שדה שהגיעה חצי׳ כו׳. כ״כ בזה לעיל אם נימא טעם דלא מהני בפיאה משדה על חברתה משום דהחיוב הוא בא ע״י התחלת הקצירה כמבואר
בחולין דף קל״ח ובירוש׳ רפ״א דכאן ואם התחיל לקצור בשדה זו לא נתחייבה האחרת לכן לא מהני פיאה מזו לחברתה דהוו כמו שני מינים וא״כ נ״מ דכל הני דמפסיקים הוה נ״מ גם לקולא ועיין בירוש׳ כאן דמספקא לו אם זה הוה דבר ברור מה שמפסיק ולכך החצי שלא הביא שליש לא חל עליו החיוב בהקצירה שקצר בה חצי שהביאה שליש אך זה קשה איך מהני הקצירה שקצר בהני שכבר נתחייבה אהני שלא נתחייבה עדיין נימא כמו דאמרינן
במנחות דף כ״ד שבעה לה טומאה וכ״כ בזה וכעין זה נראה במה דס״ל לרבינו בהל׳ אבל פ״ג ה״ו דאינו חייב משום לאו דלא יבוא עד שיבואו בב״א עם לאו דלא יטמא כגון שבא בשידה תיבה ומגדל משום דהוה מחולל ועומד אך זה רק אם מתחילה לא הי׳ טמא רק עכשיו נטמא אבל אם הי׳ טמא כבר שוב לא יחול עליו הטומאה חדשה במה שנכנס מקצת דכבר נטמא ושבעה לה טומאה ושוב חייב משום ביאה כשנכנס כולו ועיין
זבחים דף צ״ג ע״א בהך מחלוקת אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה ע״ש ותוס׳
שבת דף צ״א ע״ב. וגם יהי׳ נ״מ למה דמבואר
ביבמות דף ע״ח ע״ב דלכך מהני הטבילה גם לעובר משום דהיינו רביתי׳ ור״ל דהוה כמו שגם העובר בא במים לא משום דלא הוה חציצה כמ״ש רש״י דהא בעי שיהי׳ במים ונ״מ כך דהנה מבואר
בחגיגה דף כ״ב ע״א דאם שני הכלים טמאים מטבילין זה בתוך זה ולא הוה חציצה והך דשבת דף נ״ז ע״א דאמר שם דלא תטבול בהם עד שתרפם אף דהא גם התכשיט נטמא י״ל דמיירי דאין בהם שיעור ועיין בתוס׳ שם בע״ב ד״ה ואין ובזה י״ל כונת הגמ׳ שם כל שהוא אריג לא גזרו ר״ל משום דאריג כ״ש ג״כ טמא כמבואר שם דף ס״ג וא״כ הוה שניהם טמאים רק היכא דטניפים דאז קפדי שפיר הוה חציצה וכמ״ש שם רש״י בשם רבותיו ועיין במרדכי סוף ע״ז גבי טבילת כלים ע״ש וזהו באמת הטעם דמבואר
בביצה דף י״ח ע״א דנדה יכולה לטבול בבגדיה ולא הוה חציצה עיין
יבמות דף מ״ו ע״א גבי ארפי לו וע״ש ברמב״ן במלחמות אך כאן שאני מחמת דמועלת הטבילה לשניהם ולא חייץ וי״ל דזהו ג״כ הטעם מה דמבואר
בזבחים דף ע״ח הובא בדברי רבינו בהל׳ מקואות פ״ג הי״ח גבי כלי שהי׳ מלא משקין טמאין דלא מהני הטבילה ומים מהני והטעם משום דשניהם נטהרים לא הוה חציצה משא״כ במשקין ויהי׳ נ״מ למה שכ׳ רבינו בהל׳ טומאת אוכלים פ״ב הכ״ה גבי קדרה דנקט היתה מלאה מים כו׳ ע״ש בהשגות דיהי׳ נ״מ לשיטת רבינו דס״ל דכלי חרס מטמא מגבו ואז אם נגע טמא בהמים במקוה נטמאו המים דלא מהני מה שהמים הם במקוה כיון שהכלי חרס טמא ואין לו טהרה ומיירי שטמא רק מגבו דתוכו טהור ובמ״א אבאר זה וא״כ יהי׳ נ״מ למה דמבואר
בשבת דף קל״ה ע״ב אם לקח שפחה חוץ מעוברה דנמצא העובר לא נתגייר וכמו הך דגיטין דף כ״ג ע״ב דאמר הרי את שפחה וולדך בר חורין אם מהני הטבילה שתטבול להולד שיהי׳ גר או בן חורין ועיין
בנדה דף כ״ו ע״א דמבואר שם דאף כשהתחיל הולד לצאת ואז ודאי הולד לא יהי׳ גר במה שהיא טובלת ומ״מ לא הויא חציצה ועיין תוס׳
נדה דף מ״ד אם הוה כמונח בקופסא ובמ״ש הר״ש מקואות פ״ח מ״ד אם ש״ז הויא חציצה ועיין
נזיר דף נ״א ע״ב אם זה מיקרי רביתי׳
ובנדה דף מ״ג גבי מי רגלים
ובזבחים דף ע״ח ע״ב אם שייך במ״ר השקה וא״כ קשה מהך דמקואות פ״י מ״ח דמשמע שם דמים שבתוך הגוף מהני להם טבילת הגוף אך י״ל דכ״ז שלא יצא לחוץ אין עליהם שם מים לכ״ע ולא דמי לשם דכבר היה עליהם שם מים ועיין תוס׳
חולין דף פ״ז ע״ב וכ״מ ובמ״א אבאר זה. עכ״פ אם נימא דכיון דבה לא שייך טבילה אין שם טבילה עליה כלל איך יועיל שיהיה הולד גדר גר ובן חורין וע״כ דמהני מהך דגיטין הנ״ל
ומתמורה דף כ״ה דמשמע דהולד נעשה בן חורין גמור אף דצריך טבילת שחרור ומעכב לשיטת התוס׳
ביבמות דף מ״ז ע״ב אך יהיה נ״מ לשיטת הגאונים הובא בדברי רבינו פ״ב מהל׳ מקואות הט״ו גבי שער שבראש דהוה דבר בפ״ע לענין חציצה ע״ש ולשיטתייהו יהי׳ דאם כל השער קשור אך אם אינו מקפיד חוצץ כמו בהך דיבמות דף ע״ח הנ״ל והטעם כמש״כ דהא בעי שיהיה במים ומה שאינו מקפיד לא מהני רק שלא יהא חוצץ וכ״כ בזה לעיל ולכך מבואר בירושל׳ פסחים פ״ג ה״ב דלענין הזאה גרע מחציצה לענין טבילה משום דעכ״פ הזאה לא נגע בגוף הכלי ועיין בתוספ׳ פ״ג דכלים ובר״ש שם פ״א מ״ג ופי״ב דפרה מ״י בר״ש בשם תוספ׳ רק היכא דמבטל להדבר דאז הוה כהדבר עצמו וכמו דמבואר
בחולין דף פ״ג ע״ב ושם דף קכ״ט ע״א גבי חיבורי אוכלים
ועירובין דף ק״ד גבי מלח ותוס׳
יומא דף מ״ד ע״ב גבי נשתיק
וסוכה דף ל״ז ע״א כיון דחברי׳ כו׳ וכ״מ בזה ואף דמלשון רבינו בהל׳ פרה פי״ב ה״ד לא משמע כן. וכן משמע מלשון המשנה מקואות פ״ח מ״ה דנקט שם גבי נתנה שערה בפיה וכו׳ כאילו לא טבלה וע״ש בדברי רבינו ובר״ש שם ובסוף פ״י והטעם לא משום חציצה רק משום דזה לא בא במים כלל ועיין
קדושין דף כ״ה ע״א דשפתים הוה כגלוי ומה דמבואר בהל׳ נגעים פ״ו ה״א דאודם שבשפתים הוה בית הסתרים שם ר״ל שבפנים ועיין
בכורות דף ל״ט ע״א תורא ברא דשפתים ושם דף ל״ה ע״א ולענין הך פלוגתא גבי הזאה דקדושין שם לס״ד י״ל דיהיה נ״מ אם הזאה צריכה שיעור דשמא יהיה מקצת הזאה בפנים ועיין
זבחים דף צ״ד ודף פ׳ ובזה א״ש לשון הגמ׳ בקדושין שם. עכ״פ הטעם משום דבעי שיהיה במים וזה לא שייך כלל לגדר שאינו מקפיד ויהיה נ״מ לגבי מעוברת היכא שהיא עצמה אין צריך טבילה רק משום הולד אם הי׳ החציצה כנגד הולד ברוב או כולו ולגבי האשה עצמה הוה רק מיעוט אם זה חוצץ או לא ועיין
זבחים דף ע״ט ע״א הב״ע כו׳ לפי׳ רש״י שם דהיכא דא״צ להטביל את כולו מצד טומאת כולו לא איכפת לן אם יש עלי׳ דבר חוצץ ע״ש ובכלים פכ״ה מה דמבואר בר״ש בשם תוספ׳ להיפך דשפיר חוצץ וזה ודאי ביאת מים בעי כולו ונראה דכן יהי׳ נ״מ לגבי הך דחגיגה דף י״ח ע״ב גבי נטמאו ידיו נטמא גופו ובעדיות פ״ג בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן ע״ש בפי׳ הראב״ד גבי סתם ידים אך נ״מ דגבי נטמא טמא כל הגוף וגבי סתם אז בעי כל הגוף טבילה רק משום טומאת ידים ונ״מ לענין חציצה על הגוף לשיטת רש״י בזבחים הנ״ל. ובאמת בהך מחלוקת דחולין דף ק״ו גבי עד הפרק עד כמה ע״ש והא יהי׳ נ״מ להיפך דאם נימא כמ״ד דכל הפרק ושם ג״כ צריך רוב וא״כ נפקא מזה קולא וע״כ צ״ל דמ״מ משערין בכל היד ובאמת גבי קידוש ידים במקדש לא כ׳ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ה אם צריך ג״כ קפידא וי״ל דכאן לא תליא בדעתו של כהן כיון דהוה שלוחא דרחמנא ועיין
מנחות דף כ״ד ע״ב גבי קומץ ותוס׳ שם דף ע״ו ע״ב וע״ש דף י׳ ע״א גבי דם האשם משמע דזה הוה גדר דין לא דעת כהן
וזבחים דף מ׳ ע״ב גבי אמין שבאצבע ועיין
בזבחים דף י״ט ע״א גבי אבק דהוה שם בעיא דלא איפשטא אם חוצץ ולפי שיטת רבינו גבי טבילה אינו חוצץ כמבואר בפ״ב מהל׳ מקואות ה״י ושם פ״ג הי״ז וע״כ כמש״כ ועיין בדברי רבינו בפיהמ״ש פ״ב דמס׳ זבחים דקודם הקידוש צריך שישפשף וכן הוא בתוספ׳ פ״א דמנחות ואף דהא מבואר בירוש׳ פסחים פ״א ופ״ב הובא בתוס׳
נדה דף ס״ו ע״ב ותוס׳
חולין דף ט׳ ע״א דדבר דאינו שייך רק בכהנים לא נתקן חפיפה צ״ל דעבודה שאני ועיין
יומא דף ל״א ע״א דמבעי שם גבי טבילת סר״ך אם יש שם חציצה וע״ש בסוף יומא ברש״י ותו״י דגם טבילת בע״ק לדידן צריך חפיפה משום חציצה אך נ״ל דהך דדף ל״א ר״ל להני דלא חייצי רק לטהרות ולא לאשה לבעלה עיין
נדה דף ס״ז ברש״י ותוס׳ ומה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ מקואות פ״ב הכ״ב גבי טבילת דין לא משום טומאה אם הוה כמו לבעלה או לטהרות והתוס׳
ביבמות דף מ״ז ע״ב ס״ל כשיטת הר״א דלא חייצי גבי גר ולשיטתם מדוייק לשון הגמ׳ שם דלא חשיב גם טבילת עבד לעבדות משום דשם י״ל דחוצץ הני דחייצי לטהרות משום דטבילה של עבדות נ״מ ג״כ לענין עבד כהן שיאכל בתרומה ולכך חוצץ. עכ״פ פליגי בזה אם טבילת דין חייצי הני דלטהרות ומיבעי ביומא שם אם טבילת סר״ך הוה כטבילת דין או לא וכן יהי׳ נ״מ להך דחולין דף ק״ז ע״ב וירוש׳ פ״ח דברכות ופ״ג דחגיגה דאוכלי תרומה זריזין הן ובירוש׳ פ״ח דשביעית וכ״מ אם גם גבי עבדים כן בשעה שהם אוכלים בתרומה דאל״כ גם גבי כהנים יהי׳ צריך נטילת ידים ולא די במפה כעין גבי חפיפה כמבואר בירוש׳ הנ״ל ועיין מ״ש התוס׳
יומא דף ע״ט ע״ב גבי הך דר״צ דרק בכהן בשעה שאוכל תרומה וראי׳ לזה דהא
בחולין דף קכ״ג מבואר שם דגבי כהנים לא חיישינן דילמא לא ימלקו הרוב ומ״מ כ׳ התוס׳
ביומא דף ל״ג ד״ה למה דחיישינן שמא לא יגמור השחיטה אף דשם בכהן וצ״ל משום דשחיטה כשרה בכל אדם גם גבי כהנים גזרו. ובאמת עיקר הגדר בטבילת כל הגוף אם ר״ל דלא מצטרפי או משום דאין שם טבילה לחצאין כלל וזהו כונת התו״כ פ׳ שמיני כולו כאחת מביאת השמש ר״ל דכ״ז שלא שקעה כולה אין עלי׳ שם שקיעה כלל ועיין ברש״י
קדושין דף כ״ה ע״א בד״ה אף כל דמשמע ממנו דהטבילה בעי שיהא לכל האברים בפרטיות לא לכל הגוף דאל״כ מה שייך לומר דכל הלשון א״א להטביל וטבילה למקצת לא אשכחן ומה זה הא זה בגדר הגוף ומה שייך זה לפרטיות האברים היכא דאין נ״מ לדין ועיין
חולין דף ע׳ ע״א וזבחים דף ק״ה גבי רוב עובר ורוב אבר ורוב גוף ע״ש. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב״ש וב״ה באהלות פי״א מ״ג אם אדם הוא דבר מצטרף או דבר עצמיי ועיין
בסוכה דף ט״ז ע״א גבי מיטה אם מהני טבילת חצאין
ובגיטין דף ט״ו ע״ב גבי ידים טהורות לחצאין ובתוספ׳ חגיגה פ״ג מוכח דמה דאמר במשנה שם דף כ׳ ע״ב דבקודש מטבילין שניהם ר״ל דלא מהני רק בב״א דשניהם הוה דבר אחד ואין טבילה לחצאין וע״ש בהשגות הראב״ד ז״ל על בעהמא״ו דכל היכא דבעי שניהם בגדר אחד הוה זה דבר אחד וכן נ״מ לגבי חפינה
ביומא דף מ״ז ע״ב גבי חפן בזו ובזו כו׳ ור״ל אם אז ב׳ הידים הוה כמו דבר אחד והוה כמו קומץ שחלקו דלא מהני כמבואר
במנחות דף ז׳ ובזה א״ש מה דלא פירשו בהך דמנחות דף כ״ה דשמאל הותר מכללו ביוהכ״פ דר״ל החפינה אך שם לא שייך כלל ימין ושמאל דשניהם הם ד״א. וכן נראה דנ״מ גבי ריאה בבהמה וגבי ביצים אם הביצים או האונות הוה שם בפ״ע והפסול או הכשרות הוא מחמתם או הם פרטי הדבר ונ״מ אם בעל ג׳ ביצים נקרא יתר וכ״כ בזה בח״א פ״ו מהל׳ שחיטה ה״ו ובאמת נראה דגם לענין שני אברים אם הם דומים יש נ״מ דנ״ל דאף דמבואר בירוש׳ ב״ק פ״ח דאם סימא שני עיניו כאחת יוצא לחירות וא״צ לשלם זה רק בשני עיניו אבל שן ועין כאחת י״ל דחייב אף בב״א וזהו כונת הגמ׳ ב״ק דף ע״ד ע״ב סימא את עינו כו׳ ולכאורה קשה הא מסתמא זה אתיא כמ״ד דא״צ גט שחרור עיין
גיטין דף מ״ב ע״ב ואיך ס״ד זה ודוחק לומר משום הך דכ׳ התוס׳ ב״ק דף ל״ג קודם גמר דין ועי׳ תוס׳
כתובות דף מ״ב ע״א ובזה יש ליישב מש״כ התוס׳
גיטין דף מ״ב ע״א ד״ה יום דאיך מהני מה דהקנה לבנו קטן הא יצא ממנו י״ל דמיירי קודם גמר דין ועי׳ ב״ב דף ק״מ ע״א וכ״מ בזה אך באמת נראה דכונת הגמ׳ דב״ק הנ״ל היכא דאתא בב״א ואז התשלומין יהיה רק עבור שן ובזה מדוייק הגמרא דגיטין דף מ״ב ע״ב דמייתי מהך דהכה שנו וסימא עינו ור״ל דזה מיירי לענין זה אחר זה דאל״ה היה צריך לשלם רק דמי השן ושוב י״ל דאתיא כמ״ד דצריך גט שחרור ועיין בירוש׳
גיטין פ״ד. עכ״פ זה הוה מחלוקת אם הגוף הוה בגדר צירוף או בגדר עצם ועיין
שבת דף פ״ג ע״ב גבי נדה ישנה לאברים ובדברי רבינו בהל׳ משכב ומושב פ״ח ה״ד ובהשגות שם ושם אבאר זה וא״כ יהיה נ״מ גבי מעוברת לזה ועיין מה שפי׳ רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ו הי״א גבי התליע רוב חטה אם זה הוה כמו דבר בפ״ע ופסול או אזלינן בתר השיעור ועיין
זבחים דף ק״ח ע״ב גבי אבר ולפי גירסת התוספ׳ פסחים פ״ז מבואר שם דריב״ב ס״ל דפסח שיצא ממנו אבר אחד בטל מכולו הך דין דלא תשברו בו עצם ודלא כגירסא גמ׳ דילן דף פ״ד ע״ב ובאמת י״ל דזהו כונת הגמ׳ דחולין דף י״ז ע״ב פגימת עצם בפסח כמו חגירת ציפורן ר״ל אם חסר מהאבר כדי חגירת ציפורן שוב פקע שם אבר ממנו דהנה רש״י ס״ל
בפסחים דף ע״ד ע״א ע״ש בד״ה נחתך דמקולס מעכב לגבי פסח ע״ש וכן נראה מלשון רבינו בהלכות ק״פ פ״י הי״א ובלבד שלא יחסר בו אבר ולכאורה קשה הא מבואר
פסחים דף ס״ב ע״א ומובא בדברי רבינו פ״ד ה״ב דנטמא מקצת אברים יכול לאכול השאר ודוחק לומר דמיירי כגון שחלקו אותו לשני חבורות וכמו הך דמנחות דף י״ד לר״י דפלגינה הוה כמו ב׳ גופים וע״ש בתוס׳ דף י״ג ע״ב גבי לחה״פ דאם נטמא חלה אחת נטמא כל הסדר ובירוש׳ חגיגה פ״ג גבי הך דכלי מצרף ועיין ברש״י
זבחים דף כ״ח ע״ב ד״ה במקדש ותוס׳ שם דף מ״ה ע״ב ד״ה שכן ובתוספ׳ פ״ד דקרבנות ובתו״כ פ׳ צו פ״ט פי״ג דלא נטמא כולו דזה אינו דהא קודם זריקה עדיין אין להם זכות בהבשר וא״א לחולקו לשתי חבורות. ועיין
פסחים דף ע״ז ע״ב ובספרי פ׳ קרח וכ״מ ובדף ס״ב מבואר דיכול לזרוק הדם על שאר האברים ועיין בספרי פרשת ראה פסקא קל״ד דהוה מחלוקת דר״י ור״י שם אם צריך שיהי׳ האברים שלמים ובתוספ׳ רפ״ז דפסחים מחלוקת דב״ש וב״ה וספ״ה שם
ושבת דף כ׳ ע״א האי לא מינתך ובירוש׳ שם ספ״א ע״ש וס״ל דאם נשאר אברים שלמים די בזה וקמ״ל דלא נימא כמו גבי אבר מן החי דאם נחסר משהו מהעצם בטל שם אבר ממנו עיין בדברי רבינו פ״ב מהלכות טומאת מת
ובנדה דף מ״ג ע״ב וכ״מ קמ״ל דרק כדי חגירת ציפורן אך מירוש׳ פסחים פ״ז ה״י מבואר דאין הפי׳ כן. גם י״ל דנהי דמעכב זה רק היכא דלא נטמאו אבל היכא דנטמאו אז לא מעכב וכמו גבי הקטרת אימורים עיין
פסחים דף נ״ט ע״ב ודף ע״ז ע״ב וכ״מ בזה ואף לרש״י דס״ל דצריך שיהא מחובר משכחת דנטמא מקצתה כמו הך דחולין דף קכ״ז ע״ב גבי אוחז בקטן ובירוש׳ נזיר פ״ו גבי זרוע בשלה דדי שהוא מחובר כשעורה ובירושלמי פסחים פ״ז הי״א כל הדברים טהורים ברובם ושם פ״ג ה״ב גבי אבר מדולדל ובתוספ׳ פ״ג דכלים וכ״מ. עכ״פ מוכח דאבר יש עליו שם שלם. ויהיה ג״כ נ״מ למה דמבואר
בחולין דף ל״ג דדם שחיטה מכשיר אם ר״ל משום דין שחיטה או רק משום דם שחיטה ויהיה נ״מ לב״פ לדידן דס״ל דלא כר״ש
בחולין דף ל״ג ודף ע״ד ע״ב דשחיטה מכשרת וא״כ לא הוכשר וכן לענין אם שחט ב״פ אם דמו מכשיר לעלמא כיון דשחיטה לא בעיא אם מיקרא דם שחיטה ועיין במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ מאכלות אסורות פ״ו ה״ד אם גבי שליל חייבים על דם שחיטתו כרת ע״ש בה״ה וכן נ״מ גבי דם שחיטה סימן שני של עוף אם הוא מכשיר כיון דהוא א״צ שחיטה אם יש עליו שם של דם התמצית ועיין
חולין דף כ״א ע״ב בפלוגתא דרש״י ותוס׳ שם אם סימן שני הוה בגדר שחיטה בעוף ושם דף ט׳ ע״א בתוס׳ ד״ה כולהו דאף אם נעקר בעוף סימן אחד לא מהני השחיטה בשני והטעם משום דשחיטת סימן אחד בעוף פועלת כאילו נשחט גם השני וא״כ צריך שיהיה ראוי לשחיטה ועיין בהך דשם דף ל״ב ע״ב מה דהקשה דאמאי אמרינן דפסוקת הגרגרת כו׳ הוה טריפה והא הוה נבלה ואמאי לא משני דמיירי בעוף וע״כ משום זה ובאמת הך מחלוקת דחולין דף כ׳ אם יש עיקור סימנים בעוף ר״ל רק לענין שלא תהיה נבלה אבל טריפה הוה וכשיטת רש״י שם ועיין
יבמות דף כ״ט ע״ב גבי מאמר ע״ש. ועיין במה דמבואר
חולין דף קכ״א דאף ישראל השוחט בהמה טמאה לעכו״ם או להיפך גוי ששחט כו׳ מ״מ דמו אינו מכשיר אף דיש שם שחיטה עליו לענין טומאת אוכלין ובהך דבכורות דף י׳ ע״ב גבי שוחט עורב להתלמד בו מחלוקת דר״י ור״א ע״ש ובאמת ר״א ס״ל במשנה דסוף מכשירין דדם שחיטת טמאים ג״כ מכשיר וא״כ י״ל דפליגי להיפך דר״י ס״ל דרק עורב משום סימני טהרה ומשום דין שחיטה ור״א ס״ל דכל דם שחיטה של טמאים מכשיר וכ״כ בזה בהך מחלוקת דמכשירין שם אם דם הנדה מכשיר ועיין
בנדה דף י״ט ע״ב דמכשיר ע״ש בתוס׳ אך ר״ל אם מטעם טומאה או מטעם משקה ומעיין ונ״מ לדם טוהר אם נימא דמעיין אחד הוא או אפילו למ״ד דהם ב׳ מעיינות מ״מ בא ממקור כמ״ש התוס׳ דף ל״ד ע״ב בנדה ודף ל״ו ע״ב וע״ש דף מ״א ע״ב גבי דם היוצא דרך דופן למאן דאמר מקור מקומו טמא והאי דדם טוהר אינו מטמא עכ״פ מחמת מקור מקומו כו׳ צ״ל דהטבילת יולדת מועלת גם להמקור עצמו שיטהר ואז אם נעקר המקור ונפל לארץ אינו מטמא אף טומאת ערב וזהו כונת רבינו בהלכות מטמא מו״מ פ״ה ה״ג והטבילה מועלת לכל הדם כו׳ וזהו מהך דנדה דף מ״ב ע״ב מיגו דמהניא טבילה לדם דאיכא מגואי ר״ל דגם המקור בעצמו נטהר ולא הוה כמו דם טהרה של מצורעת לדידן וכ״כ בזה ועיין בירוש׳ נדה פ״ב דאמר שם דם טהור אינו מכשיר כצ״ל. אך באמת כך דהוה לפי המבואר
בחולין דף ל״ו ע״א כך דלמ״ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אף אם נתקנח הדם בין סימן לסימן מ״מ הוכשר ורבינו ז״ל בפ״י טומא״ו ה״ג לא פסק כן וצ״ל כך דהא מבואר
בחולין דף פ״ז ע״ב וב״ב דף צ״ז ע״א ובדברי רבינו בפי״ב מהל׳ טומא״ו ה״ב דצריך להחשיב גם המשקין ע״ש וגם שיפול ברצון ועיין
שבת דף ע״ה ע״ב דניחא לו בדם ע״ש והנה אם נימא דהדין של שחיטה עושה להדם משקה אף אם נימא שישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מ״מ אם לא יגמור השחיטה ודאי לא יהי׳ שם משקה על הדם כמבואר
בחולין דף כ״ט ע״ב ולכך אינו מועיל המחשבה ליפול על האוכל כיון דעדיין לא נגמר השחיטה והוה כעין הך דחולין דף קכ״ח ע״א גבי הכשר קודם מחשבה ע״ש והנה גבי טמאים לא שייך הך טעמא דניחא לו בדם השחיטה המבואר בשבת הנ״ל אך י״ל כמבואר מס׳ טבול יום ספ״ב ובתוס׳
כריתות דף י״ג ודף ט״ו
ושבת דף י״ז דמשקין טמאין א״צ רצון וכמו הך דב״ב דף צ״ז גבי שמרים ע״ש ודברי רבינו פי״ג מהל׳ טומא״ו הי״ז וכמש״כ התו״י
כריתות דף י״ג דמעיין א״צ מחשבה וזהו כונת המשנה מכשירין פ״ו מ״ה גבי מי רגלים לדעתו ושלא לדעתו ובאמת זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש׳ חגיגה פ״ג ה״ה גבי האוכל דבלה ע״ש אך זה רק להחשיב המשקין אבל הנפילה על האוכל צריך לדעת. ובאמת הך מחלוקת דחולין שם גבי אם שחיטה בעצמה מכשרת ע״ש ברש״י דהטעם משום דעשאו אוכל וזה תליא אם מה דבעי הכשר הוא משום דיש חסרון בהאוכל כעין דמבואר
בחולין דף קי״ח ע״א או משום דזהו גדר התחלה לטומאה וזה תליא בהך מחלוקת דרב ור״י בחולין שם אם יש יד להכשר דהכשר הוה אתחלתא דטומאה ע״ש וא״כ שוב לא שייך לומר דנגמר להיות אוכל ולכך מבואר
בחולין דף ל״ו ע״ב עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ר״ל דלא משום דהאוכל נגמר רק משום דהוה כבא במים מדרבנן ובאמת לפי המבואר
בחולין דף ע״ד ע״ב דלר״ש הב״פ איתכשר בשחיטה דאמו ואם נימא דהוה משום גמר אוכל אף אם נימא דהא דב״פ אינו טעון שחיטה משום דהוה כאילו נשחט רק משום דאינו צריך וזה תליא בהך דשם דף ע״ד ד׳ סמנים אכשרי בי׳ רחמנא וכבר הארכתי בזה בח״א מ״מ גמר מהני אפי׳ מאליו עיין כלים פ״ה מ״ד אבל אם נימא דעשאוהו כהכשר מים אז ודאי בעי מעשה ועיין
חולין דף קכ״ח ע״א דר״ש ס״ל אין יד להכשר וא״כ י״ל דהטעם הוא משום גמר באוכל אך
בחולין דף ל״ו לא אמר כן. ובזה יש לפרש דברי רבינו בפי״א מהל׳ טומא״ו ה״א דכ׳ שם ועוד מפני שאינו מקפיד ע״ש בהשגות אך ר״ל כך דהנה רש״י ז״ל בע״ז דף נ״ה ע״ב ד״ה אבל כ׳ דרק היכא דודאי הי׳ עליו משקה אז הוכשר גבי בוצר לגת אך רבינו ז״ל כ׳ להיפך דאף שלא נפל כו׳ ור״ל הטעם דכיון דבאמת זה אינו משקה רק משום גזרה עשאוהו כהכשר מים אף שלא הוכשר והטעם משום כיון דאינו מקפיד זה גופה עושה פעולה שיהי׳ משקה ואם הוא משקה הוא מקפיד וא״כ ממילא הוה הכשר וכן הטעם גבי חיבת הקודש דהוה כמו בא במים לא משום דנעשה אוכל גמור ולכך הוה ס״ד
בבכורות דף י׳ דאיסורו חישובו גם לענין הכשר ועיין בירוש׳ סוטה פ״ט דמבואר שם דדם עגלה ערופה מכשיר והוה כדם שחיטה וע״כ משום דקי״ל דעריפה הוה כשחיטה לטהרה כמבואר
בזבחים דף ע׳ ע״ב ועיין במה דפליגי בתוספ׳ תרומות פ״ה גבי סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין דתעלה דר״י ס״ל שם דאם היו החולין מוכשרין דשוב ע״י מגען בתרומה נטמאו לא תעלה גם איסור תרומה ועיין
בכורות דף כ״ב ע״ב ברש״י ותוס׳. והנה שם אמר הטעם דתתחלק לעיסות רק לר״א על החולין ואמאי לא קאמר זה הטעם דעולא גם לר״א אאותה סאה ע״ש בתוס׳ ד״ה ובלבד אך באמת כך דהנה עיין בדברי רבינו בהל׳ אבות הטומאות ספ״א פסק שם כך דמשום שאפשר כו׳ והשיג עליו הר״א ז״ל דזה לר״י אך רבינו ז״ל ס״ל כך דטומאה לחודא לא בטלי דמטמא לאחר ודוחק לומר דהך שחוטה ר״ל בשחיטה יבשתא דלא הוכשרה רק דס״ל דהיכא דיש גם איסור אז מתוך שבטלה איסורו בטלה גם טומאתו ועיין בירוש׳ נזיר פ״ו ה״א דמבואר שם כה״ג גבי אבר מן החי וזהו הכונה מה דמבואר בירוש׳ ערלה פ״ב ה״ג עד כדון דבר שיש בו איסור כו׳ ר״ל כך דטעמא דשמאי דדבר המחמיץ מטמא הוא רק אם הוא גם כן דבר האסור כיון דלזה לא בטל לזה גם כן לא בטל אך דבר שיש בו טומאה בלבד לא שייך זה אך מ״מ אם להראשון הוה גם איסור דאז מטמא אותו ג״כ שוב אם חימץ ממנו למקום אחר שאין בה רק טומאה לבד ג״כ מטמא וכעין הך דירוש׳ ספ״י דעירובין וכ״מ ובמ״א הארכתי בזה ואח״כ אם ביטלו אז הראשון שיש בו איסור וטומאה נתבטל כמש״כ והשני לא כיון דאין בו רק טומאה לא נתבטל ושוב א״א שיתבטל הראשון שמתוך שזה לא בטל גם זה לא בטל וא״כ נעשה עיקר טפלה וטפילה עיקר וכה״ג אמרינן בירוש׳ נזיר פ״ד ה״א גבי אחד שאמר הריני נזיר סתם ואמר השני ואני ק׳ יום וחזר הראשון ואמר ואני נעשה עיקר טפילה כצ״ל שם ובאמת הטעם דטומאה לא בטלה דהוה כמו עולין דלא מבטלי ר״ל משום הך קרא דזבחים דף צ״ז דיקדש דהרי הוא כמוהו ולכך לא בטל רק היכא דיש נ״מ לגבי איסור כמו גבי פיגול ונותר עיין בערלה פ״ב ובדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פרק י׳ הלכה י״ב וכ״כ בזה בח״א ובזה א״ש מה דבזבחים דף ע״ח ע״א נקט הפיגול והנותר והטמא עיין בתוס׳
שבת דף פ״ט ע״ב ובירוש׳ חלה פ״א אמאי לא נקט גם פסול יוצא דטמא ג״כ רק לאו משום דס״ל כהך מ״ד דהיכא דמטמא ג״כ לא בטל וכאן מיירי בקדשים דיש גם רביעי אך טמא ההכשר הוא בסתמא בחיבת הקודש עיין
חולין דף ל״ו ע״ב וכ״מ וא״כ למנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן כמבואר בחולין שם
ובמנחות דף ק״ב ולקמן בהל׳ אה״ט ופיגול ונותר בל״ז יש בו טומאה דרבנן וא״כ לא אהני כלל הטומאה משא״כ ביוצא דהוה זה בעיא דלא איפשטא
פסחים דף פ״ה הובא בדברי רבינו בפ״ח מהל׳ אה״ט ועיין בהשגות הר״א ז״ל פ״א מהל׳ פהמ״ק ובירוש׳ ספ״ג דפסחים ובהך דפסחים דף ט״ו ע״ב. ובזה יש לבאר ג״כ הך דיבמות דף פ״א ע״ב גבי לחה״פ ובתוספ׳ תרומות פ״ה ופ״ח דנ״מ בין לחה״פ טמא שנתערב בלה״פ טהור או בחולין דמן הסתם הוכשר בחיבת הקודש לדידן עיין בדברי רבינו בפ״י מהל׳ טומא״ו הט״ז אך י״ל משום לתיתה עיין
פסחים דף ל״ו ומנחות דף ע״ו דהא היו מביאין אותו חטים לא סולת אך מדברי רבינו משמע דרק של עומר היו לותתין ונ״מ להטעם דצבור שאני בפסחים שם ע״ש ברש״י וע״ש דף מ׳ ע״א די״ל דחטים גריעי משעורים וא״כ זה לא הוה רק שני דרבנן ועיין
פסחים דף י״ד ע״א גבי אוכל מטמא אוכל בקדשים מה״ת. והך דמבואר בפ״ב דטבול יום מ״ז ע״ש בר״ש דרק משום דטבול יום הוא רק פוסל וכזה מחלק גם בתוספ׳ פ״ה דתרומות הנ״ל ועיין בדברי רבינו פ״ב מהל׳ טומאו״כ הכ״ו מה דמחלק שם בין אם נפלו טמאים לתוך טהורים ובין טהורים לתוך טמאים ועיין בתוספ׳ דטהרות פ״ה גבי כוס ששתה ממנו זב דהוה פלוגתא דר״ש ורבנן אם נתבטל הרוק או לא ועיין במ״ש רבינו בהל׳ טוא״ו פט״ז ה״ד מה דמחלק שם בין מים לשאר משקין ולכך כ׳ שם רבינו נתערבו במים ר״ל שהמי פירות נפלו על המים ורבינו לשיטתי׳ אזיל והתוספ׳ שהקשה הר״א ז״ל שם מיירי להיפך שנפלו מים לתוך מי פירות ובזה פליגי רבנן וזה ר״ל הירוש׳ תרומות פי״א ה״ב ר״מ וראב״י אמרו ד״א אך רבינו ז״ל שם דזה רק במי פירות וכמו ציר חגבים דשם משקים עליהם רק דאינם מטמאין אבל היכא דהוה רק זיעה בעלמא כמו ציר דגים אז גם מים בטלים שם. ובזה א״ש הך מחלוקת דמכשירין פ״ד מ״ט ר״ש ורבנן דר״ש אמר דהמשקה היוצא מבטל המשקה שבלעו ע״ש בר״ש והטעם משום דר״ש לשיטתי׳ אזיל
בנדה דף ח׳ אם קטף הוה פירי או רק זיעה וס״ל דהוה רק זיעה וגם הולך לשיטתי׳ דס״ל בתוספ׳ דטהרות הנ״ל דבטל אף להיסט ובזה י״ל מ״ש התוס׳
בכורות דף כ״ג ע״א ד״ה הניחא דאמאי לא הקשה מהך דר״ש אך י״ל דר״ש לשיטתי׳ דס״ל דבטלה כמש״כ וגם הך דסוף פ״ד דמכשירין הנ״ל תליא בהך מחלוקת דר״א ורבנן בפ״ב דערלה מי מוציא את מי הראשון את האחרון או אחרון את הראשון וכן הוא בתוספ׳ תרומות ע״ש ועיין בר״ש שם ובהך דמנחות דף כ״ג ע״א גבי שמן הנבלע בעצים אם הוה בלוע או בעין ע״ש. עכ״פ י״ל דהיכא דנ״מ שיטמא לא בטלה גם האיסור ולכך גבי סאה שעלתה כיון דהוה גדר תרומה לדידן וא״כ אף שני עושה שלישי. וגם למ״ד דאוכל מטמא אוכל גבי תרומה שוב גם האיסור לא בטל משא״כ במדומע עיין
נדה דף מ״ז ע״א ובתוספ׳ דטהרות פ״א לכך צ״ל הטעם של עולא דאף אם נימא דמיירי דהטמא הי׳ שני מ״מ כיון דטומאה עוררת טומאה שוב יש שם תרומה טמאה ואסורה ולא משום דמטמא אך באמת זה צ״ע די״ל דסאה תרומה העולה מתוך מאה לא עדיף מגידולין וממדומע דאין טבול יום פוסל בה ואין שני עושה שלישי וכמבואר בירוש׳ פ״ו דתרומות ובתוספ׳ פ״ט דתרומות ע״ש ועיין בהל׳ טומאת מת פ״ט ה״ט בהשגות ובהל׳ תרומות אבאר זה ועיין תוס׳
סנהדרין דף ל״ג ע״א גבי טיהר את הטמא מש״כ שם וע״כ דהוה מוכשרין דאל״כ לא הוה מזיק בידים כמבואר שם. עכ״פ חזינן דמקום שיש איסור וטומאה מחשיב אחד לשני ובזה יש ליישב דברי התוס׳
שבועות דף כ״ג ע״א מה שהביאו ראי׳ בשם הירוש׳ דשתי׳ הוה כאכילה מדם דכתי׳ בו אכילה וליכא לאוקמי בקרוש דהא קי״ל דהוה לא אוכל ולא משקה ואף דבירוש׳ דחה זה שם דרק לענין טומאת אוכלים אך כך דהא זה מבואר
בחולין דף ק״כ דהיכא דאקפי׳ בידים הוה שפיר אוכל א״כ נימא דאיסורו יהי׳ חישובו כמש״כ אך זה שייך רק דהאיסור הוא על זה אבל אם האיסור הוא סתם וממילא זה אסור בזה לא שייך לומר איסורו חישובו לענין טומאה די״ל כמ״ש התוס׳
מנחות דף ס״ט ע״א דאיסור שאני וגם דמחשיבה במה שאוכלה. ועיין בטהרות פ״ג מ״א גבי רוטב שקרש דמשמע שם דשם לא אמרינן כמו
בפסחים דף י״ח וסנהדרין דף מ״ח ע״א גבי כיפה דיש עליו גדר טומאת מגע מחמת שנגע בעצמו דא״כ למה צריך דוקא שיהי׳ כביצה ועוד הא נגע בעצמו ובאמת לשיטת רבינו בהל׳ טומא״ו פ״ב הי״ד והכ״א דמשקין אם סרוחים קודם קבלת טומאה אין מקבלין טומאה ע״כ צ״ל דהך דפסחים דף י״ח הוה כמו קבלת טומאה מחדש לא שיהא בו זו הטומאה גם מתחילה עיין
חולין דף ע״ב ע״ב בתוס׳ שם דאל״כ במאי פרחה טומאתה ולשיטת הר״א ז״ל שם צ״ל דכיון שנכנסו לתוך הבהמה הוה כמו פנים חדשות ולכך פסקינן בהל׳ טומאו״כ פ״י דמי רגלי בהמה לא מכשירין ומדברי רש״י
חולין דף פ״ח ע״א בד״ה שרץ מוכח דאף אם עדיין לא יצאו חוץ המר״ג מ״מ בטל שם מים מעליו ולא מכשיר ועיין תוס׳
בכורות דף ז׳ ע״ב גבי דג מה דחלקו שם בין אם נמצא בפנים בין אם יצא לחוץ ובדברי רבינו בהל׳ טומא״ו פ״י ה״ח ובהשגות וכ״כ בזה ועיין תוס׳
מנחות דף כ״ב ע״ב דנ״מ בין אוכל למשקה דאוכלין שנסרחו לא בטל רק האיכות שעליו אבל הכמות נשאר אבל משקה נעשה כפנים חדשות ואין זה הדבר ועיין בר״ש כלים פ״א מ״ד דאמר שם להיפך דנבלה אין שמו עלי׳ אם נסרח אך י״ל דר״ל דלא דהוה דבר חדש רק שם נבלה פקע ממנה לא דהטומאה פורחת. נמצא דיש ג׳ חילוקים אחד היכא דהטומאה פרחה ממנה וזה נטהר לגמרי ואחד היכא דהשם שיש עליו פקע ממנו וזהו כמו גבי נבלה וזה החילוק ר״ל כמו בהך דזבחים דף מ״ג ע״ב דאין טומאה פורחת ממנו ע״י מקוה וכשהוא שלם ר״ל דלא דהטומאה פרחה ממנו רק שנעשה שינוי בהדבר ומ״מ הכמות בעצמו לא נעשה פנים חדשות אף דנעשה לחמו של מזבח ושייך בו לומר נגע בעצמו ופסול לסכך בשברי כלים וכמבואר
בסוכה דף ט״ז ודף כ׳ ע״ב בתוס׳ ודף י״ב ע״ב בתוס׳ ובזה אמרינן בע״ז דף כ״ט ע״ב אטו משום דאחמיץ פקע איסורא ממנו ועיין שם ברש״י דף ו׳ ע״ב גבי קמח וכ״מ ויש אשר נעשה ברי׳ חדשה וכמ״ש התוס׳
פסחים דף מ״ד ע״ב גבי ערלה שאם סבכה בזקנה
וזבחים דף צ״ה ע״א גבי כלי מתכות ובגד אם הפכו דנעשה דבר אחר וכן בהך דשם דף צ״ו ע״ב גבי החזירו לכבשן האש דהוה כמו כלי חדש וכמבואר בע״ז דף ע״ה ע״ב ור״ל דזה הוה ברי׳ חדשה וכעין הך דתמורה דף ל״א גבי אפרוח ביצה דגם גבי ביצת ע״ז מבואר בירושלמי פ״ג דע״ז לחד מ״ד דשרי וכ״כ בזה. ועיין בדברי רבינו בהל׳ אה״ט פ״ד הי״ב דבשר השרץ אף דגבי אם סרוחה מעיקרא טמא ולא הוה כמו נבלה עיין ע״ז דף ס״ח ע״ב ושם דף כ״ו ע״ב וב״מ דף ס״א ע״ב דהוא מאוס מ״מ אם נפסל מאכילת כלב טהור ומשמע אף אם שלדו קיימת ולא הוה כמו יבש ושרוף דאם שלדו קיימת טמא כמבואר שם ועיין בדברי רבינו בהל׳ מא״ס פ״ב הכ״א ע״ש וצ״ל דרבינו ס״ל כשיטת רש״י
בכורות דף כ״ג ע״א דמ״ד טומאה קלה עד לכלב ר״ל טומאת מגע ע״ש בתוספות והטעם נראה דיליף משרץ וכמ״ש התוס׳ שם ובשרץ רק מגע וא״כ משמע דאם נפסל מאכילת כלב גם בשרץ טהור והטעם משום דהוה כמו דבר חדש ועיין
תוספתא נדה פ״ד דעור הבא כנגד פניו של אדם מותר בהנאה אף אם שניהם מתים חזינן דפרש של מת מותר ועיין ע״ז דף כ״ט דאמר שם דזבח איתקש למת ע״ש וע״ש דף ל״ד ע״ב גבי פרש ע״ז ובדברי רבינו בהל׳ אבל פי״ד הכ״א דכתב שם כולו אסור משמע אף עור ודלא כהתוס׳ בכ״מ וצ״ל דזה שאני עיין תוס׳
חולין דף ס״ד ע״ב דעור של פניו של אדם הוא בא ממקום אחר ורבינו ס״ל דאינו שליא דשליא אסור כמ״ש בהל׳ מאא״ס פ״ד ה״ה ופ״ה הי״ג וכן ס״ל בהל׳ פסוהמו״ק פי״ח הכ״ג דחייב עליו משום פיגול וכתב שם דהוה כאוכל משאר בשר הזבח ואף דהא בפ״א מהל׳ אה״ט הט״ו כתב דהוה כפרש ועיין
חולין דף קי״ג ע״ב גבי בשר בחלב. והנה רבינו אף דבהל׳ אה״ט פ״א ה״ט פסק דרק על עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות בזה אמרינן דיחידאה היא ולא פסקינן כן ע״ש וגבי עור בית הפרסות י״ל דר״ל משום דבזבחים דף כ״ח גרס רק עור בית הפרסות של בהמה דקה וכן הוא בתוספתא פ״ח דחולין ע״ש עכ״פ בעור בית הבושת ובעור השליל ס״ל דהוה כבשרן וגבי פיגול מבואר בפי״ח מהל׳ פסוהמו״ק ופי״ד דאף אם נתפגל הזבח מ״מ אין חייבין עליהם משום פיגול רק בשליל עצמו ובשליא והטעם משום דגבי קדשים מחמת למשחה לא הוה כבשר כמבואר בזבחים שם וע״ש דף ל״ה ע״א גבי שליל דאיכא אינשי דאכלי ובאמת לכאורה י״ל כך דהא דאמרינן בזבחים שם דאם פיגל בשליל לא הוה פיגול אם זה רק כשיש זבח והוא חושב לאכול שליל או שליא חוץ לזמנו אז פלגינהו מהזבח ואין שמם עליהם וכהך דמנחות דף י״ד ע״ב ובחלה פ״ב הובא
בשבת דף ע״ו ע״ב גבי סובין דאם ניטלה מהקמח וחזרה לתוכו אינו מצטרף ובתרומות פי״א הובא בתוס׳
זבחים דף פ״ו גבי עצמות קדשים ע״ש אבל אם נאבד כל הזבח ולא נשתייר רק כזית משליל או משליא אם זורקין את הדם עליו וגם אז אם שייך מחשבת פיגול ועיין
זבחים דף ק״ט ע״ש וכן אם חשב להאכיל מבשר השליל או מהשליא לכלבים למחר אם הוה פיגול עיין
זבחים דף ל״א ועי׳ תוס׳
מנחות דף מ״ח ע״א דדבר שאין דרכו לאכול לא מיקרי זכות ע״ש. או די״ל דרק אם יש בשר זבח ונתפגל כולו חל גם על השליא והשליל שם זבח דבטל לגבו וכעין שיטת רבינו גבי לבונה דאף דס״ל בהל׳ איסורי מזבח פ״ו הלכה ח׳ דהוה רק בגדר מעלה לגבי טומאה זה רק לבונה הבא בפ״ע אבל לבונה שבמנחה מבואר בדברי רבינו בהל׳ פסוהמו״ק פי״ח הי״ב דאם אכל מלבונת המנחה שנטמא לוקה דיש שם מנחה עליו וכעין מעשה עץ שימש דחולין דף קכ״ט ועיין
מנחות דף י״ג ע״ב היכא דאיקבע בחד מנא ע״ש וה״נ גבי שליל ושליא ועיין
חולין דף ע״ה ע״א וכ״מ אבל אם ליכא רק שליל או שליא אין זורקין עליו את הדם ולא חל שם זבח וליכא פיגול ובאמת זהו כונת הר״א ז״ל בהשגות בפי״ח מהל׳ פסוהמו״ק הכ״ג דרק בשפיגל הזבח לאפוקי למש״כ וכן אם חישב שיאכלוהו כלבים השליא למחר דאז אינו בכלל זבח כלל לא משום דאין דרך לאוכלו, אך באמת נ״ל דרבינו ס״ל דגבי אדם לא בטל הפרש לגבו ולכך מותר בהנאה ועיין
נזיר דף נ״א דהוה בעיא דלא איפשטא אם פרש הוה גלגלין לענין רקב וזה תליא אם הך דמבואר בסוף מכשירין דמר״ג מכשירין אם משום מים או משום מעיין וזה ר״ל הך לדעתו ולא לדעתו משום דמעיין א״צ דעת עיין תו״י
כריתות דף י״ג ובירושלמי פ״ג דחגיגה גבי הי׳ אוכל דבלה ע״ש דהוה זה מחלוקת דר״י וחזקי׳ גבי רוק. ובהל׳ טומא״ו אבאר זה. אבל אם נימא דשתי׳ לא שמו אכילה וא״כ האיסור אכילה שכתבה התורה הוא על קרוש ושייך לומר איסורו חישובו עכ״פ חזינן דזה תליא במחלוקת אם במקום דלא צריך זה ועשה אם יש על זה שם הפעולה וה״ה לכאן גבי פיאה וכן נראה במ״ש רש״י
ביצה דף כ״ו ע״א ע״ש בתוס׳ דמשמע שם דנ״מ דאין מתירין אותו לכתחילה ביו״ט אך באמת כך דכל היכא דהדבר תלוי בפי המומחה וכגון מום שאינו מובהק ולזה צריך דוקא רשות כמבואר
יומא דף ע״ח וסנהדרין דף ה׳ ובירושלמי ספ״א דחגיגה אז אם החכם התיר שלא כדין בטל ההיתר שלו וכהך דיבמות דף צ״ב ע״א גבי הלכה וקלקלה דלזה לא נתן לה רשות ואפשר דרק אלמנה לכה״ג או חלוצה לכהן הדיוט דזה נעשה ע״י מה שאמרה מת בעלי דתנשא או תחלוץ דבשעת תקנה שתקנו דנאמנת כה״ג לא הי׳ בכלל תקנה זו ועליו לא הי׳ ההיתר משא״כ בגרושה דלא שייך זה וכה״ג כתבתי בהל׳ אס״ב במה דמבואר בירושלמי ספ״ט דסנהדרין דרצו לנדות את פנחס ר״ל משום דדין דקנאין פוגעין בו י״ל דגבי כהן לא הוה בכלל תקנה זו וא״כ יש בו חיוב מה שהרג ולא עבד ברשות. ולכך מביא הירושלמי בפיאה פ״ה ראי׳ דהפקר ב״ד הפקר מהך דעיברוה בשביעית מעוברת משום דשם ע״כ מיירי שעפ״י חשבון א״צ להתעבר כמבואר בירושלמי שם וכן כתב רבינו בהל׳ קידוש החודש פ״ד הט״ז ואז צריך דוקא ב״ד הגדול לד״ה ובזה א״ש מה דבעי שני קראי למומחין עיין
נדרים דף ע״ח ור״ה דף כ״ה ע״ב דנ״מ דהיכא דעפ״י חשבון כן אז די רק בסמוכין והיכא דמפני הצורך אז צריך דוקא סנהדרי גדולה ונשיא ועיין בס׳ המצות לרבינו ותוס׳ ר״ה דף כ״א ע״א וכ״כ בזה בהל׳ קה״ח. עכ״פ י״ל דאז לא שייך הך דין המבואר בתו״כ פרשת אמור דגם גבי עיבור החודש שייך אתם אפי׳ מזידין כו׳ דזה רק אם עשו כדין אבל היכא דעברו על דין י״ל דלא עיין תוס׳ ר״ה דף כ״ב ע״ב ד״ה להטעות כו׳ וכן נראה בהך דין המבואר
בבכורות דף מ׳ הובא בדברי רבינו פ״ג מהל׳ בכורות ה״ה אבל אם לא נמעך אעפ״י כו׳ ונראה דר״ל דאף אם לא מצאו כלל ביצה דבוקה בכסלים כיון שלא נמעך א״כ עשה שלא כדין ולא הוה היתר שלו היתר והוה כמו שנשחט שלא עפ״י מומחה אך זה רק במום שצריך דוקא מומחה. והנה באמת למה לא הביא רבינו זה בהל׳ ביאת מקדש פ״ז ה״ח ולכאורה י״ל דזה ראי׳ למש״כ לעיל בהל׳ ט״ז דגבי קדשים לא בעינן גדר ראית חכם להתיר ולכך
בבכורות דף ל״ז ע״ב ודף מ״א ע״א פשוט לו יותר פדיון קדשים בע״מ משחיטת בכור בע״מ משום דקדשים לא בעי ראית חכם ובכור מעכב ראית חכם והנה באמת לר״י דאמר שם דף מ׳ דאם יש לו שני כיסים בידוע שיש לו שני ביצים מה ר״ל אם ר״ל דודאי ישנו בכסלים ולא מהני המיעוך אבל אם אינו שם י״ל דגם לר״י הוה בגדר מום או לא ובאמת לפי גירסא דידן שם דף מ׳ ע״ב דאם ביצה אחת גדולה רק כפול ג״כ לא הוה מום או י״ל דיש נ״מ בין אם מתחילה לא היתה או נימוק אח״כ עיין
יבמות דף ע״ה והנה רבינו ז״ל ס״ל בהל׳ איסורי מזבח פ״ב ה״ב דזה קאי אאוזן ומשום דס״ל דאוזן בעצם לא הוה אבר עיין
נדה דף כ״ג ע״ב גבי צורת פנים ולכך מוכח בגמרא וכן ס״ל לרבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ז ובהל׳ איסורי מזבח פ״ב ה״ז דרק הני ד׳ מומין עוברים יש עליהם שם מום עובר דאף דאינם נפרדים עליהם מ״מ הם פסולים ואם הקריבם לוקה עליהם כמ״ש רבינו בפ״א מהל׳ איסורי מזבח ה״ה והנה רבינו שם דייק דרק אם הקריבו אז עובר אבל אם הקדישו לא וכעין זה מבואר בירושלמי נזיר פ״ה ה״א דעל הקדש של בע״מ עובר אינו מחוור למלקות ובזה א״ש מ״ש עליו הרמב״ן ז״ל בס׳ המצות למה מנה זה ללאוין מיוחדין ע״ש במצות ל״ת צ״ה אך רבינו ז״ל מדייק שם ג״כ לשון הקרבה דוקא ועיין
יומא דף ס״ד ע״א דיש שם קרא אחרינא על זה אך מדברי רבינו בפיהמ״ש ספ״ח דמנחות לא משמע קצת כן ובאמת נ״ל דכונת הגמרא
תמורה דף ז׳ ע״א במה דאמר שם מתקיף לה ר״ל כו׳ אלא בתם ונעשה בע״מ ועובר כו׳ ר״ל כך והני חיובים לא משכחת אלא בתם ונעשה בע״מ דחייל עלי׳ קדושת הגוף מעיקרא או בבע״מ עובר דחייב ג״כ ועליו חל קה״ג כמבואר
חולין דף ק״ל ודחה שם דשרוע וקלוט כתי׳ דזה הוה מום מעיקרא וקבוע וא״כ נמצא לפי״ז גם בבע״מ עובר חייב ג״כ משום מקדיש אך יש לחלק בין מום עובר מעצמו או ע״י רפואה עיין תוס׳
זבחים דף י״ב ע״ב ובכורות דף ל״ח ע״ב דמחלקים שם בין גדר נסיון או גדר רפואה והנה גבי ניקב ונסדק העור של אוזן מבואר
בבכורות דף ל״ז ע״ב דהטעם דאינו מום משום דעובר ע״ש וא״כ לפי״ז יפסול וזה מוכח בגמרא שם דלא פסול דשם אמר דאסור לרצוע בעבד כהן משום דפוסלין אותו וע״ש בתוס׳ דאף לפסול לפי שעה אסור וא״כ איך אמר שם ראי׳ דלא מהני רציעה באלי׳ מזה וע״כ מוכח דבעור אף לפסול לא וכן נראה גבי חוטם דמבפנים גם מום שבסתר לא הוה ובזה א״ש מה דגמרא דף ל״ז ע״ב מקשה רק מחוטין מבפנים ותירץ משום דבעינן מום רע ור״ל כך דבתוספתא בכורות פ״ד ובירושלמי גיטין פ״ה יליף זה מן פסח דוקא גלוי רק הגמרא מקשה כיון דחזינן דאיפסול מיהו מיפסל לדידן גבי חוטין מבפנים כמבואר דף ל״ט ותירץ דמ״מ רע לא הוה וגם שם מחוסר אבר מבפנים ג״כ ליכא עליו ונ״מ למ״ש רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״ב ה״ח דאם הקריבום הורצו וגם נ״מ דאין לוקין על הקרבתם אבל גבי אוזן אין הפסול כלל משום האבר עצמו וכן גבי החוטם ועיין
בתוספתא בכורות פ״ד דאמר שם דאף אם אין לאזנים כלל ג״כ כשרים לקרבן ועיין
בכורות דף מ״ד ע״א ולכך ג״כ אפי׳ למ״ד
בכורות דף מ׳ ע״ב גבי עינו אחת גדולה דפסולה משום שרוע כמבואר דף ג׳ ע״ב ורש״י דף ל״ו ע״ב מ״מ ס״ל לרבינו בפ״ח ה״ג דלא פסול גבי אוזן רק אם משונה במראה ולא בגודל כן מפרש שם אך רבינו ז״ל לא פסק כן דס״ל דזה רק לרחב״א שם אבל חכמים ס״ל דגבי עין רק אחת כשל אוז ואחת כשל עגל בב״א ואף דמגמרא דבכורות דף ג׳ ע״ב מוכח כמו שפי׳ רש״י ותוס׳ שם דף מ״ד ע״א ד״ה מחווי ס״ל לרבינו דזה רק לרחב״א ולא לדידן ולכך גם הך דאוזן לא הביא רבינו רק במומי אדם ולא גבי בהמה וכמש״כ אך מ״מ גבי אוזן וכן גבי ריס של עין הפסול דנסדק וניקב הוא רק בגדר חרוץ עיין
בכורות דף מ״א ע״א ועיין בתו״כ פרשת אמור ובדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ז ה״ד וכמו דגבי חרוץ אמרינן דבמקום בשר לא הוה מום כלל וגם י״ל הטעם משום דבשר גיזעו מחליף עיין
נדה דף נ״ה ועצם אינו מחליף וגבי עור יש שם מחלוקת אי גיזעו מחליף או לא וזהו כונת התוס׳
חולין דף כ״ח ע״ב דאין לך מום גדול מזה ר״ל משום חריץ ועיין במה דפליגי רבינו והתוס׳ בהך דזבחים דף כ״ו ע״א גבי היא בפנים ורגליה בחוץ אם נשחטה כך אם כשרה דרבינו ס״ל בפ״א מהל׳ פהמו״ק דפסולה והתוס׳ ס״ל דכשרה וטעם רבינו דלמה לא מוקי שם כס״ד דאף קודם שחיטה חותך עד שמגיע לעצם כמו קודם קבלה והתוס׳ ס״ל דנהי דמום לא הוה לענין שלא יקרא שלם לענין קודם קבלה מ״מ קודם שחיטה פסול. וכיון דגבי עור אוזן הדר לברייתו ושם אבר אין על האוזן כמש״כ לעיל לכך כשרה וכן גבי חוטם והנה גבי ביצה מבואר
בבכורות דף ל״ט ע״ב דאם אינו ניכר מבחוץ לא הוה מום ואף דלמה לא נימא שיהי׳ כמו מחוסר אבר מבפנים ונפסל מיהו וי״ל משום דביצה אחת לא הוה אבר רק שניהם אבר אחד ובזה י״ל דלכך
בבכורות דף מ׳ לא פליגי ר״י ור״ע רק בשני כיסין וביצה אחת משמע דאם יש לו שני כיסים ובלא ביצים כלל גם ר״י מודה והטעם משום דאז הוה כמו מחוסר אבר דאף מבפנים שמו חסרון ופסול וזה רק כשנימוק אבל לא הי׳ לו מתחילת הבריאה שוב ע״כ אין לו כיסין וזה הוה בגדר מרוח אשך ויהי׳ נ״מ אם יש לו שלש ביצים בב׳ כיסין אם הוה בע״מ דבגמרא מוכח דאף היכא דחסר מתחילת ברייתו כשרה מ״מ יתר פסולה וה״נ משום דהוה כניטל עיין
בכורות דף ל״ט ע״א ונ״מ ג״כ להך דשם דף מ׳ גבי שני ביצים בכיס אחד אם המום מחמת דחסר הכיס או מחמת דמונח בכיס אחד ב׳ ביצים ונ״מ היכא דיש לו שני כיסים רק הביצים מונחים בכיס אחד או שבכיס השני יש עוד ביצה ועיין תוס׳
חולין דף מ״ז ע״ב גבי שינתה מקומה דמוכח שם דלא דהחסרון הוא משום דאינו במקום שצריך שיהי׳ רק משום דישנו במקום שאינו צריך ונ״מ אם יש לו ב׳ וכ״כ בזה במ״א. ועיין תוס׳
בכורות דף מ״ג ע״א ד״ה הא ובדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ח הי״ב דס״ל דהך נמרחו אשכיו דר״י
בכורות דף מ״ד ע״ב ר״ל הכיס של ביצים ואם לא הי׳ לו מתחילת הבריאה אז הוה אף בבהמה והטעם דאז הוה חסרון הניכר וגם י״ל כמ״ש התוס׳ ב״ק דף צ״ח ע״א דדי שיהא האבר שהחסרון בו בגלוי וכ״כ בזה בהל׳ כלאים גבי הך דקדושין דף כ״ה ועיין בתוספתא כאן פ״ה דחשיב שם סריס אדם וסריס חמה במומין שבאדם ולא בבהמה והיכי משכחת לה וי״ל כגון שנפצע או ניקב ביצה אחת וכשיטת רבינו דס״ל דהני שמיוחדים רק באדם אף שמפורש בקרא כמו גבי מרוח אשך מ״מ לא מחלי עבודה ולכך גרס
בבכורות דף מ״ג דלאו יש דהא מפורש בקרא ומ״מ לא מחלי עבודה ועיין תוס׳ ע״ז דף ו׳ ע״א. והנה באמת לכאורה הא דאמרינן בגמרא דבכורות דף מ״ד ע״א דמרבינן מעיור חורוור והמים הקבועים הא זה קאי על אדם ובאדם אין נ״מ בין עובר לקבוע ואין לומר כמ״ש התוס׳
כתובות דף ע״ה ע״א ד״ה כאן הא רבינו בהל׳ ביאת מקדש ספ״ז כתב דאם עבד בזיהום חילל עבודה ובפ״ו ה״ד לא חשיב מום עובר גבי אדם רק גרב או ילפת ר״ל הני דמבואר במתני׳ דף מ״א ובהל׳ איסורי מזבח פ״ב ה״ז חשיב גם חורור והמים שאינם קבועים וצ״ל דגבי אדם כיון שאח״כ עבר שוב בטל ממנו שם מום למפרע וכעין הך בעיא דפנחס
בכורות דף ל״ט ע״א משא״כ גבי בהמה דנקרבת אין שייך זה וכעין מ״ש התוס׳
חגיגה דף ד׳ ע״א גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך יהי׳ נ״מ לענין הקדש ואז מום עובר כמו החורור וכדומה אז אם אח״כ נתרפא שוב אינו עובר על הקדשו משא״כ גבי גרב וילפת אף שאינם קבועים ולא דמי לזיעה דשם אח״כ הזיעה חוזרת וכה״ג ס״ל לרבינו גבי הך דמבואר בר״ה דף כ״ח גבי עתים חלים עתים שוטה ועיין
יבמות דף קי״ג וכתובות דף כ׳ וכ״מ ובירושלמי תרומות פ״א. והנה רבינו ז״ל בכל דוכתא שמביא זה עיין בפכ״ט מהל׳ מכירה ובהל׳ עדות פ״ט נקט כגון הנכפים ר״ל משום דס״ל דכיון דהוא פעם אחת שוטה בלא סיבה שוב אין הדעת שלו חשוב גדר דעת כלל לדין ועיין
תוספתא שבועות פ״ג במה דאמר שם ר״ע אך נ״ל דזה רק להני סימנים המבוארים
בחגיגה דף ג׳ ע״ב דזה הוה בגדר שטות הלכה למשה מסיני ובהם לא חיישינן להך חששא דיבמות דף פ׳ שמא הבריא בינתיים ועיין רש״י
נדה דף מ״ה ע״ב במשנה ואע״ג דחריף בשאר דברים דזה הוה בגדר גזיה״כ אבל בשאר סימני שטות אז יש לחלק בין קנינים דלא הוה בגדר גזה״כ ובין גיטין וקדושין ועיין
מנחות דף צ״ג ע״א גבי סמיכה דממעט להו משום דלאו בני דיעה וגם קטן כן ומיירי במחוסרי כפרה דאל״ה בל״ז לאו בני הפרשת קרבן הם ועיין
נדרים דף ל״ה ע״ב ובדברי רבינו בהל׳ מחוסרי כפרה פ״ג ה״ו ע״ש ועיין ב״ק דף פ״ו ע״ב דמבואר שם דחרש עדיף מקטן לענין דעת וב״מ דף ח׳ ע״א ומוכח מדברי רבינו פכ״ט מהל׳ מכירה דהוה בגדר פעוטות לענין קנין ונ״מ למ״ד
ביבמות דף ק״ה ע״ב דאשה חולצת קטנה אם הגיעה לעונת הפעוטות שוב חרשת אם לאו טעמא דאמר ואמרה היתה ג״כ חולצת והך דשם דף ק״י ע״א דר״ל דחרשת מעיקרא בת חליצה היא ואח״כ דחה שם מטעם דאינה ראוי׳ לקריאה שם מיירי דהנשואין שלה הי׳ ג״כ מדרבנן אבל בל״ז ודאי דלא מהני דלא ס״ל כר״י. ובזה יש ליישב דברי התוס׳
בכורות דף י״ט ע״ב דכתבו שם דגבי חליצת קטנה הוא רק גזרה משום יבום והוא תמוה דמבואר
ביבמות דף ס״א ע״ב דקטנה מתיבמת ואינה חולצת ע״ש רק דר״ל כגון עד שלא הגיעה לעונת הפעוטות או לעונת נדרים דאז מתיבמת ולא חולצת ועיין מ״ש רבינו בהל׳ שגגות פ״ט ה״ג ובהל׳ ק״פ פ״ב
ובסוכה דף מ״ב ע״ב דמבואר שם לר״י דהוה כמו עונת הפעוטות ועיין
יומא דף מ״ג ע״א דמבואר שם דר״י ס״ל דקטן עדיף מחרש ושם יש שני גירסות אם בעי דוקא קטן שיש בו דעת או אין בו דעת וזה תליא אם בעי כונה לטהרה או לא עיין בתו״י
יומא דף מ״ג דס״ל דלא בעי ורש״י שם דף י״ד ע״א
וסוטה דף ל״ט ורש״י
סנהדרין דף ע״ז ע״ב ד״ה והזה וכן ס״ל לרבינו בפ״י מהל׳ פרה ה״ז דבעי כונה ע״ש. עכ״פ כך דגבי שוטה דיש לו סימנים המבוארים בגמרא אז אף אם פעם אחת הוא שוטה גמור וסימני שטות אחרת אז אם גם אז הוא שוטה ובזה יש ליישב מה דמבואר
בבכורות דף מ״ה ע״ב ותוס׳ שם דף ל״ז ע״א דמשמע שם דלא מחללי עבודה וי״ל כה״ג וע״ש דף מ״ד ע״ב גבי רוח קצרית כו׳ ובדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ח הט״ז אך רבינו ז״ל מחלק כך דכל היכא דהשטות בא לו ע״י איזה סיבה אז כשתסלק ממנו הסיבה הרי הוא פקח גמור וכעין דאמרינן
ביבמות דף ס״ו פומייהו הוא דכאיב לו וכ״מ בזה אבל בלא סיבה אז הוא שוטה לעולם אך בהל׳ חמץ פ״ו ה״ג שם דייק רבינו דרק שנתרפא אז צריך לאכול מצה משמע אבל בל״ז פטור אף שנסתלק ממנו הסיבה שגרמתו להיות שוטה וצ״ל כמש״כ דכיון דנתרפא איגלאי מילתא למפרע דהוה בר חיובא ולכך לא אמרינן גבי׳ גדר דיחוי ועיין תוס׳
חגיגה דף ב׳ ע״א ד״ה תשלומין ותוס׳ ב״מ דף קי״ב וכ״מ בזה ונ״מ אם הדיחוי הוא בגדר פטור או בגדר אריא הוא דרביע עלי׳ ובמ״א אבאר זה. עכ״פ לגבי ביצה אחת הוה רק כמו חסר מקצת אבר ולית עליו שם חסרון מבפנים ועיין תוס׳
חולין דף י״ז ע״ב ד״ה פגימת ובאמת י״ל דלכך לר״י אף אם לא נמצא הביצה לא הוה בע״מ משום דזה הוה כמו מומין שבסתר משום די״ל דהביצה דבוקה בכסלים גם לדינא אין נ״מ כיון דאסור לשחוט לר״י שמא ישנו בכסלים וא״כ לא שייך בה פדיון גם בקדשים וגם לא הוה דומיא דפסח וכ״כ בזה בח״א בהל׳ יו״ט וכן נראה דגבי זובן המבואר
בבכורות דף ל״ח ע״ב דמבואר שם דדוקא נפגם ולא ניטל וכן גבי זכרות דגם נפגם לא הוה מום זה כשר אף להקריב דכיון דהדר בריא לא הוה מום כלל וכמו גבי אוזן וי״ל דזהו הכונה דהתוספתא דסריס אדם פסול רק גבי אדם ולא גבי בהמה ר״ל כה״ג ועיין
יבמות דף ע״ה ע״ב ע״ש ובאמת מדברי רבינו נראה דהיכא דהוה טעם דחרוץ לא בעי כלל השיעור דחגירת ציפורן ולכך בפ״ז מהל׳ ביאת מקדש ה״ד גבי ריס ובפ״ב מהל׳ איסורי מזבח ה״ד וה״ג לא כתב שם שיעור דחגירת ציפורן ודלא כרש״י
חולין דף י״ז ע״ב וגבי ריס דייק בכ״ש והך דין דדף מ׳ ע״ב גבי נפגם עצם ידו כו׳ זה לא הביא כלל רבינו ודלא כמ״ש הכ״מ בפ״ז מהל׳ ביאת מקדש ה״ד משום דס״ל דאנן לא קי״ל כרחב״א רק גבי זנב פסק כן משום משנה דדף ל״ט ע״ב ונשבר הוא מהך דדף ל״ה ע״א דמבואר שם דהוה מום ובתו״כ פרשת אמור יליף לה מאו שבר וי״ל דפגימת עצם ג״כ הדרא בריא וכעין מ״ש התוס׳
נדה דף נ״ה ע״א ד״ה בשר ע״ש ועיין רש״י
זבחים דף ע״ד ע״ב ד״ה נקובת הקוץ ע״ש דכתב ג״כ משום דהדר בריא לא הוה מום ומשמע דכשרה להקריב מיד וכמש״כ כיון דאין על זה שם אבר רק משום חסרון ולקמן בהל׳ ביאת מקדש אבאר זה. והנה רש״י ז״ל פי׳
בבכורות דף ל״ד ע״א ד״ה הצורם בכהן קמיירי והנה לכאורה קשה דהא מבואר בירושלמי פיאה פ״ה גבי המגדיש על מתנות עניים אף אם אחרים גדשו שלא מדעתו מכל מקום קנסינן וכן כתב רבינו לקמן פרק ד׳ ה״ז ועיין בירושלמי פ״ח דיבמות גבי משוך דמבואר להיפך ועיין רש״י
ביצה דף כ״ז ע״א וכ״כ בזה בח״א אך באמת רש״י כאן קאי רק אר״א דקנסו אותו עולמית על הבכור לא על המום דס״ל דלחכמים הוא מן הדין דלא ישחוט ומטעם הספרי שכתבו התוס׳ ולכך פי׳ שם
ובגיטין דף מ״ד על הך דלא קנסו בנו אחריו זה רק לר״א וס״ל כמו שפסק רבינו בהל׳ פהמו״ק פי״ח ה״ה גבי קדשים והטעם דא״א לעשות היתר חכם והעמדה והערכה על דבר שנעשה על ידי איסור דעל זה לא נתנה לנו התורה רשות וכן ר״ל
בכורות דף ל״ה דנכרי אתי לאחלופי בגדול לא ר״ל על הטלת המום דזה אין חשש כלל למיעבד איסורא עיין תוס׳
עירובין דף מ׳ ויבמות דף צ״ב ע״ב בתוס׳ גבי מזיד ורש״י
בכורות דף ט״ו ע״ב וכ״מ בזה רק דר״ל דאף דגבי עכו״ם לא מקרי נעשה איסור וגם גדר גרמא לא שייך משום דלדעתא דנפשי׳ קעביד כמבואר
בשבת דף קכ״א וכ״מ מ״מ חיישינן דילמא יתירו בכור ע״י מום שיעשה בו ישראל ולא קאי על איסור הטלת מום וכה״ג כ׳ בח״א על הך דשבת דף קל״ט גבי כשותא בכרמא בהל׳ מאא״ס ע״ש ושם דף קנ״ג. אך כל זה במום דבעי דוקא חכם וכן הדין גבי נדרים היכא דבעי רק חכם כמו בלא פתח וכמש״כ בח״ב בהל׳ שבועות אם התיר שלא כדין ג״כ לא הוה היתר ועיין
בנדרים דף כ׳ ע״א ודף ס״ה ע״א גבי שלא בפניו וכן נ״ל גבי הך דין דנגע המובא
בבכורות דף ל״ד ע״ב דאם קצצה מתכוין שם ר״ל ג״כ דכיון דקי״ל דגבי נגע כ״ז שלא טיהרו הכהן הוא טמא עיין ירוש׳ פ״ו דפסחים ובדברי רבינו בהל׳ טו״צ פ״ט ה״ג ע״ש המחלוקת דתנאי אם יכול הכהן לטהר אותו וכן מה דבעי שם ר״פ אי טהור תנן כו׳ ר״ל אם הכהן יוכל לטהר אותו תכף או ימתין ודלא כדמשמע שם מתוס׳ ד״ה מקמייתא ע״ש ולפי״ז אם עבר הכהן וטיהרו י״ל דלא מהני וכמש״כ ובזה יש לפרש דברי הירוש׳ פ״ו דפסחים הנ״ל ובתו״כ פ׳ תזריע יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהי׳ טהור כו׳ ואיך ס״ד לומר כן רק דר״ל כה״ג דבאמת אין עליו טומאה רק דחכמים לא נתנו לו רשות לראות אותו וי״ל דגם מן התורה כן ושוב אף בדיעבד לא מהני הטהרה שלו ולכך פי׳ רש״י דהך דקנס דהיינו לר״א קאי אכהן דוקא דלאסור לעולם דוקא שלו וכן גבי משוך דכיון דמשוך ס״ל לר״י דלא ימול לעולם כמבואר
ביבמות דף ע״ב ע״א והוא דבר שבגופו אם אחרים משכו אותו לא קנסוהו. ובמש״כ לחלק בין דבר דהוא ממילא ע״י הדין ובין דבר דבא ע״י סיבה י״ל ג״כ הא דמבואר
בבכורות דף י״ב ע״ב גבי בהמת שביעית דפטורה מן הבכורה וגרס רבינו שם הטעם משום דהוה כמו סחורה בפ״ה מהל׳ בכורות ה״ט ר״ל משום דעי״ז הולד דנפטרת מן הבכורה ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר״ע ור״ט
בבכורות דף י״ט ע״א גבי בכור לד״א ושם דף י״ז גבי יצאו שני ראשים וע״ש דף ט׳ ור״ל אם הפטור מה שקדמו אחר או מה שהוא אינו ראשון ובפרט למה דס״ד שם דף ט׳ דריה״ג אף דס״ל א״א לצמצם מ״מ לא קדוש רק אחד הרי חזינן דאף במקום שיש אחר שהוא כמוהו מ״מ יש עליו דין בכור ועיין
הוריות דף י״ב ע״ב גבי מלכי יהודא ומלכי ישראל דשניהם יש עליהם דין דאין על גביו כו׳ וכן נ״מ למ״ד בב״ב דף ק״ל ע״א דגם בת במקום בן דבריו קיימין רק במקום דאיכא בכור לא אם הי׳ לו רק בן ובת והבן הי׳ הבכור אם יש עליו שם בכור כיון דאין אחריו בן ויהי׳ נ״מ להך דין אם אמר שתורישנו בתו ועיין מש״כ הרשב״ם ב״ב דף קכ״ה ע״ב ד״ה אמר ר״פ דמשמע שם דגם אז יש עליו שם בכור ועיין תוס׳
סנהדרין דף ס״ד ע״ב דאם אין לו אלא בן אחד מיקרי כל זרעו ע״ש. ובאמת זה תליא במה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ בכורות פ״ד הי״ד אם דבר שאינה קדוש בקדושת בכורה אם פוטר מן הבכורה ע״ש וא״כ נמצא דהוה כמו סחורה דע״י הראשון נפטר השני ואמאי גבי חלה ג״כ אין עלי׳ שם סחורה דע״י החלה נפטרת השאר ודוחק לומר דדבר הגורם להטבל הוא החלה דהרי דבר שאין בו מציאת הפרשה אין עליו שם טבל עיין
פסחים דף ל״ג גבי אחמיץ במחובר וכבר הארכתי בזה לעיל אם טבל איסור עצמיי או לא אך באמת כך דגבי בכור דהוא מאליו שפיר שייך לומר דהתורה לא תעשה דבר שיהי׳ גורם לעקור דין משא״כ גבי חלה דהוא עושה זה לא שייך זה וכעין הך דסוטה דף ו׳ ע״א מי קרמינן עלי׳ בע״כ ובהך דגיטין דף פ״ג ע״א גבי גורם לעקור דבר מה״ת ע״ש ובירוש׳ שבת פי״ג ה״ג את גרמת לו ע״ש וה״נ כן ועיין תוס׳
נזיר דף כ״א ע״ב ד״ה אלא אם יכול לגרום שיבוטל נדרו ע״ש ושם דף כ״ב אך באמת לשיטת רבינו דס״ל בהל׳ נדרים פי״ג ה״ב דצריך שהוא יכוון לעקור הנדר מעיקרו אף לדידן דס״ל מגז גייז ע״ש א״ש וזה מהך דנדרים דף ע׳ וכ״כ בזה בח״ב. עכ״פ כאן איך מתחייב המחצה שלא הביאה מתחילה שליש במה שהתחיל לקצור התבואה שכבר נתחייבה תחילה וצ״ל כמש״כ לעיל דמ״מ אף שכבר נתחייב זה רק אח״כ לכשיקצור ולכך מועיל שפיר לענין שיחול עלי׳ שם קצירה לענין שיתחייב המחצה השני וכעין דאמרינן
בזבחים דף ס״ט ע״א אם הועילה שחיטה להתחייב כו׳ ועיין תוס׳ ב״ק דף ע״ו ע״א ד״ה שחיטה ע״ש ועיין
חולין דף פ״ה ע״ב במה דאמר ש
[
השמטה לדף מ״ו ע״ב. במ״ש בזה בח״א לענין שני דברים המעכבים זא״ז אם כל אחד הוה דבר שלם או רק חצי דבר ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר״י ורבנן
סוכה דף נ״ד ע״ב גבי תר״ת אם זה מיקרי דבר אחד או דברים נפרדים המעכבים זא״ז ואמר שם כיון דחזינן דפעם אחת ישנו זה בלא זה גם השני הוא דבר נפרד בפ״ע וכעין מ״ש רבינו בספר המורה ח״ב כי כל דבר המורכב ואין אנו יודעין אם הוא דבר אחד או שנים כשנמצא אחד מההרכבה בפ״ע מוכרח שגם השני ישנו בפ״ע ע״ש בפ״ע עיון ב׳ ועי׳ מ״ש הר״ן ז״ל
בנדרים דף פ״ג ע״ב גבי נזירות לענין טומאה כה״ג ועי׳
במנחות דף ח׳ ע״א בהך מחלוקת דרב ור״ח אם זה קדוש בלא זה דרב ס״ל כיון דזימנין משכחת לה דהם דברים בפ״ע שוב הוה דברים נפרדים אף דמעכבים זא״ז ובאמת ר״י ורבנן דמנחות דף כ״ז גבי אגד אזלי לשיטתייהו
בסוכה דף נ״ד ע״ב הנ״ל אם זה דבר אחד או שני דברים המעכבים זא״ז ונ״מ ג״כ לענין בל תוסיף אם מוסיף על פרט מהמינים על המנין שלהם דאם נימא דזה רק פרט מהדבר לא דבר שלם בפ״ע אם מוסיף על מנינם לא שייך ב״ת דזה בפ״ע לא חשוב כלל והוה כמו הך דאמרינן
בחולין דף קכ״ט כשישמש מעשה עץ שימש ר״ל דהפרטים אין עליהם שם דבר כלל ע״ש בתוס׳ וה״נ כן רק בערבה דחזינן דהיא נחשבת פעם אחת למצוה בפ״ע במקדש י״ל זה ועי׳ בדברי רבינו בפ״ז מהל׳ סוכה ומ״ש התוס׳ ר״ה דף ט״ז ודף כ״ח ע״ב דאמאי לא שייך ב״ת גבי תקיעת שופר ע״ש הנה באמת כך דכ״כ בח״א דכיון דקי״ל דגבי תקיעה עיקר המצוה הוא השמיעה וגם התוקע בעצמו רק מה ששומע וכעין מ״ש רש״י
סנהדרין דף ס׳ ע״א גבי מגדף גבי קריעה והרמב״ן ז״ל במלחמות
כתובות דף כ״א ע״ב גבי שנים המכירין חתימות ידי עדים מעידין כו׳ דגם הם שומעין מפי עצמם ומה דמבואר בגמ׳ שם בר״ה דצריך לכוון להוציא אחרים לא ר״ל שהם מוציאים את אחרים שגם אחרים שומעין כמוהם רק דר״ל כך דהנה כ״כ במה דמבואר
בכריתות דף י״ט ע״ב דכונה לא ר״ל המחשבה רק דר״ל הדבר מה שצריך ונ״מ דאם הי׳ צריך תקיעה וקסבר דבעי תרועה ונתכוון לעשות תרועה ועלה בידו תקיעה יצא דלא בעי רק שיכון לעשות דבר מה שצריך וזה הוה כעין עקירה בטעות דמנחות דף מ״ט וזהו ג״כ כונת הגמ׳
ברכות דף י״ב גבי נקט כסא דשכרא ע״ש דר״ל ג״כ זה הבעיא אם צריך מחשבה ואז לא יצא ואם די בכונה יצא וזה ר״ל ג״כ הך דר״ה דף ל׳ שומע דומיא דמשמיע ר״ל דהתוקע בעצמו א״צ שיכון שיצא בזה התקיעה דהרי אינו יוצא כלל בזה רק צריך שיכוון שהוא תוקע לשם מצוה או לשם תקיעה ועי״ז יש עליו שם תקיעה וא״כ ממילא שמע תקיעה וה״נ השומע כן או דהתוקע צריך שירצה שגם אחרים ישמעו את תקיעתו וממילא הם יוצאים וא״כ לפי״ז הא באמת השמיעה מה ששמע כבר אזל לו רק מה שצריך להתקיעה מצטרף ואידך אזל לו ועי׳
ברכות דף נ״ג ע״א גבי שלהבת
ושבת דף פ׳ גבי קלטו כלב ובירוש׳ שם רפ״א ועי׳
חולין דף ע׳ ע״א ברש״י גבי משליך לכלבים וב״ק דף צ״ג ע״ב גבי ראשית הגז
ובחולין דף קל״ח ע״א גבי גזז ומכר וזהו ג״כ כונת הירוש׳ בר״ה פ״ג ופ״ד דאם נתכוין לצאת בתקיעה אחת לשתי תקיעות גם אחת לא יצא דלא ראשו אית לו סופו ור״ל דאין השמיעה שלו מצטרפת כיון דסבר לחלקם לשנים וזה ג״כ טעם ר״ל דס״ל חצי שיעור מותר מה״ת משום דס״ל דגבי איסורים הכמות הוא האיכות אבל אם בשעה שאוכל רוצה לאכול שיעור שלם רק יותר בכדי א״פ אז גם ר״ל מודה כמבואר בירוש׳ רפ״ו דתרומות ועי׳ בהך דזבחים דף פ׳ גבי הזאות מצטרפים ומ״ש התוס׳
יומא דף פ״א ע״א גבי רביעית דם הבא משני מתים ובדברי הראב״ד ז״ל בהל׳ טומאת מת פ״ד הי״ג גבי רביעית דם דאין עליו שם נפש אא״כ מחובר ע״ש. וזה כונת הגמ׳
במעילה דף י״ז גבי רביעית דם שהגיס בה ור״ל אם שייך שם מקצת כיון דהוא עצם אחד ובהל׳ טו״מ אבאר זה. עכ״פ דבעי שיהא עליו שם דבר ועי׳
ביומא דף ס״א בהך מחלוקת דנשפך הדם באמצע הזאות וזה ג״כ כן אם יש על כל הזאה שם דבר בפ״ע ועי׳ נדרים דס״ח גבי הפרת האב והבעל ובזבחים דק״י גבי קומץ ולבונה וע״ש בתוס׳ ושם בע״ב ודף מ׳ ע״ב ודף צ״ג ע״ב גבי קבלת דם בכלי וכן בהך דנדרים דף פ״ג גבי יש נזירות לחצאין וזה באמת תליא בהך מחלוקת דשם דף ג׳ ע״ב היכא דלא נזר רק מא׳ מהם אם חל וע״ש ברש״י דכ׳ שם דהוה גדר איסור חל על איסור ור״ל כך דהנה התוס׳ שם דכ״א ע״א כ׳ דבגדר יד שפיר חל גם בדבר אחד לר״ש ר״ל כך דבאמת כ״כ בהל׳ נזירות דגבי נזירות יש ב׳ הדברים מצד הדין ומצד שאסר על עצמו ועי׳ מ״ש בעהמא״ו פ״ב דביצה גבי תנאי כפול דאומדנא הוה כמו שכפל וכן ר״ל הירוש׳ גיטין פ״ב אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ר״ל דבלשון גירשתי כלול כל הלשונות וכן ר״ל בהך ירוש׳ דחגיגה פ״ב ובתוספ׳ שם הטובל מטומאה לטהרה עלתה לו דבשם טהרה כלול הכל אך כך דיד לא הוה רק בגדר דין מקרא דנדרים דף ג׳ וממילא חל עליו הכל משא״כ בשאמר מפורש אז זה הוה מחמת פיו והשאר צריכין להיות מחמת הדין ובדין נזירות צריך כל הדברים וא״כ על הדבר שנזר בפירוש שכבר חל מחמת הדבור לר״ש דס״ל דאין אחע״א א״א לחול ושוב לא חל כלל דאין נזירות לחצאין ולכך לית לי׳ לר״ש ג״כ דין נזיר שמשון ועי׳
יבמות דף נ״ב ע״ב גבי הך בעיא דר״ח אם מאמר וזיקה הוה עצם אחד או שני עצמים ובהך דמנחות דף כ״ד גבי דין דשבעה לה טומאה ובאמת נראה דגבי עבד
בנזיר דף ס״א ודף ס״ב ע״ב הוה רק הנזירות אצלו דין ולא חיוב דחיוב לא חל עליו כלל דאין נפשו קנויה לו היכא דיש בזה עינוי כמבואר שם ולכך אין בו חצי נזירות וע״ש בירוש׳ דנזירות שלו רק הלכה וכ״כ בזה בהל׳ נזירות אך ר״ח
במנחות דף ח׳ הנ״ל ס״ל דכיון דמ״מ בזה הדבר צריך שניהם שוב הוה זה כדבר אחד ואחד מועיל לחברו וזה הגדר ג״כ דגבי נפשות לא מהני עדות מיוחדת לכ״ע דצריך שיהא אחד מעיד על חבירו וכעין מ״ש רבינו ז״ל בהל׳ יסודי התורה פ״ח ה״ב ועי׳ בדברי רבינו בפ״ד מהל׳ עדות ה״א דצריך ג״כ שיעידו בב״ד אחד ועי׳ ב״ב דף קס״ה ע״ב
ובגיטין דף ל״ג ע״ב והנה בירוש׳ סנהדרין פ״ח סה״ה במה דאמר שם ר״י דאם אחד מב״ד הראשון מת אינו נסקל והקשה שם דמאי קמ״ל הא מבואר זה במשנה ותירץ דקמ״ל דלא מצטרפי לעשות עכ״פ כמן גנבה ראשונה ע״ש אך בתוספ׳ פי״א דסנהדרין מבואר דמצטרפי גם לחייבו מיתה וטעם הירוש׳ דלא מצטרפי גם לאחת דלפי זה יהי׳ צריך לגנוב עוד פעם שלישי ושוב יהי׳ עליו דין כיפה וכמו הך דסנהדרין דף פ״א דהוה מלקות של כריתות ובמ״א אבאר זה. וכן ס״ל לרבינו בפ״א מהל׳ עבודת יוהכ״פ דשבת שחל להיות ביוהכ״פ חל גם שם יוהכ״פ על הקרבנות של שבת וצריך דוקא כה״ג וכ״כ בזה בח״א סוף הלכות עירובין וראי׳ לזה מדאמרינן
בפסחים דף נ״ט ע״ב דכיון דקי״ל דחלבי שבת קרבין ביו״ט יכול להקטיר חלבי ק״פ אם חל להיות ע״פ בשבת בלילה ע״ש ובדברי רבינו בפ״א מהל׳ תמידין ומוספין אך לפי שיטת התוס׳
יומא דף מ״ו ע״א דבשעת המערכה של תמיד אז קרבין אף בשבת ויוהכ״פ רק דמחלוקת אם יכול לעשות לה בלילה מערכה בפ״ע וא״כ לפי״ז אם חל ע״פ בשבת דאז של תמיד ושל מוסף ודאי קרב בלילה יכול להקריב עמהם גם של פסח ובאמת קשיא לי למה דחק הגמ׳
בפסחים דף נ״ח ע״א בהך מחלוקת דר״י ור״ע כסדרו בחול כו׳ דברי ר״י ור״ע ס״ל כסדרו בע״פ ע״ש דלמא ה״פ דהנה לפי המבואר שם דף נ״ט ע״ב בתוס׳
ושבת דף קי״ד ר״י ס״ל חלבי חול קרב ביו״ט ולר״ע רק אם חל בשבת וא״כ לפי״ז י״ל כך דהא דאמרינן במשנה דאם חל ע״פ להיות בע״ש מקדים דזה אתיא כר״י וא״כ בשלא חל בע״ש אז האימורים של הפסח יכולים ליקרב בלילה לכך מאחרין משא״כ אם חל בע״ש אז ע״כ צריך להקדים מחמת הקטרת האימורים משא״כ לר״ע ס״ל דאם חל ע״פ בחול צריך להקדים כמו אם חל בע״ש כיון דאסור להקטיר האימורים בלילה אך אם נימא כשיטת התוס׳ יומא הנ״ל א״ש גם י״ל דהיכא דאין שהות להקריבם ביום שוב אסור להקטירם בלילה דלא מיקרי נתותרו כמו בהך דפסחים דף נ״ט ע״ב ועי׳
חגיגה דף ח׳ ע״ב שפסק היום ע״ש ובתוס׳
מנחות דף כ״ו ע״ב דמנחה אם נקמצה קודם תמיד די בכך ויכול להקטירה אח״כ ויהי׳ נ״מ גבי קרבן אם די בשחיטה וקבלת הדם קודם תמיד של בין הערבים אף דזריקה יהי׳ אח״כ ועי׳ תוס׳
יומא דף כ״ט ומנחות דף מ״ט ובירוש׳ יומא פ״ב ה״א גבי קומץ שנתנו על מערכת לילה כו׳ ר״ל אם הקטרת הקומץ דומה לזריקה בלבד או גם להקטרת האימורים ועי׳
פסחים דף ע״ז ע״ב וכ״מ ובאמת הנה בירוש׳ פסחים פ״ה ה״ג מבואר דאף דקי״ל דגם הקטרת אברי תמיד צריך שיהי׳ קודם הפסח זה רק אם הפסח הוא חי אבל אם נשחט קודם אף דקי״ל דממרסין בדמו רק עד שיזרוק דם התמיד ולא עד שיקטיר ובזה א״ש מה שמקשין דאמאי לא מוקי הגמ׳
בפסחים דף נ״ט ע״ב הך דכל הלילה ילין דמיירי שעדיין לא נקטרו אברי תמיד כמ״ש התוס׳
מנחות דף מ״ט ע״ב אך משום דשם קאי לפי שיטת הירוש׳ ג״כ אערב פסח כמ״ש שם התוס׳ ובע״פ הדין דצריך להקטיר גם אברי התמיד קודם שחיטת הפסח וא״ש. עכ״פ איך ר״ל הירוש׳ שם דגבי שחוט רק זריקת דם התמיד קודם לזריקת דם הפסח ואח״כ יקטיר אמורי פסח תחילה ואח״כ של תמיד או ר״ל דאחר זריקת דם הפסח יקטיר אברי תמיד ואח״כ אימורי פסח וזה תליא כיון דלא נתקיים עשיית התמיד קודם הפסח שוב יהי׳ כמו בכל קרבנות דהם קודם לתמיד של בין הערבים. אך אם נימא דגם קבלת הדם קודם התמיד שוב גם בכל הקרבנות יכול להקריב אח״כ לא שייך זה. ובאמת היכא דלא חזי ע״י שאסור אם זה מיקרי כמו נתותרו כ״כ בזה בהל׳ ציצית פ״ג ה״ו דמלשון הגמ׳ דפסחים דף ס״ח ע״ב במה דאמר ר״ש חביבה מצוה כו׳ לכאורה משמע דאף אם נימא דאסור להקריב ביום מ״מ יכול להקטירם בלילה ועי׳
בביצה דף כ״א ובמנחות דף מ״ח דנקט שם ע״מ להקטיר אימורים לערב ולא נקט ויקטיר וכן מדברי רבינו ספט״ז מהל׳ פסוהמו״ק וע״ש ברש״י ביצה ובתוספ׳ לא נקט כן ול״ל זה אך כך דהנה כ״כ בהל׳ מא״ס פ״י אם שייך גבי דם לומר כמו גבי קומץ בהך דזבחים דף מ״ג היכא דמקצת אסקיה אמערכה דהוה גם אידך כן וגם אם נימא מדם לאימורים כה״ג כיון דלא מעכבי ואף דמבואר
במכות דף י״ט דדם ובשר חדא מילתא הוא אך י״ל דזה הוה כמו דאמרינן
במנחות דף י״ד ע״ב דהיכא דערבינהו מיערב והיכא דפלגינהו מיפלג ה״נ גבי דם ובשר כך וא״כ אם זרק ע״מ להקטיר דהוה כמו ערבינהו שוב הוה כמו משלה בהם האור ושרי להקטיר לכ״ע ובל״ז לא משום דאסור להקטירם אחר תמיד כיון דביום לא הי׳ ראוי ועי׳
פסחים דף ס״ט ע״ב מה דאמר שם דלר״א כיון דחזי לאכול אם היו מגין עליו שפיר שוחטין עליו והתוס׳ שם דף נ״ט ע״א כ׳ דהיכא דאסור להקריב לאחר תמיד אין שוחטין עליו וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ״ש בהל׳ ציצית שם ונ״מ לדידן לשיטת רבינו בפ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב גבי טמא מת בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי׳ אם חל ז׳ שלו להיות בע״פ שחל להיות בשבת אם מזין עליו דלא שייך הך טעם דהל׳ ו׳ שם ועי׳
בפסחים דף מ״ח גבי מדומע אף דהוה רק מדרבנן ואין לומר דאיסור הנאה שאני וכעין מ״ש רבינו ספט״ז מהל׳ מכירה אך מהך דזבחים דף פ״ח ע״ש ברש״י ותוס׳ דלא ס״ל כן:
ע״כ השמטה]
