היכא דאיכא נכסים מרובים ושוב תמה עליו דלא הו״ל לסתום אלא לפרש ואח״כ בא עלי מתרעם דגם בנדון דידן אם הנכסים הם מועטין לא שייך דינו דמהריב״ל ואח״כ יצא מליץ טוב בעדי דקים לי בעובדא דידן דהיו נכסים מרובים וקדמה לי ידיעה ואעפ״כ תמה האדון עלי למה לא פירשתי דברי. ויהי כראותי את דברות קדשו רעדה אחזתני כי אמרתי אחרי מי יצא מלך ישראל באש מלחמה ומה יענו שפתי כנגדו כי ידעתי ערכי עלי והדבר אין בי ואף גם זאת מחכמה עירום ועריה אך היא שעמדה לי לכתוב שורתים אלו ולהניף ידי בקן קולמוסא כי באלהים אשים דברתי לאל גומר עלי כל היום ואשאלה ממנו מענה לשון. וזה החלי וה׳ אלהים יעזור לי:
ואמינא דאני בעניותי אחר נשיקת כפות רגליו תמיה אני במאי נסתפק האדון בדעת מהריב״ל עד שהוצרך להכריח הדבר מדברי התוספות דהרי דברי מהריב״ל ברורים וכן שנה רבי בלשונו הקדוש וז״ל אבל היכא שעמדו וקדשו או שקנו בקנין ועדיין לא קבלו הבנות מתנות אביהן וכו׳ דאמדינן דעתיה שלא רצה שיזכו במתנות ובירושה והא קמן דהרב איירי היכא דאיכא בנכסים כדי המתנה ועדיין נשאר בנכסים כדי לירש ואז שייך האומדנא דאמדינן דאין דעתו ליתן את שתיהן אבל אם אין בחלק הנוגע לירושה כשיעור המתנה היכי נאמר דאם ידע דמת והיה נוגע לה ירושה לא היה נותן לה והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח במתנה נמצא דאנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם. אלא עיקרן של דברים לע״ד לדעת מהריב״ל הוא דהיכא דאין בחלק הירושה כשיעור הפסיקא שפסק לה ודאי נוטלת מה שפסק לה שהרי אנו רואים דסך זה רצה ליתן לה ואין לנו לסמוך על האומדנות וליתן לה פחות ממה שהוציא בפיו ומרוב פשיטות הענין לא הוצרך מהריב״ל לפרושי יותר וזה בעצמו הטעם דגם אני הצעיר לא הוצרכתי לפרש ומלבד כל זה הנה בנ״ד כבר נתבאר בשאלה דהנכסים מרובין דהרי כתוב דהאפוטרופוס טוען שתקח אחותה כנגד הנדוניא ואח״כ בשאר יחלקו בשוה אלא דמוכרח הדבר דהאדון לא השגיח בעין יפה בדברי השואל על כן השיג עלי דסתמתי הדברים. איך שיהיה הדין אמת ומוכרח מעצמו ואין אנו צריכין להכריח הדבר מדברי התוספות שכתב האדון דאי משום ההיא דתוס׳ הרואה יראה להרב מוהר״ש יונה סימן מ׳ דכתב דלא כתבו התוס׳ כן אלא התם דהלוקח בא להוציא אבל להחזיק אפילו היכא דאיכא דעת אחרת אמדינן האומדנא:
איברא דברי הרב תמוהים עלי מברייתא מפורשת שנויה פ׳ המדיר מחט שנמצא בעובי בית הכוסות עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ופירוש הברייתא דכשנפל הספק בין הטבח והמוכר דהמוכר אומר משמכרתיה נטרפה והטבח אומר קודם שלקחתיה נטרפה אם לא נתן עדיין הטבח דמי בעי המוכר לאתויי ראיה דמשמכרה נטרפה וכשמייתי ראיה נוטל הדמים מן הטבח והשתא לפי דברי הרב אמאי לא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח הטבח, באופן דדברי הרב בחילוקו לקוצר השגתי צ״ע, איך שיהיה הדין דין אמת דהך אומדנא אינה אמורה אלא בנכסים מרובים. ועל מה שבא האדון לחלוק עמי לענין המתנות דבהא לא שייך לומר אמדינן דעת אב כיון דאיכא נמי דעת החתן דלא היה מתרצה בלאו הכי וע״ז גזר אומר האדון דלענין המתנות זכה החתן, לע״ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי ודאתי מר עלן מההיא דבעלי התוס׳ דהלוקח פרה מן השוק שתי תשובות בדבר, חדא דבנ״ד החתן בשעה שהתנה לו חמיו לתת לו הך פסיקא ודאי דלא אסיק אדעתיה שימות חמיו ויפול לו הירושה ג״כ וגם את הכל יקח חדא דמיתה לא שכיח זכר לדבר מההיא דאמרו לא אסיק אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי וא״כ הכא ודאי בשעת הנשואין לא אסיק אדעתיה דמת חמיו חדא דמי יימר דימות וימות בלא בנים וישאר לו נכסים כדי לירש אותו וודאי דכל זה לא אסיק אדעתיה כדי שנאמר דבספק זה לא נכנס כיון דעוד היום לוקח השיעור דפסק לו חמיו ואנן סהדי דאי בעת ובעונה הזאת היה אומר לו סך כך וכך אני נותן לך ואם יפול לך מירושה כשיעור זה תקחנו בתורת חוב דודאי היה מתרצה בכך כיון דהירושה לא אסיק אדעתיה כמדובר ולא נכנס אעיקרא דמלתא אלא ליקח שיעור כזה ועכשיו סוף סוף הוא לוקח אותו מה איכפת ליה אי בתורת ירושה או בתורת מתנה ואומדנות מהריב״ל שייכי גבי המתנות ולא דמי ללוקח פרה מן השוק ונטרפה דהתם אי אתה אומר דיהיה בטל מפסיד המוכר ואנן סהדי דבספק זה לא נכנס ועוד אעיקרא דדינא לענ״ד אחרי נשיקת כפות רגליו ההיא דלוקח פרה מהשוק אינו ענין לנ״ד דכתוב בשטר החוב שכל החוזר בו יפרע כך בתורת קנס להקדש ת״ת וכפי סברת הר״י צייח שהביא מהרי״ק בתשובה שכל כה״ג הרשות ביד כל אחד מהם לחזור בו ולפרוע הקנס והרואה יראה שהרב בעל נתיבות משפט יחס סברא זו למהר״י וייל א״כ ודאי דגם בנ״ד הוי בכה״ג דאף אם היה אביהם חוזר מן הזווג והיה פורע הקנס אם היה רוצה והיה הרשות בידו א״כ חיוב זה דנתחייב אבי הבנות אינו חיוב החלטי מעתה אלא החיוב תלוי ועומד אם לא יחזור בו וא״כ עד שעה אחת קודם זמן הנתינה החיוב תלוי וכל כה״ג לא שייך לומר דאיכא דעת אחרת דלא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח פרה מהשוק בדרכי ההקנאה וכבר נגמר הקנין ודאי דשוב אין לאל ידו של לוקח לומר אדעתא דהכי לא לקחתי אבל כשמתחייב עצמו על תנאי ודאי דעד שלא נתקיים התנאי יש לאל ידו לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וחילוק זה למדתיהו מתורתו של מהר״ש יונה בסימן מ׳ הנ״ל וחילוק נכון הוא. וא״כ דוק מיניה בנ״ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא ירצה לחזור בו ולשלם הקנס א״כ בתוך הזמן הזה דנפל לו ירושה יכול לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי וכ״ת מ״מ יהיו חייבים הבנים הקנס הא נמי לאו מלתא היא וכדברי מוהר״י וייל בסימן ק״י והביא ראיה מדברי מהר״ם ואע״ג דהרב מהר״י הנזכר לא עמד בדבורו ומדבריו בסימן קמ״ב משמע הפך דבריו כבר עמד על דבריו הרב בעל נתיבות משפט והעלה בצ״ע על הכל אין להוציא מיד המוחזק ועוד דבנ״ד אף אם היה אביהם חי היה פטור מן הקנס אלא דהא מיהא אהני לן הך מלתא דהיה יכול לחזור בו דיכילנא לומר דאזלינן בתר אומד דעתו ולא שייך לומר דאיכא דעת אחרת כיון דעדיין לא נגמר ועדיין תלוי ועומד כמדובר ומאי דאמינא דאף אם היה חי היה פטור מן הקנס אם היה חוזר בו הוא דכל הקנס היה אם היה חוזר בלא שום סיבה אבל בנ״ד דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור על דעת רבנן דאמרי לא תהוי בעבורי אחסנתא ודעל דעת הכי לא נתחייב ודאי דפטור מן הקנס: באופן דלעת כזאת בדעתי ובסברתי אני עומד דלע״ד איני רואה שום ראיה להוציא ממון המוחזקות בירושה דממילא ואם האדון ברוחב בינתו יניף ידו ברובי תורתו אמצא חן בעיניו ולא אתי תלין משוגתי. כה דברי נושק כפות רגליו יצחק הלוי:
הן כל ראתה עיני מ״ש מעכ״ת להליץ בעד מהריב״ל ז״ל במה שסתם הדברים דא״א לספק בהך אומדנא אלא בנכסים מרובים אבל בנכסים מועטים לא כיון דאיכא דעת המשדך וכמ״ש התוס׳ ועל זה כתב מעכ״ת דבלא דברי התוס׳ על כרחין דלא קאמר מהריב״ל אומדנא אלא בנכסים מרובים דהא איכא למימר דלא נתחייב האב אדעתא שתזכה הבת במתנה ובירושה אבל בנכסים מועטין לא שייכא אומדנא כלל כיון דלא מטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב היכי נימא דאי הוה ידע דהוי מיית והיה נוגע לה ירושה לא הוה יהיב והרי אנו רואים דהוא נתן לה יותר ממה שנוגע לה היום ואם אתה אומר דלא יקח המתנה נמצא אנו עושים הפך דעתו ואומדנא כזאת לא אמרה אדם מעולם עכת״ד. ואני אומר שהדברים ק״ו שאם בנכסים מרובים קאמר הרב מהריב״ל דאיכא אומדנא דאב דלא נתחייב האב אלא אדעתא להשיאה בחייו אבל אדעתא שימות ותזכה הבת בפסיקא ובירושה לא נתחייב אלא דעתו שיהיו הבנות חולקות בשוה כל שכן היכא דהניח נכסים מועטין שאם אתה אומר שתטול הבת המשודכת הפסיקא שנתחייב האב משלם לא תשאר לאחרת אלא מעט מזער וזמנין דלא תשאר לה כלום כגון דלא הניח נכסים אלא כשיעור מה שפסק דודאי איכא אומדנא דלא נתחייב האב באותה פסיקא אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אסיק אדעתיה שימות ומימר קאמר עד דאתיא זמנא דשניה להשיאה משמיא ירחמו עלי ויהיבנא לך כדרך שנתתי לראשונה אבל אדעתא שימות ולא יניח נכסים אלא כשיעור הפסיקא שתטול זאת המשודכת הכל והשניה תתפרנס מן הצדקה אדעתא דהכי לא נתחייב כלל וכיון שכן אם מצד האומדנא אנו באים לדין כ״ש בנכסים מועטין דאיכא לאומדנא אלא שלפי מה שלמדנו מדברי התוס׳ אין לנו לבטל החיוב שנתחייב האב אלא בנכסים מרובים כי המשדך לא קפיד להך אומדנא כיון דמטי לה מחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב האב אבל בהניח נכסין מועטין אע״ג דאיכא אומדנא דאב כדכתיבנא מ״מ כיון שאם תחלוק בירושתה לא מטי למשודכת כשיעור שנתחייב האב הא איכא דעת המשדך שלא נתרצה בשידוכין אלא עד שיכנסנה באותה נדוניא שפסק לה:
ומ״ש עוד מעכ״ת דדברי התוספות לא שייכי בנדון זה דלא אמרינן אלא היכא שמכח האומדנא בא להוציא משכנגדו אז כיון שהדבר תלוי ג״כ בדעת שכנגדו לא סמכינן אאומדנא דידיה אבל כשהאומדנא הויא להחזיק במה שבידו לא בעינן דעת שניהם כמ״ש מהר״ש יונה ז״ל סימן מ׳ לא ידעתי מה בצע להביא דברי מוהר״ש בזה שהם דברים שלא ניתנו ליכתב והם דחויים מעצמם ומי יודע אם כד נאים ושכיב אמרה או שום תלמיד טועה מדעתא דנפשיה סיים וכתב כן בספרו וכמו שגם מעכ״ת תמה עליו והן הן דברים שאין להאריך בהם מפני ביטול בית המדרש:
ולענין חיוב שנתחייב למשדך אדעתא דלהוו מתנה גביה שכתבתי שאם לא יטול המשדך תחלה קודם חילוק הירושה נמצא מפסיד את שלו ואפילו תימא דאיכא אומדנא דאב מ״מ הא איכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי להפסיד את שלו לגמרי וע״ז כתב מעכ״ת שהמשדך לא יחוש לזה דכיון דבמה שתטול הבת בחלק ירושתה יש בה כשיעור שנתחייב האב לנדונייתה וכשיעור החיוב שנתחייב לו לבדו שיזכה בו לעצמו, מעכ״ת מהדר לאוקומי למלתיה ולע״ד לא מתוקם כלל כי איך לא יחוש המשדך במה שהוא זוכה לעצמו בחיוב שנתחייב לו ואין לזרים אתו והשתא דבטל החיוב אפילו אם תגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה מה הנאה מטי לבעל והא קא מפסיד מה שהיה זוכה בו לבדו דהשתא לית ליה במה שירשה המשודכת יותר על נדונייתה אלא פירי דאכיל ואין לו בגוף הנכסים כלום ועוד דאומדנא דאב דכתב מוהריב״ל אעיקרא דדינא ליתא גבי מה שנתחייב האב למשודך כדי שיזכה בו לעצמו דלא אמרה הרב אלא גבי מה שנתחייב האב לבתו בעד נדוניתה דאדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה מציא זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה בין חי בין מת האב מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא״כ אבי המשודכת כשנתחייב לו כדי שיזכה בו לעצמו אפילו אדעתא דאם ימות והבנות יהיו חולקות הירושה נתחייב וכדכתיבנא השתא ורמזתי כל מקמי הכא בכתבי הראשון. ומ״ש עוד מעכ״ת כי המשדך לא יחוש דלמיתה לא חייש דמי יימר שימות כו׳ אומר אני הסוגיא דהגוזל יוכיח דבעי תלמודא למפטר יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אע״ג דאיכא למימר דלשמא ימות המקדש ותפול לפני יבם לא חיישא ובכל ענין קדשה נפשה ועוד תמה על עצמך שאם אתה אומר דלשמא מת לא חייש דמיתה לא שכיחא א״כ אומדנא דמהריב״ל ז״ל דאנן עלה קיימין להיכן אזלא שכתב דאדעתא שימות ותזכה הבת במתנה ובירושה לא נתחייב ואמאי נימא האב בכל ענין נתחייב דלמיתה שימות לא חייש ואם יארע שימות ותזכה במתנה ובירושה מאי איכפת לן אלא ודאי כל היכא דאיכא למימר אדעתא דהכי לא עביד אף לגבי מיתה אמרינן דאדעתא שימות ויארע כך לא עבד:
עוד כתב מעכ״ת דלפי מ״ש מהר״ש יונה בסימן מ׳ אחר שהביא דברי התוס׳ דפ׳ נערה ודפרק הגוזל דלא אמרו כן אלא גבי לוקח ומוכר דבמשיכה המקח נקנה וכשנתקלקל חוזר מטעם אומדנא לא מהני כיון דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע א״כ יכול המתחייב לומר אדעתא דהכי לא נתחייבתי ולא נתקיים התנאי ואין כאן חיוב עכת״ד וע״פ דרך זו כתב מעכ״ת וז״ל וא״כ דון מינה בנ״ד דהחיוב עדיין תלוי ועומד דשמא יתרצה האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ע״פ סברות מהר״י צייח שכתב דיכול לחזור ולשלם הקנס ואיכא אומדנא דאב דאדעתא דהכי לא נתחייב למשודך כדי שיזכה בעצמו בהכי לא חיישינן לדעת המשדך אפילו אם לא היה מתרצה אדעתא דהכי עכת״ד. נמצא מעכ״ת אומר דאף לגבי מה שנתחייב האב למשודך דהוי כדי שיזכה בו לעצמו איכא אומדנא דאב דלא נתחייב אדעתא דאי מיית שיטול מנכסיו דאע״ג דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה אדעתא דהכי מ״מ ביד האב לבטל הזווג ולשלם הקנס ואני תמיה אומדנא כזאת מנין לנו שהאב לא נתחייב אדעתא שימות ומתרצה הוא לשלם הקנס שאף מהריב״ל שנסתפק באומדנא כזאת לא נסתפק אלא לענין חיוב שנתחייב לבת דלמאי דאוקימנא דלא אמרה הרב אלא בנכסים מרובים לא איכפת ליה למשודך באומדנא דאב כיון דלא בציר ליה משיעור החיוב ובענין זה הזיווג מתקיים מדעת שניהם וליכא קנס אבל גבי חיוב שנתחייב למשדך דכדי שתועיל אומדנא דאב אע״ג דהמשדך לא היה מתרצה ואין הדבר תלוי בדעתו לבד צ״ל דאדעתא דמיית לא נתחייב ורוצה לשלם הקנס וזה תימה דמאי פסקא דזמנין דהקנס שקנסו ביניהם הוא יותר מן החיוב שנתחייב להמשדך או הוי ממש כאותו סך שנתחייב ובזה היכי נימא לאומדנא דאב כדי לפוטרו מהחיוב ומצד אחר הוא מתחייב בקנס דהוי כשיעור החיוב או יותר ואפילו אם הקנס הוא פחות מן החיוב מי הגיד למעכ״ת דמשום ההוא טופייאנה ניחא ליה לאב לבטל החיוב אע״ג דס״ס בעי לשלומי הקנס והא ודאי גזרה חדשה ואומדנא חדתא לא שמענו דוגמתה ולא ידעתי מהיכן למדה מעכ״ת כ״ש דהאומדנא מעיקרא לגבי החוב שנתחייב למשדך לעצמו ליתא ולא נסתפק מוהריב״ל אלא לגבי מה שנתחייב לבתו בתורת נדוניא דכיון דבת איתא בירושה אדעתא שימות ותזכה המתנה ובירושה לא נתחייב אבל במה שנתחייב למשדך כדי שיזכה לעצמו דאיהו ליתיה בירושה ובין בחיי האב בין שימות אינו זוכה אלא באותו חיוב לבד ולא יותר מאי אומדנא איכא דכיון דאעיקרא דדינא אומדנא ליכא מאי אהני לן החילוק שחילק מהר״ש יונה ומה דמות תערכו לנדון זה דליכא אומדנא כלל וזה נתבאר לעיל ולא מראש בסתר דברתי. וכל זה הוא ע״פ דרכו דמעכ״ת בחילוק שחילק מהר״ש יונה בין לוקח פרה דבמשיכת המקח נגמר הענין למתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא בשעה שיתקיים התנאי למפרע ודימה מעכ״ת נדון זה למתחייב על תנאי שכתב מהר״ש יונה ולדידי אין דברי מהר״ש יונה ז״ל מתפרשין על הדרך שהבין מעכ״ת שהרי מתוך דברי מהר״ש מוכח דאיהו מיירי במתחייב מעכשיו ע״מ שיעשה חבירו כך וכך דאז לכשיקיים חבירו התנאי חל חיובו של זה מעכשיו שכן כתב בפירוש אבל במתחייב על תנאי שאין הקנין נגמר אלא כשיתקיים התנאי למפרע וכיון שכן דבמתחייב על תנאי מעכשיו עסקינן ואם בא לחזור אינו חוזר ואם רצה להוסיף או לגרוע מהתנאי שנתפרש אינו יכול אין טעם לחלק בין לוקח פרה שנגמר המקח ע״י משיכת הפרה ולהכי לא מהני אומדנא דלוקח משום דאין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת מוכר דלא נתרצה לדעת זו למתחייב מעכשיו ע״מ שיעשה חבירו כך וכך דאע״ג דהשתא קודם שקיים תנאו זה לא נתחייב ולא חל החיוב מ״מ לאחר שקיים זה תנאו נמצא שחל חיובו של זה למפרע וא״כ כשקיים זה תנאו וקובע החיוב שנמצא שחל משעה שנתחייב למפרע היכי נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב כיון דאיכא דעת אחרת דאדעתא דהכי לא נתחייב לקיים התנאי אלא ע״פ פשט הלשון שהתנו ובשלמא במתחייב לחבירו ע״ת דאם ולא אמר מעכשיו אפשר להראות פנים לחילוק מהר״ש דכיון שאין החיוב חל אלא לאחר שיתקיים התנאי וכל זמן שלא קיים האחד התנאי אי בעי אותו שנתחייב למהדר מצי הדר וכיון שכן כל שיש אומדנא דמוכר דלא נתחייב זה אלא אדעתא דהכי אע״ג דאיכא דעת שכנגדו שאינו מתרצה לקיים התנאי אלא בכל ענין לא סמכינן לדעת שכנגדו כיון שבידו של מתחייב לחזור אלים אומדנא דידיה דחשיבא כאילו פירש בהדיא שאם לא יתקיים התנאי אדעתא דידיה מעתה הדר ביה מחיובו אבל במתחייב מעכשיו ע״ת כך וכך דאי בעי למיהדר לא מצי הדר ואידך מקיים לתנאי ואזיל בע״כ של זה וחל החיוב עליו למפרע מאי מהני אומדנא דידיה כיון דאיכא דעת שכנגדו דלאו אדעתא דהכי התנה דהוי דומיא דלוקח פרה שנגמר המקח וכן לענין ממונא וכן לענין גיטין וקדושין לא מצינו חילוק בין נגמר הענין מהיום בין התנו מעכשיו ע״מ כך וכך דכי הדדי נינהו: אלא שנלע״ד לפרש לדעת מהר״ש דכיון שהחיוב שנתחייב זה אף שיהיה במעכשיו דלאחר שקיים חבירו תנאו חל עליו החיוב למפרע ואי בעי למהדר לא מצי הדר מ״מ כיון שחבירו אי בעי מקיים לתנאו ומתחייב שכנגדו למפרע ואי לא בעי לא מקיים לתנאו ואינו רוצה במה שנתחייב לו חבירו כיון שכן כ״ז שזה לא קיים עדיין התנאי ואיכא גבי המתחייב דלא נתחייב אלא אדעתא דהכי סמכינן אאומדנא דמתחייב ולא סמכינן אאומדנא דאידך שאינו מתרצה בזה כיון דבידו הוא דאי לא ניחא ליה לקיים התנאי לפי מה שאנו אומדין דעת המחייב לא מקיים לתנאה כלל ובידו הוא לחזור כמ״ש הרא״ש פ׳ מצות חליצה גבי חליצה מוטעת כשירה על דברי רש״י ע״ש משא״כ היכא דנגמר המקח בדרכי ההקנאה שאין שום אחד מהם יכול לחזור דאז לא סמכינן אאומדנא דחד כיון דאיכא דעת שכנגדו שאינו מרוצה בכך וא״כ בנדון זה שנגמרו השידוכין ע״פ החיובים והיה הקשר אמיץ ביניהם ע״י הקנסות ואריא דשבועה רביע עלייהו דאי בעו למיהדר לא מצו הדרי מי איכא למ״ד דסמכינן אאומדנא דמתחייב ולא חיישינן לדעת שכנגדו שלא היה מתרצה לדעת המתחייב ואי בעי למהדר לא מצי הדר דאי הדר לפחות חייב לשלם הקנס כ״ש למאן דסבר דאם עבר ולא קיים הזווג עבר על השבועה א״כ אין הקנס אלא כאילו אמר מלבד עוברו על השבועה והוי ממש הלוקח פרה ואף למה שקבץ מעכ״ת דעת מי שסובר שאין החוזר חייב בקנס מה יענה מעכ״ת דלמאן דסבר דמתחייב בקנס הא לא מצי הדר משום דאי הדר מתחייב בקנס ואפילו על דעתיך שאין לחייבו בקנס ע״פ הדברים שכתבת שאע״פ שהר״י וייל סותר את עצמו מ״מ אין להוציא מיד המוחזק אע״פ שדבריך לא נתחוורו אצלי ואם אמרתי לעמוד על דבריך אף בזה יאריך הענין מ״מ אפילו לכשתמצי לומר דמצי המוחזק לומר קי״ל במאי דפטר מהר״י וייל בזה ולא במה שמחייב בתשובה אחרת אע״פ שסותר את עצמו מ״מ כיון דאיכא מ״ד שמלבד שמחייב בקנס החוזר עבר ג״כ על השבועה ואם בא שום אחד מהם לישאל שרוצה לחזור אין מורין לו ואדרבה אמרינן ליה דלא ליהדר משום אריא דשבועה דרביע עליה לדעת בעלי אותה סברא מעתה אין מקום כלל לומר דאמדינן דעת האב שלא נתחייב למשדך אלא אדעתא דהכי דהא איכא דעת שכנגדו שלא נתחייב בקנס ולא נשבע לקיים הזיווג אלא בכל ענין וליכא למימר בשום אחד מהם שבידו לחזור דלא מחית איניש לספיקא במלתא דאיכא למאן דסברי שהחוזר בו עובר על השבועה וכל זה ברור לדעתי הקצרה ומזה הטעם מ״ש עוד כ״ת לפטור את האב אם היה חוזר אפילו בחייו מטעם אומדנא אחריתי שהוליד מעכ״ת מדעתו הרחבה דלא נתחייב זה בקנס אלא אם היה חוזר משום שנאה בלא שום סיבה אבל בנדון זה דאיכא אומדנא דמוכח דלא ניחא ליה לעבור אדרבנן דאמרו לא תיהוי בעבורי אחסנתא לא נתחייב ופטור מכלום וזה אחרי המחילה בטל מעצמו דאדרבה איכא אומדנא להפך שזה עכ״פ נתחייב בקנס משום דכיון דאיכא בהדיה חיוב הקנס השבועה שנשבעו לקיים הזווג לא מחית נפשיה לספיקא לדעת הסוברים כן כדכתיבנא וחמיר ליה לאיניש איסור ספק שבועה מלמהוי בעבורי אחסנתא דקליש טובא כ״ש דלא אמרו ז״ל כן אלא בנותן לאחר מיתה אבל בחייו לא מצאנו שמי שנותן מתנה לחבירו עבר אדרבנן כ״ש בפוסק לחתנו כדי שישא את בתו דאיכא מצוה דואת בנותיכם תנו לאנשים ואיכא תקנתא דרבנן גבי כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכדאיתא בפרק אע״פ בעובדא דרב פפא דהוה מפטר יהודה בר מרימר ולא הוה ניחא ליה למיעל כדאיתא התם. זה דעתי הקצרה. הצעיר שמואל הלוי:
ציץ הזהב נזר הקדש עטרת ראשי הרב המובהק הי״א. ראיתי הכתב והמכתב אשר כוננו ידי מר והנה גזר אומר דיזכה החתן במתנות ומטעמא דאדעתא דהכי לא נתרצה דאף דעוד היום לוקח מה שפסק לו חמיו מ״מ אינו דומה דעכשיו לוקח אותם בתורת נכסי מלוג ואין לו אלא פירות כאשר רמוז בקונטרסו ברחבה ואני אומר כי הוכרחתי להשיב מפני הכבוד ומפני היראה אף כי אין הפנאי מסכים כי הנה באו הימים שיש בהם חפץ ועל יום טוב באנו. והנה מטיבותיה דמר משמע דס״ל לאדון כי החתן אינו יכול לכוף לאשתו ליתן מה שפסק לו אביה ואחר נשיקת כפות רגליו לא כן אנכי עמדי דבהדיא כתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק אביה ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה סי׳ נ״ב מטא״ה ועיין בבית שמואל שם וא״כ בנ״ד זה אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה וא״כ הא חזר לו האומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום ובודאי דוחק לומר דהוא אסיק אדעתיה דימות חמיו ג״כ וגם את הכל יקח ומש״ה נתרצה בשידוכין אבל אם היה יודע דכשימות חמיו לא יקח אלא מה שפסק לא היה מתרצה בכך דזה ודאי לא אסיק איניש אדעתיה קודם שימות חמיו דימות חמיו ומש״ה עושה הזיווג דזה לא אסיק איניש אדעתיה דומיא מאי דאמרינן בהנזקין לא אסיק איניש אדעתיה דמיית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי אבל אה״נ דאחר המיתה אמדינן דעתיה דאילו היה זה מסיק דעתיה אמיתה לא היה עושה מה שעשה ובזה נראה לע״ד דנסתלק מה שהקשה האדון מההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומההיא דמוהריב״ל כמו שמבואר בקונטרס האדון ולדברי האדון אמאי הקשה לי ותקשו לתלמוד ההיא דפרק הניזקין שכתבתי: ומ״ש לדעת הסוברים דכשרוצה לשלם הקנס הוא פטור מהשבועה וכתב עלי האדון דהא איכא דעת החולקים וספק שבועה הוא, רואה אני כי בתר דידי קא אזיל מר כי אני כבר כתבתי דלדעתי אומדנות מהריב״ל שייכי גם במתנות ולא שייך לומר דיאמר החתן לא נתחייבתי אלא דלרווחא דמלתא כתבתי לדעת הסוברים דכשמשלם הקנס פטור מן השבועה איכא טעמא אחרינא מעתה אין תפיסה ממה שהשיג עלי האדון דמי לא ידע בכל אלה דספק שבועה במקום פלוגתא דרבוותא להחמיר ומה שרצה האדון לפרש בדברי מהר״ש יונה אני בעניי כבר כתבתי הנראה לי בפירוש דבריו ולדעתיה דמר וכבר הודה לי לענין המדודים דאינה נוטלת אמאי לא תאמר היא איני רוצה לתת מה שפסק לי אבי אלא הכל אני מכנסת בתורת נכסי מלוג ואם האדון יאמר כן לגבי המדודים איכא אומדנא של חתן שלא ע״ד כן נתרצה א״ו הלא זה הדבר אשר דברתי יש לאל ידו של החתן לכוף את אשתו לשלם לו כל מה שפסק לו אביה וא״כ שייך שפיר אומדנות מהריב״ל באופן דלע״ד גדול כח המוחזק. זה דעתי וסברתי הקלושה. וה׳ יכתבנו בספר חיי ומזוני דלא תליא בזכותא כנפשו הרמה והנשגבה וכנפש העבד הנרצע לעבודתו ולברך בשמו יצחק הלוי:
אלהים ראיתי עולים מן הארץ שני גדולי הדור הלא הם החכם השלם הרב המובהק כמהר״ר מהר״ש הלוי נר״ו והחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמהר״ר מהר״י הלוי נר״ו. על ענין ראובן ששדך בתו עם בן שמעון ונתחייב אבי הבת לתת סך מה לבתו בעד נדוניא ומדודים ולהכתיבם בכתובה. ועוד נתחייב אבי הבת לתת למשודך סך מה במתנה גמורה וקבעו זמן לנשואין ובתוך הזמן נפטר ראובן והניח אחריו שתי בנות המשודכת ואחרת עמה והמשודך רוצה לכנוס ותובע סך הנדוניא שנתחייב לו ראובן ומה שנתחייב לו ג״כ במתנה גמורה ואח״כ שיחלקו הבנות חלק כחלק בשאר הירושה והאפוטרופוס טוען שיחלקו כל הנכסים שוה בשוה והמשודכת מחלקה שנפל לה בירושה תתן לארוסה הנדוניא שפסק לה אביה ויכתבם לה בכתובה. והנה במה שנתחייב ראובן לתת בעד נדוניא בזה הסכימה דעתם שהדין עם האפוטרופוס ותטול הבת האחרת נגד הנדוניא ואח״כ יחלקו השאר חלק כחלק ואף שראובן נתחייב בחיוב גמור עולה בדין מ״מ איכא אומדנא שלא נתחייב אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה אותה הבת בנדוניא ובירושה וכמו שפסק מהריב״ל וכן הסכימו גדולי האחרונים וכמו שהביאו הרבנים הנזכרים אך במה שפסק ראובן לתת למשודך במתנה גמורה בזה ראיתי שהם חלוקים בעיסתם שהפוסק כמהר״י הלוי נר״ו אית ליה דגם במה שפסק למשודך לתת במתנה שייכא אומדנא דמהריב״ל ומש״ה פסק דכל הנכסים יחלקו בשוה ואין לבת האחרת שום חיוב במתנת המשודך: אך הפוסק מהר״ש הלוי נר״ו נחלק עליו בזה מתרי טעמי, חדא שמדברי התוס׳ בפ׳ נערה ובס״פ הגוזל מוכח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא היכא דאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי אע״ג דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי כל שלא פירש לא מהני האומדנא ולפ״ז דוקא לגבי הנדוניא שנתחייב האב שלעולם זוכה בה המשודך או מתורת חיוב או ממה שנפלה לה בירושה ליכא הקפדה לגבי המשודך ומש״ה אמרינן דשייכא אומדנא דלא נתחייב בירושה אלא כסבור שישאנה בחייו אבל לא אסיק אדעתיה שימות ותזכה בנדוניא ובירושה ומאחר שהמשודך זוכה בנדוניא ליכא קפידא אם זוכה מתורת חיוב או מתורת ירושה אך לגבי מתנת המשודך שאם אתה אומר שיתבטל החיוב ותעמוד בירושתה וחולקות בשוה קא מפסיד המשודך מתנה שנתחייב לו האב לגמרי היכי נימא דתיהני אומדנא דאב אפילו היתה מוכחא וברירא מאחר דאיכא דעת המשדך שלא היה מתרצה בזה להפסיד מתנה שלו ואפילו אם הגיע למשודכתו כפלי כפלים בירושה כנגד מתנת המשודך מלבד הנדוניא וזוכה בהם המשודך בתורת נכסי מלוג פשיטא דאיכא קפידא רבה דאם היה זוכה מצד החיוב היה זוכה הוא לבדו והיה רשאי לעשות בשלו מה שהיה רוצה אבל במה שזוכה בתורת נכסי מלוג אינו זוכה כי אם בפירות ואין לו בגוף הנכסים כלום ואינו יכול למכרם או ליתנם באופן דאיכא קפידא רבה ופשיטא שדעת המשדך שאפילו אם ימות האב שיזכה במתנה זאת, ועוד אם נאמר שנתבטל החיוב משכחת לה שלא יזכה אפילו בפירות דכיון דנכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה הא קי״ל דאם מכרה ונתנה קיים ולקמן יתבאר דאפשר דלכתחלה נמי יכולה למכור וליתן וא״כ נמצא המשדך קרח מכאן ומכאן באופן דלגבי מתנות המשודך איכא דעת המשדך שאפילו היה עולה בדעתו שימות האב ויגיע למשודכתו כפלי כפלים מהמתנות לא היה מתרצה בלתי המתנות וא״כ לא מהני אומדנא דאב כלל כיון דאיכא דעת אחרת: הן אמת שראיתי במרדכי פ׳ החולץ שהביאו תשובה א׳ למהר״ם שכתב שיש להביא ראיה לסברת הגאונים דאית להו דיבמה שנפלה לפני מומר דאינה זקוקה כלל מדאמרינן פ׳ הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ותירצו טב למיתב טן דו ולגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם כי יעבירנה על דת כו׳ ע״כ והרב בעל ת״ה סימן רנ״ג הביא בשם אחד מהגדולים מדברי התוס׳ שכתבו שם בפרק הגוזל דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנשואין לא שייכא אומדנא משום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקנייא נפשה לגמרי בלא תנאי ע״כ. ולפי מ״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא למה לא הקשו למהר״ם דאף דנימא דלגבי דידה איכא אומדנא אף מן הנשואין ואדעתא דתפול גבי מומר לא היתה נשאת מ״מ איכא דעת אחרת דהיינו הבעל דבשלמא מן האירוסין לא איכפת ליה לבעל אם תפול גבי יבם מומר שיתבטלו הקדושין למפרע אך מן הנשואין שאם יתבטלו הקדושין למפרע נמצאו בעילותיו בעילות זנות פשיטא דאיכא קפידא דבעל וכמ״ש מרן הרב בעל פני משה בהא סימן ס״ב וא״כ הוי דומיא דלוקח בהמה ונטרפה דלא אמרינן אדעתא דהכי לא לקח משום דאיכא דעת אחרת. אך ראיתי בהגהת מרדכי דפרק החולץ שכתבו וז״ל וראיה שהביא מהר״ם לדברי הגאונים מפ׳ הגוזל קמא לא הוי ראיה לגבי יבמה מן הנשואין והביאו ראיה מדברי התוס׳ שם וכתבו כל דברי התוס׳ ומה שסיימו דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי יע״ש:
ונראה דתרתי קשיא עליה דמהר״ם. חדא מתחלת דברי התוס׳ דמן הנשואין לא שייכא אומדנא דמשום חיבת נשואין מקנייא נפשה בלתי שום תנאי, ועוד קשיא עליה דמהר״ם מסיום דברי התוס׳ דכל דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי וא״כ מן הנשואין איכא קפידא דבעל אי אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ואפשר שאותו גדול שהביא בעת״ה תרתי קשיא ליה מדברי התוס׳ והביא תחלת דברי התוס׳ והה״נ דקשיא ליה נמי מסיום דברי התוספות דמן הנשואין דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי ומ״מ נראה דמהר״ם חולק על זה וס״ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא וכ״נ קצת מדברי הרא״ש בתשובה במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר ע״כ. והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא״ש אלו ראיה שחולק על התוספות דשאני נדון דהרא״ש דלא היה שום חיוב בדבר כ״א מכח שבועה וכיון שכן שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייקי דבריו דלא היה שם כ״א חיוב שבועה ומש״ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו וכן באותה דמהר״ם דהיינו לאפקועי קדושין בזה יודה הרא״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי: שוב ראיתי להרב בעל פני משה ז״ל שם שכתב חילוק זה ליישב דברי הרא״ש ז״ל וכתב בסוף דבריו אמנם אינו מספיק לי ועדיין לבי מהסס עכ״ד. ולא ידעתי למה לא נחה דעתו של הרב ז״ל בזה ולפי דעתי החילוק הוא מבואר דהכי דייקי דברי הרא״ש. שוב ראיתי להרב שאמר שלא נחה דעתו בחילוק זה כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא״ש והוא בשיקול האומדנות דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאד אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך מ״מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו יע״ש שהאריך בזה, ולפי דברי הרב הללו אפשר ליישב דברי מהר״ם דאף איהו מודה לסברת התוס׳ דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא אך ההיא דנפלה קמי יבם מומר דהאומדנא היא גרועה עד מאד שיעבירנה על דת אז אמרינן דלא נתקדשה אדעתא דהכי אף דאיכא דעתיה דבעל וכמ״ש הרב ז״ל. הכלל העולה שמדברי הרב שם ובח״ב סימן נ׳ נראה בהדיא דס״ל דחילוק זה שכתבו התוס׳ דכל היכא דאיכא דעת אחרת דלא אמרינן אדעתא דהכי הוא יתד שלא תמוט וא״כ כפי זה צדק הרב מהר״ש הלוי במ״ש דלגבי מה שנתחייב לתת במתנה לחתנו דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא דמהריב״ל ז״ל: עוד כתב טעם אחר הרב מהר״ש הלוי דאעיקרא דמלתא אומדנא דמהריב״ל ז״ל לא שייכא גבי מה שנתחייב למשודך דבשלמא לגבי מה שנתחייב לבתו בעד נדוניא שייכא אומדנא דאדעתא שימות ותזכה בנדוניא ובירושה לא נתחייב כיון דבת מחלק ירושתה זכיא באותו שיעור שנתחייב לה אביה אבל גבי משודך דלא שייך בירושה מאי אומדנא איכא דאדעתא דהכי לא נתחייב וא״כ נאמר דאבי המשודכת נתחייב לו שיזכה לעצמו אפילו אדעתא שימות ויזכו הבנות בירושה משום דכוונתו היתה שיזכה החתן באותו שיעור שנתחייב לו ולא יהיה לאחרים רשות עליו, הנה מכח שתי טענות אלו פסק הרב כמהר״ש נר״ו שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה והשאר חולקות הבנות בשוה. וראיתי להרב מהר״י הלוי נר״ו שהקשה לזה ממה שכתוב בהגהות מיימון באב הפוסק לחתנו אפילו שלא במעמד הבת והלך לו האב או שאין ידו משגת דאם יש לאל ידה של הבת חייבת לשלם מה שפסק לה האב ואם לאו תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בהרב בעל המפה וא״כ בנ״ד המשודך אינו מפסיד כלום דיכול לכוף את אשתו ליתן לו מה שפסק לו אביה דהא ידה משגת דיש לה ירושה ואם כן הא איכא אומדנא של האב ולא שייך לומר דהא איכא דעת המשדך כיון דהוא אינו מפסיד כלום עכ״ד: ואני תמיה בזה מכמה טעמי. חדא דסברת הגהה הלזו תמהו עליה והרב בעל המפה תמה עליה בדרכי משה וכמ״ש הרב בעל פרישה והרב ז״ל כתב דמיירי בפסק האב במעמדה דוקא אבל אם לא פסק במעמדה יכולה לומר או כנוס או פטור וכן הוא דעת הרב בעל ב״ח וכ״כ הרב בעל נתיבות משפט (דף צ״ח) וכתב דדבר ברור הוא ואף שהרב בעל בית שמואל כתב דמיירי אפילו כשפסק האב שלא במעמדה מי ישמע אליו בדבר הזה מאחר שגדולי עולם מור״ם והב״ח והרב בעל פרישה והרב בעל נתיבות משפט כתבו דכל שנתחייב האב לבדו בלתי מעמדה דאין סברא לומר דבשביל שיש לה ממון ממקום אחר שלא תוכל לומר או כנוס או פטור: עוד אני תמיה דלא ימנע אי אמרינן דלא שייכא אומדנא דמהריב״ל ז״ל לגבי מה שנתחייב למשודך וא״כ מן הדין הוא שזה החיוב יקח אותו המשדך משתי הבנות אם כן אף אם תתן כתף סוררת הבת האחרת שלא ליתן פשיטא דאין יכול המשודך לכוף למשודכת לומר או תן לי מה שנתחייב האב או שתשב עד שילבין ראשה שכל מה שאמרו שתשב עד שילבין ראשה אינו אלא כשהלך למדה״י או שאין לו לפרוע או שהיה נשואים שניים שאין כאן חיוב אך אם החייב כאן ויש לו במה לפרוע בזה לא אמרו תשב עד שילבין ראשה וא״כ אם הבת האחרת חייבת לפרוע מחלק ירושתה מחצית החיוב שנתחייב האב למשודך אם אינו רוצה לפרוע אין שום חיוב שוב למשודכת ולא אמרו בזה תשב עד שילבין ראשה וכמו שמבואר בדברי הראשונים ז״ל ואי אמרינן דגם לגבי מה שנתחייב למשודך שייכא אומדנא דמהריב״ל ולומר דאדעתא שימות ויזכה החתן בחלק הירושה מתורת נכסי מלוג לא נתחייב א״כ אין כאן שום חיוב כלל שהרי קיים האב תנאו במה שזוכה המשודך בתורת נכסי מלוג. עוד אני חוזר וצווח דכיון שהוא מודה דבמה שהמשודך זוכה כנגד מתנתו בירושה מתורת נכסי מלוג בשביל זכייה זו לא שייכא אומדנא דמהריב״ל אי משום דאיכא קפידא דמשודך ואי משום דאעיקרא דמלתא לא שייכא אומדנא כיון שאינו זוכה בגוף הנכסים א״כ איך נאמר דבשביל שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה דשייכא אומדנא דהא אף כפי דברי אותה הגהה ליכא שעבוד בנכסים כלל אלא שיכול לומר או תן לי מה שנדר אביך או תשב עד שילבין ראשה ואינה יכולה לומר או כנוס או פטור וא״כ איך נאמר דאילו אסיק אדעתיה שימות והיה יכול לומר המשודך שתשב עד שילבין ראשה לא היה מתחייב והרי האב היה רוצה שיהו נכסיו משועבדין למשודך ולא שיזכה בהם מטעם שיכול לומר שתשב עד שילבין ראשה וגם דעת המשדך היה שיזכה בנכסים בתורת חיוב גמור ולא שיזכה בהם מתורת דיכול לומר תשב עד שילבין ראשה. באופן שמדברי הגה״מ הללו לא ראיתי תברא לשני הטעמים שכתב הרב מוהר״ש לומר שהמשודך יקח חלק מתנתו בתחלה ואח״כ יחלקו בשוה דלפי דעתי שני הטעמים שרירין וקיימים הם: אך את זה ראיתי להרב מוהר״ש נר״ו שכתב בסוף דבריו ואפילו אם תתרצה הבת המשודכת לאחר שחלקה ירושתה עם אחותה להפריש לנדונייתה כשיעור החוב שנתחייב אביה ומהנשאר מחלק ירושתה חיובה לתת לבעלה המתנה שנתחייב האב מ״מ קפידת הבעל במקומה עומדת דהא קא מפסיד בהכי דאי גבי תחלה חיוב המתנה שנתחייב האב מקמי דליפלגו הבנות בירושה קא רווח שתשאר למשודכת ההוא טופייאנה דבעיא למיהב ליה בעד חיוב המתנה לנכסי מלוג ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה ע״כ. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דהא נכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה ובנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה תנן בר״פ האשה דבעודה ארוסה לכתחלה לא תמכור ואם מכרה או נתנה קיים וא״כ זאת המשודכת כיון שאם היתה נותנת לאחותה חלק ירושתה במתנה היתה מתנתה קיימת א״כ אם פרעה בשביל אחותה למשודך מה שהיתה חייבת מי ימחה בידה ה״ל כאילו נתנה אותם במתנה לאחותה ואף דתנן דלכתחלה לא תמכור לאו שהבעל יכול למחות אלא הנראה מדברי רש״י שם בסוגיא הוא דמאי דאמרינן דלכתחלה לא תמכור שאם בא לוקח לב״ד לימלך אמרינן ליה לא תיזבון ולפי זה נ״ל דדוקא גבי מכירה אמרינן דלכתחלה לא תמכור אבל גבי מתנה לא שייך לומר דלכתחלה לא תתן דדוקא גבי מכר אומרים לו ב״ד שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרין לו שלא יקבל מתנה והכי דייק לישנא דמתני׳ דקתני וב״ה אומרים לא תמכור ולא קתני ולא תתן דלגבי מתנה לכ״ע נותנת לכתחלה דלא שייך לומר שאם בא לימלך שיתנו לו עצה שלא יקבל מתנה ומש״ה לא נקט אלא לא תמכור אך בסיפא דמעשיה בטלים קתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, ומאי דקתני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים מאי דקתני ונתנה אשגרת לישן הוא דלגבי מתנה אף לכתחלה נותנת:
ועוד נ״ל לומר משום יגדיל תורה דע״כ לא אמרו דלכתחלה לא תמכור אלא בקידושין ודאין אך בסבלונות דידן אף דלכתחלה מוכרת ואף להצד שאמרו דסבלונות דידן דין ודאי קידושי דרבנן יהבינן להו אפשר לומר דגם בסבלונות דידן לכתחלה לא תמכור דומיא דקטנה בת מיאון דקי״ל דבעלה יורשה אף שנשואיה דרבנן וא״כ גם מה שזוכה מתורת קדושין אף שקדושיה מדרבנן זוכה בהם הבעל ולפיכך אני אומר דלכתחלה לא תמכור אך למ״ד דהנו סבלונות דידן ספק קדושין יהבינן להו נראה דכיון דספק מקודשת היא אינו זוכה בשום דבר וכדאמרינן בפרק האיש מקדש נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת דמודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה משום דמספקא לן אם נתרצה בחופה או לא וא״כ כי היכי דבספק נשואין אמרינן דאינו זוכה בירושה ה״ה בספק קדושין דאינו זוכה במה שאמרו לכתחלה לא תמכור וא״כ כיון דאיכא מ״ד שהיא ספק מקודשת פשוט דלכתחלה מוכרת ואינש לא ימחה בידה. זאת תורת העולה אף שאין הכרעתי מכרעת ומה גם במקום הרים גדולים אך מאחר שהפצירו בי אגלה דעתי. נראה לפי קצורי דאם המשודכת רוצה ליתן מחלק ירושתה למשודך מה שנתחייב לו האב ולסלקו מעל אחותה אינש לא ימחה בידה אך אם האחיות באו ואומרות יקוב הדין נ״ל שבתחלה יגבה המשודך כל מה שנתחייב לו האב בתורת מתנה מהטעמים שכתב הרב מוהר״ש הלוי נר״ו והשאר חולקות הבנות שוה בשוה זה דעתי:
כתב מהרי״א בכתביו סימן כ״ט על דבר האשה שבאה לגבות כתובתה וכתוב בה שלש מאות זהוב ובסתם כל כתובה שבמדינה אין כותבין רק שתי מאות ואין על הכתובה הזאת רק עד אחד כשר והשני פסול מחמת קורבה כו׳ וכתב וז״ל ואפילו אם היו עדים שאמר הבעל סמוך למיתתו והודה בפניהם שנדר וקיים לאשתו לכתוב לה ג׳ מאות מ״מ לא קנתה כו׳ יע״ש. וזו היא שקשה בדיני ממונות כו׳ והחילוק שעשה הרב אינו מבואר כלל וצ״ע: