יין הגוים כו׳ – א״ה ראיתי לכתוב כאן מה שנמצא כתוב מימי חורפי על אבק הטוטון הנקרא טאבאקו הנקח מן הגוים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפין אותו בסתם יינם: תשובה הנה סתם יינם בזמן הזה אי אסור בהנאה או לא זו מחלוקת ישנה בין הפוסקים כמ״ש הטור י״ד סימן קכ״ג ורש״י ז״ל כתב משם הגאונים דבזמן הזה מותר בהנאה וכ״כ התוספות פ׳ ר״י דנ״ז ע״ב ד״ה לאפוקי וכתבו בס״ד וז״ל מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן והא גם עתה שייך זה הטעם וי״ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנ׳ היינו משום דשכיחי לנסוכי לע״ז אבל עתה שבטל ניסוך כו׳ דיו להיות כפתם לאסור בשתייה ולא בהנאה עכ״ד יע״ש: וראיתי למוהריט״ץ ז״ל בתשו׳ סימן י״א שתמה על דבריהם וז״ל וקשה טובא לכאורה דמאי קשי׳ להו הא סתם יינם משום בנותיהן ובנותיהן גופייהו משום ד״א וכיון דד״א נתבטל כיון שאינם יודעים בטיב ע״ז בטיל ליה כולהו ואין לומר דדוקא כי מהני טעמא דלא ידעי בטיב ע״ז הוי דוקא להתיר היין משום דליכא למיחש לניסוך אבל בנותיהן דהוי טעמא משום ד״א אסור דילמא אתי למיסרך בע״ז הא ליכא למימר כו׳ אלא דקו׳ זו הטעם היא משום דמאי דקאמר על יינם משום בנותיהן אינו מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד״א דמאי דקאמר בתחילה על יינם משום בנותיהן ר״ל כדי שלא יבואו לזנות וזה דייק רש״י ז״ל שכתב בנותיהן שהיין בוער באיש ומביאו לידי בנותיהן אמנם מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד״א הוי מילתא אחריתי שגזרו יחוד משום ע״ז נמצא כפי זה שאפילו נתבטל טעם ע״ז עתה לא מש״ה הותר יינן דהוי משום בנותיהן עד ולפי זה כו׳ את״ד יע״ש ולע״ד אין דבריו נכונים דאם איתא דגזירת בנותיהם היינו משום חתנו׳ א״כ כי פריך בגמרא פ״ק דשבת דף י״ו הניחא לר״מ אלא לר״י שבסרי הויין מאי קו׳ הא תרתי נינהו דגזרו על יינן משו׳ זנות ואח״כ גזרו יחוד משום ע״ז דהא ודאי הו״ל תרתי גזירות ותו דעוד היום תקשי לר״מ תשסרי הויין דהא איכא על בנותיהן משום ד״א אלא ודאי דגזרו על סתם יינן נמי משום ע״ז ואם כן הו״ל חדא גזירה דעל כלן גזרו משום ע״ז ותו ק׳ דהא בגמ׳ קאמר בהדיא גניבא משמיה דרב אמר כלן משום ע״ז הן ולפי דבריו הרי על יינן גזרו משום זנות ותו דכפי דבריו צ״ל דלר״ת דס״ל דעכשיו אין בקיאין בטיב ע״ז יחוד שרי כיון דהוי משום ע״ז וכמ״ש הוא ז״ל עצמו ואלו הטור ז״ל בא״ה סי׳ כ״ב כתב בסתם בלי חולק דהמיחד עם הגויה מכין אותו מ״מ ואלו בי״ד ריש הלכות יין נסך הביא תשובת הגאונים ולכן העיקר כאן לומר שכתב הרב ז״ל דוקא לענין ניסוך הוא דמהני ה״ט אבל לענין בנותיהן כיון דהוי טעמא דילמא אתי למיסרך בע״ז אפילו בזה״ז אסור והכי דייק לשון הטור ז״ל שכתב בסי׳ הנז׳ וז״ל אבל רשב״ם ז״ל כ׳ בשם הגאונים דבז״הז אין איסור הנאה דגוים בזה״ז אין רגילים לנסך לע״ז והוי לענין ניסוך כאלו אינן יודעים בטיב ע״ז כו׳ יע״ש הרי שדקדק וכתב דדוקא לענין ניסוך הוא דאמרינן דלא מנסכי לע״ז אבל ע״ז בזה״ז פשיטא דאסור׳ מן התורה וחייבין עליה שהרי הא דקי״ל דבע״ז יהרג ואל יעבור אפילו בזה״ז איתא וכבר הרשב״א בתשוב׳ נסתפק אי בדת ישמעאל כיון דלאו עובדי ע״ז נינהו אי אמרינן בהו יהרג ואל יעבור משמע ודאי דבגוים עובדי ע״ז פשיטא ליה דאפי׳ בזה״ז יהרג ואל יעבור וזה ברור ומה שגזרו על בנותיהן היינו משום יחוד בנותיהן ועל יחוד משום ע״ז ומהשתא הוא מי״ח דבר דיינן ובנותיהן משום ע״ז הוא וכן ראיתי למרן הכ״מ בפרק זה שכתב וז״ל בפ״ב דע״ז גזרו על יינם משום יחוד בנותיהן עכ״ל וכ״כ בב״י דקי״ו ע״ש: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה עוד הרב הנזכר על מ״ש התוס׳ פ״ק דשבת דף י״ז ד״ה ועל בנותיהן וז״ל וא״ת הניחא למ״ד בפ״ב דע״ז דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע״ז אלא למ״ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע״ז וי״ל כו׳ וז״ל וק׳ טובא דאה״נ דרב אדא בר אחא לא אתי כמ״ד דגזרו עליהן נדות מעריסתן אלא אתייא כמ״ד דגזרו משום ע״ז וכדמוכח בע״ז דקאמר גניבא כו׳ דכי אתא רב דימי כו׳ ואפי״ת דלא הוו גרסי הכי מ״מ קשה דאמאי לא הק׳ כן בע״ז דהתם מקומו את״ד ואני תמיה עליו דנר׳ ודאי דע״כ גי׳ שלנו דגרסינן דכי אתא רב אדא בר אחא כו׳ היא גירס׳ משובש׳ דאי איתא דלרנב״י לא הוי משום ע״ז ומאי דקאמר דגזרו עליהן נדות מעריסתן ע״כ ה״ט משום גזירה דילמא חזיין נדות וכמ״ש רש״י ז״ל פ״ק דשבת דט״ו אההיא מימרא דרנב״י וז״ל דגזרינן דילמא חזיין נדות דקטנה בת יומא מטמאה כנדה כו׳ וכותיים אין דורשין מדרש זה כו׳ יע״ש וכן מבואר גם כן בר״פ בנות כותים והשתא קשה דמאי חששא הוא זה הרי גוים לא מטמאי כנדה מדאורייתא כמ״ש רש״י ז״ל בע״ז ד״ה נשג״א דהרי היא כבהמה ועיין בתוס׳ שם ד״ה אף אלא ע״כ דלרנב״י נמי צרכי׳ לטעמא דע״ז ואהא מקשו שפיר דמה שייך הך גזירה לע״ז אלא מיהו הא ק״ל טובא בדבריהם שהרי סמוך ונראה בד״ה אף כתבו וז״ל תימא לר״י דבריש בנות כותים מוקי לה כר״מ דחייש למיעוטא וה״ט לא שייך אלא למ״ד כותים גרי אמת אלא למ״ד כותים גרי אריות מאי איכא למימר ובשמעתין משמע דלכ״ע בנות כותים הוו מי״ח דבר וי״ל דבנות כותים אתיא לכ״ע וגזרו עליהן שיהו נדות שלא יטמעו בהן ע״כ והשתא מאי ק״ל הכא דמה שייך הך גזירה לע״ז הא שפיר שייכא דע״י שגזרו עליהן נדות ויפרשו ממגען לא יטמעו בהן ואי ס״ד הכא כדס״ד דהתם בקו׳ ק׳ דהיכי הוה ניחא להו קו׳ דלעיל והכא ק״ל ועיין בהרב בעל בני יעקב סי׳ ג׳ דקכ״ט ע״א תו ק״ל טובא בדבריהם כמ״ש שם בשבת ובנדה דמאי דמוקי למתניתין כר״מ הוא משום דע״כ מתניתין לית ליה ה״ט מדקתני סיפא ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שהן ס׳ משמע דקאי אף אקטנות דאיירי דמשמע מינה דטומאתן היינו משום דחיישינן דילמא חזאי הא לאו הכי לא ואם איתא ת״ל דהוו נדות מעריסתן מטעמא דחיישי׳ לטימוע אלא ודאי דלית ליה הך חששא דטימוע והשתא ק׳ דהיאך גזרו ב״ש וב״ה על בנותיהן של גוים שיהו טמאים נדה מעריסותיהן אי משום דילמא חזאי הא כי ראתה נמי טהורה היא ד״ת ואי משום טימוע הא ר״מ לא חייש לטימוע ומשמע דלכ״ע בנות כותי׳ הוא מי״ח דבר איברא דלזה י״ל דע״כ לא חייש ר״מ לטימוע אלא דוקא בכותי׳ דאינן אדוקין כ״כ אמנם בגוים דאדיקי בע״ז טפי חייש אלא דאכתי קשה דאדקשיא להו מעיקרא למאי דס״ד דאמאי חשיב להו בתרי גזירות תיקשי להו טפי בקו׳ דמעיקרא ויש ליישב בדוחק וראיתי להרב מקור ברוך ז״ל סי׳ ל״ז שהק׳ לדעת האוסרים סתם יינם בזה״ז משום חתנות שהרי רבינו ז״ל בפרק זה כתב משם הגאונים דכל גוי שאינו עובד ע״ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכפי הנראה שכל הפוסקים מסכימים לזה (כן הוא לשון הרב ועדיפא מינה הי״ל להקשות שדעת רבינו כדעת הר״ן וסיעתיה כמ״ש מרן הב״י סי׳ קכ״ג) ואיכא למידק למה דחו סברא זו דרשב״ם והסכימו לזאת הסברא שהרי הואיל דס״ל דראוי לאסור אפילו בזה״ז אע״פ שאינן עע״ז משום דעיקר התקנה משום בנותיהן אם כן מטעם זה ג״כ ראוי לאסור יינם של ישמעאלים ותירץ דשאני סתם יינם דהואיל ונאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע״פ שלא גזרו אלא על המנסכים מ״מ שם אומה אחת הן ואף ע״פ שעכשיו אינן עע״ז מ״מ מעיקרא הוחל עליהם אבל הישמעאלים מעולם לא חל עליהן איסור דניסוך את״ד ולע״ד דבריו תמוהים דאם איתא דטעם האוסרים סתם יינם בזה״ז הוא משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א״כ איך התירו מגע הגוי ביין שלנו והרי הרא״ש שכתב דטעמים הללו מספיקים למגע הגוי׳ ביין שלנו אבל סתם יינם שאסרו בהנאה אין להתירו ולבסוף כתב דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו׳ משמע דמודה לשיטת הגאונים ז״ל וכ״כ הר״ן על דברי רשב״ם וז״ל ומיהו ה״מ במגע אבל בסתם יינם לא דעיקר התקנה משום בנותיהן ולא חילקו בין גוי עע״ז או לא וא״כ אכתי קשה לדעת הר״ן והרא״ש ז״ל שאוסרים סתם יינם בהנאה דע״כ לאו היינו משום דבר שבמנין כו׳ דא״כ במגע הגוי נמי יהא אסור מטעם זה אלא ודאי דהיינו משום חתנות וא״כ קשה מ״ש מיינם של ישמעאלים שכתב רבי׳ ולעיקר קו׳ נר׳ לע״ד לומר דס״ל ז״ל דכיון דגזרו על סתם יינם משום בנותיהן שיהא אסור בשתיה אסרוהו נמי בהנאה ואוקמה אדין תורה כיין נסך גמור כמ״ש הטור ומש״ה אסור אף בזה״ז דכיון דמעיקרא עשו אותו כיין נסך גמור ויין נסך בזה״ז נמי אי אתרמי דנסך לע״ז פשיטא ודאי דאסור ד״ת אלא דאין רגילין לנסך וס״ל להגאונים דזה היינו דוקא בגוים עע״ז דאיכא בהו יי״נ שאסור מן התורה שייך לומר שעשו אותו כיין נסך גמור אמנם בבני ישמעאל דיינו שיהא אסור בשתיה ולא בהנאה כיון דאין שם יי״נ ביניהם איך אפשר שיעשו אותו כיי״נ ומש״ה מגע הגוי שאינו אסור אלא משום חששא דילמא נסך ליה כמ״ש רבי׳ בדין ד׳ בזה״ז דאין רגילין לנסך שרי ועיין בט״ז סי׳ קכ״ג סק״א מ״ש משם הד״מ ותמצא כדברינו אלה ודוק. עוד ראיתי להרב מקור ברוך שהקשה על דברי הרא״ש דנרא׳ סותרים זו את זו שממ״ש כאן דטעם זה דבזה״ז שרי מספיק למגע גוי משמע דס״ל דבמגע הגוי ליכא משום גזירת חתנות ואלו בפרק א״מ דפ״ה ע״ג הק׳ על ההיא מימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך וז״ל והדבר תמוה דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזיר׳ ואי משום דלאו בר ניסוך כו׳ וכן הק׳ על מ״ש רבינו ז״ל בשם הגאונים שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור דהרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי וכתב עליו דאין לסמוך על זה דעיקר הגזירה משום בנותיהן ואע״פ שנתן מעט דבש או שאור איכא למיגזר משום בנותיהן ע״כ וכפי מ״ש בפרק ר״י איך השוה יין שלהם דשייך לאסור משום בנותיהן ליין מבושל דלא שייך ביה חתנות וצל״ע עכ״ל ולע״ד הדבר ברור דע״כ לא כתב הרא״ש דבמגע הגוי ביין שלנו ליכא טעמא דחתנות אלא דוקא במגע הגוי ביין שלנו דאסרו אותו חכמים אפי׳ לשתותו אח״כ הישראל לבדו משום חששא דיין נסך דהתם ודאי לא שייך טעמא דחתנות דכיון דהיין של ישראל ואינו שותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דלא שייך משום חתנות דדוקא בסתם יינם כיון דהיין של גוי ונותן לו שישתה איכא קירוב דעת טפי וחששו משום בנותיהן אמנם במגע הגוי ביין שלנו ושותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דשייך גזירה דחתנות דמתוך שירגיל לשתות עמו יבואו להתייחד עם בנותיהן והיינו דק״ל להרא״ש ז״ל עמ״ש רבינו שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור שמותר לשתותו עם הגוי דאע״ג דשרי לשתותו הישראל לבדו מ״מ לשתותו עם הגוי יחד פשיטא דאסור דשייך גזירה דחתנות ואם לחשך אדם לומר דאכתי קשה שהרי הרא״ש ז״ל הקשה קושיא הלזו אמימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך ומאי קושיא נימא דרבא לא מיירי אלא בשאינו שותהו עם הגוי ואשמועינן דאין בו משום מגע הגוי ביין שלנו ומותר לשתותו הישראל לבדו דאז לא שייך משום גזירת חתנות משום דגזירת חתנות היינו שלא ירגיל לעשות משתאות אצל הגוי כמ״ש רש״י פרק א״מ דל״א ד״ה משום חתנות וזה לא שייך אלא ביין שלהם אבל ביין שלנו כל שאינו שותהו עם הגוי פשיטא דשרי כמ״ש כאן בפ׳ ר״י הא ל״ק משום דס״ל להרא״ש דודאי הא דקאמר רבא יין מבושל אין בו משום יין נסך היינו לומר דמותר לשתותו עם הגוי במסיבה אחת מדחזינן לשמואל דהוה שתי עם אבלט דמסתמא ודאי רבא ושמואל לא פליגי ואהא הוא דק״ל שפיר דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן שלא ירגיל לשתות עמו ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה כנ״ל פשוט ומתוך מ״ש מדוקדקי׳ דברי מרן הב״י ז״ל שכתב בסי׳ קכ״ג ד״ה וכיון דלא אסרו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל כו׳ וז״ל מימרא דרבא פרק א״מ וקאמר התם דשמואל הוה שתי עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה כו׳ והנה לכאורה יש לדקדק עליו דלמאי הלכתא הביא הך דשמואל ואח״כ כתב וכתב הרא״ש כו׳ אלא כונתו ז״ל למ״ש דקו׳ הרא״ש ז״ל אע״ג דתפס קו׳ אמימרא דרבא סמך אההיא דשמואל דהוה שתי עם אבלט וכן מדוקדקים דבריו שם בסימן הנז׳ ד״ה כתב הרמב״ם וז״ל הנ״ל אבל להטיל מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן כנ״ל נכון:

ואיך שיהיה נרא׳ דלרובא דרבוותא דס״ל דסתם יינם בזה״ז אסור בהנאה ה״נ אסור לשאוב אבק הטוטין וליהנות ממנו אמנם מטעם אחר נראה להתיר והוא ממאי דגרסינן פרק כיצד צולין דף ע״ו ע״ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור כו׳ ולוי אמר אפי׳ בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא כו׳ ולענין הלכה הנה דעת רש״י ז״ל שם דקי״ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא משום דרבא דבתראה הוא קאי כותיה דאמרינן התם האי בת תיהא בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא גם הרי״ף ז״ל פרק ג״ה דף תש״ט הבי׳ מחלוק׳ בזה וכתב וז״ל הא מילתא פסקו פה רבוותא כלוי וסייעה למילתיה מההיא דגרסינן פרק השוכר לענין בת תיהא כו׳ וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהלכתא כלוי כו׳ ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה בהאי מהא דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר״מ אוסר כו׳ ואמר ר״ל עלה בפת חמה וחבית פתוחה כ״ע ל״פ דאסור והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ועוד דהא תני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח כו׳ והני ראיות אית להו דחייאתה דהא ר״ל לא הבי׳ ראיה למידחי הא דלוי ורבא דלוי רביה היא לגבי רשב״ל כו׳ הילכך כד מסלקינן להא מימרא דר״ל מהכא קאי רב כר״מ ולוי כר״י וקי״ל הלכה כר״י ולא עוד אלא דר״י נמי לענין ריחא כר״י ס״ל דלא פליג אלא בשעורי׳ מפני שהשעורים שואבות גופו של יין כו׳ ועוד דכד דייקת למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דיליה כו׳ דס״ל דמין במינו לא בטל כו׳ וקי״ל דכל איסורים שבתורה בס׳ כו׳ וכ״ש ריחא בעלמא את״ד יע״ש והנה מ״ש הרי״ף ז״ל דמימריה דרב שייך בההוא מימרא דס״ל דמין במינו לא בטל אשר מבואר מדבריו דס״ל דריחא לא חשיב אלא במשהו ולא בנ״ט הן דברים תמוהים ומשוללי הבנה שהרי אמרי׳ בגמרא דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר״מ ור״י גבי הרודה פת חמה כו׳ אע״ג דהוי מין בשאינו מינו ולכ״ע בנ״ט ואפי״ה אמרי׳ דר״מ אוסר משום דס״ל ריחא מילתא היא אלמא ודאי דריחא חשיב כנ״ט ולא שייך במימרי׳ דרב כלל וכבר תמהו עליו בזה הרז״ה והרמב״ן במלחמותיו פרק כיצד צולין יע״ש והר״ן ז״ל שם הקשה עוד וז״ל ועוד דהא אביי דס״ל נמי כרב אע״ג דס״ל כרבנן דר״י דכל איסורים שבתורה בס׳ אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס״ל מין במינו לא בטיל יע״ש ולע״ד נראה דלק״מ דמעולם לא כתב הרי״ף דטעמיה דרב משום דס״ל מין במינו לא בטיל אלא דוקא גבי בשר שחוטה כו׳ משום דס״ל דאפי׳ כי נימא ריחא מילתא היא וכגופו של איסור דמי פשיטא ודאי דאין בריחו יותר מס׳ אלא משהו ואמאי לא נימא דליבטיל בס׳ אמנם גבי בת תיהא דאיתה לאסורא בעין אפי׳ נימא דריחא כמשהו פשיטא ודאי דאסור דהא קי״ל דחצי שיעור אסור מן התורה וזה נ״ל פשוט אמנם קושיא קמייתא ודאי מרפסן איגרי והנ״ל בכונת הרי״ף לומר דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא אפי׳ במבשא״מ פליגי כמבואר מההיא דהרודה פת חמה אלא דס״ל דע״כ מימריה דרב גבי בשר שחוטה שייכא דוקא לפום שיטתיה דס״ל דמין במינו במשהו משום דבשלמא במבשא״מ שייך שפיר למימר דכיון דריח׳ מלתא היא וחשיב כגופו של איסור מש״ה אסור ואע״ג דמסתמ׳ ודאי אין בריח אלא משהו אפ״ה הא קי״ל דאיסור ניכר אפי׳ באלף לא בטיל וכן נמי קי״ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטלי והילכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו״ל כאיסור ניכר אמנם במין במינו לו יהי דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס׳ והכא לא שייך לומר דחשיב כאיסור ניכר כיון שהוא מב״מ כי קא מריח ריח בשר היתר הוא ולא ריח בשר איסור אלא עכ״ל דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס״ל דמין במינו במשהו וכונת הרי״ף ז״ל היא דבא להשיג כלפי סברת החולקים דס״ל דהלכה כרב בהא דבשר שחוטה כו׳ אהא הוא דקאמר דכד דייקת שפיר ע״כ מימריה דרב תלייא כו׳ וכיון שכן אפי׳ לפי סברתם דפסקי כמ״ד דריחא מילתא היא מכח ההיא דר״ל וברייתא דרב כהנא ומההיא ביניתא דאיטוייא בחלבא דאסרה רבא מפרזקייא מ״מ מימרא דרב דבשר שחוטה דחוי מעיקרו היא מהטע׳ שכתבנו אמנם במין בשא״מ אע״ג דבטל בס׳ אפי״ה פשיטא ודאי דלמ״ד ריחא מילתא היא אסור משום דחשיב כאיסור ניכר ומאי דאמרינן בגמ׳ דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר״מ ור״י הכי קאמרי׳ דלר״מ דס״ל במין בשא״מ ריחא מילתא היא וחשיב הריח כגופו של איסור ה״נ במין במינו אליבא דרב דס״ל דהוי במשהו אסור כיון דאיכא משהו דאיסורא דחשיב כגופו של איסור אמנם לר״י דס״ל במין בשא״מ דריחא לאו מילתא היא ואפילו שמריח ריח איסור והו״ל כאיסור ניכר אפ״ה כיון דלית ביה ממשא לא חשיבא איסור כלל א״כ במין במינו נמי לו יהי דהוי במשהו הא אין כאן משהו כלל ואי ק״ל מאי דאמרינן בגמ׳ דלוי ודאי תנאי הוא ולא משני דלוי מצי אתי כר״מ נמי דבמין בשא״מ ריחא מילתא היא משום דחשיב כאיסור ניכר ובמין במינו הוא דקאמר דמותר משום דס״ל דמין במינו בטל בס׳ כרבנן דר״י הא ודאי ל״ק משום דאי טעמיה דלוי משום דפליג אמימרא דרב בעלמא לא הו״ל לאפלוגי הכא אלא אעיקר מימרא דהתם הו״ל לאפלוגי ולומר דכל איסורין בס׳ אלא מיהו הא ק״ל לדעת הרי״ף ז״ל מהא דפרכינן התם מתיבי אין צולין ב׳ פסחים כא׳ מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים לא מפני תערובת גופין ה״נ מסתברא מדקתני סיפא אפי׳ גדי וטלה כו׳ אלא מאי ע״כ מפני תערובות גופין הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב כו׳ והשתא לדעת הרי״ף ז״ל מאי קו׳ אימא דבריי׳ דהתם אתיא כרבנן דר״י דס״ל דמין במינו בס׳ ולעולם דריחא מילתא היא ורב דאמר כר״י ואף גם זאת יש ליישב דלא מצי לשנויי הכי משום דברייתא קתני אפי׳ גדי וטלה וגדי וטלה כשהן שלמים הו״ל מין בשא״מ כמ״ש מרן הב״י בשם האגור בסי׳ צ״ח ומבואר שם דכשהן שלמים אפילו שחוטין מיקרו מין בשא״מ כנ״ל ליישב דברי הרי״ף הללו ודוק: האמנם מ״ש עוד הרי״ף שם לדחות ראיית החולקים דסבירא להו דהלכה כרב מכח ברייתא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי כו׳ וז״ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו״ל דשיל״מ דאפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא א׳ מאלף כריחא בעלמא הוא ואפי״ה לא בטיל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס״ל כרב א״ד הם דברים תמוהים אצלי כי הנה המתבאר מדבריו דכי אמרינן ריחא לאו מילתא אפי׳ במין בשא״מ ה״ד באיסורין שיש להם ביטול בס׳ אבל באיסורין שהן במשהו לכ״ע אמרינן ריחא מילתא היא משום דמשהו הו״ל כריחא וכ״כ מור״ם בהגהה סימן ק״ח וז״ל י״א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים גם בא״ח סי׳ תמ״ז הביא מחלוקת זה וכתב דיש מחמירים באיסור משהו וציין שם הגהות סמ״ק ותוספות דע״ז וכ״כ בד״מ סי׳ ק״ח ויש לי מן התימא עליו איך לא כתב סברא הלזו משם רבן של כל בני הגול׳ הרי״ף גם הר״ן והרז״ה פ׳ כיצד צולין דחו דברי הרי״ף הללו מטעמא דלא חשיב דשיל״מ משמע דבעיקר דינא ס״ל כותיה דבאיסור משהו אמרינן דלכ״ע ריחא מילתא היא גם הר״ן בחי׳ לנדרים פ׳ הנודר מן הירק החזיק בסברא הלזו ולא מצאתי חולק על זה זולת המרדכי בפ׳ כ״ש שנראה מדבריו דס״ל דאפי׳ בחמץ בפסח אמרינן ריחא לאו מילתא היא כמ״ש בד״מ ולענין דינא נראה ודאי דיש להחמיר אפילו בדיעבד מאחר שהרי״ף והר״ן והרז״ה ותוס׳ והסמ״ק ס״ל הכי וסברת המרדכי יחידאה היא והרב פר״ח בח״אח סי׳ תמ״ז סק״א כתב דלענין דינא דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך על דברי המתירין ודלא כדמשמע מדברי המחבר בס״ס תס״א דריחא מילתא היא לענין פסח יע״ש ואלו היה רואה הרב כי סברא זו היא מיוחסת להרי״ף וסיעתי׳ כמ״ש פשיטא ודאי דלא היה סומך להתיר ומאד אני תמיה איך אשתמיט מיניה ושוב ראיתי להרמב״ן במלחמותיו פ׳ כיצד צולין שתמה על הרי״ף שכתב דריחא חשיב כמשהו וז״ל ועוד אי ריחא כמשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילת׳ היא א״ד יע״ש אשר מבואר שדעתו ז״ל דריחא לא חשיב כלל ואפי׳ כמשהו וכדעת המרדכי ז״ל (ועיין בש״ך סי׳ הנז׳ ס״ק י״ד שתמה על מור״ם שכתב די״א שאין לחלק וכתב דלא מצינו חולק בזה זולת למוהרי״ל שכת׳ סי׳ רי״ד דלמ״ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים יע״ש ותמהני איך אשתמיט מינייהו שזו מחלוקת ישנה בין הרי״ף וסיעתיה והרמב״ן ז״ל וצ״ע) ויש ליישב לדעת הרי״ף דבת תיהא שאני משום דאזוקי מזיק וא״נ משום דהוי שלא כדרך הנאתו כמו שכתב הרמב״ן שם ע״ע ואולם אני תמוה לסברת הרי״ף וסיעתיה הלזו דס״ל דבאיסור משהו אמרי׳ ריחא מילתא היא לכ״ע דא״כ מאי האי דפרכינן התם דלוי ודאי תנאי היא דרב מי לימא תנאי היא והשתא אמאי לא משני דרב מצי אתי אפי׳ כר״י וע״כ ל״ק ר״י אלא במין בשא״מ הואיל ויש לו ביטול בס׳ וכי קאמר רב במין במינו ורב לטעמיה דס״ל כר״י דמין במינו במשהו וריחא חשיב כמשהו ובשלמא לדעת הסמ״ק והתוס׳ היינו יכולים ליישב ולומר דס״ל לתלמודא דרב כי קאמר בשר שחוטה כו׳ אסור משמע דלכ״ע קאמר ואפי׳ לרבנן דר״י דאל״כ הו״ל לפרש ולו׳ אסור כר״י אכן לדעת הרי״ף דס״ל דע״כ מימריה דרב משום דלטעמיה אזיל דמין במינו במשהו לכולי עלמא ריחא מלת׳ היא קשה טובא דמאי פריך לימא דרב כתנאי ומהא דפריך התם ללוי מבריית׳ דאין צולין שני פסחים לא תיקשי לך דכיון דע״כ כי קאמר לוי מותר הוא משום דס״ל דמין במינו בס׳ אבל לר״י דהוי במשהו אסור אמאי לא משני דההיא בריית׳ אתיא כר״י דהא ל״ק כמ״ש משום דקתני סיפ׳ אפי׳ גדי וטלה וגדי וטלה הוי מין בשא״מ מיהו קמיית׳ קשיא וצ״ע: ודע שזה שכתב הרי״ף ולא עוד אלא דר׳ יוסי נמי לענין ריחא כר״י ס״ל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבת גופו של יין מדברי רש״י שם מבואר שחולק על הרי״ף וס״ל דר״י אית ליה דריחא מלת׳ וזה ממ״ש וז״ל מפני שהשעורין שואבות את הריח וראיתי להפר״ח ז״ל סי׳ ק״א ס״ק י״ח שתמה על פירש״י ממתני׳ דמכשירין דתנן הרודה פת חמה ונתנה ע״פ חבית של יין ר״מ מטמא ור״י מטהר ר׳ יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ומיירי מתני׳ בפת שנלושה במי פירות ולא הוכשר במים וכיון דמוכשרים השעורים לקבל טומאה ע״י כך ע״כ ששואבות לחלוחית וממשות היין בעצמו לא ריחא בלבד כדעת רש״י א״ד יע״ש: ולדעתי נראה ליישב דאדרבא מכח מתני׳ הלזו הכריחו לרש״י ז״ל לפרש דפי׳ שואבות היינו שואבות את הריח דאי פליגי אי שואבות את הגוף א״כ תרתי ל״ל הא איפליגו בה חדא זמנא אלא ודאי דהכא בריחא פליגי והתם פליגי אי שואבות גופו של דבר וא״ת אכתי הא דתמור׳ ל״ל הא מכיון דאיפליגו בה במכשירין מינה נשמע לתרומה י״ל דמתני׳ דמכשירין לא פליגי אלא דוק׳ בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואין ידוע אם היה עליו משקה טופח וכמ״ש מרן כ״מ בהל׳ טו״א פי״ד הלכה א׳ יע״ש ועיין בספר חזון נחום ומתני׳ דהכא פליגי לענין אי ריחא מלת׳ ונ״מ אפי׳ אם כשסלקו מע״פ החבית ראהו מיד ולא היה בו לחלוחית ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה עוד שם לדעת הרי״ף ורבי׳ דהיכי אמרינן בש״ס דללוי ודאי תנאי היא כי היכי דלרב דכ״ע ריחא מלת׳ א״כ ללוי מצינן למימר דכ״ע ריחא לאו מלת׳ היא אלא משום דס״ל דפת חמה שואב לחלוחית היין עצמו כי היכי דקתני גבי הכשר דר״מ מטמא וע״כ אינו אלא מפני הלחלוחית ששואב וה״נ דכוותא יעויין שם מה שנדחק הרבה בישוב קו׳ זו כמו שיראה המעיין ולפי מ״ש ניחא דס״ל לתלמוד׳ דע״כ ר״מ דאוסר משום טעמא דריחא מלת׳ היא הוא ובא ר״מ לאשמועינן דבתרומה אסור בכל גוונא משום דריחא מלת׳ היא דמהתם לא שמעינן ואפי׳ בגוונא דגבי הכשר טהור כגון שראהו תיכף אחר שסלקו ולא היה בו לחלוחית ור״י מתיר בכל גוונא ואפי׳ כשלא ראהו דאי ר״מ טעמיה דידיה משום דשואבת גופו של יין א״כ למאי אצטריך לאשמועינן בתרומה ותרתי ל״ל ורבי יוסי דפליג בשל שעורים מטעמ׳ דשואבות את הגוף בא לאפלוגי אר״י משום דחזיתיה לר״י דמתיר בכל גוונא ואפי׳ לא ראהו אהא קאמר דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות היכא דאיכ׳ למיחש להכי כנ״ל נכון: עוד כתב הרב ז״ל ליישב דעת הטור שפסק כר״י דמתיר אפי׳ בשל שעורים ולא כרבי יוסי דנמוקו עמו וכמו שפסק רבי׳ ז״ל בפרק ט״ו מה׳ תרומות וכתב דהטור ז״ל ס״ל כפי׳ רש״י ומה גם דהטור פסק כרב כמ״ש שכך היא מסקנת הרא״ש ואם כן פי׳ דמתני׳ לדידיה דאוסר בשל שעורים מפני שהם שואבות את הריח וריחא מלת׳ היא ואנן קי״ל כרבא דריחא לאו מלת׳ היא בבת תיהא ואית׳ התם דלדידיה ודאי תנאי היא וא״כ ע״כ לא סביר׳ ליה לרבא כוותיה דרבי יוסי כו׳ אלא כותיה דר״י דמתיר אף בשל שעורין ומשום הכי פסק כר״י במקום ר׳ יוסי את״ד יע״ש:

ולע״ד יש לדקדק על תי׳ זה שהרי משמע ודאי דהא דהרודה פת חמה כו׳ לא דמי לבת תיהא אלא לפלוגתא דרב ולוי וזה מבואר ממ״ש התוס׳ בפ׳ ב׳ דע״ז ד״ה רבא אמר שכתבו וז״ל וגווני טובא איכ׳ בריחא פ״ח וח״פ אסור לכ״ע למט׳ ממנו ריח פיטו׳ נבל׳ שנחלקו בו רב ולוי למטה ממנו בת תיהא כו׳ ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פיטום כו׳ יע״ש אשר מבואר מדבריהם דההיא דהרודה פ״ח דמי לריח פיטום מדאקשי עליה דרב מההיא דהרודה פת חמה וכ״כ הרב ח״ה ז״ל שם יע״ש ואם כן כיון שהטור ז״ל כתב דמסקנת הרא״ש כר״ת הי״ל להטור לפסוק להא דרבי יוסי דנמוקו עמו דאוסר בשל שעורים דס״ל דהן שואבות את הריח כריח פיטום ולכן הנראה ליישב לדעת הטור דס״ל דאין הלכה כרבי יוסי משום דהו״ל הכרעה שלישית לא כמר ולא כמר וקי״ל דהכרעה שלישית אינה הכרעה ואין הלכה כדברי המכריע (ועיין בתוס׳ פ״ק דפסחים) ועיין בזה באורך בהרב יבין שמועה כלל רס״ד ואף לדעת התוספו׳ ז״ל שכתב הרב הע׳ שם דאפילו בהכרעה שלישית כה״ג הלכה כדברי המכריע כבר כתבו דה״ד כשהחולקים הזכירו בדבריהם שיש סברא לחלק אלא שסוף סוף אין נראה לחלק אז כשיבא הג׳ ויחלוק ביניהם הוי מכריע כאותה שבפ׳ כירה שהחולקים הזכירו בדבריהם אבל כשהחולקים לא גילו דעתם שיש סברא לחלק ובא הג׳ וחילק הויא הכרעה ג׳ ואינה הכרעה יעש״ב ואם כן ה״נ דכוותא כיון דר״מ ור״י לא הזכירו שיש סברא לחלק בין חטים לשעורים הוה ליה הכרעה ג׳ ואין הלכה כדברי המכריע זה נ״ל נכון בדעת הטור ואדרבא על רבינו ז״ל יש לדקדק איך פסק כר׳ יוסי ואולי שהוא ז״ל סובר כפי׳ ר״ת שכתבו התוס׳ דהכרע׳ ג׳ היינו דור ג׳ ודוק ודע שמדברי הרי״ף מבואר דס״ל דלדידן דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא פת חמה וחבית פתוחה נמי מותר וכן מבואר מדברי רבינו בפט״ו מהל׳ תרומות ע״ש ואולם הטור ז״ל סימן הנז׳ פסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור ומשמע שדין זה הוא אליבא דכ״ע ואפילו לפוסקים כלוי דריחא לאו מילתא מדסתם ולא הביא מחלוקת בזה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור ונראה שדעתם ז״ל לפסוק כמ״ש התוספ׳ ז״ל בפ״ב דע״ז והרא״ש שם וז״ל והשתא איכא גווני טובא דריחא ריח החזה שבכלי פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ״ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי״ל כרב כו׳ יע״ש וכ״כ הרב ש״ך שם ס״ק י״ו ומה מאד תמהני על מרן החביב ז״ל שכתב בהגהת הטור אות נ״ז על דברי הש״ך ז״ל הללו וז״ל ואין דבריו נכונים דהתוס׳ והרא״ש ז״ל ס״ל דהלכתא כרב דריחא מילתא היא ומ״ה כתבו דלא דמו אהדדי כו׳ אבל למאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וח״פ לבשר נבלה ושחוטה להתיר א״ד יע״ש והוא פלא שמדברי התוספות והרא״ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותח׳ דאסור אף ללוי וכמ״ש דאסור לכ״ע וזה פשוט ואיך שיהיה נקטינן מכל האמור שלדעת הרי״ף ורבינו ורוב הפוסקים קי״ל כלוי דריחא לאו מילתא וכמו שפסק מרן ז״ל וא״כ בנ״ד נמי נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפי׳ הכי ריחא בעלמא לאו מילתא ואם לחשך אדם לומר שהרי כתבו רש״י והרי״ף והרא״ש דאפילו לוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא״כ ה״נ דכוותא בנ״ד אסור לכתחילה מיהו י״ל דמהא לא ארייא שהרי הרז״ה ז״ל השיג על הרי״ף ז״ל בזה מההיא דבת תיהא דשרי רבא לכתחילה והרמב״ן יישב דבריו דהנאה הבאה לידי אכילה שאני דאז אסור לכתחילה משא״כ בבת תיהא וכן כ׳ הפר״ח ז״ל שם ועוד נ״ל ליישב דברי הרי״ף ז״ל דההיא דבת תיהא שאני דהריח מזיק כמ״ש התוס׳ שם והילכך שרי אפי׳ לכתחילה ומאי דמייתי בפ״ב דע״ז מההיא דכמון של תרומה והרודה פת חמה אע״ג דהתם הוי דיעבד מייתי בהדרגות דכי היכי דהתם שרי בדיעבד אף ע״ג דהריח אינו מזיק א״כ היכא דהריח מזיק שרי אפי׳ לכתחילה כנ״ל וכדרך שכתב הפר״ח ז״ל ומאחר עלות כל האמור בענין תבנא לדיננא דבנ״ד לכ״ע שרי דהוי ממש כההי׳ דבת תיהא דשרי לכ״ע והלכה פסוקה היא כמ״ש מרן בב״י דכן פסקו כל הפוסקים זולת סברת איכא מ״ד שכתב הרי״ף ז״ל שנר׳ מדבריו שדעתו לפסוק כאביי והוא יחידי בסברא הלזו וכ״ש בנ״ד דאיכא דספוקי שמא יש בו ס׳ באבק הטוטין נגד היין שמזלפין דבהא לכ״ע ריחא לאו מילתא היא כמ״ש מור״ם בסימן הנזכר ומה גם דאפי׳ לדעת הסוברים דסתם יינם אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן וכבר כתב האו״ה ז״ל דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחילה לאפותה עם הפת יע״ש:

ואולם כל זה שכתב׳ אינו אלא בהניח יסוד מוסד שמה שמזלפין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא מה שנותנין יין הוא כדי להחזיק בו את אבק הטוטון דכיון שכן ודאי אין להתיר מטעמ׳ דריח׳ לאו מלת׳ היא דאפי׳ נימא דריחא לאו מלת׳ היא מ״מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שמתחזק הטאבאק״ו ע״י היין ואף גם זאת נר׳ שיש להתיר בשופי משום דכיון דקי״ל דיין נסך מין בשא״מ בטל בס׳ ובנ״ד איכ׳ לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין פשיט׳ ודאי דשרי דכיון דסתם יינם דרבנן הו״ל ספק דרבנן ולקולא וה״ז דומה ממש למ״ש הטור ז״ל י״ד סימן צ״ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דס׳ דרבנן תולין להקל יע״ש כ״ש בנ״ד דאיכ׳ ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה״ז אסור בהנאה או לא ואת״ל דאסור בהנאה שמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח וריחא לאו מילתא ואת״ל שנותנין אותו כדי להחזיק בו אבק הטוטון שמא יש בו ס׳ באבק כנגד היין כנ״ל להלכה ולמעשה וה׳ יצילנו משגיאות אכי״ר: