(ג)אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא״כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ״ש הרב המגיד ז״ל. ודע שראיתי להתוס׳ פרק כל שעה (דף כ״ט ד״ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר״י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר׳ יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע״כ. ומ״ש התוס׳ ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ״מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ״ש התוס׳ (דף כ״ח) ד״ה וחמץ ודוק:
והנה עיקר דברי ר״י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר״י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ״ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו״ל לאו הניתק לעשה ע״כ. וכ״כ התוס׳ שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר״י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש״י שם דה״ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע״כ. (א״ה ע״כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ״ש רש״י גופיה בריש פ״ק דפסחים (דף ד׳) דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי׳ תל״א וזה הוא דעת הרמב״ם פ״ב כמ״ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא״כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז״ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי״ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א״ה ובתשו׳ הריב״ש סי׳ ת״א מבואר כדברי הרמב״ם יע״ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש״י והתוס׳ דל״ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס׳ דבר שמואל סי׳ ל״ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע״כ. ומהר״ר צבי אשכנזי בתשובה סי׳ מ״ב תמה עליו שהרי הר״ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא״כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע״כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה״ה בפ״ג דהמוצא חמץ ביו״ט אע״פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו״ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע״ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו״ט אע״ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ״מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע״ג דלדעת רשב״ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ״ש הר״ן בפ׳ כלל גדול וכן פסק מור״ם בספר המפה סימן שכ״א מ״מ לדעת הרמב״ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ״ש בתשובת הרשב״א שהביא מרן בכ״מ פכ״א מהלכות שבת דין י״ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה״ד שהביא מרן סי׳ שכ״א וע״ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ״ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי״ד:) יע״ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב״ש לאוקמה בשבת דוקא):
(ו)אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. בפרק אלו עוברין (דף מ״ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע״י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א״ר יהודה אמר רב ר״מ היא וכו׳ שמעינן ליה לר״מ נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת רב נחמן אמר ר״א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר״א וכו׳ ושמעינן ליה לר״א דאמר חמץ דגן גמור ע״י תערובת בלאו וכ״ש נוקשה בעיניה ור״נ מ״ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע״י תערובת לא ורב יהודה מ״ט לא אמר כר״נ אמר לך ע״כ לא קאמר ר״א התם אלא חמץ דגן גמור ע״י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו׳. והנה הטור ז״ל סי׳ תמ״ב כתב וז״ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר״א הם בלאו ואין בהני כרת ע״כ והקשה עליו מרן הב״י דבגמרא מוכח דהלכתא כר״י דקאמר דע״כ לא קאמר ר״א אלא חמץ גמור ע״י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר״י וכו׳ ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר״נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ״ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור״נ מ״ט לא אמר כר״י אמר לך דלמא ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע״י תערובת לא ואם איתא דר״נ ס״ל דשוים הם אימא דר״מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה״ה לתערובת ומאי אולמיה דר״א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני׳ כותיה מר״מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס״ל דחמץ ע״י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ״ע. (א״ה וכבר השיגו הב״ח יע״ש ועיין בספר פר״ח (דף י״ז) שכתב על קושית מרן דלק״מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר״א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר״א דאסר אלא בעירוב מנ״ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר״א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק״ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן:
אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ״ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ׳ שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס׳ דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר״א חמץ נוקשה אימא משום דכ״ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר״נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר״נ דס״ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר״א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס״ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא״כ א״ש הא דיליף ר״א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר״נ דנוקשה חמור מתערובת מנ״ל לר״א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר״נ משום דהתם לא קאמר ר״א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר״א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר״מ כפי סברת רב יהודה דס״ל דר״מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס״ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר״מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר״מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר״א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר״א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס״ד דהילפותא דר״א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר״י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא״כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א״כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא״כ דל מהכא סיעתא דר״י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס״ל להטור דהלכה כר״נ משום דמסתבר טעמיה וכמ״ש מרן שם ע״ש:
(ז)האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה״ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. יומא פ׳ יוה״כ (דף ע״ד) גופא חצי שיעור ר״י אמר אסור מן התורה ור״ל אמר מותר מן התורה ר״י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר״ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר״י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס׳ דמאי דאיצטרך לר״י טעמא דחזי לאיצטרופי אע״ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו״א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע״כ. (א״ה עיין מ״ש לעיל פי״ח מהל׳ שבת הלכה א׳) ומדברי הר״ן בפ״ג דשבועות נראה דמש״ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו״א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא״כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא״כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי״ל כר״י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל״ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי״ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ״מ והניחו בצ״ע. וראיתי לרב מהרלנ״ח בתשובה סי׳ נ״א דהוקשה לו קושית מרן ז״ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז״ל מזה דביום י״ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע״ש:
וראיתי להרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג הלכות חמץ שכתב וז״ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו׳ שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע״ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ״ט דר״י משום דחזי לאיצטרופי ה״פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ״כ אינו חייב קרבן או כרת אע״ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ״ל. וא״ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי״ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר״ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור״ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור״י ס״ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו״א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר״ן ז״ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו״א דלעולם אתא הלכתא ואפקי׳ לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא״ם ז״ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא״ם ז״ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ״ח ז״ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא״ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס״ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור״ל דר׳ יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור״ל ס״ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה״ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר״ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר״ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר״י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא״ם ז״ל ור״ל דלית ליה האי טעמא ס״ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא:
עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס״ט כתב הסמ״ג מחלוקת זה דר׳ יוחנן ור״ל וכתב דטעמיה דר׳ יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע״כ. וכתב הרא״ם ז״ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע״ג דטעמיה דר״י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ״ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ״מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו׳ ע״כ. והנה יש לחקור מה ס״ל לר״י בפי׳ תענו אי ס״ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א״כ מאי האי דאמרינן בפ׳ בתרא דיומא (דף פ״א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א״כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש״ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא״ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א״כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי״ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר׳ יוחנן אבל ר״ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ״ש למעלה ור״ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו׳. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ״ל לתלמודא דר״ל ס״ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס״ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר״ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו׳ דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס״ל לר״א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר״י לית ליה טעם זה דר״ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר״י איך הביא דברי ר״ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא:
עוד אני תמיה על סברת הרא״ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א״כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א״ה עיין בפ״ד מה׳ שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא״ם ז״ל הללו יע״ש):
(ח)וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו׳. (א״ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ״ה מהל׳ יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי׳ כ״ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק):בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו