בב3-1, ת2-1 נוסף: ארצכם. וכך ד (גם פ, ק).
ב3 (מ׳רטובין׳): רטובין בין יבשין. ת1: רטובים בין יבשים. אך בכ״י רבנו בפיהמ״ש אפשר למצוא אי־עקביות בכגון זה. ד: יבשים בין רכים. אך ע׳ טבול יום ג, ו שהניגוד של תמרים יבשות הוא תמרים רטובות. וע׳ גם
תוספתא פאה א, ט (והגירסה שם בכ״י וינה: רטובות).
ב1, ב3, ת2: אסטיס. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ הל׳ כלאים ב, ט הערה 11.
ד (מ׳אינן׳): פטורין. קיצור מכוון.
ת2: כאחת. וכך ד. וכ״ה
במשנה פאה א, ד בכ״י רבנו. אך כאן התייחס לתאנים בל׳ זכר ׳אינן חייבין׳.
ב3-1, ת2-1: קרקע. וכך ד (גם פ, ק).
ת1 (מ׳שהיא׳): שהוא חייב. ד (גם פ, ק): שהוא חייבת. וכ״ה
במשנה פאה ג, ז בכ״י רבנו. ואולי כצ״ל כאן, אך ייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.
ב1, ב3, ת2-1: בקמה. וכך ד (גם פ, ק). אך
במשנה פאה ב, ז בכ״י רבנו כבפנים.
ב2-1, ת2: הנשאר. וכך תוקן בב3, ת1. וכך ד (גם פ, ק).
ד: מלבד. ושיבוש הוא.
בד׳ נוסף: כל. תוספת מיותרת.
כך ב2-1, ת2-1. בב3 לית. א: בין, וסומן קו מעליה למחיקה.
ד: שתוגמר. ושיבוש הוא.
בד׳ חסר מ׳ופדייה׳. שיבש את הדין, שהרי אם לא פדייה פטורה, ע׳ פאה ד, ז.
יש לקרוא: בְּקִיִּין.
ובמשנה יומא ח, ג בכ״י רבנו: בקיים. ב3: בקיאים. ת2: בקיאין. וכך ד (גם פ, ק).
ד: ואם. ושיבוש בולט הוא, וכבר עמד עליו הרדב״ז.
ד (מ׳ואחר׳): ונותן. חיסר את ההדגשה.
ב3-1, ת2-1: קוצר. וכך ד (גם פ, ק).
ד (גם פ): ישמור. אך ייתכן שהוא בבנין פיעל.
בד׳ (גם פ) לית, אך נראה שהכוונה שהקובעים הם העניים הנמצאים בשדה באותה שעה.
בב3-1, ת2 נוסף: לעצמן. וכך ד (גם פ, ק).
ד (גם ק) [מ׳בלא׳]: שלא בזמן. אך ע׳ קוהלת ז, יז: ״בלא עתך״,
חגיגה ד: ״דאזיל בלא זימניה״.
בא׳ נוסף בין השיטין: טליתו. אך בשאר בכתבי־היד, וכן
במשנה פאה ד, ג בכ״י רבנו, לית.
ב3: ותינתן. ב2-1, ת2: ויינתן. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ (גם פ) נוסף בסוגריים: וכן בלקט וכן בעומר השכחה. אך בכתבי־היד אינו, ונראה שמאן-דהוא הוסיפו על פי המשנה פאה ד, ב.
ב1, ב3, ת2: שזוכה. וכך תוקן בב2. וכך ד (גם פ, ק). ולכאורה כך צריך להיות לפי הענין, שהרי בפועַל לא זכה בה לעצמו, ע׳ פיהמ״ש פאה ד, ט. אך לא שינינו מנוסח הפנים כי שמא שימוש־לשון חריג הוא במשמעות: יכול היה לזכות.
בד׳ נוסף: מאחוריו.
ובתוספתא פאה ב, ב: מאחוריהן. וכנראה שרבנו השמיטה משום שאין נפקא מינה מהיכן בא, ודוגמא בעלמא היא.