(ה)עו״ג שנגע ביין שלא בכוונה וכן תינוק עו״ג שנגע ביין אסור בשתיה כו׳ (בימים הקדמונים בזמן הבית): עיין לח״מ דגריס כהתוספות, וגירסת רש״י תמוה מאי דמיון מגע ע״י דבר אחר לתינוק עו״ג, ואפשר דהא דגזרו בתינוק עו״ג למגע יין נסך אעפ״י שאינו יודע בטיב ע״ז ולאו בר ניסוך הוא ולא מצי לנסך בכוונה, ומשום לא פלוג לא שייך למיגזר דהא כי גזרו על עו״ג שיטמא בזיבה לא גזרו על עו״ג שאינו ראוי לביאה ולא השווהו לישראל, ונראה טעמו דעו״ג קטן רגיל לרכוב על כתפיו של גדול וא״כ לא זהירי ויבוא העו״ג ליגע ע״י הקטן ביין והוי הקטן כקנה וכמו שנגע הגדול בקנה ביין, וכמו גבי שבת גדול אוחז בידו וקטן כותב חייב [כ״מ ברבינו הלכות שבת] ואם לחוש למגע בכוונה הלא יכול ליגע בעצמו העו״ג וע״כ דשלא בכוונה, וא״כ מוכחא מיהא דמגע עו״ג ע״י דבר אחר שלא בכוונה אסור בשתיה, וזה שהקשו רב כהנא ורב אסי לרב מתינוק עו״ג שעושה יין נסך והשיב דאינו אסור רק בשתיה, ובזה א״ש שיטת הירושלמי בלוקח עבדים מן העו״ג קטנים אינם עושים יין נסך אבל עו״ג עצמו קטן עושה יין נסך משום דגבי עבדים לא שכיחי גביה גדולים וזה רחוק קצת אבל הוא נכון לדעתי ודוק:
(ט)הנה שיטת רבינו דכל המתנסך ע״ג המזבח איתא בגזירת ניסוך לענין סתם יינם לכן צמוקין מתנסך דתניא יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר, ומפני זה יין מבושל אינו מתנסך שאינו ראוי למזבח, ולכן הורו גאוני המערב שאם נתערב מעט דבש אינו כעין הקרב בפנים ואינו מתנסך אם כי גבי קידוש הביא החולק עליהן, אולי משום דשם מקדשין גם על חמר מדינה לדברי רוב גאונים, ומזוג שנאסר במגע יינן סבר רבינו דכשר לנסוך ע״ג המזבח ומפרש הך דהמוכר פירות אילימא למעוטי מזוג עלויי עלייה, פירוש ואמאי לא יהא כשר לגבי מזבח (וכן כתב הלח״מ) ואם דאמרו בספרי כ״ג, כשהוא אומר ונסכו רביעית ההין כו׳ הסך נסך שכר לה׳, חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג. פירושו דבעי לנסכים רביעית ההין יין צריך להיות זה השיעור חי יין לבד פרי הגפן בלא שום דבר אחר, ואם נתמזג עם מים חסר מן השיעור והוי כמביא פחות מרביעית יין, אע״ג דמן היין לא פקע שם יין, בכ״ז השיעור של רביעית ההין לא נשלם, ואף אם המים הוא מעט ג״כ חסר מן שיעורו של יין דביטול לא שייך לאיצטרופי לשיעור שאמרה תורה, וכיון שכן צריך לקדש בכלי יין חי, הא אם ישים בכלי שרת רביעית ההין יין מזוג לא יתקדש בכלי שרת דאין מקדשין אלא מלאים כדאמרו פ״ק דמנחות דף ח׳ עיי״ש, וכי אמרינן דמתנסך ע״ג המזבח נפ״מ דאם נתערב לאחר שנתקדש בכלי שרת, אז נתערב עם מים אם נאמר דמזוג פסול תו פקע שם יין מיניה ונפסל למזבח, ולשיטת רבינו דכשר הוי כדם שנתערב במים דאם מראית הדם ניכר כשר לזרוק ע״ג המזבח כן ביין המתערבב עם מים, כיון דמזוג לא פקע תורת יין מינה אם מראית היין ניכר כשר לזורקו ע״ג המזבח וזה אמר הגמרא עלויי עלייה פירוש ואמאי יפקע שם יין מיניה ואמאי יפסל מע״ג המזבח: וכיון שכן א״ש מה דכתב רבינו בהלכות תמידין ומוספין פ״י ואם עירב המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא, הרי דסובר רבינו דיין מזוג אינו יין פסול ולכך כשר כשערבב שניהם היין לתוך המים, דאי משום תערובות הא עולין לא בטלי בהדדי, ועוד דאף למ״ד עולין מבטלין זא״ז הא מראית יין ניכר בתוך המים, ולא שייך לומר דכשעירה טפה קמייתא כבר נבטלה ותו הוי דחוי ואינו חוזר ונראה דהא כל שבידו לא הוי דחוי כ״ש כאן דמצוה איכא לשפוך את כל היין לתוך המים כי היכי דלא יחסר שיעור נסכי יין בהדי טפה קמייתא דנפלה תוך המים. ורש״י שמפרש דיין מזוג פסול ופקע שם יין מינה לגבי מזבח מפרש שעירה היין לתוך נקב של יין שאינו דק, יצא, אבל לא שעירה היין לתוך המים, וכמו דפרישית הך דספרי דאי אתה מנסך מזוג קאי על השיעור של רביעית דבעי להיות רביעית יין חי. כן כיוצא בו פרש״י הך דתנן שהיין והמים המגולים פסולים כו׳ והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעור, כש״כ כאן גבי מזוג דהמים משלים להשיעור ובעי רביעית ההין יין חי בלא מים אבל לא דפסול מזוג ע״ג המזבח ולכך שפיר מתנסך. כן נראה ברור שיטת רבינו ז״ל ודוק. ולשיטת רבינו סבר ר׳ יהודה דעירה של מים לוג בתוך ג׳ לוגין לא יצא, משום דבלוג היה מנסך מים והיה בטל המים בתוך היין דהמים לוג והיין שלשה לוגין ור״י סבר דעולין מבטלין זא״ז אם אינן מין במינו ודוק:
(יא)לפיכך אין דורכין עם העו״ג בגת שמא יגע בידו וינסך ואפילו היה כפות. ובהלכה י״ב עו״ג שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וישראל הוא שכנסו בחבית הר״ז אסור בשתיה: הנה לקמן פי״ב ה״ב כתב, נטל כלי של יין והגביהו כו׳ נאסר שהרי היין בא מכחו ועיין כס״מ שם שאסור בהנאה, וא״כ כיון דכחו אסור בהנאה לשיטת רבינו, א״כ איך כתב כאן דעו״ג שדרך היין ולא נגע בו הר״ז אסור בשתיה, דאמאי הא כחו הוא וכמו מעצרא זיירא דדף ס׳ דחשיב כחו, אולם נראה בדעת רבינו דסובר, דדוקא מגע ע״י דבר אחר שלא בכוונה היינו ע״י טרדא שרי, אבל מדדו ביד ורגל אסור דמגע גופו גרע ואפילו ע״י טרדא אסור בהנאה, ודוקא מדדו בקנה ימכר וכן כתב הב״י, ומש״ה גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא בדף נ״ט אמר ר״א נקטוה לידיה דלא לישכשך ביה, אע״ג דדמי למדדו בקנה דטרוד בעבידתיה, מ״מ כיון דבגופו נגע גרע, ועיין ביאורי הגר״א ס״ק ל״א בסימן קכ״ד וז״ב דלא כש״ך. וסבר רבינו דמגע ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתיה דדמי לכחו שלא בכוונת מגע דשרי בשתיה כמוש״כ גבי עובדא דר״י בר ארזא וכן פסק רבינו לקמן כמוש״כ הט״ז ס״ק למ״ד, וא״כ כמו דמגע ע״י דבר אחר היכי דטרוד בעבידתיה מותר בהנאה ואסור בשתיה כמו מדדו בקנה, ה״ה בכחו היכי דטריד מותר בהנאה ואסור בשתיה, ומשום זה שפיר פסק רבינו דעו״ג שדרך היין הר״ז אסור בשתיה, דהוי כחו ע״י טרדא דטרוד בעבידתיה דמלאכת הדריכה הוי כמדדו בקנה ומותר בהנאה. וראיתי בעזה״י תנא דמסייע לי הריטב״א דאוסר כוחו בהנאה ומתיר היכי דטרוד בעבידתיה כמבואר בדף ס׳ ד״ה בכחו כ״ע לא פליגי ובד״ה חמרא אסור, והוא כשיטת רבינו ודוק, ובחנם נתקשה בזה בהגהות רעק״א עיי״ש: ודע דרשב״ם פירש במשנתנו הך דתנא ירד לבור מה שבבור אסור בלא נגיעת עו״ג במה שבבור, רק מטעם כחו של עו״ג דמכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור. ונראה דפליגי ע״ז הר״ת ורש״י, ודעתם דאימתי הוה יין משירד לבור, א״כ בשעת הדריכה שדרך בגת לא הוי יין, וכשהוה יין אז לא דרך, ושוב לא שייך ע״ז כחו, דהוה כמו כח כחו ע״י דבר אחר ע״י חרצנים וזגים ויין שבגת דלאו בני ניסוך נינהו למשנה ראשונה ולא הוי ככח כחו ופשוט. וסברת הרשב״ם, דמכח העו״ג ירד היין לבור ונעשה מכחו יין, ומתורץ לפי שיטתו קושית תוספות ד״ה לימא תלתא תנאי, דנימא משירד לבור ויקפה, וכמו דמתרץ משנה קמייתא, ולפ״ז ניחא, דא״כ דצריך לקפוי דבור והיינו כשהוא נח בבור, וזה לא אתי מכח דיליה, וא״כ אמאי מיתסר בלא מגע דיליה ופשוט מאד: ודע, דאפילו למאן דאסר כחו בהנאה, מ״מ גבי מעצרא זיירא אפשר דמותר בהנאה, דכאן בשעה שדורך אינו יין רק שנמשך מכחו, וזה גופיה טעם דמאן דשרי במעצרא זיירא, אע״ג דבמערה מודה דאסור כחו כמוש״כ הריטב״א וכל הפוסקים כתבו דעיקר ניסוך דרך הרקה לבד רבינו דע״כ אינו סובר כן. והראיה דהשמיט הך דמעצרא זיירא וסמך אהא דהמערה ע״כ סבר דשניהן ענין אחד וכמוש״כ הב״י ודוק:
(יב)לפיכך אין דורכין עם העו״ג בגת שמא יגע בידו וינסך ואפילו היה כפות. ובהלכה י״ב עו״ג שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וישראל הוא שכנסו בחבית הר״ז אסור בשתיה: הנה לקמן פי״ב ה״ב כתב, נטל כלי של יין והגביהו כו׳ נאסר שהרי היין בא מכחו ועיין כס״מ שם שאסור בהנאה, וא״כ כיון דכחו אסור בהנאה לשיטת רבינו, א״כ איך כתב כאן דעו״ג שדרך היין ולא נגע בו הר״ז אסור בשתיה, דאמאי הא כחו הוא וכמו מעצרא זיירא דדף ס׳ דחשיב כחו, אולם נראה בדעת רבינו דסובר, דדוקא מגע ע״י דבר אחר שלא בכוונה היינו ע״י טרדא שרי, אבל מדדו ביד ורגל אסור דמגע גופו גרע ואפילו ע״י טרדא אסור בהנאה, ודוקא מדדו בקנה ימכר וכן כתב הב״י, ומש״ה גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא בדף נ״ט אמר ר״א נקטוה לידיה דלא לישכשך ביה, אע״ג דדמי למדדו בקנה דטרוד בעבידתיה, מ״מ כיון דבגופו נגע גרע, ועיין ביאורי הגר״א ס״ק ל״א בסימן קכ״ד וז״ב דלא כש״ך. וסבר רבינו דמגע ע״י דבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתיה דדמי לכחו שלא בכוונת מגע דשרי בשתיה כמוש״כ גבי עובדא דר״י בר ארזא וכן פסק רבינו לקמן כמוש״כ הט״ז ס״ק למ״ד, וא״כ כמו דמגע ע״י דבר אחר היכי דטרוד בעבידתיה מותר בהנאה ואסור בשתיה כמו מדדו בקנה, ה״ה בכחו היכי דטריד מותר בהנאה ואסור בשתיה, ומשום זה שפיר פסק רבינו דעו״ג שדרך היין הר״ז אסור בשתיה, דהוי כחו ע״י טרדא דטרוד בעבידתיה דמלאכת הדריכה הוי כמדדו בקנה ומותר בהנאה. וראיתי בעזה״י תנא דמסייע לי הריטב״א דאוסר כוחו בהנאה ומתיר היכי דטרוד בעבידתיה כמבואר בדף ס׳ ד״ה בכחו כ״ע לא פליגי ובד״ה חמרא אסור, והוא כשיטת רבינו ודוק, ובחנם נתקשה בזה בהגהות רעק״א עיי״ש: ודע דרשב״ם פירש במשנתנו הך דתנא ירד לבור מה שבבור אסור בלא נגיעת עו״ג במה שבבור, רק מטעם כחו של עו״ג דמכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור. ונראה דפליגי ע״ז הר״ת ורש״י, ודעתם דאימתי הוה יין משירד לבור, א״כ בשעת הדריכה שדרך בגת לא הוי יין, וכשהוה יין אז לא דרך, ושוב לא שייך ע״ז כחו, דהוה כמו כח כחו ע״י דבר אחר ע״י חרצנים וזגים ויין שבגת דלאו בני ניסוך נינהו למשנה ראשונה ולא הוי ככח כחו ופשוט. וסברת הרשב״ם, דמכח העו״ג ירד היין לבור ונעשה מכחו יין, ומתורץ לפי שיטתו קושית תוספות ד״ה לימא תלתא תנאי, דנימא משירד לבור ויקפה, וכמו דמתרץ משנה קמייתא, ולפ״ז ניחא, דא״כ דצריך לקפוי דבור והיינו כשהוא נח בבור, וזה לא אתי מכח דיליה, וא״כ אמאי מיתסר בלא מגע דיליה ופשוט מאד: ודע, דאפילו למאן דאסר כחו בהנאה, מ״מ גבי מעצרא זיירא אפשר דמותר בהנאה, דכאן בשעה שדורך אינו יין רק שנמשך מכחו, וזה גופיה טעם דמאן דשרי במעצרא זיירא, אע״ג דבמערה מודה דאסור כחו כמוש״כ הריטב״א וכל הפוסקים כתבו דעיקר ניסוך דרך הרקה לבד רבינו דע״כ אינו סובר כן. והראיה דהשמיט הך דמעצרא זיירא וסמך אהא דהמערה ע״כ סבר דשניהן ענין אחד וכמוש״כ הב״י ודוק:
(יד)וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י״ב חודש מותרין. הר״ת דייק מדנקיט בגמרא דורדיא מכלל דבנתן עליהם מים עסקינן והח״ץ השיג מדנקיט במגילה זיל גבי עמון ומואב דיתבי כי חמרא על דורדיא, ואין זו השגה כלום, דדורדייא הוא מלשון דרי טוני, והוא ענין נשיאות משא של איזה דבר, וזהו או שנושאים את היין שעליהם, או שנושאים את המים, אבל בלא זה וזה שמרים מקרי וז״ב, אך ראיית התוספות מן התוספתא דתרומות נראה ברור כי צ״ל בתוספתא שמרים שיבשו מותרים וכן מפורש בירושלמי פ״ק דמסכת דמאי ה״ג מה בינן לשמרים של עו״ג כו׳ הא שמרים שיבשו אין בהם משום הניית עו״ג, והגר״א הגיה תני שמרים שיבשו וכוונתו להך דמסכת תרומות, וכן הביא בהגהות מימוני הירושלמי הזה, ולכן שנה רבינו וכתב שמרים כו׳ שיבשו וכהירושלמי הנ״ל:
(טו)אסור ליתן לתוכן יין עד שישנן י״ב חודש. הקשו לי לשיטת הפוסקים דישון י״ב חודש מהני בכל האיסורים ולאו דוקא ביין נסך לחודא, א״כ קשה הא דאמר בדף ל״ח הכוספן של עו״ג ביורה גדולה אסור כו׳ הא כמ״ד נותן טעם לפגם אסור והא אף דאסור מ״מ הוי ספק ספיקא שמא נשתמשו בדבר שהוא מותר או אינו נותן טעם. ואפילו אם נשתמשו בדבר האסור שמא עברו י״ב חודש, וכמו דאמרינן גבי כלי עו״ג שמא לא נשתמש בהם דבר האסור ואפילו אם נשתמש בהם שמא לא היום, עיין תוספות שם ד״ה אי משום גיעולי עו״ג, ולק״מ, כיון דלאחר שנים עשר חודש ליכא טעם, הוי ס״ס משם אחד, שמא אין כאן טעם איסור, שמא כבר נפסד הטעם וכלה לגמרי, אבל משום דשמא נשתמש בו אתמול א״כ דבר חריף אסור דאגב חורפיה מעלי ליה לשבח כמו דאמר גבי קורט של חלתית א״כ הוה ס״ס שמא נשתמשו בו אתמול ואסור להשתמש בו דבר חריף, ושמא דבר שאינו נותן טעם ומותר להשתמש בו כל דבר ופשוט, ועיין ש״ך כללי ס״ס סעיף י״ב, וכ״ז לא שייך גבי ישון י״ב חודש, וכן ראיתי בט״ז סימן קכ״ב סק״ד, ולמ״ד דבאיסורי משהו אף נו״ט לפגם אסור ודאי נפ״מ טובא, וכ״ז פשוט:
(יז)הלוקח כלים חדשים כו׳ ואם היו מזופתין מדיחן וכו׳: ירושלמי פ״ב ה״ד, נודות הנכרים גרודות הרי אלו מותרות, זפותות ה״א אסורות כו׳ וקנקני נכרים חדשות מותרות אעפ״י שהן זפותות ישנות אסורות אעפ״י שאינן זפותות, הכא את אמר זפותות מותרות [פירוש גבי קנקנים את מתיר בזפותות חדשים] והכא את אמר זפותות אסורות [גבי נודות את מחמיר בזפותות אעפ״י שהן חדשים] אמר רבי אבהו אני עמדתי על זפתן של קנקנים ואין נותנין לתוכן חומץ בשעה שזופתין אותן, [פירוש ובנודות נותנין חומץ של נכרים בזיפתן] והא דאמר לעיל נכרי עובדן ודובבן ישראל עומד ע״ג כו׳ אין מצוי לנסך ע״ג דבר מאוס, פירוש דתמן הישראל עומד ע״ג ורואה שהעו״ג אינו משים יין לתוכו ולא חומץ, רק שהישראל הכניס יין וחיישינן שמא ניסך לזה אמר אינו מצוי לנסך ע״ג דבר מאוס, אבל כי נתן לתוך הזפת יין של עו״ג לא סבר כר״ז דאמר דנעשה כזורק מים לטיט ופשוט: ולדעתי יתכן לגרוס בתלמודין כגירסת הירושלמי, וכמו שיצאו עוררין על גירסתנו ובראשם הר״ת, ושני הבבות באין מכניסן לקיום ובנודות שבשעת זיפתן נותנין לתוכן חומץ או יין לכן כי נזפתו אפשר דנשתמש בהן יין, והא דלא מינכר והן נראין חדשים, משום שהן זפותות ולא ידיע, אבל בקנקנים דאין נותנין לתוך זיפתן לא יין ולא חומץ, לכן אם נראים חדשים אף שהן מזופפין מותרין, דאילו רמי בהו חמרא הוי מינכר כיון שאין יין וחומץ בזפת שלהן בשעת הדיבוב והעיבוד וזה כמו סברת רבינו יצחק בתוספות והיא הנכונה, וכן הפירוש בתוספתא שכתוב שם חדשות מותרות ישנות אסורות, ובל אדע מדוע נטו רבוותא קדמאי מדרך זו, ואם מנכר שהן חדשים קילי נודות מזופפין מקנקנים מזופפין ואין לזוז מזה. והא דבעו מר׳ עקיבא קנקנים של עו״ג במה הן טהרתן והשיב להן מה בשעה שאינן מזופפות את אמר מותר, אין לפרש דמיירי על טהרת י״ב חודש דמייתי בבלי על רע״ק, רק על טהרת ג׳ פעמים יין להכניס בתוכו דאמר ריב״א בשם רבנן דזה מועיל בקנקנים ולכן קאמר דבזפותות ונקלף זיפתן ודאי דמהני ע״י עירוי דג׳ פעמים יין ורבנן סברי דע״י הזפת בלע יותר לכן לא מהני עירוי ג׳ פעמים יין, אבל י״ב חודש לא מצאנו בירושלמי ואין לפרש כהרשב״א, דהא קאמר הירושלמי דאין מכניסין יין בשעת הזפת של קנקנים ודוק. ויתר הדברים מבוארים בחידושי בגמרא:
(כה)ובזה״ז אין לוקחין [יין] בכ״מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות. דע דכפי הנראה מהגמ׳ ופירש״י דלא חשידי רק אלפני עור נראה דבאיסור הנאה לא חשדינן להו והא דיין אין לוקחין בסוריא היינו משום דאיכא מילי טובא גבי יין דאין אסורין בהנאה אלא בשתיה וכמו הך דמדדו בקנה וכיו״ב דבכחו שלא בכוונה ועוד. ולפ״ז נראה דלא חשדום חכמים רק במידי דרבנן דכיון דאסורים באכילה מד״ס מותר בהן סחורה וחששו שמא ימכרו לישראל ולא יודיעוהו. אבל באיסורי תורה דסחורה אסורה בהו לבד בנזדמנו בזה לא חששו חכמים. ותלי׳ זה בגרסאות דאין זה רק לפי גירסא דילן דחשיב חלב. אבל לגירסת רי״ף חתיכת דג שאין בה סימן יתכן דזה אסור בסחורה ואפ״ה חשידי לכן רבינו דהעתיק חתיכת דג כו׳ כתב דהוה״ד בבשר וצ״ע בזה ואכמ״י.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו