Hagahot Maimoniyot Issurei Biah 18 – הגהות מיימוניות איסורי ביאה יח‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השוה בכל^א, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו:
לפיכך הנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנידה, אף על פי שהיא בכרת, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו. (ב) וכן, הבא על הפנויה, אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל, אף על פי שהיא במלקות, לא נעשית זונה^ב, שהרי אינה אסורה להינשא לו:
אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינן מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לגוי ועבד, הואיל והיא אסורה להינשא לו^ג הרי זו זונה. (ג) וכן, הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו זונה ואסורה לכהן:
מכאן אמרו, גוי, או עבד^ד, או נתין, או ממזר, או גר עמוני ומואבי, או מצרי ואדומי ראשון ושני, או פצוע דכא וכרות שפכה, או חלל, שבאו על היהודית, עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה, ואם היתה כהנת, נפסלה^ה מן התרומה. וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה. והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה: (ד) הבא על אחת מן השניות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו, לא עשה אותה זונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה, כמו שביארנו בהלכות ייבום: (ה) הא למדת שאין היותה זונה תלוי^ו בבעילה של איסור, שהרי הבא על הנידה ועל הקדשה, והנרבעת לבהמה, נבעלה בבעילה של איסור ולא נעשית זונה, ומי שנישאת לחלל נבעלה בעילה של התר, כמו שיתבאר, ונעשית זונה. ואין הדבר תלוי אלא בפגימה^ז, ומפי השמועה למדו שאינה פגומה^ח אלא מאדם האסור לה או מחלל, כמו שביארנו^ט: (ו) כל הנבעלת לאדם שהוא עושה^י אותה זונה, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשוגג^יא, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה:
לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר, בין באונס בין ברצון, נפסלה לכהונה. (ז) ואשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר ״לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה^יב״ (דברים כ״ד:ד׳). הכל בכלל שאם נבעלו נאסרו^יג על בעליהן, פירט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה, שנאמר ״והיא לא נתפשה^יד״ (במדבר ה׳:י״ג), אבל אשת כהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה. (ח) אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שהיא מותרת לבעלה, הרי זו^טו אסורה לכהונה:
אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, או שגגתי, ובא עלי אחר^טז, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינת בין באונס בין ברצון, הרי זו אינה אסורה עליו, שמא נתנה עיניה באחר. ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו, וסמכה דעתו לדבריהם, הרי זה יוציא, כדי לצאת מידי ספק: (ט) אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף על פי שהיא מותרת לבעלה, כמו שביארנו, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה: (י) כהן שקידש אשה^יז גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרה עליו מספק, שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין. אבל ישראל שטען טענה זו, לא נאסרה עליו, שיש כאן שתי^יח ספיקות, שמא קודם קידושין שמא אחר קידושין, ואפילו נאמר אחר קידושין, שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל, כמו שביארנו: (יא) לפיכך אם קידשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרה עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון, וספק איסור של תורה להחמיר^יט: (יב) כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, ולא שתת מי שוטה, הרי זו^כ אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה. בין שלא רצת היא לשתות, בין שלא רצה הוא^כא להשקותה, בין שהיתה שם עדות שמנעה אותה^כב מלשתות, בין שקינאו לה בית דין, בין שהיתה מן הנשים שאינן ראויות לשתות, הואיל ולא שתת מכל מקום, הרי זו אסורה לכהונה מספק: (יג) פנויה שראוה נבעלה לאחר^כג והלך לו, ואמרו לה, מי הוא זה שבא עליך, ואמרה, אדם כשר, הרי זו נאמנת. ולא עוד, אלא^כד אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה, ממי נתעברת, ואמרה, מאדם כשר, הרי זו נאמנת, ותהיה מותרת לכהן: (יד) במה דברים אמורים, בשהיה^כה המקום שנבעלה^כו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדה^כז שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברין שם כשרים, ורוב העיר שפירשו ממנה^כח אלו העוברין^כט כשרים, שחכמים עשו מעלה בייחוסין^ל והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברים פסולין^לא, כגון גויים וממזרים וכיוצא בהן, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין אף על פי שרוב העוברין שם כשרים, חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תינשא לכהן לכתחילה. ואם נישאת, לא^לב תצא: (טו) ראוה שנבעלה בעיר, או נתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא גוי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן, הרי זו לא תינשא לכהן לכתחילה^לג, שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נישאת, לא תצא, הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי: (טז) היתה אילמת או חרשת, או שאמרה, איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, הרי זו ספק זונה, ואם נישאת לכהן, תצא, אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים: (יז) השבויה שנפדית^לד והיא בת שלש שנים ויום אחד או יתר, אסורה לכהונה^לה, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לגוי. ואם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עמה, הרי זו כשרה לכהונה. ואפילו עבד או אשה או קרוב נאמן לעדות זו. ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה, הרי אלו נאמנות. הואיל ואיסור כל הספיקות^לו מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה: (יח) וכן, קטן שהיה משיח^לז לפי תומו נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואמו, והיה^לח משיח לפי תומו ואמר, נשבינו לבין הגויים^לט, יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי, ללקט^מ עצים ודעתי על אמי, והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו: (יט) אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת, שאין אדם מעיד לעצמו. וכן, שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה. ושפחתה שהיתה משיחה לפי תומה, נאמנת: (כ) כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה, הרי זה לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה. ואם פדייה והעיד לה^מא, הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה לא היה נותן^מב מעותיו בה: (כא) האשה שאמרה, נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפילו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה. אבל אם יש שם עדים שנשבית^מג, אינה נאמנת, עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה:
היו שם שני עדים שנשבית, ועד אחד מעיד שנטמאת, ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה גוי עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה, הרי זו מותרת: (כב) מי שאמרה, נשביתי וטהורה אני, והתירוה בית דין להינשא, ואחר כך באו שם^מד עדים שנשבית, הרי זו תינשא לכתחילה ולא תצא מהיתרה. ואפילו נכנס אחריה השבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה, הרי זו לא תצא מהתרה שהתירוה, ומשמרין אותה מעתה עד שתיפדה: (כג) באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת, אפילו נישאת, ואפילו היו לה בנים, הרי זו תצא. ואם בא עד אחד, אינו כלום. אמרה, נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה, אין אומרין נמתין עד שיבואו עדים, אלא מתירין אותה מיד. ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה, מתירין אותה עד שיבואו עדים^מה, שבשבויה הקלו: (כד) האב שאמר, קידשתי את בתי וגירשתיה, והרי היא קטנה, נאמן. קידשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה, והרי היא גדולה, אינו נאמן להחזיקה גרושה. נשבית ופדיתיה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אינו נאמן, שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות, שנאמר ״את בתי נתתי לאיש הזה״ (דברים כ״ב:ט״ז), אבל^מו לא לפסלה משום זנות: (כה) אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה, הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחת, ובלבד שיהיו עמו בניו ובני ביתו תמיד לשמרו: (כו) עיר שבאה במצור ונכבשה, אם היו הגויים מקיפין את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תימלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותן, הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות, שמא נבעלו לגויים, אלא מי שהיתה מבת שלש שנים ולמטה, כמו שביארנו. (כז) ואם היה אפשר שתימלט אשה אחת ולא ידעו בה, או שהיתה^מז בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא^מח אחת, הרי זו מצלת על הכל: (כח) כיצד מצלת, כל^מט אשה שאמרה, טהורה אני, נאמנת, ואף על פי שאין לה עד. מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי וניצלתי, נאמנת לומר לא^נ נמלטתי ולא נחביתי ולא נטמאתי: (כט) במה דברים אמורים, בגדוד של אותה מלכות, שהן מתיישבין בעיר ואינן יראין, לפיכך חוששין להן שמא בעלו. אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר, לא נאסרו הנשים, מפני שאין להן פנאי לבעול, שהן עוסקין בשלל ובורחין להן. ואם שבו נשים ונעשו ברשותן, אף על פי שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידן, הרי הן אסורות: (ל) האשה שנחבשה ביד גויים על ידי ממון, מותרת, ועל ידי נפשות, אסורה לכהונה. לפיכך אם היה בעלה כהן, נאסרה עליו. במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה על הגויים והם יראין מהן, אבל בזמן שיד הגויים תקיפה עלינו^נא, אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות גויים נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה, כמו שבארנו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד: לכל. אך לשון הגמ׳ יבמות ה. ועוד כבפנים.

^ב בד׳ נוסף: ולא נפסלה מן הכהונה. אך בכתבי⁠־היד לית (ו׳מן הכהונה׳ מוכיח שמאן-דהוא שאינו דייקן הוסיפה).

^ג ד (׳להינשא׳): לו להנשא. שינוי לשון לגריעותא.

^ד בד׳ לית מ׳או׳. החסיר פרט חשוב.

^ה ד: פסלוה. שינוי לשון שלא לצורך.

^ו ד: תולה. וקלקול לשון הוא.

^ז כך ת3-2. א: בפגומה.

^ח כך ת3-2. א: פגימה.

^ט ד: שאמרנו. שינוי לשון שלא לצורך.

^י ת3 (מ׳שהוא׳): שעושה. וכך ד (גם פ, ק).

^יא ת3-2: בשגגה. וכך ד (גם פ, ק).

^יב בת3 נוסף: להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה. וכך ד (גם פ, ק).

^יג ד: אסורין. שינוי לשון לגריעותא.

^יד כך ת3-2, כבכתוב. א: נתפסה.

^טו בד׳ לית מ׳הרי׳. וכן לקמן הל׳ י״ב. קיצור מכוון.

^טז ד (גם ק): אחד. שינוי לשון לגריעותא.

^יז בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^יח ד (גם ק): שני. אך בכתבי⁠־היד כבפנים (בהשפעת צורת ׳ספיקות׳).

^יט ד: לחומרא. אך רבנו כותב בעברית.

^כ ד (מ׳שוטה׳): סוטה. אך שם המסכת במשנה בכ״י רבנו כבפנים.

^כא בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^כב ד (מ׳שמנעה׳): שמונעה. שינוי לשון לגריעותא.

^כג ת3-2: לאחד. וכך ד (גם פ, ק).

^כד כך ת3-2. בא׳ לית.

^כה ד: בשיהיה. שינוי לשון לגריעותא.

^כו בת3-2 נוסף: בו. וכך ד (גם פ, ק).

^כז ת2-1: שבשדות. וכך תוקן בת3. וכך ד (גם פ, ק).

^כח ת2-1 (מ׳שפירשו׳): שממנה פרשו. ת3: שממנה פירשו.

^כט ד (מ׳ממנה׳): אלו העוברין ממנה. שינוי לשון שלא לצורך.

^ל ד (גם פ): ביוחסין. ע׳ לעיל יג, י הערה 6.

^לא ד (גם פ): פוסלים אותה. שינוי לשון שלא לצורך.

^לב בד׳ בסוגריים, אך כך בכתבי⁠־היד.

^לג ת3-1 (מ׳לכהן׳): לכתחלה לכהן. וכך ד (גם פ, ק).

^לד ת2-1: שנפדת. וכן לקמן.

^לה ד: לכהן. אך ׳כהונה׳ כולל תרומה.

^לו בת3-1 נוסף: כולן. וכך ד (גם פ, ק).

^לז ת3-1: מסיח. וכן כ״פ לקמן. וכך ד (גם פ, ק).

^לח ד: ובנה. ושיבוש הוא.

^לט בד׳ נוסף: אני ואמי. אך בכתבי⁠־היד לית.

^מ ת3: ללקוט. וכך ד (גם פ, ק).

^מא ד (גם פ): בה. שינוי לשון לגריעותא.

^מב ד (מ׳היה׳): נתן. שינוי לשון לגריעותא.

^מג ת2-1: שנשבת. וכן כ״פ לקמן.

^מד ת3-2: שני. וכך ד (גם פ, ק).

^מה בת1 לית (ובת2 נוסף בין השיטין). וכך ד (גם פ, ק).

^מו בת1 לית.

^מז ד: שתהיה. שינוי לשון לגריעותא.

^מח בת3-2 נוסף: אשה (וכן בת1 בין השיטין). וכך ד (גם פ, ק).

^מט ד (גם פ): שכל. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^נ כך ת3-2, וכך תוקן בת1. בא׳ לית.

^נא בד׳ (גם ק) לית. וחסרון הניכר הוא.

(ב) [א] בפרק קמא דכתובות אהא ולדרוש להו דאונס שרי הקשו התוס׳ האמר פרק בן סורר ומורה דבגלוי עריות יהרג ואל יעבור ומתרץ ר״ת גבי ביאת עכו״ם אין לחוש ויעבור ואל יהרג דרחמנא אפקריה לזרעיה כדאיתא ביבמות פרק נושאין על האנוסה דכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם וביאת עכו״ם לא הוי גילוי עריות וכן מוכיח פרק בן סורר ומורה דפריך והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר ג״ע הואי אע״פ שהיתה אשת מרדכי כדאמרינן במגילה כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא כן אבדתי ממך ומתוך כך התיר ר״ת לעכו״ם שבא על אשת ישראל והמירה וגירשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר העכו״ם והתיר לישא אותה לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא ואין נראה לר״י וגם לריב״ם ואומר דביאת עכו״ם היא ביאה לפוסלה לכהן כדמוכח הכא דקאמר משום דאיכא פרוצות ואיכא כהנות כו׳ וכן משמע נמי בפרק אלמנה לכ״ג וכן נמי לקמן האשה שנחבשה בידי העכו״ם וההיא דמגילה נמי מוכח הכי ודלא כר״ת דאמר כאשר אבדתי מבית אבא כן אבדתי ממך הרי משמע שמביאת אחשורוש היתה אבודה ממרדכי ולא דמיא לענין זה לביאת בהמה והא דאמר רחמנא אפקריה לזרעיה היינו לענין שאין לו חייס כדמשמע התם שני אחים גרים לא חולצים ולא מיבמים וכו׳ וכן ראיה מפרק ארוסה ושומרת יבם עכו״ם מקנים על ידו וכו׳ ע״ש והא דפ׳ בן סורר ומורה דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור תירץ ר״י דהיינו כשעושה מעשה אבל אשה קרקע עולם היא ולהכי לא פריך נמי גבי אסתר אלא פרהסיא הואי מפני חלול השם וכן רבינו המחבר כתב כדבריהם בפרק י׳ מהלכות גירושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה דאמר ביבמות פרק כיצד הרי זה לא יכנוס ולפיכך כתב דאם עבר ונשאה אין מוציאין אותה מתחתיו כדאמר התם. תשובת רשב״א נפלאתי בישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן היאך הוא מותר בה דהא ודאי זונה היא דדעתה לזנות כזונה שהפקירה עצמה לעבור על כל מצות שבתורה ואי משום דאמר פ״ק דחולין (דף יג:) דמין בניו ממזרים ומסקינן ואידך אשתו לא מפקרה כתבת אע״פ שהוא מין אשתו לא מזנה מיהו פשיטא לך שאינו שומר את אשתו שלא תזנה שאין שום עכו״ם יכול לשמור את אשתו אישתמיטתיה ההיא דפרק אלו הן הנשרפין דכי אתא רב דימי אמר בבית דינו של חשמונאי גזרו על העכו״ם חייב משום נשג״א וכי אתא רבין אמר משום נשג״ז פירוש חייב משום זונה ואידך כלומר רב דימי נשייהו לא מפקרו אלמא דרב דימי פליג אפשיטותא ואפילו רבין לא אמר אלא מכח גזירת בית דינו של חשמונאי וכן בעלי תשובה אין ראוי לאסור דמסתמא לא היו עוברים על איסורא דאורייתא כיון שחזרו בהן ואין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה כדאמר פ״ק דכתובות ואע״פ שאם המירה לבדה בלא בעלה וחזרה בה קיימא לן דאסורה לחזור לו ההוא ודאי כעדים דמי אבל המירו שניהם מותרות כדפירש׳ שמשון ב״ר אברהם ע״כ: (ג) [ב] דאין הלכה כר׳ שמעון בן יוחאי כדאיתא התם ע״כ: (ח) [ג] כדאיתא בקידושין פרק האומר גבי ההוא סמיא וכו׳ כדאיתא ס״פ כ״ד מהלכות אישות: (יג) [ד] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג ודלא כרבי יהושע דאמר הרי זו בחזקת דרוסת איש לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה: (יד) [ה] רב חייא אמר רב הלכה כר׳ יוסי פי׳ דאמר משום ר׳ יוחנן אם רוב העיר משיאים לכהונה הרי זו תנשא לכהונה ורב חנן בר רבא אמר רב הונא הוראת שעה היתה. והנה רש״י פירש כרבינו המחבר ופירש הוראת שעה היתה הא דר׳ יוחנן בן נורי וסגי בחד רובא אבל לדורות בעינן תרי רובי וכן נראה לר״י עיקר ודלא כפר״ח דפי׳ הוראת שעה היתה דבעינן שני רובי דרוב העיר משיאין לכהונה וגם בקרנות של ציפורי כדאיתא התם אבל לדורות סגי בחד רובא ע״כ:
* כתב הטור בלשון זה וז״ל ונראה דאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא״כ הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה עכ״ל]: (יח) [ו] מכאן פסק מהר״ם בתשובה על אשת כהן שנחבשה בידי עכו״ם ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה דשריא לבעלה מכ״ש מזה המעשה אבל בתה אין נאמנת להעיד בלא מל״ת כדאיתא פ״ב דכתובות ויש להביא ראיה ממסכת טהרות ומייתי לה פרק עושין פסין חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו לא חשיב לה ר״ה לטומאה ואע״ג דידוע דבאותו יום לא היו שם יוצאים ונכנסים מ״מ לא חשיב לה מקום סתירה כ״ש הכא דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם ואע״ג דליכא לחצר אלא פתח אחד מ״מ כיון דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם שריא וכו׳ ע״כ: (יט) [ז] אמר ר׳ זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי אמר לו אין אדם מעיד ע״פ עצמו: (כה) [ח] ממעשה דר׳ זכריה בן הקצב פרק שני דכתובות ע״כ:
* [כתב הטור על לשון זה ורב אלפס לא חילק אלא אסורין בכל ענין וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל]: (כט) [ט] וכן פר״ח וכן נראה לר״י ודלא כפר״ש שפירש כרכום של אותו מלכות מותר כרכום של מלכות אחרת אסורות ע״ש בתוס׳ ע״כ: (ל) [י] אבל ר״י פירש אסורה לבעלה מדלא קתני אסורה לכהונה אלא אסורה לבעלה וע״י ממון מותרת אפילו לבעלה כהן וכן דעת רש״י שפירש ע״י נפשות אסורה דחיישינן שמא נתרצית לו כדי שלא יהרגוה וע״י ממון מותרת שירא פן יפסיד מעותיו:
[כ] ודוקא בכה״ג שבעל כרחה הוליכוה שם דאיכא למיחש דילמא אנסוה אם לא מפני הפסד ממונו אבל במקום שאינה מסורה בידם להיות שם בע״כ אלא שנתיחדה עמם מעצמה אינה נאסרה בכך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה בשביל כך דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו כשרה לכהונה ספר התרומה ותוספות פרק שני דע״ז ע״כ:
[ל] אבל אם יש נכנסין ויוצאין מותרת כבהגה״ה לעיל:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון