אף עפ״י שחזר למדינה כו׳. כן מבואר בעירובין דף ע״ג ע״א והרי נותן את עירובו ע״ש:

[השמטה למש״כ שם במה דמבואר בירושלמי פסחים פ״ב ה״ג דאם חמץ ואח״כ ניטבל לא חל עליו איסור טבל ואם התרו בו אינו לוקה משום טבל וא״כ ל״ל למעוטי בפסחים דף ל״ג ע״א גבי מפריש תרומה חמץ אם לא היתה לו שעת הכושר דאינו קדוש תיפוק ליה דלא טביל כלל וגם נ״מ אם השהה הטבל לאחר הפסח לדידן דס״ל דמותר בהנאה מדאורייתא אי חל עליו איסור טבל או לא אם זה הוי כמו נדחה הטבל או הוי כמו הך דיבמות דף ל״ב ע״א מתלי תלי כו׳ ועיין בתוס׳ ב״מ דף קי״ב ע״א דנדחה לאו דבל תלין אף דחל על החנוני כמבואר בתוספ׳ שם פ״ט וע׳ תוס׳ חולין דף צ׳ ע״א גבי גיד הנשה דכיון דלא חל עליו מעיקרא איסור גיד שוב לא חייל דבעינן שיהי׳ גיד משנוצר ע״ש בד״ה קדשים והנה גבי טבל אם צריך ג״כ דוקא שיהי׳ ראוי לטבול משעת קצירה וע׳ במנחות דף ס״ט ע״ב דבעי שם אי מותר להביא ב׳ הלחם מן חטים שירדו בעבים ולא מבעי אי מותר להביא עומר משעורים שירדו בעבים וע״כ צ״ל דגבי שעורים כיון דהוא מתיר חדש במדינה בעי רק מהני שיהו אסורים משום חדש ועל הני שעורים שלא צמחו לא חל איסור חדש כלל וכה״ג אמרינן בירושלמי פ״א דחלה דאם עירב אורז עם חטים ועשה מהם עיסה אף דקי״ל דהחטים גורר את האורז ונהפך מ״מ אין עליו איסור חדש על האורז ויליף שם מקרא דכל שאינו משום חדש אין עליו משום לחם ואמר שם דתליא במחלוקת גבי חלה אי מתחילה עשה עיסה של אורז ועיסה של חטין ואח״כ עירבם אם חייבים בחלה אם צריך שיהיה לחם בשעת חיובו או שיהי׳ לחם בשעת אכילה ולא דמי להך מחלוקת דר״ע ורבנן בפ״ב מ״א דחלה אי אזלינן בתר קרימה ובפ״ג מ״ה דשם הוי מין חיוב ובשעת שהיתה עיסה נדחה משא״כ באורז שלא היה כלל מין חיוב תחילה ולא שייך בו דיחוי וכע׳ דאמרינן בירושלמי שם פ״ג ה״ה והובא בדברי רבינו בהל׳ בכורים פ״ז ה״ח דעכו״ם שעשו עיסה וחלקו ונתגיירו והוסיפו חייבת בחלה משא״כ בישראל דשל עכו״ם לא היה עליה שם חיוב מקודם ולכך לא שייך בו דיחוי דדיחוי הוי כמו פטור וכה״ג מבואר בירושלמי פ״א דמעשרות ה״א דאם הפקיר קמה וזכה בה ואח״כ עישרה אף דפטורה מן המעשרות הטעם משום דלא יחול עליהם שם חיוב אבל מ״מ לא הוי כאילו הפריש ונ״מ דאם הפריש הוי תרומה כיון דבשעת הפקירן לא היה יכול להפריש עליהן תרומה משא״כ אם הפקיר שבלין אז הוי כאילו הפריש ואף אם הפריש אחר שזכה לא הוי עליה שם תרומה וה״נ גבי אורז כן ונ״מ ג״כ לפ״מ דמבואר בחלה פ״ד דאין מפרישין מן החדש על הישן גבי חלה וגבי חלה אזלינן בתר עשבים ולא בתר שליש לדידן דס״ל דלא כר״א דא״צ שליש בחלה כמבואר בירושלמי פ״א ה״ב שם ובזה א״ש מה שהקשו על התוס׳ בכורות דף י״ב ע״ב ד״ה כיון שכ׳ דיכול להפריש מעיסה שאינה של שביעית ור״ל כה״ג דגבי חלה הוי משנה אחת וגבי שביעית תליא בשליש כמבואר בכ״מ ואף דהא מבואר בירושלמי מעשרות פ״ה ה״ד דלענין ספיחים חל אף על פחות משליש אך הטעם דאסור לשרוף הוא רק משום קדושה כמבואר בירושלמי שביעית פ״ט ה״ז וקדושה לא חלה על פחות משליש כמבואר בירושלמי שם ולק׳ בהל׳ שמיטה ויובל אבאר זה וא״כ באורז שהיה משנה שעברה ולשה עם חטים משנה של עכשיו אי מיקרי חדש או ישן אי אזלינן בתר שנת חיוב או בתר שנת צמיחתו וע׳ ירושלמי ר״ה פ״א דס״ל שם דגבי שנה של מעשר בהמה אזלינן בתר שנה שראויה להקרבה וע׳ סוטה דף מ״ג ע״ב ובמאירי שם ותוס׳ מנחות דף ס״ט ע״ב. אך כ״ז בחלה אבל גבי חדש לכ״ע פטור אף הלחם ולכך בודאי לא מצי להביא עומר דהוי מן הפטור על החיוב וכמבואר בירושלמי חלה פ״א סה״א וזהו ג״כ כונת הגמ׳ דמנחות דף פ״ד דמקשה שם וליתי מדאשתקד גבי שביעית ולכא׳ קשה הא זה מבואר שם במשנה דמן הישן לא יביא אך באמת כך דהך מן הישן ר״ל אותו שכבר פטרו העומר שעבר והני בודאי פסולים לעומר ומה דמקשה כאן ר״ל הני דהשרישו אחר העומר שעבר והביאו שליש קודם ר״ה דאין עליהם דין שביעית ומ״מ הם תלויים בעומר הבא וע׳ מנחות דף ס״ח ע״ב גבי בעי׳ דמהו שיתירו שלא כסדרן ולק׳ בהל׳ תמידין ומוספין אבאר זה ויהיה זה ג״כ נ״מ למה דס״ל לריב״נ דאורז חייבין על חמוצו כרת וגם חייב בחלה אם יש בו גם דין חדש וחיוב מעשרות כמו שאר מינים וי״ל דלכך קאמר שם מין דגן הוא ר״ל דלא משום דיש עליו שם לחם בלבד רק דהוא ג״כ מין דגן וכמו כוסמין ושיפון. וע׳ ברש״י פסחים דף ל״ה ע״א שם גבי קרמית וא״כ שפיר יש עליו דין חדש וטבל וע׳ ברכות דף ל״ז ע״ב במה דאמר ר״י לר״ג לחלק בין מין זיין אף שאינו מין דגן או מין דגן כו׳ דבמאי פליג את״ק ור״ל כגון בכוסמין ושיפון או אורז לריב״נ דמין דגן הוי אך מין זיין לא הוי ע׳ פסחים דף ל״ו ע״ב בתוס׳ ד״ה אוציא ובירושלמי פ״ו דברכות דפת שעורים קודם לפת כוסמין וכן הוא בתוספתא בזה אם לא עשה פת לר״י ור״ג צריך לברך ג׳ ברכות ולרבנן לא אף לר״ג. אך י״ל דלכך לא נקט בגמ׳ דמנחות הנ״ל לעומר אם ירדו שעורים בעבים משום דגבי עומר בעי קצירה והני לא נקצרו אך י״ל דלא דבעי קצירה לשמה רק דקצירה שלא לשמה לא תהי׳ וע׳ שבת דף קל״א ע״א ומכות דף ח׳ דשם משמע דבעי קצירה ויהי׳ נ״מ לפי שיטת הירושלמי דלא ס״ל כהתוס׳ בפסחים דף כ״ג ובמנחות דתבואה שלא הביאה שליש אף דאין בה משום קצירה לפני העומר מ״מ אסורה באכילה משום חדש אם יוצא בה אם הביא ממנה העומר כיון דבה לא שייך גדר קצירה ובאמת לכא׳ לשיטת התוס׳ הנ״ל מה מקשו בקדושין דף ל״ח דלמ״ד חדש אסור בחו״ל איך אכלו מצה הא יכלו לאכול מתבואה שלא הביאה שליש וצ״ל משום דזה אתיא לר״א דאיהו ס״ל דחדש אסור בחו״ל ולדידיה ס״ל בירושלמי חלה פ״א ה״ב דאין יוצאין בתבואה שלא הביאה שליש משום מצה ע״ש. וא״כ לפ״ז אם נימא דמה שלא חל האיסור של טבל משום חמץ הוי כמו הודחה שוב גם לאחר הפסח פקע ממנו איסור טבל ולא שייך בזה מיתלי תלי וכמש״כ וע׳ בתוס׳ מעש״ש פ״ג גבי המטליא דחיבת במעשרות כ״א בפ״ע וע׳ ע״ז דף ל״ח ע״ב דהן נצמחין ע״י כשפים: ע״כ השמטה]

ואם עירב שלא לאחד כו׳. עי׳ פסחים ד׳ מ״ט ע״א ובזה א״ש מה שהקשה התוס׳ על רש״י ע״ש:

וכמה שיעור כו׳. עיין עירובין ד׳ ל׳ ע״ב גבי הך דרשב״א גבי מערבין לחולה ולזקן ע״ש וע״ש בתוס׳ דמשמע דס״ל דלרבנן דפליגי אסומכוס ע״כ פליגי ארשב״א ג״כ ואנן לא פסקינן כרשב״א ועיין בירושלמי שבת פ׳ כל כתבי ה״ג ע״ש:

וצריך שיהא כו׳. עיין מכות ד׳ י״ב דדירה של אדם הוה בנוף ולא בעיקר ועיין כאן סוף פ״ב גבי אזלינן בעירוב בתר דעתו או לא:

משחשיכה הרי זה עירוב כו׳. עיין רש״י עירובין ד׳ ל״ה ע״א דהטעם משום דהואיל והותרה הותרה ע״ש וא״כ לפי זה לפי מש״כ התוס׳ כאן ד׳ ס״ו ע״א דבמקום שאינו יכול להתקיים כל היום כולו לא אמרינן כן ונ״מ כגון אם ערב פסח שחל להיות בשבת אם יכול לערב בחמץ ועיין גיטין ד׳ ע״ט ע״א גבי קדמו דליקה לגט ע״ש מעיקרא לאו למינח קיימא ועיין מעילה ד׳ ז׳ גבי מחשבין על העומד לישרף ע״ש בתוס׳ אך לפי״ז קשה מהך דשם ד׳ ל״ו ע״א גבי היום חול ולמחר קודש דהוה עירוב ואמאי הא אינו ראוי לכשתחשך וצ״ל כך דכבר הקשה התוס׳ שם ד׳ ל׳ ע״ב ד״ה ולפרוש דהא אי בעי מיתשיל עליה ובאמת בירושלמי הקשה זה אך שם ד׳ ל׳ קאי לר״א ור״א ס״ל בערכין ד׳ כ״ג ע״א דאין שאלה להקדש אך מהך דכאן ד׳ ל״ו קשה ותירצו שם התוס׳ דרק בדבר הראוי כעת לשום אדם אמרינן זה וזה ראוי כעת אך באמת צריך לחלק בין דבר דהאיסור מונח על האדם או על הדבר עיין עירובין ד׳ ע״ח ע״ב ופסחים ד׳ מ״ח ע״א דטבל מקרי איסור על גוף הדבר ומוקצה דבר אחר גרם לו ועיין שבועות ד׳ כ״ב ע״ב וזה תליא בהגירסא שם אם אריה רביע עליה ר״ל על האדם או עלה ר״ל על האוכל וזה נ״מ בין דבר האסור לכל בין דבר שאינו אסור לכל עיין שבת ד׳ קכ״ז ע״ב בתוס׳ ד״ה כיון ע״ש ושם הוא גבי תרומה ועיין תוס׳ סוכה ד׳ מ״ב ע״ב ד״ה טלטול בעלמא מוכח שם דלגבי זר לא הוי כלי ועיין שבת ד׳ ס״ב ע״א ועיין תוס׳ שבועות ד׳ כ׳ ע״ב ד״ה כל גבי כלאים ע״ש ועיין זבחים ד׳ פ״ח ע״א במה דפליגי רש״י ותוס׳ אם שייך גבי מדומע דתרומה ממשקה ישראל ועיין בתוספתא דמנחות פ״י דהוה מחלוקת דתנאי אם מביאין מנחות מן הטבל ובפסחים שם קאי רק על נסכים ועיין בהך דמנחות ד׳ פ״ב ע״א דמנחות לכו״ע לא בא אלא מן החולין ומש״כ רבינו ז״ל הטעם סוף פ׳ ט״ז מהל׳ מעשה הקרבנות שלא יהא בהם שום צד לגבוה גם י״ל דנ״מ קודם שהוקבע למעשר ועיין בירושלמי פ״א דדמאי הלכה ג׳ דבמנחה לא גזרו על דמאי ע״ש אך באמת זה תליא אם טבל הוה איסור עצמיי או איסור על ידי דבר אחר עיין יומא ד׳ פ״ג ע״ב מה דפליגי אם טבל חמור אם תרומה חמורה ועיין בנדרים ד׳ י״ב בר״ן ורא״ש ומש״כ שם רבינו ועיין קדושין בתוספות ד׳ ל״ח ע״ב שכתבו שאיסורו אינו אלא משום תרומה ועיין תוס׳ יבמות ד׳ פ״ו ע״א ובירושלמי פ״ה דמעשר שני ה״ו זאת אומרת שהטבל קרוי קודש ועיין תוס׳ ר״ה ד׳ ד׳ ע״א ד״ה ומעשרות דעל טבל ליכא בל תאחר ובירושלמי שקלים פ״ג אמר שם דהמשהה טבלו עובר על בל תאחר ועיין נדרים ד׳ נ״ט ע״א דיגון הוא דגרם ליה ותוס׳ חולין ד׳ ק״כ ע״ב ד״ה היכא ע״ש ועיין בירושלמי פ״ב דשבת דמשמע שבתרומה נשאר עליו לזרים שם טבל ע״ש אך זה רק בשנטבל והכניסו לבית עד שלא תרמו אבל אם נתרם קודם שנכנס לבית אז לא שייך זה וא״כ קשה מה הקשה בגמ׳ סנהדרין ד׳ פ״ג לרב דאמר על תרומה ליכא מיתה רק מלקות מהך ברייתא דאלו שהם במיתה ע״ש דלמא שם מיירי בשנתרם לאחר שהכניסו לבית ורב מיירי קודם שנכנס לבית ועיין בירושלמי קדושין פ״ב ה״ט דטבל של מעשר עני חייב מיתה ס״ל לרב ועיין ביבמות ד׳ פ״ו בתוס׳ ומש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מאכלות אסורות פרק י״א:

עיין בהה״מ במה שכתב אעפ״י שאסורה מחמת ספק כו׳ לגבי אכילה כו׳ ועיין כאן ד׳ נ״ח גבי חשיכי ועיין תוס׳ קדושין ד׳ מ״ג ע״ב גבי חלה דחלת מעשר שני בגבולין משום דאינה ראויה שם לאכול ע״ש ועיין נדה ד׳ מ״ז ע״א דכיון דאינה ראויה לאכול מחמת דבר אחר לא מקריא אינה ראויה ע״ש בד״ה אתי ע״ש ועיין בירושלמי פ״ב דפסחים ה״ג דאם חימץ ואח״כ עירבו אין בו איסור טבל משום דאין איסור חל על איסור ותיפוק ליה דאינו ראוי לאכילה ולא הוה עריסותיכם וצ״ל דס״ל דחמץ ג״כ אינו איסור עצמיי רק איסור דבר אחר ועיין בפסחים דף ל״ג ע״א כגון דאחמיץ במחובר ותיפוק ליה דלא הוה טבל כלל ועיין מש״כ בזה בהל׳ שגגות פ״ד. והנה עיין בסוף פ״ז דתרומות גבי שתי קופות דהוה מחלוקת ר״מ ורבי יוסי אם חייב בחלה ע״ש בפיהמ״ש ותיפוק ליה דהא אינם ראויים לאכילה. ובאמת לפי הנראה דר״מ ור״י שם דפליגי אזלי לשיטתם בהך דבכורות דף י״ז ע״ב גבי ספק מתנות ועיין שם ד׳ י״ח ע״א הכל מודים ובאמת מן המשנה נראה דזה דר״י פוטר מן החלה זה רק משום דנאכל הראשונה אבל אם שניהם לפנינו חייב בחלה ועיין בכריתות ד׳ י״ח ע״א בא אחד ואכל את הראשונה כו׳ ע״ש. והנה עיין בתוספתא פ״א דתרומות גבי חרש דהוה תרומתו בספק כיצד עושה ב״ד ממנין לו אפוטרופוס וכו׳ ע״ש דבעי שיהיה אפוטרופוס והחרש עושין התרומה, והטעם דהנה בירוש׳ שם אמר דאפוטרופוס של גדול אינו יכול לתרום משום דהוא בעצמו יתרום ואפוטרופוס של קטן יכול לתרום וכמש״כ התוס׳ גיטין ד׳ מ׳ ע״ב ד״ה וכתב כדי שלא יאכל טבלים כיון שהוא בעצמו אינו יכול לתקן וכן כתב רבינו ז״ל בפ׳ י״א מה׳ נחלות ה״ט ע״ש וא״כ כאן גבי חרש כיון דעכ״פ מספיקא הוא אסור לאכול מה שתרם החרש א״כ יהיה אפוטרופוס יכול לבדו לתרום וכבר כתבתי בזה לעיל בהל׳ שבת פ׳ י״ט ה״כ ע״ש ועיין יבמות ד׳ קי״ג גבי הך דבעי רב אשי ובזה אתי שפיר דהחשש הוא משום דעתים חלים עתים שוטה ואכמ״ל:

קטן בן שש שנים כו׳. עיין בירושלמי סוף פ״ב דסוכה:

כשם שמברכין כו׳. עיין בהשגות מה שהקשה על הברכה ועיין בהה״מ מה שהביא מנטילת ידים אך באמת דבר דאינו מצוה רק סילוק האיסור אז אם ע״י הדבר הלך האיסור אז מברכין עליו אבל אם האיסור ישנו רק שנסתלק מהדבר אז אין מברכין עליו ובזה א״ש מה שהקשה התוס׳ חולין ד׳ ק״ו ע״א מניקור ומליחה ע״ש ועיין מש״כ התוס׳ ביצה ד׳ ל״א ע״ב ד״ה ונפחת ע״ש. ובאמת הנה לפי המבואר בירושלמי פ״ד דדמאי ה״ג מוכח דדמאי התרומה אינה אסורה רק בעבור שעל ידה ניתר השיריים לאכילה ולכך ס״ל שם לר״ש דאם חזרה למקומה אינה מדמעת דכיון דכעת שוב אין השיריים ניתרין שוב אין התרומה אסורה וכן ר״ל שם במה דאמר הפריש תרומת מעשר ונשרפה ר״ל שנשרף השיריים שוב אין התרומת מעשר של דמאי אסורה כיון דאין לה מה להתיר וע״ש בירושלמי וטס״ו שם וצ״ל כך בגין דחשדתך ותקינתין ואיתקודין כצ״ל ר״ל ונשרפו וע״ש. ובזה א״ש מה דאמרינן בשבת ד׳ כ״ג ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואמאי הא כיון דנתקנה התקנה דכל שלקחו ממי שלא קיבל להיות חבר שצריך להפריש דמאי מי גרע זה מנטילת ידים ועיין בירושלמי שם פ״ג ה״ד מבואר שם דאם הפקיד פירות מתוקנים אצל ע״ה ואמר ע״ה נטלתיו והנחתי אחרים משלי מתוקנים צריך להפריש דמאי ולא שייך כאן ליהמניה דמתוקנים במיגו דכיון דאמר שהם שלו שוב צריך להפריש אף אם הם מתוקנים משום תקנה וכמו הך דחגיגה ד׳ כ״ב ע״ב ובירושלמי פ״ב דדמאי ה״ג ופ״ב דשבת דנאמן ע״ה לומר לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו ולא קיבל כו׳ ולא שייך כאן גדר מיגו כיון דהוכשרו מיד נטמאו כיון שהם ברשות ע״ה וגבי דמאי ג״כ כן רק דאם אמר דאינם שלו אז נאמן ועיין מש״כ בזה בדברי רבינו בהל׳ מעשר, וא״כ למה לא יברך רק הטעם הוא כך דגבי נט״י האיסור הוא משום דצריך נט״י ועיין חולין ד׳ ק״ז ע״ב גבי אוכל מחמת מאכיל ושם ד׳ ל״ג ע״ב גבי ונאכלין בידים מסואבות ותוס׳ פסחים ד׳ קט״ו ע״א ע״ש משא״כ גבי דמאי הפרשה הוא מחמת איסור והאיסור הוא בגדר ספק לכך אין כאן ברכה: