רמב״ם עבודה זרה וחוקות הגוים ה׳רמב״ם
פרק חמישי(א)
המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה, הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסיתא עבודה זרה, אלא מפני שהורהו לעבוד. בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים, מיתתו בסקילה.
(ב)
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית:
היה זה שהדיח רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים, ואינן כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואחד האומר, אמרה לי עבודה זרה עבדוה, או שאמר, אמר לי הקב״ה עבדו עבודה זרה, הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל:
המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל. כיצד, האומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, בעבודה פלוניתב שדרך אותה עבודה זרה להעבד בה, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלךג ואשתחוה, נלך ונשתחוהד, הרי זה מסית:
הסית לשנים, הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו.
(ג)
ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד, הוא אומר לוה, יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שנים, כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשנים, מצוה להכמין לו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמניןו עליהן, חוץ מזה:
כיצד מכמניןז לו, המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל, כדי שיראו המסית וישמעו דבריו ולא יראה אותן, והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו, והמוסת משיבו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים. אם חזר בו, או ששתק, פטור, ואם אמר לו, כך היא חובתינו וכך יפה לנו, העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו:
(ד)
מצוה ביד המוסת להרגו, שנאמר ״ידך תהיה בו בראשונה להמיתו״ (דברים י״ג:י׳). ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר ״לא תאבה לו״ (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנאמר בשונא ״עזוב תעזוב עמו״ (שמות כ״ג:ה׳), יכול אתה עוזב לזה, תלמוד לומר ״ולא תשמע אליו״ (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנאמר ״לאח תעמוד על דם רעך״ (ויקרא י״ט:ט״ז), יכול אי אתה עומד על דמו של זה, תלמוד לומר ״לא תחוס עינך״ (דברים י״ג:ט׳). ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר ״ולא תחמול״ (דברים י״ג:ט׳). ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר ״ולא תכסה עליו״ (דברים י״ג:ט׳). ואזהרה להדיוט המסית מנין, שנאמר ״וכל ישראל ישמעו וייראו[ן] ולא יוסיפו לעשות״ (דברים י״ג:י״ב):
(ה)
המסית אחרים לעבדו, ואמר להם, עבדוני, אם עבדו אותו, נסקל, ואם לא עבדוהו, אף על פי שקבלו ממנו ואמרו לו היןט, אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה, אם קבל ממנו ואמר, הין נלך ונעבוד, אף על פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין, המסית והמוסת, שנאמר ״לא תאבהי״ ״ולא תשמע״, הא שמע ואבה חייב:
(ו)
נביא המתנבא בשם עבודה זרה כיצד, זה האומר, אמרה לי עבודה זרה פלונית, או כוכב פלוני, שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות כך וכך, אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, אם התרו בו בפני שנים, הרי זה נחנק, שנאמר ״ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא״ (דברים י״ח:כ׳). ואזהרה שלו מיכלל שנאמר ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו״ (שמות כ״ג:י״ג):
(ז)
ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת, ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן, עבר בלא תעשה, שנאמר ״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא״ (דברים י״ג:ד׳):
וכן נביא השקר מיתתו בחנק, אף על פי שנתנבא בשם י״י ולא הוסיף ולא גרע, שנאמר ״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא״ (דברים י״ח:כ׳):
(ח)
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו, הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק:
(ט)
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ״בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו״ (דברים י״ח:כ״ב). וכן, המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפחדיא וירא מדבריו, הרי הוא בכלל ״לא תגור ממנו״. ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד:
(י)
הנודר בשם עבודה זרה, והנשבע בה, לוקה, שנאמר ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו״ (שמות כ״ג:י״ג). אחד הנשבע בה לעצמו, ואחד הנשבע בה לגוייב. ואסור להשביע לגוייג ביראתו. ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה אסור, שנאמר ״לא תזכירו״.
(יא)
לא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, וכיוצא בזהיד. וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר שמה, כגון פעור, ובל, ונבו, וגד, וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה. ואינו לוקה אלא הנודר בשמה, והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר המדע מוקדש לזכר נשמות דב ומרים הוכשטיין ז״ל על ידי בתם גילה פוס ובניהם מיכאל, שאול, ובן ציון הוכשטיין הערות
ד (מ׳המוסת׳): המסית ולא המוסת. אך רבנו פתח בעיקר ההבדל בין מסית למדיח הנ״ל ד, א.
כך ב2-1, ת3-1. א: פלנית, והוא כתיב חסר, ולקמן הל׳ ו׳ ועוד גם בא׳ מלא. ומצינו כך בכ״י רבנו,
במשנה נדרים ט, ג ׳פלנית׳ חסר, ובגיטין ג, א ׳פלונית׳ מלא.
כך ב2, ת3-1, וכך תוקן בב1, וכ״ה במשנה סנהדרין שם בכ״י רבנו. א: נשתחוה.
בב2 לית. וכך ד (גם ק). אך
במשנה סנהדרין ז, י בכ״י רבנו כבפנים, ו׳הוא אומר לו׳ פירושו שהמוסת אומר למסית.
ב2: מכמינין, וכ״ה במשנה סנהדרין שם בכ״י רבנו. וכך ד. אך חילוף בניני הפעיל ופיעל מצוי, ע׳ לעיל ד, ה והערה 1 שם.
ב2-1: מכמינין. וכך ד. ע׳ בהערה הקודמת.
כך ב2, ת3-1, כבכתוב. א: ולא. וכך ד.
בב2, ת3-1 נוסף: לו. וכך ד (גם ק) [ואחרי ׳תשמע׳ נוסף: אליו]. אך גם בא׳ היה ׳לו׳, ונמחק, מן־הסתם על פי כ״י רבנו.
נראה שיש לקרוא: הַפָּחֵד, ע׳ הל׳ דעות ג, ג הערה 4. ת1: הפוחד. וכך תוקן בב1, וכן בא׳ בכתב מאוחר. וכך ד (גם ק).
ד: לעבודת כוכבים. נשתבש מ׳לעכו״ם׳.
ד: העובד כוכבים (ק: הגוי). אך להשביע ל... הוא כמו ״ואהבת לרעך״.
ב2: בה. וכך ד (גם ק). ואין לזה טעם.