Mirkevet HaMishneh Chovel uMazik 1 – מרכבת המשנה חובל ומזיק א‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) החובל בחבירו חייב לשלם לו חמישה דברים,⁠^א נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. וחמישה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו, כדין כל המזיקין: (ב) נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה^ב וכמה הוא יפה עתה, ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר ״עין תחת עין^ג״ וכו׳^ד (שמות כ״א:כ״ד). מפי השמועה למדו שזה שנאמר ״תחת״ לשלם ממון הוא: (ג) זה שנאמר בתורה ״כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו״ (ויקרא כ״ד:כ׳), אינו לחבול בזה כמה^ה שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה^ו, לפיכך^ז משלם נזקו. והרי הוא אומר ״ולא תקחו כופר לנפש רוצח״ (במדבר ל״ה:ל״א), לרוצח בלבד הוא שאין^ח כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר: (ד) וכן, זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיק^ט ״לא תחוס עינך״ (דברים כ״ה:י״ב), שלא תחוס בתשלומין, שמא תאמר, עני הוא זה, ושלא בכוונה חבל בו, ארחמנו, לכך נאמר ״לא תחוס עינך״: (ה) ומניין שזה שנאמר באיברים ״עין תחת עין״^י תשלומין הוא, שנאמר^יא ״חבורה תחת חבורה״ (שמות כ״א:כ״ה), ובפירוש נאמר ״והכה^יב איש את רעהו באבן או באגרוף וכו׳ רק שבתו יתן ורפא ירפא״ (שמות כ״א:י״ח-י״ט), הא למדת ש״תחת״ שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל״תחת״ הנאמר^יג בעין ובשאר איברים: (ו) אף על פי שהדברים האלו^יד נראין מענין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה^טו מהר סיני, וכולן^טז הלכה למעשה^יז הן בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו: (ז) ומניין שמזיק חבירו^יח חייב בצער בפני עצמו, שהרי נאמר באונס ״תחת אשר ענה״ (דברים כ״ב:כ״ט), והוא הדין לכל המצער את חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער: (ח) ומניין שהוא חייב בשבת בפני עצמה וריפוי בפני עצמו, שנאמר ״רק שבתו יתן ורפא ירפא״. (ט) ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמה, שהרי נאמר ״ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה^יט את כפה״ (דברים כ״ה:י״א-י״ב), בכלל דין זה קנס^כ המבייש: (י) ^כא אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוון, שנאמר ״ושלחה ידה^כב״, אבל המבייש חבירו בלא כוונה, פטור. לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש, פטור: (יא) אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שיכור, אם חבל בחבירו, או הזיק ממון חבירו, משלם מן היפה שבנכסיו:
במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשנים שישנו כאחד, ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו, אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצידו, זה שבא באחרונה הוא המועד, ואם הזיקו הישן, פטור. וכן, אם הניח כלי בצד הישן, ושברו הישן^כג, פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע: (יב) מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק, חייב בארבעה דברים, ופטור מן הבושת. נפל ברוח שאינה מצויה, חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים. ואם נתהפך, חייב בכל, אף בבושת, שכל המתכוון להזיק, אף על פי שלא נתכוון לבייש, חייב בבושת: (יג) שנים שחבלו באחד^כד כאחת^כה, שניהם חייבין, ומשלשין ביניהם. היה אחד מתכוון ואחד שאינו מתכוון, זה שאינו מתכוון פטור מן הבושת. (יד) והמתכוון^כו לבייש את הקטן ובייש את הגדול, נותן לגדול דמי בשתו של קטן. נתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין, נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד: (טו) היתה אבן מונחת לו^כז בחיקו, בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והזיקה, חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים. וכן, אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע^כח והזיק, או שהזיק כשהוא ישן, חייב בנזק בלבד^כט, ופטור מארבעה דברים: (טז) המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום, חייב בחמישה דברים, ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשותו^ל, והזיקו בעל הבית, חייב, שאף על פי שיש לו רשות להוציאו, אין^לא לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס^לב בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית, חייב, מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות, והוזקו שניהם^לג זה בזה, שניהם פטורים: (יז) המבקע עצים ברשות הרבים, ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד, או שביקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שביקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחרת^לד, או הנכנס^לה לחנותו של נגר, בין ברשות בין שלא ברשות, וניתזה בקעת וטיפחה לו^לו על פניו, בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת: (יח) כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקים. כיצד, הרי שהיכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבל^לז שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור, שנאמר ״באבן או באגרוף״ (שמות כ״א:י״ח), דבר הראוי להזיק. אבל חייב הוא בבושת בלבד, שאפילו^לח רקק בגופו של חבירו חייב בבושת:
לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו. ואם אבד החפץ, ואמר החובל, לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר, היה בו כדי להזיק, יישבע הנחבל ויטול, כמו שיתבאר: (יט) הברזל אין לו אומד, אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית, ואין צריך לומר להזיק. הזורק אבן, ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה^לט את ראשו מן החלון וקיבלה, פטור מכלום, שנאמר ״ומצא את רעהו״ (דברים י״ט:ה׳), פרט לממציא את^מ עצמו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א בד׳ נוסף: ואלו הם. תוספת לשם הבהרה.

^ב בד׳ נוסף בסוגריים: אז. אך בכתבי⁠־היד לית.

^ג בת2-1 נוסף: שן תחת שן.

^ד בד׳ (גם פ, ק) לית. אך הדוגמאות שהביא מצויות בהמשך הכתוב.

^ה ב1, ת2-1: כמו. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ד (מ׳כמו׳): כאשר עשה. שינוי לשון שלא לצורך.

^ז ב1, ת2-1: ולפיכך. וכך ד (גם פ, ק).

^ח בד׳ נוסף: בו. וכן לקמן. תוספת מיותרת.

^ט ב1, ב8, ת2-1: ומזיקו. וכך ד (גם פ, ק).

^י בב1, ת1 נוסף: וכו׳. וכך תוקן בב8.

^יא בד׳ נוסף: בו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^יב כך קטע-גניזה, כבכתוב. א: וכי יכה.

^יג ד (גם ק): האמור. שינוי לשון שלא לצורך.

^יד ב1, ב8, ת2-1 (מ׳שהדברים׳): שדברים אלו. וכך ד (גם פ, ק).

^טו בד׳ נוסף: רבינו. וכן לקמן בסוף ההלכה. אך בכתבי⁠־היד לית.

^טז ד (מ׳כולן׳): וכולן... כולן. שיבש את כוונת המשפט.

^יז ד: למשה. ותוקן בגיליון.

^יח ד: בחבירו. וקלקול לשון הוא.

^יט כך ת2, בה״א, כבכתוב. א: וקצות.

^כ ד: כל. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כא בד׳ נוסף: המבייש. ואין בכך צורך.

^כב בב1 נוסף: והחזיקה. ובב8, ת2: והחזיקה במבושיו.

^כג בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^כד בב1 לית.

^כה ד: כאחד. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כו ב1, ב8, ת2-1: המתכוון. וכך ד (גם פ, ק).

^כז ד (מ׳אבן׳): לו אבן מונחת. אך בגמ׳ בבא קמא כו: כבפנים.

^כח כך ב8 (ב1: ד׳). א: ארבעה.

^כט בד׳ לית. חיסר את ההדגשה.

^ל ב1, ב8, ת2-1: ברשות. וכך ד (גם פ, ק).

^לא ד (גם ק) [מ׳שאף׳]: שיש לו רשות להוציאו ואין. קיצור מכוון, לגריעותא.

^לב ב1, ב8, ת2-1: הנכנס.

^לג בב1 לית.

^לד ב1, ב8 (מ׳היחיד׳): יחיד אחר. ד: היחיד אחר.

^לה ד: שנכנס. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לו בב1, ת2-1 לית. וכך ד (גם פ, ק). ובגמ׳ בבא קמא לב: לפנינו פעם כך ופעם כך.

^לז ד: חבלה. וכן לקמן ב, א. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, והוא שם עצם על משקל פגם, קנס.

^לח ד (גם ק): אפילו. אך נתינת טעם היא.

^לט כך ב1, ב8, ת2-1. א: הלא.

^מ בב1, ת2-1 לית. אך בגמ׳ מכות ח. ישנו.

(ה) ומנין וכו׳. עיין לח״מ. ובחנם נדחק דדברי רבנו הם דברי רב פפא משמי׳ דרבא בב״ק דף פ״ד ע״א וכמו שהראה מקום המ״מ ובחר בו רבנו שקרוב אל הפשט כפי שהמתיק רבנו בביאורו ודרך רבנו לכתוב דרשא שעל דרך הפשט וכה״ג דרך הרלב״ג על התורה. ומשו״ה נמי תפס רבנו בפרקין ה״ז צער מתחת אשר עינה אע״ג דהתם דבר קצוב ובחנם נדחק המ״מ. (יד) המתכוון לבייש וכו׳. עי׳ לח״מ, וכ״כ השי למורא סי׳ קכ״ט דלא קיי״ל כר׳ שמעון אלא ברציחה דדיני נפשות לקולא. (יז) וניתזה בקעת. עי׳ לח״מ ודבריו נכונים. ולענין מה שהניח בצ״ע למה השמיט רבנו בהלכות רוצח באומר לצאת ומסרהב בו דבשוליא דנגרי פטור ובשאר אדם חייב. נראה דסובר רבנו דשינויא דחיקא הוא וסמך על הירושלמי פ׳ אלו הן הגולין וז״ל א״ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצרו ונכנס הפועל ליטול שכרו ניתזה הבקעת עליו והזיקתו חייב ואם מת אינו גולה שאינו כיער. תני ר׳ חנינא (פטור והוא ט״ס דמוכח וצ״ל) חייב (פי׳ דריב״ח סובר דאינו גולה דלא דמי ליער ור״ח תני דחייב גלות) ולא פליגין מה דאמר ר׳ יוסי בר חנינא כשלא ראו אותו ומה דתני ר׳ חנינא כשראו אותו (פי׳ דלא פליגי דריב״ח איירי כשלא ראה בעה״ב את הפועל נכנס דהו״ל אנוס ופטור מגלות ור״ח איירי שראה אותו הבעה״ב נכנס דאז חשיב שוגג וגולה) אם כשלא ראו אותו כיון שאמר לו הכנס חייב תני ר״ח פטור (פי׳ כיון דאמרת דלא פליגי וריב״ח איירי בלא ראה אותו א״כ בודאי סובר ריב״ח דכשנכנס ברשות שאמר לו בעה״ב הכנס חייב שהרי ראה אותו והרי בברייתא מצינו דתני ר״ח דאף בנכנס ברשות פטור והיינו הך ברייתא דמייתי בבבלי) כיון שאמר לו הכנס צריך לשמור את עצמו (פי׳ דמשני דר״ח סובר דאדרבה כיון שאמר לו היכנס הו״ל כאילו פירש הכנס ושמור עצמך משו״ה חשיב אונס ופטור) ואית דבעי מימר כיון שאמר לו הכנס נעשית כחצר השותפין וכו׳ וחייבין זה בנזקי זה ע״כ. פי׳ דיש ברייתות להיפך דכל שאמר לו הכנס נעשית כחצר השותפין ועל בעה״ב להשמר וחשיב שוגג וגולה דומיא דשותפין שהזיקו זה אז זה. היוצא מזה דמסקנת הירושלמי דהך ברייתא שבבבלי חולקת על ריב״ח וריב״ח ס״ל כיש אומרים דכל שאמר הכנס נעשה כחצר השותפין וגולה ומשו״ה לא סמך רבנו על דחייה זו שבש״ס לאוקים במסרהב בו ושיש חילוק בין שוליא דנגרי לשאר אדם אלא דהך ברייתא ר׳ חנינא שנאה ולא קי״ל כוותיה ופסק רבנו כמאן דמתני ארישא דהירושלמי מסייע ליה ושפיר נכנס ברשות גולה ובארבעה דברים אפי׳ שלא ברשות חייב אלא דהנכנס שלא ברשות פטור מגלות. (יח) כשם שאומדין למיתה. עי׳ השגות ודבריו נכונים וברורים. ודע דודאי רבנו פסק כר׳ עקיבא ודלא כשמעון התימני בב״ק דף צ׳ ע״ב דודאי כל שהעדים מעידים על האבן אע״ג שיצא האבן מתחת יד העדים סומכין על העדים באומד וכמ״ש פי״א מהל׳ נזק״מ ה״ח וכשיש האבן ודאי מביאין אותו העדים לבי״ד שיהא אומד בי״ד כמשמעות לשון רבנו ואם נאבד מיד העדים סומכין על אומד העדים וא״צ שבועה,
ומ״ש רבנו ואם אבד החפץ. ר״ל ולא ראוהו העדים אז נשבע וזה פשוט.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון