והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקודש או לקודש הקדשים שלא בשעת עבודה שנאמר ואל יבוא בכל עת אל הקודש זה קודש הקדשים מבית לפרכת להזהיר על כל הבית.
הכ״מ כתב דמה שכתב הרמב״ם דאל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרכת להזהיר על כל הבית הכונה דאילו לא נאמר אלא אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש והשתא דכתב מבית לפרכת דהיינו קודש הקדשים ע״כ לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית, וכתב ע״ז המגיה שהוא תמה על מה שדחק הכ״מ להעמיד דברי רבינו כמש״כ בגירסתנו, דהא בגמ׳ במנחות שהביא הכ״מ מבואר דבין רבנן בין ר׳ יהודה ס״ל דאל הקדש הוא ההיכל, ומהסוגיא מוכרח לומר דטעות נפל בספרינו וצ״ל ואל יבוא בכל עת אל הקדש זה הקדש מבית לפרכת להזהיר על קדש הקדשים, והנה לבד שגירסתו תמוה גם היא לפי הסוגיא דהא אמר שם מ״ט דרבנן אי ס״ד כדאמר ר׳ יהודה (דדוקא אל פני הכפרת במיתה) ליכתוב רחמנא אל הקדש ואל פני הכפרת, ולא בעי מבית לפרכת ואנא אמינא היכל מיחייב מבית לפרכת מיבעי, וא״כ איך אפשר לגרוס להזהיר על קדש הקדשים, אם לא שיגרוס לחייב מיתה על קדש הקדשים. אבל זו היא גירסא חדשה, אלא דבאמת דברי הרמב״ם הם מהספרא דהכי איתא התם מבית לפרכת להזהיר על כל הבית, יכול על כל הבית במיתה ת״ל אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה; אלא שהספרא הוא כר׳ יהודה דרק אל פני הכפרת במיתה כסתמא דספרא דהוא ר״י. וכן כתב שם המלבי״ם ומה שכתב הכ״מ דאי כתב אל הקדש הו״א דהוא קדש הקדשים כתב כן הסמ״ג.
אלא דקשה דכל זה אפשר לר׳ יהודה דבמה דאמר שם בטעמא דרבנן דסברי דמבית לפרכת נמי במיתה דאל״כ ל״ל למכתב מבית לפרכת אמר שם ור״י אי כתב רחמנא אל הקדש ולא כתב מבית לפרכת הו״א מאי קדש מבית לפרכת. אבל היכל לאו נמי לא. ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קדש כדכתיב שנאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, וא״כ הך דרשא דספרא אתי רק אליבא דר׳ יהודה והרמב״ם הא פסק כרבנן דמבית לפרכת ג״כ במיתה וכמו שפסק בהל׳ ד׳ דעל כל קדש הקדשים במיתה, איברא דהרמב״ם בס׳ המצות הביא ג״כ דרשת הספרא ואח״כ הביא דבגמ׳ מנחות אמרו על ההיכל בארבעים מ״מ לא קשה על דבריו כיון שהביא כל דברי הספרא ומוכח דזהו לר״י ואח״כ הביא דעת חכמים, אבל כאן בהלכותיו כיון שפסק כחכמים הוא תימה איך הביא דרשת ר׳ יהודה.
ונראה דהתם איתא עוד בגמ׳ ור׳ יהודה מ״ט אי ס״ד כדאמרי רבנן לכתוב רחמנא אל הקדש ומבית לפרכת ולא בעי אל פני הכפרת ש״מ אל פני הכפרת במיתה מבית לפרכת באזהרה ורבנן אל פני הכפרת למעוטי דרך משופש, והרמב״ם השמיט הא דלמעוטי דרך משופש וכבר תמה המל״מ ע״ז בהל׳ ג׳, ונראה דכבר הקשו התוס׳ דל״ל קרא למעוטי דרך משופש תיפוק ליה מדכתיב ואל יבוא דמשמע דרך ביאה כדממעטינן בפ״ב דשבועות טמא שנכנס דרך גגין להיכל ע״ש מה שתירצו ולהרמב״ם לא ניחא לי׳ בתירוצם, וסובר דהך סוגיא ע״כ לא הוי סבר הכי דהתם אמר ר׳ אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחברייא דהבא דרך אחוריו חוץ מחוטמו בבית המנוגע טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, ומייתי ע״ז בגמ׳ סייעתא מברייתא דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור משום דדרך ביאה אסדרה תורה, וכיון דחזינן דלר׳ אושעיא מספקא לי׳ הך מילתא גבי בית המנוגע, א״כ שפיר אפשר דהך סוגיא סברה דלא בעינן דרך ביאה ומצריך אל פני הכפרת למעוטי דרך משופש. וכיון דקיי״ל כברייתא דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור. וכמו שפסק הרמב״ם בפ״ג הל׳ י״ט לכן השמיט הרמב״ם כאן לכתוב דטהור שנכנס דרך משופש פטור כיון דגם טמא פטור.
ולפי״ז כיון דלא ניחא להרמב״ם למעט מאל פני הכפרת דרך משופש א״כ באמת קשה לחכמים אל פני הכפרת למה לי. וע״כ דחכמים נמי סברי כדרשת הספרא דאף דהספרא ע״כ כר׳ יהודה דהא אמר שם להדיא דרק אל פני הכפרת במיתה. אבל בתחלת הדרשה מודו נמי חכמים דאי הוי כתיב אל הקדש הו״א דזהו קדש הקדשים. ואף דהגמ׳ פריך שפיר מקרא דוהבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, מ״מ ע״כ דאינו הכרח דע״כ צריך לתרץ אליבא דר״י דלא תיקשי מהך קרא, ויש לומר דאף דבסתמא קודש הוי היכל אבל הכא היה מוכח מהך קרא דהוא בקדש הקדשים דהא כתיב ואל יבוא בכל עת אל הקדש וגו׳ בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר בן בקר, וא״א לומר דזה קאי על ההיכל דהא להיכל באים כל יום להדליק המנורה ולהקטיר קטרת, ולכן אי לאו קרא דמבית לפרכת ודאי היינו אומרים דאל יבוא בכל עת אל הקדש אינו על ההיכל אלא קדש הקדשים, ועכשיו מיושב דאיצטריך אל פני הכפרת דאי לאו דכתיב אל פני הכפרת לא הוי ידעינן לחלק דעל ההיכל אינו אלא בלאו ומבית לפרכת במיתה, כיון דמבית לפרכת צריך שנדע דאל הקודש הוא על ההיכל, ומדכתיב אל פני הכפרת נדע דע״כ הם דינים מחולקים דאל הקדש הוא בלאו ואל קדש הקדשים הוא במיתה, ומסתבר לחכמים בלא הוכחה שאמרו בגמ׳ שלא לחלק בין מבית לפרכת ובין אל פני הכפרת כיון דכולו הוי קדש הקדשים.

(ה-ו) כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח העבודה ויצא. אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכהן גדול, הכהן הדיוט שהי׳ במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע״פ שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן, ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור, אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כלומר ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת.
השגת הראב״ד בין כהן הדיוט, א״א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו, ומה שאמרו בתו״כ מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם.
אע״פ שאינו יוצא א״א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו.
הכ״מ הביא דברי הספרא פ׳ שמיני דאיתא שם ומפתח אוהל מועד לא תצאו, יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת״ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ד׳ עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה, חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת״ל כי שמן משחת ד׳ עליכם, והביא הכ״מ דברי הראב״ד וכתב ע״ז נראה שטעמו של הראב״ד משום דכתיב כי שמן משחת ד׳ עליכם, ודעת הרמב״ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הראב״ד. שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמשי וז״ל ת״ל כי שמן משחת ד׳ עליכם שאפי׳ כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח העבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראי׳ כי שמן משחת ד׳ עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ד׳ עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ״ל, והנה הכ״מ הביא ד׳ הרמב״ן וכתב שדעתו כדעת הרמב״ם ובאמת אינם שוים בשיטתם כמו שאבאר, וגם מה שכתב שטעמו של הראב״ד הוא משום דכתיב כי שמן משחת ד׳ עליכם אף שכתב כן הראב״ד להדיא מ״מ צריך ביאור.
והנה הרמב״ן בסה״מ שם כתב וז״ל והנה אלעזר ואיתמר ביום מיתת אחיהם אוננין ולא היו באזהרת ומן המקדש לא יצא וענין הכתוב שכללן עם אהרן אביהם בפסוק ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו יזהירם כולם בשעת מעשה מלהניח עבודה ולצאת ויודעים הם כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מהיום והם באזהרתם מן אותו היום ואילך אבל אותו היום אוננים הם עכ״ל, ואח״כ כתב מה שהביא הכ״מ ומבואר בדברי הרמב״ן להדיא דלא כדעת הרמב״ם דסובר דאפי׳ כהן הדיוט שהי׳ במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אף שאסור לו לעבוד כשהוא אונן מ״מ אסור לו לצאת מן המקדש, וכמו שכתב הכ״מ בטעמו דאם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר הוי מזלזל בעבודתו או משום שאם יהי׳ מותר לצאת יניח העבודה בטלה לכן אסור לו לצאת כל זמן העבודה, אבל הרמב״ן סובר דכהן הדיוט כיון שאסור לו לעבוד כשהוא אונן אין עליו איסור לצאת, ובאלעזר ואיתמר שאסר הכתוב הוא שלא יצאו בשעת העבודה למחר כשלא יהיו אוננים, ונמצא דהרמב״ם והראב״ד והרמב״ן הם ג׳ שיטות.
ונראה דהרמב״ם והרמב״ן הולכים לשיטתם, דהרמב״ם סובר בפ״א מהל׳ אבל דאבלות יום ראשון דאורייתא, ובפ״ה הל׳ ב׳ כתב ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע, ובפ״ח הל׳ א׳ כתב אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר חייב לפרום, והנה בדין אבלות כתב הכ״מ בפ״א הל׳ א׳ על דברי הרמב״ם שכן הוא דעת הרי״ף והרמב״ן, אבל בפ״ח גבי קריעה הביא הכ״מ מדברי הרמב״ן דקריעה דרבנן, וא״כ לדעת הרמב״ן דאין אנו למדים חיוב פריעה ופרימה מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו וכן כתב שם להדיא והוא בלקוטי תוה״א במו״ק דף כ׳ א״כ שפיר אפשר לומר דמה דאמר לאלעזר ואיתמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו אינו על יום האנינות אלא על יום שאחריו, אבל לדעת הרמב״ם שאנו למדין ממה שנאמר לבני אהרן דלאבל אחר איכא חיוב וכיון שבודאי מה שאמר להם לא תצאו הוא שלא יצאו ויניחו העבודה בשביל האבלות, א״כ הי׳ לנו ללמוד שגם אחר יום ראשון איכא אבלות ואסור בעבודה אחרת שלא בבהמ״ק כעין עבודות המקדש, וכמו דסובר הרמב״ם דביום ראשון אסור במלאכה מדאורייתא כן הי׳ לנו ללמוד מכאן על שאר ימי האבלות, ואין לומר דהצווי הי׳ שלא יניחו העבודה בשביל צערם דא״כ לא היינו יכולין ללמוד חיוב פריעה ופרימה באבל ושכן הוא באמת דעת הסוברין שאינו מה״ת, וא״כ לדעת הרמב״ם אין לפרש דמה דהזהיר משה לאלעזר ואיתמר לא הי׳ על יום האנינות אלא על יום שלאחריו, ולכן ע״כ דאף שאלעזר ואיתמר אסורין לעבוד כשהם אוננים מ״מ אסרם הכתוב לצאת בשעת העבודה דזהו חלול העבודה וכמש״כ הכ״מ.
עתה נבוא לבאר דעת הראב״ד שכתב שלא נאמר אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה דמרבינן כל הדורות היינו לכהנים הגדולים שהרי שמן משחת קודש מרבה אותם, והנה לפי דבריו נמצא דגם כהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה אין בו חיוב אם יצא בשעת העבודה, וזה תימה דהא משנה מפורשת שנינו במגילה דף ט׳ אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות, ונראה דגם הראב״ד מודה דכיון דרבוי בגדים מהני כמו משיחה שיהי׳ כהן גדול לכל דבריו אסור לו לצאת מן המקדש, דלכל הדברים הוי מרובה בגדים כמו כהן משיח, ודוקא בפר הבא על כל המצות דכתיב להדיא הכהן המשיח הוי דוקא כהן משוח, וטעמא דכיון דבהך פרשה כתיב גם פריעה ופרימה, ובפ׳ אמור גבי כה״ג דכתיב את ראשו לא יפרע כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו משמן המשחה ומלא את ידו ללבוש הבגדים, ורבתה תורה בפירוש דמרובה בגדים הרי הוא כמו כהן משוח, לכן גם לענין יציאה מן המקדש כן הוא, אך לפי״ז הי׳ לנו לרבות גם כהנים הדיוטים כמו גבי פריעה ופרימה, אלא דעיקר טעמו של הראב״ד הוא דגבי כהן הדיוט לא שייך הך דינא כיון דאינו עובד אונן, וכמו שכתב הרמב״ן ורק דלהרמב״ן ניחא לי׳ דהאיסור הוא על יום שלאחריו שלא יהיו אוננים, אבל הראב״ד לא ניחא לי׳ בזה כיון דמדאורייתא ליכא אבלות כלל אחר יום ראשון לא שייך לאסור אותם שלא יצאו מן המקדש בשביל אבלותם.
ולכן סובר הראב״ד דבאמת מה דנאסרו אלעזר ואיתמר הי׳ רק הוראת שעה דאף שאסורים לעבוד אוננים מ״מ אסורין לצאת מן המקדש והיינו שלא יטמאו לאחיהם, וזהו מה שצוה משה למישאל ואלצפן ולא לאלעזר ואיתמר אף שהם הקרובים הצריכים להטמא לאחיהם, וזהו כמו שכתב הרמב״ן בהא דראשיכם אל תפרעו דזהו רק הוראת שעה בשביל שהי׳ חג המלואים נצטוו שלא לנהוג אבלות כמו שהבאתי בפ״א, אלא דהראב״ד סובר כאן מטעם אחר משום שנמשחו בשמן המשחה וכדכתיב כי שמן משחת ד׳ עליכם, ולכן אף דכהנים הדיוטים אחרים כיון שאינם עובדים אוננין ומחוייבים מן הדין לטמא לקרוביהם צריכים לצאת כיון שאין בזה בטול העבודה ממש, אבל אלעזר ואיתמר נצטוו שלא לצאת כדי שלא ינהגו אבלות וכמו שנצטוו על פריעה ופרימה משום זה, ולכן מפרש הראב״ד דמה דמרבה בספרי לכל הדורות זהו לכהנים גדולים שעובדים כשהם אוננים, וע״ז כתב שהרי שמן משחת קודש מרבה אותם וסתם כהנים גדולים בבית ראשון היו משוחים בשמן המשחה, אלא דמ״מ מן הטעם האמור למעלה דכמו שבפריעה ופרימה רבתה תורה מרובה בגדים כמו כהן משוח, ה״נ לדין לצאת מן המקדש אין חילוק בין כהן משוח למרובה בגדים.
ובזה מבואר מה דלכאורה עיקר שיטתו של הראב״ד לחלק בין כהן הדיוט לכהן גדול לדין לצאת מן המקדש הוא תימה דהא בהוריות דף י״ב חשיב בברייתא כל דבר שיש בין כהן גדול לכהן הדיוט ולא חשיב הך דינא, אך לפימש״כ דעיקר טעמו של הראב״ד הוא משום דכהן הדיוט אינו עובד אונן מיושב שפיר דחלוק זה שכהן גדול עובד אונן ולא כהן הדיוט חשיב שם בברייתא והוא חד טעמא.
והנה בעייני בדברי הרמב״ן בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי שהביא הכ״מ ראיתי בדבריו ישוב על דברי הרמב״ם בפ״א הל׳ י״ד שנשארתי שם בצ״ע דלפי״ד הרמב״ם דקרוע בגדים אינו משום מחוסר בגדים, א״כ אמאי לא תני לי׳ בברייתא בסנהדרין דתני ואלו שבמיתה ולא תני אלא מחוסר בגדים ופרוע ראש ולא קרוע בגדים, וזה הוכיח הרמב״ן בסה״מ במל״ת קס״ג, והבאתי שם דהרמב״ם בפי״ח מהל׳ סנהדרין מנה קרוע בגדים ומחוסר בגדים לשנים אבל מהברייתא קשה, אכן הרמב״ן בעיקר החמישי כתב וז״ל עוד אני שואל למה לא מנו באלה שבמיתה כהן המניח עבודה ויוצא לפי מדרשם בספרא שדורשים כן בכל הכהנים שבכל הדורות, וי״ל תנא ושייר דהא שייר טובא כהן שנכנס לבית קה״ק שלא לעבודה לוי שעבד עבודת כהנים, וכהן שעבד עבודת לוים, וכן לוים עצמן מעבודה לחברתה, וג׳ המנויין שם סנהדרין דף פ״ט במשנה, הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא, והנביא שעבר על דברי עצמו עכ״ל, וא״כ לא קשה במה דלא תני קרוע בגדים שעבד.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

(ט-י) איזהו אונן זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן ביום המיתה בלבד הוא הנקרא אונן דין תורה, ולילה הוא אונן מדברי סופרים. ומת ששהה ימים ואח״כ נקבר כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם, וכן יום הקבורה ואינו תופש לילו, לפיכך מי שמת לו מת וקברו לאחר יום המיתה, כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם, וטובל ואוכל לערב, ויום שמועה קרובה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה שאינו תופש לילו ואפי׳ מדבריהם, לפיכך טובל ואוכל בקדשים לערב, אבל יום המיתה כשם שאסור לאכול בו קדשים מן התורה כך אסרו לאכול בלילו מדבריהם, חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.
ביום המיתה בלבד הוא הנקרא אונן, מדברי הרמב״ם מוכח דאין נ״מ בדין אכילת קדשים אם עוד לא נקבר המת או כבר נקבר, וכן מבואר להדיא מעיקר דין אונן דילפינן מקרא דהן היום הקריבו חטאתם ומשמע דהיה אחר הקבורה, וכן כתב הרמב״ן בתורת האדם בשער מי שמתו מוטל לפניו, (והוא בחידושי הרמב״ן בלקוטי תוה״א במס׳ ברכות דף י״ח) לענין דין מת שמוטל בתפיסה ואין נותנים רשות לקוברו דלא חל אנינות על הקרובים ליאסר בבשר ויין וכתב וז״ל ואפי׳ יחשבו אוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני אפי׳ יהי׳ שם אונס כזה אעפ״כ אין לאסרם בבשר ויין שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה אע״פ שאסורין בקדשים ומע״ש כל היום לכו״ע מן התורה מטעם אנינות אפי׳ לא נטמאו בקבורתו עכ״ל, אלא דצריך לבאר טעמא דהך חלוקא, עוד יותר צריך לבאר מה דמצינו חילוק בדין אבלות דקודם שנקבר המת לא חל דין אבלות, ולהשיטות דכל דין אבלות דרבנן ולא גמרינן מקדשים לא קשה כלל, אבל לשיטת הרי״ף והרמב״ם דסוברים דאבלות מדאורייתא ולמדו זה מדין אנינות דקדשים, וכמ״ש הרמב״ם בפ״א מהל׳ אבל הל׳ א׳ מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום וגו׳, וקשה דהא בקדשים ליכא חילוק בין קודם שנקבר לאחר כן, וכבר הקשה זה הלח״מ שם במה שכתב שם הרמב״ם דאין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, וכן כתב להדיא בהל׳ ב׳ דמאימתי יתחייב אדם באבל משנסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ונשאר בצ״ע.
ונראה דיש נ״מ בין מצות אבלות בעיקר האבלות היינו שיתעצב בשביל מיתת קרובו שהוא מצוה להתאבל עליו ובין לנהוג המצות והחיובים שבדיני אבלות, דמצות אבלות בעיקרה חלה תיכף משמת המת והוא גדר אחד עם אנינות, והמצוה בזה הוא עיקר האבלות, וכמו שכתב הרמב״ם בפי״ג הל׳ י״ב כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה״ז אכזרי, ואף דכונתו שם למי שאינו נוהג דיני אבלות כמו שצוו חכמים והיינו אפי׳ חיובים שהם מדרבנן, אבל עכ״פ מזה נוכל להבין דשייך מצוה על עיקר האבלות שלא יהי׳ אכזרי ויאמר שלא איכפת לו כלל במה שמת לו מתו בזה הוא מצווה על עיקר האבלות, וזה למדנו מקרא דואכלתי חטאת היום על עיקר דין האנינות שהוא אבלות, ולקדשים הכל אחד דכל יום המיתה בין לפני הקבורה בין לאחר כן הוא אונן שהוא אבל והוא שם אחד, ובשביל זה הוא אסור בקדשים שאסור לו להקריב וכן לאכול קדשים ביום זה, אבל לנהוג דיני אבלות אף דממילא הם איסורים כמו מלאכה ורחיצה ותספורת וכל הי״א דברים שמנה הרמב״ם בפ״ה, מ״מ האיסורים יוצאים מהחיובים שמחוייב האבל לנהוג דיני אבלות וזה לא חייבו חכמים להאבל עד שיקבר המת, דכ״ז שלא נקבר ומחוייב להתעסק בקבורתו ופטור מכל המצות אמרינן דלא חייבתו תורה לנהוג בדיני אבלות.
ואף דלכאורה לא דמי דמה דאמרינן דפטור מכל המצות היינו במצות שהם בקום עשה ומגדר עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל איסורים שהם בשב ועל תעשה הא אין מעכבין את חיובו להתעסק בקבורתו, מ״מ כיון שבארנו דכל איסורי האבלות יוצאים מחיוב מצות אבלות אמרו חכמים דכל מה דילפינן איסורים לאבל, זהו כשחל עליו החיובים לנהוג דיני אבלות, ויש לומר עוד דמה דאמרו חכמים דאינו חייב לנהוג דיני אבלות קודם קבורה אינו משום דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דכיון שהוא טרוד בקבורת המת אין לבו פנוי כלל לנהוג דיני אבלות, וכמו דלא שייך להתחיל בתנחומי אבלים כמו שאמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ולכן אף דילפינן כולהו מקראי אמרו חכמים דזה הכל אחר שיקבר המת שלבו פנוי לנהוג דיני אבלות, אבל כל זה הוא באיסורים הפרטים שהוא נוגע להאבל שיקיים על עצמו דיני אבלות, אבל מה דאבל אסור להקריב ולאכול קדשים אין זה מצד דיני אבלות שהוא מחוייב לנהוג, אלא דכיון דעכ״פ הוא במציאות אונן ואבל, אסרתו התורה בקדשים מצד קדושת הקדשים, וכמו דאסור במע״ש דכתיב לא אכלתי באוני ממנו, ולכן אף דמהך קרא דבני אהרן ילפינן דאבל אסור בתספורת מדכתיב ראשיכם אל תפרעו מכלל דכו״ע מחייבי, ומה דאונן אסור להקריב ילפינן מקרא דהן הקריבו, ולכאורה כמו דצווי ראשיכם אל תפרעו הי׳ אחר הקבורה כן הא דהן הקריבו הי׳ ג״כ אחר הקבורה, מ״מ בדין איסור הקרבה ואכילת קדשים לא מחלקינן דאיסור זה הוא מפני הקדשים ולא מפני מנהג דיני אבלות, ועוד דהאיסור דראשיכם אל תפרעו הא הוי ג״כ קודם הקבורה רק דאמרינן דנצטוו בשביל אחר הקבורה דאבל אחר חייב.
ובזה שבארנו מה דליכא חיובי מנהג אבלות קודם הקבורה נוכל לבאר גם זה מה דאסור בבשר ויין דוקא קודם הקבורה, והוא דכיון שבארנו דמצות עיקר האבלות היינו שיתאבל ויתעצב על מתו חל תיכף משמת המת, לכן חייבו חכמים להאבל שעכ״פ יראה קצת אבלות בפועל בזה שלא ינהג עידונין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ומשמע דזהו באמת מדבריהם דלא נמצא דרשא ע״ז מקראי לא בגמ׳ ולא ברמב״ם, ולאחר הקבורה כשהגיע זמן מנהג אבלות וגם זמן תנחומי אבלים א״א לאסרו בבשר ויין דאדרבא היו משקין את האבל להפיג קצת אבלותו, וכמאה״כ תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, וכיון שכבר נתחייב לנהוג כל דיני אבלות לכן לא אסרוהו אח״כ בבשר ויין, וקבעו בשבילו שני שמות שם אונן קודם הקבורה לאסרו בבשר ויין וכן קבעו שם זה לפטרו מן המצות דזהו מדינא בשביל שחייב לעסוק בקבורתו ושם אבל לאחר הקבורה אבל מעיקר דין תורה שם אונן ואבל חד הוא וכמבואר בדברי הרמב״ם פ״א מהל׳ אבל שלמד דיני אבלות מדין אונן דקדשים וכנ״ל.
ומ״מ לא קשה על דברינו במה שכתב הרמב״ן בתוה״א שהבאנו למעלה דמת שמוטל בתפיסה ואין המושל נותן רשות לקוברו דאף שלא נתייאשו מלקוברו ולא חל על הקרובים אבלות מ״מ לא קרינן בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין, דאף דלפימש״כ כיון דלא חל עליהם חיובי מנהג אבלות הי׳ מן הדין לאסרם בבשר ויין, מ״מ סובר הרמב״ן כיון דאיסור זה מדבריהם ולא מצינו זה אלא במי שמתו מוטל לפניו שעליו לקוברו, וכיון שעתה אין יכולים לקוברו לא קרינן בזה מתו מוטל לפניו, ולא אסרו חכמים בכה״ג בבשר ויין, ויש להוסיף דכיון שהוא דבר שאין לו גבול וקצבה לא מצינו שאסרו חכמים בכה״ג.
והנה לפי מה שנתבאר קשה טובא מה שכתב רש״י בריש פ״ב דזבחים בהא דתנן אונן ופירש״י אונן כל זמן שלא נקבר המת, וכבר עמד על זה בזבח תודה לבעל חפץ חיים זצ״ל בפ׳ טבול יום וכתב עוד דאם נאמר דרש״י כייל בזה מה דקיי״ל דאפי׳ שהה כמה ימים ולא נקבר הוא ג״כ אונן מדרבנן, מ״מ קשה דבודאי מדרבנן גם בזה אסור אפי׳ אחר הקבורה כל אותו היום ונשאר בצ״ע.
אמנם שראיתי להמאירי בפסחים דף צ׳ במשנת האונן והמפקח את הגל שפירש״י האונן כ״ז שלא נקבר המת, וכתב המאירי להדיא דאחר שנקבר המת ליכא דין אונן מדאורייתא, אבל דבריו תמוהים מפשטות דין אונן דאורייתא דנלמד מהן היום הקריבו את חטאתם, והזבח תודה הוסיף יותר להוכיח ממה שאמרו בגמ׳ הן היום אני היום אסור ולערב מותר, דמוכח דכל היום אסור אפי׳ אחר שנקברו איברא דמה שכתב עוד להוכיח וכתב שהיא ראי׳ מוכרחת ממה דמקשה הגמ׳ לרבי אמאי סבר דיום קבורה תופס לילו, מי חמיר מיום המיתה דמן התורה אינו תופס לילו, ומשמע דלרבנן ניחא, והלא גם עלייהו יכול להקשות אמאי סברי דיום קבורה הוא אסור מדרבנן כל אותו היום אפי׳ לאחר קבורה מי חמור מיום מיתה דמן התורה מותר לאחר שנקבר, וגם לדידהו מוכרח לתרץ דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה, אלא ודאי דיום מיתה הוא אסור מן התורה אפי׳ אחר שנקבר, ולדעתי ראי׳ זו אינה מוכרחת אלא אם נימא דאחר הקבורה הוא המשכה מזמן אנינות שלפני הקבורה, אבל לפי״מ שנבאר לפנינו בדעת רש״י דיום קבורה אחר הקבורה הוא דין מיוחד מגדרי אבלות דחל אחר הקבורה, א״כ לא קשה כלל, אכן הראי׳ מהן היום הקריבו את חטאתם הוא ראי׳ מוכרחת והוא תימה גדולה על המאירי שכתב להדיא דאינו אלא מדרבנן.
ונראה דאפשר ליישב דברי רש״י גם לשיטת הרמב״ן דהנה יש לעיין בדין אונן דרבנן באיסור קדשים דמדאורייתא אינו אסור אלא ביום הראשון מהמיתה בין שנקבר בין שלא נקבר, ומדרבנן מצינו שאסרו בו שני דברים חדא שכל זמן שלא נקבר המת הוא אסור בקדשים אפי׳ שהה כמה ימים, ועוד דיום קבורה אסור וגם תופס לילו, ויש להסתפק אם גדרי שם אונן דרבנן הוא מגדר אונן דאורייתא לגבי קדשים ורק שהרחיבו הזמן ואסרו אפי׳ שהה כמה ימים וגם לאסרו ביום קבורה, ונמצא דהוא חד דינא עם אונן מדאורייתא דכמו דביום ראשון הוא בשם אונן ליאסר בקדשים בין קודם קבורה בין אח״כ מדין תורה, כן בשאר הימים עד שלא נקבר וגם אח״כ אסור מדבריהם משם אונן, או דמה שאסרו חכמים אונן בקדשים אחר יום ראשון קודם קבורה הוא מגדר אונן בדיני אבלות ליאסר בבשר ויין ולהפטר מן המצות, ומה דאסור ביום קבורה אחר קבורה הוא ענין אחר מגדרי אבלות, אף דלכאורה בפשוטו הי׳ צ״ל כאופן הראשון, אבל נראה דרש״י סובר כאופן הב׳ ויש לו הכרח לזה מהא דתנן בפסחים דף צ״א האונן והמפקח את הגל וכו׳ ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יביאו הפסח לידי פסול, ופירש״י האונן שמתו מוטל לפניו כדאמרינן בשחיטת קדשים בפ׳ טבול יום דף ק׳ איזהו אונן כל זמן שלא נקבר, והוא מוכרח לפרש כן לפי״מ שפירש בהא דתנן שמא יבואו הפסח לידי פסול גבי אונן שמא יטמא למתו, וא״כ הוא דוקא כ״ז שמתו מוטל לפניו ולא אחר שנקבר, וכיון דתנן במתני׳ סתמא האונן, מוכח דסתם אונן הכי הוא וכדתניא בזבחים בברייתא שהביא, ואף דהתם נמי תניא דאחר שנקבר ג״כ אסור בקדשים ותופס לילו, ע״כ צריך לומר דזהו דין מיוחד שאסרו חכמים יום קבורה, אבל אין לזה שם אונן ושם אונן הוא דוקא כמו לגבי פטור ממצות ואכילת בשר דהוא דוקא כ״ז שמתו מוטל לפניו.
ולכן יש לומר דרש״י סובר דמהמשנה דפסחים מוכח דלשון אונן הוא כדין אונן דאבלות לגבי פטור ממצות ואכילת בשר ושתיית יין דהוא כל זמן שמתו מוטל לפניו דכיון דמדרבנן הוי אונן אפי׳ נשתהא הרבה ימים עד שקברו המת גם לשון המשנה מתפרש כן דעיקר לשון אונן הוא כל זמן שלא נקבר המת, אלא שיש עוד דין אבלות לגבי קדשים והיינו יום קבורה אם נקבר אחר יום המיתה הוא מדרבנן אבל לא נקרא אז אונן, ואף דבלשון התורה נקרא אונן כדכתיב לא אכלתי באוני, ובארנו דלגבי קדשים אין נ״מ אבל בלשון המשנה יש חילוק ומשו״ה תנן סתמא דמתני׳ האונן והמפקח את הגל והוא דוקא כל זמן שלא נקבר, ומבוארים בזה דברי רש״י בפסחים במשנת האונן והמפקח את הגל שכתב האונן שמתו מוטל לפניו כדאמרינן בפ׳ טבול יום איזהו אונן כ״ז שלא נקבר, והוא תימה גדולה דשם בסוגיא איתא להיפוך דהכי איתא התם עד מתי מתאוננים עליו כל אותו היום, רבי אומר כל זמן שלא נקבר במאי עסקינן אילימא ביום מיתה מי איכא דלית לי׳ דיום מיתה תפיס לילו מדרבנן, ותו רבי אומר כ״ז שלא נקבר הא קברו אישתרי לי׳ מי איכא דלית לי׳ ואחריתה כיום מר, ומסיק דפליגי ביום קבורה אם תופס לילו, אבל ביום מיתה ודאי לא פליג רבי וכמו שמבואר שם בסוגיא ובפירש״י שם, א״כ איך כתב רש״י משם להיפוך, וע״כ דכונת רש״י גם כאן הוא לומר דהאונן הוא כ״ז שלא נקבר המת אפי׳ שהה כמה ימים, ואף דביום המיתה הוי אונן אפי׳ אחר הקבורה מ״מ סובר רש״י דלא נקרא בלשון סתם אונן, אלא דהוא דין מיוחד דלאחר קבורה אסור ג״כ מדין אבל, כל היום מדאורייתא ובלילה מדרבנן, ואף דמה״ת הכל נכלל בשם אונן אבל בלשון המשנה גם גבי קדשים לא נקרא אחר קבורה בשם אונן וכמו שבארנו.
ומה שהקשה שם הזבח תודה עוד על מה שכתב רש״י בדף צ״א ע״ב במתני׳ דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב שכתב ואע״פ שעדיין לא נקבר, והקשה דהא אפי׳ נקבר אחר שקה״ח אסור לאכול הפסח בלילה וכ״ש שלא נקבר עדיין, זה ג״כ מיושב במה שכתבתי דאם הי׳ דין יום קבורה דאסור מדרבנן אחר יום מיתה חד דינא עם מה דאסור אחר יום המיתה כ״ז שלא נקבר עדיין, אז שפיר הוי קשה מטעם הק״ו שלו, דמה אם נקבר אחר שקה״ח אסור לאכול פסחו בלילה כ״ש כ״ז שלא נקבר, אבל אם נימא דדין יום קבורה הוא דין מיוחד א״כ לא קשה כלל דאף דתרווייהו דרבנן מ״מ כבר כתב רש״י שם בד״ה אכילת פסחים דביום קבורה החמירו משום דרובא קברי ביום מיתה, ואתי למשרי יום מיתה עצמו ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת ע״ש, א״כ יש לומר דדוקא ביום קבורה החמירו במקום פסח אבל כ״ז שלא נקבר אינו אסור בערב כיון דאינו לא יום מיתה ולא יום קבורה, ושפיר מיושבים דברי רש״י וכמו שפי׳ במתני׳ דהאונן והמפקח את הגל דאונן הוא כ״ז שלא נקבר וכמו שכתבנו.
איברא דבמה שכתבתי דלשיטת רש״י מה דיום קבורה אסור בקדשים מדרבנן אינו אלא משום גדר אבלות יום ראשון יש לדון דאיכא נ״מ דלפי״ז אם נתייאשו קודם מלקוברו דכבר חל על הקרובים אבלות ונהגו אבלות ואח״כ קברוהו, דמבואר ביו״ד סי׳ שע״ה דא״צ לנהוג אבלות מחדש, ואף דהש״ך חולק שם אבל בבאור הגר״א מביא שם מקור לזה מהירושלמי, וגבי קדשים משמע דאין חלוק ובכל גווני יום קבורה אסור בקדשים, ועוד יותר יקשה לפי״ז דא״כ אם נתייאשו מלקוברו אחר יום המיתה דחל עליו אבלות ומ״מ לא מצינו דאסור בקדשים, אלא דבאמת לא קשה דאין אנו אומרים דגדר איסור קדשים תלוי בחלות דיני אבלות דהא כתבנו למעלה בדעת הרמב״ם שהם שני גדרים דדיני אבלות הוא בחיובי האבל לנהוג מנהגי אבלות, ואיסור בקדשים הוא מצד הקדשים דאסור לאונן מצד היותו אונן ואבל, וגם רש״י בודאי יסבור כן אלא דרש״י סובר דמ״מ הם שני שמות דאף דביום המיתה שהוא מדאורייתא ובלשון תורה אין חילוק בין אונן לאבל מ״מ בלשון המשנה יש חילוק דלשון אונן הוא קודם קבורה ולשון אבל הוא אחר קבורה ומדאורייתא גם אחר קבורה אינו אלא ביום המיתה ומדרבנן ביום קבורה אחר הקבורה אסרו חכמים אפי׳ אחר כמה ימים, אבל אין לזה שם אונן במשנה שאינו אלא קודם קבורה אלא דהוא מגדר אבלות במשנה, ונקרא אונן לפני הקבורה ואחר הקבורה אסור משום יום קבורה, וכבר הבאתי למעלה מדברי רש״י דיום קבורה אף שהוא מדרבנן חמיר לגבי פסח מדין אונן שלאחר יום המיתה כיון דרובא קברי ביום מיתה.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בהל׳ ט׳ בד״ה איברא במש״כ לענין נתייאשו מלקברו דחל אבלות ולא מצינו דאסור בקדשים כתב על זה צ״ע דהרי אסור מיום מיתה עד יום קבורה, וא״כ אדרבא לא מצינו שהותר והרי הרמב״ן כתב שגם נשתהא ע״י אונס הוי אונן לגבי קדשים, הנה ודאי דבריו נכונים לשטת הרמב״ן דמחלק בין דין אונן דאסור בקדשים ובין דין אונן לגבי בשר ויין דבאיסור בשר ויין וכל הני דתנן במתני׳ בפ״ג דברכות הוא דוקא כדתנן כשמתו מוטל לפניו ועומד לקברו אבל כשאין המושלים נותנים רשות לקברו אינו אסור ובפרט כשנתייאשו מלקברו דכבר חל עליו אבלות, אבל גבי איסור קדשים אינו תלוי במתו מוטל לפניו אלא משמת עד אחר הקבורה אסור מדרבנן בקדשים ומדאורייתא רק ביום ראשון, וכן הוא גם לדעת הרי״ף והרמב״ם אף שלמדו דיני אבלות מאיסור אונן בקדשים, וכמו שבארתי שם אבל מה שכתבתי כאן הוא לפי״מ שבארתי שם מקודם דעת רש״י שכתב בריש פ״ב דזבחים דאונן הוא כ״ז שלא נקבר המת שכבר תמה ע״ז בזבח תודה דהא אחר קבורה נמי אסור, ובארתי דרש״י סובר דדין אונן דאסור מדרבנן בקדשים אחר יום ראשון הוא מגדר אונן בדיני אבלות, ומה דאסור מיום קבורה הוא גדר אחר מגדרי אבלות ולא מדין אונן, וכתבתי דהוכחת רש״י הוא מדתנן בפסחים דף צ״א האונן והמפקח את הגל ופירש״י האונן שמתו מוטל לפניו ושם הוכרח לפרש כן דהא תנן שמא יביאו הפסח לידי פסול, ופירש״י שמא יטמא למתו, וכיון דתנן סתם האונן אלמא דסתם אונן דקדשים דאסור מדרבנן אפי׳ אחר יום ראשון הוא כשמתו מוטל לפניו, ולכן אף דביום ראשון דאסור מדאורייתא ודאי אין נ״מ, אבל בלשון חכמים האונן קאי על דין אונן דאבלות, ולכן פירש״י בפ״ב דאונן הוא כ״ז שלא נקבר משום דמה דאסור ביום קבורה הוא איסור מיוחד מדרבנן, וזה תניא בברייתא בדף ק״א אבל אין ע״ז שם אונן.
ולפי״מ שבארתי שיטת רש״י יצא מזה דאם נתייאשו מלקברו דמותר בבשר ויין דלא נוכל לאסרו בקדשים אחר יום המיתה מטעם דין אונן, וע״כ דצריכים אנו לאסרו בקדשים מדין אבלות, והיינו לומר דאבל בכה״ג אסור בקדשים וזה לא מצינו, והנה אמנם כתבתי שם דיש ליישב דברי רש״י גם לשיטת הרמב״ן אבל כונתי בעיקר היסוד דדין אנינות דקדשים חלוק מדין אנינות דבשר ויין וזהו בדין אנינות שהוא מן התורה בזה יסבור גם רש״י כדעת הרמב״ן דלא בעינן בדין אנינות דקדשים מתו מוטל לפניו וכמו שכתבתי שם, ורק אונן דרבנן בקדשים כתבתי דזהו מדין אונן דתנן בפ׳ מי שמתו, ובזה ודאי אין הרמב״ן סובר כן דהא מדבריו מוכח דגבי קדשים אין חילוק, ואפי׳ אחר יום המיתה אסור בקדשים אפי׳ כשאין נותנים רשות לקברו, וגם מש״כ שם בד״ה ולכן דבאמת לא אסרוהו בקדשים כשנתייאשו לקברו זה הכל לפי״מ שבארתי דעת רש״י, אבל בדעת הרמב״ם בארתי שם דגם בפסחים דף צ״א אינו מפרש דהאונן הוא כשמתו מוטל לפניו דמפרש בפיהמ״ש במה דתנן שמא יביאו הקדשים לידי פסול דלא כפירש״י שמא יטמא למתו אלא שמתוך אבלותו ישכח לאכלו, וכן באמת מוכח מד׳ הרמב״ם כאן בהל׳ י׳ שכתב ומת ששהא כמה ימים ואח״כ נקבר כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם, דאין נ״מ אם מתו מוטל לפניו או לא דדין איסור בקדשים אינו תלוי בדין איסור בבשר ויין אף שלמד אבלות מקדשים וכמו שבארתי שם וכן הוא דעת הרמב״ן. [עד כאן].
ולכן מיושב דבודאי בנתייאשו מלקוברו אחר יום המיתה אף דחל אבלות על הקרובים מ״מ לא אסרוהו בקדשים דאין איסור קדשים תלוי במצות קיום דיני אבלות אלא בעיקר האבלות, ולא אסרו חכמים מדבריהם אלא אונן שאחר יום המיתה ויום קבורה שאחר יום המיתה, וכן מיושב אף אם נימא דכשנקבר אפי׳ אחר שנתייאשו מלקוברו ונהגו הקרובים אבלות מ״מ אסור בקדשים משום דלגבי חיוב לנהוג דיני אבלות כיון שכבר קיימו מצות אבלות לא חייבו אותם חכמים לנהוג מחדש דיני אבלות, אבל לגבי איסור קדשים שפיר אסרוהו ביום קבורה, כמו שכתב רש״י דיום קבורה חמיר כיון דרובא קברי ביום המיתה, וכיון דיום קבורה יש לו שם בפ״ע לא הותר בקדשים בשביל שכבר נהג מצות ודיני אבלות.
אמנם הרמב״ם בפ״ו מהל׳ ק״פ הל׳ ט׳ כתב דיום קבורה הוא אונן מדבריהם, אך מלבד שאין ראי׳ מלשון הרמב״ם שאינו צריך לדייק לכתוב כלשון המשנה כיון דיסוד האיסור מדברי תורה הוא אונן ושפיר כתב אונן מדבריהם, אלא דבאמת הרמב״ם לשיטתו אין לו כלל הכרח דאונן דמתני׳ הוא כ״ז שמתו מוטל לפניו שהוכחתי זה ממתני׳ דפסחים דתנן האונן והמפקח את הגל וכו׳ וכולם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שמא יביאו הפסח לידי פסול ופירש״י האונן שמא יטמא למתו וזה ע״כ כ״ז שלא נקבר, אבל הרמב״ם בפיהמ״ש אינו מפרש כפירש״י אלא שמא מתוך אבלותו ישכח מלאכלו ויעשה הפסח נותר וזה שייך גם אחר קבורה, אבל רש״י לשיטתו שפיר סובר כמו שכתבנו.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ט]