מפי השמועה למדו כו׳ – עיין בהשגת הראב״ד ובה״ה ז״ל ובמ״ש בזה באורך בפ׳ זה הלכה כ״ד:

וכן הבא על הפנויה כו׳ לא נעשה זונה – פ׳ הבע״י ודלא כר״א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וראיתי להרב מש״ל ז״ל שנסתפק אי לגמרי משוי ר״א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות דקי״ל דאפי׳ נבעלה באונס ושלא כדרכה עשאה זונה או לא והוכיח מדברי רש״י ז״ל פרק אלו נערות ד״ל ע״א ד״ה בעולה לכ״ג דס״ל דאפי׳ באונס עשאה זונה וכתב עוד דלענין שלא כדרכה ליכא למיפשט מינה משום דלא מצי לאוקמה ההיא דפרק א״נ כשבא עליה כ״ג שלא כדרכה שהרי כתב רבינו פ״א מה׳ נערה דליכא קנס כי אם בבא עלי׳ כדרכה וכן נראה דעת רש״י ז״ל פ׳ בן סורר ומ״מ נראה שהדין דין אמת א״ד יע״ש ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי רש״י ז״ל דפרק האומר דף ס״ח ע״א ד״ה בבעולה לכ״ג שכתב וז״ל וליכ׳ לאקשויי הא זונה היא כו׳ דבעילת פנויה לאו זונה היא ומדלא מוקי לה בנבעלה באונס או שלא כדרכה מבואר דלר״א עשאה זונה דכאן לא שייך תי׳ ז״ל כמובן עוד ראיתי לו ז״ל שהקשה לדברי רש״י ז״ל דפרק א״נ דאמאי לא מוקי לה בממאנת דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון שנבעלה לשם אישות וכדאמרי׳ בהדיא בפרק הבע״י דנ״ט וכתב וז״ל וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש״י דלא אוקמא בממאנת מן הארוסין ונבעלה שלא כדרכה משום דס״ל כהרי״ף ז״ל דכל ביאה דאחר ארוסין עושה אותה כנשואה לגמרי כו׳ וכיון שדינה כנשואה אע״פ שלא נבעלה אין לה קנס כמ״ש רבינו ז״ל כו׳ יע״ש ויש לדקדק עליו דאכתי מה יענה הרב ז״ל למ״ש רש״י ז״ל בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בממאנת וכן ראיתי להרב החידושין ז״ל שכ״כ ואולם אחר ההתבוננות נראה דבדברי רש״י ז״ל דשמעתין אין כאן מקום קושי׳ כלל משום דבשמעתין קיימינן אקרא דכי תהיינה לאיש וא״כ איך אפשר לאוקמי קרא בממאנת הא נשואי קטנה דרבנן הם ומדאוריית׳ אין כאן נשואין כלל ואדרב׳ על הרב החידושין ז״ל יש לתמוה איך כ״כ וכ״ת השתא דאתית להכי אם כן ההיא דפרק א״נ נמי מיתבא שפיר שהרי התם נמי אקרא דולו תהיה לאשה קיימינן דפליג שמעון התימני ור״ש בן מנסיא דשמעון התימני ס״ל דאתא למעט אשה שאין בה הויה ור״ש בן מנסיא ס״ל דאתא למעט אשה שאינה ראוי׳ לקיימה ואם כן איך אפשר לאוקמא בממאנת הא ממאנת דרבנן היא ואצטריך קרא לדרבנן הא ליכא למימר דודאי ר״ש בן מנסיא דדריש אשה הראויה לקיימה לאו מיתורא דקרא הוא דדריש הכי לומר דקרא אתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה דהיינו בעולה לכ״ג כי היכי דנימא דאצטריך קרא לדרבנן אלא ממשמעותא הוא דנפק׳ ליה תהיה לשון קיום כמ״ש רש״י ז״ל שם וא״כ איכא למימר שפיר דקרא אתא למעט חייבי לאוין וכיוצא מטעמ׳ שאינן ראויין לקיימן אלא דכיון דקפיד קרא לומר דבעינן ראויה לקיימה ממילא ממעטינן נמי בעולה לכ״ג לדידן דתקנו רבנן נשואין בקטנה וליכא לאו דזונה אלא עשה מטעמ׳ דאינה ראויה לקיימה האמנם ראיתי להרב מש״ל ז״ל פ״א מה׳ נערה הלכה ה׳ שכתב דברים סותרים למ״ש שכתב שם אחר שהכריח דעת רבינו ז״ל דסביר׳ ליה דאפי׳ באיסורין דרבנן לא ישאנה מסוגיא דפרק רא״נ דאמרינן ממזרת ונתינה א״ב כו׳ וז״ל וכ״ת אם כן מה הקשו בגמר׳ לר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ״ג ומאי דוחקי׳ אימא דאיכ׳ בינייהו נתינה דהא פשיט׳ דאף ר״ע מודה דקדושין תופסין באיסורי דרבנן הא ל״ק כלל משום דהתם בקראי פליגי דשמעון התימני סביר׳ ליה דקרא אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ור״ש בן מנסיא קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה אלמא בכונת הכתוב פליגי ואיכ׳ נפקותא ד״ת בינייהו א״ד יע״ש ואם כן לפי דעתי ז״ל לא ידענ׳ מאי ק״ל הכא אדברי רש״י ז״ל דלוקמא בממאנת והניח דבריו בצ״ע הא ממאנת דרבנן ואצטריך קרא לדרבנן אתמהה עוד הקשה הרב הנזכר וז״ל וא״ת לר״א דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאצטריך רחמנ׳ לומר גבי כ״ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט רחמנא ה״ד אלימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה ת״ל משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות ת״ל משום דעשאה זונה ובשלמא א״ת דנבעלה באונס או שלא כדרכה לא עשאה זונה ניחא דאצטריך קרא להכי אכן כפי מ״ש דאפי׳ באונס עשאה זונה קרא ל״ל ודוחק בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ את״ד יע״ש וכונתו מבוארת דליכא למימר דאצטריך קרא לממאנת וכדאמרינן בפרק הע״י דנשואי קטנה אינן אלא מדרבנן כמ״ש אך מ״ש דדוחק הוא לומר דאצטריך קרא למעט מוכת עץ לא ידעתי איך עלה בדעתו ז״ל לומר כן שהרי בפ׳ הע״י אמרינן דר״א דס״ל דבוגרת כשרה לכ״ג דריש בתוליה ואפי׳ מקצת בתולים ואייתר ליה בבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה הרי בהדיא דקרא אצטריך לר״א למעוטי בעולה שלא כדרכה וא״כ הדק״ל ושוב ראיתי להרשב״א ז״ל שם שהק׳ כן והניחו בצ״ע ולדעתי נראה דל״ק דמצינן למימר דקרא אצטריך למעוטי היכא דנבעלה בקידושין ונמצאו קדושי טעות כגון קדשה ונמצא איילונית וכיוצא דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון דנבעלה לשם קידושין דפשיט׳ ודאי דלא גרע מממאנ׳ ותלמודא דקאמר משכחת לה בממאנת חדא מנייהו נקט וה״ה קדושי טעו׳ אלא מיהו אכתי קשה למאי דפריך התם בפ׳ הע״י אמאי דמשני ורב דאמר כר״א אי כר״א מאי אירייא משום בעול׳ כו׳ דאדפריך לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה תיקשי ליה אדר״א גופיה דלמאי אצטריך קרא דבבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה ת״ל משום זונה ואי ס״ל דקרא אצטריך למעוטי נבעלה בקדושי טעות א״כ מה״ט נמי לא תיקשי לרב ואפשר ליישב ע״פ מ״ש הרב החידושין ז״ל משם רבו ז״ל דמשכחת לה בעולה דלא הויה זונה בכ״ג דקא קני בתולה בביאה דזונה לא הויא דלשם קדושין בעל ובעולה הויא משום דבגמר ביאה קונה כדאסיקנא בפ״ק וא״כ איכא למימר דלר״א ל״ק ליה משום דאיכא למימר דקרא אצטריך למעוטי דכ״ג שקדש בביאה שלא כדרכה דמשום זנות ליכא כיון דלשם קדושין בעל אמנם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ק״ל שפיר דלישנא דרב משמע בהדיא דנבעלה מאחר שלא כדרכה קאמר דפסולה לכהן גדול כנ״ל נכון עוד נסתפק הרב הנז׳ אם הדבר תלוי דוקא בקדושין דכל שלא קדש׳ אפי׳ שמיחדה לעצמו לשם פלגש חשיב׳ זונה א״ד דוקא כשאינו מיחדה לעצמו אלא דרך זנות בא עליה הוא דעשאה זונה אבל פלגש לא חשיבה זונה כו׳ יע״ש ומדברי הרשב״א ז״ל נראה לע״ד דס״ל דאפי׳ בפלגש חשיבה זונה ממ״ש בפרק הע״י וז״ל בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין ק״ל האי שלא כדרכה ה״ד אי בשנבעלה לאיש ת״ל לר״א משום זונה כו׳ ואי בממאנ׳ נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שע״י נשואין דרבנן וצ״ע עכ״ל ואם איתא מאי ק״ל אימא דאצטריך קרא למעט פלגש אלא משמע ודאי דסבירא ליה דאפי׳ פלגש עשא׳ זונה כנ״ל עוד כתב הרב הנז׳ ז״ל ולעיקר הקושיא שכתבנו דלר״א למאי אצטריך עשה דבתוליה נראה דלק״מ משום דאיצטריך לעבור עליו בעשה ול״ת ונ״מ דאם נפלה יבמה לכ״ג מן הנשואין דאיכא עשה ול״ת ובעל דכ״ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מה״ת קנין גמור דלא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה צרתה א״ד ז״ל ובאמת שדבריו ז״ל מצודקים עד שיש לתמוה על הרשב״א ז״ל בחי׳ שהניח קושי׳ זו בצריך עיון שהרי אצטריך קרא לעבור עליו בעשה ולא תעשה ונ״מ ליבם ואולם אחר החיפוש מצאתי שתירוץ הרב ז״ל לא יתכן לפי מ״ש התוס׳ ז״ל בר״פ יש מותרות ד״ה והא כוליה פרקין ל״ת הוא וז״ל פי׳ בקו׳ כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחלל׳ נמי איכ׳ עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי כו׳ יע״ש והנראה שדעתם ז״ל דאע״ג דבפ״ב דיבמות ד״ך הוה בעי רבא למימר דאלמנה מן הארוסין נמי עשה ול״ת הוא דכתיב קדושים יהיו ופרכינן עלה ממזרת מאי איכא למימר דכתיב והתקדשתם א״ה כל התורה נמי ומסקינן דה״ט גזירה ביאה א׳ אטו ביאה שנייה וה״נ מסקינן התם דאלמנה מן האירוסין מ״ד פוטרת אתי עשה ודחי ל״ת ומ״ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל״ת כיון דאפשר בחליצה יע״ש הרי מבואר דאלמנה מן האירוסין ליכא אלא ל״ת ועשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה ואפ״ה ס״ל ז״ל דדוקא גבי אלמנה לא חשיב עשה דקדושים יהיו עשה משום דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אאשה זונה וחללה לא יקחו דכתיב גבי כהן הדיוט דסמיך לי׳ אבל גבי אלמנה לכ״ג בתר דהכי לא קאי וזה מבואר וא״כ לפי דבריהם ז״ל לא יתכן תירוץ זה דאצטריך קרא דבתוליה לעבור עליו בעשה ול״ת ונ״מ שלא יהיה פוטרת צרתה שהרי בלאו הכי איכא עשה דקדושים יהיו ואפשר שזה היתה דעת הרשב״א ז״ל ומכח זה הניח הדבר בצ״ע כנ״ל ודוק עוד כתב הרב הנז׳ וז״ל ודע דהא דאמרינן דלר״א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה דלא קרינן ביה כי תהיה לאיש זר כן כתבו התוס׳ פרק אלמנה לכ״ג דס״ט ד״ה לא פוסלין והוא חדוש גדול בעיני עכ״ל ואני אומר שדברי התוס׳ במחלוקת הוא שנוי ועיקר דין זה הוא תלוי על מ״ש התוס׳ בפרק החולץ דמ״ד ד״ה קרא נמי שהקשה משם ר״י דמנ״ל דזונה אסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן והיה נראה לר״י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפ״ל דזונה אסורה בתרומה כו׳ והאריכו בענין זה ובס״ד כתבו וז״ל ולעיל בסוף ד״א הביא ר״י דכל הנך דע״י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה א״ד יע״ש וא״כ נראה דמ״ש בפרק אלמנה לכ״ג דלר״א דס״ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלה לתרומה היינו משום דס״ל כשיטת ר״י דמעיקרא דטעמא דזונה דמיפסלה לתרומה הוא משום דנפ״ל מקרא דכי תהיה לאיש זר ולהכי פנוי הבא על הפנויה דלא קרינן ביה לאיש זר לא מפסלה לתרומה אמנם לפום מסקנת ר״י דס״ל דטעמא דזונה משום דכללה קרא בהדי חללה נראה ודאי דלר״א כיון דפנוי הבא על הפנויה היינו זונה דכתיבה בתורה מפסלה נמי לתרומה כיון דכללה קרא בהדי חללה וזה פשוט גם מדברי הריטב״א בחי׳ כ״י נראה שדעתו דלר״א מיפסלה נמי לתרומה ממ״ש בפ׳ ד״א דל״ד גבי ההיא דפרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה הקש׳ וז״ל ומיהו קשה לוקמא כגון שנבעלה קודם לכן ביאת זנות ולא לפסולים להם דא״כ הרי נפסלה באותו ביאה מן התרומה ואלו מתני׳ קתני ואם היו כהנות נפסלו מן התרומ׳ מיהו לוקמא דנבעלה לכשר לה דלא אשכחן בהדיא מאן דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא לר״א ולא קיימא לן כותיה עכ״ד יע״ש עוד כתב הרב הנז׳ וז״ל שוב ראיתי להרשב״א בתשו׳ סימן אלף רל״ו שכתב וא״נ הוה מצי לתרוצי הא דרב בשנבעל׳ באונס וכל שבאונס לא הויה זונה כדאמר רבא כו׳ נראה שכוון הרב ללישנא דרבה פרק הע״י דנ״ו דקאמר אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא בא״א שנבעלה דסבירא ליה דכל שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הוה זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל אבל בעיקר זונה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבה זונה ומשנה שלימה שנינו פ״ק דכתובות אמר״י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רי״בן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפי׳ באונס וא״כ הוא הדין פנוי הבא על הפנויה לר״א כו׳ ושוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה״ה פי״ח מה׳ א״ב דין ו׳ ולא ידעתי מה יענה הרשב״א ביום שידובר בו סוגייא דפרק הבע״י ד״ס דאיכא מ״ד דטעמא דראב״י דאית ליה אנוס׳ חברו הולד חלל משום דס״ל כר״א דפנוי הבא על הפנוי׳ עשא׳ זונה הרי דפשיט׳ ליה דלר״א אף באונס עשאה זונ׳ ודברי הרשב״א צריכים תלמוד אלו ת״ד ואנכי הרוא׳ שזו מחלוקת ישנ׳ לרבנן קמאי דקמאי הלא המה הרז״ה והרמב״ן במלחמותיו כי הנה הרז״ה ז״ל כתב וז״ל מיהו ע״כ לא פליג רבא אלא באשת ישר׳ מתוך שהותרה לבעל אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה מודה דאפי׳ באונס מפסלה ומעשה דתינוקת כו׳ והרמב״ן השיג עליו דכיון דבשאר חייבי כריתות אפי׳ באונס נפסלה לכהונה לכ״ע מה נשתנית זו כו׳ והאריך בדבר ובס״ד כ׳ אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פירוש השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דלישנא דרבה כל חייבי כריתות שנאנסו בכלן כהן לוקה משום זונה וה״ה לאשת ישראל שנאנסה לרב עמרם דלית ליה מגו שכהן לוקה משום זונה וללישנא בתרא דרבא כל באונס לא קרינן ביה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם משום שמות הללו אלא פסולים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו׳ ולכהונה ק״ו מתרומה כדאמרינן התם וכפרש״י ז״ל עכ״ד הנה מבואר שדברי הרשב״א בתשו׳ הן הן דברי הרמב״ן ז״ל וההיא מעשה דתינוקת דק״ל להרב כבר ישבו הרמב״ן דההיא לאו משום זונה מפסלה דכל שבאונס לא חשיבא זונה אלא משום קרא דובת כהן וכיון שכן גבי פנוי הבא על הפנויה לר״א כיון דלא חשיבה לאיש זר כמ״ש התוספ׳ פשיטא ודאי דלא מפסלה לכהונה כיון דלא חשיבה זונה ומקרא דובת כהן נמי לא ממעיט וההיא דאנוס׳ חבירו דק״ל נרא׳ דלא ק״מ דאיכא למימר דלאיכ׳ מ״ד התם דטעמא דראב״י משום דס״ל כר״א ס״ל כלישנא קמא דרב׳ דכל שבאונס קרוי זונה אמנ׳ ללישנא בתרא דקי״ל כותיה ה״נ דלא מפסל׳ וזה מבואר ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודע שכפי שיטת הרשב״א והרמב״ן מקום יש ליישב מה שהקש׳ התוספות בפרק החולץ דף מ״ד ע״ב ד״ה ה״נ שהק׳ למאי דפריך בפ׳ אלמנה ואימ׳ נבעל׳ לפסול לה חייבי כריתות ל״ל קרא דובת כהן לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונ׳ אסור׳ בתרומ׳ והאריכו ליישב קו׳ זו ובס״ד הניחו בתימ׳ לשיטת ר״י שם ע״ש אכן לדברי הרמב״ן יש ליישב דסוגיי׳ דהתם אתיא כלישנא בתר׳ דרבא דכל באונס לא חשיב׳ זונה ומש״ה אצטריך שפיר קרא דכי תהי׳ לאיש זר להיכא שנבעל׳ באונס דמשום זונה ליכא ודוק ודע שהרמב״ן כתב עוד בס״ד וז״ל ומסתבר׳ נמי דרב עמרם כהאי לישנא בתרא דרבי ס״ל לפיכך הוצרך לומר דאפי׳ נאנסה ברשות בעלה דרחמנ׳ אפקיה משום טומאה ונמצ׳ שאין עליה לא שם טומא׳ ולא שם זנות אפי״ה אסור׳ לכהונה כו׳ ובהלכות איתנהו לדרב עמרם ורבה אלמא לא פליגי עכ״ד ונראה שכונתו מבוארת דטעמא דרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה אפי׳ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה לאו היינו משום זונה וכלישנא קמא דרבה אלא פסולה לכהונה משום קרא דכי תהי׳ לאיש זר וכו׳ מבואר מדברי רש״י ס״פ ד׳ אחין וכ״כ התוס׳ שם וז״ל פי׳ בקו׳ טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהי׳ לאיש זר ולזה כוון הרמב״ן ומעתה אני תמיה על ה״ה בפ׳ א׳ מה׳ א״ב דין כ״א שתמה על הר״א וז״ל ואני תמיה בדעת הר״א אחר שהוא סבור כלישנא בתרא למה לא השיגו פי״ח ועוד שממ״ש שם נראה בביאור שהוא סובר שאשת ישראל שנאנסה פסול׳ לכהונה ונרא׳ לדעתו שהוא סבור דהא דר״ע לא פליג׳ אלישנ׳ בתר׳ ואי אפשר להולמו דהא ודאי משום זונה א״א שנאנס׳ פסולה לכהונה כו׳. וכן מתבאר מדברי רש״י ז״ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר א״ד והוא תימה שהרי מבואר מדברי רש״י דטעמיה דר״ע משום בת כהן כי תהי׳ לאיש זר וכמ״ש התוספ׳ והרמב״ן ועוד יש לתמוה אדק״ל על הר״א תיקשי ליה דברי הרי״ף בהלכות שהביא הא דר״ע ופסק כלישנא בתרא והוא מן התימה איך לא הזכירו על דל שפתיו וצ״ע:

מכאן אמרו גוי או נתין וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה – כתב ה״ה וז״ל ג״ז בכלל נבעלה בעילת זנות וכ״ש משאר חייבי לאוין דהא מספ״ל אי קדושין תופסים ביבמה כו׳ ויש לתמוה הן על רבינו הן על ה״ה שהרי בפ׳ קמא דיבמות דט״ו ע״ב אמרינן קא בעו מיני׳ צרות וקא פשיט להו בני צרות תרתי קבעו מיני׳ צרות מאי ואת״ל צרות כב״ה בני צרות דב״ה לב״ש מאי למאי נ״מ למפשט ולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק״ו ומה אלמנה לכ״ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסור׳ שוה בכל אינו דין שבנה פגום א״ד איכא למיפרך מה לאלמנה שהי׳ מתחללת עצמ׳ וא״ל צרות מתיר׳ אני בני צרות אני מעיד לכם כו׳ ופרש״י וז״ל היא עצמה מתחללת שאם מת כ״ג פסולה להדיוט כו׳ תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו כו׳ בתרומה דבי נשא שאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקר׳ לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא יעיי״ש הרי בהדיא דיבמה שבא עליה זר לא נתחללה בביאה זו מטעמא דלאו זר אצל׳ מעיקרא הוא וא״כ איך פסק רבינו דעשא׳ זונה ומהיותר תימא על ה״ה שכתב דזה נלמד מכ״ש דשאר חייבי לאוין דהא ליתא דשאר חייבי לאוין שאני דזר אצלה מעיקרא הוא ומאי כל שכן דקאמר וליכא למימר דרבינו פוסק כריב״ן דקאמר התם בדף י״ד ע״ב היאך הלכ׳ זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב״ש הולד ממזר לדברי ב״ה נעשה כדברי ב״ה הולד פגום לדברי ב״ש ופירש״י דאע״ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק״ו מאלמנה ופליג אדר׳ יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת יע״ש ורבי׳ ס״ל דטעמא דריב״ן הוא משום דס״ל דמחזיר גרושתו יבמה לשוק היא עצמה מתחללת וס״ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ולא משום טעמא דלא חשיב להא פירכא כמ״ש רש״י וכן ראיתי בחי׳ הרמב״ן ביבמות פרק החולץ דמ״ד ע״ב שכתב דטעמא דריב״ן משום דלא משמע ליה היא תועב׳ אלא לצרה אבל בניה תועבין ואי משום פירכא שכן היא עצמה מתחללת ס״ל דאף זו נמי מתחללת ולית ליה הא דאמרינן פ׳ אלמנה לכ״ג דבעי׳ זר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי׳ יבמה לשוק מתחללת יע״ש והא ליתא שהרי רבינו פי״ט הלכ׳ ה׳ כתב דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונ׳ הולד כשר ואי רבינו פסק כריב״ן היל״ל דהולד פגום לכהונ׳ גם ליכא למימר דס״ל לרבינו כמ״ש עוד הרמב״ן שם דהולד פגום דקאמר ריב״ן מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהי׳ פגום לכהונה ממש ומש״ה לא מסייעינן מינה לרב יוסף בפרק החולץ מדריב״ן עי״ש ומשום הכי כתב דהולד כשר דהא נמי ליתא חדא דאכתי הוה ליה לומר דהולד מזוהם כדקאמר ריב״ן ותו דאי ס״ל כן א״כ מנין לנו לומר דריב״ן ס״ל דיבמה לשוק היא עצמ׳ מתחללת ופליג אדר״י ואההיא דפרק אלמנה לכ״ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואמאי לא נימא דלא פליגי וק״ו דאלמנה נמי לא חשיב ליה משום פירכ׳ דמה לאלמנ׳ שכן היא עצמ׳ מתחללת כדסביר׳ ליה לר״י אלא דאפי״ה ס״ל דהולד מזוהם הוא ובא מטיפה אסור׳ והיה אפשר לומר דרבינו פסק כותיה דריב״ן בחד׳ וכותי׳ דר״י בחדא דלגבי היא עצמה פסק כריב״ן דהיא עצמה מתחללת ולא בעינן זר אצלה מעיקרא כמ״ש הרמב״ן ולענין הולד פסק כר״י משום דבפרק התנוקת דס״ט אמרינן דשאלו אנשי אלכסנדריא לר״י בת משולחת מהו שתנשא לכהן ופשיט להא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין וא״כ ה״נ לענין יבמ׳ לשוק אע״ג דאיכא ק״ו מאלמנ׳ אפי״ה הולד כשר משום דאמרינן מחזיר גרושתו יוכיח דהיא עצמה מתחללת והולד כשר ומ״מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דמי הכניסו להרמב״ן ז״ל בתגר זו ולא לפסוק כריב״ן או כר״י לגמרי בקוליהן ובחומריהן ובר מן דין דברי ה״ה אכתי מן המתמיהין שם שהרי כתב ז״ל לעיל מיניה בד״ה מפי השמועה וז״ל ודע שר״מ כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו זר אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה כו׳ יע״ש הנה מבואר מדבריו דס״ל דהא דאמרי׳ בפרק אלמנה לכ״ג דבעינן זר אצלה מעיקרא הלכת׳ פסיקת׳ היא וכיון שכן תימה על עצמך איך כתב דיבמ׳ שבא זר אצל׳ עליה עשא׳ זונה מק״ו דשאר חייבי לאוין הא יבמה לשוק הוה ליה כמחזיר גרושתו דלאו זר אצלה מעיקרא הוא דבחד מחתא מחתו להו בתלמוד פ״ק דיבמות ותו יש לתמוה על ה״ה שכתב דלא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משום דלא אמרו כן אלא לתרומה דאכתי מה יענה ה״ה ומ״ש רבינו פ״י מהל׳ תרומות הלכה י׳ וז״ל ולא הכהנת בלבד אלא אפי׳ לויה שנבעלה לאסור לה הואיל ועשאה זונה אסורה לאכול בתרומה וא״כ הי״ל לרבינו לפסוק דמחזיר גרושתו לא נפסלה לאכול בתרומה וכבר ראיתי למוהר״ד עראמה שתמה בזה והי׳ אפשר ליישב דבריו ע״פ מ״ש בשיטה מקובצת כ״י למס׳ יבמות פ׳ החולץ דמ״ד אההיא דאמרינן התם תני׳ המחזיר גרושתו והנוש׳ חלוצתו כו׳ וחכ״א כו׳ כשר׳ וולד׳ כשרי׳ וז״ל היא כשרה לתרומה איירי דלכהן אסור׳ דגרושה היא ור״ח פי׳ דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה אבל מחזיר גרושה מתחללת לתרומה אפי׳ לרבנן דאמרי בנה כשר ולא נהירא דלקמן מוכח בהדיא דכשרה לתרומה דבעי׳ זר אצלה מעיקרא ורבינו מאיר מיישב פי׳ ר״ח דודאי היא פסולה אפי׳ לתרומה משום דטומאה כתיב בה ואפי׳ למאן דמוקי לה בסוטה מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשיטותו ואפי׳ למ״ד כיון דאיעקר איעקר ה״מ לפטור צרתה אבל היא גופא פשיטא דאהני בה לשון טומאה קצת לאוסרה בתרומ׳ כו׳ והא דפריך לקמן ואימא מחזיר גרושתו היינו שתהי׳ באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהי׳ לאיש זר ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא וליכא לאו ומיהו לעולם אסורה בתרומה מהאי קרא מדאפקיה בלשון טומא׳ הרא״ש עכ״ל וא״כ איכא למימר שאף דעת רבינו כן ומש״ה לא הוצרך להוציא בפ״ו מה׳ תרומות המחזיר גרושתו משום דבלא״ה אסור׳ בתרומ׳ מדאפקיה בלשון טומאה אלא שדברי ר״ח ור״מ תמוהים לע״ד דכיון דלפי׳ רבינו חננאל ז״ל היא כשרה דקתני בברייתא אקרובת חלוצתו דוקא קאי א״כ מאי פריך בפרק אלמנה לכ״ג ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו כלומר שתהי׳ באזהרת לאו מקרא דכי תהי׳ לאיש זר ואימא ה״נ אלא משמע ודאי דס״ל לתלמודא דהיא כשר׳ דקתני בבריית׳ אמחזיר גרושתו נמי קאי ומשום הכי פריך ואימא כו׳ כמ״ש רש״י שם וצ״ע ועוד יש לדקדק על ה״ה דאכתי הי״ל לרבינו לאשמועינן דמחזיר גרושתו לא עשא׳ זונה אע״ג דכבר נפסל׳ לכהונה מחמת שנתגרש׳ דנ״מ למאי דקי״ל ופסקו רבינו פי״ז הלכה ט׳ דאש׳ שהית׳ אלמנ׳ וגרושה וחלל׳ זונה ובא עלי׳ כ״ג אח״כ לוקה ד׳ משום דשם זונה פוסל בישראל וא״כ הי״ל לאשמועינן דהמחזיר גרושתו לא עשאה זונה ואם בא עלי׳ כהן אח״כ אינו לוקה שתים ואפשר שלזה הית׳ כונת ה״ה במ״ש ומ״מ עדיין הי״ל לבאר כי על כן הנרא׳ לי אמת בדעת רבינו דס״ל דהא דאמרינן בפרק אלמנ׳ ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשני לאיש זר אמר רחמנא למי שזר אצל׳ מעיקרא לאו הלכתא היא ואף תלמודא לא קאמר לה אלא אליבא דחכמים דר״ע בפ׳ החולץ דס״ל דהמחזיר גרושתו היא כשר׳ דאהא הוא דפרכינן ואימא נבעל׳ כו׳ כמ״ש רש״י ואהא הוא דמשנינן דס״ל לחכמים דר״ע דבעינן זר אצל׳ מעיקרא אמנם אנן בדידן לא קי״ל כותייהו והיינו כלפי מ״ש הרשב״א שם בראש הסוגי׳ אהא דאמרינן מנה״מ אמר ר״י א״ר ובת כהן כי תהי׳ לאיש זר כו׳ כיון שנבעלה לפסול לה פסל׳ וז״ל מסתבר׳ לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר למ״ד אין זונה מחייבי לאוין מנ״ל דמפסלה אבל לדברי חכמים דבפ׳ הבע״י דגיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונ׳ וכ״ש לר״מ ן׳ חרש כו׳ פשיטא דפסל׳ משום דהו״ל זונה וזונ׳ בהדיא כתיבא אלא לר״א דאמר אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעל׳ וכאילו אמר תינח לרבנן דהוי לה זונה אלא לר״א מנ״ל כו׳ א״ד עי״ש וא״כ איכא למימר דהא דאמרינן בגמרא דמחזיר גרושתו לא נתחלל׳ משום דלאו זר אצל׳ מעיקרא אינו אלא אליבא דר״א דס״ל אין זונה מחייבי לאוין ונבעל׳ לחייבי לאוין דפסלה נפ״ל מקרא דכי תהי׳ לאיש זר הוא דבעינן זר אצל׳ מעיקרא וכן נמי חכמים דר״ע בפ׳ החולץ דס״ל דמחזיר גרושתו כשר׳ ס״ל כר״א דבעינן זר אצלה מעיקרא אמנם לדידן דקי״ל כחכמים דפ׳ הבע״י דיש זונה מחייבי לאוין ונבעלה לחייבי לאוין נפ״ל מקרא דזונה דכתיבה בהדי׳ פשיט׳ ודאי דלא בעי׳ זר אצל׳ מעיקרא שהרי לא נפ״ל מקרא דכי תהי׳ לאיש זר דנדרוש הכי מעת׳ מתרצתא היא ההיא דפ״ק דיבמות דאיכא למימר דהנהו דבעו מניה דר״י דס״ל דיבמה לשוק לא נתחלל׳ הוא משום דס״ל דבעינן זר אצלה מעיקרא כר״א וכחכמים דר״ע דס״ל הכי אמנם לפום מאי דקי״ל דיש זונה מחייבי לאוין לא בעינן זר אצלה מעיקרא ועוד י״ל מעין האמור דלרבינו קשיתיה מאי דהק׳ התוס׳ פ״ק דיבמות ד״ה נעשה כדברי ב״ש דבסוף נדה מסיק ר״י דולד מחזיר גרושתו כשר משום דהיא תועב׳ ואין בניה תועבין ולמה לי קרא כיון דמיפריך ק״ו וליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא ר״י ס״ל דבני יבמה לשוק כשרים לכהונה משום פירכא שכן היא עצמ׳ מתחלל׳ והתוס׳ נדחקו בתי׳ קושיא זו דלר״י איצטריך היא תועב׳ דלא נימא בניה תועבין משום דכתיב ביה טומא׳ כעריות עיי״ש ועיין בהרב חי׳ הלכות ז״ל פ׳ החולץ דמ״ד מה שהק׳ שם בפשט׳ דשמעתתא וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס׳ הללו ואולם רבינו ס״ל מכח קו׳ זו דודאי הנהו דשאלו לר״י ס״ל דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק אינה מתחלל׳ משום דבעינן זר אצלה מעיקרא כדס״ל לחכמים דר״ע בפרק החולץ אמנם ר״י ס״ל דהיא עצמ׳ מתחלל׳ ולא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא אפי׳ בסוף לאיש זר קרינן ביה וכדס״ל לריב״ן כמ״ש לעיל בשם הרמב״ן ומשום הכי קאמר להו דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ולא משום דמפריך ק״ו כדס״ל אינהו וכן נמי מאי דקאמר ר״י פ״ק דיבמות בני צרות מעיד אני בכם כו׳ לאו משום דמפריך ק״ו כדס״ל אינהו אלא ר״י לטעמיה אזיל דס״ל דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ומשום הכי גבי יבמה לשוק נמי ס״ל דהולד כשר אע״ג דאיכא ק״ו מאלמנה משום דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ונמצא אם כן דרבינו ז״ל פסק כר״י ודחה סוגיא דפרק אלמנה לכ״ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא משום דההיא סוגי׳ לא אצטריך אלא אליב׳ דחכמים דר״ע דס״ל דהמחזיר גרושתו כשרה ואהא הוא דפרכינן ואימא כו׳ ומשנינן דס״ל לחכמים דר״ע דבעינן זר אצלה מעיקר׳ אמנם אנן בדידן לא קיימא לן כוותייהו אלא כר״י דס״ל דהיא עצמה מתחללת וריב״ן נמי הכי ס״ל כמ״ש ור״ע נמי משמע דהכי ס״ל דלא בעינן זר אצל׳ מעיקרא דקאמר פרק החולץ דמחזיר גרושתו פסולה וכבר התוס׳ בד״ה היא כשרה נתקשו בזה ותי׳ דסוגיא דפרק אלמנה לכ״ג אתיא כרבנן ור״ע ס״ל לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדאמרינן בפ״י יוחסין השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא א״ד יע״ש אמנם רבינו לא ניחא לי׳ משום ה״ט שכתבו התוס׳ שהרי התוס׳ לקמן בפרקין בד״ה השתא ממזר כו׳ כתבו משם הר״ש מקוצי דלאו הא בהא תליא דאפשר דליהוי ממזר ואפ״ה אינו פוסל בביאתו והתם לא פריך אלא מכח קרא דכי תבעל יע״ש ואם כן הדרא קו׳ לדוכתי׳ דאמאי קאמר ר״ע דפסולה ומשום הכי ס״ל דר״ע נמי פליג וס״ל דלא בעינן זר אצלה מעיקר׳ אלא אפילו בסוף נמי לאיש זר קרינן ביה ומשום הכי פסק רבינו כותייהו כך נראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ובהכי ניחא מה שכתב עוד רבינו בדין ד׳ הבא על אחת מהשניות כו׳ כגון הבא על חלוצתו כו׳ לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התור׳ ותמה על דבריו הרב בעל משנה למלך ז״ל בפרק ט׳ מהל׳ אלו דין ה׳ דמשמע מדבריו שאם היה אסורה מן התורה הי׳ עושה אותה זונה ואמאי והא לא הי׳ זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה הית׳ ראוי׳ לו עי״ש שהניחו בצ״ע ולפי מ״ש דבריו ז״ל באו על נכון וראיתי למוהר״י צונצין ז״ל בספר נחלת יהושע סימן י״א שתמה על רבינו ז״ל שפסק דיבמה שבא עליה זר פסלה ופסק פי״ט דהולד כשר ששני דברים אלו יחדיו לא יכונו כיון דס״ל עשאה זונה איכא למילף מק״ו מאלמנה דהולד פגום וניחא ליה דכיון דרבינו ז״ל פסק בפט״ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע דלגמרי קאמר אפילו לכהונה א״כ ק״ו פירכא הוא דאיכ׳ למיפרך נכרי ועבד הבא על בת ישראל יוכיח דאע״ג דאיסורו שוה בכל אין הולד פגום את״ד יע״ש. ולפי מ״ש אין כאן קו׳ כלל דרבינו ז״ל פסק כר״י דס״ל דהיא עצמה מתחללת ואפ״ה הולד כשר דילפינן ממחזיר גרושתו כמ״ש גם מ״ש דטעמיה דרבינו משום דאזיל לשיטתיה דס״ל כהנהו אמוראי דמכשרי בגוי ועבד לגמרי לא ידעתי מה יענה להטור ז״ל דבסי׳ ד׳ פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה כדעת אביו הרא״ש ז״ל ובסי׳ ז׳ פסק דהבא על יבמה לשוק אין הולד חלל חזר ובא עליה הולד חלל ועיין במרן הב״י ז״ל דא״כ קשה טובא דכיון דבסימן ז׳ פסק דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה ונתחללה בביאתו הול״ל דהולד פגום מק״ו דאלמנה כדמוכח בגמ׳ גם אין לומר שדעת הטור ז״ל כמ״ש בדעת רבינו דס״ל דלרבי יהושע היא עצמה מתחללת ואפי״ה אין הולד פגום מק״ו דאלמנה משום דכיון דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ואם כן איך פסק דנכרי ועבד הולד פסול לכהונה והיינו משום ק״ו דאלמנה כמ״ש הרא״ש ואמאי לא נימא מחזיר גרושתו יוכיח וליכא למימר דהא לא חשיב פירכ׳ משום דאיכ׳ למימר מה למחזיר גרושתו שכן תפסי בה קדושין תאמר בנכרי ועבד וכמ״ש הב״ח ז״ל סימן ד׳ דלא אמרינן עמוני שנשא בת ישראל יוכיח דאע״ג דנתחללה בביאתו אפילו הכי הולד כשר מה״ט ע״ש דהא ליתא דא״כ גבי יבמה לשוק נמי לא חשיב פירכא מה״ט שהרי יבמה לשוק לא תפסי קדושין כמ״ש הטור סימן ו׳ יע״ש ושמא י״ל דגבי נכרי ועבד לא אמרינן מחזיר גרושתו יוכיח משום דאיכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן יש להם היתר לבא בקהל וזה ודאי דוחק ועיין בספר בית שמואל ס״ד סק״ד ודע שהתוס׳ ז״ל פ׳ הבע״י דס״א נראה שחולקים על דעת רבינו שדחו פי׳ רש״י ז״ל שם דאין זונה אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין אבל מחייבי לאוין דתפסי קדושין לא הויא זונה ועיין במרן הב״י ז״ל סימן ו׳ שתמה על דבריהם וז״ל ואיני יודע היאך אפשר לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו׳ דקתני בהדיא דחייבי לאוין פסלי מן הכהונה והיינו ודאי מטעם דעשאה זונה כו׳ יע״ש ועיין בהרב ח״ה ז״ל פ׳ המגרש דפ״ט ד״ה בעולה שהק׳ עוד לדבריהם ממתני׳ דפ״ק דכתובות דקתני ר״י ור״א אומרים דהרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי׳ לדבריה דמוכח בהדי׳ דנפסלה לכהונה מחייבי לאוין כו׳ דיש ליישב דאתי׳ כמ״ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי״ל הכי ובהכי יתיישב נמי הך בריית׳ דגר עמוני כו׳ דלא תקשי לדברי התוס׳ כמ״ש הב״י א״ד יע״ש והם דברים תמוהים דמתניתין דפ״ק דכתובות ר״י היא ורבי יהושע ס״ל בהדיא בפ׳ החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב״ד דלא כר״ע גם מ״ש דבריית׳ דגר עמוני אתיא כמ״ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא תמוה שהרי בפרק אלמנה לכ״ג מבואר בהדי׳ דנפ״ל מקרא דכי תהי׳ לאיש זר ופרכינן ואימ׳ נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומשנינן כי תהי׳ אמר רחמנ׳ בהנך דאית בהו הויה והדר פרכינן ולר״ע כו׳ הרי בהדיא דבריית׳ זו אתיא ככ״ע גם בפ׳ האומר דס״ד אמתני׳ דקדשתי את בתי כו׳ פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר״ע דאמר אין קדושין תופסין כו׳ והדר פריך והרי בידו להשיאה לחייבי עשה דתפסי בה קדושין הרי מבואר דאפי׳ למ״ד קדושין תופסין בחייבי לאוין אפ״ה נפסלה לכהונה מחייבי לאוין דאל״כ מאי פריך אדהוצרך לשנויי דמתני׳ כר״ע ואדרבה אי נמי דמתני׳ דלא כר״ע ניחא טפי ותו קשה עליו שהרי בריית׳ דגר עמוני קתני מצרי בהדי הנך דפסל מן הכהונה ואם כן ע״כ לפי דבריו ז״ל צריך לומר דס״ל לברייתא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר׳ ישבב ואלו תלמודא מספ״ל בדר׳ ישבב אי לאפוקי מדר׳ סימאי הוא דאתא ובחייבי עשה לכ״ע תפסי קידושין אי טעמא דנפשי׳ קאמר ואפי׳ בחייבי עשה לא תפסי ומאי מספ״ל הא מהך בריית׳ מוכח בהדי׳ דטעמ׳ דנפשיה קאמר דאל״כ אמאן תרמייה סוף דבר שדבריו הן מן המתמיהים ולעיקר קו׳ מרן ז״ל עיין בספר חכמת שלמה בחידושי יבמות דף מ״ד ע״ב ד״ה ה״נ כו׳ ויתיישב ודוק:

האב שאמר קדשתי את בתי כו׳ נאמן כו׳ נשבית ופדיתיה כו׳ אינו נאמן כו׳ – משנה פ׳ האומר דס״ד ופרכי׳ עלה בגמ׳ מ״ש רישא ומ״ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו והדר פרכינן ולא והרי בידו להשיאה לחלל כו׳ ומשנינן אתיא כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין כו׳ והדר פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי בידו להשיאה אלמנה לכ״ג כו׳ הניחא לר׳ ישבב אי לטעמא דנפשיה כו׳ אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כו׳ בנשואין רחמנא לאב בשבויה לא הימניה עכ״ת הסוגי׳ ודע דמסוגיא זאת הק׳ הרב אהרן ששון ז״ל בקונטר׳ הן ישלח הובאו דבריו בס׳ מש״ל בפרק זה הלכה א׳ לדעת הראב״ד שכתב ה״ה ז״ל שם וז״ל וסבור הראב״ד שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם דכ״ג פוסל את האלמנה מלאכול בתרומה כו׳ כך זרעו החלל פוסל אותה מהתרומה אבל לאסור כהונה לא מצי לאקשויי כו׳ דהא זרעו מותר הוא אפי׳ בכהנת כו׳ יע״ש והוא תימא דהרי מסוגי׳ זו מבואר דחלל שנשא כשירה פסלה לכהונה מדקאמר והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה ואפי׳ את״ל דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהונה אלא לדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק מלבד זה א״א לאומרו דע״כ אי ס״ל לתלמודא שאינו פוסלה לכהונה לא הוה מקשי מידי משו״ה לא מהימן לומר נשבית משום דשבויה פסולה לכהונה ולתרומה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא לתרומה וא״כ אין בידו דאין סברא לומר דתלמודא מקשי דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה משום דבידו להשיאה לחלל ומתני׳ סתמא קתני אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן לשום ענין דע״כ ס״ל לתלמודא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן מדלא ק״ל לתלמודא דיהא נאמן מיהא לפוסלה לכהונה משום דבידו לקדשה ולגרשה אלא ע״כ ס״ל לתלמודא דכיון דבטענת נשבית ופדיתיה פוסלה מן הכהונה ומן התרומה אינו נאמן אפילו לפוסלה מן הכהונה משום מיגו דבידו לקדשה משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמ״ש רש״י והר״ן ז״ל את״ד יע״ש מה שהאריך בזה ואי משום הא ודאי לא אריא דמצינן למימר שדעת הראב״ד ז״ל כדעת אחרים שכתב הר״ן שם דמשמע דס״ל דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן מצאתי להרב החידושין ז״ל שכתב משם הראב״ד עצמו דלמאי דקס״ד השתא מתני׳ בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפוסלה מהכהונה משום מיגו דבידו לקדשה ולגרשה ואינו נאמן דמתני׳ היינו דוקא לתרומה יע״ש וא״כ היינו דק״ל לתלמודא דלפוסלה מן התרומה הרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה כלומר מדין כהונה כמ״ש ז״ל ומ״מ הדבר הקשה הוא לשמוע מאין יצא לו להראב״ד לומר כן ולעייל פילא בקופא דמחט׳ מאחר דלישנא דקא פסלה לכהונה מבואר דהיינו לינשא לכהונה ומה גם דבריי׳ משוי חלל לאינך ועלה קאמר דפסלן דמשמע בין לתרומה בין לכהונה וכמו שהקשה ה״ה ז״ל והנראה שהכריחו לומר כן מההיא דגרסינן ס״פ האומר דס״ז ותו ליכא והרי חלל שנשא בת ישראל ויש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והקשו התוס׳ ז״ל דמאי פריך דהתם מאי דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דאמו פגומה שהחלל פסלה בביאתו והוי חללה כו׳ יע״ש אכן כפי דברי הראב״ד ז״ל הנה נכון דע״כ טעמא דחלל שנשא בת ישראל דהולד חלל הוא משום דאזלינן בתר הזכר דאי משום אמו לאו פגומה היא להינשא לכהונה ולא פסלה אלא לתרומה ואם כן בת חלל זכר אמאי פסולה לכהונה וזה ראיה נכונה לדעת הראב״ד ז״ל אך הדבר הק׳ הוא דבהדי׳ תנן פרק יש מותרות ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמתיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ואף שבירושלמי גריס גירסא אחרת ורבינו ז״ל הביא גירסת הירושלמי בפירוש המשנה כבר צוחו עליה הנ״י והרשב״א איך תפס בגירסת הירושלמי הפך תלמודא דידן ובאמת שהוא דבר מתמיה על ה״ה ז״ל איך אשתמיט מיניה משנה שלימה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז״ל בחי׳ על רבינו שתפס עליו בזה ועוד הקש׳ עליו מדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה ובפי׳ אמרו כל שאי אתה נושא את בתו אי אתה נושא אלמנותו יע״ש כי על כן לפי חומר הנושא לדידי חזי לי לומר שדברי ה״ה ז״ל הללו שכתב בדעת הראב״ד לאו מילת׳ פסיקת׳ היא אליב׳ דכ״ע אלא אליב׳ דהלכתא דקי״ל כותיה דת״ק דאמר גר עמוני ומואבי כו׳ פסלן אבל לר״י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל כל שאין זרעו פסול אינו פוסל מודה הוא דחלל שנשא כשרה פסלה לכהונה וטעמ׳ דמילת׳ שהרי אמרו בפ״י יוחסין דע״ה מאי איכא בין ת״ק לר״י אר״י מצרי שני א״ב ושניהם לא למדוה אלא מכ״ג באלמנה דת״ק סבר כי כ״ג באלמנה מה כהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל ור״י סבר מה כ״ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל כו׳ וא״כ ס״ל להראב״ד ז״ל דלת״ק כיון שעיקר הפיסול תלי במה שביאתו בעבירה א״כ חלל שנשא כשירה כיון שאין ביאתו בעבירה אינו פוסל בה וקרא דלא יחלל זרעו מסתבר לאוקמיה דוקא לתרומה דכיון דחלל פסול לתרומה פוסלה בביאתו לתרומה אבל לפוסלה לכהונה כיון דחלל עצמו מותר בכהנת אין סברא שפוסל אותה במה שהוא מותר בה וכמ״ש ה״ה ז״ל אמנם לר״י דס״ל דעיקר הפיסול תלוי במה שזרעו פסול וטעמ׳ דביאתו בעבירה לא אהני ליה כלל שהרי מצרי שני אע״ג דביאתו בעבירה אפ״ה ס״ל דכיון שאין זרעו פסול אינו פוסל א״כ חלל שנשא כשירה כיון דזרעו פסול לכהונה כדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובהכי מדוקדקים דברי ר״י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל דלכאורה ק״ק דכיון דר״י לא את׳ לאפלוגי אלא אמצרי שני ומטעמ׳ דאין זרעו פסול א״כ לא הו״ל לר״י לומר אלא כל שאין זרעו פסול אינו פוסל דבהא הוא דפליג את״ק אבל כל שזרעו פסול פוסל אפילו ת״ק מודה אכן כפי מ״ש ניחא דר״י אתרווייהו פליג וקאמר דכל שזרעו פסול דהיינו חלל שנשא כשירה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובגמ׳ כי פריך מאי איכא בין ת״ק לר״י ול״ק א״ב חלל שנשא כשירה לענין דפסולה לכהונה איכא למימר דתלמוד׳ אכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דקאמר ר״י פריך דמשמע דאתא לאפלוגי את״ק בהא ואהא פריך דמאי איכא בין ת״ק לר״י הא כל הנהו דקתני זרעו פסול ומשני א״ב מצרי ב׳ דלת״ק פוסל כדתני סתמא מצרי ואדומי דמשמע אפי׳ מצרי שני ומעתה מתרצתה ההיא דפרק יש מותרות דההיא מתניתין אתייא כר״י דתני טעמא בזרעו פסול וכן ההיא דכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו רשב״ג הוא דקאמר לה ומשום דס״ל ג״כ כר״י דתלי טעמא משום זרעו פסול וכמבואר בגמרא שם וסוגיא דידן נמי מתרצתא היא ודקא פסלה לכהונה דקאמר דברים כפשטן ואליבא דר״י דקאמר ומשום דמתני׳ בפ׳ יש מותרות סתם לן כותיה וכי משני הא מני ר׳ דוסתאי היא לא מצי לשנויי הא מני ת״ק דר״י דס״ל דאינה פסולה לכהונה משום דאכתי קשיא ליה לענין תרומה דיהא נאמן במיגו דבידו להשיאה לחלל כנ״ל ליישב דבריו ז״ל. האמנם דברי ה״ה ז״ל יש בהן מן הקושי במ״ש עוד וז״ל ואפשר שהראב״ד ז״ל סבור שהנבעלה לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה כו׳ אלא משום חללה כו׳ וזה אפשר כו׳ ואין לי הכרח גמור מאיזה מין משניהם הוא כו׳ ואתמהא שהרי בריש פרק יש מותרות אמרינן משום דבעי למתני חלל שנשא כשירה טעמא דנשא דשוייה חללה הרי להדיא דמשום חללה הוא דאסורה וממילא יש לתמוה על רבינו ז״ל שכתב דאיסורו משום זונה וצ״ע ועיין ברש״י ז״ל פ׳ יש מותרות ד״ה אח כשר שכתב וז״ל כהן אסור ליבמה משנתחללה בביאת חלל כדילפינן מבת כהן כי תהי׳ לאיש זר כו׳ יע״ש וצ״ע דחלל שנשא כשירה לא נפ״ל מקרא דובת כהן אלא מקרא דלא יחלל זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וכדאית׳ בפרק אלמנה דף ס״ט דפרכינן התם א״ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסול אמר קרא כו׳ יע״ש. ובמה שהקשו בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר כתב הרב מש״ל ז״ל בהלכה הנז׳ דע״כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיאה לממזר לממזר דאוריית׳ קאמר דאי לממזר דרבנן קאמר והויא פסולה כמו שבויה דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז״ל א״כ מאי משני כר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי׳ ר״ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאוריית׳ אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע״פ זה הקשה לדעת רבינו דס״ל דשבויה פסולה דרבנן יע״ש שיש ליישב הקו׳ על נקלה כמו שיראה המעיין אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא״כ כי משני כר״ע דאמר כו׳ אמאי לא פריך תלמוד׳ דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין בו ופסלה לכהונה ולתרומה ובשלמ׳ לדעת הסוברים דשבוייה הויא מדאוריית׳ כמו שנראה מדברי רש״י ז״ל בפרק הגוזל בההיא דנחיל של דבורים ועיין בהרב החבי״ב חא״ה סי׳ ו׳ יש לומר דמשום הכי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן משום דהא לא חשיב מיגו דאיכא למימר דהאב רוצה לפוגמה יותר שתפסל מן התורה אכן לדעת רבינו ז״ל קשה והנה לכאורה היה נראה דהא ודאי בורכא היא שהרי ממזר דרבנן לא פסלה לכהונה ממ״ש רבינו בדין ד׳ הבא על א׳ מן השניות וכיוצא בהם לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה ומבואר כן פ׳ יש מותרות דאמרינן שניות מד״ס כו׳ היא כשירה וולדה כשר וכמ״ש ה״ה ז״ל שם א״כ משמע ודאי דהוא הדין לממזר דרבנן דלא פסלה דומיא דשניות כיון שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ומן התימא על הרב הנז׳ ז״ל אמאי הוצרך להכריח הדבר דע״כ מאי דפריך בידו להשיאה לממזר היינו ממזר דאורייתא ממאי דמשני כר״ע דאמר כו׳ והלא ממקומו הוא מוכרח דאי ממזר דרבנן קאמר לא פסלה לכהונה ומאי פריך כך היה נראה לכאורה האמנם הא ודאי ליתא שהרי נתין לדעת רבינו ז״ל שכתב בפי״ב מה׳ אלו דין כ״ב אין איסורו אלא מדרבנן ובריית׳ בפ׳ אלמנה לכ״ג קתני נתין בהדי הנך דפסלם לכהונה והן אמת דאי משום הא היינו יכולים לומר דנתין אשגר׳ לישן הוא ואגב גררא דממזר תני לה כמ״ש ה״ה שם שלדעת הסוברים דנתין איסורו מדרבנן כ״מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה עי״ש אך זה ודאי לא יתכן שהרי רבינו ז״ל בפרק זה מני נתין בהדייהו ובדברי רבינו ז״ל פשיטא ודאי דלא יתכן לומר דאשגרת לישן קאמר דודאי דרך הפוסק לדקדק בלשונו שלא נטעה בו ושוב ראיתי למוהר״ר דוד עראמה ז״ל בחי׳ שכתב שם כלשון הזה או נתין כו׳ ואע״פ שלדברי הרב הם מד״ס הולד פסול וכן ממזר דרבנן משא״כ בשניות דהולד כשר ע״כ האמנם הרב ז״ל לא ביאר לנו מה טעם לחלק בין נתין לשניות מאחר שרבינו ז״ל תלי טעמא מפני שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ואולי טעמא דמילת׳ דשניות אין איסורן מצד עצמם כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא״כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמם לפוסלם לבוא בקהל מפני אכזריות שהיה בהם והילכך עשאום כממזר דאוריית׳ וכן ראיתי בליקוטי מוהר״ב ז״ל בפרק אלו נערות אהא דפרכינן התם אלא שניות כיון דמדאוריית׳ חזיין ליה אמאי אין להם קנס שהקשה מההיא דאמרינן התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא אף דאיסורם מד״ס אין להם קנס ותי׳ הרב ז״ל דיש לחלק בין איסור שניות שהם משום גדר וסייג לאיסור נתינה וכמ״ש ועיין בהרב מש״ל ז״ל פ״א מהלכות נערה בתולה הלכה ה׳ שהביא דברי מוהר״ב ז״ל וכתב שלא מצא לא טעם ולא ריח בחילוק זה ולדעתי חילוק זה יש לו סמוכות מדברי רבינו ז״ל הללו ודו״ק ועיין עוד שם במה שרצה להכריח דעת רבינו ז״ל שכתב שם דאפי׳ היתר אנוסה אסורה לו מדרבנן לא ישאנה ממ״ש בפרק אלו נערות ממזרת ונתינה א״ב והדבר מבואר שלדעת רבינו איסור נתינה מד״ס ואפ״ה אמרינן דלרשב״ם דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אי מיעוטא דנתינה משום דאינה ראויה לקיימה וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה מד״ס יע״ש והן דברים תמוהים אצלי שהרי הרב ז״ל לעיל מזה דחה ראית הרב מוהר״א ששון ז״ל שהביא ראי׳ לדעת רבינו מברייתא דקתני פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה איסורו מדרבנן ואפי״ה אינו חייב לנושאה וכתב עליו דלא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבי׳ דתני חלוצה ואשגרת לישן הוא ובר״פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוס׳ ז״ל דהוי אשגרת לישן כו׳ יע״ש וא״כ היא גופא איכ׳ לדחויי לראיה זו שהביא הרב ז״ל דנתינה דקאמר בגמרא אשגרת לישן הוא ואגב גררא דממזרת נקט לה וכמ״ש ה״ה ז״ל שלדעת הסוברים דנתינה איסורו מד״ס כל מקום שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה וכ״כ התוספת בר״פ אלו נערות דהא דתנן בר״פ אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה וכן הא דאמרינן בפרק יש מותרות ממזרת ונתינה א״ב מ״ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו׳ אשגרת לישן הוא יע״ש ודבריו צ״ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה הנה מבואר ממ״ש דנתין אע״ג דאין איסורו אלא מד״ס אפ״ה פסלה לכהונה וכיון שכן הדרא קושי׳ לדוכתין דאמאי לא פריך בידו להשיאה לנתין דקידושין תופסין בה לכ״ע וצ״ע ובמה שתי׳ בגמרא כר״ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהר״י ו׳ לב בשיטה כ״י כתב וז״ל וכן אין בידו למוסרה לזנות כדי שתפסל משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה הילכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיאה לממזר ופרש״י ז״ל ביד האב להשיאה לו בעבירה שנראה שאע״פ שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה הוא שעובר בלאו עכ״ל והן דברים תמוהים דהא דאמרינן לא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים היינו דוקא לפסולי כהונה אבל שאר פסולים שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ״ש רש״י ז״ל לקמן פרק ע״י דף ע״ג והוא מבואר ביבמות פרק יש מותרות ולעיקר קו׳ עיין בהרב החידושין ז״ל שתי׳ דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא יע״ש ובמה שאמרו בגמ׳ הניחא לר׳ ישבב אי לטעמיה דנפשיה כו׳ הקשה הרב החידושין ז״ל דלר׳ ישבב נמי אכתי קשה דבידו להשיאה בעולה לכ״ג דאפילו רב ישבב מודה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כדאיתא פרק אלו נערות יע״ש מה שתי׳ ולדעתי ל״ק מידי דמבעולה ל״ק לן משום דמצינן לשנויי דמתני׳ כרבנן דראב״י ס״ל בפ׳ ע״י ד״ס דבעולה לכ״ג הולד כשר משום דאין חלל מחייבי עשה וכיון דהולד כשר לא נפסלה לכהונה דכל שנושא בתו אתה נושא אלמנותו וכן מבואר בפ׳ יש מותרות דף פ״ה דלרבנן דראב״י היא נמי לא נפסלה לכהונה יע״ש ודו״ק. ובמאי דאסיקו בגמ׳ אלא אמר רב אשי רישא כו׳ ראיתי להר״ן ז״ל שכתב וז״ל וא״ת ליהמניה כי אמר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתיה לפסול לה דמפסלה בהכי ומהימן דהא בנשואין הימניה רחמנא כו׳ וכתב עליו מוהרימ״ט ז״ל די״ל דהא לא חשיב מיגו משום דלא בעי מרע נפשיה שעשה איסור בידים אלא בעי לאורעי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית יע״ש. ויש לדקדק עליו שא״כ היכי פריך בגמ׳ והרי בידו להשיאה לממזר הא לא חשיב מיגו משום דקא מרע נפשיה ומשים עצמו רשע ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי׳ במקום שמשים עצמו רשע דומה למ״ש הר״ן ז״ל בסמוך דמגו דבידו אלים טפי ואפי׳ במקום חזקה יע״ש. והנה מוהרימ״ט ז״ל כתב תי׳ זה מסברא דנפשיה כאלו היא דבר התלוי בסברא ויש לתמוה עליו דהא מילת׳ תלמוד ערוך הוא בפ׳ האיש מקדש ד״ן דאמרינן התם גבי הבא לי מן החלון דאינו נאמן לומר לא היה בלבי על זה במיגו דמזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע וכתבו התוס׳ בפ״י דמציעא ובפ׳ חזקת הבתים דל״ג דלאו למימרא דאי אמר מזיד הייתי אינו נאמן דהא פשיטא דנאמן כדאיתא בכריתות אלא דלא חשיב מיגו משום דלא בעי למימר טענה דמשים ע״ר עליה גם בס׳ הכריתות הביא כלל זה ועיין בהרב יבין שמועה כלל תקס״ה ובהרב ש״ך בכללי מיגו יע״ש וא״כ הי״ל להרב ז״ל לתמוה על הר״ן דמאי ק״ל מאחר דכלל גדול בתורה הוא דאין אומרים מגו במקום שמשים עצמו רשע ולדידי דברי הר״ן ז״ל נכונים דאי משום שמע״ר אכתי יכול לומר קדשתיה והבעלתיה לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע״ר ובר מן דין נראה דתירוץ מוהרימ״ט ז״ל לא ניתן להיאמר כלל דנהי דקדשתיה לפסול לה כגון ממזר וכיוצא לא מהני משום דמע״ר מ״מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר קדשתיה והבעלתיה לחלל דפסלה ואין כאן מע״ר שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים הן אמת שקו׳ זו גם כן קשה לתי׳ הר״ן ז״ל שתי׳ דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה דאכתי יהא נאמן במגו דקדשתי׳ והבעלתי׳ לחלל דכיון דאין כאן ביאת איסור משמע ודאי דמהימן שהרי הר״ן ז״ל תלי טעמא משום ביאת איסור וכן משמע מדברי ה״ה ז״ל פי״ח מה׳ אלו דין כ״ד שכתב משם הרשב״א ז״ל דבעלתיה ביאת איסור לא מהימן כו׳ יע״ש משמע דדוק׳ ביאת איסור הוא דאינו נאמן אבל קדשתיה לחלל דאין כאן ביאת איסור מהימן וכן בדין שאם נאמר דביאת איסור לאו דוקא אלא טעמא דמלת׳ דכל שפוסלה לכתובה ע״י דבורו לא מהימן א״כ ק׳ קדשתיה וגרשתיה נמי לא יהא נאמן מאחר שפוסלה לכהונה ולתרומה בבת ישראל גם ליכא למימר דמתני׳ ר״ד היא דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכדאוקי׳ לה בגמ׳ דלתי׳ דרב אשי תו לא צרכינן להנהו אוקמתי כלל ותו שהרי הרי״ף ורבינו וכל הפוסקים ז״ל פסקו כהך מתני׳ אע״ג דלא קי״ל כרבי דוסתאי וצ״ע: