×
Mikraot Gedolot Tutorial
רמב״ם
פירוש
הערותNotes
E/ע
רמב״ם שמיטה ויובל ד׳רמב״ם
;?!
אָ
(א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרין שנקצצו מקודם וחזרו ועשו, ושניהן נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כ״ה:ו׳):
אפילו שדה שניטייבה בשביעית וצימחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר ״את ספיח קצירך לא תקצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה. כיצד, כגון שעקרא כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל:
(ב) ומדברי סופרים, שיהיו כל הספחיןב אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהן, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן, ויאמר, ספחין הן. לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית: (ג) הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטין וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקט אותן מכין אותו מכת מרדות: (ד) ספיחין העולין בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהן, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, אלאג שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה נירד רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו: (ה) ספחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה. ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. (ו) ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך ספחין מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין: (ז) בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן, מותרין, ואם לאו, אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחין אותן במוצאי שביעית אלא משייעשה כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. (ח) ומאמתיה מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש: (ט) באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית, (י) התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית: (יא) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר הפרי, אם נגמר פריין קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספחין. (יב) הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככדו בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית, ואפילו היה ככד בשישית, הואיל ונלקט בשביעית, הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר: (יג) וכן, פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי, והירק, אחר לקיטתו: (יד) פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הואז אסור: (טו) עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחין, ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין זרעו בין ירקוח מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין, וירקו מותר: (טז) בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית: (יז) הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל שמנע מהן שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות שישית. פחות מכאןט, הרי הן כספיחי שביעית: (יח) הדלועין שקיימן לזרע, אם הקשוי לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, מפני שהן מפירות שישית. ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית, ואם היו רכין, אסור לקיימן משום ספיחין. ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית, מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקינרסיא, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית, מותריב. (יט) לוף של ערב שביעית, וכן הבצליםיג הקיצונים ופואה שגמרויד לפני שביעית, מותר לעקור אותן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ: (כ) הבצלים שירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלים שלהן ירוקין, הרי אלו מותרין, ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ, ואותן העלים אסורין משום ספחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמם בהתרן עומדין: (כא) בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל. הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתהטו על ידי קרקע: (כב) הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ״את ענבי נזירך לא תבצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳). ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים, לוקה: (כג) וכיצד עושה, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש הוא אותן בחורבה. ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבדטז קטן ביותר. וטוחן בבית הבדיז, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר כל הדברים, כל שיכול לשנות, משנה: (כד) מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״ (שמות כ״ג:י״א). וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ״ואכלו אביוני עמך״ (שמות כ״ג:י״א). ויש לו להביא מעט בתוךיח ביתויט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין. ואם הביא יתר מזה, מותר: (כה) אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם״ (ויקרא כ״ה:ב׳), בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. (כו) כל שהחזיקו בוכ עולי בבל ועדכא כזיב, אסור בעבודה, וכל הספחין הצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספחין הצומחין בו מותרין באכילה. ומאמנהכב והלאה מותר בעבודה בשביעית: (כז) סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן: (כח) עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריאכג מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. (כט) גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהן: (ל) עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן שומריםכד, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה
הערות
א ד (גם פ): שקצר. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ב כך א וב1 גם במקומות נוספים להלן, אך במקומות אחרים: ספיחין. ובת1 בכל מקום: ספיחין (או: ספיחים). וכך ד (גם פ, ק). ושתי הצורות מצויות במשנה בכ״י רבנו, ר׳ למשל שקלים ד, א ושביעית ט, א.
ג בב1, ת1 לית, וגם בא׳ לא היה, ונוסף בין השיטין.
ד כך ב1, ת1. א: נייר.
ה ד: מאימתי. אך אין כאן הלכה חדשה.
ו ת1: כבד. ד: כככר. וכן בסמוך. ע׳ הל׳ מעשר שני א, ו הערה 6.
ז בד׳ לית מ׳הרי׳. וע׳ ר״י קורקוס שמצא בכתב⁠־יד כבפנים, ושאולי יש מזה נפ״מ להבנת ההלכה.
ח ד (גם פ, ק) [מ׳זרעו׳]: ירקו בין זרעו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ובלשון ׳בין... בין׳ פעמים שהרבותא ראשונה ופעמים שהיא שניה.
ט ב1, ב9: מכן. וכך ד (גם ק).
י ד: הוקשו. וכן לקמן. אך במשנה שביעית ב, י בכ״י רבנו כבפנים, והה״א מנוקדת בחיריק.
יא ת1: הקינדס. וכך ד (בלי יו״ד). אך במשנה כלאים ה, ח בכ״י רבנו כבפנים.
יב בב1 לית מ׳ואין מחייבין׳ השני, אך בתוספתא שביעית ב, ט ישנו.
יג בד׳ נוסף: של ערב שביעית. הוסיף שלא לצורך והפריד בין ׳הבצלים׳ ל׳הקיצונים׳.
יד ת1: שנגמרו. וכך ד (גם פ, ק).
טו ד: נטילתה. אך בגמ׳ נדרים נח: כבפנים, ואין כאן נטילה אלא ביטול.
טז ד: לתוך בד. אך במשנה שביעית ח, ו בכ״י רבנו: ׳לבודדה׳, ופירש שם שהוא בד קטן ביותר.
יז בד׳ (גם פ בסוגריים) נוסף: ובקוטב. רצה להוסיף על פי לשון המשנה שם, אך הוסיפו שלא במקום, ע׳ במשנה ובפיהמ״ש, וכך עולה מדברי ה׳כסף משנה׳, שאין גורסים ׳ובקוטב׳, ע״ש.
יח ב9, ת1: לתוך. וכך ד (גם פ, ק).
יט ד (מ׳מעט׳): לתוך ביתו מעט. שינוי לשון לגריעותא.
כ כך ב1, ב9, ת1. ובא׳ המלה ׳בו׳ נשמטה, ונוספה בין השיטין אחרי ׳עולי׳.
כא ד (גם פ, ק): עד. אך לשון הפנים היא בגלל ״רצועה נפקא״, ע׳ גיטין ז:
כב ב1, ב9, ת1: ומהנהר ומאמנה. וכך ד (גם פ, ק). ובמשנה שביעית ו, א בכ״י רבנו: מן הנהר ועד אמנם (ובמקום ׳והלאה׳: ולפנים. וב׳מלאכת שלמה׳ ניקד: ולפָנים).
כג ד (מ׳עבר׳): סוריא ועבר הירדן. אך רבנו פתח במאי דסליק מיניה.
כד ב9, ת1: שומר, וכ״ה בתוספתא שביעית ד, ד. ד: נאמן. אך אין כאן ענין של נאמנות אלא של שמירה והגנה.
E/ע
הערותNotes
(יח) ואם לאו אסורים כספיחי שביעית. עיין בפירוש המשנה ובמהרימ״ט ח״א סימן פ״ג: (כד) מצות עשה להשמיט כו׳. עיין בהראב״ד פ״ה דעדיות משנה א׳ דגריס ובה״א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב״ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו׳ וכבר הביא הר״ן דברי הראב״ד הללו בפ״ד דע״ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע״ש. (*א״ה עיין במ״ש הרב המחבר): (כה) ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מ״ש מרן דרבינו מפרש הא דא״ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו׳. אני תמיה על מרן דהא אף לר״ת דס״ל דפי׳ שמטת קרקע הוא יובל מ״מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ״כ בפ״ק דקידושין (דף ל״ח). ואפשר היה לומר דס״ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה״ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג״כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש״י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכדמוכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ״ק דמועד קטן (דף ב׳) אמרי׳ וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו׳. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא״כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא: (כו) כל שהחזיקו בו עולי בבל כו׳. תנן בריש פ״ו ממסכת שביעית ג׳ ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו׳ לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו׳ נאכל ונעבד ע״כ. ופי׳ הר״ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו׳ ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ״מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע״כ. ורבינו בפי׳ המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע״י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר״ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע״כ ס״ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר״ש אני מסתפק במ״ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ״ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור״ע כתב שפירוש הר״ש הוא עיקר. הן אמת שפי׳ הר״ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ״ט ג׳ ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו׳ ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב״ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ״ע. ואל תשיבני ממ״ש מרן על דברי הראב״ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו׳ שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס״ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ״מ נראה דהר״ש ור״ע ס״ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר״ש בפ״ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע״ש ומדברי התוס׳ בפ״ק דיבמות (דף י״ו) ד״ה עמון נראה דס״ל דעבר הירדן המוזכר בפ״ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר״ת דס״ל דעבר הירדן דפ״ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס״ל כפי׳ הר״ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ״ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס״ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר״ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר: (כז) אבל עמון ומואב ומצרים וכו׳. תניא בפ״ק דחגיגה (עלה ג׳) נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ״ע בשביעית כו׳ ופירש״י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ״ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע״כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ״ו דמס׳ שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ״ק דיבמות (דף י״ו) פי׳ רש״י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש״י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע״י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ״מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ״ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ״ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח״ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ״מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ״ו מהלכות מתנות עניים דין ה׳ שנת השמטה כולה הפקר כו׳ ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו׳ מתוך דבריו נראה דדוקא בח״ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ״ע או מע״ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו׳ כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ״מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ״מ הספיחים מותרים ואף אליבא דהר״ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ״מ נ״ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו׳ והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע״כ. מוכח מדבריו דס״ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ״ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ״ש מהר״ר דוד עראמה ז״ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ״ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ״מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה״נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר״ט וראב״ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז״ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ״ע חייבים במעשר ש״מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ״ש רבינו בפ״ד ממסכת ידים משנה ג׳ והמעיין בדבריו יראה דס״ל דכ״מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ״ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ״ש הר״ש ג״כ במתני׳ דידים יש להוכיח דס״ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו׳ שאפילו את״ל שלא כבשום עולי בבל ע״כ שביעית נוהג בהן כו׳ משמע דס״ל דכ״מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס׳ בפ״ק דיבמות נראה דס״ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר״ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע״ש:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Rambam
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×