כך ב1, כבכתוב. א: תבואתך.
ד (מ׳מן׳): מאותן. קיצור מכוון. וכבר קיצר כיו״ב בהלכות קודמות ולא הערנו על כך, אבל כאן זו דוגמא לכך שהקיצור אינו ראוי, כי ׳מאותן׳ יכול להתייחס לתאנים ולא לגרוגרות.
בד׳ (גם פ בסוגריים) נוסף: המלח. אך בכתבי־היד לית, וכן בפיהמ״ש שביעית ט, ב כתב רבנו (בערבית): לים, ותו לא (ולא הוסיף את התואר ׳המלוח׳ שבו מתארים בערבית את הים הגדול, כי בפירות, בניגוד למעות להלן הל׳ ח׳, אין צריך דוקא ים מלוח, ע׳ הל׳ ערכים וחרמים ח, ח).
ד (מ׳או׳): ומאבדן לכל. וקלקול לשון הוא.
כך ב1, ת1. בא׳ נכפלה בטעות מלת ׳פעמים׳.
כך ב1, ת1. א: שבלה.
ד (מ׳ישליך׳): ישליכם. אך זה מטעה לחשוב שמדובר על המאכלות, ע׳ לעיל הל׳ ג׳ הערה 9.
בד׳ לית מ׳אוכל׳. שוב קיצור לא כל כך מוצלח.
ת1: שבו. ד (גם פ): שבצוער. וכ״ה לפנינו בגמ׳
פסחים נג., ונוסח הפנים קשה, ע׳ דברים לד, ג.
ד (מ׳וכן׳): ואוכלין. אך רבנו משתמש בלשון ׳וכן׳ גם לדומה ולא רק לשוה.
ד: מאכל. וכן בסמוך. אך במשנה שביעית שם בכ״י רבנו כבפנים.
ד (מ׳ויש׳): הוא ודמיו. אינו נרתע מלקצר גם את לשון המשנה שביעית ז, א.
ב1: והעולשין, וכתיב מלא הוא, וכ״ה במשנה שביעית שם בכ״י רבנו, אבל בַּפירוש שם כבפנים.
ת1: אסטס. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה במשנה שביעית שם בכ״י רבנו, והטי״ת מנוקדת בצירה, אך בַּפירוש שם כבפנים.
ד (מ׳לו׳ הראשון): לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור. כנ״ל הערה 11.
ד: עיקרי. אך במשנה שביעית שם בכ״י רבנו כבפנים.
ד: והערקבנין. ובגיליון: בירושלמי והערקבלין. אך במשנה שביעית שם בכ״י רבנו כבפנים.
בד׳ לית מ׳ולא׳. חיסר דין חשוב המופיע במשנה שם.
בב1, ת1 נוסף: היא. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ נוסף: ונושרין. אך לדעת רבנו ה׳נבילה׳ היא היא הנשירה (נבל=נפל), ע׳ פיהמ״ש ברכות ו, ג.
כך ב1, ת1. א: עלה.
ד: רשאי ללקט. שינוי לשון שלא לצורך.
בד׳ (גם פ) נוסף: מן העלים. אך בכתבי־היד כבפנים, ו׳האילנות׳ כאן הוא במקום ׳העלין׳ שבהלכה הבאה, ע׳
משנה ערלה א, ז.