Hagahot Maimoniyot Chametz uMatzah 1 – הגהות מיימוניות חמץ ומצה א‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת, שנאמר ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה״ (שמות י״ב:ט״ו), בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה: (ב) החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר ״ולא^א יאכל חמץ״ (שמות י״ג:ג׳), לא יהיה^ב בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר ״לא יראה לך שאור בכל גבולך״ (שמות י״ג:ז׳), ונאמר ״שאור לא ימצא בבתיכם״ (שמות י״ב:י״ט). ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין^ג אחד הוא: (ג) אינו לוקה משום לא ייראה ולא יימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו, כדי שיעשה^ד מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה, ומכין אותו מכת מרדות: (ד) חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס^ה מדברי סופרים, מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו^ו עד^ז שייהנה בו אחר הפסח: (ה) חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח^ח, בין במינו בין שלא במינו, הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח: (ו) אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושיכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת, שנאמר ״כל מחמצת לא תאכלו״ (שמות י״ב:כ׳). במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים, הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא^ט מכת מרדות: (ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר ״לא יאכל חמץ^י״ (שמות י״ג:ג׳). ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור, שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות: (ח) אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה^יא, לוקה מן התורה, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ״ (דברים ט״ז:ג׳), כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה, לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהיא^יב בין הערבים, והוא חצי היום: (ט) ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה,⁠^יג שעה שישית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ומעלה מן התורה:
שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית^יד. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה התרומה^טו ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין, עד שתגיע שעה שישית שורפין^טז הכל: (י) הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית אבל^יז נהנין בו, והאוכל בשעה שישית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחילת שעה שביעית לוקה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זמנים מוקדש לזכר נשמת מורינו ורבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מאחד מתלמידיו

הערות

^א ב1: לא. וכך ד (גם פ, ק). [בכתוב כבפנים, אך לפעמים משמיט רבנו וי״ו החיבור בציטוט, וכ״ה לקמן הל׳ ז׳].

^ב ב1: יהא. וכך ד (גם פ, ק).

^ג ב2-1: מחמיצין. וכך ד.

^ד בד׳ (גם פ) נוסף: בו. וכן לקמן. תוספת מיותרת.

^ה בד׳ (גם פ, ק) נוסף: הוא. אך בכתבי⁠־היד לית.

^ו בד׳ (גם פ) נוסף: בפסח. ואין בכך צורך.

^ז ד (גם פ, ק): כדי. אך בלשון רבנו ׳עד׳ משמש גם במשמעות: כדי (בהשפעת הערבית).

^ח ד (גם פ): תוך הפסח. שינוי לשון שלא לצורך.

^ט בד׳ (גם פ) נוסף: מכין אותו. ואין בכך צורך.

^י בד׳ לית. העיקר חסר מן הספר.

^יא בב1: הזה. וכך ד (גם פ).

^יב ב2-1: שהוא. וכך ד (גם פ, ק).

^יג בד׳ (גם פ) נוסף: כל. ואין בכך צורך.

^יד ב1: לשישית. ד (גם פ): לששית.

^טו ד (גם פ, ק): תרומה. וכך היה בב1, ותוקן כבפנים.

^טז ד (גם פ): ושורפין. אך ייתכן שכוונת נוסח הפנים ששורפין לכתחילה לפני שתגיע שעה שישית, ע׳ ׳כסף משנה׳.

^יז ב2: אלא.

E/ע

הערותNotes

(ב) [א] ודלא כר״י הגלילי דפליגי אר׳ יהודה ור״ש פרק כל שעה וקאמר התם ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ע״כ:
[ב] בתוספתא דביצה שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב, ע״כ: (ד) [ג] ישראל שלוה חמץ מחבירו קודם הפסח מותר לפורעו אחר הפסח כדאמרינן פרק בתרא דע״ז דבי ר׳ ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעו להו בשמינית א״ר יאות אינון עבדין. וכן ישראל שיש לו לחם חק הכומרים יקחו לאחר הפסח מה שחסר להם בפסח ולא דמי להא דאמרינן בפ״ק דע״ז לא יאמר לנכרי טול אתה בשבת ואני בחול וכו׳ דהכא ליכא למיקנסיה ותו דהתם נמי אם התנו מעיקרא מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון אבל הכא שרי ואפילו באו לחשבון שהרי אין איסור חמץ שעבר עליו הפסח אלא משום קנס וכה״ג ליכא למיקנסיה ראבי״ה וכן פסק ריב״א. מעשה ששלח נכרי פת לישראל ביו״ט אחרון של פסח וקבלתו הנכרית שלא בפני היהודי ובהודע לישראל צוה להצניע בבית הנכרי ולמחר שאלו לר״י והתירו משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא הכי נמי לא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר ולא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ע״כ. וכיוצא בזה הורה רש״י בחטה שנמצאת בתרנגולת ביו״ט אחרון כדלקמן. לשון ריצב״א מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו נכרים חמץ בפסח והאופה גזבר של ישראל והביא לישראל שני ככרות במוצאי פסח שהשביח לו התנור ואסרתי לישראל לקבלן דלא מבעיא האי חמץ דאסור שזכה בה ישראל בשבח תנורו שכך היה מנהגם וה״ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אלא אפילו מעות אסור לקבל בשכרו כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה הוה ליה משתכר באיסורי הנאה דאפילו חמץ של נכרי בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו דלא יאכל כתיב אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואם כבר קיבל הישראל המעות מותר ליהנות מהן כדתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ואע״ג דתנן בפ״ה דע״ז השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור הא אמרינן התם בגמרא קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך ובאיסורי הנאה אחרים דאין תופסין דמיהן לא קנסו כלל ומיהו שרי לישראל להשאיל תנורו לנכרי בפסח ע״מ שיאפה בו מצה ואם אפה בו חמץ אין זקוק לו כדתנן התם שכרו למלאכה אחרת אע״פ שאמר לו העבר לי חבית של יין ממקום למקום שכרו מותר. וישראל ונכרי שיש להן תנור בשותפות אסור לישראל שיאמר לנכרי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול אבל בעל חוב שחייב לישראל חק ככרות מותר לקבל אחר הפסח חלוף ככרות שבוע של פסח כיון שהתנור של נכרי ועיין לקמן בהג״ה בהילכתא ה׳ ואם מתחלה התנו כשנשתתפו מותר אבל לענין פסח מותר להתנות קודם ונוטל הימנו דמים מאותו שבוע דאין דומה לישראל ונכרי שיש להן שדה בשותפות כו׳ דהתם כל הטורח שטורחין בשדה לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן שנוטל הדמים מתחלה מותר, ע״כ:
[ד] פרק כל שעה אמר רבא קנסא קא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ע״כ: (ה) [ה] פרק כל שעה אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר״ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר״ש קנסא הוא דקניס הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא ה״מ בעין אבל ע״י תערובת לא, ע״כ:
[ו] אבל ר״ת ושאלתות פוסקים שחמץ בפסח בששים כשאר איסורים שבתורה ולא היו גורסים בספרים שלהן במשהו בפ׳ גיד הנשה ובפ׳ בתרא דע״ז וקצת ראיה לדבריהם שלא הוציאו חכמים מכלל אלא טבל ויין נסך. ואין לי להאריך דלא קיי״ל כך וכל הגאונים כאחת פוסקים כרבא דהכא ואפילו ר״ת גופו לא רצה להקל בדבר ולעשות מעשה אך כשנמצאת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה אמנם היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח. ומבבל שלחו שיש ספרים ישנים שיש קבלה בידם שהם מימות רב אשי וכתוב בהן במשהו ס״ה. וכתב רא״ם הא דאמר חמץ אסור בכל שהוא היינו בדבר לח ומתערב אבל בדבר יבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו מאומד הדעת ורבוי החמץ ודיו, ועוד כתב דאין אומרים נותן טעם לפגם מותר אלא באיסורין שאין איסורן בכל שהוא אבל בחמץ שאיסורו בכל שהו לא אלמא לא תליא מילתא בטעמא נותן טעם לפגם אסור וראיה מדפריך אהא דאמר רב פרק כל שעה קדרות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד אחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן פי׳ דבמינן אסור בכל שהוא לרב וטעם זה שבקדרות פגום לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן אפילו בפסח. וכרב קי״ל בהא דקאמר חמץ בזמנו שלא במינו בכל שהוא שהרי רבא פוסק כן בהגה״ה דלעיל מזאת ש״מ דנותן טעם לפגם אסור. אבל מורי רבינו יהודה בשר״ת אומר דבכל מקום נותן טעם לפגם מותר ע״כ מס״ה. וכן כתב ראבי״ה שריב״א פליג אהא דרא״מ ואמר דנותן טעם לפגם שרי וראייתו מפרק לפני אידיהן וכן מצאתי בשם הר״ם שמתיר נותן טעם לפגם בפסח אך לעצמו היה מחמיר, ע״כ:
* [אם נתערב קודם הפסח ונתבטל בששים שוב אינו אוסר במשהו וראיה מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב של גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא דאיסור שהוא במשהו כמו כלאים אם נתבטל הצמר כבר ברוב שוב אינו חוזר וניעור לאסור במשהו ה״ה בחמץ ומהאי טעמא אנו מתירין בשר שנמלח קודם הפסח אע״פ שלא דקדקו במליחתו ליזהר מחמוץ וכן גבינה ישנה. אך יש ליזהר בבשר מלוח ישן שלא לאכלו בצלי אם לא ידיחנו משום שמא נשאר עליו חמץ בעין ע״כ סה״ק והרא״ש מתיר גבינה לחה בפסח אע״פ שנעשית בכלים של כל השנה ועיין בטור סי׳ תמ״ז שם]: (ח) [ז] כר׳ יהודה דפרק כל שעה ודלא כר״ש דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו ר׳ יהודה ור״ש הלכה כר״י ומה שפוסקים האמוראים בפרק כל שעה כר״ש תירץ בעל ס״ה לדברי הרב שזהו קאי דוקא לאחר זמנו כדמשמע התם דקאמר ואזדא רבא לטעמיה דקאמר רבא כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעא יומי דפסחא אמר לן פוקו ואייתו לי כו׳. אבל בעל ס״ה כתב דנראה לו שפוסק כר״ש לגמרי מאחר שלא פירש להדיא וכן כתב ה״ר יחיאל בר יוסף ומ״מ אית ביה איסורא דאורייתא אפילו לר״ש מאך חלק ותשביתו כפר״י: (ט) [ח] בפ״ק אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר׳ יהודה ע״ש:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון