והמצוה התשע ותשעים ומאתים: האזהרה שהוזהרנו מלהכשיל זה את זה בסברא, והוא שאם ישאלך עצה בדבר שאינו בקי בו, הרי באה האזהרה מלהטעותו ומלרמותו, אלא תורהו על הדבר שאתה בדעה שהוא נכון, והוא אמרו יתעלה: ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳. ולשון ספרי (צ״ל ספרא, והוא בקדושים, פרשה ב): ״ולפני סומה בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו״. ולאו זה אמרו שהוא כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסמאה התאוה את ראייתו, ונעשה עוור ועוזרו בתעייתו, או יכין לו סבות מריו, ועל דרך זו אמרו על המלוה ברבית והלווה ברבית ששניהם יחד עוברים משום ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳, לפי שכל אחד מהם עזר לחבירו והכשיר לו פעולת העבירה. ודברים רבים מסוג זה אומרים בהם: עובר משום ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳. ופשטיה דקרא הוא במה שהזכרנו תחילה.וראה הלכות רוצח יב,יד:
כל שאסור למכור לגוי, אסור למוכרו לישראל שהוא לסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עוברי עבירה ומכשילו; וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו – הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳ולפני עור לא תתן מכשול׳.(ב-ג) בהלכה א מבואר שאסור לקנות מן הגזלן את הגזלה, ועתה מפרש שאפילו בלי לקנות מן הגזלן את החפץ הגזול אסור ליהנות ממנו, ואפילו נתן הגזלן רשות ליהנות מן החפץ שהוא גזל, אסור לאחרים להשתמש בו. אסור להנות בדבר הגזול וכו׳ – בבא בתרא ח,ב (עם פירוש רגמ״ה): אמר אביי: מריש לא הוה יתיב מר (רבה) אציפי דבי כנישתא (אמחצלאות שפורסין על כותלי בית הכנסת והיו קנויות מצדקה. מחצלאות ששוכבין עליהן עניים). כיון דשמעה להא דתניא: [ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי...] ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב.
שאפילו אם יש מי שטועה ומפרש דהאי דקתני ״ולשנותן לכל מה שירצו״ – לכל דבר הוא, בין שהוא מצרכי עניים בין שאינו מצרכי עניים – הני מילי במה שפסקו בני העיר עצמן, משום דאדעתא דהכי פסקו ליה מעיקרא. אבל במה שפסקו אחרים, אי נמי יחיד בעלמא, הרי אין להן בו רשות כלל כדי לשנותו...הולכך, אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר אחר שאינו צורך עניים – גזל עניים הוא ואסור... עוד מביא שם בספר הנר פירוש אחר:
... רבה לא הרשה לעצמו לשבת על מחצלת של בית הכנסת שהוציאוה לבית המדרש, כיון שהיה סבור שמחצלת בית הכנסת לא נתנוה בעליה אלא לבית הכנסת, ולכן לא הותר לישב עליהן בבית המדרש.בין כך ובין כך, מבואר כאן שאילו לא ניתנה רשות לבני העיר לשנות, כי אז היה בכך איסור הנאה מגזל. וראה מה שפסק רבינו בהלכות מתנות עניים ט,ז.
... אלא שמערימין עליו ליכנס לשם בימות החמה ובימות הגשמים, אמ׳ לו, נתהנית.הרי שזוהי דוגמא של הנאה. כדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו – כמבואר לעיל ג,ט וראה (שם ד״ה שזה נהנה) הבאתי תשובת רבינו שאם מחסרו לחבירו, גם לרבנן דרבי יהודה ״גזלנות יש בדבר״; וראה הלכות שכנים ז,ח. גזל דקלים ועשה מהן גשר וכו׳ – בבא קמא קיג,ב: גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. אמר ליה אביי: ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו! אמר ליה: אי לא דינא דמלכותא דינא, היכי מייאשי? והא לא קא עבדי כדאמר מלכא: מלכא אמר, זילו וקטלו מכל באגי, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא! שלוחא דמלכא כמלכא, ולא טרח, ואינהו אפסיד אנפשייהו, דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי. פירש ר״ח ז״ל (ספר הנר; אמנם נראה שיש קצת שינוי בגירסתו):
גופה, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע דדינא דמלכותא דינא, שהן קוצצין אילנות של בני אדם ועושין מהן גשרים ואנו נעבור עליהן. ואם אין דינא דמלכותא דינא, היאך נתיר עברה עליהן, והא גזילות נינהי? אמר ליה אביי: מיהא ליכא למישמע, דאיכא למימר, לעולם לאו דינא דמלכותא דינא, ומשום הכי אזלינן עליהו, דקני להו רבים בייאוש מריהו מינייהו.אמר ליה רבא: ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא, אמאי מיאשי? מחר יסור המלך ויקח שלו אלא מדלא נסבי להו, דינא דמלכותא דינא. אמר ליה אביי: סוף סוף אמאי אזלינן עליהו ולאו דינא דמלכותא הוא, דכי אמר להו מלכא שיקחו אילן מכל מקום, והן עוברין מצות המלך ולוקחין ממקום אחד. אמר ליה רבא: שלוחא דמלכא כמלכא לא טרח, ואיהו בעל האילנות אפסיד אנפשיה, דמיבעי ליה לצעוק אל המלך והיה נוטל דמים משכיניו, הלכך מחולי קא מחיל. וקימא לן כשמואל, דהא רבא קאי כותיה.
ובשנוי לא קני להו, כדאמרינן בהגוזל רבה (צו,א): מעיקרא דקלא והשתא דקלא, דשינוי מעשה ממחובר לתלוש לא שמיה שנוי, הואיל ושמו עליו.וכן כל כיוצא בזה – כגון המפורשים לקמן הלכה ט. (ד-ו) מי שעבר ואכל הגזלה אחר ייאוש וכו׳ – משנה בבא קמא י,א: הגוזל ומאכיל את בניו, והמניח לפניהם – פטורין מלשלם. אם היה דבר שיש לו אחריות – חייבין לשלם. פיהמ״ש שם: משנה זו בנויה על שני כללים: האחד – מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב; והשני – מלוה על פה אינו גובה מן היורשין. ושני כללים אלו אינם הלכה למעשה, אלא מן הכללים אצלנו שהן למעשה עתה: מטלטלי משתעבדי לבעל חוב, ומלוה על פה גובה מן היורשין. ומה שמתחייב הגזלן לשלם אינו אלא כמלוה על פה, ולפיכך הגוזל ומאכיל את בניו חייב לשלם על כל פנים, נתיאשו הבעלים או לא נתיאשו, הניח מקרקעי או מטלטלי, לוקחין מנכסיו בהכרח כל מה שגזל. ואם לא הניח אביהם כלום, אם כבר נתיאשו הבעלים – אינן חייבין לשלם, ואם אכלו מה שאכלו לפני יאוש – חייבין לשלם... בבא קמא קיא,ב-קיב,א (עם פירש״י): אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה – מזה גובה, רצה – מזה גובה; מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי (וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו). תנן: הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם – פטורין מלשלם; תיובתא דרב חסדא! אמר לך רב חסדא, כי תניא ההיא – לאחר יאוש. אם הניח לפניהם – פטורין מלשלם. אמר רמי בר חמא: זאת אומרת, רשות יורש כרשות לוקח דמי. רבא אמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והכא במאי עסקינן – כשאכלום (לאחר מיתת אביהן, ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלוהו). הא מדקתני סיפא: אם היה דבר שיש בו אחריות (כגון דבר הניכר לרבים ונראה כל שעה כעין קרקע או כגון טלית וכסות) – חייבין לשלם (מפני כבוד אביהן שהבריות אומרות זו טלית שגזל פלוני), מכלל דרישא בגזילה קיימת עסקינן (ואפילו הכי היכא דלאו משום כבוד פטר להו ברישא במתניתין)! אמר לך רבא, הכי קאמר: אם הניח להם אביהם אחריות נכסים (קרקעות משלו, אפילו אכלו את הגזילה) – חייבין לשלם (דאשתעביד נכסים דאבוהון מחיים). והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: לא דבר שיש בו אחריות ממש (לא שגזל קרקע והניחה לפניהן), אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו (והכל מעידין שהיה דנגזל) – חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן (אלמא בגזילה קיימת עסקינן)! אלא אמר רבא: כי שכיבנא, ר׳ אושעיא נפיק לוותי (יצא לקראתי), דתריצנא מתניתין כוותיה (באחריות ממש ובשאין גזילה קיימת, וחסורי מיחסרא, ולא מוקי לה בדבר המסויים ובגזילה קיימת כרבי, [דכיון דאשכחן הכי מתריצנא לה מתניתין כברייתא ולא חיישינן למאי דמתני רבי לר׳ שמעון בריה דברייתא קיימא כוותיה]), דתני רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו – פטורין מלשלם; הניח לפניהם, גזילה קיימת (שלא אכלוה אחרי מותו ותבען הנגזל) – חייבין (דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני), אין הגזילה קיימת (שאכלוה אחרי מותו) – פטורין (דאינהו לא גזול מידי); הניח להם אביהם אחריות נכסים (קרקע משלו) – חייבין לשלם (דאשתעבוד נכסיה). אמר מר: אין הגזילה קיימת – פטורין. נימא, תיהוי תיובתא דרב חסדא (דאמר לעיל רצה מזה גובה, רצה מזה גובה)! אמר לך רב חסדא, כי תניא ההיא – לאחר יאוש (ואכלוה). אמר מר: גזילה קיימת – חייבין לשלם. נימא, תיהוי תיובתא דרמי בר חמא (כיון דלאחר יאוש אוקימתה)! אמר לך רמי בר חמא, כי תניא ההיא – לפני יאוש. כתב הרי״ף (רמז קצד):
אמר רב חסדא, גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו – רצה מזה גובה רצה מזה גובה. מאי טעמא? כיון דלא אייאוש בעלים – ברשותייהו קיימי. והא דתנן: הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם – פטורין מלשלם, לאחר יאוש היא, ואין גזלה קיימת. אבל גזלה קיימת, אפילו לאחר יאוש – חייבים להחזיר. דתנא רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו – פטורין מלשלם, והמניח לפניהם: גזלה קיימת – חייבין; אין גזלה קיימת – פטורין. ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים – חייבין לשלם. ואמרינן: אין גזלה קיימת – פטורין, לימא תהוי תיובתא דרב חסדא? ופריק: לא, רב חסדא מוקים ליה לאחר יאוש. והשתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב – חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלו בין לא אכלו, דהוה ליה כמלוה על פה, וקימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין ממקרקעי בין ממטלטלי.מי שעבר ואכל הגזלה – שהרי למדנו בהלכה הקודמת שאסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר ייאוש, ועל כן אם אוכל את הגזלה הרי שעבר על הדין. בין שהאכיל... בין שלא האכילם אלא מכרה או אבדה – כלומר, אין הגזלה קיימת ברשותם עוד. כבר תיקנו הגאונים וכו׳ – כמובא ברי״ף לעיל. השווה הלכות אישות טז,ז: ״תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה אשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל״. ובהלכות נזקי ממון ח,יב: ״כבר תקנו גאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין״. כך כתב גם בהלכות מלוה ולווה יא,יא: ״כבר תקנו גאונים האחרונים כולן שיהיה בעל חוב גובה מטלטלין מן היורשין, וכך דנין ישראל בכל בית דין שבעולם״.
הניח להם אביהם קרקע – חייבים מתורת חוב אביהם. וגדולי הפוסקים כתבו, שבזמן הזה שתקנו הגאונים להיות מטלטלין של היתומים משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה, מפני שאין הקרקעות מצויים ביד ישראל כל כך ודעת הבריות סומכת על המטלטלין – הרי הן כקרקעות, וגובה מהם כל גזלה מתורת חוב אביהם אפילו לאחר יאוש ושאין הגזלה קיימת.(ז) דין הלוקח מטלטלין מן הגזלן וכו׳ – ראה הלכות גניבה ה,ב ביארתי את הסוגיא העוסקת בתקנת השוק והיא כולה מבוססת על דינו של רב חסדא (בבא קמא קיא,ב) הובא לעיל (הלכה ד ד״ה מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש). הואיל והסוגיא שם דנה בבת אחת על גזלה ועל גנבה הרי מוכח שדינם שווה. עוד זאת, תקנת השוק הרי תיקנוה לטובת הסוחרים הקונים, ובוודאי אין הבדל בין קנו סחורה גנובה או גזולה, כי מה זה משנה לגבי הלוקח בתומו? ואם כבר נתיאשו הבעלים קנה לוקח – הואיל ויש כאן ייאוש ושינוי רשות. (ח) אסור ליהנות מן הגזלן וכו׳ – תחלה נעתיק את הגמרא בבא קמא קיט,א, כגירסת הדפוסים (עם פירש״י): איתמר: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו? רב אמר: עד שתהא רוב (ממונו) משלו (בלא גזילה, הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו). ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו (תלינן ואמרינן, האי מידי דיהיב ליה, מדידיה הוא). אורי ליה רב יהודה לאדא (שם האיש) דיילא (שמש דרבנן) כדברי האומר אפילו מיעוט שלו. לפי גירסא זו קצת קשה מה משמעות השאלה ״מאימת?״ ועוד, האם האיסור הוא רק לקנות ממנו דבר שהוא גזול, הרי כבר נפסק לעיל (הלכה ב): ״אסור להנות בדבר הגזול״? ואמנם רש״י כותב: ״ונהנין ממנו״! אולם רבינו ברוך הספרדי (ספר הנר) מעתיק גמרא זו קצת אחרת וממילא גם פירושו קצת שונה:
איתמר: גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו? פיר׳ גזלן שעשה תשובה מאימתי מותר ליהנות מממונו. רב אמר: עד שיהא רוב ממונו משלו, פיר׳ ממה שקנה בהיתר. ושמואל אמר: אפילו מועט שלו.
גזלן אימתי מותר ליהנות ממנו? רב אמר: עד שיהא רוב משלו. ושמואל אמר: אפילו שיהא המיעוט משלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כמאן דאמר אפילו המיעוט משלו.
יש מי שאומר, כיון דאורי אדא דיילא כשמואל, הלכתא כוותיה. ואנו קבלנו מרבותינו דהלכתא כוותיה דרב, ואע״ג דאורי אדא דיילא כשמואל, משום דהלכה כרב באיסורי, וזו איסורא היא, ומשנתינו קתני: אין לוקחין, משום דחיישינן לגניבה או לגזילה.
... שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה כי הוא ואיסור אכילה ענין אחד, לפי שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו יתעלה על דבר שלא ייאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה.ואף שכאן אין המדובר במצוות לא תעשה, מכל מקום גם בענייננו נכון הוא ״שאיסור הנאה מובן מאיסור אכילה״ (שם). ועדיין הדבר צריך תלמוד.
אין פורטין לא מתיבת מוכסין ולא מכיס של גבאין. פיר׳ הרוצה להחליף דינר בפרוטות, אינו רשאי שיקחם מהתיבה של מקבלי המכס דגזילה היא, ולא מכיס של גובי מס המלך. אי אן לא יצרפו מנהם שי לכון דראהמהם חראם מן אל נצב (=כלומר, שלא יחליפו מהם דבר בגלל היות המטבעות שלהם אסורים משום גזל) ואין נוטלין מן התיבה ולא מן הכיס שלהן נדבה, דכתיב ׳והבאתם גזול׳ וגומ׳. אבל נוטלין צדקה ופורטין ממה שיש להן בביתם...תנא בתוספת בבא קמא דנזיקים (תוספתא ב״ק י,כב): אבל אם יש עליו פרוטות למכס נותן הדינר למוכס וחושב מה שחייב לו מכס ונותן לו בשאר הדינר פרוטות. כלומר, מותר לתת למוכס דינר ולקבל את העודף בפרוטות.
רב אשי אמר דמתניתא דשרי בה ר׳ שמעון להבריח המכס במוכס גוי, דמותר להפסידו. והתניא – סיוע: ישראל וגוי שבאו לפניך לדון, אם את יכול לזכות לישראל בדין ישראל, זכהו וכול׳. ר׳ עקיבה אומר, אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם, שלא יאמרו בני ישראל אינן בעלי אמנה שמעוותין הדין. דייקינן: טעמא דר׳ עקיבה דאי ליכא חילול השם באין עליו בעקיפין, דאלמא גזל גוי שרי! ורמינן דידה אדידיה דדרש: מנין לגזל גוי שאסור – שנאמר: ׳אחרי נמכר גאולה׳ וכו׳. ופרקינן: כי קא שרי ר׳ עקיבה – בגוי; וכי קא אסר בגר תושב, פירוש: גוי שכפר בעבודה זרה... אלא אמר רבא: בריתא דאחרי נמכר בגזילו היא... וגזל הגוי אסור... אבל לבוא עליו בעקיפין להפקיע הלואתו מעל ישראל, כיון דליכא חילול השם – מותר.
ולענין כרגא נמי, אע״ג דאקרקפתא דגברי מנח, אי איכא הורמנא דמלכא דמאן דלא יהיב אכרגא לישתעבדי נכסיה, אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה, דדינא דמלכותא דינא. ודוקא לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא, כיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה, הוה ליה דינא דמלכותא; אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא ונפק מיניה הורמנא דמאן דעביד כך וכך [מיקניס בכך וכך] – הא נמי דינא דמלכותא היא ו(כ)מאן דעב(י)ר על ההוא גזירתא וערק, מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה.
אבל היכא דנקיט ליה מלכא איניש באפי נפשיה וקאתי עליה בדרך עלילות ומשקלינהי לנכסיה, אי נמי למירמא עליה ממונא דלית ליה גביה מיניה ולא מידי, אע״ג דהורמנא דמלכא היא לזבונינהו להנהו נכסי דיליה, ההוא ודאי לאו דינא דמלכותא מיקרי, אלא חמסנותא דמלכותא, ומאן דזבין מידי מהנהו נכסי – זביניה לאו זביניה נינהו.
ורבינו אליעזר בר שמואל זצ״ל ממיץ כתב בפ׳ ארבעה נדרים: אומר ר׳ דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משוה מידותיו על כל בני מלכותו. אבל אם משנה למדינה אחת, לא הוי דיניה דינא.אין כוונתו שאם יש צרכים מיוחדים לאנשי המדינה ההיא אין להטיל עליהם מסים מיוחדים לאותם צרכים. אבל בהעדר טעם מוסבר, ודאי שאין להפלות בני עיר אחת על פני השאר. והוא הדין כל קבוצה המוגדרת שלא על פי אמות מידה שיש להן שייכות לעניין מסים, זהו שלא ״כדת הידועה לכל״ ואין להטיל עליה חובות יוצאות דופן.
... חקים קבועים וידועים למלך בכל מלכותו דיניה דינא, וכן כתבו הראשונים ז״ל. וטעמו של דבר, שכל העם הם מקבלים עליהם כל מה שהנהיג המלך בכל מלכותו ברצונם. וכיון שקבלו עליהם הרי הוא דין גמור. וכן כתב הרשב״ם ז״ל בפירושיו בפ׳ חזקת (בבא בתרא נד,ב ד״ה והאמר שמואל) וזה לשונו:דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהג כל משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם ברצונם חקי המלך ומשפטיו. והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו על פי המלכות הנהוג בעיר משום גזל. ע״כ. אבל דברים שאינם מחֻקי המלכות אלא שהמלך הוא רוצה להנהיג כן מעצמו, אפילו רצה להנהיג כן בכל מלכותו, אין דינו דין, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. וכן כתבו המפרשים ז״ל. וכל שכן אם אותו דין שהוא רוצה להנהיג עתה לא הנהיגו בכל מלכותו אלא בקצת מלכותו, שאינו דין כלל, שאין זה מחֹק המלכים להנהיג בעיר אחת ענין אחד שאינו נוהג בכל מדינות מלכותו. ואם עשה כן – אין דינו דין. וכן כתב הרמב״ם בפרק ה מהלכות גזלה ואבדה, וז״ל: כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו – אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. ע״כ. סובר הרב ז״ל דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא במה שדן בקצת המלכות ולא בכלו. ואף אם נודה שיהא רשות למלך להנהיג חקים שאינם נוהגין כבר, מכל מקום אם הנהיגם בקצת ולא בכל מלכותו, אין דינו דין בזה, שתקנות וחֻקי המלכים כוללים הם ולא פרטים. וכל שכן שאם נאמר שאין המלך יכול לחקוק חקים אלא אותם שהם חקוקים כבר על פי המלכות, אם גזר וצוה מה שאינו נהוג, אפילו צוה כן בכל מלכותו, שאינו דין בזה, לפי שמשפטי המלוכה ידועים הם לכל וחקוקים הם כבר. וכמו שיש לנו חֻקי המלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, וכמו שאמרו בסנהדרין: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, כך בשאר אומות יש דינים ידועים למלכים, ובהם אמרו דינא דמלכותא דינא.
כסף גלגלת הוא מס קצוב על כל איש ואיש ליתן למלך בכל שנה. הרי שהיו שם עניים שכלתה פרוטתם ואין להם לפרוע, מטכסיסי המלכות למסרם למי שירצה לפרוע בשבילם ולהשתעבד בהם עד שיפרעו מהם מצד שכירות מלאכתם. הרי שהוציא מס על חברו יכול להשתעבד בו למלאכתו ולחשב לו שכירותו יום ביום, ואפילו התנה עמהם בזלזול שכרם, כגון שהוציא עליו ד׳ דינרין והיה ראוי להשתעבד בו שמנה ימים, ו׳ פשוטים בכל יום, והתנה זה שלא ינכהו אלא ד׳ פשוטים בכל יום ונמצא משתמש בו שנים עשר יום, מותר, הואיל ועם המלך התנו בכך.הרי זה עובד בו יתר מדאי... אבל אינו עובד בו כעבד – כדי למנוע טעות לפרש שהותר לעבוד בו עבודת פרך, מדגיש רבינו: אע״פ שמותר לו להשתעבד בו יותר ימים, ואין לו לחשוש משום רבית הואיל והכסף שנתן למלך אינו נחשב על העני כהלוואה אלא כאילו קנהו לעבודה, אעפ״כ אין לו לעבוד בו עבודת עבד שהרי אחיו הוא. ואפילו בעבד עברי ממש פסק בהלכות עבדים א,ז:
כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזוים שהם מיוחדין לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעלו, שנאמר: ׳לא תעבֹד בו עבֹדת עבד׳ (ויקרא כה,לט); אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר: ׳כשכיר כתושב יהיה עמך׳ (ויקרא כה,מ).ומותר לספר שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו, אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים. ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר, הרי זה יעשה. אבל לא ילמדנו כתחלה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם. במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו. ראה הלכות עבדים א,ח שחזר רבינו על הלכה זו שכתב כאן בעניין הנותן מס גולגולת של חברו, ושם השיג הראב״ד:
א״א בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא לענין זה. אלא שהיו אנשים פורעים מס המלך בשביל חביריהם, והיה המס עשרה דינרין, והיו עושים להם מלאכה שוה חמשה עשר דינר, ושאל אם היא הלואה ויש בה משום רבית או לא? ופשט לו דלאו הלואה היא אלא זביני דמלכא הוא דאית ליה רשות לזבוני להו כעבדי עד דפרעי.מוכח שהראב״ד הבין כי דעת רבינו היא שמדובר בסוג של עבדות שהוא מכנה אותה ״עובד בו יתר מדאי״, כלומר עבודה קשה ומפרכת. אבל לפי פירושו של המאירי ז״ל משמעות הביטוי ״עובד בו יתר מדאי״ הוא יתר מן המדה לפי השכירות הרגילה, כלומר, מדובר כאן על שיעור ימי העבודה ויש כאן הוזלה בשכירות הנראית כריבית. אולם הואיל וההסכם הוא לא עם העני והמס לא ניתן לעני כמִלְוָה, אלא משתלם ישירות למלכות וההסכם הוא עם המלכות, לפיכך אין כאן איסור ריבית. ברם רבינו בא להוסיף שאף על פי שמצד המלכות ניתנת רשות לעבוד בו גם עבודת עבד, שהרי כל עבודה כפויה מעין עבודת עבד היא, מכל מקום צד האיסור שבדבר אין בידו של המלך להתירו, והרי התורה אמרה: ׳לא תעבֹד בו עבֹדת עבד׳. (יז) מלך שכרת אילנות שלבעלי בתים וכו׳ – בבא קמא קיג,ב (עם פירוש רבינו חננאל מספר הנר עמ׳ קג ועם תיקוני גירסא כר״ח): אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו (תדע דדינא דמלכותא דינא, שהן קוצצין אילנות של בני אדם ועושין מהן גשרים, ואנו נעבור עליהן. ואם אין דינא דמלכותא דינא, היאך נתיר עברה עליהן, והא גזילות נינהי). אמר ליה אביי: (מיהא ליכא למישמע דאיכא למימר לעולם לאו דינא דמלכותא דינא) ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו (ומשום הכי אזלינן עליהו, דקני להוא רבים בייאוש מריהו מינייהו)! אמר ליה (רבא): אי לא דינא דמלכותא דינא, היכי מייאשי (אמאי מיאשי? מחר יסור המלך ויקח שלו. אלא מדלא נסבי להו – דינא דמלכותא דינא). (אמר ליה אביי:) והא לא קא עבדי כדאמר מלכא? מלכא אמר, זילו וקטלו מכל באגי, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא (סוף סוף אמאי אזלינן עליהו ולאו דינא דמלכותא הוא, דכי אמר להו מלכא שיקחו אילן מכל מקום, והן עוברין מצות המלך ולוקחין ממקום אחד)! (אמר ליה רבא:) שלוחא דמלכא כמלכא, ולא טרח, ואי(נ)הו (בעל האילנות) אפסיד אנפשיה, דאיבעי ליה (לצעוק אל המלך) דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי (והיה נוטל דמים משכיניו, הילכך מחולי קא מחיל. וקימא לן כשמואל, והא רבא קאי כותיה). וכן אם הרס... ועשה אותן דרך וכו׳ – משנה סנהדרין ב,ד: ומוציא למלחמת הרשות... ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לה שעור. וכל העם בוזזין...
ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שעור אלא כפי מה שהוא צריך – אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.
תפילה לחיילי צה"ל
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.
Prayer for Our Soldiers
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144