Raavad Chametz uMatzah 1 – ראב"ד חמץ ומצה א‏ – Mishneh Torah

(א) כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת, שנאמר ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה״ (שמות י״ב:ט״ו), בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה: (ב) החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר ״ולא^א יאכל חמץ״ (שמות י״ג:ג׳), לא יהיה^ב בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר ״לא יראה לך שאור בכל גבולך״ (שמות י״ג:ז׳), ונאמר ״שאור לא ימצא בבתיכם״ (שמות י״ב:י״ט). ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין^ג אחד הוא: (ג) אינו לוקה משום לא ייראה ולא יימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו, כדי שיעשה^ד מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה, ומכין אותו מכת מרדות: (ד) חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס^ה מדברי סופרים, מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו^ו עד^ז שייהנה בו אחר הפסח: (ה) חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח^ח, בין במינו בין שלא במינו, הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח: (ו) אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושיכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת, שנאמר ״כל מחמצת לא תאכלו״ (שמות י״ב:כ׳). במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים, הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא^ט מכת מרדות: (ז) האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר ״לא יאכל חמץ^י״ (שמות י״ג:ג׳). ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור, שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות: (ח) אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה^יא, לוקה מן התורה, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ״ (דברים ט״ז:ג׳), כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה, לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהיא^יב בין הערבים, והוא חצי היום: (ט) ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה,⁠^יג שעה שישית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ומעלה מן התורה:
שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית^יד. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה התרומה^טו ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין, עד שתגיע שעה שישית שורפין^טז הכל: (י) הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית אבל^יז נהנין בו, והאוכל בשעה שישית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחילת שעה שביעית לוקה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זמנים מוקדש לזכר נשמת מורינו ורבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מאחד מתלמידיו

הערות

^א ב1: לא. וכך ד (גם פ, ק). [בכתוב כבפנים, אך לפעמים משמיט רבנו וי״ו החיבור בציטוט, וכ״ה לקמן הל׳ ז׳].

^ב ב1: יהא. וכך ד (גם פ, ק).

^ג ב2-1: מחמיצין. וכך ד.

^ד בד׳ (גם פ) נוסף: בו. וכן לקמן. תוספת מיותרת.

^ה בד׳ (גם פ, ק) נוסף: הוא. אך בכתבי⁠־היד לית.

^ו בד׳ (גם פ) נוסף: בפסח. ואין בכך צורך.

^ז ד (גם פ, ק): כדי. אך בלשון רבנו ׳עד׳ משמש גם במשמעות: כדי (בהשפעת הערבית).

^ח ד (גם פ): תוך הפסח. שינוי לשון שלא לצורך.

^ט בד׳ (גם פ) נוסף: מכין אותו. ואין בכך צורך.

^י בד׳ לית. העיקר חסר מן הספר.

^יא בב1: הזה. וכך ד (גם פ).

^יב ב2-1: שהוא. וכך ד (גם פ, ק).

^יג בד׳ (גם פ) נוסף: כל. ואין בכך צורך.

^יד ב1: לשישית. ד (גם פ): לששית.

^טו ד (גם פ, ק): תרומה. וכך היה בב1, ותוקן כבפנים.

^טז ד (גם פ): ושורפין. אך ייתכן שכוונת נוסח הפנים ששורפין לכתחילה לפני שתגיע שעה שישית, ע׳ ׳כסף משנה׳.

^יז ב2: אלא.

E/ע

הערותNotes

(ב) ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא – א״א, דוקא לשיעוריהן, אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם: שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער, והשאור אף על פי שהוא נפסל – חייב לבער, לפי שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות, אלא אם כן ייחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא: הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שראויה לשחקה וכו׳ – בפת של שאור קאמר, דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם. (ו) אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזיתום המצרי – א״א, הרב ז״ל פסק באלו כרבנן, משום דאין כזית בכדי אכילת פרס. (ח) וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה – א״א, מלקות מחצות ואילך אינו מחוור, דכיון דקיימא לן כר׳ שמעון פסחים (כח,ב) בלפני זמנו ואחר זמנו, דלא דריש הנך קראי ״לא תאכל״ ״לא תאכלו״ בלפני זמנו ולאחר זמנו, נהי דאסור באכילה מן התורה מ״ביום הראשון תשביתו שאור״ או מ״לא תשחט על חמץ״ כדרבא (פסחים ה,א) – אבל איסור הנאה ליכא מן התורה, ומלקות נמי ליכא.מהדורת הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות)

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון