×
Mikraot Gedolot Tutorial
רמב״ם
פירוש
הערותNotes
E/ע
רמב״ם שמיטה ויובל ד׳רמב״ם
;?!
אָ
(א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרין שנקצצו מקודם וחזרו ועשו, ושניהן נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כ״ה:ו׳):
אפילו שדה שניטייבה בשביעית וצימחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר ״את ספיח קצירך לא תקצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה. כיצד, כגון שעקרא כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל:
(ב) ומדברי סופרים, שיהיו כל הספחיןב אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהן, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן, ויאמר, ספחין הן. לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית: (ג) הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטין וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקט אותן מכין אותו מכת מרדות: (ד) ספיחין העולין בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהן, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, אלאג שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה נירד רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו: (ה) ספחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה. ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. (ו) ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך ספחין מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין: (ז) בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן, מותרין, ואם לאו, אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחין אותן במוצאי שביעית אלא משייעשה כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. (ח) ומאמתיה מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש: (ט) באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית, (י) התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית: (יא) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר הפרי, אם נגמר פריין קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספחין. (יב) הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככדו בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית, ואפילו היה ככד בשישית, הואיל ונלקט בשביעית, הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר: (יג) וכן, פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי, והירק, אחר לקיטתו: (יד) פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הואז אסור: (טו) עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחין, ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין זרעו בין ירקוח מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין, וירקו מותר: (טז) בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית: (יז) הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל שמנע מהן שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות שישית. פחות מכאןט, הרי הן כספיחי שביעית: (יח) הדלועין שקיימן לזרע, אם הקשוי לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, מפני שהן מפירות שישית. ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית, ואם היו רכין, אסור לקיימן משום ספיחין. ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית, מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקינרסיא, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית, מותריב. (יט) לוף של ערב שביעית, וכן הבצליםיג הקיצונים ופואה שגמרויד לפני שביעית, מותר לעקור אותן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ: (כ) הבצלים שירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלים שלהן ירוקין, הרי אלו מותרין, ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ, ואותן העלים אסורין משום ספחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמם בהתרן עומדין: (כא) בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל. הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתהטו על ידי קרקע: (כב) הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ״את ענבי נזירך לא תבצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳). ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים, לוקה: (כג) וכיצד עושה, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש הוא אותן בחורבה. ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבדטז קטן ביותר. וטוחן בבית הבדיז, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר כל הדברים, כל שיכול לשנות, משנה: (כד) מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״ (שמות כ״ג:י״א). וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ״ואכלו אביוני עמך״ (שמות כ״ג:י״א). ויש לו להביא מעט בתוךיח ביתויט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין. ואם הביא יתר מזה, מותר: (כה) אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם״ (ויקרא כ״ה:ב׳), בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. (כו) כל שהחזיקו בוכ עולי בבל ועדכא כזיב, אסור בעבודה, וכל הספחין הצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספחין הצומחין בו מותרין באכילה. ומאמנהכב והלאה מותר בעבודה בשביעית: (כז) סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן: (כח) עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריאכג מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. (כט) גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהן: (ל) עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן שומריםכד, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה
הערות
א ד (גם פ): שקצר. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ב כך א וב1 גם במקומות נוספים להלן, אך במקומות אחרים: ספיחין. ובת1 בכל מקום: ספיחין (או: ספיחים). וכך ד (גם פ, ק). ושתי הצורות מצויות במשנה בכ״י רבנו, ר׳ למשל שקלים ד, א ושביעית ט, א.
ג בב1, ת1 לית, וגם בא׳ לא היה, ונוסף בין השיטין.
ד כך ב1, ת1. א: נייר.
ה ד: מאימתי. אך אין כאן הלכה חדשה.
ו ת1: כבד. ד: כככר. וכן בסמוך. ע׳ הל׳ מעשר שני א, ו הערה 6.
ז בד׳ לית מ׳הרי׳. וע׳ ר״י קורקוס שמצא בכתב⁠־יד כבפנים, ושאולי יש מזה נפ״מ להבנת ההלכה.
ח ד (גם פ, ק) [מ׳זרעו׳]: ירקו בין זרעו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ובלשון ׳בין... בין׳ פעמים שהרבותא ראשונה ופעמים שהיא שניה.
ט ב1, ב9: מכן. וכך ד (גם ק).
י ד: הוקשו. וכן לקמן. אך במשנה שביעית ב, י בכ״י רבנו כבפנים, והה״א מנוקדת בחיריק.
יא ת1: הקינדס. וכך ד (בלי יו״ד). אך במשנה כלאים ה, ח בכ״י רבנו כבפנים.
יב בב1 לית מ׳ואין מחייבין׳ השני, אך בתוספתא שביעית ב, ט ישנו.
יג בד׳ נוסף: של ערב שביעית. הוסיף שלא לצורך והפריד בין ׳הבצלים׳ ל׳הקיצונים׳.
יד ת1: שנגמרו. וכך ד (גם פ, ק).
טו ד: נטילתה. אך בגמ׳ נדרים נח: כבפנים, ואין כאן נטילה אלא ביטול.
טז ד: לתוך בד. אך במשנה שביעית ח, ו בכ״י רבנו: ׳לבודדה׳, ופירש שם שהוא בד קטן ביותר.
יז בד׳ (גם פ בסוגריים) נוסף: ובקוטב. רצה להוסיף על פי לשון המשנה שם, אך הוסיפו שלא במקום, ע׳ במשנה ובפיהמ״ש, וכך עולה מדברי ה׳כסף משנה׳, שאין גורסים ׳ובקוטב׳, ע״ש.
יח ב9, ת1: לתוך. וכך ד (גם פ, ק).
יט ד (מ׳מעט׳): לתוך ביתו מעט. שינוי לשון לגריעותא.
כ כך ב1, ב9, ת1. ובא׳ המלה ׳בו׳ נשמטה, ונוספה בין השיטין אחרי ׳עולי׳.
כא ד (גם פ, ק): עד. אך לשון הפנים היא בגלל ״רצועה נפקא״, ע׳ גיטין ז:
כב ב1, ב9, ת1: ומהנהר ומאמנה. וכך ד (גם פ, ק). ובמשנה שביעית ו, א בכ״י רבנו: מן הנהר ועד אמנם (ובמקום ׳והלאה׳: ולפנים. וב׳מלאכת שלמה׳ ניקד: ולפָנים).
כג ד (מ׳עבר׳): סוריא ועבר הירדן. אך רבנו פתח במאי דסליק מיניה.
כד ב9, ת1: שומר, וכ״ה בתוספתא שביעית ד, ד. ד: נאמן. אך אין כאן ענין של נאמנות אלא של שמירה והגנה.
E/ע
הערותNotes
(א) כל שתוציא הארץ וכו׳. זה מבואר בכתוב שכל מה שגדל מאיליו בשנת השמיטה מותר באכילה דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו׳ תהיה כל תבואתה לאכול:
אפילו שדה שנטייבה וכו׳. משנה פ״ד פלוגתא דב״ש וב״ה והלכתא כב״ה שאמרו אוכלין פירותיה בשביעית ואמרינן בירושלמי אי זהו טיובה כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש ב׳ פעמים והאי פלוגתא איירי בדינא דאורייתא קודם שגזרו על הספיחים א״נ בפירות האילן והעשבים שאין זורעים אותם רוב בני אדם שהרי לא גזרו עליהם כאשר יתבאר בסמוך וא״ת מאי שנא מרישא אם נטייבה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית והכא אמרינן בה אוכלין פירותיה י״ל דהתם קנסא הוא והכי אמרינן בפרק השולח הטיבה ומת בנו זורעה אבל פירות שביעית הפקר נינהו ולא שייך קנסא:
וזה שנאמר את ספיח. ת״כ פרשת בהר סיני לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה וכו׳ וע״כ אית לן לפרושי קרא הכי דהא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו׳:
(ב) ומדברי סופרים שיהיו וכו׳. פ״ט פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורין ותנן ברישא הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגות כסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגיר של עפר פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר: (ג) והמלקטן מכין אותו מכת מרדות. לא ידעתי אם לקט ולא אכל אמאי מכין אותו וכ״ת מלקט ואוכל קאמר א״כ מי שלקט חבירו והוא אוכל אין מכין אותו והא ודאי ליתא וכ״ת דגזרו על המלקט שמא יבא לאכול אכילה גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור לקיטה אטו אכילה וי״ל דחדא גזירה הוא אבל עדיין צריך תלמוד שלא מצאתי מאין יצא לרבינו דבר זה. שוב מצאתיה בירושלמי: (ד) ספיחין העולין בשדה בור וכו׳. ירושלמי דכלאים אמר ר׳ זריקא בשם דבי רבי ינאי כל הספיחין מותרין חוץ מן העולה בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ואמר חוץ משדה תלתן שזרעו לזרע. ובודאי טעותא הוא דהא כל הספיחין אסורין קי״ל ואפילו תימא דר״ש היא דאמר כל הספיחין מותרין ליתא שהרי לא הוציא רבי שמעון מן הכלל אלא ספיחי כרוב ותו הני יש להתיר יותר מן הטעם שכתב רבינו אלא ודאי כל הספיחים אסורין גרסינן ותימא על רבינו שכתב שדה זרע והלא לא אמרו אלא תלתן שזרעו לזרע וי״ל דלעולם כל שדה זרע הספיחים קשה לו ולא יניחם לגדל ולא שכיחי ולפיכך לא גזרו בהם אבל לענין כלאים אין הירקות הגדלים בשדות מפסידין אלא בשדה תלתן הזרוע לזרע ואפשר שהחמירו בכלאים לפי שהם מן התורה והכי תנן שדה תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש והא דהתנה יהושע שיהיו מלקטים עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן התם איירי כשזרעו לירק:
וכן התבן של שביעית וכו׳. ואי קשיא הא דתנן פ״ט מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית ואפילו למאן דגריס עד אימתי נהנין ושורפין כדאיתא בפ״ק דתעניות משמע דשביעית נוהגת בתבן ובקש וי״ל דהכא איירי בתבן הגס שאינו ראוי לבהמה ומתניתין דהתם איירי בתבן וקש הראויין למאכל בהמה ועדיין יתבאר לקמן בע״ה. ירושלמי תבן של שביעית מהו שיהיה אסור משום ספיחי שביעית רבי לוי צנבריא שאל לרבי אבא בר זבדא ושרא ועל זה סמך רבינו וכתב התבן של שביעית מותר בכל מקום:
(ה) ספיחין של שביעית וכו׳. תוספתא פ״ה ספיחין של שביעית אין תולשין אותם ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה וע״כ במוצאי שביעית איירי מדקתני חורש כדרכו: (ו) ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו׳. הכי גרסינן לה במועד קטן ולא כמו שהוא כתוב בספרים שלנו מאימתי ועל זה השיג הראב״ד ז״ל כאשר מבואר בלשונו ואני אבאר דעת רבינו דעל התבן והקש לא גזרו ומותרין בכל מקום ובכל זמן דלא חל עלייהו קדושת שביעית כדכתיבנא בשם הירושלמי וכי היכי דקבע זמן לכל הדברים היוצאין משביעית למוצאי שביעית כגון הבצלים והלוף והירק כאשר יתבאר בסמוך ה״נ קבע זמן להתיר הספיחין היוצאים למוצאי שביעית וממשנת תבן וקש נשמע לשאר ספיחין ותנן עד אימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה ורביעה שניה בשנה המתאחרת היא בר״ח כסלו ולפי הגירסא השנויה במ״ק טעמא דמתני׳ ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבין מלחלוחית הגשמים וסובר רבינו דהאי טעמא לא שייך אלא בתבן וקש שהן מרקיבין מלחלוחית הגשמים אבל שאר ספיחים אינם נרקבים לפי שהם מחוברים בקרקע עד רביעה שלישית וזהו שכתב רבינו עד חנוכה ור״ש דחה גירסא זו שכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו דכתיב ולא להפסיד ויש לתרץ דהכי קתני נהנין מה שראוי לאכילת בהמה ושורפין מה שאינו ראוי לבהמה כגון התבן הגס הילכך הגירסא הנכונה היא השנויה במועד קטן והיא גירסת רבינו ועלו דבריו כהוגן וברוח פיו אנו חיים ובהבל פיו העולם מתקיים והראב״ד ז״ל חשב שסמך רבינו על המשך התעניות ולפיכך כתב מ״ש ואני מה שנראה לי בדברי רבינו כתבתי:
והזורע ספיחי שביעית וכו׳. הטעם דקי״ל כל שזה וזה גורם מותר והרי הספיחין של איסור וקרקע של היתר גורמין הגידולים ואפי׳ באיסורי ע״ז שהם מן התורה אמרי׳ הכי כ״ש באיסורי ספיחין שהם מדרבנן ותנן בפ״ט דתרומות גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת ח״ל והמדומע והבכורים גדוליהן חולין:
(ז) בצלים שיצאו משביעית וכו׳. במשנה פ״ו בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהן שחורים אסורים הוריקו מותרים וכו׳ וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין ומוקמינן לה בשעקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעית אבל של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהם מותרין כדין שאר הפירות והכי תניא בתוספתא בצלים שנכנסו מערב שביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהם מותרין ואם לאו אסורין דתלינן בדהיתר א״נ מפני שרבה ההיתר על האיסור:
עשה הבכיר הותר האפיל וכו׳. שם במשנה מאימתי מותר האדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ונראה הטעם לפי שהיו רגילין להביא ירק מח״ל במוצאי שביעית ונמצא בטל בשל ח״ל והכי משמע מן הירושלמי:
(ח) מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו׳. פ״ה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו משירבה החדש וגרסי׳ עלה בירושלמי אמר רבי יהודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף ע״פ ר׳ טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א״ל ר׳ יוסי עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי פסח וקי״ל הלכה כרבי יוסי ורבינו לא הזכיר זמן אלא כתב לשון המשנה ואפשר לפי שאין כל המקומות שוין יש ממהר ויש מאחר הלכך הכל תלוי משירבה החדש הכל כפי המקום: (ט) באחד בתשרי וכו׳. פ״ק דר״ה משנה כלשון רבינו:
פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו׳. תנן האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר״ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין וכו׳ ומתעשרין להבא אמר רבה אמרו רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה הני כמאן שוינהו רבנן הדר אמר רבה מתוך שהם עשויין פרכין פרכין אזלי רבנן בתר השרשה והא דאמרי׳ הכא דפירות האילן בתר חנטה היינו לענין השנים ור״ה שלהם ט״ו בשבט אבל לענין מנין שנת השמטה ר״ה היא באחד בתשרי וכל מה שהגיע לעונת המעשרות של קודם אחד בתשרי הרי הוא של שנה ששית וכבר ביאר רבינו עונת המעשרות של כל דבר ודבר בפ״ב מהלכות מעשר:
(י) התבואה והקטנית וכו׳. תוספתא פ״ב התבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ר״ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין להבא:
ופירות האילן אוכלין וכו׳. דלא שייך למגזר בהו כאשר כתב בראש הפרק ולקמן יתבאר מהו קדושת שביעית:
(יא) האורז והדוחן והפרגין. משנה היא פ״ב וכן פול המצרי שזרעו לזרע וא״ת הא תנן בהדיא בתר השרשה לענין שביעית וליכא מאן דפליג וא״כ איך פסק דאזלינן בהו אחר גמר פרי וי״ל דלא קי״ל כי הך מתני׳ דבשלמא מעשר דהוי מדרבנן יש ביד חכמים לקבוע זמנם כפי מה שיראה להם ולפי שעשויין פרכין פרכין קבעו זמנם משישרישו אבל לענין שביעית דאורייתא לא והכי אמרינן בפ״ק דר״ה אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא הרי דלא מסתבר טעמיה דתנא דמתניתין לענין שביעית ובלאו הכי פסק שמואל בהדיא דאזלינן בכל הני בתר גמר פרי דתניא רבי יוסי בר כיפר אומר משום ר״ש שזורי פול המצרי שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו לאחר ר״ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה כיצד הוא עושה צובר גרנו לתוכו וכו׳ הרי לך בהדיא דהאי תנא לא אזיל בתר השרשה כפול המצרי וה״ה לאורז ודוחן וחבירו ואמר ר׳ יצחק בר נחמני אמר שמואל הלכה כרבי יוסי בן כיפר ואמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי והתם עבדינן צריכותא למאמרי שמואל הלכך יפה פסק רבינו אחר גמר פרי כשמואל לענין שביעית ולענין מעשר ורבינו כתב בפי׳ המשנה ואין הלכה כר״ש שזורי ואע״ג דאיכא לפרש דאפול המצרי קאי מ״מ ע״כ אית לן לפרש דאכולהו קאי כדאוכחנא לעיל: (יב) והאתרוג אפי׳ היה כפול וכו׳. בפ״ה דר״ה תניא אמר רבי יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטתו למעשר ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית איתמר רבי יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפי׳ כזית ונעשה כככר חייבים עליה משום טבל וזו היא החלוקה הראשונה שכתב רבינו שאע״פ שרובו גדל בשביעית ונלקט בשביעית וקי״ל דפירות שביעית פטורים מן המעשר אפ״ה חייבין עליה משום טבל ומתעשר כפירות ששית לחומרא:
ואפילו היה כככר בששית הרי הוא כפירות שביעית וכו׳. זו היא שאמרו אתרוג בתר לקיטתו לשביעית וצריך לנהוג בו קדושת שביעית ומתעשר כפירות ששית להחמיר דלגבי מעשר חשבינן ליה כשל ששית ולגבי שביעית חשבינן ליה כאילו הוא של שביעית אלא דק״ל וכי פליג ר״י על מה שנמנו וגמרו באושא דאתרוג בתר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית וי״ל דר״י אתי לפרושי מלתייהו דהא דאמרי בתר לקיטה למעשר היינו דאזלי בתר לקיטה לענין השנים אם נוהג בו מ״ע או מע״ש אבל אם נכנס משנה ששית לשביעית בהכי לא איירי מנין אושא ואתא איהו ואמר דאזלינן לחומרא וחייבין עליו משום טבל ונוהג בו חומרת שביעית וחומרת ששית ואע״ג דרובו גדל בשביעית אזלינן בתר חנטה וחייב במעשר ואע״ג דרובו גדל בששית אזלינן בתר לקיטה ונוהג בו חומרת שביעית ונתבארו דברי רבינו ובספרים שלנו יש טעות וכתבו שביעית במקום ששית ובזה תירוץ למה שכתב בפ״א מהלכות מעשר אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית:
(יג) וכן פירות שביעית וכו׳. משנה פ״ג ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית כלומר שאין אוכלין מהם בשביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות דכתיב לאכלה ולא להפסד ותניא בת״כ תהיה כל תבואתה לאכול מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן וכו׳:
הפרגין והשומשמין וכו׳. כבר כתבתי דקי״ל דשמואל דאמר דאזלינן בתר גמר פרי והירק בתר לקיטתו:
(יד) פול המצרי שזרעו לזרע וכו׳. ירושלמי פ״ב זרעו לזרע לפני ר״ה של שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ר״ה ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר״ה ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו ואסיקנא אסור ותימא על רבינו שכתב סתם אסור משמע בין זרע בין ירק ותו דאפילו ירק איכא מאן דאמר מותר ומאן דאסר לא אסר אלא מפני מראית העין והבו דלא לוסיף עלה לאסור אפי׳ הזרע ותו דמילתא דמסתבר הוא כיון שדעתו היה לזרע ונגמר קודם ר״ה אמאי אסור ומתוך כך אני אומר מאי דכתב רבינו אסור לא קאי אלא אירק דאילו זרע פשיטא דמותר כדאיתא בירושלמי ולא הוצרך רבינו לבאר זה: (טו) עבר וזרעו בשביעית וכו׳. שם בירושלמי כלשון רבינו וע״כ איירי כשנגמר הפרי בשנה ח׳ לפי שיטת רבינו וכיון שזרעו לזרע הוו להו ספיחי שביעית ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית אזלינן בתר לקיטתו ואפי׳ זרעו מותר:
ואם זרעו לזרע וירק וכו׳. מכאן אתה למד למה שכתבתי למעלה שהרי החלוקות מתהפכות. וכתב הראב״ד דלא משכחת לה אלא כשזרעו עכו״ם או במקומות דלא אמרינן בהו יעקור ורבינו כתב עבר וזרעו ובעכו״ם לא שייך לומר עבר גם מ״ש במקומות דלא אמרינן יעקור לא משמע הכי מן הירושלמי דהא דומיא דהך רישא איירי דאין עליה חולק הילכך הדברים כפשטן וכגון שלא הספיקו לעקור אותם עד שנכנסה שמינית ואפילו תימא דקנסינן ליה מ״מ בעינן למידע אם יש עליהם איסור שביעית לאחרים או לא א״נ דמית ולא קנסי׳ בנו אחריו כללא דמלתא לא איירי הירושלמי אלא בדיני הפירות מה תהא עליהם:
(טז) בנות שוח הואיל והם וכו׳. ריש פ״ה בנות שוח שביעית שלהם שנייה שהן עושות לשלש שנים דכיון שחנטו בשביעית אין נגמר בשולן עד שנה שנייה של שמטה והם מין ממיני התאנים הלבנים: (יז) הבצלים הסריסים וכו׳. משנה פ״ב כלשון רבינו והוא מלשון סריס שאינו עושה פרי הבצלים האלו כל שמנעו מהם מים שלשים יום נגמר בשולן והם משנה ששית:
ושל בעל שמנע מהם וכו׳. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו ג׳ עונות:
(יח) הדלועין שקיימן לזרע וכו׳. שם משנה כלשון רבינו בירושלמי כיצד הוא בודק רבי יוסי בר חנינא אומר עוקרו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי׳ אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור לקיימן לפי שהן גדולי שביעית ואם הוקשו מותר לקיימן לפי שהם גדולי ששית:
ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף וכו׳. תוספתא פ״ב כלשון רבינו:
(יט) לוף של ערב שביעית וכו׳. משנה פ״ה שם פלוגתא דב״ש וב״ה ופסק כב״ה דאמרי עוקרין בקרדומות של מתכות ובצלים הקיצונים מיוחדות לקיץ ויבשו מאד ונגמרו בששית וסברי ב״ה דמעשיו מוכיחין עליו ואינו מתכוין לעבודת הקרקע: (כ) הבצלים שירדו עליהם גשמים. משנה בפ״ו בפלוגתא דתנאי ופסק כת״ק דאמר אם היו העלין שחורין אסורין הוריקו הרי הם מותרין וכתב רבינו ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן הם עומדין משום דאיכא לפרושי אסורים ומותרין אבצלים עצמן קאי וכן פירש ר״ש וז״ל אם הושחרו העלין בידוע שהן גדילין ומוסיפין ואתו גדולי שביעית ומבטלין העיקר אע״פ שהוא מרובה טובא ע״כ. אבל בירושלמי משמע כדברי רבינו דאמרינן עלה דמתניתין כיני מתני׳ שחורין אסורין וירוקין מותרין ומה בא לחדש עלה דמתני׳ אלא אתא לפרושי שהעלין השחורין אסורין והירוקים מותרין ותו גרסינן עלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו טעמא דשתלו אבל אם לא שתלו אף על גב דהשחיר אין מתעשר לפי כולו אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו טעמא דשתלו והשריש אבל ירדו עליו גשמים אין מתעשר לפי כולו וכל זה מבואר כדברי רבינו: (כא) בצל שעקרו בשביעית. שם רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ושקיל וטרי תלמודא טובא ומשמע דהלכתא הוא ואמרינן התם רבי אבהו על לארבל ואתקבל גבי אבא בר בנימין אתון שאלין ליה באלין בצליא ואורי לון הדא דרבי זעירא מכיון דרבה החדש עליו מותר חמתון סמיכין עלוי א״ל אני לא אמרתי אלא במרוכנין אמר רבי יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כד שמע רבי אילא ורבי אמי פליגין שמט מיניה ע״כ. פי׳ אמר אנא ידע כי בתחלה הורה לגמרי להיתר בכל גוונא אלא אחר ששמע שיש חולקין לא רצה שיסמכו עליו ונשמט בטענת אני לא אמרתי אלא במורכנין אבל לעולם כרבי זעירא ס״ל ולא שבקינן הוראתו מפני השמטתו שלא רצה שיסמכו עליו במלתא דאיכא פלוגתא ונתבארו דברי רבינו באר היטב ונסתלקה השגתו של הראב״ד ז״ל: (כב) הפירות שיוציא האילן בשביעית וכו׳. משנה פ״ח תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה ופי׳ רבינו מקום ששוטחין בו התאנים והענבים והחרבה כפשטה אבל י״מ מוקצה כלי מיוחד לקצוץ בו התאנים חרבה היינו סכין ושני הפירושים אמת דלעולם בעי לשנויי ואמרינן בת״כ לא תבצור כנגד הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותה במוקצה וכולה מתני׳ מייתי לה התם וכתב ר״ש וכל מאי דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה כדמוכח בירושלמי את ספיח קצירך לא תקצור וכו׳ מן השמור בארץ אין את בוצר אבל בוצר את מן המופקר ע״כ. ומשמע את השמור בארץ אין את בוצר כדרכך אבל בוצר את כדרכך מן המופקר וק״ל עליה והלא כל השדות הפקר הם בשביעית וכי איצטריך קרא שלא יבצור כדרך הבוצרים למי שעבר ושמר כרמו ולא הפקירו ואפשר שמפני קושיא זו השמיט רבינו זה הירושלמי ואפילו תימא דשמור הוא מה שבתוך הבתים או בגנות והכתיב את ספיח קצירך לא תקצור שלא תקצור כדרך הקוצרים וסתם קציר בשדה הוא ולא בבתים ובגנות ואפי׳ נמצא בגנות דרך עראי הוא ולא מוקמינן קרא אלא במה שהוא תדיר דהיינו גם במופקר. ואפשר לתרץ דילפינן לה מדכתיב את ספיח קצירך ענבי נזיריך משמע שמור ולא מופקר ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ורבינו לא הוצרך להזכיר דין זה לפי שהתבואה וכל הספיחים גזרו עליהם ואפי׳ ע״י שינוי אסור וכתב הדין גבי פירות האילן דסתם אילנות שמורים הם בבתים או בגנות אבל בזמן שהיו הספיחים מותרים אפי׳ שלא ע״י שינוי היו מותרים: (כד) מצות עשה להשמיט וכו׳. זה מבואר בכתוב ובת״כ: (כה) אין שביעית נוהגת אלא בא״י. ג״ז מבואר בכתוב ובת״כ כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן ת״ל הארץ ארץ המיוחדת וכו׳ ולא נהגה שמיטה עד שהיה כל אחד מכיר חלקו שנאמר שדך כרמך ואחר י״ד שנה התחילו למנות דבשנת כ״א לביאתם לארץ עשו שמטה נמצאת למד שאינה תלויה בבנין הבית: (כו) כל שהחזיקו בו וכו׳. ריש פ״ו משנה כלשון רבינו וכבר כתבתי שהנוסחא המדוייקת מאמנה ולחוץ ואמנה וכזיב עצמן כלחוץ: (כז) סוריא אע״פ שאין שביעית נוהגת בה וכו׳. שם במשנה עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודוכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ואמרינן בירושלמי אמר רבי אבהו שלא יהו תוקעין ומשתקעין שם והדר אמר ובתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא קריב לא נפיק כלומר כיון שימצא לו בקירוב ריוח מעט בשביעית לא נפיק מא״י להשתקע בח״ל: (כח) עבר הירדן שביעית נוהגת בה. לא נתבאר בדברי רבינו אם נוהגת בתלוש ובמחובר ומסתברא דנוהגת דומיא דא״י שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל:
וספיחי סוריא ועבר הירדן וכו׳. השיג הראב״ד מה היה צריך להביאו מק״ו הרי לא החזיקו עולי בבל ע״כ. ויש לתרץ דאי מהאי טעמא ה״א אם יש מקומות בעבר הירדן או בסוריא ששכנו בהם עולי בבל והוי כאילו החזיקו בהם והיו ספיחים אסורים להכי מייתי לה מק״ו א״נ אע״ג דלא החזיקו בהם עולי בבל ה״א עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה בשביעית עצמה קמ״ל דאין סברא להחמיר עליהם יותר מאותן שכבשו עולי מצרים:
(כט) עכו״ם שקנה קרקע בא״י וכו׳. זה מבואר דלא שייך גזירה בשל עכו״ם, ומ״ש רבינו בפירוש המשנה לא נאכל ולא נעבד ואם תיעבד ע״י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ע״כ איירי בשנעבדה באיסור כגון ישראל אבל אם עבדה העכו״ם עכו״ם לא נצטוה ולפיכך מותר לאוכלן הילכך אם עבדה ישראל אע״פ שהיא של עכו״ם כיון שנעשה איסור בעבודתה אין אוכלין את פירותיה ומדיהיב רבינו טעמא שלא גזרו על הספיחים משמע דפסק כמ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י ופלוגתא היא בפרק השולח וכ״כ בפ״ק דתרומות עכו״ם שקנה קרקע בא״י לא הפקיעה מן המצות הילכך פירותיו מותרין שהרי לא נעשה בהם איסור וספיחין מותרין שהרי לא גזרו עליהם וזה דרך נכון לקיים דברי רבינו ולא כמו שכתב בעל הכפתור ופרח עיין בפמ״ז כי לפי דבריו כל ישראל הדרים בא״י אוכלין פירות שביעית באיסור ומיהו כתב לבסוף ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין. ומיהו כיון שאין קנין לעכו״ם להפקיע קדושת הארץ נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין מ״מ צריך לאכלן בקדושת שביעית הילכך יש למצוא טעם על מה סמכו שאין מדקדקין בדבר ועושין סחורה בפירות שביעית ונוהגין בה כשאר השנים וי״ל דסמכו להם על הגאונים דפסקו הלכה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן כיון דעיקרו מדרבנן ואיכא מ״ד יש קנין לעכו״ם להפקיע הארץ מקדושתה סמכו עליו במילתא דרבנן אבל מדברי רבינו נראה דפסק כרבנן דאמרי שביעית בזמן הזה דאורייתא שהרי כתב סתם מ״ע להשמיט וכו׳ ולא חילק כאשר עשה פ״א מהל׳ תרומות לענין תרומות ומעשרות וכ״כ פ״ט מהלכות אלו וז״ל ואין פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן שהיא מד״ס אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה ע״כ משמע דאפילו בזמן הזה השמטה היא של תורה הילכך יש להזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן העכו״ם קדושת שביעית אע״פ שפירותיהם וספיחיהם מותרין ואין טעונין ביעור מ״מ קדושת שביעית יש בהם שהרי לא הופקעה קדושתם ע״י קנין העכו״ם ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע אע״פ שהיא של העכו״ם איסורא עבד כאילו היה ביד ישראל ואין הפירות נאכלין שנעבדה בהם עבירה לפי שכל המקומות שדרין בהם ישראל בזמן הזה הם מכבוש עולי בבל והיינו דתנן מא״י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והספיחין לעולם מותרים. וראיתי לבעל הכפתור ופרח שכתב וז״ל נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואינו נעבד ע״י עכו״ם וכן נראה נמי לפי דברי הראב״ד וזכרנוהו בפרק שאחר זה גבי עזקה ולא מסתברא לי דא״כ היה משיג על רבינו הכא ומה שנ״ל מכוון להלכה לפי שיטת רבינו כתבתי: (ל) עיירות א״י הסמוכות לספר וכו׳. אע״ג דבשאר עיירות אין מושיבין שומרים לפי שהכל הוא הפקר מ״מ העיירות שהם בסוף גבול א״י מושיבין שומרים ואיכא לספוקי אם באו עכו״ם בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום כדאמרינן גבי מתנות עניים ומסתברא מונעין אותם דלא דמי למתנות עניים דלית בהו קדושה אבל פירות שביעית אית בהו קדושה ואין להביא ראיה ממה שהיו מניחין שומרים בעיירות הסמוכות לספר משמע דבשאר עיירות לא היו שם שומרים ובאים אפי׳ עכו״ם ולוקחין מהפירות ולא היו מונעים אותם דאי לא תימא הכי בכל המקומות היו צריכין שומרים דאיכא למימר שלא היו חוששין אלא שמא יבואו העכו״ם ויבוזו כל הפירות אבל מפני המיעוט הבאים בכלל ישראל לא היו חוששין אבל אם היו שם הבעלים לעולם אימא לך שהיו מונעין אותם ועדיין הדבר צריך תלמוד:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Rambam
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×