Mirkevet HaMishneh Nizkei Mamon 2 – מרכבת המשנה נזקי ממון ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) אחד אבות נזקין ואחד התולדות, אם היה האב מועד, תולדתו מועדת, ואם היה תם, תולדתו^א כמוהו:
וכל אבות נזקין וכל תולדותיהן מועדין מתחילתן הן, חוץ מקרן ותולדותיו שהן מתחילה^ב תמין עד שיועדו, כמו שביארנו: (ב) כל תולדה כאב שלה, חוץ מצרורות המנתזות^ג מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה, שאף על פי שתולדות הרגל הן, ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל, ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהיא אב, אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק: (ג) כיצד, בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והלכה והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברו את הכלים, משלם חצי נזק מן היפה שבנכסיו. ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא^ד. (ד) ^ה וכן, אם היתה מהלכת ברשות הרבים, וניתזו צרורות מתחת רגליה לרשות הניזק ושיברו את הכלים, משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ברשות הניזק ושיברתו, ונפל על כלי אחר ושיברו, על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון^ו חצי נזק: (ה) היתה מהלכת ברשות הרבים, ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים, פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק, אין מוציאין מידו, שהדבר ספק הוא, שמא שינוי הוא, ואינו תולדת רגל, שהרי בעטה: (ו) בעטה בארץ ברשות הניזק, והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם, חייב לשלם רביע נזק, שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות. ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו. ואפילו היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז, ובעטה והתיזה, משלם רביע נזק. ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו: (ז) כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון, והוא^ז חייב לשלמו כמי שלוה מחבירו ממון^ח שהוא חייב לשלמו^ט. וכל המשלם חצי נזק הרי התשלומין קנס, חוץ מחצי נזק של צרורות, שהיא^י הלכה, כמו שביארנו: (ח) זה הכלל, כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון, וכל המשלם יתר או פחות, כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס. ואין חייבין קנס אלא על פי עדים, אבל המודה בכל קנס מן הקנסות, פטור: (ט) תרנגול^יא שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן,⁠^יב משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות, שכן הוא^יג דרכו. ואם היה הכלי ריקן, הרי זה משונה, ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. (י) וכן סוס שצנף וחמור שנער^יד ושבר את הכלים, משלם חצי נזק:
התרנוגלין^טו מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה חוט או רצועה קשור ברגליהן, ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים, בשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהם מאיליו^טז, בעל התרנוגלין פטור. ואם היה^יז לחוט בעלים, ולא היה החוט הפקר, בעל החוט חייב חצי נזק, שהרי הוא כבור המתגלגל: (יא) הצניע בעל החוט את החוט, וחידסו^יח התרנוגלין עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושיברו בו את הכלים, אף בעל החוט פטור, שהרי אנוס הוא: (יב) תרנוגלין שהיו מפרחין^יט ממקום למקום ושיברו את הכלים, אם בכנפיהם שיברו, משלם נזק שלם, ואם ברוח שבכנפיהם, משלם חצי נזק: (יג) היו מחדסין^כ על גבי עיסה או על גבי פירות, וטינפו או נקרו, משלמין נזק שלם. הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בפיהם^כא וברגליהם^כב, משלמין חצי נזק: (יד) היו מחטטין^כג ונפסק החבל ונשבר הדלי, משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. ואם היה על החבל אוכל, ובעת אכילתן פסקוהו, משלם גם על החבל נזק שלם: (טו) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ממעלה^כד למטה ושיברו את הכלים, משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין לדבר זה. וכן אם נפלו והזיקו, שעלייתן לראש הגג פשיעה, ואף על פי שנפילתן אונס, וכל^כה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב: (טז) קפצו ממטה למעלה, משלמין חצי נזק. והוא שנתלה^כו הגדי ונסרך, וקפץ הכלב, אבל אם^כז נסרך הכלב ודילג הגדי, בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה, חייבין נזק שלם. וכן, תרנגול שדילג, בין ממעלה למטה בין ממטה^כח למעלה, משלם נזק שלם: (יז) כלב שנטל את החררה^כט והלך לו לגדיש, אם הניחה בגדיש ואכל את החלה^ל והדליק את הגדיש, על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק:
ואם היה מגרר את החלה על הגדיש, והולך ושורף,⁠^לא משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלת^לב חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור: (יח) במה דברים אמורים, בששמר בעל הגחלת את אישו וסתם הדלת, ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש. אבל אם לא שמר אישו, בעל האש חייב על שריפת הגדיש, ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה: (יט) המשסה כלבו של חבירו באחר^לג, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם עיררו^לד את כלבו להזיק, נושך, לא היה לו להניחו. ואם שיסהו בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה, ובא אחר ושינה בו, פטור: (כ) שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה, חייב חצי נזק, שאף על פי שדרכה להלך עליה, אין דרכה לבעוט בה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד (מ׳תולדתו׳ הראשון): תולדותיו מועדות... תולדותיו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ב1, ת1: בתחלה. ד (גם פ, ק) [עד ׳תמין׳]: תמים (ק: תמין) בתחלה. שינוי לשון שלא לצורך.

^ג ב1, ת2-1: המנתזין. וכך ד (גם פ, ק). אך הצורה שבפנים שכיחה בלשון רבנו (כמו ׳מאכלות אסורות׳).

^ד ד (גם פ): היא. אך מוסב על ׳דבר זה׳.

^ה בב1, ת1 כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^ו בד׳ נוסף: משלם. וכ״ה במשנה בבא קמא ב, א, אך רבנו קיצר.

^ז ב1, ת2: שהוא. וכך ד (גם פ, ק). ת1 (עד ׳חייב׳): וחייב.

^ח בד׳ (גם פ) לית. וחסרון המורגש הוא.

^ט ת2: לשלם. וכך ד (גם פ, ק).

^י ת2-1: שהוא. וכך ד (גם פ, ק).

^יא כך ב1, ת2-1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, ובפסחים ב, ז התי״ו מנוקדת בפתח. א: תורנגול.

^יב בד׳ (גם פ, ק) נוסף: על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי. אך לא נאמר שאכלן, והדיון בגמ׳ בבא קמא יט. אינו על התבלין.

^יג ב1, ת2-1 (מ׳שכן׳): שכך היא. ד (גם פ, ק): שכך הוא.

^יד כך ב1, ת2. א: שניער.

^טו כך ב1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, ובמעשרות ג, ז התי״ו מנוקדת בפתח והנו״ן בחולם. א: התורנגולין. ד (גם פ, ק): התרנגולין. וכן כ״פ לקמן.

^טז כך ב1, ת2-1. א: מאליו. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ הל׳ ע״ז ד, ב הערה 10.

^יז ת1: היו. וכך ד (גם פ, ק).

^יח ב1: והדסו. וכ״ה לפנינו במשנה בבא קמא ב, א. אך בכי״י עתיקים של המשנה כבפנים. ד (גם פ) [עד ׳התרנוגלין׳]: והתרנגולים דרסו. ושיבוש הוא.

^יט ד: מפריחין. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא קמא יז:. אך בכתבי⁠־היד כאן כבפנים.

^כ ב1: מהדסין. וכך ד (גם פ). ע׳ לעיל הערה 15.

^כא ב1: בכנפיהם. ד (גם פ): בכנפיהן.

^כב ב1: או ברגליהן. וכך ד (גם פ, ק).

^כג בת2 נוסף: בחבל דלי. וכ״ה בגמ׳ בבא קמא יח., ולכאורה כצ״ל. בד׳ (גם ק) רק: בחבל.

^כד ב1: מלמעלה. וכך ד (גם פ) [ושם עוד פעמיים לקמן].

^כה ב1, ת2-1: כל. וכך ד (גם פ, ק).

^כו ד: שנתלש. שיבוש מגוחך.

^כז בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^כח ד (גם פ): מלמטה. ע׳ בהלכה הקודמת הערה 1.

^כט כך ב1, וכ״ה במשנה פאה ה, ח ובפירוש שם בכ״י רבנו. א: ההררה. וכן כמה פעמים לקמן.

^ל ד: החררה. וכן עוד פעמיים לקמן. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^לא בב1 נוסף: הרי זה.

^לב ד: הגחלים. אך בגמ׳ בבא קמא כב. כבפנים.

^לג ד: בחבירו. וכ״ה בגמ׳ בבא קמא כד:, אך רבנו שינה לשם הבהרה.

^לד ת1: עוררו. ד (גם פ): שסה. שינוי לשון לגריעותא.

(א) אחד אבות נזיקין. עיין השגות ועיין מה שכתבתי פ״א ה״ה ופ״ו ה״ז דהעיקר כמ״ש הראב״ד דכוונת רבנו דכל אב שהוא תמות תולדותיו כיוצא בו צריך העדה וכ״כ המ״מ, ועיין מ״ש פ״ז ה״ב. (ב) מן היפה שבנכסיו. עיין לח״מ שהניח בצ״ע. ואני אומר דודאי הא דקאמר בב״ק דף ג׳ ע״ב לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל אין הכוונה משום דפסיקא ליה להש״ס דרבא לא פליג אדרב פפא דמאי פסקא. ודרך פשוט דהפשט אמאי קרי ליה תנא דידן תולדה דרגל דנקיט חצי נזק צרורות בפ׳ כיצד הרגל. ועינינו רואות בב״ק דף י״ט ע״ב בבעיא דרבי ירמיה מר׳ זירא בבעטה והתיזה דכו״ע תולדה דרגל היא צרורות בלא בעיטה דמשו״ה מנאו תנא דידן בפ״ב בהדי רגל ולא בפ״ק בהדי קרן, ולא נסתפק ר׳ ירמיה אלא בבעטה והתיזה דבעיטה שינוי והרי בב״ק דף י״ח ע״ב בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו׳ לקרן מדמינן לה או תולדה דרגל היא הרי לרבא נמי פשיטא דאורחא הוא ומשו״ה חשיב ליה תנא דידן תולדה דרגל אלא דמספקא ליה אע״ג דאורחא הוא ומועד מתחלתו מ״מ יש העדאה הואיל דדמי לקרן לענין חצי נזק והיינו נמי בעיא דרבא דף י״ח ע״א אי משתלם מגופו הואיל דדמי לקרן לענין חצי נזק או דילמא דדמי לרגל הואיל דאורחא הוא ומשו״ה הוצרך הש״ס לומר דרב פפא דקאמר דיש שתולדותיהן לאו כיוצא בהן פסיקא ליה דחצי נזק צרורות הוי ממש תולדה דרגל דאורחא הוא ומשו״ה פטור ברה״ר ומשתלם מעלייה הכל כרגל אלא דלענין חצי נזק אינו כיוצא באב שלו רגל.
דאי סלקא דעתך דמספקא ליה בבעיא דרבא דלמא משתלם מגופו כקרן רק דפטור ברה״ר כרגל דאורחא הוא כדפריך דף י״ט ע״ב וכי יאחזנה בזנבה וילך ה״ה הכא כיון דאורחא וכי יאחזנה ברגל וילך והאיך קאמר רב פפא דפסיקא ליה דאין תולדת הרגל כיוצא דלמא לא הוי תולדה דרגל כלל והא דנקיט לה בפ״ב בהדי רגל לפוטרה ברה״ר שהרי יש לה רשות להלך ברה״ר וא״א לאחוז ברגלה משא״כ בחצר הניזק דינו ממש כקרן לענין חצי נזק ולענין מגופו ומספקא ליה לרבא אי בעצם צרורות משונה והוי תולדה דקרן לענין חצי נזק ומגופו והא דפטור ברה״ר הואיל ויש לה רשות להלך וא״א שיאחזנה ומשו״ה תני לה בפ״ב להורות דפטור ברה״ר, או דלמא דהוי רגל דפטור ברה״ר ומשתלם מעלייה אלא דלענין חצי נזק אינו כיוצא ברגל. ושפיר רב פפא דפסיקא ליה דאין תולדותיהן כיוצא בהן אלמא דמשתלם מעלייה ורגל הוא ואין התולדה כיוצא ברגל. משא״כ אפי׳ תימא דפסיקא ליה דמשתלם מגופו והוי כקרן לענין חצי נזק ומגופו לא יצדק לומר דתולדת קרן אינו כיוצא בו דשפיר הוי כקרן ממש אלא דא״א לחייבו ברה״ר כיון שיש לה רשות להלך וא״א שיאחזנה ברגל ונתיישבה הסוגיא דלא כתמיהת הלח״מ. (ה) היתה מהלכת ברה״ר. עיין השגות ומ״מ ומל״מ. וכוונת הראב״ד פשוטה כמ״ש הלח״מ ומל״מ דס״ל כפי׳ רש״י בד״ה רב אשי כרבנן דהא דבעי רב אשי לעיל אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק אהא מתני׳ קבעי לה היתה מבעטת וכו׳ ושתי הבעיות אחד הן ופסיקא ליה לרב אשי דהתזה הבאה מחמת בעיטה משונה וחשיב קרן לכל מילי דחייב ברה״ר ומשתלם מגופו והוי קנס ולא מספקא ליה אלא אי יש דין שינוי לענין רבע נזק או דילמא דאין דין שינוי מועיל לענין רבע נזק דלא אשכחן תמות פחות מפלגא. ומה שנדחק המל״מ לדרך הראב״ד מחמת לשון ויש שינוי או דילמא וכו׳ ואין שינוי, לפי מה שכתבתי אין זה הכרח דה״ק ויש דין שינוי או דילמא אין דין שינוי והיינו לענין רבע נזק גרידא וקיצר הש״ס וסמך על המפורש בבעיא קמייתא דרב אשי. ולפ״ז דפסיקא להש״ס דיש שינוי לכל מילי ומסופק רק לענין רבע נזק בהכרח לא גרסינן בבעיא דר׳ ירמיה מר׳ זירא ובעטה והתיזה אלא גרסינן והתיזה גרידא והיינו דמשיג הראב״ד על רבנו בתרתי חדא דרבע נזק חייב ודאי אפי׳ לא תפס. שנית דאם תפס אפי׳ פלגא לא מפקינן מיניה אפי׳ בעטה והתיזה ברה״ר כיון דבעיטה הוי ודאי שינוי ודינו כקרן דאין חילוק בין רה״ר לרשות הניזק הילכך אף ברה״ר דינו כדבפרקין ה״ו ברשות הניזק וכן מסתבר דכיון שגרם ההיזק בא מחמת בעיטה דינו כקרן.
והמשך לשון הראב״ד דקס״ד בכוונת רבנו כמ״ש המ״מ כמבואר מלשון שכתב רבינו שהדבר ספק הוא שמא שינוי ואינו תולדת הרגל שהרי בעטה אלמא בעטה והתיזה הוי ספק קרן וספק רגל כאורחא, לזה משיג דטעות הוא כי הבעיטה ודאי שינוי והוי קרן והבעיא רק לענין רבע נזק וכמ״ש הלח״מ דזה מוכרח מלשון בעיא ראשונה מדלא קאמר סתם יש שינוי לצרורות אלא מסיים לרבע נזק. אך דזה יש לדחות דלמא רב אשי תרתי מבעי ליה דהבעיא השניה אמתני׳ היתה מבעטת אי יש שינוי מתפרש כפי׳ רבנו אי בעיטה חשוב שינוי והבעיא ראשונה בדרך ואם תימצי לומר דבעיטה הוי שינוי מי מהני שינוי לרבע נזק כפי׳ הראב״ד, לזה כתב הראב״ד דאי לא, שינוי בצרורות לרבע נזק היכי משכחת ליה פי׳ דאי ס״ד בעיטה לא חשיב שינוי לא משכחת בעולם שינוי בצרורות שיסתפק רב אשי אי שייך רבע נזק, אלא ודאי דהנך ב׳ בעיות אחד הן ופסיקא ליה דהוי קרן והספק רק לענין רבע נזק. הגם דאין זה הכרע דלמא הבעיא ראשונה בדרך ואת״ל כנ״ל וכמ״ש המל״מ, לזה תירץ המל״מ דכיון דבעיא ראשונה דרב אשי על כרחך לא מתפרשא כפי׳ רבנו אפי׳ תימא דלשון לרבע נזק לאו דוקא וה״ה מספקא ליה לכל מילי אי בעטה והתיזה חשיב קרן. דא״כ תיכף כשמצדד הש״ס הא כי אורחא משלם נזק שלם ומני סומכוס הוא הו״ל למימר תפשוט בעיא דרב אשי דשינוי הוא מדמחייב סומכוס רק חצי נזק בבעטה והתיזה מינה דלרבנן רבע נזק דומיא דהא דפריך תפשוט דכח כחו לאו ככחו ומדלא פריך הש״ס מכלל דפי׳ הבעיא ראשונה כפי׳ הראב״ד אי מהני שינוי לרבע נזק דליכא למיפשט מחצי נזק דסומכוס וא״כ מוכח נמי דבעיא ראשונה דרב אשי אינה כפי׳ רבנו דאי ס״ד רב אשי מסופק אי חשיב כאורחא אין מקום לבעיא ראשונה, ואין זה מספיק דאכתי דלמא בעיא ראשונה בדרך ואת״ל. ואולי סובר המל״מ דלא שייך לומר כן ברב אשי עצמו שהוא בעל שתי הבעיות דהו״ל למימר בעיטה חשיב שינוי או לא ואת״ל יש שינוי מהני השינוי לרבע נזק. אך עדיין היה מקום לומר דרבנו גריס בבעיא דר׳ ירמיה מדר׳ זירא ובעטה והתיזה דא״כ מוכח כפי׳ רבנו דבעיטה חשיב ספק רגל. לזה מסיק הר״א ובעיא דרבי ירמיה מר׳ זירא לאו בביעוט הוא, ומסיק ולדידיה נמי דגריס בהכרח בבעיא דרבי ירמיה ובעטה והתיזה, ובעיטה תקשה הא פשיט ליה דרגל הוא וזה פשוט בכוונת הראב״ד.
וליישב דעת רבנו ברור דגרס בבעיא דרבי ירמיה בעטה והתיזה וכן מוכרח דהא בב״ק דף ג׳ מוכח דלכו״ע צרורות כי אורחא פטור ברה״ר דקרי ליה תולדה דרגל ודוקא בבעטה והתיזה מסופק רבי ירמיה אי בעיטה חשוב שינוי והו״ל קרן דחייב ברה״ר או דילמא דוקא בעטה ושברה כלים ברגלה שכוונתה להזיק חשיב משונה קרן משא״כ בעטה והתיזה אימור הוי כי אורחא שכוונתה להתיז הצרור שלא יהיה לה אבן נגף למכשול ואין כוונתה להזיק והוי תולדה דרגל. ומה שהקשה הר״א דאם כן הא פשיט ליה דתולדה דרגל הוא לאו קושיא דמלתא דפשיטא לר׳ זירא מספקא לרב אשי ואנן קי״ל כרב אשי דבעיטה הוי ספק קרן ספק רגל. והבעיא שניה דבעי ר׳ ירמיה בהתיזה ברה״ר והזיקה ברה״י היינו אפי׳ בצרורות כי אורחא כפי׳ רש״י ופשיט עקירה אין כאן וכו׳ ולזה מותיב היתה מהלכת וכו׳ והתיזה מאי לאו התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י ונהי דמוקמינן בהתיזה ע״י שינוי שבעטה קשיא לר׳ זירא ומשני לא כגון שהתיזה ברה״ר והזיקה ברה״י דשפיר חייב אפי׳ בהתיזה כי אורחא וכמ״ש רבינו ה״ד והדרי בי ממה דאמרן עקירה אין כאן אלא דגמירי לן הלכה למשה מסיני בחצי נזק צרורות דאע״ג דהוי רגל הולכין אחר מקום ההיזק שהוא ברה״י וחייב ומשו״ה לא פשיט הש״ס לעיל בעיא דרב אשי מהך ברייתא דידע לאוקים בהזיקה ברה״י.
והנך ב׳ בעיות דרב אשי יש לפרש על אחד משני דרכים דהנה בעיא שניה אמתני׳ דהיתה מבעטת אי יש שינוי בודאי מתפרשא על דרך פי׳ רבנו אי בעיטה בצרורות חשיב שינוי דדלמא אורחא לבעט בצרור נגף ואבן מכשול כמשמעות לשון יש שינוי וכו׳ וזה מוכרח מדקבעי עלה ר׳ אבא בר ממל היתה מהלכת במקום שא״א וכו׳ דמשמע שהוא בדרך ואם תימצי לומר דצרורות ע״י בעיטה חשיב שינוי אכתי במקום שא״א לה שלא תתיז הוי ספק אם הצרור בא מחמת שינוי וזה מדוקדק בלשון רבנו ה״ו והרי מפורש בלשון רבי אבא בר ממל כיון דא״א לה אורחא הוא והוי תיובתא כלפי תנחי דראב״ד ומשו״ה נדחקו בלישנא אחרינא שהביא רש״י דאינהו ס״ל כדעת הראב״ד והבן זה. ואולם הבעיא ראשונה דרב אשי י״ל דרבנו מפרש נמי כדעת הראב״ד בדרך ואת״ל כנ״ל ולפי זה הא דכתב רבינו בעטה והתיזה ברה״ר פטור היינו דשמא בעיטה אינה שינוי והו״ל רגל ואם תפס רבע נזק הוא דלא מפקינן מיניה משא״כ בתפס חצי נזק מפקינן מיניה דאיכא ספק ספיקא ספק רגל ואת״ל משונה דלמא קי״ל יש שינוי לרבע נזק עיין בבני משה שאלה י״ד שהביא מחלוקת הפוסקים אי בספק ספיקא מפקינן מיניה משא״כ בפרקין ה״ו אפי׳ במהלכת במקום שא״א לה שלא תתיז אע״ג דר׳ אבא בר ממל בעי בדרך ואת״ל מ״מ אם תפס חצי נזק ודאי לא מפקינן מיניה ואפי׳ לא תפס מגבינן ליה רבע נזק דכה״ג לא חשיב ספק ספיקא אלא שם חד ספק אם באו הצרורות כי אורחא או מחמת שינוי והבן זה.
גם י״ל דרבנו מפרש גם בעיא קמייתא דרב אשי כמו השניה דמספקא ליה אי בעיטה חשיב שינוי אבל הא פסיקא לרב אשי דאי חשיב שינוי ודאי אינו חייב אלא רבע נזק. והא דנקיט לשון רבע נזק לאו דוקא וחדא נקיט וה״ה לכל מילי הוי ספק רגל ספק קרן ולפ״ז ניחא דדוקא תפס רבע נזק אין מוציאין מידו אבל אי תפס פלגא מוציאין מידו ממנ״פ דאי רגל הוא פטור לגמרי ואי קרן הוא אין לו אלא רבע נזק וכמ״ש. ואין להקשות על דרך ראשון הנ״ל קושיית הראב״ד דאי אין שינוי בצרורות לרבע נזק היכא משכחת לה, די״ל בדרך ואת״ל קאמר כמ״ש. ותו תמוה על הראב״ד דשפיר אפי׳ תימא בעיטה לאו שינוי הוא שפיר משכחת שינוי בצרורות וכמ״ש הראב״ד עצמו בפרקין ה״ט דתרנגול שתקע לתוך כלי ריק חשיב שינוי בצרורות. ואולי הראב״ד מקשה לרבנו מדבריו לדבריו דהא בפרקין ה״ט ס״ל תרנגול שתקע לתוך כלי ריק אינו שינוי לרבע נזק עיין מ״ש שם ועיין מ״ש בפרקין הי״ז. (ט) תרנגול שהושיט וכו׳. עיין השגות ומ״מ ולח״מ. ובגוף החילוק של המ״מ דשאני בעטה והתיזה דהצרורות באין מחמת שינוי הבעיטה משא״כ הכא דתקיעת התרנגול חשיב אורחא והושטת הראש לתוך הכלי הוא דהוי משונה אין זה שינוי בצרורות רק תולדה דקרן, לכאורה נהפוך הוא דנהי דהושטת ראש לתוך הכלי משונה עדיין אין כאן התחלת היזק דבשעת התקיעה הוא דמתחיל גרם ההיזק והרי התקיעה חשוב אורחא וא״כ אדרבה רגל הוא משא״כ בעטה והתיזה חשיב קרן שההיזק בא מחמת גרם הבעיטה שהוא משונה.
ובהכרח צ״ל להיפך דכאן בשעת תקיעה משונה הוא וכוונתו להיזק דדוקא היכי דאיתא ביזרני והוא תאב להחזיק הראש תוך הכלי לביזרני הוא דאמרינן דמשו״ה בשעת תקיעה לא הוציא ראשו מהכלי והתקיעה אורחא משום שינוי אויר משא״כ בדליכא ביזרני נהי דנאנס מהאויר לתקוע אורחא הויא שיוציא ראשו וכשתקע תוך הכלי חשיב משונה וכוונתו להזיק והוי קרן ואין סברא לפוטרו מחצי נזק הואיל שכוונתו להזיק דכוונתו להזיק חומרא הוא ולא קולא ובודאי חייב על צרורות דקרן, אבל בפרקין ה״ה אע״ג שמכוונת לבעוט הצרור לא מקרי כוונתו להזיק ואינו קרן כיון שאין ההיזק בגוף הבע״ח אלא מהצרור אלא דאי אמרת דבעיטת הצרור משונה הוא אינו רגל וגם אינו קרן שלא נתכוון להזיק הכלי אלא לבעוט הצרור וזהו שכתב רבנו הל׳ ה׳ ואינו תולדת רגל שכוונתו לא רגל ולא קרן אלא רגל משונה ומשו״ה משלם רבע נזק דכל משונה שאין כוונתו להזיק קולא הוא ולא חומרא (וכדמות סברא זו בפני יהושע שם דף י״ח ע״ב בתוס׳ ד״ה בין לרבנן עיי״ש), אבל הכא כל שלא הוציא ראשו בשעת תקיעה מסתמא נתכוון לתקוע בכלי לשברו וכוונתו להזיק והוי קרן ואין להקל עליו למעטו מחצי נזק דכוונתו להזיק חומרא הוא.
ויש לזה פנים מסבירות בהלכה מדהשמיט רבנו בעיא דרבא אי יש העדאה לצרורות ובפרקין ה״ב משמעות לשון רבנו דלא שייך העדאה בצרורות כי אורחא וכפי׳ רש״י דכיון דתחלתו כי אורחא מה לי חד זימנא או מאה זימני, וכן מוכח מדקאמר הש״ס תפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות מכלל דאין שינוי דמה שפי׳ רש״י דאי יש שינוי הוי העדאה חצי נזק ובודאי תו אין העדאה שניה לנזק שלם אינו מספיק דלמא בצרורות משונה מהני העדאה לחצי נזק ובצרורות כי אורחא מהני העדאה לנזק שלם הגם דיש לדחות דכד אייעד לצרורות משונה הדר הו״ל צרורות כי אורחא ונמצא אהני ליה העדאה שניה. אי נמי דה״ק דאי סלקא דעתך יש העדאה בצרורות כי אורחא אלמא כל צרורות קרן הוא ושוב לא שייך שינוי בצרורות. האמת יורה דרכו דלא שייך העדאה בצרורות כי אורחא כיון שניתזין שלא בכוונה ולומר דההעדאה כשהזיקו הצרורות אין זה העדאה בגוף הבהמה אלא מקרה מחוץ שקרה לצרורות וכל צרורות הוא גרם, ובהכרח בעיא דרבא בצרורות משונה ע״י בעיטה דשפיר שייך העדאה כשדרכה לבעוט ומשום הכי אף על גב דבצרורות כי אורחא אפי׳ הזיקה מאה פעמים משלם חצי נזק היינו משום שאין כאן כוונה כלל דהיא מהלכת כדרכה וממילא ניתזין צרורות אבל במשונה והועדה לבעוט בצרורות אפשר דחמיר טפי ומשלם נזק שלם הואיל שמכוונת לבעוט אע״ג שאין מכוונת להזיק וההיזק בא ע״י הצרור בלי כוונת הבהמה או דילמא אין העדאה לצרורות אע״ג שמתכוונת לבעוט שאין כוונתה להזיק וההיזק הוא גרם. והיינו דאמרן תפשוט מבעיא דרבא דאי אמרת יש שינוי לצרורות לרבע נזק מכלל דשינוי גרע מצרורות כדרכו ושינוי גריעותא וחשיב קרן שאין כוונתו להזיק כמ״ש התוס׳ ב״ק דף ה׳ ע״ב ד״ה שכן מועדין דמידי דלא שכיח הוי גריעותא בקרן (וקרן שכוונתו להזיק מעלה מדאמר הש״ס אדרבה קרן עדיף שכוונתו להזיק), א״כ א״א לומר יש העדאה לצרורות שיהיה שינוי עדיף מצרורות כדרכו וכשבעטה והזיקה פעם אחת משלם רבע נזק וכשהועדה נזק שלם אלא אם תמצי לומר אין שינוי לצרורות איכא למימר דשקולין הן ואין העדאה הואיל שאין כוונתו להזיק אלא לבעוט או דילמא כשהועד לבעוט מהני לנזק שלם ובעיא דרבא בדרך ואת״ל דמספקא ליה נמי בדרב אשי. ורב אשי להיפך מדבעי רק אי יש שינוי בצרורות מכלל דפסיקא ליה אין העדאה לצרורות דלא מהני כוונת הבעיטה לעשותו קרן דלא מקרי מתכוון להזיק.
ופלוגתא הוא בירושלמי ב״ק וז״ל מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה ר׳ זירא אמר מקבלת ר׳ אילא אמר אינה מקבלת א״ר זירא מתני׳ פליגי עלוי שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה וכי יש כופר בתם (אלא ודאי כשהועדה והרי הוא דבר שחוץ לגופה דהיינו צרורות אלמא דיש העדאה לצרורות וקשיא לרבי אילא. ומדחה אפי׳ תימא כרבי אילא ולא פליגי מתני׳, וז״ל הירושלמי) ואפי׳ כר׳ אילא לית הוא פליגא ולמה פטור ממיתה (פי׳ דכיון דהועדה ומשלם כופר תתחייב נמי מיתה, אלא ודאי) כשהועדה להיות מפלת את הכתלים וכשהפילה את הכותל לא היה אדם שם, ע״כ. (פי׳ דאפי׳ רב אילא מודה שאינה מקבלת העדאה אלא א״כ בהפילה ג׳ פעמים כותל על אדם שנמצא כוונתה להזיק משא״כ בהפילה ג׳ פעמים כתלים ולא היה שם אדם אע״ג שהיא מועדת להפיל כתלים אינה מועדת להזיק). והך סברא דרב אילא היינו כדשמואל בבבלי דף מ״ד דבעינן דוקא להתחכך על בני אדם בכתלים ומ״מ פריך הש״ס ואכתי צרורות נינהו ומסיק רב מרי דקאזיל מיניה ומיניה כמ״ש רבינו [להלן] פ״י ה״י ומת מחמת חיכוכו, אלמא דבעינן דקאזיל מיניה ומיניה ולא סגי כשמת מחמת נפילת הכותל דצרורות נינהו אלמא דאין העדאה לצרורות אפי׳ הזיק ג״פ ועדיפא מדרב אילא ונפשטה בעיא דרבא דאין העדאה לצרורות בשום אופן דצרורות לא חשיב כוונתו להזיק והבן זה.
משו״ה השמיט רבנו לגמרי דין העדאה לצרורות דאפילו אייעד לבעוט ולהתיז והזיק ג״פ פטור מנזק שלם ואפילו תפש מפקינן מיניה וזה ברור. הילכך צרורות ע״י בעיטה חשיב אין כונתו להזיק וקיל מקרן משום הכי מספקא ליה לרב אשי דהשינוי לגריעותא אי יש שינוי לרבע נזק משא״כ בתרנגול שתקע תוך כלי ריקן הוי קרן ממש שודאי כוונתו להזיק וכמ״ש. ואין להקשות מי הכריחו לרבנו לחלק בכך לומר דתקיעה תוך כלי ריק חשיב ודאי כוונתו להזיק והוי קרן ממש דלמא הוי כצרורות דעלמא ושינוי גרוע דשמא נתכוון רק לתקוע בכלי ולא לשבר הכלי די״ל דהמשך הסוגיא הכריח לרבנו לכך מדפריך לפי מה דמסיק דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן והא משונה הוא ומשני דאית ביה ביזרני מכלל דלפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דפליגי אי יש העדאה לא קשיא והא משונה הוא דאדרבה בהכרח איירי כשהוא משונה דאל״כ לא שייך העדאה בצרורות כדרכן כמו שכתבתי דבעיא דרבא דוקא בצרורות משונה וא״כ תפשוט נמי מהא דרמי בר יחזקאל בעיא דרב אשי דכיון דיש העדאה לצרורות מכלל דאין שינוי לצרורות לרביע נזק. ותו דבהכרח מדקאמר הש״ס דאמרי בי רב פליגי עליה דרמי בר יחזקאל מכלל דמפרש הש״ס דמלתא דאמרי בי רב משמע בכל גווני בין שצנפו חוץ לכלי שאינו משונה ובין שצנפו לתוך כלי דהוי משונה דאל״כ מנא ליה דפליגי דלמא איירי כשצנף חוץ לכלי דחשיב צרורות כי אורחא דלא שייך העדאה אלא ודאי דס״ל להש״ס דאיירי בכל גווני וכמ״ש התוס׳ ד״ה ובהא קמיפלגי תימה מנא ליה דפליגי דלמא אמרי בי רב בדלא אייעד ותירצו דא״כ מאי קמ״ל, ה״ה נמי בהכרח דאיירי אף במשונה ואייעד ומדלא פליגי דבי רב בתרתי עליה דרמי בר יחזקאל דבמשונה ולא אייעד אינו משלם אלא רבע נזק מכלל דסברי בי רב אין העדאה לצרורות ואין שינוי לצרורות ותפשוט בעיא דרב אשי דאין שינוי אליבא דכו״ע, אלא ודאי דשאני הך שינוי דתקיעה דמודה בה רב אשי דחשיב כוונתו להזיק והוי קרן ממש דחייב בחצי נזק וכמו שכתבתי. ומ״ש רבינו בפרקין ה״י וכן סוס שצנף היינו חוץ לכלי כי אורחא ומשלם חצי נזק מדין צרורות וכן כולהו חצי נזק סתם דפרקין הן מתורת צרורות ואינן קנס והבן זה.
(י-יא)
התרנגולים מועדין וכו׳. הצניע בעל החוט וכו׳. עיין השגות וכפי הנוסחא דפוס ישן ודפוס ויניציאה חדש כוונתו להשיג על מ״ש רבינו בד״א שקשרו אדם דהיינו שקשרו בעל התרנגול עצמו דליכא למימר שקשרו אדם אחר הרי מסקנת הש״ס ב״ק דף י״ט ע״ב דאפי׳ בדליל הפקר הקושר חייב משום בור המתגלגל והיינו דוקא בתר דנייח ואז הקושר חייב נזק שלם דאין חצי נזק בבור, אלא ודאי כשקשרו בעל התרנגול וכשהזיק בדרך הילוכו עד דלא נייח דמשום הכי פטור מדין בור אלא דחייב בעל התרנגול מדין רגל מיהו לא הוי רגל כי אורחא לומר דחוט הקשור ברגליה הו״ל דומיא דשליף שעליה שבפ״א ה״י דחייב נזק שלם אלא דרבנו פסק כרבא דס״ל בב״ק דף י״ז ע״ב דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל ונשבר ה״ז ספק אי אזלינן בתר מעיקרא ורגל הוא מגופו וחייב נזק שלם או דילמא בתר תבר מנא אזלינן והו״ל צרורות וחייב חצי נזק ולפ״ז הא דמסיק הש״ס אלא מתני׳ בדאדייה אדויי מפרש רבנו דה״ק דהחוט אדייה להכלי והכלי נתגלגל ונשבר ומשו״ה חשיב צרורות, ודוחק להעמיס כוונה זו דא״כ תפשוט בעיא דרבא ממתני׳ דמיתוקמא בדאדייה אדויי ובהכרח צריך לחלק דבעיא דרבא דוקא בדרסה ע״ג כלי הוא דמספקא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא וגופה היא משא״כ נדון דידן שנסתבך הכלי בדליל חשיב כשליף שעליה ואם שיברה חשיב כגופה שהיא מושכת בגופה את הדליל והדליל משבר את הכלי מ״מ מודה רבא שאם גלגלה הכלי בדליל חשיב צרורות דדוקא אם דרסה ברגליה וגלגלה הכלי ונשבר הוא דמספקא ליה אי חשיב כגופה דאזלינן בתר מעיקרא משא״כ כאן דגם בתר מעיקרא לאו גופה היא שלא נסתבך בה אלא בדליל ונתגלגל ונשבר חשיב ודאי צרורות. ולזה הקשה הראב״ד דמנא ליה לרבנו לחלק דדוקא בדאדייה אדויי והוא קשר החוט הוא דחייב חצי נזק אבל בנקשר מאליו חוט של הפקר פטור בעל התרנגול ואמאי סוף סוף צרורות נינהו (ועיין בתוס׳ ד״ה אלא, דלא מיתוקם אדייה אדויי אלא בדליל הפקר או דתבריה ואצנעיה, משא״כ אם פשע בו חבירו ונקשר הדליל מאליו פטור בעל התרנגול אע״ג דאדייה אדויי, וחבירו בעל החוט חייב) הא חדא.
מה שהשיג הראב״ד שנית משיג בדפוס חדש וז״ל ומ״ש עוד שאם היה לחוט בעלים משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק ולאו מלתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל התרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא ע״כ. והלשון מגומגם הוא ושורש הכונה דבא להסיג דהא אין חצי נזק בבור וממ״נ אי בתר דנייח בעל התרנגול פטור ובעל החוט משלם נזק שלם מדין בור ואי ע״י גלגול בעל החוט פטור ובעל התרנגול חייב חצי נזק צרורות. איברא עיקר הנוסחא כפי מה שהוא בדפוס ויניציאה ישן וז״ל ומ״ש עוד שאם היה לחוט בעלים משלם חצי נזק דהו״ל כבורו המתגלגל ומשמע ליה דבעל התרנגול נמי משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק ולאו מלתא הוא דאי בתר דנייח הזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל התרנגול פטור איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור אנוס הוא ע״כ. וזה הלשון יותר מתוקן דהוקשה להראב״ד דלא מצינו חצי נזק בבור ולזה מפרש דה״ק רבנו דבעל החוט משלם חצי נזק ובעל התרנגול חצי נזק ומשיב דממ״נ אי נייח בעל החוט משלם נזק שלם ובעל התרנגול פטור ואם ע״י גלגול הרי בעל החוט פטור ובעל התרנגול משלם חצי נזק צרורות. (ובאמת כוונה זאת א״א להעמיס בלשון רבנו שיהיה בעל החוט משלם חצי נזק ובעל התרנגול חצי נזק דכה״ג הו״ל לפרש דבעל התרנגול משלם חצי נזק ומשמעות לשונו דכל שנקשר מאליו לעולם בעל התרנגול פטור).
שלישית משיג הראב״ד בדפוס חדש וז״ל ומ״ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע ה״ה לבעל התרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשיברו בתר דנייח ומשום ולא שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור. (ובדפוס ויניציאה ישן מסיים בה וא״כ בעל החוט אמאי פטור, פי׳ דלשון רבנו דשניהן פטורין קשה ממ״נ דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור כחו הוא ואי לבתר דנייח בעל החוט אמאי פטור בורו הוא. ואין זה קושיא דשפיר אף בעל החוט פטור דכיון שהצניע אנוס הוא) וראיתי בשיטה מקובצת בשם הראב״ד וז״ל אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם. נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל דליל ומשום בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה ולבתר דנייח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא ואפי׳ קשרו אדם לא מיחייב לא הקושר ולא בעל דליל אלא ודאי מדקאמר דהיכי דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם ש״מ בתר דנייח קאמר ומשום בורו המתגלגל א״כ נקשר מאליו דמשלם בעל הדליל חצי נזק היכי משכחת ליה אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם משלם משום בורו המתגלגל דהו״ל כאלו קשרו אלא חייב בעל התרנגול כלומר בעל דליל פטור דבאצנעיה מיירי אבל בעל התרנגול אם נקשר מאליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם לפי שהוא בורו המתגלגל, מ״מ נקשר מאליו קשיא אמאי משלם בעל התרנגול חצי נזק דמאי שנא כוליה נזק דלא והלא בורו של תרנגול הוא אלא מאיש בור ולא שור בור א״כ חצי נזק נמי לא. אלא מתני׳ דאדייה אדויי פי׳ בהדי דקאזיל ומשום דהו״ל משונה ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם ובין אצנעיה בין לא אצנעיה. עכ״ל. והן הנה שיטתו שבכאן.
ועיקר הקושי דהא בגמ׳ פריך ואי לא אצנעיה פושע הוא אלמא דכל דלא אצנעיה חייב בעל הדליל נזק שלם והאיך כתב רבנו שבעל החוט משלם חצי נזק. וכפי הנראה דסובר רבנו דלא שייך כלל לומר דהיה ההיזק בתר דנייח החוט ויהיה חייב בעל החוט כשפשע נזק שלם דאין דרכו של חוט מונח לשבר כלים ובהכרח כל הסוגיא כשהתרנגול בשעת הילוכו סיבך החוט בכלי ושיברו ע״י גלגול דכה״ג צרורות מקרי ומשו״ה בעל החוט שפשע חייב חצי נזק מדין צרורות דהוא הגורם שעשה בור המתגלגל והו״ל לאסוקי אדעתיה שיהיה נקשר בתרנגול ויהיה צרורות אבל בעל התרנגול לעולם פטור דכתיב איש בור ולא שור בור אא״כ לא נקשר מאליו אלא שקשרו אדם בין שקשרו בעל התרנגול או שקשרו בעל החוט כל שידע בעל התרנגול שחוט קשור ברגל התרנגול שלו הו״ל לשמור את התרנגול שלא יצא בחוט שברגלו ומשו״ה רק בעל התרנגול חייב דההיזק בא מכחו ולא בעל החוט דלפ״ז עיקר פי׳ שקשרו אדם היינו שידע בעל התרנגול שחוט קשור ברגלו. א״נ אפילו קשרו אדם שלא מדעתו מ״מ עיקר הנזק בא מכח התרנגול והו״ל לאסוקי דעתו שמא יקשור אדם דהו״ל כי יכרה איש בור והרי עיקר הבור הוא התרנגול שחוט קשור בו ואין כאן חיוב על בעל החוט כיון שהוא קשרו בו ברשות בעל התרנגול והו״ל לבעל התרנגול לשמרו שלא יצא מרשותו אבל אם בא אחד וקשר בו חוט לאחר שיצא מרשות בעל התרנגול ודאי הקושר חייב דלא גרע מאם פשע ולא אצנעיה לחוט ונקשר מאליו דחייב בעל החוט.
ויישוב המשך הסוגיא לדרך רבנו דמעיקרא ס״ד דאיירי שהתרנגול בדרך הילוכו שיבר הכלי בדליל עצמו שנעשה טיט כעין כפתור בראש הדליל דכה״ג לא חשיב צרורות אלא דומיא דשליף שעליה ולזה קאמר רב הונא לא שנו דחייב חצי נזק אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם קודם שיצא התרנגול מבית הבעלים חייב בעל התרנגול נזק שלם, ופריך נקשר מאליו מאן חייב חצי נזק אילימא בעל הדליל ממ״נ אי דאצנעיה אנוס הוא ופטור מכלום ואי דלא אצנעיה פושע הוא וחייב בעל הדליל נזק שלם אע״ג שלא קשרו, אלא חייב בעל התרנגול מאי שנא כוליה נזק דלא, דכתיב ולא שור בור מחצי נזק נמי פטור. ולזה מסיים דעל כרחך בדאדייה אדויי איירי מתני׳ פירוש שהכלי נסתבך בחוט ונתגלגל ונשבר דחשיב צרורות דמשום הכי ליכא אלא חצי נזק בין אם קשרו אדם וידע בעל התרנגול דאז בעל התרנגול חייב חצי נזק ובין שנקשר מאליו ולא אצנעיה בעל הדליל דאז בעל הדליל חייב חצי נזק (אבל בנקשר מאליו ואצנעיה בעל הדליל ודאי שניהם פטורין דבעל הדליל אנוס הוא ובעל התרנגול פטור משום איש בור ולא שור בור דפטור אפילו מחצי נזק), ומלתא דרב הונא דאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב לא מיתוקמא אמתני׳ דכיון דמתני׳ מיירי בדאדייה אדויי אפילו קשרו אדם אינו חייב נזק שלם, וחצי נזק חייב בעל הדליל אפילו נקשר מאליו כל היכי דלא אצנעיה וה״ה בקשרו אדם חייב בעל התרנגול רק חצי נזק. וכי איתמר מלתא דרב הונא בעלמא איתמר בדליל הפקר דליכא בעל החוט משו״ה בנקשר מאליו פטור בעל התרנגול דלא שור בור ואם קשרו אדם חייב בעל התרנגול נזק שלם כששיבר בדליל עצמו ובאדייה אדויי דהיינו שנסתבך החוט ונתגלגל הכלי ונשבר דהוי צרורות חייב חצי נזק בעל התרנגול. ומסיק הש״ס משום מה חייב בעל התרנגול דאינו חייב משום שור שהרי הדליל אינו ממון בעלים לזה אמר דחייב משום בור המתגלגל פירוש ומ״מ בור כה״ג אין זה בור דאם כן היה פטור על הכלים אלא כיון דהתרנגול גורם התקלה של בור זה משום הכי חייב על הכלים (ודלא כמו שנדחק רש״י דאיירי בנתקל אדם, ובשיטה מקובצת אוקמו הסוגיא דלא כהלכתא אליבא דרב דס״ל משורו למדנו עיי״ש). ורבנו סובר דכיון דבור קשור ברגל שורו חייב על הכלים מיהו הואיל דחשיב צרורות חייב רק חצי נזק. ועיין לח״מ ואנחנו לא זכינו לאור חידושי גפ״ת שלו ובלי ספק שנתכוון למה שכתבתי והוא דרך נוח בפשט הסוגיא.
דהנה יסוד הראב״ד בנוי על סוגיא דב״ק דף ו׳ ע״א רבא אמר בור המתגלגל וכו׳ היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייחי היכי דמי אי דאפקרינהו וכו׳ ומשו״ה סובר הראב״ד דכל בהדי דאזלי כחו הוא ואין לחייב את בעל החוט עיי״ש בתוס׳ ד״ה לאתויי וברא״ש, והנה באמת רבנו פסק כל הנך אוקימתות, דהנה אוקימתא דאביי אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצוייה עיין פי״ד הט״ז מיהו לא נזכר שם בתר דנייח. וכן אוקימתא דרבא בבור המתגלגל כתב רבינו פה מקצתו ועיין פ״ו מהל׳ חובל ה״י. וכן אוקימתא דרב אדא כתבו רבינו פי״ב הי״ג. וכן אוקימתא דרבינא כתבו רבינו פי״ב הי״ט. והנה בספרי רי״ף שבידנו העתיק רק אוקימתא דרבא וגירסתו כגירסת רש״י דלא גרס אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא וכו׳ וגריס נמי אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולן מבורו למדנו היינו בור לרב דאמר כולן משורו למדנו היינו שור עיי״ש אבל רבנו סובר דאה״נ דכל הסוגיא לא איירי בתר דנייח דא״כ בור הוא ואין חייבין על נזקי כלים ואיך אפשר לפרש מתני׳ היה דליל קשור ברגלו וכו׳ ומשבר את הכלים ומשלם חצי נזק שיהיה חייב בעל הדליל דהא בור פטור מכלים. ובהכרח הא דקאמר הש״ס אילימא בעל הדליל וכו׳ היינו נמי כגון דבהדי דקאזלי מזקי, ואתיא כר׳ נתן דס״ל בב״ק דף נ״ג דכל היכי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וכמ״ש רבינו פי״ב הי״ט, הילכך כל שנקשר מאליו שא״א לחייב את בעל התרנגול דכתיב איש בור ולא שור בור ה״ז מחייבין את בעל החוט. והא דאמרן בב״ק דף ו׳ דאי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, היינו בבור המתגלגל ע״י אדם דחשיב כורה בור אבל בור המתגלגל ע״י בהמה ודאי בעל הבהמה פטור שהרי הבהמה עצמה לא הזיקה ואיש בור ולא שור בור ומשו״ה חייב בעל החוט דכל היכי דלא מצי לאישתלומי מהאי וכו׳ אע״ג דודאי גם מבעל החוט לא מצי לשלומי דקיי״ל חמור ולא כלים מ״מ כיון דסוף סוף ע״י בעל השור ובעל הבור נעשה הנזק והרי הנזק נעשה ע״י הדליל משו״ה מסתבר טפי דבעל הדליל חייב לשלם. (גם הא ודאי דמתני׳ איירי ברשות הניזק דומיא דרישא התרנגולין מועדין וכו׳ דאין חיוב שן ורגל אלא ברשות הניזק והנה בנזקי בור קי״ל דבור ברה״ר חייב או שחפר ברשותו ופתח לרה״ר או לרשות הניזק ובחפר ופתח לרשותו רשות המזיק, בעינן דוקא הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הואיל שחפר ברשות אם הפקיר רשותו ובורו פטור. ולפ״ז אפי׳ אם יש לדליל בעלים כיון דבעל החוט לא פתח בורו לרשות הניזק אין סברא לחייבו אא״כ מחמת שהוא הגורם הקרוב להיזק שהדליל שיבר את הכלי וליכא לאישתלומי מבעל התרנגול). עיין רמ״א חו״מ סי׳ ש״כ ובים של שלמה ב״ק שכולם דחו דברי רבנו ולפי מה שכתבתי יש לשיטת רבנו פנים מסבירות בהלכה ועיין מה שכתבתי בפרקין הי״ח. (יד) היו מחטטין וכו׳. עיין השגות. ונראה כוונתו על פי מ״ש בשיטה מקובצת בשם הראב״ד וז״ל והא חבל משונה הוא, מעיקרא נמי מצי לאקשויי והא דמוקי רב ביבי בדקאזיל מיניה מיניה אפילו בחבל דלא מאיס בלישה קאמר דכיון דקאזיל מיניה מיניה וקא בעי למישתי מיא מיניה אפי׳ לגבי חבל נמי לאו משונה הוא דכיון דאורחייהו למישתי מיא אורחייהו נמי למיחטט בחבל דלי כדי שיפול לארץ וישתה ממנו ודמי לנהמא ופלוסי סלא דמייתי לקמן עכ״ל. עיין ב״ק דף י״ט ועיין פ״ג ה״ח מבואר מזה כוונתו בהשגה דלפי מסקנת רב ביבי דקאזיל מיניה מיניה שוב א״צ לאוקים דמאיס בלישה ומשיג על מ״ש רבינו ואם היה על החבל אוכל וכו׳, ועיין ג״כ ברא״ש בשם הראב״ד דמתרץ בזה מה שמקשים על הרי״ף דפסק כרבה ופסק כרב ביבי דב״ק דף י״ח דאוקים כגון דאזיל מיניה והוצרך רב ביבי לתרץ הברייתא דמשמע דחייב אף על החבל ולא ניחא לרב ביבי לאוקים בדמאיס בלישה וא״כ היה פטור גם על הדלי אע״ג דאזלינן בתר מעיקרא מאחר דחטיטת הדלי משונה אא״כ אזיל מיניה והשתא דאתית להכי דקאזיל מיניה גם החבל לאו משונה הוא דהו״ל כפיתא וסלא. ובזה מובן השגת הראב״ד דאי סלקא דעתך דלפי המסקנא קמה אוקימתא דמאיס בלישה א״כ שוב א״צ לאוקים דקאזיל מיניה דכיון דחיטוט החבל אורחא הוא ובתר מעיקרא אזלינן כדרבה שפיר חייב נזק שלם על הדלי אפי׳ לא אזיל מיניה. ובזה מובן תשובת המ״מ דלפי שיטת התוס׳ והרשב״א לפי המסקנא לק״מ מחבל די״ל דאיירי מחבל בלוי דלא שוה מידי ולא איירי הברייתא מנזק החבל.
ולענין הקושיא על הרי״ף ורבנו עיין במלחמות ולח״מ ועיין מה שכתבתי בסמוך.
ומ״ש רבנו והוא שנתגלגל הדלי וכו׳. היינו דאזיל מיניה מיניה, ועיין לח״מ. והנה קושיא זו קשה גם לדרך רבנו דפסק בפ״ז מהל׳ חובל הי״ב כרבה ונפשט דבתר מעיקרא אזלינן וכאן פסק כרב ביבי. ובאמת לק״מ דאע״ג דבדרסה על גבי כלי ונתגלגל אזלינן בתר מעיקרא דההתחלה היא בגופה מ״מ שאני חיטט בחבל ונשבר הדלי דהו״ל צרורות ואינו חייב נזק שלם אא״כ אזיל מיניה מיניה והש״ס רוצה לפשוט בדרך ק״ו דסלקא דעתיה אפי׳ חיטט בחבל כשהדלי מחובר בו אינו צרורות וזה ברור. (יז) כלב שנטל את החררה וכו׳. עיין בהשגות. והמ״מ הניח בצ״ע, ועיין כ״מ ולח״מ וכן דחה הב״ח חו״מ סי׳ שצ״ב דברי הכ״מ דודאי אליבא דרבנן כח כחו ככחו דמי והשגת הראב״ד במקומה עומדת. ואנכי הרואה דרבנו פסק בפי״ד הט״ו כר׳ יוחנן דאשו משום חציו כדמסיק בב״ק דף כ״ג ע״א וס״ל דליכא נפק״מ בין ר׳ יוחנן וריש לקיש אלא לענין ארבעה דברים משום דהוקשה ליה קושיית התוס׳ שם ד״ה מאי בינייהו דהאיכא נפק״מ טובא הנך שכתבו התוס׳, וביותר קשה דהאיכא נפק״מ לענין טמון באש דלר״י חייב משום טמון אא״כ הדליק בשלו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ולא גדרו כמ״ש רבנו פי״ד ה״ד וכמו שהעיר המ״מ פי״ד הט״ו ולזה בהכרח מפרש רבנו מדמסיק וכי מאחר וכו׳ מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד׳ דברים מכלל דשוב ליכא נפק״מ בין ר״י לר״ל ומודה רבי יוחנן דאשו משום ממונו בין לקולא לפטור טמון באש אע״ג דלא כלו חציו ובין לחומרא שחייב על הגלוי אע״ג דכלו חציו מפני שהיה לו לגדרה והא דאמר הש״ס אלא למ״ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו לאו למימרא דחייב משום חציו גרידא לחומרא אף בטמון ומשום ממונו גרידא היכא דכלו חציו אלא ה״ק דעיקר החיוב משום ממונו אפילו כלו חציו ואפילו מ״ד משום חציו ס״ל דעיקר הטעם ממונו ופוטר על טמון אפילו לא כלו חציו דבזה מתרץ גם קושיא ראשונה דאביי טמון באש היכי משכחת כיון דעיקר חיוב משום ממונו והיינו דמסיק דליכא בינייהו טמון אלא דר״י מוסיף דכל היכא דחייב משום ממון חייב בד׳ דברים היכי דלא כלו חציו ולא א״ר יוחנן משום חציו אלא לחייבו ד׳ דברים אבל לכל מילי אשו משום ממונו וא״כ נדחית כל השקלא וטריא שבב״ק דף כ״ב ע״א ונשארה קושיית הש״ס גם אליבא דר״י אמאי משלם על הגדיש חצי נזק האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא וצ״ל דבאדייה אדויי על החררה משלם נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל גדיש כולו פטור כפי אוקימתא דריש לקיש וגם פסק בדאנחה אנוחי דמשלם אחררה ומקום גחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק כפי אוקימתא דרבי יוחנן וזה ברור לשטת רבנו.
והמשך הסוגיא דף כ״ב דקס״ד דריש לקיש אית ליה משום ממונו ולא משום חציו ור׳ יוחנן ס״ל משום חציו ולא משום ממונו ופסיקא לש״ס כמ״ש התוס׳ בד״ה לאו ממונו דעל אש של כלבו פטור ולקושיית התוס׳ דא״כ למה לי מיעוט בבור איש בור ולא שור בור סובר רבנו דודאי יש חילוק בין בור ואש דבבור מיעטה תורה לגמרי דבור שכרהו שור פטור בעל השור אפי׳ בהוזק בבור עצמו במקומו משא״כ שורו שהוציא אש חייב בעל השור על מקום הגחלת אלא דפטור על מה שתצא האש דכתיב שלם ישלם המבעיר ולא שורו שהבעיר וכ״ש בנדון דידן שהשור הוציא הגחלת שאין חייב בעל השור אלא על מקום הגחלת. ולפ״ז היינו דפריך לר״ל מלשון מתני׳ על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דבדין הוא דפטור לגמרי על הגדיש דהאי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא שיתחייב על מה שנתפשט האש בשלמא לר׳ יוחנן ניחא כדלקמן באנחה אנוחי דהו״ל האש חציו של כלבו דחשיב צרורות וא״כ ה״ק מתני׳ על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש כולו חצי נזק חוץ ממקום הגחלת דהוי כאורחא ולאו צרורות ודאי משלם נזק שלם. אבל לר״ל ליכא לאוקים בדאנחיה דא״כ על החררה ומקום גחלת חייב נזק שלם ועל שאר הגדיש פטור לגמרי ולמה אמרה מתני׳ על הגדיש חצי נזק לזה מוקים לר״ל בדאדייה אדויי דהיינו שנתגלגל כמ״ש הערוך ערך אד וזהו פי׳ רבנו כנתבאר לעיל בפרקין ה״י והיינו מ״ש רבינו ואם היה מגרר וכו׳ דכיון דמשונה הוא משו״ה משלם על מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור לגמרי והא דתנן ועל הגדיש חצי נזק ר״ל רק על מקום הגחלת שבגדיש ואין מקום לקושיית הראב״ד לחייב רבע נזק על כל הגדיש משום צרורות ע״י שינוי דכיון שאין הגחלת ממונו של בעל הכלב אין לחייבו כלל רק על מקום הגחלת. והדר מוקי הש״ס אליבא דר׳ יוחנן בדאנח אנוחי דלר״י חשיב חציו של כלבו וליכא לאוקים בדאדייה אדויי כמ״ש התוס׳ ועל כל הגדיש חצי נזק דודאי העיקר כסברת הראב״ד דלר״י בדאדייה אדויי ה״ז חייב חצי נזק על מקום הגחלת ועל שאר הגדיש חשיב צרורות דחייב רבע נזק כדין צרורות ע״י שינוי והאיך נקיט במתני׳ ועל הגדיש חצי נזק ועל השאר רבע נזק [מיבעי ליה] (דהנה תוס׳ לשיטתם דאדייה אדויי היינו זריקה ליכא כאן מקום גחלת ולדרך רבנו שמגרר איכא מקום גחלת והבן זה).
ויש להקשות דא״כ תקשה להיפך דכיון דרבנו פסק אשו משום ממונו ואינו חייב משום חציו אלא לענין ד׳ דברים וכמו שכתבתי האיך פסק רבנו באנח אנוחי דמשלם על שאר הגדיש חצי נזק כיון דעיקר אשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא. גם הלום ראיתי דרבנו פסק פי״ד הי״ג כאוקימתא דר׳ יוחנן אפי׳ עמד הגמל חייב וכמאן דאמר משום חציו. וכן פסק פי״ד ה״י בכפות פטור אע״ג שלא הצית בגוף העבד. וראיתי בלשון הרי״ף אשו משום חציו כלומר כאלו בידו הזיק וריש לקיש משום ממונו כלומר כאילו שורו הזיק וכו׳. וראיתי בירושלמי וז״ל כלב שנטל את החררה ריש לקיש אמר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ר׳ יוחנן אמר נעשה כזורק חץ ממקום למקום. א״ר יצחק בר טבליי מתני׳ מסייעא לר״ל היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת ראשונה נתחייב מיתה מיכן ואילך תשלומין. א״ר יוסי ואת ש״מ שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום וייעשה כמי שחלה עליו תשלומין מיכן והילך יהא חייב תשלומין ע״כ. וכפי הנראה בחוש דט״ס הוא וצ״ל מתני׳ מסייעא לר׳ יוחנן וכדמותיב מינה הש״ס לר״ל דבשלמא לר״י שפיר משהצית את שבולת הראשונה הוי יורה כחץ ואיכא חיוב מיתה דעבד ותשלומין של כל הגדיש משא״כ לר״ל דהו״ל האש כשורו דנמצא חיוב מיתה בשבולת ראשונה דודאי מודה ר״ל דלענין מיתת העבד חשיב כחציו אבל בנזיקין דגדיש הוא דסובר ר״ל דהו״ל כשורו וכל שבוער האש והולך אז מתחייב על כל שבולת ושבולת ושפיר קשה מכאן ואילך יתחייב בתשלומין. והש״ס בבלי חולק וס״ל דלר״ל ליכא משום חציו אף על מיתת העבד ומשו״ה פריך הש״ס שלנו אילו קטיל תורא עבדא וכו׳ וכה״ג מתפרש נמי הא דפריך מהך דהוא שדליק את הגדיש בשבת פטור ואי סלקא דעתך כר״ל דאינו יורה החץ שיהיה חייב כל התשלומין בשעת הצתה דלענין נזיקין כשורו הוא א״כ אמאי פטור מתשלומין דהא מפורתא קמא חייב מיתה על חילול שבת ומכאן ואילך יתחייב על כל שבולת ושבולת וזה ברור בפשט הירושלמי והוא סייעתא לדעת הרי״ף, פי׳ דלא פליגי אי בעינן אש של בעל הכלב או לא דודאי מודה ר״ל דכלב שהצית באש של אחרים נמי בעל הכלב חייב אך ה״ק דבשלמא לר״י דאשו משום חציו תכף כשהצית הכלב הו״ל כיורה חץ וחייב בתשלומי כל הגדיש חצי נזק (מדין צרורות דבשור שייך צרורות ולא באדם דמשו״ה אדם חייב על אש נזק שלם) משא״כ לר״ל דאין חיוב הצתת הכלב חייל בבת אחת אלא בשעה שהודלק כל שבולת ושבולת חייל עליו תשלומי נזק בזה אחר זה דהאש הבוער הוא כשורו שחייב לגדור בעדו והיינו דפריך האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא כלומר דדוקא אדם שהדליק אש הרי כל אש הנולד חשיב כשורו שמזיק והולך משא״כ הכא האי אש שהוליך הכלב לאו שורו מקרי דמשו״ה בירושלמי מצריך ר״ל שיצית הכלב כל שבולת ושבולת דומיא דהא דאמרן בבבלי במסכסכת כל הבירה וכו׳.
מבואר מזה דעיקר המחלוקת דלר״ל דס״ל אשו משום ממונו הילכך כל ששורו הצית האש האי אש לאו ממונו מקרי ופטור זולת על מקום הגחלת דחשיב היזק הכלב משא״כ לר״י דאשו משום חציו אע״ג דלאו מכחו אזיל הילכך כלבו שהצית אש חשיב חציו וכאילו הכלב הדליק הכל ומ״מ אינו חייב נזק שלם אלא על מקום הגחלת דחשיב היזק הכלב בגופו משא״כ על כל הגדיש חייב רק חצי נזק מדין צרורות דעיקר פי׳ צרורות היינו גרם היזק מה שבעל חי אינו מזיק בגופו אלא גורם וגמירי לן דחייב חצי נזק ואף הצתת אש גרם מקרי ומשו״ה דוקא אדם המצית הוא דחייב נזק שלם על גרם נזקין. (ועיין בפני יהושע שנדחק דבגמל טעון פשתן ונכנסה פשתנו לתוך החנות והדליק את הבירה אף אליבא דר״י צריך לאוקים במסכסך כל הבירה כולה דאל״כ צרורות הגמל מקרי ואמאי חייב נזק שלם. והנכון דשאני גמל העובר והבעלים מושכין אותו דחשיב כצרורות דאדם דחייב נזק שלם. ותו דהתם הבעלים גרמו דלא הו״ל לאפושי בטעינה משו״ה מקרי חץ הבעלים משא״כ בכלב שנטל חררה שאין זה גרמא של בעלים חשיב צרורות הכלב דמשלם רק חצי נזק וזה ברור) ולפ״ז בהכרח אנן קי״ל כר״י דאשו משום חציו ומשו״ה משלם בעל הכלב חצי נזק על כל הגדיש והדרא קושיית הראב״ד לדוכתא דבאדייה אדויי להוי כצרורות ע״י שינוי דחייב מיהת רבע נזק.
והנכון בכוונת רבנו כיון דאיהו מפרש אדייה אדויי דלא כפי׳ התוס׳ שזרק הגחלת דהו״ל הכל צרורות דבדין הוא אליבא דרבי יוחנן [דחייב] על כל הגדיש חצי נזק וכמ״ש התוס׳ בד״ה ורבי יוחנן, אלא רבנו מפרש כפי׳ הערוך שהוא מגרר ומשונה הוא ונמצא האי חצי נזק דמשלם על מקום גחלת אין זה מדין צרורות דלאו צרורות הוא אלא דחשיב משונה קרן וכמ״ש רבנו בפי׳ המשנה וז״ל ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק ע״כ שפיר י״ל דסובר רבנו דאצרורות של קרן פטור לגמרי דעיקר חיוב הקרן מפני שכוונתו להזיק והרי אין השור בעל דעה להבין שתצא אש להדליק כל הגדיש הילכך אינו חייב חצי נזק רק על מקום הגחלת שנתכוון להזיק ופטור על הגדיש לגמרי דדוקא באנח אנוחי דחשיב כי אורחא והוי תולדת שן ורגל הוא דגמירי לן צרורות אבל אין צרורות לקרן.
והא דקי״ל בפרקין ה״ה וה״ו בבעטה והתיזה יש עכ״פ צרורות ע״י שינוי לחייב רבע נזק עיין מה שכתבתי שם ושאני התם דגמירי לן הלכה למשה מסיני לחייב על הצרורות חצי נזק וזהו צרורות גמור שהתיזה צרורות הוא דמספקא לן אי גמירי לן הל״מ חצי נזק אף בצרורות משונה או דילמא גמירי לן דצרורות גמור ע״י שינוי רבע נזק משא״כ שאר גרמות דומיא דאש דילפינן בהיקש מצרורות ליכא למילף אלא מצרורות כאורחא משא״כ אש שגרם כלבו ע״י שינוי פטור לגמרי. א״נ יותר נכון דעד כאן לא מסופק הש״ס אלא בבעטה והתיזה דהנה בעיטה זו אע״ג דמשונה ודאי אינה תולדה דקרן דענין קרן הוא שכוונתו להזיק או בעטה ע״ג כלים לשבור משא״כ זו שבעטה בקרקע אין כוונתה להזיק (וכ״ש לפי מה שכתבתי בפרקין ה״ה דהש״ס מסופק דלמא לאו משונה הוא כלל אלא מתכוונת בבעיטתה להסיר אבן נגף וצור מכשול ומקרי צרורות כאורחא או דילמא דחשיב משונה דמתכוונת לבעוט כדי לזרוק צרורות אבל הא ודאי דמ״מ אין זה תולדה דקרן שאינה מתכוונת להזיק ולשבר הכלי שאינה בעלת בינה להיות קולע אל השערה לשבר הכלי בצרור אלא שמתכוונת להטיל צרורות וממילא הצרורות שוברין כלים במקרה ומקום שיפול האבן שם יהי היזק).
המורם מזה דפסיקא להש״ס דבעטה והתיזה אינו תולדת קרן שהרי אין כוונתו להזיק ומשו״ה פסיקא להש״ס דצרורות מקרי וחייב מדין תולדה דרגל אלא הבעיא כיון דבעיטה בקרקע משונה היא אי יש שינוי לצרורות וצריך העדאה או דילמא אין שינוי בצרורות וא״צ העדאה אבל פסיקא לש״ס דאין צרורות לקרן ר״ל כל שכוונתו להזיק וניתזו צרורות והזיקו ה״ז פטור על היזק הצרורות. ודוקא תנן ריש פ׳ כיצד הרגל דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק דדריסה כדרכה דהו״ל רגל מחייב על צרורות דידה חצי נזק אבל בעטה בכלי ושיברתו ונפל על כלי אחר פטור על השני דאין צרורות לקרן עיין מ״ש רבנו בפרקין ה״ד ועיין פ״א ה״י וזה ראייה לשיטת רבנו דפטור על צרורות דבעיטה.
וכן משמעות סוגיא דב״ק דף ג׳ ע״ב דצרורות חשיב תולדה דרגל ואי ס״ד דחייבין על צרורות הקרן אמאי קרי ליה תולדה [דרגל] ואי משום דמשתלם מן העלייה הא ודאי דצרורות דקרן אינו משתלם מן העלייה דהאיך ישלם על כלי ראשון שבעטה מגופה ועל השני מהעלייה. וכן אליבא דרבה דס״ל דמקרי תולדה דרגל דפטור ברה״ר ליכא למימר דעל כלי ראשון שבעטה חייב ברה״ר ועל השני דהוי צרורות פטור ברה״ר אא״כ נפלו הצרורות לחצר הניזק דזה אינו כשנדקדק בלשון רש״י ב״ק דף י״ט ע״א בד״ה לקרן מדמינן לה הואיל ובעטה אלמא דגירסת רש״י בעטה והתיזה משום דפסיקא להש״ס דצרורות כי אורחייהו תולדה דרגל ואח״כ תוך כדי דיבור סותר רש״י את דבריו בד״ה והזיקה ברה״ר דמשמע דהבעיא אי צרורות כי אורחייהו תולדה דקרן, ובהכרח מפרש רש״י דה״ק הש״ס מאי לאו התיזה ברה״ר והזיקה ברה״ר אלמא אפי׳ צרורות כאורחייהו תולדה דקרן וכ״ש בעטה והתיזה. ולזה מסיק הש״ס לא, התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י דהולכין אחר מקום ההיזק ולעולם דצרורות תולדה דרגל אפי׳ בעטה והתיזה. ולפ״ז לפי מסקנת הש״ס הא דתנן דרסה וכו׳ ה״ק דרסה ברשות הניזק ונפל השבר על כלי אחר ברשות הניזק על הראשון חייב נזק שלם ועל השני חצי נזק ותני עלה דאם דרסה ברה״ר והתיזה שבר לחצר הניזק על הראשון פטור ועל השני חייב חצי נזק וכל זה דוקא בדרסה דהו״ל רגל אבל בעטה בין ברה״ר ובין ברשות הניזק ונפל שבר בחצר הניזק ה״ז משלם על הראשון חצי נזק ועל השני פטור דאין צרורות לקרן דאילו יש צרורות לקרן היה חייב על השני חצי נזק בין ברה״ר ובין ברה״י וא״כ אמאי מקרי צרורות תולדה דרגל (ואפי׳ תימא יש שינוי לצרורות לרביע נזק אכתי למה מקרי תולדה דרגל כיון דגמירי לן דרגל דמשלם נזק שלם הרי זה משלם על הצרורות המחצה דהיינו חצי נזק וקרן דמשלם חצי נזק ה״ז משלם על צרורות המחצה דהיינו רבע נזק) ובהכרח מדקרי לצרורות תולדה דרגל צ״ל דדוקא אצרורות דרגל חייב אבל על צרורות דקרן שבעטה והתיזה פטור על השני דאין צרורות לקרן.
ומדוקדק מ״ש רבנו בפרקין ה״ה שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה, אלמא דלא בעי הש״ס אלא בבעטה בקרקע והתיזה דבעיטה בקרקע אפילו תימא משונה הוא חשיב תולדה דרגל ולא קרן כיון שאין כוונתו להזיק ומספקא ליה אי מהני השינוי לרבע נזק משא״כ בבעטה בכלי והתיזה פטור על השני דאין צרורות לקרן. ולזה נקיט רבנו לישנא דשלילה ואינו תולדת רגל דלפי מה שכתבתי פסיקא להש״ס שאינו תולדת קרן ומשו״ה בעטה והתיזה ברה״ר אם תפס חצי נזק מוציאין מידו דליכא למימר שהוא תולדה דקרן (ואין שינוי לצרורות) דאצרורות דקרן פטור. ואם הוא תולדה דרגל ואין שינוי לצרורות ה״ז פטור ברה״ר. אא״כ תאמר שהוא תולדה דרגל משונה ויש שינוי לצרורות לרבע נזק אז חייב רבע נזק אפי׳ ברה״ר דמקרי משונה דרגל ר״ל צרורות הבאין מרגל משונה דחייב ברה״ר ומשלם רק רבע נזק דאנן לא קיי״ל כפשיטות דר׳ זירא דמסתברא תולדה דרגל הוא אלא כבעיא דרב אשי דמסופק אם יש שינוי לצרורות לרבע נזק ומינה דה״ה לחייב ברה״ר דעיקר ההסברה בפי׳ המשנה לרבנו דכל מידי דלא שכיח דומיא דצרורות אע״ג דלאו קרן הוא שאין כוונתו להזיק ורגל מקרי מ״מ גמירי לן דמשלם רק חצי נזק ומשו״ה מסופק בבעטה והתיזה דהו״ל מידי דלא שכיח טפי אי מהני לרביע נזק ולחייב אפי׳ ברה״ר כקרן אע״ג דלאו קרן הוא. (ולשון הירושלמי פ״ב דב״ק ר׳ אלעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו בו חכמים בין ברה״י ובין ברה״ר לחצי כופר, דהיינו בהכרח בצרורות שהרי בתם ליכא כופר ועל דרך זה סובר רבנו דכל צרורות משונה פסיקא ליה להש״ס דלא חילקו בו חכמים וחייב עכ״פ רבע נזק בין ברה״ר ובין ברה״י אע״ג דלאו קרן הוא) ועיין מה שכתבתי בפרקין ה״ט, וי״ל הטעם דהא משו״ה רגל ברה״ר פטור הואיל דיש לו רשות להלך וא״כ ממילא בעטה והתיזה חייב ברה״ר דאין לה רשות לבעוט בקרקע ומשו״ה חייב אע״ג שאין כוונתו להזיק אבל לעולם אימא לך דבעטה והתיזה ודאי אינו תולדת קרן וכמ״ש.
והנה יש ראייה לזה דבהכרח פסיקא להש״ס דבעטה והתיזה איננו צרורות דקרן דאי סלקא דעתך דבעיא דרב אשי כדעת הראב״ד דפסיקא ליה דבעטה והתיזה חשיב צרורות דקרן אלא דמספקא ליה אי בצרורות דקרן חייב חצי נזק או רבע כמ״ש בפרקין ה״ה א״כ קשה טובא לדעת הראב״ד דהא אנן קיי״ל כרב פפא דחצי נזק צרורות מן העלייה משלם כמבואר בפרקין ה״ב וה״ג וא״כ לפי מה דאיתא בגמרא ב״ק דף י״ח ע״א דבברייתא קתני עלה דמתני׳ דכלב שנטל חררה על הגדיש משלם חצי נזק מגופו א״כ ליכא לאוקי מתני׳ באנחה אנוחי כדמוקי ר׳ יוחנן דף כ״ב דמשלם על הגדיש חצי נזק משום צרורות דאשו משום חציו, דזה אינו דא״כ משלם חצי נזק מעלייה כדין צרורות ועל כרחך צריך לאוקי מתני׳ בדשני בגחלת (דהיינו לדרך רבנו אדייה אדויי שמגרר הגחלת ולא שזרקו ודלא כמ״ש התו׳ ב״ק דף כ״ב ע״א ד״ה דאדייה וכו׳ והבן זה) וא״כ ודאי גם על מקום הגחלת משלם רק חצי נזק כדין קרן ולפ״ז תפשוט בעיא דרב אשי דאין שינוי לצרורות דא״כ שפיר נקיט במתני׳ ועל הגדיש משלם חצי נזק מגופו בין על מקום הגחלת ובין על הגדיש כולו דאי ס״ד יש שינוי לצרורות האיך אמרה מתני׳ ועל הגדיש משלם חצי נזק הכי הו״ל למימר על מקום הגחלת חצי נזק ועל הגדיש רבע נזק דבשלמא לריש לקיש דס״ל אשו משום ממונו ניחא דנקיט על הגדיש חצי נזק דהיינו מקום גחלת לבד דעל שאר הגדיש פטור לגמרי וכמבואר בירושלמי הנ״ל דר״ל מוקי מתני׳ במצית אור על כל שבולת ושבולת ושפיר השמיטה המשנה דין שאר הגדיש דודאי פטור. משא״כ אליבא דר׳ יוחנן דאשו משום חציו וחשיב צרורות אי ס״ד יש שינוי לצרורות כה״ג לא הו״ל לתנא דידן לסתום דחייב חצי נזק על מקום הגחלת והיה לו לומר דגם על שאר הגדיש משלם רבע נזק אלא ודאי האמת הוא דאין שינוי לצרורות ובאמת חייב על הכל חצי נזק בין על מקום הגחלת ובין על שאר הגדיש (ועיין בתוס׳ דף כ״ב ד״ה ור׳ יוחנן וכו׳ דתירוצם תמוה דאליבא דרבנן ודאי כח כחו ככחו דמי ואה״נ דלפי הברייתא דתני עלה משלם מגופו מוכרח ר׳ יוחנן לאוקים בדאדייה אדויי אלא ה״ק דמתני׳ שפיר מיתוקמא אפי׳ בדאנחה אנוחי) וזהו קושיא אלימתא לדרך הראב״ד, וראייה לשיטת רבנו דס״ל דבעיא דרב אשי דוקא בבעטה והתיזה משא״כ בנדון דידן היכא דאדייה אדויי דחשיב קרן גמור שמגרר וכוונתו להזיק אליבא דכו״ע פטור על צרורות דקרן, דשפיר מוקי ר׳ יוחנן ברייתא דתני עלה משתלם מגופו בדאדייה אדויי וחייב חצי נזק על מקום הגחלת ועל שאר הגדיש פטור לגמרי ונתיישבה השגת הראב״ד שבפרקין ה״ה והשגתו שבכאן וזה נכון לדרך רבנו לפי חומר הנושא ולא קדמני אדם בזה. (יח) בד״א כששמר בעל הגחלת וכו׳. עיין בהשגות ודעתו כדעת התוס׳ ב״ק דף כ״ג ע״א בד״ה וליחייב בעל הגחלת פי׳ וכו׳, דאע״ג דגירסתם וליחייב בעל הגחלת (דלא כהגהת רש״י וליחייב נמי בעל הגחלת) מ״מ מפרשים דנמי קאמר. והנה מ״ש התוס׳ כדפרישית לעיל גבי חנוני אין זה ראייה דאדרבה בב״ק דף כ״ב ע״א בד״ה ואי במסכסכת הביאו ראייה דהפירוש אמאי חייב החנוני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו והביאו ראיה מכאן דפי׳ ולחייב בעל הגחלת פירוש דיתחייב גם בעל הגחלת גם בעל הכלב דשניהם פשעו בשמירה, אלא דעיקר הוכחת התוס׳ דבהכרח כל בעל חי שנטל דבר המזיק והזיק שניהם חייבין בעל השור ובעל דבר המזיק ועיקר ראייתם מסוגיא דב״ק דף י״ט ע״ב דמסיק אלא מתני׳ בדאדייה אדויי וכי איתמר דרב הונא בעלמא אתמר וכו׳, ומדלא קאמר דרב הונא אמתני׳ קאי לא שנו אלא שנקשר מאליו אז חייב בעל התרנגול חצי נזק אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם ובעל התרנגול פטור אלא ודאי דאין בעל דבר המזיק חייב הכל דגם בעל השור מסייע זהו עיקר הוכחת התוס׳. ועיין מה שכתבתי בפרקין ה״י דלדרך רבנו כל היכי דאדייה אדויי דהיינו שלא שיבר בחוט בדרך הילוכו אלא גלגלו חשיב צרורות וליכא נזק שלם אפי׳ תימא שקשרו אדם ומשו״ה לא מיתוקמא מתני׳ בהכי. ומבואר שם דכל היכי שנקשר מאליו בעל התרנגול פטור משום איש בור ולא שור בור אלא בעל הדליל חייב חצי נזק בדאדייה אדויי ואם קשרו אדם וידע מזה בעל התרנגול הרי רק בעל התרנגול חייב חצי נזק וא״כ בנדון דידן שההיזק הוא אש ודאי בעל האש חייב דחשיב כנקשר מאליו.
ועיין כ״מ, ועיין לח״מ שבחנם טרח לומר דגריס רבנו נמי מדחייב בעל הכלב על מקום הגחלת, ולפי מה שכתבתי בפרקין ה״י דקיי״ל אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, נמצא על מקום הגחלת חייב בעל הכלב ופטור בעל הגחלת דכחו הוא אלא דעל שאר הגדיש דחשיב צרורות לר׳ יוחנן דאשו משום חציו הוא דקיי״ל בעל הגחלת חייב לבדו שהוא המזיק הקרוב שהדבר המזיק שלו ובעל האש חייב נזק שלם וזה ברור. והנה בגמ׳ פריך דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא וכו׳ ומסיק לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה ורבנו לא ביאר זה וסמך עצמו על מ״ש לקמן פ״ג ה״ה דאין חייבין על השן כשהוציאתו מרשות הניזק אא״כ אכלתו ברשות הניזק אפי׳ הוציאתו מחצר לשדה של בעל החצר עיי״ש. ועיין בתוס׳ ד״ה וליחייב בעל הגחלת, האי לישנא וכו׳, ואין דבריהם מוכרחין דאטו לא משכחת שאין בעל החררה הוא בעל הגחלת וכגון שבעל החררה אפאה אצל אופה דנמצא הגחלת של האופה וחתר הכלב והוציאו לתוך גדיש של בעל החררה ואכל אותה שם ומשו״ה קיצר רבנו בזה וסמך על מ״ש לקמן פ״ג ה״ה. (יט) המשסה כלבו. עיין השגות ועיין מ״מ ועי׳ לקמן פ״ו ה״ה ובהשגות שם ובמ״מ שם. דהנה דעת המ״מ לדמות לגמרי המשסה את הכלב לשור האצטדין דבתרווייהו חייב חצי נזק אע״פ שהועד. והדברים דחוקים דודאי שור האצטדין אונס מקרי ופטור אף מנזקין ואפי׳ רבא דמחייב במשסה כלבו מודה דשור האצטדין פטור וכמ״ש התוס׳ ב״ק דף כ״ד ע״ב בד״ה המשסה. והראב״ד כאן בהשגות סובר דרבנו מודה דמועד לשיסוי משלם נזק שלם דלא גרע משור שהוא מועד לשופרות. ומשו״ה כתב הראב״ד פ״ו ה״ה ועוד שכבר פסק למעלה [וכו׳] ודלא כמ״מ שהשיג שם על הראב״ד. וכן בים של שלמה ב״ק פ״ב מסיק דלא כדעת המ״מ אלא דמודה רבנו להראב״ד דמועד לשיסוי חייב נזק שלם דלא גרע ממועד לשופרות ושאני שור האצטדין שהוא אונס גמור אלא דבב״ק פ״ד מסיק בשור האצטדין דלא כדעת הראב״ד אלא כדעת רבנו דלא שייך העדאה בשור האצטדין דמועד הוא מעצמו עיי״ש. ואנכי הרואה שבמקום הזה יפה העיר המגדל עוז דקשה טובא לדעת הראב״ד דאי סלקא דעתך במועד לשיסוי משלם נזק שלם וא״כ הבעיא שבב״ק דף כ״ד ע״ב מי אמרינן מצי אמר ליה אנא מאי עבידנא ליה ויהיה פטור לגמרי אפי׳ הוא מועד או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך וכו׳, הרי זה חייב חצי נזק בתם ואם הועד לשיסוי משלם נזק שלם, אמר ר׳ זירא ת״ש ותם שיהיו תינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אז חשיב חזרה מהעדאה (עיין פ״ו ה״ז) הא נוגח חייב פי׳ נזק שלם דהרי מועד הוא אפי׳ בלא שיסוי ומדחה אביי דלמא אי נגח לא הוי תם ובהאי נגיחה לא מחייב, פי׳ דאי נגח לא חשיב חזרה והו״ל מועד שאם נגח בלא משמוש חייב נזק שלם אבל על נגיחה זו שע״י משמוש פטור לגמרי דהוי אנוס כשור האצטדין אע״ג דהוי מועד גמור ולפ״ז בהכרח דלפי המסקנא דרבא שאני משסה משור האצטדין דהתם אונס הוא ואפי׳ הועד פטור לגמרי והכא הוי מועד לשיסוי לשלם נזק שלם וכמ״ש התוס׳ והאיך מדמה הראב״ד שיסוי לשור האצטדין.
והנכון בכוונת רבנו דהטעם דבעל הכלב חייב רק חצי נזק אע״ג דהכלב מועד לשיסוי מפני דודאי גם המשסה חייב חצי נזק בדיני שמים דזה וזה גורם ולא שייך לומר בהא כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי כיון דהמשסה חייב בדיני שמים ושאני מועד לשופרות דהתוקע שופר לא עביד מידי ולפ״ז בשור האצטדין דאנוס הוא אין בו דין העדאה דלא מקרי קרן מועדת שאין כוונתו להזיק אלא מחמת שהרגילוהו בכך ומשו״ה מקרי משונה ואין הבעלים משלמין רק חצי נזק וכמ״ש רבנו בפי׳ המשנה שאין זה בטבע השור עיי״ש. ובזה נתקיימו דברי המ״מ דבשור האצטדין חשיב תם משא״כ מועד לשופרות חשיב כוונתו להזיק ע״י שופרות ואורחיה הוא שכן טבעו להיות נבעת מקול שופר ומזיק וחייבין הבעלים נזק שלם משא״כ המשסה כלב אין לחייבו נזק שלם כיון דגם המשסה גורם וחייב בדיני שמים ומסייע בהיזק ומשו״ה לא הוי ליה כ״כ לאסוקי דעתו שישסוהו כמו בשופרות דהו״ל לאסוקי דעתו שישמע קול שופר ויזיק. וחילוק בין שור אצטדין למועד לשופרות מבואר בים של שלמה כנ״ל.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון