מצות עשה לידע כו׳. עיין בה״ה שכתב הטעם מחמת אכילה. אך באמת מכאן מבואר וכן בתו״כ דהידיעה בעצמה הוא מצוה בסוף פ׳ שמיני אלא ביודע איזה טמא כו׳. לכאורה משמע הטעם משום תקלה וכ״כ בזה אם לעשות פעולה שלא יהא תקלה אם זה הוה מה״ת או לא עיין בהך דב״ק ד׳ פ״ב ע״א גבי חפיפה דאמר שם מה״ת עיוני בעלמא ועיין חולין ד׳ י״ז ע״ב גבי בדיקת סכין מה״ת, ובכ״מ בזה, ועיין בהך דשבועות ד׳ י״ד ע״ב גבי הך דבעא ר״פ נעלמה ממנו הל׳ טומאה ע״ש בתוס׳ ד״ה זיל אם הידיעה גופא איזה הוא צב ואיזה הוא צפרדע אם זה שייך לגדר הוראה, ועיין בכריתות ד׳ י״ג ע״ב גבי שכור ע״ש ומש״כ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״א ה״ג ע״ש, ועיין בחולין ד׳ ס״ב ע״א דנקט שם בקי בהן ובשמותיהן, וכן גבי נגעים מבואר ג״כ בהך דשבועות ד׳ ו׳ ע״א דצריך שיהא בקי בהן ובשמותיהם ועי׳ בירושלמי ספ״ב דנדה דגם גבי מראות דמים כן צריך שיהא בקי בהם ובשמותיהם אך באמת בהני הטעם כיון דבזה אזלינן בתר ההוראה דצריך מסורת כמבואר בחולין ד׳ ס״ג ע״ב ע״ש בהך דקאמר נאמן הצייד לומר עוף זה טהור ור״ל אם אומר שעוף זה הוא ממין כך ואנו יודעין שאותו המין הוא טהור ועיין בתוספתא דע״ז פ״ה דנקט שם נאמן הצייד לומר עוף זה טמא ועוף זה טהור ע״ש ובתוספתא פ״א דבכורות ר״ל דצריך לידע איזה עופות טמאים ואיזה עופות טהורים וכעין דאמר בירושלמי ספ״ב דנדה, ועיין בירושלמי רפ״ב דחגיגה ובתו״כ פ׳ מצורע דלכך נאמר להורות שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו ובירושלמי שם נקט ראה ר״ל דבודאי ידיעה צריך ג״כ שיראה ור״ל דכל הני אף הראיה הוא מכלל ההוראה ולא כהך דיבמות ד׳ צ״ב ע״א גבי הורו ב״ד ששקעה חמה כו׳, וכ״כ בזה דזה תליא בהך מחלוקת דשמעון התימני ור״ע בב״ק ד׳ צ׳ ע״ב גבי אגרוף אם זה שייך לב״ד ג״כ או רק לעדים וגבי חבלות אדם באדם פסק רבינו כן בהל׳ חובל פ״א הי״ח דבעי דוקא ב״ד, ועיין בתוספתא פי״ב דסנהדרין גבי נתערב האבן באחרות ע״ש. אך באמת נראה כך דהנה עיין בהל׳ ב׳ כאן גבי סימני בהמה וחיה ע״ש בהשגות הראב״ד ועיין בה״ה. אך באמת כך דס״ל לרבינו דיש נ״מ לבין סימני בהמה לסימני עוף דגבי בהמה הסימנים הוא הטהרה שלה מחמת גזיה״כ וזה מה דאמר בגמ׳ ב״ב ד׳ ט״ז בראתי שור כו׳ ע״ש ברש״י דר״ל דזה הוא המטהר, ועיין בהך דפסחים ד׳ ק״ד ע״א בין טמא לטהור ר״ל דהסימנים הם המבדילים או דהסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה וכן בדגים כה״ג ועיין בע״ז ד׳ מ׳ ע״א גבי ראש ושדרה, אבל סימני עופות וסימני חיה לגבי חלבה זה רק הוה סימן איזהו הטהור ואיזה היא החיה, ועיין ברש״י ב״ק דף ע״ח ע״א גבי קלוט בן פרה דבעי דוקא מקצת סימני טהרה ולא שאר דברים ועיין בהך דבכורות ד׳ י׳ גבי שפן וארנבת דהסימנים פועלים בה שינוי לדינא, ואף דחשיב שם גם עורב נ״ל דהך סימן דלא דריס הוי ג״כ סימן עצמיי לא בירור וס״ל דגם עורב לא דריס. אך התוס׳ נדה ד׳ נ׳ ע״ב ד״ה תרנגולתא לא ס״ל כן ומשמע שם דס״ל דהסימנים הם מטמאים וע״ש ד׳ נ״א ע״ב ד״ה ולכתוב, והך דפרה בן גמל טמא או קלוט בן פרה טהור הוא מחמת גזיה״כ. והנה בזה פליג רבינו עם הראב״ד ז״ל אם רק ב׳ הסימנים פועלים הטהרה או אף סימן אחד פועל רק בשפן וארנבת בזה גזר התורה דלא מהני הסימן וכמו בשסועה דהך דנדה ד׳ כ״ד אף דיש לה סימני טהרה מ״מ גזיה״כ הוא כך וה״נ כאן. והנה בגמ׳ נקט רק שרגליה חתוכות משמע אבל אם קלוטות לא מהני אף אם יש לה סימן אחד ואף אם מכירין אותו שאינה ממין טמא והר״א ז״ל ס״ל דגם סימן אחד מהני ורבינו ז״ל ס״ל דבעיא דוקא ב׳ סימנים. והנה לשיטת התוס׳ בנדה הנ״ל דס״ל דגם בעוף הסימנים מטמאים י״ל שיטת הי״מ ברש״י חולין ד׳ ס״א ע״ב דלקרבן בעי דוקא שיהיה ד׳ סימני טהרה ע״ש מה שהקשה רש״י. אך באמת נ״ל דר״ל לקרבנות ב״נ בבמה שלהם דיכולים להקריב כל בהמה וחיה ועוף הטהורים כמבואר בזבחים ד׳ קט״ז ובירושלמי פ״א דמגילה הובא בתוס׳ חולין ד׳ כ״ב ע״ב ע״ש וס״ל דרק הני עופות שיש להם כל סימני טהרה ולכך נקט בירושלמי שם רק תרנגולים ולא אווזים משום דלהם חסר סימן זפק כידוע. ובזה יובן מה דאמרינן בע״ז ד׳ י״ג ע״ב קוטע את אצבעו כו׳ שאין מקריבין חסר והרי מבואר בגמ׳ שם ד׳ ה׳ ודף נ״א דרק מחוסר אבר לא מקריבין בבמה דידהו ואצבע לא מיקרי אבר גבי עוף ועיין תוס׳ מעילה ד׳ ח׳ ע״ב ד״ה אמר דמשמע דחצי אבר לא פסל בעופות ועיין רש״י זבחים ד׳ ל״ה ע״ב ותוס׳ שם ד״ה אלא ועיין בירושלמי דע״ז שם אך י״ל דר״ל משום דאצבע יתירה בעוף הוה מן סימני טהרה ולכך קוטע אותו ויהיה חסר סימן טהרה, וכן נ״מ בהך סימן דבשרו מהלך שתי וערב אם הוא סימן רק לבהמה או גם לחיה וערוד הוא חיה עיין ע״ז ד׳ ט״ז וכלאים פ״ח וכ״מ. והנה הני סימנים המטהרים צריך לידע אותם בלא הטעם דתקלה אבל שאר סימנים הוא הידיעה רק בשביל שלא יבוא לידי תקלה.

בהמה טהורה כו׳. עיין בהשגות, ועיין בה״ה. והנה טעם הראב״ד ז״ל הוא מהך דחולין ד׳ קט״ז ע״ב דהוה שם מחלוקת ר״ה ושמואל אם חיישינן שמא ינק טהור מן הטמא ואף ר״ה לא חשש רק גבי עכו״ם דשכיח טמא ולא בישראל, ועיין בכורות ד׳ ח׳ ע״א גבי כל שתשמישו כו׳ מגדלין זה עם זה ע״ש ועיין חולין ד׳ ע״ז ע״ב דנדמה לא שכיח וזה ג״כ ר״ל הך דבכורות ד׳ ז׳ ע״ב רוב דגים במינם משריצים ע״ש ועיין חולין דף קכ״ז ע״א ע״ש:

ודג טהור הנמצא כו׳. עיין בתו״כ פ׳ שמיני מה דמרבה שם להיתר טהור שנכבש עם הטמא ואוסר אם נימק וע׳ בתוס׳ כאן ונ״ל דר״ל דהך דמבואר בתרומות פ״ט דשלמים אינם בולעים:

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה כו׳. והנה לפי המבואר בנדה שם אינו מתקיים ג״כ וא״כ יש עליו לאחר לידה דין נבילה ג״כ אך זה רק למ״ד במעילה ד׳ ט״ז ע״א דיש איסור נבילה בבהמה טמאה אך אנן לא קיי״ל כן. אך באמת למ״ד דחל על בהמה טמאה שם נבילה אם שחט בהמה טהורה ומצא בה שסועה דאסורה לרב משום גזיה״כ אם גם השחיטה לא מהניא לה לענין נבילה ולענין לטמא וכמו גבי הוציא ידו דמהני השחיטה לגבי טומאה וכאן ג״כ יהיה כך. וכן לגבי מצא דמות יונה במעי בהמה דקיי״ל אסור אם שייך בה טומאת נבלה ואיסור נבילה ועיין במה דס״ל לרבינו לקמן פ״ב הי״ז גבי דרנים שבמעי בהמה דרש״י ס״ל דהטעם משום דלא הותרו בשחיטה ורבינו ס״ל דשם שרץ עליו ועי׳ בירושלמי תרומות פ״ח ה״ג דממעט מטעם בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה והוא כשיטת רבינו דנשאר שם שרץ עליו והקשו שם בירוש׳ מהך דיתושים ותירץ תמן בגופיהן ר״ל דהטעם דכ״ז שלא יצאו לחוץ מותרים הוא משום דעדיין עליהם שם פרי ולא משום דהתורה לא אסרה כ״ז שלא שרצו רק דהוו כמו עצם הקטניות וכעין שכ׳ תוס׳ חולין ד׳ פ״ז ע״ב גבי משקין ושם ד׳ קי״ז ע״ב אבל גבי בהמה שם בשר עליו ולכך יש עליו שם שקץ אף דלא יצא לחוץ. והנה עיין בחולין ד׳ קכ״א ע״ב מבואר שם דגם גבי בהמה טמאה יש נ״מ בשחיטה ע״ש לגבי טומאה וה״נ י״ל גבי שסועה כן אך יהיה זה תליא אם הטעם דמהני משום ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא כמבואר שם ד׳ ע״ד ובאמת עיין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ אבות הטומאות פ״ב ה״ו דנקט שם מצא בה בן ח׳ חי נטרף ור״ל כך דאם שחט את הטריפה ומצא בה בן ח׳ חי מטמא ואף דגבי בן ט׳ מהני ליה שחיטתו להוציאו מידי נבילה אבל לגבי בן ח׳ ע״ש ד׳ פ״ה ע״ב ד״ה אימא בתוס׳ מבואר כך דגבי טריפה לא שיש עליו איסור טריפה רק שהתורה אמרה דלטריפה לגבי אכילה לא מהני שחיטה והוה כאילו אינו שחוט וזהו דאמר שם שאין מתירתה באכילה וכן כתב רש״י פסחים ד׳ כ״ה ע״א וגבי בן ח׳ אמרינן דכיון דלהתירה באכילה א״א מחמת הך דכל בבהמה משום דהשחיטה לא התירה הבהמה לאכילה לכך נשאר הולד כאילו אינו שחוט כלל וזהו ג״כ ר״ל המשנה ד׳ ע״ב ע״ב בן ח׳ חי אין שחיטתו מטהרתו ר״ל בן ח׳ חי שנמצא בבהמה טריפה וא״ש מ״ש התוס׳ ד׳ ע״ד בד״ה נפקא ובגמ׳ שם דקאמר יש במינו שחיטה אגב אמו ר״ל כאן דבאמו עכ״פ הועילה השחיטה לענין להתירה מידי נבילה דבכל מקום לגבי בן ח׳ לא מהני השחיטה כלל רק ההיתר מטעם כל בבהמה רק בבן ט׳ אז מהני בגדר שחיטה ולכך ס״ל לרבינו לקמן פ״ז דחלבו של בן ט׳ אסור מה״ת ע״ש מש״כ, ועיין במש״כ רבינו כאן פ״ה הט״ו דלכאורה לא משמע כן, ועיין בתוס׳ חולין פ״ד, וא״כ ה״ה לשוחט את הבהמה ומצא בה שסועה כיון דלא מהני השחיטה לגוף דהוא אינו בגדר שחיטה כלל לא מהני ג״כ לטהרו מידי נבילה. גם י״ל דזה תליא בהך בעיא דדף ס״ט גבי מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו כו׳, וה״נ כיון דלגבי בהמה מועיל השחיטה אף לאכילה ולגבי ולד א״א שתועיל אינו מועיל כלל, ואף דלגבי אבר חזינן דאינו מועיל לענין אכילה ומ״מ מועיל לטהרו מידי נבילה, זה תליא אם השחיטה הוא מועיל לכל האברים לכל אחד בפ״ע או הוא מועיל לכל הבהמה וממילא האבר מותר, ועיין מש״כ התוס׳ זבחים ד׳ ס״ט ע״ב גבי אבר מן החי מן טריפה דבטל ממנו שם אבר מן החי רק אבר מן המת וא״כ צ״ל דעל כל אבר יש שם אבר מן החי ולא שבא מן החי וגם זה תליא בהך דאבר היוצא דקיי״ל דאסור אם משום אבר מן החי מחמת דאין לו תקנה בשחיטה כמש״כ רש״י בחולין ד׳ ס״ט או משום הך דבשר בשדה טריפה, ונ״מ ג״כ אם כל האיסורין שייך על כל אבר בפ״ע או רק משום שהוא בא מן האיסור, ועיין בהך דחולין דף ל״ב ע״ב וד׳ ל״ג גבי חיי ריאה תלויין בקנה ומ״מ קודם שחיטת הוושט הוה אבר מן החי וגם למה מותר לישראל הא מיד לאחר שחיטת הקנה יש על הריאה שם אבר מן החי וע״כ צ״ל כיון דכל שחיטות הוא כן לא חיישינן לזה וכמש״כ רש״י שם ד׳ י״ט ע״ב גבי וושט אף דתחלת השחיטה הוה ניקב ועי׳ תוס׳ יבמות ד׳ נ״ט ע״ב גבי תחלת ביאה ובהך דזבחים ד׳ ל״ו ע״ב מה דאמר שם רבא תדע דפיגול לפני זריקה לא כלום כו׳ ודחי התם חדא מחשבה הכא תרי מחשבות ועיין בהך דב״ק ד׳ ע״ו ע״ב בתוס׳ גבי שחוטי חוץ. אך י״ל דריאה לאחר שחיטת קנה הוה כמו ביעי חשילתא בחולין ד׳ צ״ג ע״ב ע״ש. וגם י״ל דזה תליא בהך מחלוקת דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם זה הוה דרך השחיטה או לא ועיין תוס׳ חולין ד׳ ל׳ ע״א ד״ה השוחט מש״כ שם כיון שכבר נפסלה שוב לא הדרא ומתכשרה וע״ש ד׳ ל״ב ע״ב בהך דר״ל דמחלק בין שחט במקום חתך לשלא במקום חתך ע״ש ר״ל אם הסוף השחיטה פועל שגם תחלת השחיטה מקרי שחיטה או לא. והנה לשיטת רבינו דס״ל דעכו״ם בשחיטה לא משום דהוה כמו דלא נשחט רק דעושה מעשה ופוסל כמבואר בפ״ד מהל׳ שחיטה הי״א וא״כ ע״כ צ״ל דחצי קנה אינה בגדר שחיטה כלל אף למאי דקיי״ל דישנה לשחיטה מתחלה כו׳ דבשלמא גבי פגום י״ל דהשחיטה דלבסוף עושה כמו החצי הראשון ג״כ נשחט אבל היכא דזה הוה פעולה לפסול לא שייך לומר דע״י הגמר נתקן למפרע ועי׳ בחולין ד׳ י״ט ע״ב נעשה כשחט עכו״ם וע״ש ד׳ קכ״א ע״ב ע״ש וע״כ צ״ל דזה לא הוה שחיטה כלל לכו״ע ועי׳ בהך דזבחים ד׳ כ״ט ע״ב ול׳ ע״א דלא משמע כן ועי׳ בהך בעיא דחולין ד׳ ק״מ ע״ב גבי הושיט ידו לקן מי אמרינן ע״ש, ור״ל הבעיא אם הגמר הוה כמו דבר חדש או כמו שגומר הדבר למפרע ועי׳ תוס׳ זבחים ד׳ ק״י ע״א ד״ה ואי ע״ש. והנה לפי״ז לכאורה קשה מה דהגמ׳ שם בחולין ד׳ ל׳ מה דמקשה מפסח הא הוה מום ותיפוק ליה דלכ״ע מחמת החצי קנה. אך י״ל דחצי קנה לא הוה מום גמור לפדות עליו, ועי׳ תוס׳ ב״ק ד׳ ע״ו ע״א ותוס׳ כאן ד׳ כ״ח ע״ב שכתבו דאין לך מום גדול מזה ותוס׳ ד׳ י״ז ע״ב ד״ה פגימת ע״ש. אך באמת כך דלגבי שחיטת קדשים אף דשחיטה לאו עבודה היא מ״מ הוא עבודה גמורה לכל הדברים ולכך התחלת הקנה ג״כ הוא בגדר שחיטה למ״ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמו הבדלה בעולת העוף עי׳ חולין דף כ׳ ע״ב, ועי׳ מש״כ רבינו בפיה״מ בזבחים פ״ו נראה דס״ל דהבדלת מיעוט סימנים אינו שייך בגדר עבודה כלל וי״ל דאף זר יכול לעשות זה ולכך כתב בפה״מ דדי ברוב ואף דהא קיי״ל דלא כראב״ש רק דס״ל דהמיעוט לא הוה בגדר מליקה רק בגדר הבדלה וי״ל דאף זר כשר בזה וכן לגבי הך דחותך מפרקת עי׳ תוס׳ זבחים דף ל׳ דס״ל דזה מן העבודה ועי׳ חולין ד׳ כ״ח דלרב אדא ב״א לכך די בקנה גבי חטאת העוף משום דחותך שדרה ומפרקת ע״ש וא״כ י״ל דזה ג״כ הוה בגדר מליקה משא״כ לר״ה. ובאמת גבי עוף בחולין נראה דאף למ״ד דיש שחיטה לעוף מה״ת זה רק לתקן האיסור ועי׳ בתוס׳ שבועות ד׳ כ״ד ע״א וזה רק בעוף אבל בבהמה וחיה הוה זה גדר תיקון בכל האברים וכמש״כ לעיל וזה בעצם הך מחלוקת דר״ה וראב״א אם טעם שחיטה משום מיפק חיותיה או הדין הוא כן דלראב״א ע״כ הטעם משום מיפק חיותיה וזה רק בעוף ועי׳ בירוש׳ פ״ו דנזיר דגבי אמה״ח יש נבלה ג״כ וזה מהך טעם אבל בבהמה וחיה הוה תיקון לכל האברים וא״ש מ״ש התוס׳ חולין ד׳ פ״ד ע״א ד״ה בעינן ע״ש וזהו ג״כ הך בעיא דדף ק״מ ע״ב הנ״ל וא״כ לפי״ז י״ל דלכך גבי בהמה דהשחיטה פועלת בכל האברים אז מהני השחיטה אף לאבר היוצא אף דלא הותר באכילה:

וסימני חיה כו׳. עי׳ בהשגות, ועי׳ בה״ה מה שהקשה משור הבר. והנה עיין בתוספתא פ״ד דכלאים מבואר שם דלמ״ד דשור הבר מין בהמה הוא תאו הוה מין בפ״ע ועי׳ ב״ק ד׳ קי״ז ע״א ע״ש כתוא מכמר ע״ש ברש״י ובירושלמי ספ״ח דכלאים דאמר שור הבר עיקרו מכאן הוה ר״ל מישוב, ועי׳ מש״כ רבינו בפ״ט מהל׳ כלאים ה״ה גבי מי שיש בו מדברי וישובי וס״ל דזה לא הוה כלאים. והנה בתוספ׳ שם פ״א מבואר דמתחלה אמר שם דשור עם שור הבר הוה כלאים ואח״כ אמר חמשה דברים נאמרו בשור הבר כו׳ וזהו הך תנא דחולין דף פ׳ דס״ל דאף דשור הבר מין תאו הוא מ״מ הוה בהמה רק מין בפ״ע ור״י ס״ל דהוה חיה וחכמים ס״ל דהוה מין שור ותאו הוה מין אחר ופסק רבינו כן כחכמים ועי׳ בירושלמי פ״ח דכלאים ה״ו הא שור עם שור הבר אינם כלאים והך הא צ״ל אחר מה דאמר שם אווז עם אווז מדבר כלאים משום דמשונים בברייתם כמבואר בב״ק ד׳ נ״ה אמר דשור עם שור הבר אינם כלאים אך זה רק לשיטת חכמים דס״ל דתאו הוא מין בפ״ע ושור הבר עם שור הוא דבר אחד אבל לת״ק דס״ל דתאו הוא שור הבר אף דס״ל דהוא מין בהמה מ״מ הוה כלאים עם שור דהם ב׳ מינים ועי׳ בתוס׳ נזיר ד׳ ל״ה ע״א דמצריך קרא לרבות דשור הבר כשר לקרבן, ועי׳ תוס׳ סוכה ד׳ י״ג ע״א גבי עיזי דבאלא ע״ש בהך דחולין ד׳ פ׳ ובאמת מה דאמרינן בגמ׳ דחולין ד׳ נ״ט ע״ב והרי עז דחרוקות ר״ל מהני עיזי דבאלא ולמ״ד דכשרים למזבח. ובאמת עי׳ לקמן בדברי רבינו פ״ז ה״א מוכח דגם בהמה אם אינה ראויה למזבח אז חלבה מותר ע״ש ועי׳ בתו״כ בכ״מ דממעט כוי מקרבן וא״כ י״ל דאף אם נימא דהוא ודאי מין בהמה מ״מ כיון דאינו ראוי להקרבה המין אין חלבו אסור, ועי׳ בהך דכריתות ד׳ כ״א חלבו מנ״ל ובהך דיומא ד׳ ע״ד ע״ש דאף אם נימא דכוי אינו חיה מ״מ החלב שלו אינו אסור כיון דאינו ראוי להקרבה, ונ״ל ג״כ דהא דאמרינן בכריתות שם טומאתו כו׳ ר״ל לענין טומאת חלבו. דהנה מבואר בזבחים ד׳ ע׳ דזה תליא באיסור דמי שחלבו אסור החלב טהור וא״כ כוי למ״ד בריה דהוה רק אזהרה על חלבו לענין טומאה מאי ואף דמבואר במשנה פ״ב דבכורים דחלב כוי מטמא זה רק למ״ד ספק, ועי׳ בתוס׳ חולין ד׳ צ״ג ע״א גבי אליה. ובאמת הנה מבואר בתו״כ פ׳ ויקרא דאף דאליה לא שייך בה דין חלב זה רק באליה דחולין אבל באליה דמוקדשים חייב ג״כ משום חלב. ובזה מדוייק לשון הגמ׳ דכריתות ד׳ ד׳ אליה דחולין תיתסר אבל דקדשים ודאי אסור גם משום חלב ועי׳ בתוספתא חולין ספ״ז דנקט שם האוכל אליה מן המוקדשים חייב ב׳ משום אליה ומשום מוקדשים ומאי חייב ב׳ וליכא למימר משום הך דמנחות ד׳ ע״ד הא שם נקט חלב רק ב׳ ואמאי לא נקט ג׳ ועי׳ תוס׳ שבועות ד׳ כ״ד ע״ב ולפי מש״כ א״ש דאליה ג״כ יש בה משום חלב גבי מוקדשים וכן הוא בתו״כ, ועי׳ בהך דבכורות ד׳ ט״ז גבי פסולי המוקדשים לענין חלב וי״ל דנ״מ לחלב דאליה גבי פסולי המוקדשים אם נימא דפקע ממנה האיסור חלב מן האליה וכמו לר״י גבי דם שיש מיעוט על זה בתו״כ:

והקרש כו׳. עי׳ בהשגות, ועי׳ בהך דשבת ד׳ כ״ח ע״ב ובירושלמי שם פ״ב ופ״ז:

סימני עוף כו׳. והנה שיטת רבינו נראה דס״ל דעורב יש בו שני סימני טהרה וגם אינו דורס ופרס ועזניה יש בהם סימן טהרה אחד וגם אינם דורסים ושאר עופות טמאים יש בהם סימן טהרה אחד ודורסים כן פי׳ הגמ׳ לשיטתיה וא״ש, ועי׳ בכורות ד׳ י׳ דמשמע דעורב יש בו יותר סימני טהרה משאר עופות, ועי׳ ד׳ ס״ד ע״א דמשמע דהני ח׳ מיני ספיקות הוה מספק עורב ע״ש בתוס׳ ד׳ ס״ב ע״ב ד״ה מאי:

זרזיר כו׳. עי׳ בכ״מ מ״ש מהל׳ כ׳ ע״ש. אך באמת כאן רק הטעם משום דמרבה להו מקרא דלמינו ולא משום דהוא מין עורב כיון שהוא שכן אצלו והא דאמר בגמ׳ שם לא לחנם זה רק ראיה בעלמא והא דפי׳ רש״י שם ד׳ ס״ב ד״ה מפני דאין זה מאותן סימנים של עורב הוא משום דאל״כ הוה שכן ונדמה וגם רבנן מודו וגם לא צריך קרא לרבות וא״ש:

וכל מי שהוא בקי כו׳. הנה באמת נראה דרבינו ס״ל דאף אם הוא דורס מ״מ כל שידוע לנו שאינו ממינים הטמאים הוא טהור דאין הסימנים מטמאים אף אם יהיה לו ד׳ סימני טומאה ולא כמ״ש התוס׳ נדה ד׳ נ׳ ע״ב וכן מוכח כאן בהל׳ י״ו דרק מי שאינו מכירן אז אם רואה שהוא דורס טמא:

ועוף טהור כו׳. עי׳ בתוספתא דע״ז פ״ה אך שם ר״ל דהצייד אומר רק שזה העוף הוא ממין פלוני והמין אנחנו יודעים שהוא טהור וכעין שפי׳ רש״י כאן גבי ביצים ועיין בתוס׳ בכורות פ״א ע״ש:

ובדגים כו׳ בקשקשת אחת כו׳. עי׳ בה״ה ועי׳ בהך דנדה ד׳ מ״א ע״ב גבי טיפה אחת מעלמא אתי ועי׳ בע״ז ד׳ מ׳ ע״א גבי כילבית ע״ש: