רמב״ם יסודי התורה ב׳רמב״ם
פרק שני(א)
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנוא, שנאמר ״ואהבת את י״י אלהיך״ (דברים ו׳:ה׳), ונאמר ״את י״י אלהיך תירא״ (דברים י׳:כ׳).
(ב)
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד ״צמאה נפשי לאלהים לאל חי״ (תהלים מ״ב:ג׳):
וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וייראב ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד ״כי אראה שמיך וג׳ג מה אנוש כי תזכרנו״ וג׳ (תהלים ח׳:ד׳-ה׳):
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:
(ג)
כל מה שברא הקב״ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים. מהם ברואים שהם מחוברין מגולם וצורה והם נהויםד ונפסדים תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות. ומהם ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה אבל אינם משתנים מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים, אלא צורתם קבועה בגלמם לעולםה ואינם משתנים כמו אלו, והם הגלגלים והכוכבים שבהן, ואין גלמם כשאר גלמים ולא צורתם כשאר צורות:
ומהם ברואים צורה בלא גולם כלל, והם המלאכים, שהמלאכים אינן גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו.
(ד)
ומה הוא זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים, הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף, ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר ״כי י״י אלהיך אש אוכלה הוא״ (דברים ד׳:כ״ד), ואינו אש, אלא משל, וכמו שנאמר ״עושה מלאכיו רוחות״ (תהלים ק״ד:ד׳):
(ה)
ובמה יפרדו הצורות זו מזו, והרי אינן גופין. לפי שאינן שוין במציאתן, אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חברו, והוא מצוי מכוחו, זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכוחו של הקב״ה וטובו. וזה הוא שרמז שלמה בחכמתו ואמר ״כי גבוה מעל גבוה שומר״ (קהלת ה׳:ז׳):
(ו)
זה שאמרנו למטה ממעלתוו אינה מעלת מקום, כמו אדם שיושב למעלה מחברו, אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה, וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול:
(ז)
שינוי שמות המלאכים על שם מעלותם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש, והם למעלה מן הכל, ואופנים, ואראלים, וחשמלים, ושרפים, ומלאכים, ואלהים, ובני אלהים, וכרובים, ואישים:
כל אלו עשרה השמות שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר המעלות שלהם הם. ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך שמו, היא מעלת הצורותז שנקראת חיות, לפיכך נאמר בנבואה שהם תחת הכסאח. ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים, והם המלאכים שמדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים, שמעלתם קרובה ממעלתט דעת האדם:
(ח)
וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא ויודעין אותו דעה גדולה עד למאד, כל צורה וצורה לפי מעלתה, לא כפי גדלוי. אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמיתת הבורא כמה שהיא, אלא דעתה קצרה להשיגיא:
אבל משגת ויודעת יתר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה, וכן כל מעלה ומעלה, עד מעלה עשירית, גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברין מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה, והכל אינם יודעין את הבורא כמו שהוא יודע עצמו:
(ט)
כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבוריב הארץ, הכל מכח אמתו נמצאו. ולפי שהוא יודע עצמו, ומכיר גדלו ותפארתו ואמתו, הוא יודע הכל, ואין דבר נעלם ממנו:
(י)
הקב״ה מכיר אמתו ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתינו אחד, אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פנהיג, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעהיד, היו שם אלוהותטו הרבה, הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פנה ובכל דרך ייחוד:
נמצאת אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בריו. ולפיכך אומרין ״חֵי פרעה״ (בראשית מ״ב:ט״ו) ו״חֵי נפשך״ (שמואל א׳ א׳:כ״ו), ואין אומרין ׳חֵי י״י׳, אלא ״חַי י״י״ (שופטים ח׳:י״ט), שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים או כחיי המלאכים:
לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם, לפיכך, מפני שהוא יודע עצמו, ידע הכל, שהכל נסמך בהוייתו לו:
(יא)
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו, כמו טיפה מן הים הן ממה שצריך לבאר בעניין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה:
(יב)
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר, והוא מבין מדעתו ויודע סוף הדבר ועומקו:
ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסבלן, ועליהן אמר שלמה בחכמתו דרך משל ״כבשים ללבושיך״ (משלי כ״ז:כ״ו), כך אמרו חכמים בפירוש משל זה, דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושיך, כלומר לך לבדך, ואל תדרוש אותן ברבים, ועליהם אמר ״יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך״ (משלי ה׳:י״ז), ועליהן אמר ״דבש וחלב תחת לשונך״ (שיר השירים ד׳:י״א), כך פירשו חכמים הראשונים, דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר המדע מוקדש לזכר נשמות דב ומרים הוכשטיין ז״ל על ידי בתם גילה פוס ובניהם מיכאל, שאול, ובן ציון הוכשטיין הערות
ד: אותו. אך בכתבי־היד כבפנים.
כך ב2, ת1, ת3, וכך תוקן בין השיטין בב1. בד׳ לית. א: וירא (האפשרות לקרוא ׳ויָרא׳ אינה נראית בגלל ההמשך ׳ויפחד׳, אלא כתיב חסר הוא, וכך למשל
במשנה סנהדרין י, א בכ״י רבנו: ׳יִרשו׳ במקום: ׳יִירשו׳.
ר׳ מה שכתבנו במנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, מ״ע י״ו, הערה 12. ב2, ת1: מעשה אצבעותיך. וכך ד.
ד: הווים. אך ׳הווים׳ משמעו קיימים, ואילו ׳נהוים׳ – נוצרים.
ד (מבגלמם׳): לעולם בגולמם. שינוי לשון שלא לצורך.
בד׳ נוסף: של חבירו. ואין בכך צורך.
ד: הצורה. אך בכתבי־היד כבפנים, כנראה משום שהן צורות של חיות שונות.
ד: כסא הכבוד. אך בכתוב לא נזכר ׳הכבוד׳.
ד: למעלת. ע׳ בהקדמת החיבור פסקה י״ז הערה 2.
ד (מ׳כפי׳): לפי גודלה. וזהו שיבוש חסר טעם, כי גודלה ומעלתה היינו הך, ו׳גודלו׳ מוסב על הקב״ה.
בד׳ נוסף: ולידע. ואין בכך צורך.
בד׳ נוסף: ובכל דרך ייחוד. הביאו מההמשך.
בד׳ נוסף: חוץ ממנו. שוב האריך במקום שרבנו מקצר.
כך ב2. א: אלהות. ע׳ לעיל א, ז הערה 5.