הי׳ יודע עדות אינו חייב להעיד ואפי׳ בב״ד הגדול שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד, ואם היתה למלך ישראל ה״ז הולך בב״ד הגדול ומעיד לו.
הכ״מ הקשה דהא בהא דתנן כ״ג מעיד ומעידין אותו פריך בגמ׳ מדין זקן ואינה לפי כבודו, ומשני רב יוסף מעיד למלך ופריך בגמ׳ והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, ומוקמינן דמעיד בפני המלך דמשום יקרא דכ״ג אתי וכו׳, וקשה מה שהביא הרמב״ם אוקימתא דרב יוסף דאידחיא וכתב דכונת הרמב״ם למלך ממלכי בית דוד, וסמך על מה שכתב בפ״ג מהל׳ סנהדרין החילוק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, וקשה דבפי״א מהל׳ עדות כתב הרמב״ם מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהם מפני שהם אלמים ובעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים, אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב״ד הגדול כמו שבארנו, וכיון דבהלכה זו מיירי במלכי ישראל איך כתב בסתמא דמעיד למלך.
ונראה דיש לחלק בין מעיד על המלך היינו לחובתו דומיא דעובדא דינאי המלך דעבדיה קטל נפשא, ובין מעיד למלך היינו לטובתו של המלך, והרמב״ם מפרש הא דתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו היינו לחובתו דומיא דלא דנין אותו, וזהו שכתב ולא מעידין עליהם, אבל לטובתו של מלך שפיר מעידין ואפי׳ אם יצטרך לעמוד לא יקפיד, ורק דקשה למה לא תירצו כן בגמ׳.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בפ״ה הל׳ ט׳ ד״ה ונראה, במש״כ היינו לחובתו כתב בזה צ״ע איך יתכן שיקבלו עדות רק לזכותו ולחוב לא יקבלו דהא אין לדעת אם מוכחשים הם, מש״כ דזהו דוקא לחובתו היינו אם באו לחייב את המלך להוציא ממנו ממון או קרקע, אבל אם המלך הוא התובע ודאי רשאי הנתבע להביא עדים לזכותו, ולא יקפיד המלך, ומשום זה גופא דאל״כ א״א לקבל העדים שלו, וכדבריו ועוד שהוא כבר בב״ד וא״צ להזמינו לב״ד ולהעמידו, וכעובדא דינאי המלך. [עד כאן].
ונראה דזה תלוי בדין כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו אם הפי׳ הוא דיכול ליקח כל מה שרוצה לעצמו, או דאינו מותר אלא לצרכי מלחמותיו, וכבר עמדו בזה בתוס׳ בסנהדרין דף כ׳ ע״ב על מ״ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו דלמה נענש אחאב בדבר נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכונתם דא״כ הי׳ מורד במלכות, ותירצו בתוס׳ כמה תירוצים ותי׳ א׳ כתבו דדוקא ונתן לעבדיו ולא לעצמו, ולשאר התירוצים שכתבו משמע דאפי׳ לעצמו מותר, וא״כ יש לומר דהרמב״ם סובר דהגמ׳ דפריך על תירוצא דרב יוסף ע״כ סבר דיש להמלך רשות ליקח לעצמו כל מה שרוצה, ולכן לא משכחת לה לטובתו של המלך, אבל הרמב״ם דסובר דדוקא לצרכי מלחמתו מותר ולא לעצמו כמו שכתב בפ״ד מהל׳ מלכים הל׳ א׳, והוכחתו הוא ממה שהביאו התוס׳ מהגמ׳ דב״ק דשאל דוד אם מותר לו להחליף גדישין דישראל ליתן לפני בהמתו, וראית התוס׳ צריכה באור, דהא השיבו לו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, וצ״ל בכונתם דכיון דהשיבו לו דמלך פורץ לעשות לו דרך משמע דרק בזה דהוא לפי שעה מותר ודומיא דהכי במה שרצה ליקח הגדישין ע״מ לשלם, אבל ע״מ שלא לשלם אסור.
אכן אפשר לומר עוד דשם מוקי מעיקרא רב הונא דגדישין דשעורים דישראל דהוו מטמרי בהו פלישתים וקא מיבעי לי׳ מהו להציל עצמו בממון חברו, וע״ז פשטו לו דאסור אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך, ולרב הונא משמע באמת דדוקא בכה״ג שהוא לצרכי מלחמתו, ולרבנן ואיתימא רבה בר מרי דהשאלה הי׳ ליתן לפני בהמתו וע״ז השיבו דמלך פורץ דרך מוכח דאפי׳ לצרכי עצמו מותר, וא״כ י״ל דרב יוסף סבר כרב הונא וסוגיית הגמ׳ סברה כרבה בר מרי ולכן פסק הרמב״ם כרב יוסף וכרב הונא דדוקא לצרכי מלחמתו מותר, ושפיר שייך מעיד למלך לטובתו שבא להוציא מהמוחזק.

כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהי׳ בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה.
השגת הראב״ד ואינו נכנס לעזרה א״א זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודתו אלא לשיר ומסניפין לאחיו הגדולים מפני שקולן דק ונותנים תבל בנעימה ואין עולין מן החשבון.
ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה, הכ״מ כתב וז״ל בסוף פ״ב דערכין דף י״ג תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, ואע״ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי, וכדפירש״י דהא גבי לוים מיתני, משמע לרבינו דה״ה לכהן דמ״ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה וכו׳, הלכך משמע דה״ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה, לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע״ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה, עכ״ל.
והנה הכ״מ מודה במקצת להראב״ד אלא שכתב דבתרווייהו מיירי והוכיח זה מלשון לעבודה, ותמוה טובא דא״כ למה לא הזכיר הרמב״ם גם לוי, ועוד שצירף דעת הרמב״ם לדברי הראב״ד ולפירש״י והם ענינים שונים שאינם שייכים זה לזה כלל, דפירש״י והראב״ד הוא בקטן ובכל יום אינו נכנס לוי קטן לעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר והכי מוכח מתני׳ לפי פירושם, ומה שכתב הרמב״ם בכהן הוא כשמתגדל ובפעם הראשון שמתחיל ליכנס לעבודה כמו שכתב כשיגדל וכו׳, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה וכן כתב בפיהמ״ש וז״ל ומה שאמר בקטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה, ואם כונת הכ״מ דהרמב״ם מפרש כפירושו כשמתגדל ובפעם הראשון, ודין זה הוא בין בכהן בין בלוי אכתי הי׳ להרמב״ם להזכיר גם לוי, ובפ״ג הל׳ ז׳ כשכתב הרמב״ם אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו׳, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל הביא הכ״מ הך מתני׳ דתנן אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, והביא פירש״י דאין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר, אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם, וזהו ודאי דלא כדעת הרמב״ם כאן דמיירי כשמתגדל ובפעם הראשון.
והנה לשיטת הרמב״ם שבפשוטו מפרש מתני׳ רק בכהן כשמתגדל ובפעם הראשון, צריכים אנו לפרש מתני׳ דערכין והסוגיא שם דלכאורה מבואר כפירש״י והראב״ד, וכן פי׳ רבינו גרשם דמיירי בלוי קטן כשבא לעזור להגדולים לשורר, דהכי איתא שם במתני׳ אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן ומוסיפין עד עולם, אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ראב״י אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוים וצערי הלוים היו נקרין, ופירש״י על ולא היו אומרים בנבל וכנור, ולא היו אותן קטנים אומרים בנבל וכנור אלא בפה, ובמה דתנן אין הקטן נכנס לעבודה וכו׳, איתא בגמ׳ מנה״מ אמר ר׳ יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע ובניו וגו׳, וכתבו בתוס׳ דיליף מסיפא דקרא דכתיב בניהם ואחיהם הלוים דלמה לי הלא כבר הזכיר לכל אחד בניו וש״מ דלהכי כתבי׳ דהוא מיותר ומשמע קטנים, [ומה דכתיב ואחיהם צ״ל דהוא איידי דכתיב בניהם] ואח״כ על הא דתנן וצערי הלוים היו נקרין איתא בגמ׳ תנא וסועדי הלוים היו נקרין, ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו הני מקטטי והני לא מקטטי קרו להו צערי, ופירש״י שהקטנים קולם דק ועל מקטטי פי׳ כלומר מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולין לבסם קולם כמותן, ומבואר מפשטות המשנה ומכל סוגיית הגמ׳ דקאי על לוי קטן דמזה הוא ראיית ר׳ יוחנן, וגם על זה קאי הא דצערי הלוים וכדמפרש בגמ׳ וצריך להבין פירושו של הרמב״ם.
וראיתי בפיהמ״ש להרמב״ם שכתב שם וז״ל אין פוחתין מי״ב לוים וכו׳ אלו הי״ב לוים וכו׳, ונבל וכנור מכלי היתרים ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה, וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה ותבל בנעימה ר״ל להנעים הקול ולהמשיך אותו, אח״כ אמר ראב״י שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אין עולין ממנין י״ב לוים וכו׳. וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער רצונו לומר שהיו מצערין אותן לפי שנגון כליהם היו מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שיר בפה, ומה שאמר אין קטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה עכ״ל, הבאתי כל דבריו כדי לבארם, הנה מוכח דהא דתנן אין קטן נכנס לעזרה הי׳ בגירסתו בסוף המשנה אחר דברי ראב״י, ומה דתנן ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה קאי על הלוים עצמן שלא היו שרים בנבל וכנור בלא אמירה בפה, ומה דתנן כדי ליתן תבל בנעימה היינו דהנבל וכנור אינו אלא להנעים הקול ולהמשיך אותו, ומה דאמר ראב״י אין עולין למנין וכו׳ היינו אותן שהיו מנגנים בכלים ואין אומרים בפה והם היו נקראין צערי הלוים וכמפורש בדבריו, ומבואר עכשיו מה דאמר בגמ׳ כיון דהני קטין קלייהו דקאי על הכלי זמר שקולם דק יותר, ומה דאמר הני מקטטי והני לא מקטטי נראה דהוא מלשון קטע והוא כפל הט׳ או דבאמת צ״ל מקטעי, והכונה דהקול בפה א״א להמשיך אותו כ״כ באורך כמו הקול בכלי זמר.
ונשאר לנו לבאר מה דלמד ר׳ יוחנן הא דאין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר מקרא דויעמוד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו ובני יהודה כאחד לנצח עשה המלאכה, והנה בתוספתא בערכין בפ״ב איתא ראב״י אומר צוערי לויה בני יקרי ירושלים היו בעזרת נשים ראשיהן בין רגלי הלוים כדי ליתן תבל בנעימה, שנאמר ויעמוד ישוע ובניו וגו׳ ומשמע דעיקר ילפותא הוא על כדי ליתן תבל בנעימה, והיינו דהנגון על הכלים הוא כדי לעזור להמשוררים, וזה יליף מהא דכתיב לנצח על עשה המלאכה, ולפי״ז צריך לגרוס גם בבבלי כן דמנה״מ וקרא דר׳ יוחנן קאי על ליתן תבל בנעימה, וע״כ כן הוא לפי גירסתו של הרמב״ם דגריס אין הקטן בסוף המשנה, ובתוספתא הי׳ אפשר לומר דהילפותא הוא על בני יקרי ירושלים והיינו שאינם לוים, ולמד זה מקרא דכתיב בני יהודה, ומצאתי שהמצפה שמואל הביא כן בשם מוהר״ד ז״ל, אבל בהא דר׳ יוחנן א״א לפרש כן דבמתני׳ לא תנן זה וע״כ כמש״כ.
והנה בתוספתא שם איתא מעולם לא נראה אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה בלבד, לא נראה קטן בעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, ולכאורה משמע כדברי רש״י דהך לא היו אומרים קאי על הקטנים, אבל אפשר דהוא מילתא אחריתא, והא דלא היו אומרים הוא כמו במתני׳ דקאי על הגדולים דלא היו אומרים בנבל וכנור בלבד, ומה דתנן במתני׳ אין הקטן נכנס לעזרה אין זה מה דתניא בתוספתא, דבתוספתא הא לא תניא לעבודה וזהו בקטנים ממש, אבל מתני׳ דתנן לעבודה זה קאי על כהן שנכנס לעבודה כשנתגדל וכנ״ל.