הבא על אשה וכו׳, מאחר שאסר בת הבת כו׳. לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים כו׳:
הנני להעתיק פה מש״כ בחידושי סנהדרין, בירושלמי פרק הנשרפין הלכה א׳, בעון קומי ר׳ אבהו הבא על אשה וכו׳. בשמועה זו נשתבשו הגירסאות פה וביבמות פרק נושאין ואבאר הגירסא הנכונה משני המקומות וכן היא הגירסא הברורה, בעון קומי ר׳ אבהו בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, [פירוש אם חייב הבא על בת בתו מנשואתו שתים חד משום בת בתו דאף מאנוסתו חייב, וחד משום בת בת אשתו דאף אם אינה בת בתו חייב, וא״כ בת בתו מנשואתו יתחייב שתים] אמר לון כל שם בת בת אחת. ופירוש דאינו חייב רק אחת, ושם להלן, הגירסא ביבמות, בעון קומי ר׳ אבהו, הבא על אשה וילדה בת [ובא עליה] וילדה בת ואח״כ בא עליה מהו שיהא חייב עליה משום [בתו ובת בתו] ומשום אשה [ובת בתה] כצ״ל, אמר לון שארה הנה זמה היא כולהם משום זמה, פירוש דבת בתו כתיב גבה הנה. ערותך הנה. ואתיא הנה הנה זימה זימה והוי כאילו כתיב זימה היא גבי כולהו, א״כ עשאן הכתוב זימה אחת ואינו חייב רק חטאת אחת, וזה כמו שאמר ר׳ אבהו בשם ריו״ח בכריתות ט״ו גבי הבא על חמותו, ורק חידוש למדנו דעל כל הני דילפינן בגז״ש דהנה הנה זימה זימה כולהו זימה אחת. [ומתורץ בזה קושית התוספות בכריתות (דף י״ד): דאמאי לא חשיב בת בתו ובת בנה ועוד, דלפ״ז כולהו זימה אחת]. ר׳ חגיי בעי קומי ר׳ יוסי למה לית אנן אמרין בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה, [פירוש מדוע אינו חייב שתים על בתו שהיא בת בתו ומדוע לא אמרינן דהוי תרי לאוין בתך לא תגלה ובת בתו כיון דלמדין אותה מקו״ח כדאמר לעיל] א״ל ויימר קרייא ערות אשה ובת בתה לא תגלה ואנן אמרין בתה לא תגלה בת בתה לא תגלה, כן הגירסא בסנהדרין, ופירושו, דא״כ ניכתוב קרא בת בתה, ובתה נילוף מקו״ח כמו דילפת בתו מקו״ח, ועל כרחין משום דבתה ובת בתה אי אפשר לאשכוחי בגוף חד, כתב בשני לאוין, ובתו ובת בתו דאפשר לאשכוחי בחד גוף סמכא רחמנא אקו״ח ולא כתבה בהדיא כדי שלא לחייבו שתי חטאות, לכן הבא על בתו שהיא בת בתו אינו חייב רק חטאת אחת, וכפי הגירסא ביבמות אמר ליה אילו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תגלה הוינן אמרין [בתה לא תגלה בת בתה לא תגלה] פירוש, דאילו לא הוי כתיב אשה ובתה ג״כ היינו למדין מקו״ח בתה מבת בתה, כמו דילפינן קו״ח לבתו וכו׳ כדפרישית הגירסא דסנהדרין, וכ״ז ברור:
ולפ״ז תמיה על רבינו שפסק כאן דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה, ובירושלמי מפורש דבת בתו מנשואתו אינו חייב שתים ולא יהא חמור בתו שאינו מפורש בתורה מבת בתו המפורש, וצ״ל דרבינו מפרש כוונת הירושלמי דהכי בעו קומי ר״א, דבמשנה דכריתות חשיב הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכו׳ והוה קשה להו אמאי לא חשיב תנא בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, ומשני משום דבת ובת שם אחד הוא, ולכן לא תני רק חדא, אבל כולהו שמות רחוקין הן וענינים חלוקים, וכן תמצא כזה בירושלמי פרק ד׳ מיתות הלכה ו׳ וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה, ר׳ מנא אמר כל שם זכור אחד הן, ומה דאמר ר׳ אבהו משום זימה ופירשתי דכל מה דילפינן הנה הנה זימה זימה כולהן זימה חד, סבר רבינו דבתו ילפינן מקו״ח וכרב בירושלמי וכאביי דאמר דגילוי מילתא בעלמא הוא כמבואר כאן בדבריו ולהלן בהלכות מאכלות אסורות פ״ט ה״ב ובהלכות טומאת מת פ״א ה״ב, וא״כ חייב שתים על בתו ובת אשתו, ובפרט להך דיליף מובת איש כהן וכדר׳ חגיי ור׳ יוסי דמפלפלי בבתו שהיא בת בתו מי חייב שתים ולא אמרי משום דעשאן זימה אחת וכמוש״ב ודוק בכ״ז:

כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם וכו׳:
מפורש במסכת דרך ארץ פרק א׳, ובתוספות ריש יבמות בסד״ה בתו כיון דאתיא מדרשא כו׳, ובת אשתו היכי דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר״י דחייב על בתה אף ע״ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מחייב על בת אנוסתו אלמא בקדושין תליא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מילתא ע״כ, ובגליון הגמרא שלי כתבתי, משנתנו הוא מפורש כן, המקדש אשה ובתה כאחד אינן מקודשות, אלמא דלא תפסי קדושין, ולקמן (דף י״ט) מאי פוטר נמי פוטר בשניה ושם אשה ובתה תניא, ואין שם רק זיקה דהוי כמו כנוסה בלא ביאה, וכן מפורש בנזיר (דף י״ב) באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו׳ ומודה ר״י באשה שאין לה לא בת כו׳ מורה דעריות דמשום קדושין אסורות חשיב, אלמא דהוה ערוה כיון שקידש אמה וכן בחולץ ליבמתו אם יש זיקה אסור באמה, וראיתי שהרגישו בכמה ראיות בספרי המחברים:
וכעת נראה לי דכוונת התוספות כן, דהם שקלו וטרו מנא לן בתו מנשואתו דהא אין מזהירין מן הדין וע״ז פלפלו ריש הדיבור, דלא דמי לאחותו שהיא אחותו מאביו ואחותו מאמו יעו״ש, אבל הכא הוא בכלל אשה ובתה, ולכן שקלו וטרו עוד דכתיב בקרא ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, ופשטיה דקרא משמע דבת בנה של אשה שהיא אשתך לא תקח לגלות ערותה [דחדא משמע] כמו לשון הגמרא גבי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (בדף ח): וזה ערותה של בת בנה או בת בתה לחודא, אבל האשה היא אשתך וארוסתו מקרי אשתו כמו הכל היו בכלל אשת רעהו יצאת ארוסה כו׳ ריש פרק ד׳ מיתות, ורק על אשה ובתה כתיבא ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע ערות שניהם, וא״כ הא ילפינן מקו״ח דכש״כ הוא, דמה בת בנה ובת בתה אסורה אף דלא היה לו באשתו רק קדושין לבד כש״כ בתה, וכמו דיליף בפרק הנשרפין על בתו מקל וחומר דבת בתו יעו״ש, רק דקשה הא אין מזהירין מן הדין, ובשלמא כרת איכא למימר דילפינן דכרת לא בעי אזהרה דפסח ומילה איכא בהו כרת ולענין עונש שמים לא שייך אין עונשין מן הדין וכן משמע מרש״י זבחים (דף י״ד) ד״ה חוץ לזמנו ומיהו כרת לא יליף מיניה יעו״ש, [אמנם באמת רש״י קאי תמן לר׳ שמעון ואיהו סבר בפרק בן סורר ומורה דעונשין מן הדין יעו״ש] והא דבריש אלו הלוקין מייתי קרא יתירא לאחותו מאביו ומאמו, הרי דלכרת בעי קרא יתירא דאין עונשין מן הדין, נראה דהוא כוון לקרבן וכמו דאמר בריש הסוגיא שם, דכרת דאחותו לחלק דהוא לענין קרבן דלענין כרת לא שייך אטו נכרת ב׳ פעמים, כן כי גמר דאין עונשין מן הדין לקרבן קאי וקרבן בעי אזהרה ובמק״א הארכנו, ועיין תוספתא דשבועות גבי מושבע מפ״ע דתנאי פליגי אם עונשין קרבן מן הדין יעו״ש ובירושלמי דע״ז פרק ה׳ הלכה י״ב דמביא משחוטי חוץ לחולין שנשחטו בעזרה במה הצד, ופריך אי מה התם כרת, ומשני ולאו ר׳ ישמעאל אמר למדין מקו״ח ואין עונשין מקו״ח הרי דעל כרת אין עונשין ואפשר דעל קרבן קאי, ובאמת בבבלי סוף פרק האיש מקדש מתרץ באופן אחר יעו״ש, וכמדומה לי שבספרי הכללים האריכו בזה.
(נ״ב. עיין רשב״ם ב״ב פ״ח ע״ב ד״ה למעוטי מדות מכרת ובחולין קט״ו ע״ב בתו׳ ד״ה מה לחמץ בפסח כו׳).
סוף דבר, מצינו לומר דכרת ילפינן מקו״ח ואזהרה לא ילפינן ואין עונשין אלא א״כ מזהירין, נמצא דליכא עונש מיתה בלא בעל את האשה שנשא מקודם דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע דשניהם לגלות איכא אזהרה. וא״כ שפיר אין קדושין תופסין כיון דאיכא כרת וכמו דיליף בסו״פ האומר בקדושין דהוקשו כולם לאחות אשה יעו״ש, אבל אין עונש מיתה, ע״ז כתבו ונראה לר״י דבת אשתו דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר״י דחייב, פירוש מיתה אף ע״ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב והיכי דפשטא דקראי משמע כן כתבו מקודם דזה הוי מן הדין וא״כ אין מזהירין מן הדין דבת בנה ובת בתה דסברא הוא דאין תלוי בביאה ואין זה בכלל אין מזהירין מן הדין כו׳ והמשך דברי התוספות יאיר להמעיין דכוונו למה שכתבנו בס״ד:
וזה כוונת רבותינו בתוספות ריש פ׳ נושאין על האנוסה שכתבו ואר״י דסברא הוא כיון דכתיב שאר בקרא וע״י הנשואין באה השארות, א״כ ע״כ פשטא דקרא דערות אשה ובתה כאילו כתיב ערות בת אשתך לא תגלה תו אינו נגד הפשט, ויש בכלל גם בת ארוסתו דידעינן מקו״ח דבת בנה ובת בתה וכמו שכתבו על בתו שהיא מנשואתו כיון דאינו נגד הפשט תו ידענא מקו״ח דהוי בכלל אשה ובתה, רק כאן דהיה קשה להם דהפשט ג״כ דדוקא בבא על אשתו, והכריחו דזה אין סברא ועל כרחין דכאלו כתב ערות בת אשתך לא תגלה, ותו גם ארוסתו הוי בכלל כיון דאיכא קו״ח ולא שייך אין מזהירין מן הדין ועיין חידושי הלכות שם ודוק.⁠¹ ופשט המקרא היה נראה לפרש ערות אשה ובתה לא תגלה כולל גם אם אשתו ולכן בעונש כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה כו׳ ואתהן, שלפי הפשט או אשה אם היא באיסור שנשא אמה מקודם והיא בת אשתו, או אמה אם היא באיסור שהיא אם אשתו שהיא השניה, וכן האזהרה הוא ערות אשה ובתה לא תגלה, פירושו איזה מהם היא השניה או האשה או הבת, אותה לא תגלה, אמנם בגמרא (בדף צ״ד) פליגי בקרא דכי יקח ודוק:

בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב״ד כו׳ ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה:
הנה בזה פליגי רש״י ותוספות, דרש״י במסכת סנהדרין דף ע״ו פירש דאיסור ארור שוכב בעלמא איכא, ורבנן בתוספות סברי דכרת איכא וכפי דעת רבינו [אבל באשה ובתה ובת בתה ודאי לאחר מיתה בכרת דכתיב בגופייהו, וכן מוכרח מהא דאמר בדף כ״ב: ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא ל״מ אמרת מדרבא כו׳ כאן באונסין כו׳ ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא, רש״י, יע״ש, ומנא ליה דילמא מן האונסין הוי כמשפחה ולאו בנו ובת בנך מיירי לאחר מיתת אשתו דאינו בלאו ודוק], ולכאורה מוכח מירושלמי פ׳ ד׳ אחין הלכה א׳ כרבינו, דרב אמר שם חליצה קנין התיב ר״ח חברין דרבנן והא מתניתא פליגא על רב, ג׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה אשה ובת בתה כו׳ ה״א חולצות ולא מתיבמות שניא היא איסור אשה ובתה בין בחיים בין לאחר מיתה, פירוש וכי יש חילוק בזה בין בחיים בין לאחר מיתה, הרי דסבר דאין קנין אף לאחר מיתה דקדושין ג״כ לא תפסי בהו דארור שוכב ודאי לא שייך בקנין דחליצה לחודא, וא״כ מוכח דכרת יש גם אחר מיתה. אמנם ז״א, דבירושלמי מביא הך פלוגתא דבאש ישרפו אותו ואתהן בפרק האשה רבה הלכה ו׳, ומפרש מילתא דקראי לר׳ עקיבא דאת שתיהן הוא לאיסור שאשתו נאסרת עליו ע״י לקיחת אמה יעו״ש וכמו דאמר ר׳ יהודה ומידרש אליביה גם בתלמודין ד׳ צ״ה כן, ולא מפרש כרבא דאמר לאחר מיתה איכא בינייהו, אבל לדידן קיימא לן דר״ע סבר דלאחר מיתת אשתו ליכא שריפה כן איתמעיט מכרת ודוק, ופשטות השמועה דגר בפרק נושאין דאמר ומאן דשרי כר״ע דאמר חמותו לאחר מיתה קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו רבנן, מורה כרש״י דאין כאן כרת, ועיין בתוספות שם שפירשו לפי שיטתם:
אמנם שמועה אחת יש אשר ממנה נוכל למצוא סעד לספק זה שנסתפקו בו הקדמונים, והוא בכריתות דף ט״ו בפלוגתא דר׳ יוחנן ב״נ, בבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו דרבנן פליגי עליה דשלש שמות מחולקין בעינן, וכאן הוי שם אחד, דאמר דהך דריב״נ כסומכוס בשחטה ואת בת בתה, ואח״כ שחט את בתה, דסומכוס סובר סופר שמונים, ואמר עד כאן לא אמר ריב״נ רק כאן דשמות מחולקין דמתקריא אם חמיו ואם חמותו וחמותו, אבל התם חד שם הוי, ועד כאן לא אמר סומכוס אלא גבי אותו ואת בנו דגופין מחולקין, אבל היכי דאין גופין מחולקין אימא כר׳ אבהו א״ר יוחנן שארה הנה זמה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת, והסוגיא עלומה הביאור, דלפי שטחיות השמועה הך קרא דזמה היא עושה אותן לשם אחד שלא תימא דשלשה שמות כתיבי בקרא, אשה ובתה, בת בנה, בת בתה, זימה היא השלש שמות הן שם אחד, אבל מה דהוי גופין מחולקין באותו ואת בנו ידענא מסברא, וזה שאמר אבל הכא דאין גופין מחולקין אימא כר׳ אבהו כו׳, פירוש משום שמות לבד הוה אמינא דכר׳ אבהו אר״י ס״ל כו׳ דזה ילפינן מקרא דבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דחייב שלש חטאות הואיל ואיכא שמות מחולקין, לכן כתב כאן קרא דזימה היא לעשותן שם זימה אחת והוי שם אחד, אבל מה דהוי גבי אותו ואת בנו דהוי שם אחד דמחד לאו נפקא בנו ואותו, אותו ואת בנו, רק דשם הוי גופין מחולקין וכאן אין גופין מחולקין, צריך ביאור גדול ומובן אמאי, ויותר תימא, דהתוספות ישנים פירשו, ולענין אחות אשה נמי אם היה נשוי שני נשים ובא על השלישית שהיא אחות שתיהן לזו מצד האב ולזו מצד האם סומכוס מחייב שתיהן, הרי דשם הוי שם אחד מצד אחות אשתו רק דכאן הוי גופין מחולקין וצריך מובן אמאי:
והנ״ל דהנה כאן ובחולין הלא האיסור מורכב מסיבת גופים שונים, רק שהאחרון הוא החיוב, כן שם ששחט האם ובת הבת, אחרי זה השוחט הבת חייב מפני ששוחט אותה בצירוף האם ובת הבת, וכן כאן בא על האם שכבר נשוי שלשה, את בתה ובת בתה ובת בנה, רק שאם נביט על החיוב הלא אין כאן רק אחד, וא״כ יש לזה פרט, והוא באותו ואת בנו, אם שחט האם הלא עדיין אסור לשחוט את הבת ובת הבת ביום אחד, א״כ האיסורים מתחלקים וכי איקלע ששחט האם ובת הבת ביום אחד אסור לשחוט את הבת משום גופין מפורדין, אחד מפני ששחט באותו יום אמה ועובר משום אותו ואת בנו. והשני ששחט בת הבת באותו יום ועובר משום בנו ואותו, והוי האיסור מהרכבת גופים שונים אשר הבת אסורה להשחט בצירופו ביום אחד ואיקלע שנשחטו שניהן ביום אחד והבת עמהן באותו יום, ואנחנו מביטין שנשחטה עם אמו באותו יום ועם בתו באותו יום והוי גופים מחולקין, אבל גבי חמותו מכי נשא בתה נאסרה עליו ואין לנו להביט מה שהיא אם חמותו ואם חמיו, כי הגם שהיא אסורה עליו מצד כל חדא שהיא אם חמותו ואם חמיו ואם אשתו, אבל האיסורין אינם יכולים לחול מפורדין שאם נשא בתה, שוב אין אופן שתהא אמה בת נשואין אליו מצד בתה, רק שנשואי בת בתה היה ג״כ גורם האיסור עליה וא״כ הוי גוף אחד שמצד איזה סיבות נאסרה עליו, ולכן כתבו בתוספות גבי אחותו שלא נאסרה רק בחיי אחותה, וכמו שאמר ואשה אל אחותה לא תקח כו׳ עליה בחייה, וא״כ היא אסורה להנשא לו בחיי אחותה מאביה ואסורה בחיי אחותה מאמה וכל אחד דבר נפרד בפני עצמו, וכי נצטרפו שתיהן ששתיהן חיות הנה אסורה מצד סיבת שתיהן שכל אחת מהאחיות חיה והוא בא בצירוף נשואיה, שאיסור האחת חל בזמן בפני עצמו בלא הסיבה מהשניה והוי ממש דומה לאותו ואת בנו ודוק. והנה אם נאמר גבי אם אשתו, שלאחר מיתת אשתו מותר בחמותו רק איסור דשוכב עם חמותו איכא ולא כרת, וא״כ לחיוב חטאת אין כאן רק בחייה, הלא כשנשא אשה אסור באמה מצד שהיא חיה, ואם תמות מותר לישא אותה אחרי מיתת אשתו וליכא קרבן, רק מחמת שנשא בת בתה או בת בנה והיא עדיין בחיים, א״כ המה איסורים שונים ומפורדין, וכי כולמו חיות הנה והוא נושא האם בחיי כולן הלא כאן גופין מחולקין כמו באותו ואת בנו, ועל כרחך דחיוב כרת איכא לאחר מיתה וקרבן בכרת תליא, וא״כ חיי כל אחת לא הוסיפה אחרי נשואי אחת מהן שום חיוב קרבן, אבל באותו וא״ב הלא כל אחד איסור בפני עצמו שלשחטה עם אמה ביום אחד אסור, ואח״ז נשאר עליה האיסור לשחוט עם הבת ביום אחד ומתיחס האיסור שהיא נשחטת עם האם ביום אחד ועם הבת ביום אחד ודוק היטב. [ובלא דברי התוספות הו״א דאותו המעשה אילו עשה אותה בהיפוך אין כאן עבירה כלל שאם יבעל אשה ואחר זה יקדש בתה אין חיוב כלל דנושאין על האנוסה, רק השתא שקידש את הבת אסור לבעול לאמה משום חמותו, נמצא דהחיוב גורם השם שנעשית על ידי קדושי בתה חמותו ותו נאסרה עליו, אבל אין קדושי הבת מסייעין לעבירה כלל, רק נתפס עליה שם חמותו, ובעילת חמותו חייב כרת וקרבן ובה אין גופין מחולקין, אבל באותו ואת בנו המעשה מתיחס אל הגופין המחולקין שבין אם ישחוט האם קודם ואח״ז הבן, בין להיפוך הכל אסור, נמצא דפעולת שחיטת שניהן אסור והוי הכל גופין מחולקין ודוק. אמנם ז״א דהא אף כי שחט איש אחר את האם ובת הבת, ואיהו שחיט את הבת חייב שתים דהאחרון חייב, נמצא דאינך מביט על מה שנשחט מקודם רק על השחיטה בצירופה אל הקודמים וזהו ע״כ כמו שבארנו לעיל שבשביל זה גופין מחולקין ודוק]:
והנה אם כי הוא מחוור מאוד, אמנם לרבינו דרך אחר בפירוש השמועה, המעיין יראה בחיבורו ובפירושו למשנה. וזה, כי באמת האשה שהוא בא עליה, יש עליה שלשה מיני איסורים המה בגוף אחד היא החמותו אך בהתיחסותם אל איסורי, שהיא אם אשתו ואם חמותו ואם חמיו, הרי תו מתיחס איסורה לשלשה גופים, אבל א״כ באותו וא״ב שפליגי בו סומכוס וחכמים ג״כ השה הוא גוף אחד, רק בהתיחסותו באיסוריו מתיחס לאמו משום אותו ובנו, ולבנו משום בנו ואותו והוא לגופין מחולקין ומאן מוכח. ויש על זה מופת הגיוני איך יהי ההתיחסות, דהגע בעצמך, השה ששוחט מה הוא להנשחטים בראשונה, לאמה היא בת ולבתה היא אם, ונצייר לדמיון אם ישחוט אמה ואח״כ אותה ואח״ז בתה, הרי חייב עליה משום שהיא בת לאמה, ועל בתה מפני שמתיחס לה לא עבור ההתיחסות אל אם אמה, וא״כ השתא ג״כ שדנין התיחסותה לסיבת האוסרים אותה שזה אוסרה שהיא לו בת וזה שהיא לו אם [וחכמים חולקים עליו משום דחד לאו הוא לכן אינו סופג אלא ארבעים] אבל כאן הלא תחלק שלאשה זו היא אם ולאשה זו היא אם אביה ולאשה זו היא אם אמה, בין נא וראה, אם ישא אדם אשה מקודם, ואחר כך בת בנה ואח״ז בת בתה ואח״ז בתה, הלא יתחייב שלש חטאות דהוי גופים מחולקים, מכל מקום סיבת האיסור הוא שהם בניה וכולם מתיחסים לגוף אחד היא אשתו ראשונה אם כולם ולא הבדילה תורה בשלש דורות הואיל והם בניה, תו השתא שנבעלה ובביאתה בא האיסור ג״כ שדנין האיסור להתיחס אחריה שהיא גוף אחד שהיא אם כולם סיבת האיסור. ומה מתקו לפ״ז דברי הגמרא, עד כאן לא אמר סומכוס אלא היכי דגופין מחולקין אבל היכי דאין גופין מחולקין אימא כדר׳ אבהו כו׳ זימה היא כו׳ ועשאן הכתוב כו׳ זימה אחת, ובא רבינו בפירוש המשנה וביאר לפי שאינן אלא משם אחד ר״ל חיבור בין (האחים) והבנים של אדם זה ר״ל לאה, וט״ס נפל וצ״ל [האם] והבנים ז״ל בחיבורו, אעפ״י שזקנה היא כו׳ וג׳ שמות הן כו׳ אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שנאמר באשה ובתה כו׳ הכתוב עשה ג׳ גופין כגוף אחד לפיכך יחשבו הג׳ שמות כשם אחד, פירוש שהתחברותן יחד אסור בעבור האם לפיכך נחשבו השלש שמות כשם אחד ודוק. ואמנם ביאור הגמרא לפי רבינו הוא נכון, אולם רש״י ותוספות הביאו בפרק אותו וא״ב דסומכוס פליג גם על רישא דשחט שני בניה ואח״כ שחטה דסופג שמונים אע״ג דייחס שניהן אל האם ונמצא לפי ביאור רבינו הוי גופין מחולקין רק באופן שאין שניהם מתיחסין לגוף אחד, וכאן אם ישחוט האם קודם ואח״כ ישחוט בניה הלא איסור שניהם הוא מצד שמתיחסין אל גוף האם וחד לאו ואמאי מחייב סומכוס שתים כדפליג בתוספתא והביאוה רבוותא שם:
אמנם הנה מצינו בירושלמי יבמות פרק נושאין על האנוסה אמר ר׳ ליעזר סומכוס ור׳ יוחנן בן נורי שניהם אמרו דבר אחד כו׳ ר׳ יודא בר פזי בשם ר׳ יוחנן מודה סומכוס בראשונה אשכח תני עוד היא מחלוקת, ופירושו דלר׳ יוחנן דמודה סומכוס בשחט שני בניה ואחר זה שחטה אינו דומה הך דסומכוס לר׳ יוחנן בן נורי וכמו שבארנו דתמן הן גופין מוחלקין דאיסור הבת בת דבוק אל שחיטת הבת, ואיסור הבת דבוק אל הזקנה ולכן הוי גופין מחולקין, אבל כאן האיסור משום שכולן מתיחסין אל הזקנה שהן בניה ובזה אין גופין מחולקין, אבל למתניתא דפליג סומכוס בראשונה אעפ״י ששניהן הן שני בניה ומתיחסין אל האם שפיר אמר ר׳ ליעזר דאמרו דבר אחד, [וכן מוכרח דאין לפרש דהו״א דתרי שמות נינהו אותו וא״ב, בנו ואותו, דז״א כיון דמחד לאו ילפינן, ואלו אשה ובתה ובת בתה תרי לאוי ואם חמותו ואם חמיו תרי שמות נינהו ודאי] ולפ״ז אינו מוזר דהסוגיא דבבלי אזלא כר׳ יוחנן דמודה סומכוס בראשונה. ואם כי הסוגיא נכון לפירוש רבינו, בכ״ז אם נוקים הך סוגיא כהתוספתא אין מקום לפרש רק כמו שפרשנו אליבא דרבוותא בתוספות וכפי שיטתם דחמותו לאחר מיתת אשתו ג״כ בכרת קיימא וחיוב חטאת דחיילא כיון דנסיב את בתה תו לא פקע מחמותו אף כי תמות הבת ולא מצי לבוא איסור אם חמותו או אם חמיו לחול לבדו בלא חיוב חמותו וכמו שבארנו לעיל והדברים מחוורין. וראה עוד בנוב״י מהד״ת סימן קמ״ח שרצה לומר דבבת אשתו ליכא רק איסור בעלמא, וז״א כמוש״ב לעיל, ודוק היטב בכ״ז:

הבועל אשה דרך זנות כו׳ אבל חכמים אסרו כו׳ מפני שהזונה באה לקרובותיה כו׳ ואם כנס הקרובה כו׳ לא יוציא:
ואם נטען מאשה ונפלה בתה לפניו ליבום מאחיו, פסק הרי״ף בשו״ת שאעפ״י שאיסורה הוי רק מדברי סופרים בכ״ז חולצת ולא מתייבמת כאיסור שניות שחולצות ולא מתייבמות עכ״ל. ונמצא דעתו דמשום מצות יבום הקודמת למצות חליצה לא התירו ליבם, וטעמו נראה דיצא לו מהך דתניא בתוספתא פ״ג וכולן שנשאו לאחרים ומתו מותרות להנשא להן, ר׳ אליעזר אומר כולן שנשאו לאחיהם ומתו מותרות להתייבם, משמע מפורש דווקא בהנך דאם נשאו לאחרים ומתו דמותר בהן הוא הדין דאם נשאו לאחיהם ומתו ג״כ מותרין להתייבם, דהחשש על שעבר שמא חשב לישא אותה לכן אסרה על בעלה או שמפני זה נתגיירה וכיו״ב, אבל הכא דאסור שמה יזנה עם הקרובה שתבוא לאשתו ואין נפק״מ אם נשאת לאחר ומת בעלה אסור לישא אותה, הוא הדין דאם נשאת לאחיו ומת לא שרינן משום מצות יבום וז״ב כהרי״ף ודוק:

מי שנטען כו׳:
הרמ״א בסימן ט״ו הביא שאם הקרובה רגילה לבוא אליו ע״י אשתו כופין אותו לגרש את אשתו, ולא דמי להא שפסק רבינו דאם כנס אינו מוציא משום דתמן זנה עמה טרם שנשא קרובותיה, אבל כאן הלא סיבת הזנות היה על ידי שהקרובה באה לאשתו ולכן זינה עמה ואשתו לא שמרתו ולא איכפת לה ועיין משל״מ בזה, והדין מפורש בירושלמי פרק האשה רבה ה״ו אתא עובדא קומי ר׳ מנא ואפיק לה לא דהוא סבר כר׳ יהודה אלא שהיתה מתרגלת לבוא אצלו, ובזה מדוייק לשון הבבלי צ״ה ההוא דעביד איסורא בחמותיה כו׳ אסריתא עליך איסורא לעלם, פירוש דעכשיו אסור באשתו כל זמן שחמותו קיימת מפני שחמותה רגילה לבוא אצלו, אבל אם הוי חייש לדר׳ יהודה הוי אסר את אשתו עליו אף לאחרי מות חמותו ודוק. ולפ״ז קשה הא דאמר בפרק ר״ג ההוא מידם דיים מחמתיה ולכן נגדיה רב ששת כיון שצריך לגרש אשתו, תו אמאי אסור לחלוף על פתחא דבי חמוה, ואולי חשד שאני שע״ז אין כופין לגרש את אשתו רק באיכא עדים שבא עליה, ורבינו מפרש דאף אם גירש אשתו או מתה ג״כ נגדיה אמאי דחליף ותו שפיר למד לכל נטען על הערוה ודוק: