מפי השמועה למדו כו׳. הנה עיין בתוס׳ זבחים דף ס״ט ע״ב שכתבו דלמ״ד טרפה אינה חיה אם נחתך אבר מן החי מן הטרפה אין עליו שם אבר מן החי לענין טומאה רק מן המת ונ״מ לבשר, א״כ לפי״ז איך אמרינן כאן ד׳ ק״ג ולקמן בהל׳ ה׳ דגבי תלש חלב מן הטרפה כו׳, ואמאי הא בטל מעליו שם אבר מן החי. ובאמת לכאורה זה תליא אם החיות הוא בכל האברים או החיות הוא בלב וממנו חיים כל האברים ועי׳ בהך דחולין דף ל״ז ע״ב גבי דאמר שם א״א דלא הויא מסוכנת פורתא ע״ש ובתוס׳ שם ד״ה ומה דכיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה, ועי׳ תוס׳ ב״ק ד׳ ע״ו ע״א ד״ה שחיטה שאינה ראויה ע״ש בתוס׳, ועי׳ בהך דמכות דף ח׳ ע״ב גבי מה דאמר שם בהורג אביו אם יש עליו חיוב משום מכה אביו ובסנהדרין דף פ״ד ע״ב ועי׳ בירושלמי ב״ק פ״ד דהוה מחלוקת בזה אם יש נזקין בכולו וגמ׳ דידן לא ס״ל כן שם דף מ״ג ע״א ועיקר המחלוקת הוא כך אם אמרינן דכל אבר ואבר חי בפ״ע וכן להיפך מסתלק ממנו חיותו בפ״ע או החיות הוא רק במקום אחד ובאמת זה הוה הך דאמר ביבמות ד׳ ע״ט ע״ב דא״א שלא נעשה קודם מיתתו כו׳ ומדחה שם כחישותא הוא דאתחיל ביה ועי׳ גיטין דף ע׳ ע״ב ע״ש, ועיין מש״כ רבינו ז״ל בפה״מ אהלות פ״א מ״ו דיש נ״מ בין בעלי חיים בזה ע״ש ועיין בהך דכריתות דף י״ג ע״א בהך מחלוקת דרש״י ותוס׳ אם יש על שם אבר מן החי מן הנדה ג״כ שם נדה ע״ש ובאמת נ״ל דזה כונת הירושלמי בנזיר פ״ג ה״ה במה דהביא שם הך מחלוקת דנזיר דף מ״ג ע״א דרבי ורבנן דמר יליף מלהחלו וחד יליף מן במותם ואמר שם בבבלי דגוסס א״ב כו׳ וזה ר״ל בירושלמי מחלוקת ביניהם ואמר שם אתיא דר״ל כשמעון בר ריב״א כו׳ הא נפיקא כו׳ ר״ל כך דס״ל דלכך גוסס ישנו בכלל מחולל משום די״ל דהמיתה כבר התחילה בו באיזה אבר וא״כ יש עליו שם גדר אבר מן החי דהוא בכלל חלל כמבואר בנזיר דף נ״ג ע״ב, וזהו דאמר דהוא מרגיש בעצמו שהוא מת לאברים, וזהו באמת הגדר ג״כ מה דיש נ״מ בין טרפה למסוכנת דמסוכנת הוא החסרון בכל האברים בשוה והטרפה החסרון באבר אחד שעל ידו נטרף כל הבהמה, ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ טומאת אוכלים פ״ב ה״ד אם יבש עיקר האילן אף שעוקצי הפירות הם לחים אם מקרי תלוש או מחובר וזהו ג״כ כן אם היניקה הוא בכל הפירות מן הקרקע דרך האילן או הפירות יונקים מן האילן והאילן יונק מן הקרקע ועי׳ בהך דברכות ד׳ מ״א ע״א עיקר אילן ארעא כו׳ ובירו׳ שם ר״י עביד את האילנות כקשין, ועי׳ בדמאי פ״ו ה״ה ר״י עביד זיתים כקרקע כו׳ והטעם דלשיטתיה אזיל דס״ל דהפירות יונקים מן הקרקע דרך האילן ולא מן האילן ועיין בירושלמי שבת פ״ז סה״ג דהסוחט זיתים מאביהם דהיינו בשעה שהם מחוברים חייב משום קוצר ע״ש וכ״כ בזה, ועיין בירושלמי כלאים פרק ב׳ ה״ד גבי גפן שיבשה אם יש בו דין כלאי הכרם ושם פ״ז ה״ב ובירושלמי פרק ה׳ דביצה ע״ש והנה גם כאן גבי אבר מן החי תליא בזה אם משום שנתלש מן החי או משום החיות של עצמו. ובפשוט י״ל דהך דחולין ד׳ ק״ג הנ״ל אזלא אם ס״ל טריפה חיה, ועי׳ בחולין ד׳ מ״ב היכי ס״ל לר״ל ובנדה ד׳ כ״ד היכי ס״ל לר״י וכ״מ בזה אך רבינו פסק זה. אך יש לחלק אם תלש זה האבר שנולדה בו הטריפה או אם תלש אבר אחר מן הטריפה, ועי׳ מש״כ ר״ת ז״ל בס׳ הישר דמוקי לה גבי חלב כגון שלקתה בכוליא עד מקום חריץ ואח״כ תלש כוליא זו בחלבה וזהו כוונתו דכיון דזה הדבר גופו הוא שנטרף הבהמה על ידו א״א לומר דאחר נטילתו מן הבהמה יפקע ממנו שם הדבר שניטל ממנה כיון שהוא בעצמו גרם להדבר הזה, וכעין שכתבו התוס׳ זבחים ד׳ ק״ה ע״א בשם הירושלמי אין מי חטאת מטמאין לחזור ולהטמא ממנו, ועי׳ בהך דמנחות ד׳ ט״ו ע״א גבי פיגול ובירוש׳ פ״א דפיאה גבי שבולת הראשונה אינה חייבת בפאה מאחר שהיא עצמה הביאה כל השדה לחיוב פאה ר״ל דאין שום דבר יכול שיעשה בו שינוי בעצמו ע״י עצמו, ועי׳ תוס׳ נדה ד׳ ל״ה ע״א גבי מקום זיבה מעין הוא אם הטיפה עצמה גורמת לעצמה מחמת מעין ועיין תוס׳ ב״ק ד׳ ע״ז ע״א גבי פרה כה״ג ע״ש, וה״נ כן, וגם י״ל דנ״מ להך דחולין ד׳ ל״ב גבי חיי ריאה תלויין בקנה ומ״מ קי״ל דניקבו מעיים בין סימן לסימן טריפה ומ״מ אם תלשן בין סימן לסימן יש עליהם שם אבר מן החי, ועי׳ בתוספתא שבת פ׳ ט״ז גבי בשר הפורש מבן שמונה וכ״כ בזה:

אחד כו׳ ואחד כגון הלשון כו׳. עיין בהשגות ועיין בהך דחולין ד׳ קכ״ח ע״ב דהוא מחלוקת גם בכוליא אם יש עליו שם אבר או לא, וכן פסק רבינו בהל׳ אבות הטומאות פ״ב ה״ד ופ״ד ה״ו דאין עליהם שם אבר מן החי לגבי טומאה, ועיין בפ״ב מהל׳ טומאת מת ה״ג ע״ש, וע׳ בהך דמעילה דף ט״ז ע״א ובמש״כ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ שמיני דיש חילוק בין אבר מן החי מן הבהמה לשאר אבר מן החי ע״ש, ועי׳ לקמן בהל׳ ג׳ גבי אם חלק הבשר מן הגידין, וע״ש בהשגות. והנה בירושלמי דנזיר פ״ו מבואר דלכך אם חלקו לאבר מן החי פטור הוא משום דכיון שיש עליו טומאה ובטלו טומאתו לכ״ע אף דגבי אבר מן החי מן האדם זה הוה מחלוקת במשנה פ״ב דאהלות ובנזיר ד׳ נ״א ושם ד׳ נ״ג ע״ב ומ״מ במגע ובמשא מטמא אף אם חסר כמבואר בנזיר שם וע׳ בכלים פ״א אם נשתייר חוט של ערב ע״ש במשנה ה׳ ועי׳ בפ׳ ו׳ דעדיות ובחולין ד׳ קכ״ט ע״ב ובכ״מ בזה, אך זה רק באדם אבל גבי בהמה מבואר בתוספתא דאהלות דאם נחלק טהור ולכך כיון שבטלה הטומאה בטל גם האיסור וא״כ לפי״ז באבר של החי מן עוף אף אם נחלק חייב משום אבר מן החי כיון דלית בו טומאה, וא״כ לפי״ז אין ראיה מהך דחלב דיש בו איסור אבר מן החי אף דאין כולו דגבי חלב שאני כיון דלית בו טומאה יש עליו שם אבר מן החי אף בלא גידין ועצמות ואף אין בו כולו, וכה״ג ס״ל לרבינו בסוף פ״א מהלכות אבות הטומאות דפסק שם הך דין דנבלה שנתערבה בשחוטה אף דאנן לא קי״ל כר״י וכמו שהשיג עליו הראב״ד ז״ל, וצ״ל ג״כ כן דהיכא דהנבלה נתערבה בשחוטה כשרה דאז נ״מ גם לענין איסור בטלה גם לענין טומאה משא״כ היכא דאין נ״מ לענין איסור אז י״ל דגבי טומאה לא שייך ביטול, ועי׳ בע״ז ד׳ נ״ב ע״א גבי ביטול ע״ז לענין טומאה ובירושלמי פ״ב דערלה ה״ג גבי דבר המחמץ אם שייך גם גבי טומאה ע״ש בזה ורק היכא שיש גם איסור, ועי׳ בירושלמי פ״ה דתרומות ה״ג וזה ר״ל ג״כ הגמ׳ דבכורות דכ״ב ע״ב, ועי׳ בפסחים ד׳ מ״ו ע״א גבי בצק בעריבה ובכורות דף י׳ גבי איסורו חישובו וחולין ד׳ קכ״א גבי אלל ע״ש ברש״י ותוס׳:

אבל אם הפריד כו׳ כזית מן הבשר כו׳. ר״ל ואז חייב על הבשר ג״כ משום אבר מן החי כיון דמתחלה תלש אבר שלם והוה על הדבר שם אבר מן החי והראב״ד ז״ל י״ל דס״ל דאז אינו חייב רק משום בשר מן החי כיון דנאבד שם אבר מן החי ממנו, ועי׳ בחולין ד׳ קכ״ט ע״א דאמרינן שם גבי טומאה כששימש מעשה עץ שימש ע״ש בתוס׳ ד״ה שימש דר״ל דאם נחלק נסתלק שם הדבר מעליו, ועי׳ במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ טומאת אוכלים פ״ג ה״ה דרבינו ז״ל פסק שם דא״צ הכשר אף לדידן בבשר שנטל מאבר מן החי משום דס״ל דהגמ׳ דשם אזלא כמ״ד שם ד׳ קכ״ח ע״ב דדי באבר מן החי גידין ועצמות לבד וכמו ארכובה, אך רבינו ז״ל בהלכות אבות הטומאות פ״ב ה״ה לא פסק כן וס״ל דבעי גם בשר וא״כ לא שייך לומר מעשה עץ שימש, וע״ש בתוס׳ חולין ד׳ ע״ג ע״ב ד״ה סד״א ותוס׳ פסחים ד׳ י״ח ע״א, ועי׳ בהל׳ טומאת מת פ״ב ה״ד דפליגי ג״כ רבינו עם הראב״ד כעין זה אם הטומאה הוא משום כזית מן המת או כזית מאבר מן המת ע״ש, וע׳ בירושלמי נזיר פ״ו. רק דס״ל דאין העצמות מצטרפין כיון ששינהו מברייתו ור״א דאמר בגמ׳ דידן אפילו חלקו מצטרף זה רק אם נטלו בידו לאכול שלם ואכלו מקצת מקצת ולא שחלקו ואח״כ אכלו דבזה י״ל דגם ר״א מודה דפטור ועי׳ בהך דזבחים ד׳ ק״ה ע״א בהך דאמר שם דכי נקט ליה בידו מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה וזהו כוונת רבינו בהל׳ ד׳ חלקו לאבר לא ר״ל כפי׳ הראב״ד ז״ל ורש״י שחלקו ואח״כ אכלו רק דר״ל שאכלו מעט מעט, ועי׳ בהך דזבחים ד׳ ק״ח ע״ב גבי מוקטרי חוץ ומש״כ רבינו שם פ׳ י״ט הי״א העלה אבר חסר וע״ש בהשגות, אך רבינו שם ר״ל שלא היה בו כזית בשר רק עצם משלימו לכזית וס״ל דרק אבר כן ע״ש בהל׳ י׳, ודלא כגירסת הגמ׳ זבחים ד׳ ק״ז ע״ב רק כגירסת הגמ׳ מנחות דף כ״ג ע״א אבר ולכך אם חסר ממנו קצת פקע שם אבר ממנו וכעין דאמרינן כאן, ועי׳ מה דס״ל לרבינו ז״ל ג״כ בהל׳ פסח פ״י ה״ג דגבי שבירת עצם משמע ג״כ דאם הוא עצם שיש בו מוח דהיינו קולית חייב אף בפחות מכזית מוח ונראה דזה ר״ל הגמ׳ דפסחים ד׳ פ״ה ע״א בקולית כו׳ ור״ל דאז אף אם אין בו בשר כלל ומוח, ג״כ חייב כמבואר בחולין ד׳ קכ״ה ע״א דמעלה ארוכה מבחוץ ע״ש. אך קשה דא״כ מאי מקשה שם ניתי עשה דאכילה ולידחי ל״ת דלמא מיירי כה״ג דאז ליכא עשה דהא ליכא כזית בשר, או יש לומר דרבינו ר״ל שם דהא דנחסר דהיינו כגון שחלקו מתחלה דשוב נאבד שמו וכמש״כ כאן, והך דר״א כאן ד׳ ק״ג ע״ב דבעי אכל חצי זית לא קאי כלל אאבר מן החי רק אחלב וכדומה עי׳ מש״כ רבינו ז״ל לקמן פרק י״ד ה״ג ובירושלמי שבת פ״א ה״א ע״ש או דקאי אבשר דאבר מן החי ומשום כזית בשר. והנה רבינו בהל׳ ד׳ כתב ואכלו מעט מעט וי״ל אף אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס ועיין בהך דזבחים דף ע׳ ע״א דגבי נבלת עוף טהור מצריך קרא יתירה על זה ורבינו לא הביא זה בהלכות אבות הטומאות ועי׳ בתוס״י כריתות ד׳ י״ג ע״ב דלפי פירושם מבואר כך במשנה דצריך דוקא כדי אכילת פרס ע״ש, ועי׳ בזבחים ד׳ ל״א ע״ב ע״ש:

תלש אבר כו׳ ונטרפה כו׳. ולענין אם בעי בבת אחת ממש או בחתיכה אחת ונ״מ אם חתך רגל בצומת הגידין וכדומה עי׳ בהך דיבמות ד׳ ל״ג ע״א בתוס׳ כגון שחתך אצבעו בסכין כו׳ דדוקא במשהו אחרון, ועיין תוס׳ כתובות דף ל׳ ע״ב דס״ל דלא בעי שיהא בב״א ממש ועי׳ בהך דיבמות דף ק״כ ע״ב גבי שחתך בסכין מלובנת דמשמע דהוה בב״א, וע׳ בחולין דף ח׳ ע״א דמשמע דהוה קצת בזה אחר זה וצריך לחלק בין סכין לחרב דחידוד הסכין אינו בעצם הדבר ועי׳ במשנה כלים פרק י״ד משנה ה׳ דסייף משישופנה ר״ל רק להסיר החלודה ואז הוי החידוד בעצם ולכך באים כאחת משא״כ משישחיזנה דהיינו דבר נתוסף בהעצם ע״ש בפה״מ ולכך אמרינן חדודה קודם לליבונה ועיין בהך דסנהדרין ד׳ נ״ו ע״א חורפא דסכינא הוא דקא בזע ע״ש ועיין בחולין ד׳ מ׳ ע״ב כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף כו׳ ומשמע שם דכ״ש אחרון א״א לחלקו לשנים, ועי׳ בהך דכריתות ד׳ י״ט ע״ב דהוה פלוגתא דתנאי אם החלק האחרון הוא שיעור מצטרף או שיעור עצמיי וא״א לחלקו וזהו כוונת הירושלמי דברכות פ״א מאן תנא ראיה מתחלקת לשנים ר״י ור״ל הך ר״י דכריתות הנ״ל ועי׳ תוס׳ זבחים דף פ׳ ע״א שכתבו שא״א שלא יוכלו לחלוק הכ״ש לשנים וע׳ תוס׳ נדה ד׳ ל״ה ע״א:

וכן התולש כו׳ תלש כו׳. עי׳ בגמ׳, וצ״ל דס״ל לרבינו כשיטת רש״י בחולין שם ד׳ ק״ב ע״ב דאפילו למ״ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת מ״מ בשר עומד אם יש כזית וע״כ כאן מיירי דיש בו כזית גבי חלב גם על לאו דאבר מן החי דהרי אין בו עצם ולכך חייב ג׳:

בשר המדולדל כו׳ אבל היכול לחזור כו׳. כן מבואר להדיא בתוספתא דע״ז ספ״ט ובתוספתא כאן פ״ג ע״ש ועי׳ כאן ד׳ קכ״ז ע״ב מעורין כחוט השערה ע״ש ועי׳ בהך דשם ד׳ קכ״ט ע״ב, והנה בד׳ ע״ו ע״ב ולקמן בהל׳ ח׳, נקט רוב גבי נשבר, ועי׳ בירושלמי פסחים פ״ז אמר שם ר״י כל הדברים טהורים ברובם כיון שחתך רובם כפרוש הוא, ועי׳ בירושלמי פרק ו׳ דנזיר מבואר שם דאם מחוברים כשעורה לא זה יונק מזה ולא זה יונק מזה ומ״מ מיקריא שלמה, ועי׳ בהך דכריתות דט״ו ע״ב גבי אבר מן החי ע״ש, ובהך דערלה פ״א ה״ד גבי חוט של מיתון מה דבעי שם אם פחות מכן הוה כתלוש ע״ש ובהך דכלים פ״א, ועי׳ בירושלמי פסחים פ״ג גבי ציפורן המדולדלת והאבר המדולדל אם נגע בטמא אם הוה חיבור ע״ש, ובתוספתא פ״ג דכלים ובהך דחולין שם, ותוס׳ שם דף ע״ג, אך נראה לחלק בין נדלדל לנחתך ועיין במשנה דכלים פרק א׳ מ״ה ע״ש:

עובר שהוציא כו׳. והנה רבינו פסק דלא משום גדר לידה נאסר דא״כ הוה גדר אבר מן החי רק משום טרפה, ולכאורה י״ל דאף לרב דס״ל יש לידה זה רק ביד ומשום הך דנדה ד׳ כ״ח ע״א דיציאת יד הוה גדר לידה רק לא לכל ולכך אינה טמאה מה״ת ועי׳ מש״כ לעיל בהל׳ אס״ב. אך לדידן אין נ״מ דלא הוה לידה כלל רק מחמת חוץ למחיצה ואף דקי״ל דמיתה עושה ניפול וא״כ חזינן דזה דבר בפ״ע אך י״ל דכיון דאין המיתה פועלת בדבר הוה כעין הך דאמרינן בערכין דף ז׳ ע״ב גבי שער, ועיין במש״כ התוס׳ מנחות דף ע׳ ע״א גבי מעיים, ונ״מ ג״כ לאבר דעובר מת דהנה רבינו בהל׳ י״א פסק לכאורה כרבא שם ד׳ ע״ד דגם בעובר מת אין שחיטה עושה ניפול וע״ש בתוס׳ ד׳ ע״ב ע״א ד״ה וחכמים אם נגע קודם שחיטה בהאבר אם מטמא או לא ועיין מ״ש שם התוס׳ דף ע׳ ע״ב ד״ה מ״ט תיפוק ליה דטומאה בלועה לא מטמא. אך י״ל דנ״מ לאבר היוצא. אך י״ל דרב חסדא לשיטתיה דיליף מק״ו א״כ גבי אבר היוצא ליכא ק״ו ועי׳ בבעל המאור שם אך זה רק אם נימא דהטעם דהיוצא הוה כילוד אבל אם נימא משום בשר בשדה לא שייך זה כלל גבי טומאה אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דשם ד׳ ע״ב ע״א אם משום דעובר במעי אשה אין בו טומאה כלל או משום דיש עליו שם טומאה רק טומאה בלועה ולכך שוב גבי ידו לא הוה בלועה וגם אם נפתח הקבר אף בלא לידה מ״מ טמא למ״ד משום טומאה בלועה. ובזה א״ש מה שפסק רבינו ז״ל בפ״א מהלכות אבות הטומאות גבי חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוא להיפך מהגמ׳ דבכורות ד׳ כ״ג ע״ב. אך כך דהא רבינו ס״ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה וא״כ קשה מה מהני גבי ולד מה דאמר בגמ׳ שם דאיתחזי אגב אמו הא לא נטמא עדיין וצ״ל דשם אתיא כרב חסדא דבעצם עובר מת יש עליו שם טומאה רק משום דהשחיטה יכולה לטהר אותו וא״כ באבר היוצא יש עליו הטומאה ולכך חל עליו שם טומאה מעיקרא וגם משום דס״ל דהוה כלידה כמש״כ משא״כ לדידן דס״ל כרבא ע״כ דלא חל כלל שם טומאה על אבר מת ואדרבא שם אבר מן החי עליו כמש״כ רבינו והאיסור הוא רק משום יצא חוץ למחיצתו ולכך גבי חררה טהורה לגמרי ואף דרבינו ז״ל בסוף הל׳ טומאת מת פסק כר״ע דעובר במעי אשה טמא אם לא הוה בלועה ע״ש ולכך אם נפתח הקבר טמא וכן אף יצא שלא בגדר לידה ג״כ טמא מ״מ גבי בהמה כיון דמהניא שחיטה לא אמרינן זה ויהיה נ״מ לגבי בהמה טמאה אם הוציא העובר את ידו והוא מת טמא וכמש״כ התוס׳ שם וכן אם הפילה חררת דם ג״כ מטמא במשא ואף דרבינו ז״ל בהלכות אבות הטומאות פ״ב ה״ט לא ביאר שם היכי מיירי אם מת או חי, אך דהא נראה מדברי רבינו דס״ל כרבנן דריה״ג דבן פקועה אינו מטמא טומאת אוכלים כמו דס״ל גבי דגים וכן פסק כרבנן דר״מ בזבחים ד׳ ק״ה וא״כ היאך כתב שם דבשר העובר מגע טרפה שחוטה ובמאי איתכשר והוא לא פסק כר״ש דאמר איתכשר בשחיטה וע״כ מיירי במת ומ״מ פסק דהאבר הוא רק גדר טריפה ולא גדר מת וא״ש, ובזה א״ש ג״כ מ״ש התוס׳ כאן ד׳ ס״ט ע״א ד״ה ותבעי ע״ש דזה הפעולה שיצא האבר בעזרה לא מהני רק אם לא הוה לידה רק משום שיצא חוץ למחיצתו י״ל דעזרה מפקיע זה אבל בגדר לידה לא מהני זה, ור״ל כך דהך דאמר דזה מיקרי טרפה ר״ל דשוב לא שייך להבהמה או להעובר שנפרש ממנו וגם גדר אבר מן החי לא הוה כיון דלא מיקרי לידה וא״כ הוה כמאן דלא נפל דהא באבר מן החי בעינן עד שיפול כמבואר ד׳ קכ״ז ע״ב ואם נימא דהוה כילוד לגבי אכילה מיקרי ניפול אבל לדידן לא, רק דאין דבר שיוכל להתירו ואסור משום גדר שאינה זבוחה, ועי׳ מש״כ התוס׳ כאן דף ע״ה ע״ב ד״ה בן פקועה ולכך יש עליו שם טריפה כמש״כ דגם בטריפה אין השחיטה מתירתו לאכילה מהך דחולין ד׳ פ״ה ע״ב, וע״ש בתוס׳ שכתבו בד״ה אימא דולד בן שמונה הנמצא בטריפה אסור משום טריפה, אך א״כ היאך אמרינן שם ד׳ ס״ח ע״ב לא מצינו טריפה שחוזר להכשירה הרי משכחת לה דכל זמן שהוא עובר בן ח׳ יש עליו שם טריפה וכשנעשה בן ט׳ פקע ממנו שם טריפה אך באמת כך דהא דבן שמונה מותר אף דלא שייך בו ד׳ סימנים אכשר בו רחמנא רק משום הך דכל בבהמה תאכלו ולכך ס״ל לרבינו ז״ל לקמן פ״ז ה״ג דבן ט׳ חי חייבין על חלבו כרת משום דגבי בן ט׳ חי ההיתר רק משום ד׳ סימנים אכשר בו רחמנא ולא משום כל. וזה תליא בהך בעיא דר׳ אושעיא שם ד׳ ע״ד ע״א ע״ש, וע״ש בתוס׳ ד״ה לדברי בדף ע״ה ע״א ועי׳ במה שפסק רבינו בהלכות תמורה פ״ד ה״ג גבי השוחט את החטאת דרק בן ד׳ חי מותר לאכול ולא בן ה׳ אף דפסק כרבנן ולא ס״ל כמש״כ התוס׳ בתמורה ד׳ י״א ע״א ד״ה ומצא רק משום דאם מצא בה בן ה׳ יש עליו שם ולד חטאת ותמות וגם י״ל דכיון דנשחטה אמו שוב הוה הולד בגדר יוצא דופן או יתום דפקע ממנו קדושת הגוף כמבואר בתמורה ד׳ י״ז ע״א ובכורות ד׳ מ״ב ע״א וכן פסק רבינו שם בהל׳ תמורה פ״ד ה״ח ועי׳ בתוספתא בכורות פ״ג דמבואר שם דיש עליו קדושת הגוף. אך י״ל דזה אתיא כת״ק דר״א בתוספתא תמורה פ״א וע״ש בתוספתא פ״ג דאם שחטה העובר אסור באכילה ר״ל משום דצריך פדיון והא דאמרינן בהך דחולין ד׳ ע״ה ע״א מה שהקשה ר״ל לר״י מהך ברייתא דמוצא מכלל שליל ואמאי לא קרב ותירץ מידי דהוה אמחוסר זמן ועי׳ תוס׳ זבחים ד׳ ל״ה ע״א ד״ה פיגול וד׳ צ״ח ע״ש ואף דהא כתבו התוס׳ תמורה דף י׳ ע״ב דעל עובר לא שייך גדר מחוסר זמן צ״ל דרק לענין הקדש דמותר להקדיש וחל עלייהו הקדש אבל לענין הקרבה לא והוה כמו ליל שמיני דאף דמקדישו מ״מ לגבי הקרבה הוה מחוסר זמן עי׳ חולין ד׳ פ״א ע״א ורש״י בכורות דכ״א ע״ב וכ״מ ועי׳ תמורה ד׳ כ״ה ע״ב ותוס׳ ד״ה דת״ק וצ״ל דזה אתיא כת״ק דר״א הנ״ל אך כל זה בשנגמר אבל אם הוא קודם גמר אז לא חל עליו כלל שם זה ומותר משום הך כל בבהמה וכן מוכח בתוספתא דחולין פ״ד דמייתי שם הך דהשוחט את החטאת ע״ש, וא״כ בבהמה טריפה דלא שייך בה הך כל אז בן ח׳ שבה י״ל דאסור משום גדר נפל וא״ש ולכך ס״ל לרבינו ז״ל כאן בהל׳ י״א דאינו לוקה על אבר היוצא והאיסור רק משום שאינה זבוחה ועיין מש״כ התוס׳ שבועות ד׳ כ״ד ע״א, ומש״כ רבינו ז״ל לעיל פ״ב ה״ג גבי בשר אדם ע״ש וה״נ כן:

השוחט כו׳ ושליא כו׳. עי׳ בהשגות, ועיין בה״ה וכ״כ בזה, ועי׳ בהך דחולין ד׳ קי״ג ע״ב גבי בשר בחלב ע״ש דאמר שהוא פירשא בעלמא, ועי׳ בזבחים דל״ה ובתוס׳ שם ד״ה פיגול ושם בע״ב דמשמע שם דאם אכל שליא מפיגול חייב אם נימא דולדי הקדושים במעי אמן הם קדושים וא״ש מ״ש שם התוס׳ ד״ה הא דברייתא ר״ל אם נימא דולדי קדשים בהווייתן הם קדושים ומ״ש שם לא הקשה רק ממוראה ואלל ועי׳ במש״כ רבינו ז״ל בהל׳ פסולי המוקדשים פ׳ י״ח הל׳ כ״ג דמוכח שם דס״ל דיש על השליא שם בשר וחייבין עליו משום פיגול ונותר. אך נ״ל כך דכ״ז שהוא בפנים עדיין שם בשר עליו וכמו גבי ביצים כמבואר בביצה דף ז׳ ע״ש ועי׳ בהך דב״מ ד׳ ק״ב ע״א ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייב לה בשילוח ר״ל דקודם לזה אין שם ביצה עליה, ובאמת קשה למה לא מוקי הך דר״ה דביצה דף ז׳ להך דב״מ הנ״ל, ועי׳ תוס׳ ב״ב ד׳ ע״ט ע״ב, וה״נ גבי שליא כן דאם יצא לחוץ הוה רק פירשא בעלמא ר״ל דבר הנפרש ואין עליו שם בשר וכעין דאמר בחולין דף קט״ז ע״ב גבי חלב קיבה ע״ש ברש״י וב״ק ד׳ מ״ז ע״א ותוס׳ שם ד׳ ס״ד ע״ב אך כאן שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ ס״ל לרבינו ז״ל דכיון דעדיין מקצתה בפנים יש שם בשר גם על מה שיצא בחוץ, וע׳ תוס׳ מנחות דף ע׳ ע״א ד״ה ביצי ע״ש:

קרע את כו׳ צריך שחיטה כו׳. ואם חתך אבר מן החי ממנה אם חייב משום אבר מן החי כיון דלענין טומאה אינה מטמאה דמהניא ליה שחיטת אמו כמבואר בחולין ד׳ ע״ה וכן פסק רבינו בהל׳ אבות הטומאות פ״ב ה״ו ע״ש בכ״מ, וא״כ י״ל דאינו חייב רק משום גדר נבלה וצריך כזית בשר ואף דמצינו גבי אבר היוצא אף דהועילה שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה כמבואר במשנה, מ״מ האבר אסור אך זה רק משום טריפה ובפרט לשיטת רבינו דאינו לוקה כלל על זה כמש״כ ועי׳ בירושלמי פרק ו׳ דנזיר גבי אבר מן החי שחלקו דהיכא דבטלה טומאתו בטלה גם איסורו. אך יש לדחות. וכן יהיה נ״מ למה דמבואר לקמן פ״ו ה״ד דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל גבי דם השליל אם רק על דם הלב חייב כרת או גם על דם שחיטה ע״ש בה״ה בשם ההשגות והטעם משום דהא מבואר בהך דזבחים ד׳ כ״ו ע״א דבאמת גם בדם שחיטה מתערב דם אברים ע״ש ומ״מ חייב עליו כרת משום דכל דם שחיטה כן הוא ובזה יש לפרש הך דכריתות ד׳ כ״ב ע״א גבי הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשתי כוסות ע״ש ושם ג״כ כן דאם קיבל בכוס אחת ודאי חייב ולא איכפת לן גם שי״ל שנתערב בו דם התמצית כיון שדרך הקזה כן הוא ומקרי דם הנפש אך כיון דחלקו בשני כוסות הוא כאילו חלקו וי״ל כיון דמעורב בו גם דם התמצית פטור וכעין זה אמרינן בירושלמי פ״ו דנזיר גבי רמון של ערלה אם חלקו בתוך פיו ואכלו תליא בהך פלוגתא דר״י ור״ל דאבר מן החי והטעם אמר שם דהא יש בו משקין בהרמון דאין חייבים עליו דהוה רק זיעה רק אם אכלו שלם חייב אבל אם חלקו שוב כיון שנשתנה מברייתו שוב י״ל דאין המשקין מצטרפין עם הפרי וה״נ גבי דם כן בהך דכריתות וא״כ י״ל דה״ה גבי בן פקועה כיון דאין צריך שחיטה י״ל דגם על דם שחיטתו אין עליו חיוב כרת כיון דמתערב בו שאר דמים. וגם הא בשחיטה בתחלת השחיטה למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף והוה רק דם המכה עי׳ חולין ד׳ ל״ו ע״א. ובזה י״ל מ״ש התוס׳ שם ד׳ ל״ה ע״ב על רש״י דס״ל דדם חללים דבהמה ג״כ מכשיר וא״כ מאי שנא גבי דם שחיטה דהוה מחלוקת ועיין תוס׳ בכורות דף י׳ ע״ב גבי השוחט את העורב ועי׳ בירושל׳ סוטה פ״ט גבי דם עריפה מהו שיכשיר ע״ש. ובזה א״ש דבדם שחיטה מעורב גם שאר מיני דמים ונ״מ לפי זה גבי דם שחיטה של בן פקועה י״ל דאינו מכשיר וע״ש ד׳ ע״ד ע״ב ע״ש ועי׳ בהך דיומא דף פ׳ ע״א דאמר שם טעון קריעה משמע דהוא בגדר תיקון לא סילוק האיסור בלבד ויהיה נ״מ גם לדם חיה של בן פקועה אם צריך לכסות אם מיקרי דם הנפש אך י״ל דכיון דכבר כיסה דם הנפש של אמה הוה כמו שכיסה מקצת דם ויהיה תליא בהך מחלוקת דחולין ד׳ פ״ח אם בעי כל הדם. אך יהיה נ״מ אם היה אמו טרפה דאין צריך לכסותו דקי״ל דלא שמה שחיטה אם הבן פקועה צריך לכסותו כמו שחייב במתנות גבי בהמה דמיקרי לשון זבח או כיון שכבר התחיל בה שחיטה והוה שאינה ראויה י״ל דנפטר הדם מכיסוי, וכן נ״מ להך דב״ק ד׳ ק״ו ע״ב דמשמע שם קצת דבן פקועה אינו חייב משום טביחה דד׳ וה׳ עי׳ תוס׳ שם ד׳ מ״א ע״א בן פקועה כי האי דאהני בו שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה אם חייב בד׳ וה׳ משום דהא מבואר בב״ק ד׳ ע״ב ע״א דבעינן וטבחו כולו באיסורא, ועיין בתוספתא ב״ק פ״ז גבי כוי אם חייב בד׳ וה׳ ושם ד׳ ע״ז ע״ב בהך דמוכר את הטרפה ועי׳ מש״כ התוס׳ חולין ד׳ קל״ב ע״א ד״ה וצריך דמחלקי בין היכא דכל שיות שיש בו חייב וה״נ י״ל גבי טביחה ומכירה וא״ש וכן יהיה נ״מ לגבי שור הבר אם חייב בד׳ וה׳ וכ״כ בזה מהך דנזיר ד׳ ל״ה ע״א: