×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אחד אבות נזקין ואחד התולדות, אם היה האב מועד, תולדתו מועדת, ואם היה תם, תולדתוא כמוהו:
וכל אבות נזקין וכל תולדותיהן מועדין מתחילתן הן, חוץ מקרן ותולדותיו שהן מתחילהב תמין עד שיועדו, כמו שביארנו:
[The following laws apply with regard to] the major categories of damages and their derivatives. [If a person's property is considered] mu'ad with regard to the major category, it is considered mu'ad with regard to its derivatives. [If it is considered] tam with regard to the major category, the same law applies with regard to its derivatives. From the outset, [a person's property is considered] to be mu'ad with regard to all the major categories of damage and their derivatives, with the exception of goring and its derivatives. In that instance, [an animal is considered] tam until it has been deemed prone [to goring],⁠1 as explained.⁠2
1. The Ra'avad emphasizes that when an animal has been deemed prone to cause damage through goring or one of its derivatives, it is deemed mu'ad only with regard to the particular activity that it performed repeatedly, but not with regard to any of the other derivatives of goring.
2. See Chapter 1, Halachah 4-5.
א. ד (מ׳תולדתו׳ הראשון): תולדותיו מועדות... תולדותיו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ב. ב1, ת1: בתחלה. ד (גם פ, ק) [עד ׳תמין׳]: תמים (ק: תמין) בתחלה. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
אֶחָד אֲבוֹת נְזִיקִין וְאֶחָד הַתּוֹלָדוֹת אִם הָיָה הָאָב מוּעָד תּוֹלְדוֹתָיו מוּעָדוֹת וְאִם הָיָה תָּם תּוֹלְדוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְכׇל אֲבוֹת נְזִיקִין וְכׇל תּוֹלְדוֹתֵיהֶן מוּעָדִין הֵן מִתְּחִלָּתָן חוּץ מִקֶּרֶן וְתוֹלְדוֹתָיו שֶׁהֵן תָּמִים בַּתְּחִלָּה עַד שֶׁיּוּעֲדוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
אחד אבות נזיקין ואחד התולדות אם היה האב מועד תולדתו מועדת – א״א הא לא מיחוור, דהא אפילו מקרן לקרן אמרו (בבא קמא מה,ב): מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל, כל שכן לביעוט רגל או לנשיכת שן, והוא עצמו לא כתב כן למעלה (א,ד-ה). ואולי כך רצה לומר: תולדותיהן כיוצא בהן – כמו שהיא מועדת מתחילתה לאכילת פירות כך היא מועדת להתחכך בכותל להנאתה, וכן כולן.
אחד אבות נזיקין וכו׳ עד תולדותיו כמוהו: כתב הראב״ד ז״ל הא לא מיחוור וכו׳:
ואני אומר תמה אני אם דבר זה יצא מפיו הקדוש שהרי כתב בגמרא זאת הפיסקא מה שחישב עליו הכותב בתחלתה וז״ל וכל אבות נזיקין וכל תולדותיו מועדין מתחלתן הן חוץ מקרן ותולדותיו שהן בתחלה תמין עד שיועדו כמו שביארנו עכ״ל. ועוד שאילו היה דעתו כך היה כותב בלשונו הצח בתוספת מלה ואם היה האב מועד מתחלתו כו׳ שהכל יודעין דעת שפתיו ברור מללו אבל ודאי הוא הסכים על האמת כאשר פירש ר״י אלפס ז״ל ריש גמרא בבא קמא אהא דבעי תלמודא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לא, פירוש כיון דקי״ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם שהזיק משלם חצי נזק מגופו בעי למידע תולדות דהנהו אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם מן העליה ותם תולדה דידיה כותיה דמשלם ח״נ מגופו או דילמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל ומאי נינהו חצי נזק צרורות ואמאי קרי לה תולדה דרגל דמשלם מן העליה ולפטרה ברה״ר עכ״ל. הנה עיניך רואות שפירש בלשונו תחלה דכל מועד תולדה דידיה כוותיה ואחר כך הפשיטות וכן עשה ר״מ ז״ל ממה שכתב תחילה הפיסקא הזאת בלשונו בפירושו וסוף הפיסקא מ״ש כדפשטינן לה בגמרא לקמן והיא האמת והדין עמו שחייב אדם לומר כלשון רבו וגם בזה דקדק שגמר כמו שביארנו וזה פשוט ואינה צריכה לפנים וכ״כ הר״מ ז״ל מקוצי בהסכמת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל וכן משמע לי בירושלמי ריש פ״ק דב״ק דגרסינן תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה ר׳ יצחק מקשי נגיחה ונגיפה עיקר הם ואת עביד להו תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות ע״כ, אלמא מדכיילינהו בהדדי התולדות באבות תליין, ומה שהקשה מקרן ימין ושמאל י״ל שאני קרן דכל חד וחד אב הוא בפני עצמו ולאו הא בהא תליין:
אחד אבות נזיקין וכו׳ – מאמרו זה מבואר שהוא באותן המועדים מתחלתן בשן ורגל אבל הקרן שהועדה ליגח אין תולדותיה מועדין וכמו שנתבאר פ״א. ומאמרו שהתולדה כאב, רפ״ק דב״ק:
אחד אבות נזיקין וכו׳. פי׳ דשלשה הם כמ״ש בפ׳ הקודם, ב׳, ״שן״ ו״רגל״ הם מועדין מתחילתן, ותולדותיהן דהיינו חיכוך בכותל להנאתה והזיקה בשערה וכו׳ כמ״ש שם, והקרן הוא התם ותולדותיהן נגיפה וכו׳. יעו״ש. ואם הועדה לאב לא הועדה לתולדה כמ״ש הרב המגיד ז״ל, נמצא שרבינו לא דימה התולדה של תם לאב אלא בהיותו תם דוקא, והראב״ד ז״ל הבין באופן אחר ולכך השיג עליו, ועיין במגדל עוז.
אחד אבות נזיקין. עיין השגות ועיין מה שכתבתי פ״א ה״ה ופ״ו ה״ז דהעיקר כמ״ש הראב״ד דכוונת רבנו דכל אב שהוא תמות תולדותיו כיוצא בו צריך העדה וכ״כ המ״מ, ועיין מ״ש פ״ז ה״ב.
אחד אבות נזיקין ואחד התולדות אם הי׳ האב מועד תולדותיו מועדות ואם הי׳ תם תולדותיו כמוהו.
בהשגת הראב״ד: הא לא מיחוור דהא אפי׳ מקרן לקרן אמרו מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ״ש לביעוט וכו׳ והוא עצמו לא כתב כן למעלה ואולי כך ר״ל וכו׳.
והראב״ד הבין לכאורה כונתו של הרמב״ם דאם הועד לאב הועד גם לתולדה, והשיג ע״ז ממועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל, וכ׳ עוד והוא עצמו לא כתב כן למעלה, ולכן כתב דכונתו דכמו שהאב מועד מתחלתו לאכילת פירות כן גם התולדה להתחכך בכותל להנאתה וכן כולן וכן כ׳ המ״מ וז״ל מאמרו זה מבואר שהוא באותן המועדין מתחלתן בשן ורגל אבל הקרן שהועדה ליגח אין תולדותיה מועדין וכמו שנתבאר בפ׳ א׳ עכ״ל, וכונת הראב״ד והמ״מ הוא למה שכ׳ הרמב״ם בפ״א ה״ל ד׳ וז״ל, וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו. וכן כ׳ בהל׳ ה׳ ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותה מעשה ואלו הן הבהמה אינה מועדת מתחלתה לא וכו׳ ואם הועדה לא׳ מהן הרי זה מועדת לו, אכן לשון הרמב״ם בכאן אם הי׳ האב מועד תולדותיו מועדות, ואם הי׳ תם תולדותיו כמהו אינו סובל דקאי על תולדות דשן ורגל וקרן דלא שייך בזה לשון אם הי׳ ונראה שבא כאן הרמב״ם לבאר שיטתו בפ״א הל׳ ו׳ דסובר דחמשה חיות המזיקים הן מועדים בכל מיני היזק שיזיקו, ולא פסק כשמואל ולא כשיטת התוס׳ והרא״ש דדוקא במה דאורחייהו ממש כמו ארי לדרוס וזאב לטרוף זהו שביאר לנו הרמב״ם דאין לחלק כלל בין אב לתולדה וכל דין שיש לאב כן יש לתולדה שלו, איברא דגבי הני חיות המזיקים לא הוי עיקר אורחייהו באבות דכתיב בקרא דהיינו להזיק בקרן, אכן אפשר דדעת הרמב״ם דדוקא בשור הוי קרן אב, וכמו שכ׳ בפ׳ א׳ הל׳ י׳ שלשה אבות בשור הקרן והשן והרגל, משום דבשור כתיב בקרא נגיחה ועיקר אורחי׳ דשור אם הוא מזיק הוא להזיק בקרן, אבל בשאר חיות דלית לה קרן כלל, וזה ע״כ ליכא למימר דלית להו אב דהא ילפינן שור שור משבת דכל בהמה וחיה חייבין על נזקיהן, א״כ ע״כ גבייהו הוי אב מה דעיקר אורחייהו ותולדה הוי מה דלא הוי עיקר אורחייהו, ולפיכך פרט הרמב״ם בפ״א הל׳ ו׳ נגיחה ונשיכה ודריסה, משום דנשיכה ודריסה הוי עיקר אורחייהו בחיות המזיקים וזהו אב שלהם וכתב וכיוצא בהן לרבות התולדות [ובאמת לשון נגיחה תמוה דהא הני ה׳ חיות אין להם קרן ואולי בקרן תלושה ועכ״פ לא הוי אב וצ״ע,] וזהו שפירש הרמב״ם בכאן דאחד האב ואחד התולדה שוין ואם הי׳ האב מועד היינו בכל בהמה וחיה לפי מה שהיא אם היא מועדת מתחלתה בדין האב כך היא מועדת בדין התולדה:
(הקדמה)
פתיחה לפרק שני
פרק זה עוסק בנזקי הרגל ותולדותיה. המבנה בכללותו הוא לפי סדר המשניות המופיעות בפרק שני של מסכת בבא קמא, העוסקות בנזקי הרגל ותולדותיה, והסוגיות שעליהן. אלו פותחות בנזקי בהמה, ממשיכות בתרנגולין, ומסיימות בנזקי הכלב והגדי. פתח רבינו בדין הרגל לפי שבה סיים את הפרק הקודם, וחזר אחורה לשן בפרק הבא והוא על פי סדר המשנה (ראה תוספות בבא קמא יז,א ד״ה כיצד).
את הפרק הקודם סיים רבינו בביאור כי בשור ושאר בהמות הדומות לו ישנם שלשה אבות נזיקין, הקרן והשן והרגל, ולכל אחד מאבות הללו ישנן תולדות. בפרק זה פותח בקביעה שבדרך כלל התולדות של כל אב יש להן האיפיונים העיקריים של האבות, בין לחייב בין לפטור, וממילא דיני תשלומיהן כדין האבות, שהרי גובה התשלום לכל מעשה נזק נקבע על פי אמת המידה שהוצעה לעיל (א,ב): האם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה, או האם שינתה ועשתה מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד.
ישנו חריג אחד: הצרורות המנתזות מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה, שתולדות רגל הן ולגבי פטור וחיוב דינם כמו רגל – אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק בלבד.
תחילה מציע רבינו דין צרורות הרגיל, ומפרש שדינו כרגל שמשלם ממיטב ופטור ברשות הרבים שהרי יש רשות לבהמות המבוייתות ללכת ברשות הרבים, ונזק מצרורות אינו שכיח כל כך. (א-ד)
ממשיך ודן במקרים של צרורות משונים בבהמה, ומסכם בהבחנה בין אופי החיוב של צרורות לחיוב קרן – חצי נזק של קרן הרי הוא קנס, ואין חייבים קנס אלא על פי עדים, אבל המודה בקנס פטור; אולם חצי נזק צרורות שהוא משום רגל – דינו כשאר חיוב ממון. תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים אם היו בכלים אוכלים – משלם על הכלים חצי נזק צרורות, כי מעשים כאלה הם כדרכם, ולהם דין צרורות; ואם היה הכלי ריקן – הרי זה משונה ומשלם חצי נזק קנס. (ה-ט)
תרנגולים שקשרו על רגליהם חוטין או רצועות לזיהוי או לשמירה, והלכו, ונסתבכו כלים בחוטים הללו ונשברו – הרי זה נזק של צרורות שמשלם חצי נזק בלבד. אבל אם נקשר החוט על רגליהם מאליו, הרי דינו כבור המתגלגל. וממשיך ומפרט דינים נוספים בצרורות של תרנגולים. (י-יד)
בעלי חיים קטנים, כגון כלב וגדי, יש שגם קפיצה היא אצלם מעשה כדרכו ודינו רגל, ויש שהוא נידון כשינוי והוא קרן; ויש להם גם דין צרורות. כמו כן יש שהכלב מוליך את הגחלת ובעל הגחלת חייב משום אש, ובעל הכלב פטור מפני שאינו אלא המוליך את המזיק. המשסה את הכלב והזיק לאחר – בעל הכלב חייב חצי נזק, שמעשה זה נחשב שינוי לגבי כלב. הפרק מסתיים בקביעת הכלל: ״כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור״, ומבאר מתי שייך כלל זה ומתי לא. (טו-כ)
(א-ג) אחד אבות וכו׳ – בבא קמא ב,א:
מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? ... (שם ע״ב:) אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו... תולדה דקרן כקרן... (שם ג,א:) תולדה דשן כשן... (שם ג,ב:) תולדה דבור כבור... תולדה דאש כאש... וכי קאמר רב פפא – אתולדה דרגל. רגל? הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל! בחצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה. ואמאי קרי לה תולדה דרגל? לשלם מן העלייה. והא מבעיא בעי רבא! דבעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מן העלייה משלם? לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה. לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברשות הרבים.
רי״ף בבא קמא רמז א:
מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לא? פירוש: כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא, וחצי נזק קנסא הוא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה, ותם משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע, הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו, דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נזק שלם מן העלייה, ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו, או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן? ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל, ומאי ניהו, חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק. ואמאי קרו לה תולדה דרגל, דמשלם מן העליה ולפוטרה ברשות הרבים.
הרי״ף מסביר שהשאלה היא האם התולדה יש לה כל דיני האב – כלומר, כיון שמצאנו בקרן אפשרות של תמות או מועדות, הוא הדין תולדה דקרן תחילתה תמה ותתכן בה העדאה. שאלה זו יש לה ענין בייחוד בהשוואה להלכות שבת. גם שם אנו מוצאים אבות ותולדות, אבל יש ששונה דין התולדה מדין האב. למשל, ראה הלכות שבת ח,ז: ״ואין דישה אלא בגידולי קרקע. והמפרק הרי הוא תולדת הדש״. וראה שם ד״ה שיהיה בדם, הבאתי תשובת רבינו אברהם בן הרמב״ם (ברכת אברהם סי׳ יח): ״... שהתולדה אע״פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב, אלא הפרש יש בינהם... הדישה שהוא האב ועין האב, אינה אלא בגדולי קרקע; ומפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע״. אבל שונה הוא דין אבות ותולדות דנזיקין, והיינו שכתב הרי״ף: ״דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל״, וזהו שמסכם רבינו: ״אחד אבות נזיקים ואחד התולדות״.
בלחם משנה תמה: מנין שהגמרא לא חזרה בה מההעמדה של רב פפא שמשלם מן העליה? וכבר הקדימו הרשב״א בחידושיו (ג,ב ד״ה הא דאמרינן):
הא דאמרינן: אמאי קרי ליה תולדה דרגל? ... לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי ליה תולדה דרגל, ועליה בלחוד הוא דקא מקשה, אלא כולי עלמא הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל היא. ותדע לך מדאמרינן: ״ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל?⁠״ ואם איתא מנא לן דלרבא קרינן ליה תולדה דרגל? אדרבה לכשתמצא לומר מגופו משלם קרינן ליה תולדה דקרן! אלא דכולי עלמא הכי גמירי לה, ותלמודא לכולי עלמא הוא דקא מתמה: במאי שייכא לרגל דקרינן ליה הכין? אדרבה טפי שייכא לקרן, דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה!
ומדיהיב טעמא משום דמשלם מן העליה ומדפטריה ברשות הרבים, ולכולי עלמא ודאי פטורה ברשות הרבים כרגל... דאורחיה הוא, אלא דפטר ליה רחמנא מחצי נזק, אם כן מן העלייה משלם כרגל.
ורבא מספקא ליה: כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק, אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא כחצי נזק דעלמא דפירש בו שהוא מגופו, [או] יש לומר דלא אשכחן כאורחיה דמשלם (חצי נזק) מגופיה, כדאמרינן בריש כיצד הרגל (יח,א)...
תמיה לי כיון דמיבעיא ליה לרבא, מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה? לימא לכולי עלמא חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל, ואמאי קרי להי תולדה דרגל – לפוטרה ברשות הרבים כדרבא. ונראה לי משום דקים להו דמשלם מן העליה משום דכאורחייהו, ואע״ג דמספקא ליה לרבא, ניחא להו לאוקמי האי דרב פפא כהלכתא.
וראה שבנוסף להלכתא גמירי ליה הוא מדגיש שהסיבה הגורמת לשלם מן העליה היא ״משום דכאורחייהו״, והיינו כדרכו של רבינו שההבחנה היסודית היא בין ״דברים שדרכה לעשותן תמיד כמנהג ברייתה״ לבין ״שינת ועשת מעשים שאין דרכה תמיד לעשותן ״ (לעיל א,ב). והרי עינינו הרואות שבהמה המהלכת כדרכה אם ישנם צרורות בדרך, דרכה להתיז אותן, ולא תתכן רשות לבהמה להלך ברשות הרבים אילו באנו לחייבה בנזק של צרורות. מעתה זהו שהסבירו בגמרא שרבא הסתפק אם חצי נזק צרורות משלמת מגופה כקרן או מן העלייה, אבל אף הוא לא עלה על דעתו לחייבה ברשות הרבים. מאידך, ההגבלה לשלם מגופה מורה שבהמה זו היא חריגה בהתנהגותה ואינה כמו שאר בני מינה, אבל להלכה אין לראות בהתזת צרורות דבר שאין דרכה לעשותו, אף שהיא יחסית נדירה.
היה האב מועד תולדתו מועדת... כמו שביארנו – רבינו מתייחס כאן להגדרתו שלו לעיל א,ד: ״העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד. והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד... הוא הנקרא תם״. וכאן הוא מפרש שאם האב הוא מעשה שדרכו לעשותו תמיד, כגון רגל ההולכת כרגיל, גם כל התולדות המתייחסות לאב הזה אף הן כמותו, וממילא כל תולדות רגל הן מעשים שדרכה לעשותם תמיד. ותולדות הקרן הן כולן מעשים שהם משונים ואין דרכן לעשותן תמיד מתחילתן. הואיל ואלה הם המאפיינים הקובעים את גובה התשלומין אם הזיקו במקום שיש חיוב, לפיכך יוצא שאחת התכונות על פיהן נחליט לאיזה אב לשייך מעשה מסוים היא זו, אבל ברור שיש גם מאפיינים נוספים שצריך לקחת בחשבון, כגון אם נהנית. פתח רבינו בעיקרון זה כדי לבאר שצרורות אף הן בכלל ״מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו״ ולפיכך תולדה של רגל הן, אף שמשלמין חצי נזק בלבד, אבל אין זה קנס כי אם ממון.
אמנם אף הראב״ד הציע כך כפירוש חילופי, אבל פירושו הראשון של הראב״ד כלל אינו הולם כאן, כיון שרבינו כבר הקדים להגדיר הגדרות ברורות שאליהם הוא מפנה ״כמו שביארנו״, ואין מקום להסתפק בכוונתו.
וכל אבות נזיקים... חוץ מקרן וכו׳ – בבא קמא ה,ב:
... מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן... אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן. קרן – לחלק בין תמה למועדת.
כמו שביארנו – לעיל א,ד-ה.
כל תולדה כאב שלה – כלומר ודיניה כדיני האב, השווה לקמן יג,ב: ״וכל המניח תקלה הרי זה תולדת הבור... ואם הוזקו בה כלים פטור״; ואף טיבה כאב.
חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה וכו׳משנה בבא קמא ב,א:
כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הלוכה? הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק.
פיהמ״ש שם: העיקר בכל הסוג הזה מן הנזקין: שכל נזק הבא מהבהמה בעת שעשתה מה שדרכה לעשות תמיד או על הרוב, וזהו שאומרים עליו כדרכה – משלם נזק שלם. ושלא כדרכה, הוא שיהא אותו הדבר שעשתה אינה עושה אותו אלא במיעוט; או שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה – בזה חייב חצי נזק. וזה החצי נזק שחייב בצרורות הניתזות מתחת רגליה דוקא הרי הוא משלם מן העליה, כמו שנבאר בשמיני דמסכתא זו.
פיהמ״ש בבא קמא ח,א: וממה שאני צריך להזכיר כאן שהחצי נזק אשר התם חייב – קנס הוא, ואין גובין אותו בחוצה לארץ... אבל חצי נזק צרורות שנזכר בפרק השני ממסכתא זו, והוא אם היו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברו את הכלים – משלם חצי נזק מן העליה, לפי שהוא הלכה לא קנס וגובין בחוצה לארץ. במה דברים אמורים? בשהיה ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים הרי זה פטור על כל נזקי הרגל.
הרי שפתיו ברור מללו שאם הבהמה עשתה מעשה ״כדרכה״, אלא שהנזק התבצע בעקיפין ולא בפעולה ישירה – זהו הנקרא צרורות שמשלם חצי נזק מן העלייה. יש לעמוד על המשמעות המדוייקת של הגדרתו זו: ״שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה – בזה חייב חצי נזק״, ובמקביל כתב כאן: ״... והלכה, והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה״.
בדרך כלל מעשה מסויים מורכב מפעולות שונות. כך כאשר בהמה מהלכת, היא עושה בבת אחת כמה פעולות באיברים שונים, כגון מגביהה רגל אחת או שתים ובבת אחת דורכת על הקרקע ברגלים המקבילות, ועוד. כל הפעולות הללו ביחד הן היוצרות מעשה ״הליכה״. יש שנלווית לאחת הפעולות שבמעשה הליכה תוצאה נוספת אשר אינה מרכיב של ״הליכה״. בעת שהבהמה דורכת על הקרקע באחת מרגליה, אם מצויים שם צרורות, יתכן שצרורות יותזו מתחת אותה רגל. אין בהמה פועלת פעולה ישירה של התזת צרורות. הפעולה שהיא עוסקת בה ישירות היא העמדת רגלה על הקרקע כחלק מתהליך ההליכה. לכן כתב רבינו כאן שהבהמה ״הלכה״, אבל מתוך מעשה זה גם ״היו צרורות מנתזין מתחת רגליה״ – כלומר, התזת הצרורות כאילו קרתה מאליה, שהרי זו תוצאה נוספת נלווית למעשה הבהמה ולא מרכיב מהותי במעשה שהבהמה עושה. תוצאה נלווית כזאת היא לפעמים בלתי נמנעת שהרי לא ניתן לנקות את הקרקע שלא יהיו שם צרורות ולא ניתן לשמור את הבהמה שלא תדרוך על צרור; לפיכך, תולדות רגל יש כאן ופטורה ברשות הרבים. מאידך נזק מצרורות הוא יחסית נדיר, אשר על כן הקלו גם ברשות הניזק ואינו משלם אלא חצי נזק.
אמנם יש גם חצי נזק שהוא קנס, אלא שהוא משתלם רק אם עשתה מעשה שאינו כטבעה ואינה רגילה לעשותו. יש לשים לב שרבינו מדגיש: ״וזה החצי נזק שחייב בצרורות הניתזות מתחת רגליה דוקא הרי הוא משלם מן העליה״ – כלומר, דווקא בגלל שהצרורות ניתזין כאילו מעצמן, לפיכך, הרי הן תולדות דרגל ומשלם מן העלייה.
בבא קמא יז,ב (עם פיר״ח):
תנו רבנן: בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר... סומכוס אומר: צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה, והזיק – משלם נזק שלם. הזיק, פשיטא! אלא אימא: התיז והזיק – משלם נזק שלם. צרורות מאן דכר שמיהו [בדברי תנא קמא]? חסורי מחסרא והכי קתני: צרורות כי אורחייהו (כגון שהיה פרה מהלכת וצרורות מנתזין מתחת פרסותיה) – חצי נזק, וחזיר שהיה נובר באשפה1 והתיז והזיק – משלם חצי נזק; סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק – משלם נזק שלם... אמר רבא: בשלמא סומכוס, קסבר: כחו כגופו דמי, אלא רבנן, אי כגופו דמי, כוליה נזק בעי לשלם! ואי לאו כגופו דמי, חצי נזק נמי לא לשלם! אמר רבא (במסקנה): לעולם כגופו דמי, חצי נזק צרורות – הלכתא גמירי לה.
הרי מבואר שכוחו כגופו בכל מקרה, ולפיכך גם על מעשה עקיף חייב כמו שחייב על אותו מעשה שהזיק באופן ישיר, אלא שחידשה תורה בצרורות שאינו משלם אלא חצי נזק.
המנתזין – יש לשים לב לכך שהגדרת צרורות היא ״מנתזין״ – כלומר, הבהמה בהילוכה מעיפה צרורות, אבל יתכן שהללו יפלו במקום שלא יזיקו כלל. אם פוגעים צרורות אלה בכלי יתכן שישברוהו. אבל אין זה ודאי שיפגעו בשום דבר. זהו בניגוד למקרה שהנזק סופו לבוא בודאי שאז דנים את הנזק כאילו כבר נעשה בתחלה וחייב נזק שלם (השווה הלכות חובל ומזיק ז,יב), וראה מה שביארתי לקמן הלכה יד.
שאע״פ שתולדת הרגל הן ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל – בבא קמא יט,א:
בעא מיניה ר׳ ירמיה מר׳ זירא: היתה מהלכת ברשות הרבים (ובעטה) והתיזה והזיקה, מהו? לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה? אמר ליה, מסתברא, תולדה דרגל הוא.
ר״ח: פשט ליה כרבא דאמר בריש פרקין קמא (ג,ב) צרורות תולדה דרגל הן ופטורה ברשות הרבים.
הגירסה בדפוסים לפנינו היא ״ובעטה והתיזה״ ולפי זה השאלה היא על צרורות בשינוי ברשות הרבים, אבל בר״ח וברי״ף ורבים מהראשונים וכן בכל כי״י המובאים בדק״ס ליתא ״ובעטה״; ולפי זה השאלה היא בצרורות כי אורחיה, וכמבואר בר״ח, וכן פסק רבינו.
ושברו את הכלים – פיסקה זו מקורה במשנה בבא קמא ב,א: ״... היו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק״. יש לעמוד על כך שפה מדובר שהכל מתרחש בחצר הניזק, גם הליכת הבהמה וגם התזת הצרורות וגם שבירת הכלים. והשווה לקמן הלכה ד והלכה ה.
ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא – ראה רא״ש (בבא קמא פרק א סי׳ א) שמצטט מן הרי״ף הנ״ל: ״הלכתא גמירי לה דממונא הוא״, והוא מקשה:
להא לא בעי הלכתא, דממילא ממונא הוא כיון דתולדה דרגל הוי. ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי. אלא הכי קאמר: דאע״ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי, הלכה גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק.
וכן נתבאר בתוספות שאנץ (הובא בשיטה מקובצת) שאם ההלכה מלמדת שהוא ממון – לא שייך לשאול למה יחשב כתולדה של רגל שהרי איננו קנס, אבל אם נפרש שההלכה משמיעה שדינו חצי נזק, לכן שואלת הגמרא מדוע לא יהיה כקרן. וכן עולה מרש״י (כתובות מא,ב ד״ה כיון). ברם, לפנינו ברי״ף הגירסה רק ״הלכתא גמירי לה״; אך בדק״ס הערה ח ציין שבכ״י הגירסה כברא״ש בשמו, וכן כתב רבינו חננאל בשבועות לג,א: ״ואוקימנא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא״. ומדברי רבינו כאן נראה שההלכה באה להשמיע שדין צרורות חצי נזק וגם שמשלם מן העלייה כדין ממון, ולקמן (הלכה ז) כתב שמן ההלכה נשמע שדינם ממון.
לכאורה נתלבטו להסביר מה בדיוק שמענו מן ההלכה הואיל וכלל קבע רבינו (הלכות ממרים א,ג): ״דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם״, והרי ראינו שנחלקו רב פפא ורבא בדין חצי נזק צרורות האם משתלם מן העלייה או מגופה בלבד (בבא קמא ג,א הובא לעיל ד״ה אחד אבות). ויתירה מזו למדנו בברייתא (בבא קמא יז,ב הובאה לעיל ד״ה חוץ מצרורות) שסומכוס מחייב בצרורות נזק שלם2, ולכאורה משמע שזהו בחצר הניזק, וחכמים חולקים.
ולולא מסתפינא הייתי אומר כי גדולה מזו לימדנו רבינו בפיהמ״ש עדיות ח,ז בענין הלכה למשה מסיני שנחלקו בה תנאים:
לא נשמע ממשה לשון זה, אלא נשמע ממנו הענין, לפי שמשה הודיע ביאת המשיח מפורש בתורה... וכן הודיעם בשם ה׳ במה שיקדם לפניו וגורמיו ושיבא לפניו איש יכשיר לפניו את העולם... לא יוסיף ולא יגרע בתורה אלא יסלק מעשה העוול בלבד; ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל היתה המחלוקת במהות העוול שיסלק מה הוא.
וביאורו זה הוא מפתח ופתרון לרוב הקושיות שהעלו על רבינו בעניין הלכה למשה מסיני, וכבר הרחבתי בזה במקום אחר (סיני, קובץ הרמב״ם, ירושלים תשס״ה, עמ׳ לה). ברם הנוגע לענייננו הוא שלדעת רבינו יתכן שלשון ההלכה המקובלת לא כללה כי אם שלש תיבות בלבד: ״חצי נזק צרורות״ – כלומר, יש דין מיוחד לצרורות שאינו בכל שאר אבות ותולדות נזיקין. וגדולה מזו הובא בשיטה מקובצת (כו,א) בשם הרא״ש: ״דהילכתא איתמר לחצי תשלומי שן3 ורגל״. כלומר, מן ההלכה שמענו רק שיש תולדה שאינה כאב ומשלם רק חצי. ולפי זה שמא רמז לכך רבינו במתק לשונו: ״כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות... ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא״. אבל בבירור הפרטים נחלקו הדעות. וראה עד כמה דייק רבינו בלשונו כאן שכתב: ״הבהמה שנכנסה לחצר הניזק והלכה, והיו צרורות מנתזין... משלם חצי נזק מן היפה שבנכסיו, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא״. הרי כתב כאן שלשה דברים ולא דבר אחד בלבד: א) דווקא חצר הניזק, ב) משלם חצי נזק, ג) משלם מן העלייה! אלא ברור שדבר זה שמשלם חצי נזק הוא הלכה מפי הקבלה, אבל על הדברים האחרים, על אימתי משלם חצי נזק – נחלקו חכמים וסומכוס, ועל האם ממון הוא ומשלם מן העלייה אם לאו – נחלקו רב פפא ורבא. וזהו גם ביאור דברי הר״ח והרי״ף: ״בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה״ ולהלכה ״דממונא הוא״.
1. פירש המאירי בבא קמא על אתר (שלזינגר עמ׳ 55): חזיר שהיה נובר בחוטמו לאשפה דרך הלוכו והזיק משלם נזק שלם, שכך דרכו, ותולדת רגל הוא, ואם התיז צרור על ידי שהוא נובר הרי זה בחצי נזק.
2. רש״י ז״ל מפרש שם: ״סומכוס לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות, אלא נזק שלם סבירא ליה״. ברם יתכן לפרש שגם סומכוס מודה שיש הלכתא, אלא שדין חצי נזק צרורות מוגבל לתנאים מסוימים. ראה רבינו חננאל דף יט,א: ״לסומכוס... גם הוא גמיר הלכתא דא ומוקים לה בכח כחו או דלמא לא גמיר הלכתא״.
3. הרא״ש לשיטתו שיש צרורות גם לשן.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ב) כל תולדה כאב שלה, חוץ מצרורות המנתזותא מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה, שאף על פי שתולדות הרגל הן, ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל, ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהיא אב, אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק:
All the derivatives of a category of damages are governed by the same laws as the major category, with the exception of stones that are propelled by an animal while walking. This activity is considered a derivative of the category of treading,⁠1 and one is therefore not liable for damage caused in the public domain. Nevertheless, if such stones cause damage in a person's private domain, [the owner of the animal] must pay [for the damages] from his most choice property,⁠2 as he must pay for damages caused by treading, the major category. And yet, he is required to pay only half the amount of the damages.⁠3
1. For like damages caused by treading, it involves damages caused accidentally by an animal when walking in its ordinary manner.
2. The Lechem Mishneh raises questions regarding this point, but the Rambam's ruling is justified by the later commentaries.
3. See Halachah 7, which clarifies the distinction between this and other instances where half payment is required.
א. ב1, ת2-1: המנתזין. וכך ד (גם פ, ק). אך הצורה שבפנים שכיחה בלשון רבנו (כמו ׳מאכלות אסורות׳).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
כׇּל תּוֹלָדָה כְּאָב שֶׁלָּהּ חוּץ מִצְּרוֹרוֹת הַמְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת הִלּוּכָהּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלֶדֶת הָרֶגֶל הֵם וּפָטוּר עֲלֵיהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּרֶגֶל וְאִם הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּרֶגֶל שֶׁהוּא אָב אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק:
(ב-ג) כל תולדה באב שלה כו׳ עד מפי הקבלה. פ״ק דב״ק:
כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו׳ – דין הצרורות לפטור בר״ה הוא מבואר בכיצד הרגל (דף י״ט) בבעיא דר׳ ירמיה מר׳ זירא. ובפ״ק (דף ג׳) לשלם מן העליה בעי לה רבא בפ״ק ולרב פפא פשיטא ליה. ותשלומי צרורות ח״נ משנה בכיצד הרגל (דף י״ז) דלא כסומכוס:
כל תולדה כאב שלה וכו׳ אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק – היינו כר״פ בריש בבא קמא ואף על גב דלרבא מבעי ליה עבדינן כר״פ דפשיטא ליה ועוד דר״פ בתרא הוא:
משלם מן היפה שבנכסיו כרגל וכו׳ – כתב ה״ה דפסק כרב פפא דפשיטא ליה בעיא דצרורות דגובין מן העליה וכ״כ הרא״ש. ותימה על זה דסוגיא בגמרא פ״ק הכי איתא דאמר התם רב פפא על מתניתין דד׳ אבות תולדותיהן לאו כיוצא בהן ומהדר בגמרא לאשכוחי אהייא אמר רב פפא הכי ואמרו במסקנא דאתולדה דרגל דהיינו צרורות דאינו משלם כאב נזק שלם אלא חצי נזק והקשו ואמאי קרי ליה תולדה דרגל ותירצו לשלם מן העליה והקשו והא מיבעי בעו ליה לרבא וכו׳ ותירצו לרב פפא פשיטא ליה והקשו ולרבא דמבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפטרה בר״ה. ומשמע לכאורה דלא בעי בגמרא דליפלוג רבא על רב פפא דאלת״ה מאי פריך אמאי קרי ליה תולדה הא לא קרי ליה הכי אלא רב פפא ונימא דרבא פליג עליה ולא קרי ליה תולדה דרגל אלא ודאי דוחק לומר דפליג רבא על מימרא דרב פפא וכיון שכן לפי המסקנא דקאמר לפוטרו בר״ה נימא נמי דלא פליג רב פפא על רבא ולמה נדחוק עצמנו ונאמר דלר״פ פשיטא ליה בעיא דרבא ופליג עליה כיון דמצינן למימר דכולהו אית להו דקרי ליה תולדה לפוטרו בר״ה וליכא פלוגתא בינייהו וא״כ כבר אמר בגמרא לפוטרו בר״ה הדר ממאי דאמר מעיקרא דלרב פפא פשיטא ליה ואע״ג דלא קאמר אלא בכמה מקומות איכא בגמרא דלא אמר אלא אע״ג דהדר ממאי דקאמר מעיקרא ואפילו אמרת דמה שהכריחן לפרש כן הוא מפני שלא אמר בגמ׳ אלא דמשמע דלא הדר מ״מ קשה לפי פירוש זה על הגמרא גופה מי דחקו בכך כיון דמצי למימר דליכא בהו פלוגתא כדכתיבנא לאוקמי דהוה פלוגתא וצ״ע:
מן היפה שבנכסיו כרגל וכו׳. וכ״כ הרא״ש ז״ל. כתב הרב המגיד [ז״ל], לשלם מן העליה בעי לה רבא בפ״ק דף ג׳, [ע״ב] ולר׳ פפא פשיטא ליה וכו׳. ו⁠[ה]⁠כסף משנה ז״ל כתב, ועוד דר״פ בתרא הוא, וכ״כ הרא״ש. וקצת קשה דזה לא אמרו רב פפא אלא סתמא [ד]⁠תלמודא דבעי אמאי קרי ליה תולדה דרגל ומתרץ לשלם מן [העליה.] ומעיקרא נמי מהיכי [בעי] תלמודא לשים מחלוקת בין ר״פ ורבא בהא, לימא בין ר״פ לרבא דקרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים. וכן הקשה הרב לחם משנה, ומכ״ש לפי מ״ש התוס׳ שם. דאתא הלכתא להקל ולא להחמיר, וראיתי להרשב״א ז״ל בשטתו שכתב דהכי הוה קים להו דחצי נזק צרורות דהוי תולדה דרגל לשלם מן העליה, ולהכי אוקמה כר״פ עיי״ש.
מן היפה שבנכסיו. עיין לח״מ שהניח בצ״ע. ואני אומר דודאי הא דקאמר בב״ק דף ג׳ ע״ב לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל אין הכוונה משום דפסיקא ליה להש״ס דרבא לא פליג אדרב פפא דמאי פסקא. ודרך פשוט דהפשט אמאי קרי ליה תנא דידן תולדה דרגל דנקיט חצי נזק צרורות בפ׳ כיצד הרגל. ועינינו רואות בב״ק דף י״ט ע״ב בבעיא דרבי ירמיה מר׳ זירא בבעטה והתיזה דכו״ע תולדה דרגל היא צרורות בלא בעיטה דמשו״ה מנאו תנא דידן בפ״ב בהדי רגל ולא בפ״ק בהדי קרן, ולא נסתפק ר׳ ירמיה אלא בבעטה והתיזה דבעיטה שינוי והרי בב״ק דף י״ח ע״ב בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו׳ לקרן מדמינן לה או תולדה דרגל היא הרי לרבא נמי פשיטא דאורחא הוא ומשו״ה חשיב ליה תנא דידן תולדה דרגל אלא דמספקא ליה אע״ג דאורחא הוא ומועד מתחלתו מ״מ יש העדאה הואיל דדמי לקרן לענין חצי נזק והיינו נמי בעיא דרבא דף י״ח ע״א אי משתלם מגופו הואיל דדמי לקרן לענין חצי נזק או דילמא דדמי לרגל הואיל דאורחא הוא ומשו״ה הוצרך הש״ס לומר דרב פפא דקאמר דיש שתולדותיהן לאו כיוצא בהן פסיקא ליה דחצי נזק צרורות הוי ממש תולדה דרגל דאורחא הוא ומשו״ה פטור ברה״ר ומשתלם מעלייה הכל כרגל אלא דלענין חצי נזק אינו כיוצא באב שלו רגל.
דאי סלקא דעתך דמספקא ליה בבעיא דרבא דלמא משתלם מגופו כקרן רק דפטור ברה״ר כרגל דאורחא הוא כדפריך דף י״ט ע״ב וכי יאחזנה בזנבה וילך ה״ה הכא כיון דאורחא וכי יאחזנה ברגל וילך והאיך קאמר רב פפא דפסיקא ליה דאין תולדת הרגל כיוצא דלמא לא הוי תולדה דרגל כלל והא דנקיט לה בפ״ב בהדי רגל לפוטרה ברה״ר שהרי יש לה רשות להלך ברה״ר וא״א לאחוז ברגלה משא״כ בחצר הניזק דינו ממש כקרן לענין חצי נזק ולענין מגופו ומספקא ליה לרבא אי בעצם צרורות משונה והוי תולדה דקרן לענין חצי נזק ומגופו והא דפטור ברה״ר הואיל ויש לה רשות להלך וא״א שיאחזנה ומשו״ה תני לה בפ״ב להורות דפטור ברה״ר, או דלמא דהוי רגל דפטור ברה״ר ומשתלם מעלייה אלא דלענין חצי נזק אינו כיוצא ברגל. ושפיר רב פפא דפסיקא ליה דאין תולדותיהן כיוצא בהן אלמא דמשתלם מעלייה ורגל הוא ואין התולדה כיוצא ברגל. משא״כ אפי׳ תימא דפסיקא ליה דמשתלם מגופו והוי כקרן לענין חצי נזק ומגופו לא יצדק לומר דתולדת קרן אינו כיוצא בו דשפיר הוי כקרן ממש אלא דא״א לחייבו ברה״ר כיון שיש לה רשות להלך וא״א שיאחזנה ברגל ונתיישבה הסוגיא דלא כתמיהת הלח״מ.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(ג) כיצד, בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והלכה והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברו את הכלים, משלם חצי נזק מן היפה שבנכסיו. ודבר זה הלכה מפי הקבלה הואא.
What is implied? When an animal enters a courtyard belonging to another person and proceeds to walk, and in doing so propels stones from under its feet that break utensils, [the owner of the animal] must pay half the amount of the damage from his most choice property. This matter is a law communicated by the Oral Tradition.⁠1
1. I.e., it is a law that was communicated orally to Moses on Mount Sinai and then transmitted orally from generation to generation. Although such laws are usually not even alluded to in the Written Law, their authority is the same as that of a law stated in Scripture. See the Rambam's Commentary on the Mishnah (Sanhedrin, Chapter 6).
א. ד (גם פ): היא. אך מוסב על ׳דבר זה׳.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזיד פשוטהעודהכל
כֵּיצַד. בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְהָלְכָה וְהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הִיא:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזיד פשוטההכל
 
(ד) א וכן, אם היתה מהלכת ברשות הרבים, וניתזו צרורות מתחת רגליה לרשות הניזק ושיברו את הכלים, משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ברשות הניזק ושיברתו, ונפל על כלי אחר ושיברו, על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרוןב חצי נזק:
Similarly, if [an animal] was proceeding in the public domain1 and stones were propelled from under its feet into a domain belonging to someone else, and they broke utensils there, [the owner of the animal] must pay half the damages. If [an animal] treads on a utensil in a domain belonging to someone else and breaks it, and shards from the broken utensil fall on another utensil and break it, [the owner of the animal] must pay the entire [damages for the destruction of] the first utensil, and half [the damages for the destruction of] the second utensil.⁠2
1. Despite the fact that the animal was walking in the public domain, since the damage took place in a private domain, the owner is liable.
2. The damage to the first utensil is an ordinary instance of treading, while the damage to the second utensil is a case of the law illustrated in the previous two halachot.
א. בב1, ת1 כאן הלכה חדשה, כבד׳.
ב. בד׳ נוסף: משלם. וכ״ה במשנה בבא קמא ב, א, אך רבנו קיצר.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
וְכֵן אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְּזוּ צְרוֹרוֹת מִתַּחַת רַגְלֶיהָ לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. דָּרְסָה עַל הַכְּלִי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וּשְׁבָרַתּוּ וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וּשְׁבָרוֹ. עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:
וכן אם היתה מהלכת בר״ה ונתזה צרורות כו׳ עד ועל האחרון חצי נזק. פ״ב דב״ק (דף י״ט):
וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ונתזו צרורות וכו׳ – מבואר בכיצד הרגל (דף י״ח) בבעיא דרבי ירמיה ומהכרח ברייתות:
דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו וכו׳ – משנה שם (דף י״ז) וברשות הניזק למעט רשות הרבים וכן הוא בברייתא:
{ה-ו} היתה מהלכת בר״ה ובעטה והתיזה וכו׳ בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות וכו׳ היתה מהלכת במקום שא״א שלא להתיז וכו׳ – שנינו במשנה שם היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק ע״כ. ובגמ׳ (דף י״ט) איתמר עלה דרב אשי בעי הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה (בגופה) או צרורות כי אורחייהו ח״נ הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או דילמא ה״ק היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהיו מנתזין צרורות מחמת ביעוט ח״נ ואין שינוי תיקו ע״כ. וסובר הרב ז״ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפילו ברשות הניזק רביע נזק ותו לא חומרא דאפילו בר״ה משלם רביע נזק דהוי לה כתולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורין בר״ה דוקא כדרכן אבל ע״י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפילו בר״ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק דהכי גמירי לה הלכה מפי הקבלה דכל צרורות לא משלמי אלא חצי ממה שהיו ראויים לשלם הילכך כדרכן שהן תולדה דרגל ורגל משלם נזק שלם הן משלמין חצי ודוקא ברשות הניזק אבל שלא כדרכן אם יש שינוי לצרורות הן תולדה דקרן וקרן תמה משלם ח״נ הן אין משלמין אלא רביע נזק ואפילו בר״ה משלם ואי אמרינן אין שינוי בר״ה פטורין לגמרי ואפילו בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק ח״נ. ועלתה שאלה זו בתיקו ולפיכך כתב הרב ז״ל בשתי הבבות הראשונות מ״ש כפי שיטתו ז״ל בתיקו האמורין בגמרא והבבא השלישית במהלכת במקום שאי אפשר שלא להתיז יצא לו מאיבעיא דר׳ אבא בר ממל הסמוכה לזה ופירושו בה כפירוש רש״י ויש בה ביאור אחר. ובהשגות כתוב על מ״ש רבינו ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו א״א זו טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ובעיא דרבי ירמיה מר׳ זירא לאו בביעוט הוא אלא אפילו בצרורות כי אורחייהו וכו׳. וחוץ מכבודו הטעה כוונת רבינו שלא יצא לו מבעיא דרבי ירמיה דההיא ודאי בכדרכן הוא וברשות הרבים פטור וכבר כתבתיה למעלה אלא מבעיא דרב אשי שהזכרתי יצא לו ודברים ברורים הם שזו כוונת רבינו והוא דבר נכון:
וכן אם היתה מהלכת וכו׳ – בבא קמא יט,א (עם פיר״ח):
בעא מיניה ר׳ ירמיה מר׳ זירא: היתה מהלכת ברשות רבים (ובעטה)⁠1 והתיזה והזיקה, מהו? לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה? אמר ליה: מסתברא תולדה דרגל הוא (פשט ליה כרבא דאמר בריש פרקין קמא צרורות תולדה דרגל הן ופטורה ברשות הרבים). התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, מהו? אמר ליה: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן? (כלומר, במקום העקירה – רשות הרבים ופטורה, וכיון שאין חייב על העקירה, בהנחה לא איכפת לן היכא היא.) איתיביה: היתה מהלכת בדרך והתיזה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים – חייב; מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים! לא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן? אמר ליה: הדרי בי. איתיביה: דרסה על הכלי ושברתו, ונפל (השבר)⁠2 על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק, ותני עלה: במה דברים אמורים – ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים – על הראשון פטורה, ועל האחרון חייבת; מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים! לא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן? אמר ליה: הדרי בי (שמע מינה). איני? והאמר ר׳ יוחנן, אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים. מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים! לא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן? אמר ליה: הדרי בי. איבעית אימא: כי אמר רבי יוחנן – אקרן.
ושברו את הכלים – פיסקה זו מקורה במשנה בבא קמא ב,א: ״... היו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק״. יש לשים לב שבהלכה כאן, כפי שפירשו בגמרא דלעיל, מדובר שהבהמה היתה מהלכת ברשות הרבים והנזק נעשה ברשות הניזק כי שם נמצאו הכלים, לפיכך הוסיף רבינו ״ושברו את הכלים״ על פי המשנה העוסקת במקרה שהכלים נמצאו ברשות היחיד דווקא. שמענו שאע״פ שהצרורות ניתזו מרשות הרבים, כיון שהזיקו ברשות הניזק חייב חצי נזק, והשווה לעיל הלכה ג ד״ה ושברו את הכלים ולקמן הלכה ה.
דייק רבינו לכתוב שהכלים כבר היו ברשות הניזק, משמע שאילו לא היו הכלים ברשות הניזק בתחילה, אלא דרסה הבהמה והעיפה כלי לתוך רשות הניזק פטורה (וראה לקמן ג,ב: ״ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותם ברשות הרבים עד שינוחו מעט״), אמנם ראה לקמן י (ד״ה ונסתבך כלי) ביארנו שאם היתה פעולה ישירה על הכלי אזי אזלינן בתר מעיקרא ודינו כרגל, אבל כאן משמיענו רבינו שאפילו דרסה באופן שהוא צרורות (כמבואר שם ד״ה ונסתבך כלי), אם מתחילה היה הכלי ברשות הרבים אינה חייבת.
דרסה על הכלי וכו׳משנה בבא קמא ב,א: דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו, על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק.
פיהמ״ש שם: העיקר בכל הסוג הזה מן הנזקין – שכל נזק בא מהבהמה בעת שעשתה מה שדרכה לעשות תמיד או על הרוב, וזהו שאומרים עליו כדרכה, משלם נזק שלם. ושלא כדרכה הוא שיהא אותו הדבר שעשתה אינה אלא במיעוט; או שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירהבזה חייב חצי נזק...
נקט רבינו לשון המשנה ״ונפל על כלי״ אך הוסיף ״ברשות הניזק״ על פי המבואר בגמרא דלעיל: ״... דרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק. ותני עלה: במה דברים אמורים – ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים – על הראשון פטורה״.
יש לשים לב שגם התנא גם רבינו נקטו לשון ״ונפל על כלי אחר״, כאילו נפל מאליו, והיינו צרורות שהבהמה עשתה מעשה הילוך ונלווית לכך פעולה אחרת שהעיפה את שברי הכלי הראשון על השני. השווה מה שביארתי לעיל הלכה ב (ד״ה חוץ מצרורות המנתזין).
1. בר״ח וברי״ף ובכי״י (ראה דק״ס על אתר) לא גרסו תיבה זו.
2. בר״ח ליתא תיבה זו ואף רבינו לא גרסה כמוכח מלשונו בהלכה כאן ״ונפל על כלי״, וגירסתם על פי לשון המשנה בבא קמא ב,א.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ה) היתה מהלכת ברשות הרבים, ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים, פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק, אין מוציאין מידו, שהדבר ספק הוא, שמא שינוי הוא, ואינו תולדת רגל, שהרי בעטה:
If an animal was walking in the public domain and it kicked1 [the ground] and propelled stones that caused damage in the public domain, [the owner] is not liable. If the person whose property was damaged seized a fourth [of the cost] of the damages, it should not be expropriated from him.⁠2 [The rationale is that] there is a doubt regarding the matter: perhaps this is considered a deviation from the ordinary pattern and it is not a derivative of treading, for [the animal] kicked.⁠3
1. Intentionally.
2. See Chapter 1, Halachah 11 and notes.
3. This law is the subject of an unresolved question in Bava Kama 19a. The question is whether kicking the stone is considered like goring - for the kicking was done intentionally - in which case the owner would be liable for damage caused in the public domain, or it is considered to be an ordinary instance of stones that were propelled, and since the damage took place in the public domain, the owner is not held liable. Even according to the logic that maintains that the owner is liable, he is liable for only a fourth of the damage. This figure is arrived at as follows: When damage is caused by propelling stones, the owner is required to pay only half. Since the animal is considered to be a tam - i.e., it is not prone to cause such damages - the owner is required to pay only half of the amount for which he would be liable. Thus, one half of a half is a quarter. Since the question was not resolved by the Sages, the owner should not be held liable. Conversely, if the person whose property was damaged seized the money involved, it should not be expropriated from him. The Ra'avad raises objections to the Rambam's ruling, based on a different understanding of the Talmudic passage. The later authorities, however, follow the Rambam.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק רְבִיעַ נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוּא שֶׁמָּא שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ תּוֹלֶדֶת רֶגֶל שֶׁהֲרֵי בָּעֲטָה:
היתה מהלכת בר״ה ובעטה וכו׳ שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא וכו׳ – א״א זו טעות היא, כי בודאי הביעוט שינוי הוא, דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה? ובעיא דר׳ ירמיה מר׳ זירא (בבא קמא יט,א) לא בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו; וקא מיבעיא ליה אם הוא חייב ברשות הרבים הואיל וחצי נזק הוא כקרן, או פטור דכי אורחיה הוא כרגל? ופשט ליה כהלכתא דפטור. ולדידיה נמי דגריס ״בעטה״, הא פשט ליה דתולדה דרגל היא.
היתה מהלכת בר״ה ובעטה כו׳ עד שהרי בעטה: כתב הראב״ד ז״ל זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי וכו׳:
ואני אומר זה לאו שבוש הוא אלא מחלוקת ישנה בין הראשונים נ״ע וגם בין הנוסחא דגרסינן בב״ק [דף י״ט] רפ״ב גמרא מתני׳ קמייתא דגרסינן בעא ר׳ ירמיה מר׳ זירא היתה מהלכת בר״ה ובעטה והתיזה [והזיקה] מהו לקרן מדמינן לה וחייבת או דילמא תולדה דרגל היא ופטורה א״ל מסתברא תולדה דרגל היא ופטורה ובעי עלה התיזה בר״ה והזיקה ברה״י מהו א״ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן ופירש״י בתמיה ומהדר עלה תלמודא עד דמסיק הדרי בי וכן גורס רש״י ז״ל ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל לא גרסי ובעטה, ונראה מלשון הראב״ד שהוא נמשך אחר גירסת התוס׳ ופירושם ז״ל ורבינו משה ז״ל כגירסת רש״י ז״ל ודעתו וזה הדבר לא עלה על דעת דא״כ למה העלה הדבר בספק שהוא תיקו והוסיף דאי תפיס מפקינן מיניה וכל תיקו דממונא לקולא לנתבע והלא עיניך רואות דא״ל להדיא מסתברא ואהכי בעא מיניה אידך ואהדרינן דהדר ביה ועוד דבהא בעיא מאן דכר שמיה דח״נ הא לא שקיל וטרי אלא בין חייבת ופטורה לגמרי משמע דפטרינן ליה אי מדמינן ליה לרגל כיון דברשות קא אזיל ועוד לשון שינוי ולשון הזיקה בהא בעיא מאן דכר שמיה ורבינו משה ז״ל אין מנהגו לשנות לשון הגמ׳ בכל זה החבור כאשר הוכחתי כמה פעמים דאדרבא תופס לשון התלמוד וסדרו בכל יכלתו אלא ר״מ ז״ל לא דקדק ופסק אלא מהאי סוגיא דלעיל מינה הוא שפסק כן דתנן היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלמין חצי נזק וגרסינן עלה בגמרא איבעיא להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו ח״נ ורבנן היא או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט [משלם] ח״נ הא כי אורחייהו משלם נ״ש וסומכוס היא ושקיל וטרי עלה טובא עד דמסיק רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח״נ ואין שינוי תיקו ע״כ. ופירשוה בשהזיקה בר״ה דומיא דבעיא דר׳ ירמיה שהעתקתי וכן נ״ל מלשון הירושלמי דקא מתמה על מתני׳ ואין דרכה להתיז צרורות ומהדר (א״ר מונא) א״ר אמי בשהיה כלי נתון בידי אדם אבל אם היה מונח בר״ה הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור ע״כ. אע״פ שאין שיטת הירושלמי בזה כשיטת הבבלי למדנו ממנה דמיירי ברה״ר הלוכה והיזקה וטעמא דבעיין שפירשתי שמהלכת ברשות. ומעתה התבונן שפסק כרב אשי דהוא בתרא בענין בעיין לפרושי מתני׳ בהזיקה ומטעם שינוי ובהתיז והזיק כדקא מתרץ לה תלמודא ריש פירקא גבי חזיר וסלקא בתיקו וקי״ל בכולי תלמודא כל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ואי תפס לא מפקינן מיניה כיון דהוי ספיקא בידן והכא אסתפק לן ברביע נזק צרורות דביעטה והזיקה בר״ה והם דברים מדוקדקים ובגירסת רוב הראשונים ובלא שבוש סופרים וספרים והספרים הישנים ומזקנים אתבונן ומה שהקשה הראב״ד ז״ל מדאהדר ליה ר׳ זירא לר׳ ירמיה יש לי לומר דהא הדר ביה ונימא מן הכל הדר ואפילו למפרשים דממה דהדר על בעיין בתרייתא לחודא הוא דהדר ביה ולא ממאי דאהדר על קמייתא מ״מ מסברא קאמר ליה אבל לא שמעה ולא אסברה לא ממשנה ולא מברייתא כנ״ל לתרץ. אמנם ר״מ ז״ל רוח אחרת עמו כי [בעיא] זאת מפרש ביעטה והתיז צרורות כלומר שכוונה לבעוט בצרורות ולזרקן ואידך בעיא מפרש שביעטה בקרקע והתיזה צרורות מחמת הבעיטה אבל לא כוונה היא להתיז צרורות ואתה דקדק בלשונו המועתק לפניך וכן תמצאנו:
היתה מהלכת – להבין מה שהשיג הרב ר״א על רבינו ז״ל דנראה לכאורה דברי הרב המגיד ז״ל פשוטים ואין טעם למ״ש דאי לא שינוי דצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה דאי אינו שינוי לא הוי אלא חצי נזק ובעיא דיש שנוי ואין שנוי הוי הך גופה או צרורות כי הני חייבים ברה״ר או לא. ונ״ל לומר דהראב״ד ז״ל ס״ל דודאי צרורות בביעוט בר״ה חייב כיון דהוא שינוי ודאי דאינו תולדה דרגל ובעיא דיש שינוי ואין שינוי היא דאע״ג דהביעוט הוי שינוי מ״מ מעלי ההוא שינוי לחייבו רביע בלבד או דילמא לא אהני להכי דלא אשכחן בתם דמשלם בציר מפלגא כדכתב רש״י בבעיא דרב אשי אבל לעולם שינוי הוא וכיון דשינוי הוא פשיטא לן דהוי כקרן ומשלם ברה״ר לפחות רביע ובהא ליכא בעיא כלל ולא הוי הבעיא אלא בצרורות כי אורחייהו לבדו וזהו שכתב ובעיא דר׳ ירמיה מר׳ זירא לא בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו כלומר בצרורות כי אורחייהו לבד היא הבעיא אם פטורים ברה״ר אבל בצרורות מחמת ביעוט ודאי דחייבים ברה״ר וכך היא עיקר הנוסחא בהשגת הר״א ז״ל לאפוקי מהגה״ה אחת שראיתי שהגיה בהשגתו אפילו בצרורות כי אורחיה דמשמע ליה למי שהגיה כן דכוונת הראב״ד היא דהבעיא נמי בצרורות מחמת ביעוט ואין נ״ל כן אלא כמ״ש והשיג עליו דודאי דהוא שינוי ומפני כן אמרינן דמשלם רביע נזק דאי לא הוי שינוי איך היה משלם רביע ואין הבעיא דיש שינוי לומר אי הוי שינוי או לא אלא אם מועיל השינוי או אינו מועיל כדכתיבנא זו היא השגתו לפי דעתו, ובסוף דבריו משיג עליו הפך מזה שכתב ולדידיה נמי דגריס בעיטה הא פשט ליה כלומר דלפי הנחתו היה לו לפטור לגמרי דהרי פשט ליה דהוי תולדה דרגל וזהו כפי הנחתו של רבינו אבל לפי האמת סובר הראב״ד הפך מזה דודאי בר״ה חייב לפחות (חצי) [רביע] נזק דליכא בעיא אי הוי שינוי או לא כדכתב רבינו אלא לעולם היא שינוי וצדדי הבעיא הם אם מועיל השינוי או לא ודייקא לישנא דבעיא דקאמר יש שינוי לרביע נזק כלומר מועיל השינוי לענין הרביע או לא דאם כדברי רבינו ז״ל לא היה לו לומר לענין הרביע אלא היה לו לשאול ביעוט בצרורות הוי שינוי או לא הוי שינוי והיתה הבעיא לתרי מילי לקולא וחומרא כמו שפירש ה״ה ז״ל ומדקאמר הך לישנא משמע דלא הוי הבעיא אלא לענין רביע בלבד:
היתה מהלכת בר״ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר״ה פטור כו׳. י״ל בדברי הראב״ד בהשגותיו תרי דקדוקים. חדא דמאי הקשה לרבינו דאם איתא דהביעוט לא הוי שינוי צרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ואפילו לפי פירוש הראב״ד הא לא קשיא דדלמא אם תמצא לומר קאמר וכמו דדחי תלמודא מאי דפשיט מההיא דרבא דאת״ל קאמר, וע״ק דהיאך לא שת לבו לומר דרבינו ז״ל מבעיא דרב אשי מפיק לה כנראה שכן הוא האמת. והנה הני תרי מילי חדא מתרצא חברתה ודעת הראב״ד ז״ל היא דא״א לומר דבעיא דרב אשי היא למבעי אם יש שינוי לצרורות בין בבעיא קמא ותניינא אלא שהספק הוא אם כששינה וביעט והתיז צרורות אי משלם רביע או לא ואם הספק הוא אם יש שינוי ודאי אין לחלק בזה בין סומכוס לרבנן דהספק נופל בתרווייהו וא״כ לקמן דבעי אי מתני׳ היא סומכוס או רבנן ובעי לפרש דאי סומכוס דה״ק או צרורות מחמת ביעוט משלם חצי נזק ובודאי אי מתניתין הכי פירושה לא פליגי רבנן בהא מלתא היכא דבא מחמת ביעוט אי משלם חצי נזק. וכיון שכן אמאי לא פריך דמתני׳ רבנן היא דאי סומכוס מאי קא מיבעי ליה לרב אשי הא בהדיא מוכח דהוי שינוי ע״י בעיטה וכמו כן פריך שם וכיון דבעיא קמייתא דרב אשי אינו אלא אם משלם ע״י שינוי חצי נזק כמו קרן או רביע דהוא חצי נזק שלם מצרורות תו לא מצינן לאוקמי מאי דמספקא ליה במתניתין היינו בעיא דהיתה מבעטת והזיקה דהספק הוא דאם יש שינוי לצרורות ע״י בעיטה או לא דאי הכי אמאי לא פריך דע״כ יש שינוי דאי לא מאי קא מיבעי ליה לרב אשי בבעיא קמייתא אי משלם רביע בשינוי צרורות וכו׳ הא אין שינוי אלא ודאי דבעיא דרב אשי היא בעיא קמייתא והיינו אם יש דין קרן לשלם החצי או רביע וקבעה אמתני׳ מ״מ לפירוש הראב״ד לא אתי שפיר לשון הבעיא דקאמר ויש שינוי או אין שינוי ואולי לא היה בנוסחתו ורבינו ז״ל הרגיש מזה ופירשה בדעתו דאיירי בשינוי. זהו הנלע״ד בעיקר מחלוקתם בסוגית הגמרא וצ״ע:
ובעטה והתיזה צרורות וכו׳. עיין מ״ש הרב המגיד על דברי הראב״ד, עיין להרב לחם משנה [שהסביר] דברי הראב״ד ז״ל, ועיין להמשנה למלך ז״ל שנראה שלא ראה דברי הרב לחם משנה.
היתה מהלכת ברה״ר. עיין השגות ומ״מ ומל״מ. וכוונת הראב״ד פשוטה כמ״ש הלח״מ ומל״מ דס״ל כפי׳ רש״י בד״ה רב אשי כרבנן דהא דבעי רב אשי לעיל אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק אהא מתני׳ קבעי לה היתה מבעטת וכו׳ ושתי הבעיות אחד הן ופסיקא ליה לרב אשי דהתזה הבאה מחמת בעיטה משונה וחשיב קרן לכל מילי דחייב ברה״ר ומשתלם מגופו והוי קנס ולא מספקא ליה אלא אי יש דין שינוי לענין רבע נזק או דילמא דאין דין שינוי מועיל לענין רבע נזק דלא אשכחן תמות פחות מפלגא. ומה שנדחק המל״מ לדרך הראב״ד מחמת לשון ויש שינוי או דילמא וכו׳ ואין שינוי, לפי מה שכתבתי אין זה הכרח דה״ק ויש דין שינוי או דילמא אין דין שינוי והיינו לענין רבע נזק גרידא וקיצר הש״ס וסמך על המפורש בבעיא קמייתא דרב אשי. ולפ״ז דפסיקא להש״ס דיש שינוי לכל מילי ומסופק רק לענין רבע נזק בהכרח לא גרסינן בבעיא דר׳ ירמיה מר׳ זירא ובעטה והתיזה אלא גרסינן והתיזה גרידא והיינו דמשיג הראב״ד על רבנו בתרתי חדא דרבע נזק חייב ודאי אפי׳ לא תפס. שנית דאם תפס אפי׳ פלגא לא מפקינן מיניה אפי׳ בעטה והתיזה ברה״ר כיון דבעיטה הוי ודאי שינוי ודינו כקרן דאין חילוק בין רה״ר לרשות הניזק הילכך אף ברה״ר דינו כדבפרקין ה״ו ברשות הניזק וכן מסתבר דכיון שגרם ההיזק בא מחמת בעיטה דינו כקרן.
והמשך לשון הראב״ד דקס״ד בכוונת רבנו כמ״ש המ״מ כמבואר מלשון שכתב רבינו שהדבר ספק הוא שמא שינוי ואינו תולדת הרגל שהרי בעטה אלמא בעטה והתיזה הוי ספק קרן וספק רגל כאורחא, לזה משיג דטעות הוא כי הבעיטה ודאי שינוי והוי קרן והבעיא רק לענין רבע נזק וכמ״ש הלח״מ דזה מוכרח מלשון בעיא ראשונה מדלא קאמר סתם יש שינוי לצרורות אלא מסיים לרבע נזק. אך דזה יש לדחות דלמא רב אשי תרתי מבעי ליה דהבעיא השניה אמתני׳ היתה מבעטת אי יש שינוי מתפרש כפי׳ רבנו אי בעיטה חשוב שינוי והבעיא ראשונה בדרך ואם תימצי לומר דבעיטה הוי שינוי מי מהני שינוי לרבע נזק כפי׳ הראב״ד, לזה כתב הראב״ד דאי לא, שינוי בצרורות לרבע נזק היכי משכחת ליה פי׳ דאי ס״ד בעיטה לא חשיב שינוי לא משכחת בעולם שינוי בצרורות שיסתפק רב אשי אי שייך רבע נזק, אלא ודאי דהנך ב׳ בעיות אחד הן ופסיקא ליה דהוי קרן והספק רק לענין רבע נזק. הגם דאין זה הכרע דלמא הבעיא ראשונה בדרך ואת״ל כנ״ל וכמ״ש המל״מ, לזה תירץ המל״מ דכיון דבעיא ראשונה דרב אשי על כרחך לא מתפרשא כפי׳ רבנו אפי׳ תימא דלשון לרבע נזק לאו דוקא וה״ה מספקא ליה לכל מילי אי בעטה והתיזה חשיב קרן. דא״כ תיכף כשמצדד הש״ס הא כי אורחא משלם נזק שלם ומני סומכוס הוא הו״ל למימר תפשוט בעיא דרב אשי דשינוי הוא מדמחייב סומכוס רק חצי נזק בבעטה והתיזה מינה דלרבנן רבע נזק דומיא דהא דפריך תפשוט דכח כחו לאו ככחו ומדלא פריך הש״ס מכלל דפי׳ הבעיא ראשונה כפי׳ הראב״ד אי מהני שינוי לרבע נזק דליכא למיפשט מחצי נזק דסומכוס וא״כ מוכח נמי דבעיא ראשונה דרב אשי אינה כפי׳ רבנו דאי ס״ד רב אשי מסופק אי חשיב כאורחא אין מקום לבעיא ראשונה, ואין זה מספיק דאכתי דלמא בעיא ראשונה בדרך ואת״ל. ואולי סובר המל״מ דלא שייך לומר כן ברב אשי עצמו שהוא בעל שתי הבעיות דהו״ל למימר בעיטה חשיב שינוי או לא ואת״ל יש שינוי מהני השינוי לרבע נזק. אך עדיין היה מקום לומר דרבנו גריס בבעיא דר׳ ירמיה מדר׳ זירא ובעטה והתיזה דא״כ מוכח כפי׳ רבנו דבעיטה חשיב ספק רגל. לזה מסיק הר״א ובעיא דרבי ירמיה מר׳ זירא לאו בביעוט הוא, ומסיק ולדידיה נמי דגריס בהכרח בבעיא דרבי ירמיה ובעטה והתיזה, ובעיטה תקשה הא פשיט ליה דרגל הוא וזה פשוט בכוונת הראב״ד.
וליישב דעת רבנו ברור דגרס בבעיא דרבי ירמיה בעטה והתיזה וכן מוכרח דהא בב״ק דף ג׳ מוכח דלכו״ע צרורות כי אורחא פטור ברה״ר דקרי ליה תולדה דרגל ודוקא בבעטה והתיזה מסופק רבי ירמיה אי בעיטה חשוב שינוי והו״ל קרן דחייב ברה״ר או דילמא דוקא בעטה ושברה כלים ברגלה שכוונתה להזיק חשיב משונה קרן משא״כ בעטה והתיזה אימור הוי כי אורחא שכוונתה להתיז הצרור שלא יהיה לה אבן נגף למכשול ואין כוונתה להזיק והוי תולדה דרגל. ומה שהקשה הר״א דאם כן הא פשיט ליה דתולדה דרגל הוא לאו קושיא דמלתא דפשיטא לר׳ זירא מספקא לרב אשי ואנן קי״ל כרב אשי דבעיטה הוי ספק קרן ספק רגל. והבעיא שניה דבעי ר׳ ירמיה בהתיזה ברה״ר והזיקה ברה״י היינו אפי׳ בצרורות כי אורחא כפי׳ רש״י ופשיט עקירה אין כאן וכו׳ ולזה מותיב היתה מהלכת וכו׳ והתיזה מאי לאו התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י ונהי דמוקמינן בהתיזה ע״י שינוי שבעטה קשיא לר׳ זירא ומשני לא כגון שהתיזה ברה״ר והזיקה ברה״י דשפיר חייב אפי׳ בהתיזה כי אורחא וכמ״ש רבינו ה״ד והדרי בי ממה דאמרן עקירה אין כאן אלא דגמירי לן הלכה למשה מסיני בחצי נזק צרורות דאע״ג דהוי רגל הולכין אחר מקום ההיזק שהוא ברה״י וחייב ומשו״ה לא פשיט הש״ס לעיל בעיא דרב אשי מהך ברייתא דידע לאוקים בהזיקה ברה״י.
והנך ב׳ בעיות דרב אשי יש לפרש על אחד משני דרכים דהנה בעיא שניה אמתני׳ דהיתה מבעטת אי יש שינוי בודאי מתפרשא על דרך פי׳ רבנו אי בעיטה בצרורות חשיב שינוי דדלמא אורחא לבעט בצרור נגף ואבן מכשול כמשמעות לשון יש שינוי וכו׳ וזה מוכרח מדקבעי עלה ר׳ אבא בר ממל היתה מהלכת במקום שא״א וכו׳ דמשמע שהוא בדרך ואם תימצי לומר דצרורות ע״י בעיטה חשיב שינוי אכתי במקום שא״א לה שלא תתיז הוי ספק אם הצרור בא מחמת שינוי וזה מדוקדק בלשון רבנו ה״ו והרי מפורש בלשון רבי אבא בר ממל כיון דא״א לה אורחא הוא והוי תיובתא כלפי תנחי דראב״ד ומשו״ה נדחקו בלישנא אחרינא שהביא רש״י דאינהו ס״ל כדעת הראב״ד והבן זה. ואולם הבעיא ראשונה דרב אשי י״ל דרבנו מפרש נמי כדעת הראב״ד בדרך ואת״ל כנ״ל ולפי זה הא דכתב רבינו בעטה והתיזה ברה״ר פטור היינו דשמא בעיטה אינה שינוי והו״ל רגל ואם תפס רבע נזק הוא דלא מפקינן מיניה משא״כ בתפס חצי נזק מפקינן מיניה דאיכא ספק ספיקא ספק רגל ואת״ל משונה דלמא קי״ל יש שינוי לרבע נזק עיין בבני משה שאלה י״ד שהביא מחלוקת הפוסקים אי בספק ספיקא מפקינן מיניה משא״כ בפרקין ה״ו אפי׳ במהלכת במקום שא״א לה שלא תתיז אע״ג דר׳ אבא בר ממל בעי בדרך ואת״ל מ״מ אם תפס חצי נזק ודאי לא מפקינן מיניה ואפי׳ לא תפס מגבינן ליה רבע נזק דכה״ג לא חשיב ספק ספיקא אלא שם חד ספק אם באו הצרורות כי אורחא או מחמת שינוי והבן זה.
גם י״ל דרבנו מפרש גם בעיא קמייתא דרב אשי כמו השניה דמספקא ליה אי בעיטה חשיב שינוי אבל הא פסיקא לרב אשי דאי חשיב שינוי ודאי אינו חייב אלא רבע נזק. והא דנקיט לשון רבע נזק לאו דוקא וחדא נקיט וה״ה לכל מילי הוי ספק רגל ספק קרן ולפ״ז ניחא דדוקא תפס רבע נזק אין מוציאין מידו אבל אי תפס פלגא מוציאין מידו ממנ״פ דאי רגל הוא פטור לגמרי ואי קרן הוא אין לו אלא רבע נזק וכמ״ש. ואין להקשות על דרך ראשון הנ״ל קושיית הראב״ד דאי אין שינוי בצרורות לרבע נזק היכא משכחת לה, די״ל בדרך ואת״ל קאמר כמ״ש. ותו תמוה על הראב״ד דשפיר אפי׳ תימא בעיטה לאו שינוי הוא שפיר משכחת שינוי בצרורות וכמ״ש הראב״ד עצמו בפרקין ה״ט דתרנגול שתקע לתוך כלי ריק חשיב שינוי בצרורות. ואולי הראב״ד מקשה לרבנו מדבריו לדבריו דהא בפרקין ה״ט ס״ל תרנגול שתקע לתוך כלי ריק אינו שינוי לרבע נזק עיין מ״ש שם ועיין מ״ש בפרקין הי״ז.
(ה-ו) היתה מהלכת ברה״ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקה ברה״ר פטור ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא וכו׳ בעטה בארץ ברה״נ והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות וכו׳.
בהשגת הראב״ד: זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא וכו׳ ובעיא דר׳ ירמי׳ מר׳ זירא לאו בביעוט הוא וכו׳.
וכתב המ״מ דהרמב״ם לא למד זה מבעיא דר׳ ירמי׳ כמו שחושב הראב״ד אלא מבעיא דרב אשי וסובר הרמב״ם דהבעיא הוא דאי יש שינוי הוי משונה והוי תולדה דקרן ואי אין שינוי הוי תולדה דרגל, והנה לפי״ז קשה לשון הרמב״ם בהל׳ ו׳ שכתב שזה שינוי הוא וצריך לומר דכונתו דכיון דיש כאן שינוי מדרך הליכתה ממש לכן הוי ספק אם יש בזה דין שינוי ממש שיהי׳ נחשב תולדה דקרן או לא, ואולי במקום תיבת שזה צ״ל שמא, אכן לכאורה אין שום ביאור לדברי המ״מ דמהיכי תיתי יהי׳ ספק אם יש דין שינוי בצרורות דאטו בשביל שהוא צרורות יפה כחו שכל מה שיעשה גם בשינוי גמור יהי׳ תולדה דרגל אטו ע״ז נאמרה הלכה הא אפי׳ אם נימא דע״ז גופא נאמרה הלכה דצרורות תולדה דרגל הוא כמו שהביא הרשב״א פי׳ א׳ היינו על צרורות כאורחייהו משום דלא הוי אורחי׳ גמור, אבל בשינוי גמור מהיכי תיתי יהי׳ ספק אי הוי תולדה דקרן או תולדה דרגל.
ונראה לומר לפי דברי המ״מ דדוקא בביעטה הוא דמיבעי לן אם יש שינוי ואף דבעיטה הוי ודאי תולדה דקרן היינו בעיטה בכלים דהוי כונתו להזיק דיודעת שמזקת הכלי, ואף דבגמ׳ כדמקשה בעיטה תולדה דרגל לא משני דבעיטה כונתה להזיק אלא דרגל היזקו מצוי הא אין היזקו מצוי, אבל באמת זה אינו דהא גבי שן נמי כדפריך נשיכה תולדה דשן, משני שן יש הנאה להיזקה אף דנשיכה ודאי כונתה להזיק אלא דהגמ׳ מחלק כאן בחסרונות שיש לקרן לגבי רגל דגריעי מרגל וע״כ לא מחלק בכונתה להזיק דזה אינו חסרון ומשום זה לא הוי מיפטר, ומשום זה באמת הנחש אף דכונתו להזיק כיון דאורחי׳ בכך חייב, וכדאמר בגמ׳ בהא דלאו כיוצא בהם אילימא אקרן קאמר מ״ש קרן דכונתו להזיק הני נמי כונתו להזיק אבל זה דוקא בבעיטה בכלים, אבל בעיטה בארץ בלא כלים דודאי אין אין כונתה להזיק דהא אין לה שכל לידע שילכו הצרורות ויזיקו במקום אחר כלים, א״כ אפשר דהך בעיטה לא דמי לסתם בעיטה בכלים, ואף שכתבנו דכונתה להזיק אינו מגרע שיפטר בשביל זה מנזק שלם, זהו בעיקר דינא אם הי׳ מציאות שיהי׳ כונתה להזיק וגם יהי׳ היזיקה מצוי שיהי׳ אורחה, וכמו החמשה חיות דמועדים מתחלתם, אבל בבהמה כיון שידענו דלאו אורחה דבהמה לכוין להזיק, א״כ אם מכונת להזיק זהו גופא משונה וצריכה העדאה ע״ז, וא״כ שפיר היכי דבעטה בארץ בלא כלים כיון דאינה מכונת להזיק שפיר מספקא לן אי הבעיטה בעצמה הוי שינוי ואז לא יהי׳ חייב אלא רביע נזק אף שאינה מכונת להזיק או דלא הוי שינוי.
אך לפי״ז אם יהי׳ צרורות בשינוי גמור, דהיינו שהתיזה צרורות בקרנה יהי׳ בודאי רק רביע נזק דהא כאן איבעי לן רק אם הוי משונה או לא, ומשמע דאי הוי משונה ודאי אינו אלא רביע נזק וא״כ לפי״ז יקשה דמאי משני בגמ׳ כדפריך מהאבעיא דיש העדאה לצרורות על האבעיא דיש שינוי לצרורות ומשני עלה דרבא באת״ל קאמר את״ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה, ולפי״ז אין כאן תירוץ כלל כיון דבדבר שהוא משונה גמור הוי באמת רביע נזק א״כ היכי אפשר לעשות העדאה מרביע נזק לנזק שלם, אך אפי׳ אם היינו מפרשים דברי המ״מ כפשוטם דבכל שינוי בצרורות מיבעי לן אי הוי שינוי ותולדה דקרן או לא הוי שינוי והוי תולדה דרגל, ג״כ לא אתי שפיר תירץ הגמ׳ דהא לפי״ז נמי מוכח מהאבעי׳ דאי הוי משונה הוי רביע נזק והא דהוי חצי נזק הוא משום דהוי תולדה דרגל דהא משום זה פטרינן לי׳ לפי הך סברא ברה״ר א״כ היכי שייך בי׳ העדאה לחייבו נזק שלם, והיינו להפי׳ דהאבעיא דיש העדאה הוא ע״י שינוי אכן י״ל בזה דהמ״מ מפרש כפי׳ התוס׳ דהאבעיא הוא בצרורות כאורחייהו:
ב)
ונראה דהרמב״ם סובר דסוגיא דמעיקרא דבעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק הוא באמת כפשטה אם מועיל דין שינוי לעשות רביע נזק ולא דמספקא לי׳ אי הוי שינוי או לא, אכן במסקנא דגמ׳ דקאמר רב אשי כרבנן מוקי לה הכי היתה מבעטת או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי או היתה מבעטת או צרורות כאורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי, ומלשון זה מוכח דהאבעיא הוא אי הוי שינוי או לא הוי שינוי, וסובר הרמב״ם דלמסקנא באמת פשיטא לן דאי הוי שינוי א״צ להתחייב אלא רביע נזק דכיון דצרורות אינו משלם אלא חצי החיוב, בשביל דהוי הלמ״מ דכחו אינו משלם אלא חצי נזק, א״כ אי הוי קרן תם א״צ להתחייב אלא רביע אלא האבעי׳ במסקנא אי בעיטה בארץ בלא כלים הוי שינוי וכמו שכתבנו למעלה:
וטעמו של הרמב״ם בזה הוא עפי״מ שנבאר מה דהשמיט הרמב״ם האבעיא דיש העדאה לצרורות דסובר הרמב״ם דעיקר האבעיא היינו על צרורות כאורחייהו כפי׳ הב׳ שברש״י והיינו דמיבעי לרבא אפשר יש בצרורות מקצת גדר קרן וכמו שכתבתי למעלה בפ״א הל׳ ח׳ אות ד׳ דצרורות לאו אורחיה ממש וכמו שהבאנו מפי׳ הר״ח ומש״ה נמי מבעי לרבא אי מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה משום דרבא מדמה צרורות לקרן לענין שאינו משלם אלא חצי נזק, ולכן יש סברא דמשלם מגופו כמו קרן וכן הוי כרגל לענין דהוי ממונא ופטורין ברה״ר ודומה במקצת לקרן ובמקצת לרגל, ובשביל זה גופא מיבעי לרבא אי יש העדאה לצרורות דכיון דהא דאינו משלם אלא חצי נזק הוא משום גדר קרן א״כ יש לומר דשייך העדאה כמו בקרן וא״כ לפי״מ דקיי״ל דחצי נזק דצרורות משלם מן העליה א״כ מוכח דהוי רגל ממש ולא שייך לקרן כלל, ואף שכתבנו דאינו אורחה גמור היינו דלא הוי אורחה בהכרח, אבל עכ״פ הוי כמו קופצת וכמו שכתבנו למעלה, והא דמשלם חצי נזק אינו כלל טעם ההלמ״מ משום דלא הוי אורחה גמור, אלא דכך חידשה ההלכה דכחו בבהמה אינו משלם אלא חצי נזק, וא״כ בודאי לא שייך ללמוד מזה דאינו משלם אלא מגופו דלא אשכחן זה אלא בקרן ולכן שפיר השמיט הרמב״ם גם דין העדאה לצרורות דבודאי לא שייך העדאה כיון דהוי כרגל ממש:
ג)
ובזה נוכל ליישב מה שהקשה הלח״מ בפ׳ זה הל׳ ב׳ דמנלן לגמ׳ דלמסקנא פשיטא לי׳ לר״פ דמשלם מן העליה כיון דמשני אח״כ בגמ׳ דגם לרבא דמיבעי לי׳ אי מגופו משלם או מן העליה משלם מ״מ קרי לי׳ תולדה דרגל לפוטרו ברה״ר א״כ דילמא ר״פ נמי סבר הכי, והלח״מ העלה זה בצ״ע ומצאתי שכבר הקשה כן הרשב״א בחידושיו ותי׳ דקים להו לגמ׳ דהכי הלכתא ולכן אף דלרבא מיבעי לי׳ מ״מ ניחא להו למימר דר״פ משום הכי קרי לי׳ תולדה דרגל לשלם מן העליה, והוא דחוק, אבל לפימש״כ מיושב שפיר דהא כבר כתבנו דאי נסבור מגופו משלם משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה היינו דילפינן מקרן משום דצרורות דמי במקצת לקרן ודמי לרגל לענין לפוטרו ברה״ר ודהוא ממונא, וא״כ לא נוכל לומר על מה דאמר ר״פ דיש בהם כיוצא בהם ויש בהם לאו כיוצא בהם, היינו על צרורות דהא באמת הוי כיוצא בהם, ורק משום דדמי בחד צד לקרן לכן משלם חצי נזק. ומכיון דקאמר ר״פ דיש מהן דלאו כיוצא בהן ע״כ דחצי נזק צרורות הוי רגל ממש ורק דמשלם חצי נזק משום דהוי כחו ולא גופו. וע״ז באה ההלכה דכחו אינו משלם אלא חצי נזק. וע״ז קאמר שפיר דאף דכחו הוי תולדה דגופו מ״מ אינו משלם כמותה.
ומבואר עכשיו מה שכתב הרמב״ם שם בהל׳ ב׳ כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו׳ דזהו הא דלאו כיוצא בהם. אף דאינו נוגע לדינא כלל והו״ל לפסוק רק דמשלם חצי נזק. ורק דגילה לנו הרמב״ם מקור וטעם הדין דצרורות משלם מן העליה משום דהא דמשלם חצי נזק אינו משום דדמי בחד צד לקרן אלא דדמי ממש לרגל והוי תולדה דרגל לגמרי. ורק דכך הוא הדין בצרורות דזו התולדה אינה כיוצא דאב לענין זה שאינה משלמת יותר מחצי נזק. וממילא אין שום ספק דמשלם מן העליה דהא משלם אותו תשלומין שמשלם האב. רק דחלוק לענין זה דאב משלם נזק שלם ותולדה חצי נזק:
ד)
נחזור לדברינו דהא דהשמיט הרמב״ם האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דסובר דזה תליא בהך ספיקא אם הא דמשלם ח״נ הוא משום דצרורות הוי קצת משונה או משום דלא הוי אלא כחו וכחו לאו כגופו ודין העדאה לא שייך אלא באופן הא׳ וכנ״ל וכן אבעיא דרבא אי מגופו משלם נמי שייכא בזה דאי נימא דדין ח״נ הוא משום שיש בצרורות מקצת דין קרן לכן צ״ל מגופו אבל אם אינו משום גדר קרן א״כ אין לנו אלא מה שחידשה ההלכה דמשלם חצי נזק, אבל מגופו מנלן ובודאי הוי כשאר רגל דמשלם מן העליה, ולכן כיון דקיי״ל דצרורות משלם מן העליה א״כ הוי דין רגל ממש א״כ בודאי אין העדאה לצרורות.
ובזה נוכל לומר דהאבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק ג״כ שייך בזה דאי צרורות הוי רגל ממש ומשלם ח״נ בשביל דכחו לאו כגופו א״כ היכי דהוי שינוי בודאי א״צ לשלם אלא חצי התשלומין דהיינו רביע אבל אם נימא דהוא משום דהוי בצרורות גדר קרן א״כ אם הוא משונה והוי קרן ממש ג״כ לא גרע ומשלם ג״כ ח״נ ולכן לפי״ז שפיר דמעיקרא הוי האבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דמספקא לי׳ אם כששינה בצרורות נשתנה החיוב ואינו משלם אלא רביע משום דאינו משלם אלא חצי תשלומו וכנ״ל ולכן שפיר קאמר בגמ׳ דרבא באת״ל קאמר את״ל אין שינוי היינו דלעולם משלם ח״נ משום דדין ח״נ הוא משום דהוי גדר קרן.
וצריך להוסיף לפי״ז דמה שכתבנו דדין העדאה לא שייך אלא אם נימא דהוא משום גדר קרן אבל אם הוא משום טעמא דכחו לא שייך העדאה דאין הכוונה בזה דאם הוא משום גדר קרן ודאי שייך העדאה אלא דאם הוא משום טעם כחו ודאי לא שייך העדאה אבל גם אם הוא משום גדר קרן אינו מוכרח דשייך העדאה דכיון דעכ״פ הוא הלמ״מ שיהי׳ בצרורות ח״נ אפשר לא נאמרה בזה דין העדאה וכמו דאמרינן אין דנין ק״ו מהלכה כן אפשר לומר דבדין הלכה אין דנין ק״ו לומר דכיון דבקרן ממש יש העדאה כ״ש בדין צרורות ונמצא דמוכרח רק צד הא׳ דאם הוא מטעם כחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה במה דהוא אורחה.
וכל זה הוא בבעיא דרב אשי מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת וכו׳ לא מיבעי לי׳ כלל אם יש דין רביע נזק בשינוי בצרורות דכיון דנפשט דדין צרורות הוי רגל ממש א״כ אם שינה בודאי א״צ לשלם אלא רביע דהוא חצי תשלומו ורק דמבעי לי׳ למסקנא אם היתה מבעטת הוי שינוי או לא הוי שינוי וכמו שכתבנו לפי פירושו של המ״מ וזהו רק בהאבעיא לפי המסקנא וכנ״ל.
והנה אח״כ מצאתי שהרב המאירי בש״מ הלך בדרך זה שכתבנו דהאבעיות יש שינוי ויש העדאה תליין בהך אבעיא דמגופו משלם או מן העליה ושבשביל זה השמיט הרי״ף שני האבעיות אך היפך את הטעמים וכתב דכיון דקיי״ל מעליה משלם בודאי אין שינוי לרביע נזק ומשום זה השמיט הרי״ף את האבעיא דיש שינוי ולא אוכל לכוין דבריו בשום אופן כי הוא היפך הסברא אך ב״ה שבעיקר הדברים כונתי לדברי הראשונים.
ולפימש״כ צ״ל שמה שכתב הרמב״ם בהל׳ ו׳ בעטה בארץ ברה״נ אף שלפי דברינו גם בהל׳ ה׳ קאי על בעטה בארץ משום דבהלכה ה׳ קאי על בעטה ברה״ר דברה״ר ליכא כלים מונחים על הקרקע וממילא פשוט דאם בעטה ברה״ר היינו בארץ אבל ברה״נ דמצוי כלים וא״כ יתכן דבעטה בכלים ושברתן ונפלו השברים ושברו כלים אחרים וכדתנן במתניתן דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו ולדברינו אין בזה ספק ובאופן זה ודאי אינו חייב על הצרורות אלא רביע נזק דבעיטה בכלים בודאי הוא משונה, ולכן בהל׳ ו׳ דכותב הרמב״ם הדין ברה״נ מדייק לכתוב בעטה בארץ. אכן עוד אינו מיושב מה דעמדנו בראש דברינו דכתב הרמב״ם בהלכה ה׳ שמא שינוי הוא ובהלכה ו׳ כתב שזה שינוי הוא ולפלא גדול שלא עמדו בזה הנו״כ ואף שבארנו זה אבל מ״מ אינו מיושב סתירת הלשונות. אם לא דנאמר שהוא ט״ס וצ״ל גם בהלכה ו׳ שמא שינוי הוא וכמש״כ שם:
ה)
אכן אפשר לומר באופן אחר דבהאבעיא דיש שינוי לצרורות אין הרמב״ם מפרש כמו שכתבנו דהאבעיא הוא דוקא בסברא זו אם חצי נזק דצרורות הוא משום דהוא קצת משונה או משום דכחו לאו כגופו, ולעולם נימא דאפי׳ לדידן דקיי״ל דמשלם מן העליה ובודאי הוא תולדה דרגל לגמרי ושמשום זה השמיט האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דאי טעמא דכחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה, מ״מ שייך למבעי אי בשינוי הוי רביע וכמו שפירש״י משום דלא אשכחן תם דמשלם פחות מחצי נזק והיינו אף דיש כאן שני טעמים לעשות מנזק שלם חצי נזק אחד משום דין צרורות וב׳ משום דין תמות מ״מ משלם חצי נזק דלא אמרינן חצי תשלומין המחוייב בהיזק בגופה כי אורחה אלא לא פחות מחצי נזק, אבל כ״ז הוא באבעיא קמא דרב אשי דבעי אם יש שינוי לרביע נזק, אבל בתר הכי דאמר ויש שינוי או ואין שינוי שם הפי׳ הוא כפירוש המ״מ דהאבעיא הוי אם הוי שינוי בבעיטה דכן משמע הלשון וכמו שכתבנו, ומה דהוכרח באמת הגמ׳ לשנות האבעיא באופן אחר מבעיא קמא דמעיקרא הוי האבעיא בדין רביע נזק אם שינוי ממש בצרורות עושה רביע נזק, ועכשיו האבעיא רק אם ביעוט הוי שינוי, היינו משום דמעיקרא הי׳ ודאי האבעיא על עיקר דין שינוי בצרורות ואם נעשה רביע נזק דהא בעי אם יש שינוי לרביע נזק ומוכח דמיירי בשינוי ודאי כמו בעטה בכלים או נגחה בקרנה ועי״ז התיזה צרורות, אבל אח״כ דמוקים הגמ׳ האבעיא על מתני׳ בהא דתנן היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהי׳ צרורות מנתזין ובעי אם נימא דהא דצרורות קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או ה״ק או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי כאן מוכרח הגמ׳ לאוקמי הבעיא בדין הביעוט אי ביעוט הוי שינוי, משום דאם הי׳ הביעוט ודאי שינוי לא נוכל להעמיד מתני׳ בצרורות מחמת ביעוט ונאמר דהוי חצי נזק משום דאין שינוי לרביע נזק, דעכ״פ הא חסר בהך בבא עיקר חידושא דצרורות דרגל דמשלם חצי נזק דהא מה דמשלם צרורות מחמת ביעוט חצי נזק הוא משום לתא דבעוט דהוה קרן ואם הזיקה בביעוטה בלא צרורות נמי משלם חצי נזק ואף דבתר הכי קתני לה דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו דעל האחרון משלם חצי נזק דהוא משום צרורות אבל לא משמע הכי דמעיקרא הוי לי׳ למתני פטורא דצרורות ועוד דהיתה מבעטת לא שייך למתני כלל במתני׳ דהתחיל בכיצד הרגל מועדת ורק דכתבו בתוס׳ אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא, וזה שייך אי בהך בבא נקט דינא דצרורות ועוד דלא שייך לאשמעינן דינא דאין שינוי לצרורות לרביע נזק מקמי דאשמעינן עיקר דינא דצרורות, ומשום הכי מפרש בגמ׳ דבאמת הך בבא בודאי הוי עיקר דינא צרורות אלא דאי מפרשינן צרורות מחמת ביעוט אשמעינן דצרורות מחמת ביעוט לא הוי שינוי וכמו שכתבנו דביעוט לא הוי שינוי אלא כשהזיקה ע״י ביעוט, ואי מפרשינן צרורות כאורחייהו אז סבירא לן דצרורות מחמת ביעוט הוי שינוי ומשלם רביע נזק, נמצא דלהך בעי׳ ע״כ פשיטא לן בעי קמייתא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק:
ו)
והנה לכאורה אם היינו אומרים דלדידן מספקא לן בשני האבעיות היינו אם יש דין שינוי בצרורות לרביע נזק אפי׳ בשינוי גמור, ואם בעיטה בקרקע הוי שינוי, א״כ יקשה לן דברי הרמב״ם דלפי״ז אם בעטה ברה״ר והתיזה צרורות יש לנו מקום להסתפק דילמא בעיטה הוי שינוי לצרורות לרביע נזק וא״כ יש ספק לחייב גם חצי נזק, והרמב״ם פסק דאם תפס רביע נזק אין מוציאין מידו ומוכח דעל חצי אין כאן ספק כלל, ואף דיש לומר דעל חצי נזק יש כאן ס״ס דדינא חדא אי לא הוי שינוי והוי רגל ופטור ברה״ר ואפי׳ אי הוי שינוי דילמא יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל אין הדבר פשוט דבס״ס לא יועיל תפיסה, ועיין תוס׳ כתובות דף ט׳ ע״ב ד״ה אי למיתב שהוכיחו דמוציאין ממון ע״י ס״ס ועין בפנ״י שם שתמה ע״ז ועיין בס׳ בית יצחק להגאון בעל בנין עולם בסי׳ ע״ג בזה, ועכ״פ אין ההלכה ברורה לקבוע בה מסמרים ולבאר בזה שיטת הרמב״ם.
אולם לפי מה שבארנו אין כאן ס״ס כלל דאם נסבור דאין שינוי לצרורות לרביע נזק א״א לנו לסבור דביעוט הוי שינוי דהא אם אנו סוברים דביעוט הוי שינוי אינו מפרש הגמ׳ דהא דצרורות מנתזין מיירי בצרורות מחמת ביעוט ולומר דמשלם חצי נזק משום דאין שינוי דא״כ ליכא בהך בבא דינא דצרורות וכנ״ל, ולכן מפרש בגמ׳ דאם יש שינוי קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק וא״כ ע״כ א״א להיות שני הספיקות ביחד ודוקא אם נאמר דאין שינוי והיינו דבעיטה לא הוי שינוי אז אפשר לנו לסבור כשני הצדדים בין יש שינוי לרביע נזק בין אין שינוי לרביע נזק כיון דמתני׳ דצרורות אפי׳ אם הוא מחמת ביעוט לא מיירי בשינוי, ולכן שפיר דבהלכה ה׳ דצד החיוב הוא שמא יש שינוי וליכא כאן פטורא דרגל ברה״ר ע״כ בזה אין חיוב אלא רביע נזק, והכא גבי בעטה ברה״נ אנו יכולים להסתפק בשני הספיקות לחייב חצי נזק, היינו או דנימא דיש שינוי והוא משונה, ורק דאין שינוי לצרורות לרביע נזק, או דנימא דיש שינוי לרביע נזק אבל בעיטה אינו שינוי:
ז)
ולכן בהלכה ו׳ הי׳ אפשר להרמב״ם לקבוע הספק על שני אופנים אבל בכל אופן לא הוי ס״ס וכמו שכתבנו, אבל בהכרח קבע הרמב״ם בהלכה ו׳ הספק משום האבעיא קמא דרב אשי היינו אם יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק, דהא אותו הספק חל גם על שינוי ממש דהיינו בעטה בכלים וניתז צרורות, ונמצא דביאור דברי הרמב״ם כאן דכיון דעכ״פ בעיטה הוי שינוי במקצת ולכן אף דלדין רה״ר קבע הספק אי מיקרי משונה או לא אבל כאן קבע הספק אי צרורות בשינוי משלם חצי או רביע, ומה שקבע זו ההלכה וזה הספק על בעיטה בארץ דאינו ודאי שינוי ולכתוב שזה שינוי הוא היפוך מהלכה ה׳ ורק להשמיענו הספק בדין שינוי לצרורות לרביע נזק, ולכאורה הא יותר טוב הי׳ לו להשמיענו זה הדין בשינוי ממש כמו בעטה בכלים שזהו ודאי שינוי ולהשמיענו דיש ספק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אכן אם הי׳ קובע בהלכה ו׳ הספק ע״ז האופן הי׳ נמצא דבעטה בארץ יש שני ספיקות לחייב חצי נזק, חדא דשמא אין שינוי כלל ואינו משונה, ואפי׳ אם יש שינוי והוי משונה דילמא אין שינוי לרביע נזק, ואפי׳ אם הרמב״ם אינו סובר דמוציאין ממון בס״ס אבל דילמא איכא מאן דסבר דמוציאין ממון בס״ס כדעת התוס׳ דכתובות והרמב״ם רצה כאן להשמיענו דאין כאן אלא ספק אחד. ולכן כתב כאן שזה שינוי הוא והיינו דכיון שזה שינוי הוא דעכ״פ איכא כאן קצת שינוי דיינינן כאן הספק אם יש שינוי לרביע נזק ולא נחתינן כאן ברה״נ לספיקו של הדין שינוי אי מקרי שינוי או לא משום דאין לנו נ״מ בזה כלל וכמו שכתבנו, וממילא יוצא לנו דגם בשינוי גמור ג״כ הוי ספק אי חצי נזק או רביע נזק.
ועכשיו מבואר יותר מה דכתב הרמב״ם בהלכה ו׳ בעטה בארץ דאם לא הי׳ כותב כאן בעטה בארץ כיון שהוא משנה בלשונו ומקודם בהלכה ה׳ כתב שמא שינוי הוא וכאן כתב שזה שינוי הוא ע״כ היינו מחלקים דבהלכה ה׳ קאי על בעטה בקרקע ובהלכה ו׳ קאי על בעטה בכלים, ולכן הוכרח כאן לכתוב בעטה בארץ להשמיענו דכאן נמי הוא בבעטה בארץ וכנ״ל, אבל בהלכה ה׳ לא הוצרך כלל לכתוב בעטה בארץ לבד טעם שכתבנו דברה״ר אין כלים, אלא דשם לא שייך להסתפק כלל אם הכונה על בעטה בכלים דבעיטה בכלים הא ליכא ספיקא דהוי שינוי וכבר הודיענו בפרק א׳ דבעיטה הוי שינוי אבל כאן בהלכה ו׳ דבאמת כתב שזה שינוי ע״כ הוצרך לכתוב בעטה בארץ.
והנה בארנו דברי הרמב״ם על שני דרכים או לפי פירושו של המ״מ לגמרי ודהרמב״ם השמיט בעיא קמא דרב אשי, ולפי״ז ע״כ מוכרח להגיה בדבריו בהלכה ו׳ שמא במקום שזה, וב׳ דלא כדברי המ״מ לגמרי אלא דהרמב״ם פוסק כשני האבעיות והבוחר יבחר:
(ה-ו) היתה מהלכת... והזיקו ברשות הרבים – כאן לא כתב כמו בהלכות ג,ד: ״ושברו את הכלים״ כי בסתם אין אדם מניח את כליו ברשות הרבים אלא לזמן מועט בלבד (השווה לקמן ג,ג). לפיכך, כתב סתם ״והזיקו״.
היתה מהלכת... ובעטה והתיזה... בעטה בארץ וכו׳ – עד שנציע את המקורות יש לעמוד על המשמעות המדויקת של לשון רבינו שהרי השגתו של הראב״ד היא למה כתב רבינו בהלכה ה: ״ספק הוא שמא שינוי הוא״, והרי הוא עצמו כותב הלכה ו על הבעיטה: ״שזה שינוי הוא״.
ברם הרואה יראה שבהלכה ה מדובר על מציאות שונה מזו המתוארת ברישא של הלכה ו. בהלכה ה כותב על מקרה של בהמה שהיתה ״מהלכת... ובעטה והתיזה צרורות והזיקו״, אבל בהלכה ו דייק לכתוב: ״בעטה... והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו״. הרי מבואר שהמקרה הראשון הוא שהבהמה הלכה וגם בעטה וגם התיזה צרורות, אבל לא ידוע אם מחמת הבעיטה התיזה או שמא בגלל ההליכה כדרכה התיזה. מעתה ״הדבר ספק שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה״ או שמא התזת הצרורות לא היתה מחמת הבעיטה ואין כאן שינוי אלא צרורות שהן תולדה דרגל.
מאידך, בהלכה ו מדובר על מקרה שהתיזה צרורות ״מחמת הבעיטה״ והרי ברור ״שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות״, ובכך אין ספק כלל, אלא שיש ספיקא דדינא האם יש שינוי בצרורות לרביע נזק אם לאו.
זהו שיעור דברי רבינו (לשונו מודגש ופירוש נוסף באותיות רגילות): היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרביםפטור. ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהרי הדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה. הואיל ויתכן שהתזת הצרורות היא בגלל ההליכה כדרכה, נמצא שאמורה היא להיות פטורה ברשות הרבים כרגל. אולם כיון שיש ספק שמא מחמת הבעיטה התיזה והרי זה שינוי ואז אינה תולדה דרגל, יש ספק שמא חייבת גם ברשות הרבים. אולם לפנינו יבואר שיש ספיקא דדינא האם יש שינוי לצרורות לרביע נזק אם לאו. לפיכך, אם תפש הניזק רביע נזק, אין מוציאין מידו, שהרי להוציא מידו צריך להביא ראיה שהתזת הצרורות לא היתה מחמת הבעיטה.
בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שםחייב לשלם רביע נזק, שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות; ואם תפש הניזק חצי נזקאין מוציאין מידו. כאן מדובר שאין ספק שמחמת הבעיטה התיזה. אבל יש ספיקא דדינא האם חייבת חצי נזק ברשות הניזק גם על צרורות בשינוי כמו על צרורות כדרכה או שמא חייבת רק רביע נזק. לפיכך, מתחייבת לכל הפחות רביע נזק מכל מקום; אבל אם תפש הניזק חצי נזק – אין מוציאין מידו שהרי לא ניתן להביא ראיה להכריע את הספיקא דדינא.
עתה נציע את המקורות.
משנה בבא קמא ב,א: היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק1.
סוגיית הגמרא בבא קמא יח,ב – יט,א:
גופא בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא? תא שמע: הידוס אינו מועד; ויש אומרים, הרי זה מועד. הידוס סלקא דעתך? אלא הידוס והתיז; מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה, ומר סבר: אין העדאה! לא, בחד זימנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי... בעי רב אשי: יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק? תפשוט ליה מדרבא, דבעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? מכלל דאין שנוי (דאי יש שינוי לרביע, הוי חצי נזק להעדאתן, ואמאי איצטריכא לרבא למיבעי? ודאי אין העדאה לשלם נזק שלם, דהא תמות רביע נזק והעדאה חצי נזק – רש״י). דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר, אם תמצי לומר אין שנוי, יש העדאה או אין העדאה? תיקו...
(שנינו במשנה:) היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק: איבעיא להו: היכי קאמר? היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות כאורחייהו משלם חצי נזק, ורבנן היא; או דלמא: היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות מחמת ביעוט – משלם חצי נזק, כי אורחיה משלם נזק שלם, ומני – סומכוס היא.
... רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי: היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כאורחייהו – חצי נזק. הא מחמת ביעוט – רביע נזק ויש שנוי (בצרורות, ואם ישנה לא יתחייב אלא חצי של חצי נזק שהוא רביע לכל הנזק), או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט – חצי נזק, ואין שנוי? תיקו.
בעי מיניה רבי אבא בר ממל מרבי אמי, ואמרי לה מרבי חייא בר אבא: היתה מהלכת במקום (צרורות) שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו? כיון דאי אפשר לה (שלא תתיז) אורחיה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות? תיקו.
תחילה שאל רבא: ״יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות?⁠״ והגמרא מסבירה: האם ״לקרן מדמינן ליה או דלמא תולדה דרגל הוא?⁠״ כלומר, כיון שבצרורות רגילים חייב חצי נזק הרי זה דומה לחצי נזק של קרן, שמא העיקרון לקבוע חצי נזק צרורות הוא משום שהן נחשבים מעשה משונה בדומה לקרן, ולכן ״מדמינן ליה״ לקרן ויש להם גם דין העדאה כקרן; או שמא כיון שמדובר פה במעשה רגל, גם מעשה עקיף תולדה דרגל הוא, ודין חצי נזק הוא חידוש שחידשה הלכה, ואין העדאה.
בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא את בעייתו של רב אשי: ״יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות לרביע נזק?⁠״ ונראה שיש לפרש בלשונו כך: מה הדין אם בעטה ונתזו צרורות? עצם התזת הצרורות ודאי שאין הבהמה ״היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה״ (לשון פיהמ״ש בבא קמא ב,א), שהרי לא מצאנו בהמה שמשחקת בהתזת צרורות. בעיטה היא פעולה משונה שהיא תולדה של קרן, וכאשר בהמה בעטה, אם נזדמן שמצויים שם צרורות, יתכן שמכוח ביעוטה ניתזו צרורות. אבל עצם התזת הצרורות היא לעולם נלווית למעשה אחר של הבהמה (ראה מה שביארתי לעיל הלכה ב ד״ה חוץ מצרורות המנתזין). הואיל וקבלנו שיש להקל על התזת צרורות לשלם חצי נזק בלבד, יש כאן ספק. מצד אחד, הואיל ודין צרורות יש כאן, נמצא שיש פה צרורות של ביעוט, מעשה שהוא משונה מעיקרו ואינו תולדות רגל, וחייב גם ברשות הרבים אלא שכל חיובו בתחילה אינו אלא חצי נזק, וממילא משלם חצי של חצי = רביע נזק; מצד שני, כיון שמדובר בצרורות, אין השינוי הראשון חשוב כלום בדין, ומשלם חצי נזק כמו שאר צרורות. רבינו מציע מקרה שעליו שאל רב אשי, והוא המקרה שהעתיק רבינו ברישא של הלכה ו, וכתב מעין לשון הגמרא: ״צרורות מחמת ביעוט״.
אמנם את שאלתו של רבא השמיט רבינו, ויש להסביר טעמו. תחילה הציעה הגמרא לפשוט את בעייתו של רב אשי מבעייתו של רבא: ״דבעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות – מכלל דאין שנוי״. כלומר, הנחה קודמת לספיקו של רבא היא שאין שינוי לצרורות לרביע נזק. הגמרא דוחה מסקנה זו: ״דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר: אם תמצי לומר אין שינוי, יש העדאה או אין העדאה?⁠״. על כל פנים מבואר שבעייתו של רבא יכולה לעלות רק אם נפשטה בעייתו של רב אשי. אולם הואיל ורב אשי הוא בתרא וחי כמה דורות אחרי רבא, ובכל זאת הציע את ספיקו שלו ובעייתו עלתה בתיקו, הרי ברור שלהלכה לא יתכן כלל להעלות את ספיקו של רבא לעניין העדאה כיון שלא יתכן ״אם תמצי לומר״ בבעייתו של רב אשי. לפיכך השמיט רבינו את בעייתו של רבא. וראה רא״ש (פרק שני סי׳ א): ״... שרב אלפס ז״ל לא הביא הך בעיא דרבא״. אמנם בדפוסים שלנו יש שהכניסו אותה, ויש שמחקוה. וגם כדאי לציין שמן הרא״ש שם וכן מן הר״ח נראה שבגמרא לא הסיקו ״תיקו״ על בעייתו של רבא אלא הניחוה סתם בלא פשיטות, ואם באמת כן הוא נמצא שספק זה של רבא אינו קיים כלל להלכה.
רבינו מתחיל במשנה, אבל כאן לא ניתן להעתיק את המשנה כמו שהיא, אלא כמו שפירשה רב אשי שהוא בתרא והלכה כמותו. לפיכך הוזקק רבינו לנסח את המשנה בצורה שונה במקצת, ונעקוב אחרי לשונו הזהב. יש לעיין בהעמדתו של רב אשי את משנתנו שהוא מציע ספק בין שני פירושים חילופיים שמתאימים לשני צדדי בעייתו. זהו לשון התנא במשנה:
היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה... חצי נזק.
כך מעמידה הגמרא את פירוש המשנה לרב אשי:
א) היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כאורחייהו – חצי נזק. הא מחמת ביעוט – רביע נזק ויש שנוי.
או דלמא:
ב) היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט – חצי נזק, ואין שנוי.
הגמרא מסיקה ״תיקו״. זאת אומרת שאין להכריע בין שני הפירושים, ולפיכך להלכה צריך להעתיק את שניהם; אלא שככל תיקו בדיני ממונות, בתחילה יש להקל על הנתבע אבל אם תפש התובע אין מוציאין מידו.
ברור שמדובר לשני הפירושים בבהמה אחת שיכולה להזיק בשני אופנים בו זמנית, האחד, ״הזיקה בביעוטה״ וזה תולדה דקרן; והשני, צרורות שיש בהן שתי אפשרויות. דין ״הזיקה בביעוטה״ אינו שייך לפרק זה, שכבר נתפרש ונפסק הדין לעיל (א,ה) שהבעיטה היא מעשה תם, ולפיכך יש להשמיט כאן ״והזיקה בביעוטה״, ויש להביא רק את הדין השני על צרורות כשני הפירושים. הואיל והתזת צרורות ״כאורחייהו״ היא דווקא בהליכה, לפיכך ראה רבינו להוסיף ביאור על לשון התנא וכתב:
היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות.
והמשיך לפרש על פי רב אשי שיש בכך ספק, שמא ״צרורות כאורחייהו״ ולפיכך ״ברשות הרבים פטור״, או שמא ״צרורות מחמת ביעוט״ = ״שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה״, ומשלם גם ברשות הרבים רביע נזק. ספק כזה הוא ספק במציאות. הואיל והבהמה גם מהלכת וגם ביעטה, לפיכך, יש מקום להבין את משנתנו בשני אופנים כנ״ל.
המשיך להציג בהלכה ו את המקרה בו הסתפק רב אשי ובגללו גם הוזקק להעמיד את המשנה בשני פירושים שונים: האם שינוי ממש בהתזת צרורות מחייב רק רביע נזק בלבד או שמא בכל זאת משלם חצי נזק. ברור שמקרה זה צריך להיות כזה שלא ניתן להסתפק שמא הותזו הצרורות בגלל הליכה רגילה בלבד. לפיכך מתאר רבינו מקרה אחר: ״בעטה בארץ... והתיזה צרורות מחמת הבעיטה״ – כלומר, לא היתה כאן הליכה כלל אלא בעיטה בארץ דווקא שהתיזה צרורות, וממילא אין במקרה זה ספק במציאות המקביל לספק במשנה, אלא כאן הספק הוא רק ספיקא דדינא. לפיכך, ״חייב לשלם רביע נזק, ואם תפש הניזק חצי נזק – אין מוציאין מידו״.
אחר כך מציע את העולה מבעייתו של רבי אבא בר ממל: ״היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה – מהו?⁠״ משאלתו של רבי אבא בר ממל מוכח שעד כאן לא נסתפק שמא אורחיה הוא אלא אם אי אפשר לה ללכת בלא להתיז וממילא לעולם תהיה התזת צרורות אם מהלכת היא, בין אם בעטה ובין אם לא בעטה. לפיכך, אפילו אם בעטה שמא יש לומר אורחה הוא, והיינו רגל ופטורה ברשות הרבים, וברשות הניזק חייבת חצי נזק. זאת אומרת, שאלתו של רבי אבא בר ממל היא דווקא במקרה כמו שהעמידו את המשנה לרב אשי – כלומר, גם היתה מהלכת וגם בעטה, והתזת הצרורות יכולה להיות הן בגלל ההליכה והן בגלל הבעיטה, אלא שמדובר במקום שאי אפשר ללכת בלי להתיז. לפיכך כתב בסיפא של הלכה ו:
... היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה...
הואיל ועלתה בתיקו, אם אירע כך ברשות הניזק הספק הוא האם אין שינוי בצרורות וחייב חצי נזק, או שמא יש שינוי וחייב רביע נזק בלבד. לפיכך, חייב לשלם רביע נזק, ״ואם תפש הניזק חצי נזק – אין מוציאין מידו״. הטעם הוא, כמבואר לעיל (א,יא ד״ה פטור) שרואים את התופס כמוחזק והמוציא ממנו עליו הראיה. כיון שלצד אחד של הספק מגיע לו חצי נזק, אי אפשר להוציא מידו.
ברם יש לעמוד על כך שבתחלת הסוגיא (יח,ב) הובאה ברייתא: ״בהמה שהטילה גללים לעיסה״, ודנו בכך משום צרורות. אבל רבינו השמיט הלכה זו. ושמא יש לומר שגללים הם ממש צרורות, שהרי מה לנו ״מנתזין מתחת רגלי הבהמה״ (לעיל הלכה א) ומה לנו מנתזין מתוך גופה?
וראה עוד לעיל (א,י) תשובת הר״י מיגאש בעניין זה.
היתה מהלכת במקום שאי אפשר... ובעטה והתיזה וכו׳ – רבינו חננאל מפרש פירוש ייחודי ואף גירסתו קצת שונה, וכדאי להביאו.
בבא קמא יט,א (עם פיר״ח):
בעי מיניה רבי אבא בר ממל מרבי אמי, ואמרי לה מרבי חייא בר אבא: היתה מהלכת במקום (צרורות) שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו? כיון דאי אפשר לה (לסגויי אלא אם כן מנתזת) אורחיה הוא (ורגל ברשות הניזק נזק שלם משלם), או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה [ו]⁠צרורות [נינהו]⁠2? תיקו (וכל הני שמעתתא דסלקא להו בתיקו קיימא לן דממונא לקולא ולא מפקינן).
תוספות בבא קמא יט,א (ד״ה במקום):
אין לפרש דאיירי ברשות הרבים, ומיבעיא ליה דאם אורחיה פטור מידי דהוה ארגל, מדלא קאמר היתה מהלכת ברשות הרבים כמו בבעיא דבסמוך.
גם מהרי״ף בבא קמא (רמז לד) משמע כמו הר״ח וזה לשונו:
בעי ר׳ אבא בר ממל מר׳ אמי ואמרי לה מרבי חייא בר אבא: היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו? כיון דאי אפשר לה אורחה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט מנתזה וצרורות נינהו? תיקו.
סתם צרורות נידונין כרגל מפני שאין כאן שום שינוי בהילוכה של הבהמה. ההלכה מפי הקבלה הקילה לגבי צרורות ברשות הניזק הואיל והיזק על ידי צרורות אינו מצוי כל כך, שהרי לא בכל מקום שהיא מהלכת יש צרורות ולא בכל מקרה מתיזה אותן גם אם ישנן, ואפילו אם נתזו אין הכרח שיארע נזק. מאידך, במקומות שישנן צרורות מפוזרים אין הבהמה יודעת לעקוף אותם ולא ניתן לשמור אותה שלא תתיז, וגם לא יעלה על הדעת לכבד את רשות הרבים במטאטא שלא יהיו שם צרורות כלל. לפיכך, בסתם ברשות הרבים פטורה, כי אין לאסור על הבהמות לעבור ברשות הרבים. אולם ברשות הניזק אם המקום הוא כזה ״שאי אפשר לה שלא תתיז״, אין להעלות על הדעת להקל עליה יותר מסתם מהלכת והזיקה ברגלה שהרי היא היא. לפיכך סובר רבינו חננאל שמשלמת נזק שלם שהרי זה דרך הילוכה ולא יתכן אחרת.
מעתה אם הלכה ״במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה״, יש ספק שמא צרורות הן או שמא חייבת נזק שלם כרגל. ברם, הואיל ומחמת ביעוט התיזה הרי לפנינו ספק אחר, והוא המבואר לעיל שמא צרורות הן ושמא שינוי בצרורות הוא זה ואינה משלמת אלא רביע נזק. לפיכך, ״משלם רביע נזק״, כי זהו החיוב הפחות שאפשר. נמצא שיש כאן צרורות אשר מצד אחד יש טענת ספק של הניזק לחייב נזק שלם, אבל מצד שני יש למזיק טענת ספק לחייבו רק רביע נזק בלבד. לפיכך, ״אם תפש הניזק חצי נזק – אין מוציאין מידו״, שהרי סתם צרורות חייב חצי נזק, ולהוציא ממנו יש למזיק רק טענת ספק ובטענת ספק אין מוציאים מן התופש כמבואר (לעיל א,יא).
אולם יש ראשונים שפירשו אחרת, רש״י על אתר בפירושו הראשון (ד״ה אורחיה) וכן הציע הרשב״א על אתר (ד״ה הא דבעי):
... והכי קאמר, כיון דאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת ואפילו בלא ביעוט אורחיה היא, והילכך אפילו בעטה והתיזה צרורות כאורחייהו חשבינן להו ומשלמת חצי נזק, או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט מנתזא ועל ידי שינוי הוא ואינה משלמת אלא רביע נזק כמאן דאמר יש שינוי לצרורות.
לפי פירוש זה מובן פסקו של רבינו בפשיטות, ולשיטתו לעיל א,יא ולהלן ג,ד שכל שיש ספק אם תפש אין מוציאין מידו.
אולם ראה חידושי הרשב״א בבא קמא (ר״א ליכטנשטיין, ירושלים תשמ״ז, עמ׳ צח) שם משלים המהדיר את הנוסח על פי כ״י אחד לפיו הרשב״א אחרי הציעו את הפירוש הנ״ל מביא כפירוש נוסף את פירושו של הר״ח ומסיים לגביו ״והוא הנכון״.
לפירושו של הר״ח מדובר על מקרה שגם הלכה וגם בעטה, ולפיכך, להלכה הספק הוא שמא חייבת נזק שלם כרגל כדרכה, ושמא חייבת רק חצי נזק כצרורות כדרכה, ושמא חייבת רק רביע נזק מפני ספיקו של רב אשי. לכאורה, אם תפש הניזק נזק שלם, גם כן אין להוציא מידו!
אולם רבינו לא הביא דין המהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת ולא בעטה, שלפי רבינו חננאל חייב נזק שלם ברשות הניזק כרגל כדרכה. ונראה שטעמו הוא משום שדבר זה לא נתפרש בגמרא ואף הרי״ף לא כתב כך במפורש, ומצד הסברא יש מקום לחלוק על רבינו חננאל וכך באמת סוברים רוב הראשונים, ועוד שהראב״ד בחידושיו (עמ׳ לח) מפרש: ״כיון דאי אפשר לה אורחה הוא״: ״כלומר, צרורות כי אורחייהו נינהו ולסומכוס נזק שלם משלם״, ונראה שהוא על פי פירושו של הר״ח. לפיכך, לא ראה רבינו לפסוק כהר״ח ואף לא רצה להביא דבר חדש שאינו בש״ס, והביא את המקרה שעליו דיבר רבי אבא בר ממל ולא יותר.
1. פיסקה זו היא חלק ממשנה שלימה שהובאה לעיל הלכה ב (ד״ה חוץ מצרורות המנתזין) ושם הובא גם פיהמ״ש. אולם בפיהמ״ש שם דן רבינו על הגדרות כלליות: מה נחשב ״כדרכה״ ומה לא, וכן מהי הגדרת פעולת ״צרורות״, ומה דין תשלום בצרורות? רבינו לא התייחס בפיהמ״ש לספק במשמעות הפיסקה הנידונה כאן על פי סוגיית הגמרא. ונראה שהוא משום שזה היה מצריך להציע גם את הספקות בעניין צרורות בשינוי לרביע נזק, והרי נושא זה אינו מופיע במשנה בשום מקום, ולפיכך אין מקומו בפיהמ״ש.
2. הגהתי על פי הר״ח והרי״ף, אבל לפנינו בדפוס: ״קמנתזה צרורות תיקו״.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ו) בעטה בארץ ברשות הניזק, והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם, חייב לשלם רביע נזק, שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות. ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו. ואפילו היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז, ובעטה והתיזה, משלם רביע נזק. ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו:
If the animal kicked the earth in the domain belonging to another person and stones were propelled because of its kick and caused damages, [the owner] is liable to pay a fourth of the damages, for this is a deviation from the ordinary manner of propelling stones. If the person whose property was damaged seized half [of the cost] of the damages, it should not be expropriated from him.⁠1 Even if an animal was walking in a place where it would be impossible for it not to propel stones, and it kicked [the earth] and propelled stones, [the owner] is liable to pay a fourth of the damages.⁠2 If the person whose property was damaged seized half [of the cost] of the damages, it should not be expropriated from him.
1. This law is an extension of the unresolved question mentioned in the previous halachah. Since the damage took place in a private domain, the owner is definitely held liable. The question is whether he is liable for half the damages or for only a quarter of the damages. According to the opinion that maintains that kicking is considered a deviation, he should be held liable for only a fourth. According to the opinion that maintains that a deviation is not significant with regard to this category of damages, he is liable to pay half the damages. Since the matter was left unresolved, the owner may be required to pay only one fourth. If, however, the person whose property was damaged seized the owner's property, he need not relinquish half the value of the damages.
2. The principles operating in this instance are the same as those operating in the first clause. The only reason for mentioning this law is that since it is impossible that the animal would not propel stones, one might not think that the deviation is significant, and the owner should be held liable for half the damages, as in an ordinary case of this nature. This premise is, nevertheless, not accepted.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאור שמחאבן האזליד פשוטהעודהכל
בָּעֲטָה בָּאָרֶץ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת הַבְּעִיטָה וְהִזִּיקוּ שָׁם חַיָּב לְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא בְּהַתָּזַת הַצְּרוֹרוֹת. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תַּתִּיז וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
בעטה בארץ ברשות הניזק כו׳ עד ואין מוציאין מידו. פ״ב דב״ק והיא הבעיא שנייה שרמזתי לך:
בעטה בארץ ברשות הניזק כו׳.
הרי״ף השמיט הנך בעיא דיש העדאה לצרורות וכן אם יש שנוי לצרורות, ועיין רא״ש בטעמו משום דלא מצאנו בבבל צרורות ע״י שנוי דקנסא הוי ולא דיינינן בבבל רק אם תפס, ואם תפס גובה חצי נזק דבספיקא דדינא מהני תפיסה, וזה לא יתכן רק לפי שיטת הראב״ד [כפי מה שביאר הלחם משנה] דאף אם אין שנוי בכ״ז חייב ברה״ר לשלם חצי נזק דע״ז לא מיבעי לן כלל, אולם לפי שיטת רבינו דאם אין שנוי פטור ברה״ר ע״י שינוי ואם יש שינוי חייב ברה״ר ע״י שינוי רביע נזק, א״כ נפק״מ אם בעטה ברה״ר והתיזה צרורות אם תפס רביע נזק אם מוציאין מידו, וכל כה״ג הוה ליה להביא:
והנראה קצת בטעמו, דהגמרא מסיק דהך דהכלב שנטל חררה והלך לגדיש מיירי דשני ולא אייעד, וכו״ע סברי כסומכוס ור״א ורבנן בפלוגתא דר״ט ורבנן קא מיפלגי, והא דאמר ר״א מגופו משום דאמרינן דיו מה קרן ברה״ר משלם ח״נ מגופו אף בחצר הניזק משלם מגופו, והא לר״ט לית ליה דיו, ומשני היכא לית ליה דיו היכי דמיפריך קו״ח והכא לא מיפרך קו״ח דאהני קו״ח לנזק שלם ואהני דיו לשלם מגופו. ולכאורה קשה אכתי לילף קו״ח לשלם מן העליה, מצרורות ברשות הניזק, דמה צרורות שברה״ר פטורים, בכ״ז ברשות הניזק משלמים מן העליה, כש״כ קרן שברה״ר משלם חצי נזק אינו דין שברשות הניזק ישלם מן העליה, ולא שייך לומר דיו דמיפריך קו״ח, ואם תאמר דאהני קו״ח לשלם נזק שלם, ז״א דמצרורות לא מצינו למילף לשלם נזק שלם דצרורות לא משלמי רק ח״נ. ואין לומר אין דנין קו״ח מהלכה, ז״א דההלכה לא היה רק שלא ישלם רק ח״נ והקולא דיליה היה הלכה, אבל לא החומרא מה שמשלם ח״נ מן העליה. אולם זה טעות, דהגמרא אמר בדיחוייה דכו״ע כסומכוס דצרורות משלמי נזק שלם, וא״כ צרורות הוי ככל שן ורגל וא״כ הא ילפינן קו״ח לשלם נזק שלם ודיו למגופו. ולפ״ז נתיישב לן הא דאמר דכו״ע כסומכוס ס״ל, דטפי הו״ל למימר דכו״ע כרבנן ס״ל והכא לא מיירי כלל בצרורות רק דאנח אנוחי ע״י שינוי ועל מקום גחלת פליגי, ובהך דר״ט ורבנן פליגי, ולפ״ז א״ש, דלרבנן איך הוי סבר ר׳ אליעזר נזק שלם מגופו הא מצינו למילף קו״ח מצרורות לשלם מן העליה ודוק:
וכיון שכן אם נימא דהברייתא דמפרש למתניתין אתיא ת״ק ור״א כסומכוס, סבר הרי״ף דעל כרחין אין זה רק אם נימא דמשנתנו דריש פרקא אתיא כסומכוס, וזהו כפי מה דבעי לקמן אם משנתנו כסומכוס וצרורות מחמת ביעוט משלם ח״נ הא כאורחייהו משלם נזק שלם, אבל למאי דמסיק לקמן אליבא דרב אשי פסיקא להו דרישא דלא כסומכוס רק בעי אם יש שינוי או אין שינוי יעו״ש, א״כ אין סברא לומר דמשנתנו דכלב שנטל חררה תפרש הברייתא אליבא דסומכוס, וע״כ אין לאוקמי רק כדמשני מעיקרא כגון דשני ואייעד ופליגי אם יש העדאה לצרורות, דרבנן סברי אין העדאה לצרורות ור״א סבר יש העדאה לצרורות, א״כ נפשט תרווייהו חדא דאין העדאה כרבנן וחדא דאין שינוי, דאי יש שינוי הלא כי שני משלם רביע נזק וכי אייעד משלם חצי נזק ואיך מחייבו ר״א נזק שלם. וע״כ סבר ר״א אין שינוי ובהא לא פליגי רבנן עליה, לכן סתם הרי״ף דבכל גווני בצרורות אינו משלם רק חצי נזק: ולפי מה שפרשנו דלהך אוקימתא דכו״ע כסומכוס ס״ל היינו דרישא אתיא כסומכוס, א״כ ע״כ ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה, ושאני לסומכוס בין כח לכח כחו, א״כ בכח כחו משלם חצי נזק מההלכה דמוקים לה בכח כחו, א״כ איך סבר ר״א נזק שלם מגופו בחצר הניזק הלא מצינן למילף לשלם מן העליה קו״ח מכח כחו דברה״ר פטור וברשות הניזק משלם מן העליה דליכא למימר דיו דא״כ הוי מיפרך קו״ח, דלענין נזק שלם לאו מהא מצי יליף דקא משלם ח״נ ברשות הניזק מההלכה והדרא מה שהקשינו לעיל. וצ״ל דאז נימא דמגופו משלם בצרורות ע״י כח כחו, וה״ה בצרורות דכחו לרבנן דמאי שנא, וא״כ נפשט הך בעיא דמגופו משלם. ולפי מה דקיי״ל מן העליה משלם ע״כ כאוקימתא קמייתא כגון דשני ואייעד, ורבנן סברי צד תמות במקומה עומדת לכן משלם ח״נ מגופו, וכמו שהקשו רבנן בתוספות ד״ה במועד בתחלתו, אבל בכל צרורות משלם מן העליה ודוק:
או נאמר, דלפ״ז נאמר דכח כחו לאו כגופו דמי ומן הדין פטור לגמרי וכמ״ש הכסף משנה לקמן הלכה י״ז בסברת רבינו, דבאדייה אדויי על שאר הגדיש פטור לגמרי עיי״ש, וא״כ ההלכה היתה לשלם ח״נ להחמיר, א״כ תו לא מצית למילף קו״ח מכח כחו לשלם מן העליה, דהא דצרורות בכח כחו משלם ח״נ מן העליה ברשות הניזק הוא מההלכה ואין דנין קו״ח מהלכה ודוק:
אולם אם בדרך הזה נלך יש לנו דרך יותר קרוב, וזהו. דבדף כ״ה מייתי הסוגיא ברייתא דילפה קרי בזב שמטמא במשא מקו״ח מה טהור בטהור טמא בטמא, טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא, דאם נאמר שיהא טמא רק במגע ולא במשא א״כ מיפרך קו״ח. ופלפלו רבנן בתוספות בכמה גווני, וכתבו במסקנא דאין לנו לחלק בדבר דלא מצאנו. והקשו אח״ז נימא דאהני קו״ח למגע לטמא אדם לטמא בגדים כרוק. ואהני דיו לאפוקי ממשא, וי״ל הא נמי הוי לחצאין דלא אשכחן מידי שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים שלא יטמא במשא ואדרבא וכו׳. ופלפולם לא יתכן לשיטת רבינו בפ״ה מהלכות טומאת מת הלכה י״ג, שדעתו אף שכלים הנוגעים במת מטמאין אדם לטמא בגדים, בכ״ז אינן מטמאין במשא והנושא בגדים שנגעו במת ה״ז טהור, א״כ מצאנו דבר שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים ואינו מטמא במשא, א״כ נימא אהני קו״ח לטמא אדם לטמא בגדים ואהני דיו שלא יטמא במשא, ולכן מוכרח לומר בסברתו במקום דמצאנו לומר דיו כמו בקרי של זב אם אמרנו דיו שיטמא במגע אז הוי מצד קרי שפיר אמרינן דיו, וכן אם אמרנו דיו לשלם ח״נ מגופו הוא כמו קרן ברה״ר, אבל שנאמר שיטמא במגע לטמא אדם לטמא בגדים, א״כ מהיכן באה הטומאה מסיבת שהוא בא מן הזב, ודברים הבאים מן הזב מטמאים במשא, והא דאמרינן לר׳ טרפון דיו דלשלם בחצר הניזק נזק שלם מגופו ג״כ תאמר מי הביא החומר לדונו בנזק שלם מה שהוא בחצר הניזק, א״כ איפה מצאנו בחצר הניזק שישלם מגופו, ע״ז אשיב לך, מצאנו בחצר הניזק צרורות שמשלם ח״נ מגופו, אך הא אמרינן דכו״ע כסומכוס סברי דנזק שלם ובודאי מן העליה משלמי כמו כל נזקי רגל, ע״ז אשיב דלפום האי שנויא סברי כו״ע דהלכה למ״מ דלשלם ח״נ רק מוקמי לה בכח כחו, וא״כ מצאנו כח כחו דמשלם ח״נ בחצר הניזק מגופו כמו דסבר רבא למימר בהאיבעיא אליבא דרבנן בכחו, לכן אמרינן דין דלשלם מגופו בקרן בחצר הניזק ודוק. וכ״ז יתכן רק לפום מאי דהוי סבר רבא למימר דצרורות מגופו משלם, אבל למאי דקיי״ל בסוגיין דמן העליה משלם וכמו דפשיטא לרב פפא, א״כ תו ליכא לאוקמא רק בשני ואייעד ופליגי אם יש העדאה לצרורות או לא, ודוקא כאן ס״ל לרבנן דמגופו משלם משום דצד תמות במקומה עומדת וכמו שהקשו רבנן בתוספות הא בצרורות כי אורחייהו משלם מן העליה א״כ נפשט הני תרי איבעיות דאין שנוי ואין העדאה כרבנן, וכפי הדרך הראשון שכתבנו רק באופן יותר נכון ודוק:
והנה רבינו הביא הבעיא דרב אשי אם יש שנוי או אין שנוי והשמיט בעיא דאם יש העדאה לצרורות, וצריך למיקם אדעתא דרב רבנן כמוהו, והנה שיטתו דאם אין שנוי אז אפילו ברה״ר פטור כצרורות דאורחייהו ודלא כמו שפרש״י ז״ל דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא, מוכח דדוקא לשלם פחות מפלגא אין שינוי אבל לפטור ברה״ר ודאי דחייב כיון דמשונה הוא, לא כן דעת רבינו דאם אין שינוי אז הוי ממש כצרורות דאורחייהו ופטור ברה״ר, לכן פסק דע״י ביעוט ברה״ר בצרורות פטור ועיין הרב המגיד:
וקצת בעי עיונא למה לא אמר רב פפא לעיל תולדותיהן לאו כיוצא בהן אצרורות דביעוט דמחמת שנוי הוי תולדה דקרן אם נימא דאין שנוי ואין העדאה, א״כ לאו כיוצא בהן דאם אייעד אינו משלם רק ח״נ, ואם נימא דמספקא ליה אם יש שינוי ודאי לאו כיוצא בהן דאף ברה״ר אינו משלם רק רביע נזק ומגופו, ואם נימא דאין שינוי ויש העדאה אז הוי ממש כקרן וא״ש. וכן לפי פסק רבינו דאם אין שנוי אז הוי ממש כרגל בצרורות דפטור ברה״ר, וכן ודאי דמשלם מן העליה בחצר הניזק אף בפעם ראשון כיון דהוי ממש כצרורות דאורחייהו [וכן כתב הסמ״ע], א״ש דלא אמר רב פפא על תולדה דקרן בצרורות ע״י ביעוט, משום דיקשה דלמאי קרי לה תולדה דקרן, דברה״ר פטור ומן העליה משלם, ואי משום דמשלם ח״נ ז״א מצד שהוא תולדה מקרן דההלכה גרעה כחו שלא לשלם רק חצי נזק דהא אפילו כי אורחייהו בצרורות אינו משלם רק ח״נ והא אפילו אייעד ע״י שנוי ג״כ אינו משלם רק ח״נ, דבכה״ג דאייעד משלם בקרן נזק שלם, אולם לפי פסקו של המהרש״ל ביש״ש, דלרב פפא דמן העליה משלם בצרורות ודאי דאין שינוי ואין העדאה, ובהא הכריע דלא כרבינו דאף אם אין שינוי בכ״ז חייב ברה״ר וברשות הניזק מגופו משלם יעו״ש, א״כ ה״ל לרב פפא לומר גם אתולדה דקרן ובצרורות ע״י ביעוט דמשלם ברה״ר וברשות הניזק מגופו כמו קרן ולאו כיוצא בו דאין העדאה דאפילו אם אייעד משלם רק ח״נ ודוק:
נחזור לסברת רבינו, דלשיטתו אם אין שינוי אז פטור ברה״ר, א״ש מה דהקשו רבנן בתוספות על פירוש קמא דרש״י, דאיך פשיט דצרורות כי אורחיה נמי משלם מגופו דלמא דוקא היכי דשני דאע״ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת, אבל כי אורחיה מן העליה משלם יעו״ש. ולפ״ז ניחא כיון דמוקי דפליגי אם יש העדאה או אין העדאה ודאי סברי אין שינוי, וכיון דתאמר דצרורות כי אורחייהו משלם מן העליה ואין שינוי, א״כ כיון דלפי סברת רבינו פסיקא דפטורים ברה״ר ודאי דמשלמי מן העליה כצרורות דאורחייהו דלא נפקי כלל מדין צרורות דכי אורחיה וכמו שכתב הסמ״ע ודוק:
ובהא דהשמיט הך בעיא דיש העדאה קרוב לומר דסבר כיון דמן העליה משלמי אין סברא לומר דע״י העדאה ישלמו נזק שלם, כיון דכי אורחיה מה לי חד זימנא ומה לי תרי זימני כקושיית רש״י, ומה שתירצו רבנן בתוספות כיון דדמיא רחמנא לקרן דמשלם ח״נ שייכא בי העדאה, זה לא שייך דהא אין דומה לקרן דהא משלמי מן העליה ואם בצרורות ע״י שנוי וכמו שפרש״י ז״ל זה לא יתכן לפום סברת רבינו דאם אין שינוי הוי ע״י שינוי ממש כצרורות דרגל לשלם מן העליה ולפטור ברה״ר, א״כ ודאי אין העדאה לשלם בשלשה פעמים נזק שלם והוי כצרורות דאורחייהו דלא משלמי רק ח״נ, והאיבעיא אם יש העדאה קאי אם מגופו משלמי בצרורות, ובאם ת״ל בעי רבא. אם ת״ל צרורות מגופו משלמי אז מבעי אם יש העדאה, וזה נכון מאד בטעמו וקרוב לדברי הרש״ל בזה, אך נפל ספק בלבי אם דעת רבינו דע״י שינוי משלם בחצר הניזק מן העליה בצרורות ואכמ״ל:
אולם לדעתי למד רבינו אין העדאה לצרורות ממקום אחר, וזה. דבירושלמי איתא ר׳ אלעזר אומר כל דבר שהוא חוץ מגופה לא חילקו חכמים בין ברשות היחיד בין ברה״ר לחצי כופר, מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה, ר׳ זעירא אמר מקבלת ר׳ אילא אמר אינה מקבלת, אר״ז מתניתא פליגא עילויא, שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה, וכי יש כופר בתם ואפילו כר׳ אילא לית היא פליגא ולמה פטור ממיתה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים כשהפילה הכותל לא היה שום אדם. וכבר אמרתי בתיקונו ופירושו של הירושלמי כך: דפליגי אם יש העדאה לצרורות או לא ואמר ר׳ זירא מתניתא פליגא עילוי׳, היינו על ר׳ אילא דסבר אין העדאה לצרורות, שור שמתחכך בכותל כו׳ חייב בכופר ופטור ממיתה וכי יש כופר בתם [אלא] בשהועדה להיות מפלת את הכתלים [ולמה פטור ממיתה] כשהפילה את הכותל לא היה אדם שם, [וזהו כמו דאמר בבבלי פרק שור שנגח (דף מד) עיי״ש כל הפלפול], פירוש הרי חזינא דאם אייעוד אע״ג דצרורות הוא דהרג ע״י כותל, בכ״ז חייב בכופר, חזינא דיש העדאה לצרורות, ואפילו כר׳ אילא לית היא פליגא לחצי כופר, פירוש דאתיא שפיר דמשלם חצי כופר ואם הועד אז משלם חצי כופר כדין צרורות דמשלמי חצי נזק כן צרורות משלם חצי כופר, וזהו כמו דפירש רבינו לקמן פ״ו ה״ו שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם יעו״ש, אך מש״כ רבינו להפיל על בני אדם, אע״ג דאמר בירושלמי בשהפיל הכותל [פירוש בשלשה פעמים הראשונים] לא היה אדם שם ואפ״ה נעשה מועד, הוא משום דבירושלמי אמר פרק שור שנגח הלכה ב׳ כשרדף שלש רדיפות והן משערין שיש ברדיפתו נגיחה, כן הכא אף שלא היה אדם מ״מ משערין אלו היה אדם שם הלא ודאי הרגו, לא כן בתלמודין (דף מא) אמר רב אשי אומדנא לאו כלום הוא, לכן אמרו בבבלי שם כגון שמועד להתחכך על בני אדם בכתלים, והא דפריך א״כ הא מתכוין להמית בני אדם ואמאי פטור ממיתה משני דבמתחכך להנאתו יעו״ש, ועיין בשיטה שפירש כן בשם הקדמונים דבעי שיעשה ג׳ פעמים כן ואז נעשה מועד, ודלא כמו שפרשו בתוספות דבפעם ראשונה נעשה מועד דאורחיה הוי, וזה ברור, ואח״ז נדפס הנוע״י וראיתי שכוון בפירושו קרוב לדעתי יעו״ש היטב ואין להאריך:
והנה בבבלי פריך ג״כ שם ואכתי צרורות נינהו אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקא אזיל מיניה ומיניה, ופרש״י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש, ודעת רש״י צ״ב, דא״כ בנזקי שור לאדם דכתיב או בן או בת יגח נגיחה לנזיקין פטור על צרורות וכלפי לייא, ועוד אם בכי יגח לא נכלל צרורות ניחזי, אם בכי יגוף ג״כ לא נכלל צרורות, איך אמר רבא בריש כיצד דכחו כגופו דמי וכי אתיא ההלכה לגרע אתא לפוטרו מנזק שלם הלא בנגיפה לא נכלל צרורות רק גופו ממש, ואם בנגיפה ג״כ צרורות בכלל, צ״ב הא דפריך בריש מכילתין מ״ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף ומ״ש גבי אדם כתיב כי יגח הלא שנא ושנא, דכאן לא נכלל כחו וכאן נכלל כחו, ואדרבא איכא למיפרך על הברייתא דאמרה פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה, הלא כאן בתם כתיב נגיפה לומר לך שעל צרורות ג״כ משלם חצי נזק [ובפרט אם אין שינוי ומגופו משלם לשיטת רש״י שבארתי לעיל] ובמועד כתיב יגח דאינו נכלל בזה צרורות דמשלם רק ח״נ דאין העדאה לצרורות וצ״ע כעת:
לכן מפרש רבינו דהקושיא דבצרורות אינו משלם רק חצי כופר וכמו דמשלם רק חצי נזק [והעדאה בעי עיין ראב״ד בשיטה מקובצת] והכא חייב בכופר קתני משמע כופר שלם, ומשני דקא אזיל מיניה ומיניה, ולכן לקמן פ״י ה״י לא זכר רבינו בפירוש הך דקא אזיל וכו׳ רק ברמז קל [עיין לח״מ שם], וסתם חייב בכופר הוא אם ע״י כחו משלם חצי כופר, דאף דשנוי הוא קצת להתחכך בכתלים, אם אייעוד הוי כמו רגל וחייב בכופר רק חצי, מרגל דמשלם כופר שלם, ואם ע״י גופו משלם כופר שלם, ומדלא אמר הגמרא תפשוט דיש העדאה לצרורות אלא הא דבעי רבא לפשוט מהא, חזינא דסתמא דתלמודא סברה כר׳ אילא דאין העדאה לצרורות, וכי אייעוד תלתא זימני ג״כ לא משלם רק חצי כופר, וכן לא משלם רק חצי נזק, וקיי״ל כסתמא דתלמודא וכדרב מרי בריה דר״כ, וכן נהוג רבוותא בכל דוכתא, דמילתא דמספקא ליה לאידך ולחבריה פשיטא ליה, לפסוק כמאן דפשיטא ליה וכמו שהאריך המלחמות סוף פרק כיצד בדרכי הפוסקים, וזהו מה שרצינו לבאר בזה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאור שמחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ז) כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון, והואא חייב לשלמו כמי שלוה מחבירו ממוןב שהוא חייב לשלמוג. וכל המשלם חצי נזק הרי התשלומין קנס, חוץ מחצי נזק של צרורות, שהיאד הלכה, כמו שביארנו:
Whenever a person must pay full damages, the payment is considered to be a monetary obligation that he is liable to pay, as if he had borrowed [money] from his colleague. When, by contrast, a person must pay half the damages, the monetary obligation is considered a fine, with the exception of the half damages liable from stones,⁠1 which is a halachah [transmitted by the Oral Tradition], as we have explained.⁠2
1. In this instance, although the owner does not pay for the full extent of the damages, none of the leniencies stated below apply. With regard to the payment of half-damages, according to ordinary logic - and indeed, this was the practice of the secular laws at that time - since the animal was not mu'ad, prone to cause damage, one would not think to hold the owner liable. Nevertheless, to insure higher standards of respect for property, Torah law fined the owner of the animal for half the damages.
2. See Halachah 3.
א. ב1, ת2: שהוא. וכך ד (גם פ, ק). ת1 (עד ׳חייב׳): וחייב.
ב. בד׳ (גם פ) לית. וחסרון המורגש הוא.
ג. ת2: לשלם. וכך ד (גם פ, ק).
ד. ת2-1: שהוא. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
כׇּל הַמְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ כְּמִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכׇל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין קְנָס חוּץ מֵחֲצִי נֵזֶק שֶׁל צְרוֹרוֹת שֶׁהוּא הֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
כל המשלם נזק שלם כו׳ עד כמו שביארנו. פ״ק דב״ק ובכתובות פרק אלו נערות ומביא אותם בכמה מקומות והביאור שהזכיר הוא פ״א של אלו ההלכות:
כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון וכו׳ – פרק קמא (בבא קמא ט״ו:) פסק הלכה בגמרא:
(ז-ח) כל המשלם נזק שלם וכו׳ – בבא קמא טו,א (עם פיר״ח):
אתמר: פלגא נזקא – רב פפא אמר: ממונא; רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא, קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן (אלא צריכין שומר לשומרן), ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה; רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי (אינם צריכים שומר לשומרם כי [הן בני] תרבות ולא הזהירה התורה לשמור אלא המועד), ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה...
(טו,ב) תא שמע: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק – אינו משלם על פי עצמו (כגון תשלומי כפל ותשלומי ד׳ וה׳ שהן קנס); מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם! לא, הא כמה שהזיק (כגון המועד שמשלם נזק שלם ודאי זה ממון הוא) משלם (על פי עצמו). אבל פחות, מאי? הכי נמי דלא משלם. אי הכי, אדתני: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק – אינו משלם על פי עצמו, ליתני: זה הכלל, כל שאינו משלם כמה שהזיק (אינו משלם על פי עצמו), דמשמע פחות ומשמע יותר! תיובתא (לרב הונא). והלכתא: פלגא נזקא – קנסא. תיובתא והלכתא? אין (ופרקינן, בלא עיונא הוא), טעמא מאי הויא תיובתא? משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירא לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני.
רי״ף בבא קמא (רמז כו): והלכתא פלגא ניזקא קנסא בר מחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא.
פיהמ״ש בבא קמא ח,א: ... וממה שאני צריך להזכיר כאן שהחצי נזק אשר התם חייב קנס הוא ואין גובין אותו בחוצה לארץ אלא על דרך שהזכרתי, אבל חצי נזק צרורות... משלם חצי נזק מן העליה לפי שהוא הלכה ולא קנס, וגובין אותו בחוצה לארץ. במה דברים אמורים – בשהיה ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים הרי זה פטור על כל נזקי הרגל... ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ...
השווה הלכות סנהדרין ה,ט:
אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דינין המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו. אבל דברים שאינן מצויין אע״פ שיש בהן חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין אבל אין בהם חסרון כיס, כגון תשלומי כפל – אין דנין אותו דייני חוצה לארץ... וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס.
כמו שביארנו – לעיל הלכה ג.
זה הכללמשנה כתובות ג,ח: ... כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו.
פיהמ״ש שם: מן הכללים אצלינו: אין אדם משלם על פי עצמו.
ואין חייבין קנס וכו׳ – ירושלמי כתובות ג,ט: ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים.
וכן פסק רבינו הלכות עדות ג,ב: ... אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה.
אבל המודה בכל קנס – ראה הלכות גניבה א,ה (ד״ה גנב); ג,ח (ד״ה מי שהודה בקנס) שביארתי שם, וראה גם הלכות נערה בתולה ב,יב (ד״ה אין אדם).
ראה גם מה שביארתי במבוא להלכות אלה על פי הגמרא בבא קמא טו,א (הנ״ל): ״ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה״. הרי שטעמו של הקנס שהטילה עליו תורה הוא כדי שיקפיד על עצמו בזהירות יתר גם מעבר למתחייב בדין, כדי שלא יבוא נזק לזולת, וינהג למעשה לפנים משורת הדין. מעתה, אם לא באו עדים והוא הודה מעצמו, הרי זה מוכיח על עצמו שהוא מודע לאתגר שמעמידה התורה בפניו לנהוג לפנים משורת הדין. לפיכך, יש מקום לומר שכיון שהושגה המטרה אין צורך עוד בקנס. עוד זאת, אדרבה יש לעודד אדם שיכיר מעצמו עד כמה יש למנוע נזקים, ודווקא הפטור למודה במקום שאין עדים יכול לקדם מטרה נעלה זו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ח) זה הכלל, כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון, וכל המשלם יתר או פחות, כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס. ואין חייבין קנס אלא על פי עדים, אבל המודה בכל קנס מן הקנסות, פטור:
This is the operating principle: Whenever a person pays for the damage that he caused, it is considered a monetary obligation. Whenever he pays more or less - e.g., the double payment (for theft) or half the amount of damages - the amount that is greater or less than the principal is considered to be a fine. A fine is required only when one is obligated through the testimony of witnesses. When a person admits that he is liable for a fine, he is absolved of the obligation.⁠1
1. This applies even if after a person admits that he is liable for a fine, witnesses testify to that effect (Hilchot Geneivah 3:8-9 and the Maggid Mishneh). There are also other distinctions between fines and monetary obligations; for example, cases involving fines were arbitrated only by judges who were given semichah. Thus, they are not arbitrated in the present era.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטהעודהכל
זֶה הַכְּלָל כׇּל הַמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק הֲרֵי זֶה מָמוֹן וְכׇל הַמְשַׁלֵּם יֶתֶר אוֹ פָּחוֹת כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ חֲצִי נֵזֶק הֲרֵי הַיָּתֵר עַל הַקֶּרֶן אוֹ הַפָּחוֹת קְנָס. וְאֵין חַיָּבִין קְנָס אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים. אֲבָל הַמּוֹדֶה בְּכׇל קְנָס מִן הַקְּנָסוֹת פָּטוּר:
זה הכלל כל המשלם מה שהזיק כו׳ עד מן הקנסות פטור. פ״ק דב״ק (דף ט״ז) וגם בכתובות פרק אלו נערות (דף מ״א) והרבה מקומות:
ומ״ש: והמודה בכל קנס מן הקנסות פטור – כשלא באו עדים עד אחר כן הוא על דרך שיתבאר פ״ג מהל׳ גניבה:
אבל המודה בכל קנס וכו׳. ופרטי דין זה נתבארו בדברי רבינו [בהלכות] גניבה פרק ג׳ דין ז׳ ח׳ ט׳.
זה הכלל כל המשלם מה שהזיק וכו׳ וכל המשלם יותר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק וכו׳ ואין חייבין קנס אלא עפ״י עדים אבל המודה וכו׳.
הנה הרמב״ם לא ביאר כאן איך הדין אם הודה ואח״כ באו עדים לענין חצי נזק, ואין לדייק בזה כלל מלשונו דהא כלל חצי נזק וכפל ביחד ובכפל בודאי פטור, והנה המל״מ לקמן בפ״ג מה׳ גנבה הקשה על הא דקאמר בשבועות גבי משביע עדי קנס דפטור, כיון דאילו מודה מיפטר ופריך הגמ׳ מהא דתנן משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק, ומאי פריך דהא כיון דקיי״ל דפוטר עצמו מכלום חייב, וחצי נזק הא פוטר עצמו מכלום ומיישב המל״מ דהסוגיא קאי אליבא דשמואל בב״ק דף ע״ה דסבר מודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב, וקיצר בדבריו ולא ביאר את כונתו, אך פשוט דכונתו דאליבא דשמואל דסבר דת״ק וראב״ש דאמר יבואו עדים ויעידו פליגי בהך דינא, אי מודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב או פטור, והוא סובר כראב״ש, והגמ׳ בעי שם אליבא דת״ק, ולכן אליבא דשמואל אין הכרח דת״ק מחלק בין פוטר עצמו מכלום או מחייב עצמו בקרן, ורק רב הוא דמחלק בזה, אך באמת דבריו תמוהין דהא רב לא קאמר מידי אלא דרב המנונא אמר מסתברא מלתי׳ דרב בשחייב עצמו בקרן, וא״כ מהיכי תיתי נעשה סברות הפוכות דלשמואל דסובר כראב״ש אליבי׳ יסבור הת״ק דפטור גם בפוטר עצמו מכלום, ובאמת הוכחתו דהסוגיא קאי אליבא דשמואל לא מוכח דקשה לומר כן כיון דעיקר האבעיא הוא דלא אליבא דשמואל ורק הוכחתו בודאי הוא מהא דסובר כאן הגמ׳ דת״ק וראב״ש פליגי בהא, ורב משני בב״ק דלא פליגי בהא ואין זה ראי׳ אפשר סובר הגמ׳ דהוא רק שינויא בעלמא, ובאמת רב כת״ק ושמואל כראב״ש.
והנה בסוף דבריו נשאר המל״מ בתימא על הרמב״ם דפוסק בפ״ג מה׳ גנבה דפוטר עצמו מכלום חייב בבאו עדים אחר שהודה ובפ׳ ט׳ מה׳ שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטור ואין לומר דקאי בהני דמחייב עצמו בקרן דאי יש קרן א״כ הי׳ חייבין קרבן שבועה בשביל הקרן.
והנראה לי בישוב דברי הרמב״ם והסוגיא דשבועות, דהרמב״ם סובר בפירושא דפוטר עצמו מכלום באופן אחר ממה דהוי סבר הגמ׳ מעיקרא דמהא דקאמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב מוכח דפירושא דפוטר עצמו מכלום היינו דבמה דמודה עכשיו דטבח ומכר אינו מחייב עכשיו את עצמו כלום, אכן מלשון הרמב״ם בפ״ג מהלכות גניבה הל׳ ט׳ מוכח דמפרש באופן אחר דז״ל, כיצד הודה בבית דין שגנב ואח״כ באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים, אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח״כ שטבח או מכר משלם תשלומי ד׳ וה׳, לפי שפטר עצמו תחלה מכלום עד שבאו העדים עכ״ל, ולפנינו שכ׳ הרמב״ם שפטר עצמו מן הכל לאו על הודאת הטביחה אלא על כפירת הגנבה, והנה סוף דבריו שכ׳ לפי שפטר עצמו תחלה מכלום הי׳ לכאורה אפשר לפרש דקאי על הודאת הטביחה, אבל אינו מבואר לפי״ז תיבת תחלה, גם אינו מדוייק כלל מה שכתב עד שבאו העדים, ולכן מוכח דכונתו כמו בראש דבריו דקאי על כפירת הגנבה, וביאור דברי הרמב״ם בזה נראה לפי״מ שכ׳ הרמב״ם בפ״ט מהלכות שבועות הלכה ד׳ וז״ל, וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס פטור מלשלם ואעפ״י שבאו העדים אחר כך והעידו נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע הוא המחייבת אותו והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו בה ונשבעו פטורים עכ״ל, ולכאורה כפי שמפרשים בפשיטות דפטורא דמשביע עדי קנס הוא משום דבשעת שבועה לא הפסידוהו בודאי שהי׳ יכול להודות אינו מוסבר כלל למה האריך הרמב״ם לכתוב דלא העדים לבד הם המחייבים אותו אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת, ונראה דהרמב״ם מפרש טעמא דפטור משביע עדי קנס משום דקרבן שבועה אינו חייב אלא בממון שצריכין העדים רק לברר החיוב והחיוב הוא ודאי מצד עצמו, אבל בקנס דאינו חייב בעדותן אלא בתנאי שלא יתברר הדבר אלא ע״י עדותן, ונמצא דכפרו לו ממון שאכתי לא נשלם חיובו של הנתבע דהא אינו חייב אלא בתנאי שיכפור ולא יודה ויתברר רק ע״י העדים, בזה ליכא קרבן שבועה, ונמצא דפטורא דמשביע עדי קנס אינו משום שלא גרמו היזק ברור, אלא שעצם החיוב לא נשלם עדיין, והשמיענו כאן הרמב״ם הסבר בפטורא דמודה בקנס ואח״כ באו עדים דלא משום דבהודאתו גרם לחדש פטור, אלא דהפטור הוא משום דלא נשלמו תנאי החיוב שצריך בקנס דהיינו דצריך לחיוב קנס תנאי שהבע״ד לא יודה בו, וזה ילפינן מקרא דאם המצא בעדים שלא יתברר הדבר אלא ע״י עדים, ונמצא דאין הודאה בקנס גורם פטור חדש אלא דחסר תנאי חיוב.
ועכשיו מבואר דברי הרמב״ם הנ״ל דסובר הרמב״ם דאם מעיקרא אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל, ואח״כ כשבאו עדים שגנב הודה שטבח או מכר, כיון דטביחה הוא רק פרט בדיני הגנבה והוא כפר מקודם בעיקר הגנבה, ונמצא הדבר ע״י עדים אף שבאמצע היינו קודם שבאו עדים ואמרו שגם טבח או מכר הקדים הוא והודה שטבח או מכר מ״מ חייב, כיון שבעיקר הדברים כפר עד שבאו העדים ונמצא עיקר הגנבה ע״י עדים וגם לבסוף על הטביחה יש עדים נקרא זה אם המצא בעדים ולא משגחינן מה שהודה באמצע בשביל שדין טביחה הוא רק פרט מדיני הגנבה, וא״כ לפי הסברו של הרמב״ם לא שייך זה אלא כאן בדין גנבה וטביחה משום שמתחלה כפר בעיקר חיובו, אבל בשן ועין וחצי נזק דהודה מעיקרו שפיר אף דאינו מחייב עצמו בקרן, מיקרי מודה בקנס ואח״כ באו עדים ופטור, וזהו דלא כרבא דאמר קפחתינהו לסבי דבי רב, דרבא מפרש בהא דפוטר עצמו מכלום כפירש״י משום שאינו מחייב את עצמו כלום, ומה שהכריחו להרמב״ם לחדש פירוש זה בהא דפוטר עצמו מכלום דלא כרבא הוא משני טעמים, האחד בשביל קושיית רבא הא דקפחתינהו לסבי דבי רב, וכיון דלהלכה צריך לפסוק כרב המנונא, דרב אשי קאמר מתני׳ וברייתא מסייעא ליה ע״כ חידש הרמב״ם פירש זה, שנית בשביל הסוגיא דשבועות במשביע עדי קנס שהזכרנו דמוכח דגם באינו מחייב עצמו לבד הקנס מ״מ מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור, ולזה חידש הרמב״ם לבאר הענין באופן אחר דלא תיקשי על רב המנונא, אחר זמן רב מצאתי בעזה״י בספר משכנות יעקב חלק חו״מ שיישב דברי הרמב״ם בעיקרן כמו שכתבתי, אלא שהסביר הדברים באופן אחר דעיקר תליא איך היה כונתו כשהודה אם כיון לחייב עצמו או שכיון לפטור עצמו, ודבריו לא נראה בעיני, ולדעתי כפי מה שהסברתי ובארתי עפ״י דברי הרמב״ם בהל׳ שבועות מבוארים הדברים לנכון בעה״י:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטההכל
 
(ט) תרנגולא שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן,⁠ב משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות, שכן הואג דרכו. ואם היה הכלי ריקן, הרי זה משונה, ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.
[The following rules apply when] a rooster sticks its head inside a glass container, crows while doing so and breaks it [as a result of the sound]. If there were spices or the like inside [the container, and the rooster] stuck its head in to eat them, [the owner] must pay full damages for the spices1 and half the damages for the container, as one pays half damages for stones [that are propelled].⁠2 [The rationale is that this is the animal's] ordinary pattern.⁠3 If, however, the container is empty, this is a deviation from the norm, and [the owner] is liable to pay half the damages, as in the case with other fines.⁠4
1. As is the case when one's animal eats produce belonging to someone else.
2. The parallel between this instance and stones that are propelled can be explained as follows: When an animal propels a stone and the stone causes damage, the damage is not caused directly by the animal's body, but indirectly by the power it generated. Similarly, when the rooster breaks the container by crowing, the damage is caused indirectly, as a result of the animal's energy.
3. I.e., a rooster is likely to stick its head into a container in order to eat food, and it is likely to crow while eating.
4. Since this is a deviation from the animal's ordinary pattern, one is liable only for half the damages. The Ra'avad raises the question: Since the first clause of the halachah draws an analogy between the rooster's crowing and an animal's propelling stones, how is this instance different from the law stated in Halachah 6, where the owner is held liable for only a quarter of the damages his animal caused?The Maggid Mishneh states that the Rambam's rationale is difficult to understand, but offers the following explanation. When there are no spices in the container, crowing and breaking the container is considered to be a derivative of goring, not of propelling stones. The Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 390:9) does not resolve the issue, explaining that since a deviation from the ordinary pattern is involved, the case is considered a fine and is not arbitrated in the present era.
א. כך ב1, ת2-1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, ובפסחים ב, ז התי״ו מנוקדת בפתח. א: תורנגול.
ב. בד׳ (גם פ, ק) נוסף: על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי. אך לא נאמר שאכלן, והדיון בגמ׳ בבא קמא יט. אינו על התבלין.
ג. ב1, ת2-1 (מ׳שכן׳): שכך היא. ד (גם פ, ק): שכך הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזליד פשוטהעודהכל
תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ. אִם הָיוּ בְּתוֹכוֹ תַּבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְאָכְלָן. עַל הַתַּבְלִין מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הַכְּלִי מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כַּחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת שֶׁכָּךְ הוּא דַּרְכּוֹ. וְאִם הָיָה הַכְּלִי רֵיקָן הֲרֵי זֶה מְשֻׁנֶּה וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כְּכׇל הַקְּנָסוֹת:
תרנגול שהושיט ראשו וכו׳ ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק – א״א זה טעות הוא, דהא צרורות על ידי שינוי הוא, ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא.
תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית עד בכל הקנסות: כתב הראב״ד ז״ל זה טעות הוא דהא צרורות ע״י שינוי הוא וכו׳:
ואני אומר כבר הקדימני מורי הרשב״א בהצלה זאת צ״ל הא דבעי רבא יש העדה או אין העדה בין בכדרכה בין על ידי שינוי בעי לה תדע לך דמדקא מסיק או דילמא תולדה דרגל היא משמע דבלא שינוי בעי לה דהא תולדות של רגל כאורחייהו הן וכן נמי מדמייתי לה מהידוס והידוס כי אורחיה נסיב ליה ובתר הכי מייתי מבהמה שהטילה גללים וכי מוקי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה הוא וכן נמי באידך דמייתי מדתני רמי בר יחזקאל ודחינן ליה בחדא זמנא אקשינן והא משונה הוא משמע דאי הוה מוקמינן להו בתלתא זמני לא הוה קשיא מידי אלמא בעיא דרבא בין כדרכה בין בשינוי הוא ולפיכך משמע דבין בהכין בין בהכין בעי לה עכ״ל. מעתה אינו צריך להשיב זה אחר שדבריו אלו מחלוקת חכמים בין ראשונים ואחרונים רק אתה צריך לדעת כי זאת הפיסקא רמי בר יחזקאל אמרה גמ׳ מתניתין קמייתא דפרק כיצד הרגל בבא קמא (דף י״ח:) והכי מסיק לה כלשון ר״מ ז״ל ור״י אלפס ז״ל ג״כ הביא בהלכות והיא היא שרמזה מורי הרשב״א ז״ל בראיותיו ונסתלקו השגת הראב״ד ז״ל אף כי הר״ז בעל המאור ז״ל נחלקו על ר״י אלפס כבר השיגו רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל כהוגן בספר המלחמות:
תרנגול שהושיט ראשו וכו׳ ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם ח״נ – הראב״ד השיגו ז״ל מן החלק האחרון דכשהכלי ריקן צרורות על ידי שינוי הם ושמא יש שינוי ואין לו רביע נזק. ובהלכות כשיש תבלין בכלי מיחייב נזק שלם ובאין תבלין חצי נזק. ולא ירדתי לסוף דעתו ז״ל באמת אך אכתוב מה שנ״ל בטעמו של רבינו ז״ל דבגמ׳ שם בעי רבא יש העדה לצרורות או אין העדה לצרורות ואמרינן תא שמע דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני ובהא קא מיפלגי מר סבר יש העדה וכו׳ ודחינן לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן קא מיפלגי כלומר דסומכוס מיחייב נזק שלם בצרורות ורמי בר יחזקאל סובר כמותו ואקשינן והא משונה הוא ופרקינן דשדי ביה ביזרוני פי׳ תבלין או זרועים, ודעת רבינו ז״ל דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו דאי לרבנן מאן לימא לן דיש שינוי לצרורות שיקשו להדיא והא משונה הוא אלא לסוכמוס הקשו לומר שאע״פ שלסומכוס משלם בצרורות נזק שלם דוקא כדרכה שהן תולדות דרגל והלכתא לא גמיר אבל במשונה תולדה דקרן הוא ולא ישלם אלא חצי נזק ופריקו דשדו בה ביזרוני ודרכו בכך אבל לרבנן לא שניא ליה כלל שאע״פ שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע״י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול אף על פי שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא. וחלק הרב ז״ל ולא עשה מהן בבא אחת לפטור על הראשונה ברה״ר ולחייב על השניה ועדיין צ״ע ודעת ההלכות כתבה רשב״א ז״ל:
תרנגול שהושיט ראשו וכו׳ – כתב ה״ה דדעת רבינו דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הוא דאקשו דאי לרבנן מאן לימא לן וכו׳. באמת אין הכרח זה מספיק לאפוקי שמעתתא מפשטה דמשמע דפריך לרבנן ואי משום דהוי בעיא אי יש שינוי לצרורות אי לא נימא דלתרתי קא פריך לסומכוס אמאי חייב נזק שלם דע״כ לא קאמר סומכוס אלא בצרורות כי אורחייהו אבל בצרורות משונים ודאי דלא הוי אלא חצי נזק וכדאמר בבעיא התם או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק הא כי אורחיה נזק שלם ומני סומכוס הוא וכו׳ משמע דלסומכוס בצרורות משונים חצי נזק וכן נמי פריך לרבנן דתפשוט בעיין דאין שינוי לצרורות דאי יש שנוי לצרורות א״כ אמאי משלם חצי נזק והך פירושא עדיפא דהוי דומיא דפירכא דלעיל דפריך גבי ברייתא דבהמה שהטילה גללים לעיסה והא משונה היא ומשני דדחיק לה עלמא דהתם ודאי פירושא כדכתיבנא דפריך לסומכוס ולרבנן דליכא לפרושי התם מאי דפריש הכא ה״ה ואם כן מי הכריחו לרבינו שלא לפרש כאן כמו שהוא צריך לפרש ע״כ בההיא דלעיל:
הרי זה משונה ומשלם וכו׳. לא איתבריר לן מהיכן נ״ל לרבינו דלהיותו [מ]⁠שונה ישלם חצי נזק, דמן הדין לא היה לנו לחייבו אלא [רביעי לרבנן] כדאיתא בגמרא דף (ט״ו) [י״ט ע״א]. והרב המגיד ז״ל פירש ד⁠[מה] דפריך תלמודא והא משונה הוא לא פריך אלא לסומכוס ולא לרבנן, ובאור זה הוא תמוה, חדא, מי הכריחו לרבינו לפרש כן, ועוד, דלעיל מיניה פריך כי הא [גבי בהמה] דהטילה גללים בעיסה, ומוקי לה בפלוגתא דסומכוס ורבנן, ובחד זמנא, ופריך והא משונה הוא, ומתרץ דדחיק ליה עלמא, וההיא ודאי דהקושיא דהא משונה הוא הוי בין לסומכוס בין לרבנן, ועיין להרב לח״מ ז״ל, אך לענ״ד נראה דעם מ״ש הרב המגיד דכשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול אע״פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי [בצרורות אלא תולדה דקרן הוא], [הנה] מההיא [דהטלת] גללים ע״ג [עיסה] כיון דבגוף המעשה אין שינוי אע״פ שאין דרכה לעשות כן על גבי העיסה לא הוי שינוי ולעולם דגם בההיא [יקשה] [ל]⁠רבינו דלסומכוס לחוד הוא דפריך. והרב ב״ח חו״מ סי׳ ש״צ, כתב על דברי הרב המגיד ז״ל, דהוה מצי לאוקמיה כן בגמרא בין לסומכוס ובין לרבנן למר כדאית ליה ולמר וכו׳, לפי פירושו ז״ל עיי״ש.
תרנגול שהושיט וכו׳. עיין השגות ומ״מ ולח״מ. ובגוף החילוק של המ״מ דשאני בעטה והתיזה דהצרורות באין מחמת שינוי הבעיטה משא״כ הכא דתקיעת התרנגול חשיב אורחא והושטת הראש לתוך הכלי הוא דהוי משונה אין זה שינוי בצרורות רק תולדה דקרן, לכאורה נהפוך הוא דנהי דהושטת ראש לתוך הכלי משונה עדיין אין כאן התחלת היזק דבשעת התקיעה הוא דמתחיל גרם ההיזק והרי התקיעה חשוב אורחא וא״כ אדרבה רגל הוא משא״כ בעטה והתיזה חשיב קרן שההיזק בא מחמת גרם הבעיטה שהוא משונה.
ובהכרח צ״ל להיפך דכאן בשעת תקיעה משונה הוא וכוונתו להיזק דדוקא היכי דאיתא ביזרני והוא תאב להחזיק הראש תוך הכלי לביזרני הוא דאמרינן דמשו״ה בשעת תקיעה לא הוציא ראשו מהכלי והתקיעה אורחא משום שינוי אויר משא״כ בדליכא ביזרני נהי דנאנס מהאויר לתקוע אורחא הויא שיוציא ראשו וכשתקע תוך הכלי חשיב משונה וכוונתו להזיק והוי קרן ואין סברא לפוטרו מחצי נזק הואיל שכוונתו להזיק דכוונתו להזיק חומרא הוא ולא קולא ובודאי חייב על צרורות דקרן, אבל בפרקין ה״ה אע״ג שמכוונת לבעוט הצרור לא מקרי כוונתו להזיק ואינו קרן כיון שאין ההיזק בגוף הבע״ח אלא מהצרור אלא דאי אמרת דבעיטת הצרור משונה הוא אינו רגל וגם אינו קרן שלא נתכוון להזיק הכלי אלא לבעוט הצרור וזהו שכתב רבנו הל׳ ה׳ ואינו תולדת רגל שכוונתו לא רגל ולא קרן אלא רגל משונה ומשו״ה משלם רבע נזק דכל משונה שאין כוונתו להזיק קולא הוא ולא חומרא (וכדמות סברא זו בפני יהושע שם דף י״ח ע״ב בתוס׳ ד״ה בין לרבנן עיי״ש), אבל הכא כל שלא הוציא ראשו בשעת תקיעה מסתמא נתכוון לתקוע בכלי לשברו וכוונתו להזיק והוי קרן ואין להקל עליו למעטו מחצי נזק דכוונתו להזיק חומרא הוא.
ויש לזה פנים מסבירות בהלכה מדהשמיט רבנו בעיא דרבא אי יש העדאה לצרורות ובפרקין ה״ב משמעות לשון רבנו דלא שייך העדאה בצרורות כי אורחא וכפי׳ רש״י דכיון דתחלתו כי אורחא מה לי חד זימנא או מאה זימני, וכן מוכח מדקאמר הש״ס תפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות מכלל דאין שינוי דמה שפי׳ רש״י דאי יש שינוי הוי העדאה חצי נזק ובודאי תו אין העדאה שניה לנזק שלם אינו מספיק דלמא בצרורות משונה מהני העדאה לחצי נזק ובצרורות כי אורחא מהני העדאה לנזק שלם הגם דיש לדחות דכד אייעד לצרורות משונה הדר הו״ל צרורות כי אורחא ונמצא אהני ליה העדאה שניה. אי נמי דה״ק דאי סלקא דעתך יש העדאה בצרורות כי אורחא אלמא כל צרורות קרן הוא ושוב לא שייך שינוי בצרורות. האמת יורה דרכו דלא שייך העדאה בצרורות כי אורחא כיון שניתזין שלא בכוונה ולומר דההעדאה כשהזיקו הצרורות אין זה העדאה בגוף הבהמה אלא מקרה מחוץ שקרה לצרורות וכל צרורות הוא גרם, ובהכרח בעיא דרבא בצרורות משונה ע״י בעיטה דשפיר שייך העדאה כשדרכה לבעוט ומשום הכי אף על גב דבצרורות כי אורחא אפי׳ הזיקה מאה פעמים משלם חצי נזק היינו משום שאין כאן כוונה כלל דהיא מהלכת כדרכה וממילא ניתזין צרורות אבל במשונה והועדה לבעוט בצרורות אפשר דחמיר טפי ומשלם נזק שלם הואיל שמכוונת לבעוט אע״ג שאין מכוונת להזיק וההיזק בא ע״י הצרור בלי כוונת הבהמה או דילמא אין העדאה לצרורות אע״ג שמתכוונת לבעוט שאין כוונתה להזיק וההיזק הוא גרם. והיינו דאמרן תפשוט מבעיא דרבא דאי אמרת יש שינוי לצרורות לרבע נזק מכלל דשינוי גרע מצרורות כדרכו ושינוי גריעותא וחשיב קרן שאין כוונתו להזיק כמ״ש התוס׳ ב״ק דף ה׳ ע״ב ד״ה שכן מועדין דמידי דלא שכיח הוי גריעותא בקרן (וקרן שכוונתו להזיק מעלה מדאמר הש״ס אדרבה קרן עדיף שכוונתו להזיק), א״כ א״א לומר יש העדאה לצרורות שיהיה שינוי עדיף מצרורות כדרכו וכשבעטה והזיקה פעם אחת משלם רבע נזק וכשהועדה נזק שלם אלא אם תמצי לומר אין שינוי לצרורות איכא למימר דשקולין הן ואין העדאה הואיל שאין כוונתו להזיק אלא לבעוט או דילמא כשהועד לבעוט מהני לנזק שלם ובעיא דרבא בדרך ואת״ל דמספקא ליה נמי בדרב אשי. ורב אשי להיפך מדבעי רק אי יש שינוי בצרורות מכלל דפסיקא ליה אין העדאה לצרורות דלא מהני כוונת הבעיטה לעשותו קרן דלא מקרי מתכוון להזיק.
ופלוגתא הוא בירושלמי ב״ק וז״ל מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה ר׳ זירא אמר מקבלת ר׳ אילא אמר אינה מקבלת א״ר זירא מתני׳ פליגי עלוי שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה וכי יש כופר בתם (אלא ודאי כשהועדה והרי הוא דבר שחוץ לגופה דהיינו צרורות אלמא דיש העדאה לצרורות וקשיא לרבי אילא. ומדחה אפי׳ תימא כרבי אילא ולא פליגי מתני׳, וז״ל הירושלמי) ואפי׳ כר׳ אילא לית הוא פליגא ולמה פטור ממיתה (פי׳ דכיון דהועדה ומשלם כופר תתחייב נמי מיתה, אלא ודאי) כשהועדה להיות מפלת את הכתלים וכשהפילה את הכותל לא היה אדם שם, ע״כ. (פי׳ דאפי׳ רב אילא מודה שאינה מקבלת העדאה אלא א״כ בהפילה ג׳ פעמים כותל על אדם שנמצא כוונתה להזיק משא״כ בהפילה ג׳ פעמים כתלים ולא היה שם אדם אע״ג שהיא מועדת להפיל כתלים אינה מועדת להזיק). והך סברא דרב אילא היינו כדשמואל בבבלי דף מ״ד דבעינן דוקא להתחכך על בני אדם בכתלים ומ״מ פריך הש״ס ואכתי צרורות נינהו ומסיק רב מרי דקאזיל מיניה ומיניה כמ״ש רבינו [להלן] פ״י ה״י ומת מחמת חיכוכו, אלמא דבעינן דקאזיל מיניה ומיניה ולא סגי כשמת מחמת נפילת הכותל דצרורות נינהו אלמא דאין העדאה לצרורות אפי׳ הזיק ג״פ ועדיפא מדרב אילא ונפשטה בעיא דרבא דאין העדאה לצרורות בשום אופן דצרורות לא חשיב כוונתו להזיק והבן זה.
משו״ה השמיט רבנו לגמרי דין העדאה לצרורות דאפילו אייעד לבעוט ולהתיז והזיק ג״פ פטור מנזק שלם ואפילו תפש מפקינן מיניה וזה ברור. הילכך צרורות ע״י בעיטה חשיב אין כונתו להזיק וקיל מקרן משום הכי מספקא ליה לרב אשי דהשינוי לגריעותא אי יש שינוי לרבע נזק משא״כ בתרנגול שתקע תוך כלי ריקן הוי קרן ממש שודאי כוונתו להזיק וכמ״ש. ואין להקשות מי הכריחו לרבנו לחלק בכך לומר דתקיעה תוך כלי ריק חשיב ודאי כוונתו להזיק והוי קרן ממש דלמא הוי כצרורות דעלמא ושינוי גרוע דשמא נתכוון רק לתקוע בכלי ולא לשבר הכלי די״ל דהמשך הסוגיא הכריח לרבנו לכך מדפריך לפי מה דמסיק דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן והא משונה הוא ומשני דאית ביה ביזרני מכלל דלפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דפליגי אי יש העדאה לא קשיא והא משונה הוא דאדרבה בהכרח איירי כשהוא משונה דאל״כ לא שייך העדאה בצרורות כדרכן כמו שכתבתי דבעיא דרבא דוקא בצרורות משונה וא״כ תפשוט נמי מהא דרמי בר יחזקאל בעיא דרב אשי דכיון דיש העדאה לצרורות מכלל דאין שינוי לצרורות לרביע נזק. ותו דבהכרח מדקאמר הש״ס דאמרי בי רב פליגי עליה דרמי בר יחזקאל מכלל דמפרש הש״ס דמלתא דאמרי בי רב משמע בכל גווני בין שצנפו חוץ לכלי שאינו משונה ובין שצנפו לתוך כלי דהוי משונה דאל״כ מנא ליה דפליגי דלמא איירי כשצנף חוץ לכלי דחשיב צרורות כי אורחא דלא שייך העדאה אלא ודאי דס״ל להש״ס דאיירי בכל גווני וכמ״ש התוס׳ ד״ה ובהא קמיפלגי תימה מנא ליה דפליגי דלמא אמרי בי רב בדלא אייעד ותירצו דא״כ מאי קמ״ל, ה״ה נמי בהכרח דאיירי אף במשונה ואייעד ומדלא פליגי דבי רב בתרתי עליה דרמי בר יחזקאל דבמשונה ולא אייעד אינו משלם אלא רבע נזק מכלל דסברי בי רב אין העדאה לצרורות ואין שינוי לצרורות ותפשוט בעיא דרב אשי דאין שינוי אליבא דכו״ע, אלא ודאי דשאני הך שינוי דתקיעה דמודה בה רב אשי דחשיב כוונתו להזיק והוי קרן ממש דחייב בחצי נזק וכמו שכתבתי. ומ״ש רבינו בפרקין ה״י וכן סוס שצנף היינו חוץ לכלי כי אורחא ומשלם חצי נזק מדין צרורות וכן כולהו חצי נזק סתם דפרקין הן מתורת צרורות ואינן קנס והבן זה.
תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו כו׳ ועל הכלי משלם חצי נזק כח״נ צרורות כו׳ ואם היה הכלי ריקן ה״ז משונה ומשלם ח״נ ככל הקנסות:
באור דבריו, דרבינו אשר פסק הא דכלבא דאכל אימרי כו׳ משונה הוא ומשלם ח״נ, הוא דוקא על פחת מיתה שפחתתו המיתה, הא על אכילה של הנך אימרי משלם נזק שלם כפי מה שהזיקה דכיון דהמית תו אורחיה למיכל בשר, והביא מה דפרש״י בדף כ״ג זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דפרש״י דלא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם, דלא כן, דמה לן במה דחתר הא אח״כ כשנכנס בחצירו של בעל חררה אורחיה למיכל חררה עכ״ד. ולפ״ז ע״כ הא דאמרו בתרנגול שהושיט ראשו ותקע בכלי דהוי שינוי אע״ג דבהושטת ראשו לכלי דהוי שינוי מה איכפת לן כיון שהתקיעה אורחיה ושבר בתקיעתו, וע״כ דהתקיעה בכלי ג״כ לא הוי אורחיה כלל, [ואולי אמר הרא״ש דוקא בשן דאורחיה הוי השתא האכילה אבל ברגל שהזיקה מצוי וכיון שבא ע״י שינוי תו אין הזיקה מצוי] ופריך הגמרא והא משונה הוא פירוש התקיעה בכלי, אמנם רבנן קדמאי ומהם רבינו חולקים על הרא״ש וסברי דגם על האכילה אינו משלם רק חצי נזק, דכיון דבא ההיזק ע״י שינוי שבלא השינוי לא הוי בא ההיזק של אכילת הכבש אחר המיתה והוא המית לאכלו, וכן בכלב שחתר הוי שינוי, ובין אם נאמר פלגא נזקא ממונא או פ״נ קנסא הכל משום דעל אופן השינוי לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דבעלים שיקרה כזה ואם קרה באופן המשונה חייב ברה״ר ועיין יש״ש מש״כ בזה. ולפ״ז דעת רבינו דהתקיעה בכלי הוי אורחיה דדרך התרנגול לתקוע, רק השינוי הוה ההושטה בכלי מה שהושיט ראשו אל תוך אויר הכלי, וכיון דזה הוי משונה תו ההיזק מה שבא ע״י קולו דאורחיה הוי מיחשב שינוי כיון שבא בסיבת השינוי הקודמו. אולם דא לא יתכן דישלם רביע נזק אם יש שינוי לצרורות דהתורה גילתה דהעדאה דע״י כחו הוא פלגא נזקא ותו השינוי ע״י כחו חצי מזה דהוא רביע נזק, דממנ״פ אם תלך אחר ההיזק שהיה בכחו בקול התרנגול הלא התקיעה בכלי אורחיה וח״נ משלם כדין צרורות, ואם תלך אחר סיבת ההיזק ועל מה שלא שמרו הבעלים מדבר דהוי משונה דהוי שלא כדרכו, הלא השינוי בהושטת ראשו דגופו הוי ואם הזיק באופן זה שהיה הסיבה היינו שהיה שובר הכלי דרך הושטת ראשו היה משלם חצי נזק דגופו הוי, ואם שבקית למיזל אחרי ההיזק שבא ע״י כחו הלא תו אורחיה הוי לתקוע בכלי וח״נ כדין צרורות משלם, ואיך תאחז החבל בשני ראשין לומר דצרורות הוי וע״י שינוי, בשלמא לסומכוס דמחייב נזק שלם על צרורות יתכן לומר דהא בא ע״י שינוי, רק דא תוכל לומר דאזלינן בתר סיבת הנזק דהוי שינוי ולא הוי למיסק אדעתיה דבעליו למינטריה ממידי דשינוי הוי ופלגא נזקא דמשלם כדין ח״נ קנס ואי מודה מיפטר ולא הוי כדין פ״נ דצרורות דממונא הוי, לזה כתב רבינו דאם הוה ביה ביזרני דאורחיה למישט ראשו כדי לאוכלן משלם חצי נזק כדין צרורות דממונא הוי, ואם הכלי ריקן דההושטה בכלי הוי שינוי תו הוי ח״נ ככל פ״נ דתם דקנסא הוי, לזה בא רבינו בהלכות ז׳ ח׳ לבאר ההבדל שיש בין חצי נזק דשור תם לחצי נזק צרורות דממון הוי, ואח״כ ביאר בהלכה ט׳ ההבדל בין אית ביה ביזרני ללית ביה ביזרני, דכאן משלם ח״נ של צרורות וכאן משלם ח״נ קנס, וכן דרך רבינו להקדים איזה הלכות לבאר הלכה שאחרי כן, והגמרא דפריך והא משונה הוא פירושו לסומכוס אמאי משלם נזק שלם אע״פ דלא שני ליה בין כחו לגופו מ״מ הא בא ע״י שינוי ואינו משלם רק חצי נזק, אולם לרבנן דבכחו הלכה דאינו משלם רק חצי נזק לא יתכן לומר דישלם רק רביע נזק, כיון דהשינוי בא על הושטת גופו לכלי, והתקיעה שבזה שבר הכלי בזה לא הוה שינוי וכמו שנתבאר והעירני לזה ההמ״ג, וזה אמת בכוונת רבינו בס״ד:
ולענין לפוטרו מרה״ר דשיטת רבינו דאם אין שינוי לצרורות פטור ברה״ר אף אם בעטה והתיזה צרורות דהוי שינוי, צ״ב אם כאן פטור ברשות הרבים או חייב, כיון דחזינן היכי דההיזק ע״י כחו בין אם אורחיה בין במשונה פטור ברה״ר, תו אף אם תדין כאן שלא לחשבו רק קנסא הואיל ובא ע״י שינוי בגוף זהו להקל עליו וכמו ברגל ושן גופיה שבא ע״י סיבת השינוי תחשבהו לחצי נזק קנסא, אבל לחייבו ברה״ר להחמיר כיון שההיזק בא ע״י כחו ובכחו אף משונה פטור, תו אף אם תחשבהו להיזק כח משונה ג״כ פטור ברה״ר צ״ב כאן, אולם הרב המגיד כתב דבהך בבא חייב ברה״ר ודעתו מכרעת ודוק. וביתר ההלכות בזה הענין בדברי רבינו ביארתי בחידושי בגמרא באורך:
תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו, ואם הי׳ הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.
בהשגת הראב״ד: זה טעות הוא דהא צרורות ע״י שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא עכ״ל.
עיין במ״מ שכתב וז״ל שאעפ״י שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע״י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול אע״פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא עכ״ל, ועם כל ביאורו עדיין אינו מיושב כלל דמה הועיל שהוא תולדה דקרן, בקרן גופא ע״י צרורות בודאי תליא בהך אבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק, והיינו שהצרורות משלמים חצי דינם או להיפך שהקרן אינו משלם אלא חצי ממה שמשלם מועד, וא״כ צרורות דקרן אינו משלם אלא רביע נזק, והנראה בביאור דברי הרמב״ם דבאמת גבי תקיעת התרנגול יש בכאן שני דברים, התקיעה בעצמה היא אורחי׳ ורק מה שהכניס ראשו זה לאו אורחי׳, והיינו שההיזק בעצמו נעשה על ידי תולדה דרגל רק הדרך להגיע למעשה ההיזק זהו ע״י תולדה דקרן, נמצא דלא נוכל כאן לומר דההיזק נעשה ע״י תולדה דקרן דהא נעשה ע״י רגל ממש, רק לענין חיוב הבעלים נוכל לומר דכיון דאי אפשר לההיזק להיות בלתי ע״י שינוי א״כ לא נוכל לחייב את הבעלים בנזק שלם, דהא נעשה ע״י ששינה התרנגול והכניס ראשו, ונמצא דלגבי שמירת הבעלים הוי קרן ושייך בזה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא הי׳ עומד התרנגול לעשות זה ההיזק.
ועתה נוכל לומר דס״ל להרמב״ם דלא אמרינן יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אלא כשהשנוי בגוף מעשה ההיזק ונמצא דגוף ההיזק הוא קרן ובזה אמרינן דכיון דצרורות דרגל הוא חצי נזק צריך להיות צרורות דקרן רביע נזק, אבל היכי דעיקר ההיזק נעשה ע״י רגל, ודין צרורות דרגל הוא חצי נזק, ורק דהבהמה הגיעה למעשה ההיזק ע״י קרן ובשביל זה א״א לחייב להבעלים בנזק שלם, בזה אין אנו עושין מחצי נזק רביע נזק, דהיינו חצי תשלום משום דבעיקר נעשה ההיזק ע״י רגל, וחייב חצי נזק ואי משום שמירת הבעלים הלא אין אנו מחייבים יותר מחצי נזק, ולכן בין מצד שמירת הבעלים הוי חצי נזק בין מצד עיקר ההיזק הוי חצי נזק ואין אנו מצרפים שני הדינים לעשות רביע נזק, והנה אחר שאמרתי זה מכבר יצא לאור ס׳ אור שמח ומצאתי שכונתי ב״ה לדעתו הרחבה, אכן הגאון אור שמח הוסיף לתלות זה במחלוקת הרא״ש ורש״י לענין כלבא דאכל אימרי דהרא״ש כתב דלא נקרא משונה אלא פחת שפחתה מיתה, אבל מה שאכל אח״כ הנבלה זהו דרכו ולשי׳ רש״י דפי׳ גבי סתם דלתות חתורות דלא נימא דהוי משונה מוכיח הרא״ש מזה דרש״י אינו סובר כשיטתו, אלא דכיון דתחלת המעשה הי׳ בשינוי אף דלסוף הוי אורחי׳ חשיב משונה, ולכן כ׳ האור שמח דלשיטת הרא״ש בכה״ג לא חשיב משונה כלל, ורק דהרמב״ם סובר כרש״י, אכן לדעתי יש חילוק גדול בין הא דכלבא דאכל אימרי או סתם דלתות חתורות להא דתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית דהתם אחר שעשה השנוי דהיינו אחר שהמית האימרא או אחר שחתר הוא עושה כדרכו, אבל הכא בשעת התקיעה בשעת מעשה הוא השינוי, ולולי השינוי לא היה מחזיק ראשו בהכלי זכוכית וגם הרא״ש יודה דיש כאן שינוי בדין חיוב ההיזק מצד שמירת הבעלים אלא דמצד מעשה ההיזק אין כאן שינוי וכנ״ל. שבתי וראיתי דדברי האור שמח נכונים דסובר דאם היינו אומרים דזה בעצמו הוא שינוי מה שמחזיק ראשו בכלי בזמן שתוקע והיינו דלא רק הכנסת ראשו הוא שינוי אלא כל רגע שמחזיק ראשו, א״כ הוי כמו שעצם מעשה ההיזק הוא בשינוי, ולא נוכל לחלק מדין יש שינוי לצרורות, וע״כ אם באנו לחלק משם היינו צריכים לומר דבהחזקת הראש באותה רגע שהוצרך לתקוע אין כאן שינוי, דמכיון שהכניס ראשו בשינוי והוצרך לתקוע אין רגילות באותה רגע להוציא ראשו, ואז נוכל לחלק מדין שינוי לצרורות משום דכאן עיקר ההיזק אינו בשינוי ורק סיבת ההיזק הי׳ בשינוי, ולכן שפיר כתב דלהרא״ש לא נוכל לומר כן דלפי״ז לא הוי שינוי כלל, ולהרא״ש מוכרח לומר דעיקר החזקת הראש הוא בשינוי ולפי״ז אין מקום לחלק וכנ״ל:
-השמטות ומלואים-
במש״כ לעיל במש״כ הרמב״ם תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו וכו׳ ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, והשיג ע״ז הראב״ד דהא בגמ׳ בעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, וכתבתי דלא אמרו יש שינוי לצרורות לרביע נזק אלא כשמעשה ההיזק היה ע״י שינוי, אבל כאן דמעשה ההיזק נעשה ע״י רגל ורק דהדרך שעל ידה הגיע לההיזק היה ע״י תולדה דקרן, א״כ איברא דנזק שלם לא מחייבינן ליה ומשום דכיון דאינו יכול לבוא לההיזק אלא ע״י שינוי הוי לגבי שמירת בעלים בחזקת שימור, אבל לעשות צירוף מזה לדין שינוי בצרורות ולחייבו רק ברביע נזק זה אין מצרפין, ואי משום דלגבי שמירת בעלים הוי משונה הא אין אנו מחייבין אותו יותר מח״נ, והבאתי מדברי האור שמח שכ׳ ג״כ כדברינו והוסיף לתלות זה במחלוקת הרא״ש ורש״י לענין כלבא דאכל אימרי דכתב הרא״ש דלא הוי משונה אלא הפחת שפחתו מיתה, אבל מה שאכל אח״כ הנבלה זהו דרכו, ולשיטת רש״י דפי׳ גבי סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דלא נימא דהוי משונה מוכיח הרא״ש דרש״י סובר דהיכי שתחלת המעשה היה ע״י שינוי אף דלבסוף הוי אורחיה חשוב משונה וא״כ לשיטת הרא״ש בכה״ג הוי אורחיה, וכתבתי בזה לחלק דבכלבא דאכל אימרי א״כ אחר שהמית אותו היינו ממש כדרכו, אבל הכא בשעת מעשה הוא השינוי ולולא זאת לא היה מחזיק ראשו בהכלי זכוכית וגם הרא״ש יודה כאן דהוי שינוי ע״ש בדברינו.
ולכאורה דברי תמוהים דהא גם לדברי האור שמח מפורש בגמ׳ דבדליכא ביזרני הוי משונה וקשה לדברי הרא״ש דסובר דהיכי דלבסוף הוי אורחיה דיניה כאורחיה, וע״כ דלהרא״ש נאמר דעיקר החזקת ראשו הוי משונה ולא רק ההכנסה לתוך הכלי, וא״כ מה דתולה זה במחלוקת רש״י והרא״ש היינו בזה גופא אם נפרש דהכנסת ראשו הוי משונה אבל בשעת תקיעה כבר ליכא שנוי רק שבא ע״י שנוי וזה אפשר לפרש לרש״י אבל להרא״ש א״א לפרש כן, וע״כ דגם החזקת ראשו בשעת התקיעה הוי משונה והאור שמח סובר דהסברא שלא יהיה נקרא צרורות דקרן הוא דוקא כשבשעת ההיזק ליכא שינוי וזה א״א לומר להרא״ש, אלא דמ״מ יש לומר כמו שכתבתי דכיון דבעיקר ההיזק ליכא שינוי והיינו דמעשה התקיעה אף דהחזקת ראשו הוי שינוי לא נקרא צרורות דקרן רק שמעשה ההיזק בא ע״י סבת שינוי והיינו החזקת ראשו וכתבתי מזה שם בהשמטות ע״ש.
והנה בעיקר דברי הרא״ש העירני הרש״ק שי׳ במש״כ אבל דמי הנבלה משלם בחה״נ, ואם ברה״ר משלם מה שנהנה, דלמה הזכיר מה שנהנה דלכאורה זה אינו תלוי במה שכתב דהוי אורחיה, ואמרתי בזה עפ״י דברי התוס׳ ב״ק דף ק״א שכתבו דהנאה דהכא אינה באה ע״י מעשיו ולא ע״י מעשה בהמתו, ומוכח דרק משום מעשה בהמתו חייב מה שנהנית, וי״ל דבשנוי אינו חייב, ויש להוסיף דעיקר טעם דברי התוס׳ דמה שבהמתו אוכלת ברה״ר ודרכה בכך ניחא לבעלים והוי כמו שזכו מתחלה בשעת אכילת הבהמה ולכן זה דוקא במה דאורחא בכך ולא בשנוי.
תרנגול שהושיט וכו׳ – בבא קמא יח,ב:
בעי רבא: יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות? ... תא שמע דתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו – משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושיבר את הכלים – משלם חצי נזק. מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה, ומר סבר: אין העדאה! לא, בחד זמנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי. והא משונה הוא! דאית ביה בזרני (כגון שהיו זרעונין בכלי והכניס העוף ראשו בתוכו ואכלן שאינה משונה אלא כך דרכו – ר״ח).
נחלקו המפרשים בהבנת קושיית הגמרא: ״והא משונה הוא״. הראב״ד מפרש שכוונת הגמרא לומר: ״והא צרורות בשנוי הוא, וצרורות בשינוי יש ספק דדינא אם משלם חצי נזק או רביע״. ברם יש מפרשים כפשוטו: ״והא משונה הוא ותולדה דקרן הוא, וחייב חצי נזק קנס״. כך מפרש רבינו.
עיקר החידוש בסוגיא זו הוא שדין צרורות שייך גם בפעולות אחרות הנלוות לפעולות ישירות ולאו דווקא בהתזת צרורות בלבד. יש להקדים שתופעה ידועה היא, ותבואר עוד לקמן, שבעלי חיים מסוימים לפעמים משמיעים קול צהלה בעת שניגשים לאכול. כאשר תרנגול מוצא לפניו אוכל שהוא אוהב, צפוי הוא שיתקע בקול, וכן גם חמור וסוס. כמו שצפוי הוא שלפעמים בהמה המהלכת תתיז צרורות, כך בהמה האוכלת משמיעה קול.
כתב רבנו חננאל בן שמואל קידושין כה,א (שיטת הקדמונים, בלוי, תש״ל, עמ׳ רלז):
... אם יש בכלי זרעונים והכניס ראשו ואכל הבזרוני ותקע בכלי ושברו בקול, חייב על הבזרוני שאכלם נזק שלם ועל הכלי חצי נזק צרורות דמשלם מן העלייה, הואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע, ואינו משונה. אבל אין בכלי בזרוני והכניס ראשו וצעק, משונה הוא וחייב חצי נזק קנסא ואינו משלם אלא מגופו. וכן סוס שצנף חייב חצי נזק צרורות, דמנהגו שיצעק ולא שינה בצעקתו.
הרואה יראה כי הר״ח בן שמואל כותב במפורש: ״הואיל ויש בכלי בזרוני מנהגו שיכניס ראשו לאכול וכשמכניס ראשו יתקע״. כבר ביארתי לעיל (הלכה ב ועוד) שבדרך כלל מעשה שהבהמה עושה מורכב מכמה פעולות פרטיות באיברים שונים. כאשר התרנגול רואה תבלין, הוא מנסה לאכול אותם, וכדי לאכול צריך להכניס את ראשו למקום בו נמצא המאכל ולפתוח את הפה ולבלוע ועוד כאלה פעולות. כל הפעולות הללו, החל מהושטת ראשו לפנים, כולן חלקים של מעשה האכילה, ואין בכך שום שינוי. לפעמים נלווית למעשה האכילה גם פעולת תקיעה. פעולה זאת באה באמצעות מעשה האכילה ונלווית אליה, וגם בכך אין שום שינוי. נמצא שהתקיעה היא מקבילה לצרורות הניתזין בעת הילוכה של הבהמה. לפיכך, הואיל וכך היא דרכו – משלם חצי נזק אם נשבר הכלי מכוח התקיעה.
אולם אם היה הכלי ריקן, אין כאן מעשה אכילה, ואם תקע אין התקיעה נלווית לשום מעשה אחר. התקיעה בתוך כלי היא מעשה משונה לגמרי, והרי זה תולדת קרן ״ומשלם חצי נזק ככל הקנסות״. כאשר אין אוכל בתוך הבקבוק, גם אם שינה התרנגול והכניס את ראשו לתוכו, אין זה צפוי כלל שיתקע. נמצא שלא בגלל שהכניס ראשו תקע, ואין התקיעה תוצאה של הכנסת ראשו, אלא הנזק בא בגלל שינוי בהתנהגותו שתקע בתוך בקבוק באין אוכל1.
יש לשים לב לכך שאף שהתקיעה היא פעולה נלווית למעשה הישיר שהוא האכילה, יש הבדל בין פעולה נלווית זו לפעולת התזת צרורות. כבר ציינתי לעיל שהתזת צרורות לעולם היא פעולה נלווית בלבד, כיון שלא מצאנו בהמה שתעסוק בהתזת צרורות בלבד כפעולה ישירה ורגילה, כמו שיש בני אדם שמשחקים בצרורות וכדומה. אולם תקיעה של תרנגול יש שהיא נעשית לבדה כפעולה ישירה, כגון התרנגול התוקע בראותו את השמש זורחת אע״פ שאין מאכל עתה לפניו. נמצא שכאשר התרנגול ניגש לאכול יש שהוא תוקע כפעולה נלווית, אבל כאשר אינו ״מיסב לאכול״ ובכל זאת תוקע – אין סיבה להניח שאין כאן פעולה ישירה עצמאית שהרי כזאת מצויה הרבה. לפיכך, אם תקע תרנגול בכלי ריקן, אין מקום לדון את התקיעה כפעולה נלווית שדין צרורות לה, וממילא לא יתכן לדון אותה כצרורות בשינוי. מעתה פירושו של רבינו מוכח בסוגיא.
תרנגול – העירני ידידי הר״ר אליעזר רייף, רבינו בעקבות הגמרא נקט כאן תרנגול בלשון יחיד וכן לקמן הלכה טז, וראה שבשאר ההלכות בפרק כתב תרנגולין כלשון המשנה והברייתות. והציע שמא ואולי יש להסביר כי דרכן של התרנגולין להסתובב בקבוצות, ונראה שמשום כך הלשון המצויה במשנה ובברייתות היא תרנגולין, אבל במקרים חריגים בהם מתוארת התנהגות יוצאת דופן נקטו לשון יחיד2. לפי זה שמא ואולי ניתן להוסיף, לקמן הלכה יד לשון הברייתא ״תרנגולין שהיו מחטטין״ – לשון רבים, והרי עצם החיטוט עד כדי הפסקת החבל בסתם אינו דרכן! נמצאת העמדת הגמרא שם: ״דמאוס בלישה״ ואינו משונה, מתאימה גם ללשון הברייתא.
כדי לאכלן – רבינו מדגיש שהדיון הוא על הכלי בלבד, שכך דרכו של התרנגול להכניס ראשו כדי לאכול זרעונים הנמצאים שם, ומתוך כך הוא תוקע גם לפני שאכלן. נמצא שכל שהיו בכלי זרעונים גם אם עוד לא אכל ואפילו לא אכל כלל – חייב משום צרורות ואין זה שינוי. אמנם ברור שאם אכל את הזרעונים חייב עליהם נזק שלם, אלא שאין זה הנושא של הלכה זו. אמנם בדפוסים ובחלק מכתבי היד התימניים יש כאן תוספת שאינה בשלושת כתבי היד שלנו: ״כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם, ועל הכלי וכו׳⁠ ⁠⁠״. תוספת זו יש בה כדי להטעות את הקורא העלול לחשוב שדווקא אם התרנגול אכל את הזרעונים כי אז אין זה שינוי, ובכך עיקר כוונת רבינו משתבשת.
כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו – בהלכות הקודמות דן בצרורות ממש הניתזין מתחת רגלי הבהמה, אבל בהלכה זו מודגם דין מקביל לצרורות, והיינו שכתב ״כחצי נזק צרורות״, כי העיקרון של צרורות הוא שפעולה הנלווית באופן צפוי, אע״פ שאינה פעולה ישירה של בעל החיים, מכל מקום הואיל ומכוחו היא באה חייב עליה, אלא שחייבוהו רק חצי נזק כצרורות.
הוסיף רבינו את הפיסקה ״שכך הוא דרכו״ כדי להבהיר שבסתם דין צרורות מתייחס לפעולה הצפויה להתלוות למעשה כדרכה – כלומר, דרכו של תרנגול להכניס ראשו לתוך מקום שיש בו אוכל כדי לאכול וגם דרכו של תרנגול לתקוע בעת אכילה.
בשאר הפרק לא טרח רבינו בכל מקום שפסק חצי נזק להסביר האם זה מדין משונה או מדין צרורות, כי סמך על מה שביאר כאן שבמקום שמדובר על מעשה ישיר שהוא כדרכה של הבהמה וגם על פעולה נלווית שאף היא כדרכה, כי אז דין צרורות יש כאן. מצד שני, אם מדובר על פעולה משונה חיוב חצי נזק הוא משום תולדת קרן ומשתלם מגופה בלבד.
הרי זה משונה – לעיל הלכות ה-ו ולהלן ג,ג; ג,ז כתב ״שנוי״, אבל כאן נקט רבינו לשון הגמרא וכתב ״משונה״, ושמא בכך בא לרמוז למה נטה מדעת הרי״ף.
וכן סוס שצנף וחמור שנער וכו׳ – השווה ירושלמי סוף יומא: ״שאין חמור נוהק אלא3 מתוך כפיפה של חרובין״. מעתה זהו שכתב רבינו סתם: ״משלם חצי נזק״ – כלומר, אם היה לפני הסוס והחמור אוכל, כי אז אם צנף ונער אין בכך שינוי ״שכך הוא דרכו״, ולכן ״משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות״, אבל אם לא היה לפניו מאכל והשמיע קול ״הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות״. אמנם שונה דינם של סוס וחמור מדינו של התרנגול בכך שבתרנגול מדובר באופן שהכניס ראשו לתוך הכלי, מה שאין כן חמור וסוס שקולם חזק והם נוהקים חוץ לכלי. לפיכך, כתב רבינו ״וכן סוס... וחמור״, כדרכו בקודש במקום שיש דמיון כללי אבל הבדל פרטי בין הנושאים4.
גם בבעלי חיים אחרים ידועה תופעה זו (ברכות לב,א): ״אמר רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר״.
1. יש לציין לשיטתו הייחודית של הרי״ף שהעתיק את הברייתות הנ״ל ולא העמידן במחלוקת סומכוס ורבנן (בבא קמא רמז לג):
תאני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושיברה, משלם נזק שלם והוא דהוו ביה ביזרוני, אבל לא הוו ביה ביזרוני – משונה הוא, וחצי נזק הוא דמשלם. אמר רב יוסף אמרי בי רב: סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק.
מן הסיפא של דברי הרי״ף יש להוכיח על תחילתם. בסיפא פסק שאם לא היו בו זרעים – משלם חצי נזק. בהעדר זרעים, ברור שכוונתו על הכלי. מעתה, אף ברישא שכתב: ״משלם נזק שלם״ – על הכלי הוא!
ראה שם על הגליון השגת רבינו אפרים תלמידו:
״כתב רבינו אפרים: הא דתאני רמי בר יחזקאל ליתא, דהא אוקימנא לסומכוס דסבר נזק שלם משלם. ודאי הא דרמי בר יחזקאל צרורות הוא, דהא לאו בגופו קמתבר דומיא דרוח שבכנפיהם״. וראה שם בנמוקי יוסף שמביא תירוצי הראשונים.
ברם דברי הרי״ף כנראה מיוסדים על קודמיו כי כן כתב בה״ג. מיד לאחר שמביא שאין הלכה כסומכוס, מביא הוא את דברי רמי בר יחזקאל אך בלי האוקימתא של הגמרא בענין הזרעים כלל (הלכות בבא קמא ד״י עמ׳ 318):
תניא אידך: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצאת רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים – משלם חצי נזק. סתמא כרבנן, אלמא ליתא לדסומכוס. תאני ראמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, משלם נזק שלם. ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלמין חצי נזק. (אמר רב יוסף חצי נזק).
אמנם ראה שם (הערה 28) שהמהדיר הקיף את התיבות הנ״ל שבסוגריים כי ״כנראה טעות״ יש כאן, הואיל שבשאר כי״י חסרה פיסקה זו. כך באמת נראה, אם לא שנאמר שהפיסקה האחרונה הזאת בעצם מתייחסת לברייתא דרמי בר יחזקאל, ועליה אמר רב יוסף כי להלכה שהיא כרבנן, משלם רק חצי נזק בתרנגול כמו בסוס וחמור, ושמא היה מקומה של מימרה זו תיכף אחרי הברייתא דרמי בר יחזקאל, ובכך מובן ההמשך ״ואמר רב יוסף״. אמנם, כלשון בה״ג הוא גם בקידושין כד,ב אלא ששם מובן הוא שאין הגמרא מסבירה אם נחלקו אם לאו, אם יש בכך שינוי אם אין.
2. ראה לדוגמה: עדיות ו,א; עבודה זרה א,ה; כלים ח,ה.
3. בכ״י ליידן חסרה תיבת ״אלא״, אבל בד״וו ישנה.
4. ראה פיהמ״ש סוטה א,ט; הלכות יסודי התורה ה,י (ד״ה וכן); הלכות ערובין א,א (ד״ה וכן הדין).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזליד פשוטההכל
 
(י) וכן סוס שצנף וחמור שנערא ושבר את הכלים, משלם חצי נזק:
התרנוגליןב מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה חוט או רצועה קשור ברגליהן, ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים, בשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהם מאיליוג, בעל התרנוגלין פטור. ואם היהד לחוט בעלים, ולא היה החוט הפקר, בעל החוט חייב חצי נזק, שהרי הוא כבור המתגלגל:
Similarly, if a horse yelped or a donkey bellowed and utensils were broken as a result, the owner is obligated to pay only half the damages.⁠1 Roosters are considered prone to break utensils as they proceed in their ordinary pattern. If there was a string or a strap tied to [a rooster's] legs2 and a utensil became entangled with the string and rolled and broke, [the owner] is required to pay half the damages.⁠3When does the above apply? When the string was tied to the rooster by a person.⁠4 If, however, the string became ensnarled around the rooster's foot, its owner is not liable.⁠5 If that string was owned by a given person,⁠6 rather than being ownerless, the owner of the string is liable to pay half the damages, because the string is like a moving pit.⁠7
1. These are not considered departures from the norm. Instead, they are considered derivatives of the category of propelling stones. Therefore, payment is required for only half the damages.
2. The Ra'avad raises many questions concerning the Rambam's decision, and similarly, Rabbenu Asher interprets the passage in Bava Kama 17a differently from the Rambam. The Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 390:10) quotes the Rambam's interpretation, while the Ramah refers to the Rambam's rulings as satum, closed to us, and follows the approach of Rabbenu Asher.
3. It appears that the Rambam considers the string to be like stones propelled by an animal's feet (tz'rurot). They are not considered as a pit, an inanimate object that causes damage, for as the Ra'avad notes, one is liable for the full damages caused by a pit and not half the damages.
4. I.e., by the rooster's owner. If it was tied by another person, the owner is not held liable, and the others are required to pay half the damages.
5. As mentioned, the string is considered to be a pit. With regard to that category of damages, Bava Kama 19b states that the pit must be brought into being by a person. If it is brought into being by an animal, the owner of the animal is not liable. In this case, since the owner did not tie the string to the rooster, he is not liable.
6. Other than the owner of the rooster.
7. As stated by the Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 411:4), when an object belonging to a person is left in the public domain, moved by an animal and then causes damage, the owner of the animal and the owner of the article must share the cost of the damages equally.
א. כך ב1, ת2. א: שניער.
ב. כך ב1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, ובמעשרות ג, ז התי״ו מנוקדת בפתח והנו״ן בחולם. א: התורנגולין. ד (גם פ, ק): התרנגולין. וכן כ״פ לקמן.
ג. כך ב1, ת2-1. א: מאליו. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ הל׳ ע״ז ד, ב הערה 10.
ד. ת1: היו. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
וְכֵן סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. הָיָה חוּט אוֹ רְצוּעָה קָשׁוּר בְּרַגְלֵיהֶן וְנִסְתַּבֵּךְ כְּלִי בְּאוֹתוֹ הַחוּט וְנִתְגַּלְגֵּל וְנִשְׁבַּר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקְּשָׁרוֹ אָדָם. אֲבָל אִם נִקְשַׁר עַל רַגְלֵיהֶם מֵאֵלָיו בַּעַל הַתַּרְנְגוֹלִין פָּטוּר. וְאִם הָיוּ לַחוּט בְּעָלִים וְלֹא הָיָה הַחוּט הֶפְקֵר בַּעַל הַחוּט חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל:
(י-יא) התרנוגלין מועדין וכו׳ במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל נקשר ברגליהן מאליו וכו׳ – א״א דבר זה איני יודע מהו, דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול הוא. והא דקאמר חצי נזק משום דסבירא ליה כרבא (בבא קמא יז,ב) דמספקא ליה: דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר – צרורות הוו או גופיה? דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה. מעתה כשנקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור? מכל מקום צרורות דתרנגול הוא, ואפילו בחוט של הפקר חייב!
ומה שאמר עוד שאם היו לחוט בעלים בעל החוט משלם חצי נזק דהוה כבורו המתגלגל,א ומשמע ליה דתרנגול נמי משלם חצי נזק, שלא מצינו בבור חצי נזק – ולאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק, בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם, בורו הוא, ובעל תרנגול פטור, דאיש בור ולא שור בור; ואם על ידי הגלגול נשבר, בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול הוא וכוחו הוא.
ומה שאמר אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא,ב דמשמע והוא הדין לבעל התרנגול – הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנייח, ומשום ולא שור בור; דאי בהדי דאזיל בעל התרנגול אמאי פטור?
א. בכי״פ מתחילה כאן השגה חדשה הפותחת: א״א.
ב. בכי״פ מתחילה כאן השגה חדשה הפותחת: א״א.
(י-יא) וכן סוס שצנף כו׳ עד משלם ח״נ. בתר ההיא דרמי בר יחזקאל איתמרה בשם אמרי דבי רב דהיינו רב הונא או רב המנונא ואמרוה משמיה דרב דהוא תנא ופליג אברייתא וקי״ל כוותיה וכ״כ ר״י אלפס ז״ל בהלכות:
התרנגולין מועדין כו׳ היה חוט או רצועה כו׳ בד״א בשקשרו בו ואם היה לחוט כו׳ הצניע בעל החוט כו׳ עד שהרי אנוס הוא:
כתב הראב״ד ז״ל דבר זה איני יודע מהו וכו׳ ומה שאמר עוד שאם היו לחוט בעלים משלם ח״נ דהוה כבורו המתגלגל ומשמע ליה דתרנגול נמי משלם ח״נ שלא מצינו בבור ח״נ לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נ״ש הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור אנוס הוא ומה שאמר אף בעל החוט פטור דמשמע וה״ה לבעל תרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור וא״כ בעל החוט אמאי פטור עכ״ל:
ואני אומר אני הוא שאיני מבין דעתו וירד לסוף דבריו אבל הוא מבין ויודע ותמה אני על מעלת חכמתו מפני מה תולה דברי ר״מ ז״ל כאילו היו ח״ו דבריו אשר אין להם שחר וזו מחלוקת ישנה היא בפירוש שמעתין דהתרנגולין מועדין פרק כיצד הרגל בין רש״י ז״ל ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל ור״מ ז״ל הולך כפירש״י ז״ל והראב״ד ז״ל בשיטת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל והנני אובין לפניך באר היטב דעת רש״י ז״ל ור״מ ז״ל על דרך הגמרא אבל דעת ראב״ד ז״ל לא אבאר הואיל והוא ביאר דעתו בלשונו ולא נכון לי להוסיף עליו. תנן פ׳ כיצד הרגל (דף י״ז) התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר ע״כ. והוא תחלת דברי ר״מ ז״ל אות באות עוד תנן היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס כלומר מרקד [ומשבר את הכלים] משלם ח״נ ע״כ. ופירש״י ז״ל כי כל דבר הנקשר ברגלי התרנגול קרוי דליל ואית דגרסי דלי וכ״כ הרב ר׳ נתן ז״ל בעל הערוך ערך דל והוא לשון ר״מ ז״ל חוט או רצועה ושקיל וטרי עלה בדברי רבא בתר הכי ואוקימנא לה בגמרא (דף י״ט:) בדאדייה אדויי ופירש״י ז״ל שזרק התרנגול הדלי ושבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפי׳ קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח״נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם (בבורו) עכ״ל. והוא לשון ר״מ ז״ל היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח״נ בד״א בשקשרו אדם וכו׳ וכתב נסתבך שכן דרך הנשברין בעת הזריקה וכתב נתגלגל משום בור מתגלגל דסוף המסקנא ראה כי מה שהקשה ראב״ד ז״ל תחלה אמאי פטור מ״מ צרורות התרנגולין הוא תירצו רש״י ז״ל בנקודה אחת שפירש והקושר פטור שלא נתקל בו אדם. נתרץ קושיא שנית שהקשה על ר״מ ז״ל מלשון רש״י ז״ל איתא שם בגמ׳ וכי איתמר דרב הונא בעלמא אתמר דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאיליו פטור קשרו אדם חייב ושיילינן משום מאי חייב ומהדרינן אמר רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ע״כ. ופירש״י ז״ל ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני׳ אלא בעלמא אתמר (והכי אתמר) דליל הפקר וכו׳ נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ביה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור (אמר רחמנא) ולא שור בור ע״כ. והבן דבעל החוט לא הזכיר משום דבשל הפקר אוקמא מילתיה דרב הונא וכפירש״י ז״ל אות באות ובזה נתרץ קושיא שלישית שכתב הראב״ד ז״ל אלא שאני בא עליהן על הסדר כמו שייעדתי ואיני צריך לפרש שאר סוגיא שהוא כלשון בור המתגלגל שכתב ר״מ ז״ל בסוף המסקנא שכבר ביארנו שהכל מודין בזו וגם תבין דע״כ בחוט של הפקר עסקינן גם בלשון ר״מ ז״ל ואחרי שפסק ר״מ ז״ל מה שלמדנו מן המשנה ומדברי רב הונא חזר לפסוק מה שלמדנו משקלא וטריא דתלמודא על מתני׳ ועל דרב הונא דאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו דמיירי בחוט שיש לו בעלים והבן דשיילינן נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא פירש״י ז״ל נקשר מאליו דמתני׳ מאן חייב לשלומי (האי) חצי נזק אילימא בעל דליל שאין התרנגול שלו ע״כ. והוא לשון ר״מ ז״ל בסוף זאת הפיסקא שכתב ואם היה לחוט בעלים כו׳ עד הצניע בעל החוט את החוט ודרסו עליו התרנגולין והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא עכ״ל. וממילא שמעינן מינה דה״ה לבעל התרנגולין וטעמא משום דכי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור והאי בירא תורא כרייה דהיינו תרנגולין וכמו שפירשנו למעלה מלשון רש״י ז״ל ונסתלקה קושיא שלישית שהקשה הראב״ד ז״ל ואע״ג דנייח ע״י תרנגול נייח וזה פשוט. עוד אקשינן בגמרא על דס״ד דאוקי רב הונא מתני׳ בשנקשר מאליו ולחיובי בעל החוט ומתמהינן היכי דמי כו׳ כדלעיל עד ואי דלא אצנעיה פושע הוא פירש״י ז״ל וכוליה נזק בעי שלומי שהרי בורו שהשליך בר״ה הזיק אלא חייב בעל התרנגול ומאי שנא כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח״נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני׳ דאדייה אדויי כו׳ כדלעיל ופירש״י ז״ל אלא דאצנעיה בביתיה והוציאו התרנגול חייב בעל התרנגול כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו אלא מתני׳ לא מתוקמא אלא בדאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר כלים בזריקתו דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם כו׳ כדלעיל וכי דייקת בהאי לישנא (וכי דייקת) ומעיינת ביה שפיר כיון דאמר תלמודא לשון אלא סתר הא דהוה ס״ד למימר דחייב בעל התרנגול ואוקי חיובא בבעל החוט כמעיקרא ומאי דקא קשיא ליה פושע הוא וכוליה נזק בעי לשלומי אי דנייח ה״נ דבור הוא ולא אשכחן ח״נ בבור אלא מיירי דאדייה אדויי שבשעת זריקתו הזיק דהוה ליה צרורות וח״נ לחודיה דמיחייב והוא לשון ר״מ ז״ל שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט של הפקר בעל החוט חייב ח״נ שהרי הוא כבורו המתגלגל עכ״ל. ובזה לא נשאר מקום אף לקושיא השנית שהקשה הראב״ד ז״ל על ר״מ ז״ל כי מה שחשב עליו תחלה שהתרנגול נמי משלם חצי נזק ובדנייח והצניע הכל בהפך כמ״ש וזה מבואר ולא יקשה עליך לשון רש״י ז״ל שפירש חייב בעל התרנגול דר״ל לפום מאי דהוה ס״ד חייב בעל התרנגול אבל על האמת שהוא מעמיד לעולם החיוב בבעל החוט דבעינן לדקדוקי טעמא דקאמר אלא כדברירנא וגם לא יקשה לך כיון דאסיקנא בחוט דהפקר היכי ילפינן מידי מהאי סוגיא דמדאמר אלא שמע מינה דסתר הכל דהא ודאי ליתא ברם כל אלא דסוגיין לאוקמי טעמא דמתני׳ ומאי דמתמהא תלמודא קים ליה דהלכתא היא וטעמא דמתני׳ לפום סוגיין לחוד וטעמא דרב הונא לחוד ותרוייהו איתנהו וסדר יפה לקח וכן הוא בירושלמי דגרסינן התרנגולין מועדין כו׳ רב הונא אמר בשנקשר מאליו אבל אם קשרו אדם משלם נ״ש ע״כ. ושמא משם למד או עליו סמך ובזה עלו דברי ר״מ ז״ל על נכון ולמד מן הגמרא:
תרנגולין מועדין להלך כדרכן כו׳ – משנה שם (דף י״ז):
בד״א כשקשרו אדם וכו׳ – זה כתב על הסוגי׳ האמורה על משנה זו, ואיני יודע למה לפי גרסת ספרינו וכבר הושג מזה:
היה חוט ורצועה קשור ברגליהם – בחידושי לפרק כיצד הרגל כתבתי שם פירוש הסוגיא לדעת רבינו:
בד״א כשקשרו אדם וכו׳. משמע דאותו שקשרו לא היה החוט שלו, דאם [היה החוט] שלו הרי נתחייב הקושר ולא בעל התרנגולת, וזה נלמד ממ״ש סוף סעיף זה, דאם לחוט בעלים בעל החוט חייב. אך קשה דלמה [לא] יתחייב הקושר כיון דקנייה בהגבהה וכמ״ש רש״י ז״ל דף י״ט, ומהסוגיא שם משמע ג״כ דבנקשר מאליו אם היה החוט של [בעל התרנגולת] חייב, וכיון שכן מאי איריא שקשרו אדם לחייב בעל התרנגולת, ותו קשה במה שחייבו חצי נזק כבור המתגלגל [לא נמצא] בגמרא התם דף ו׳ [ע״א] ולא בדברי רבינו לקמן ריש פי״ג דבבור המתגלגל יתחייב חצי נזק ותו לא, דעיקרו של בור הוא נזק שלם כמ״ש רבינו ז״ל, וכבר הראב״ד ז״ל האריך על דברי רבינו, ונראה שגירסא אחרת היתה לו, ועיין להטור והרב בית יוסף חו״מ סי׳ ש״צ.
(י-יא) התרנגולים מועדין וכו׳. הצניע בעל החוט וכו׳. עיין השגות וכפי הנוסחא דפוס ישן ודפוס ויניציאה חדש כוונתו להשיג על מ״ש רבינו בד״א שקשרו אדם דהיינו שקשרו בעל התרנגול עצמו דליכא למימר שקשרו אדם אחר הרי מסקנת הש״ס ב״ק דף י״ט ע״ב דאפי׳ בדליל הפקר הקושר חייב משום בור המתגלגל והיינו דוקא בתר דנייח ואז הקושר חייב נזק שלם דאין חצי נזק בבור, אלא ודאי כשקשרו בעל התרנגול וכשהזיק בדרך הילוכו עד דלא נייח דמשום הכי פטור מדין בור אלא דחייב בעל התרנגול מדין רגל מיהו לא הוי רגל כי אורחא לומר דחוט הקשור ברגליה הו״ל דומיא דשליף שעליה שבפ״א ה״י דחייב נזק שלם אלא דרבנו פסק כרבא דס״ל בב״ק דף י״ז ע״ב דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל ונשבר ה״ז ספק אי אזלינן בתר מעיקרא ורגל הוא מגופו וחייב נזק שלם או דילמא בתר תבר מנא אזלינן והו״ל צרורות וחייב חצי נזק ולפ״ז הא דמסיק הש״ס אלא מתני׳ בדאדייה אדויי מפרש רבנו דה״ק דהחוט אדייה להכלי והכלי נתגלגל ונשבר ומשו״ה חשיב צרורות, ודוחק להעמיס כוונה זו דא״כ תפשוט בעיא דרבא ממתני׳ דמיתוקמא בדאדייה אדויי ובהכרח צריך לחלק דבעיא דרבא דוקא בדרסה ע״ג כלי הוא דמספקא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא וגופה היא משא״כ נדון דידן שנסתבך הכלי בדליל חשיב כשליף שעליה ואם שיברה חשיב כגופה שהיא מושכת בגופה את הדליל והדליל משבר את הכלי מ״מ מודה רבא שאם גלגלה הכלי בדליל חשיב צרורות דדוקא אם דרסה ברגליה וגלגלה הכלי ונשבר הוא דמספקא ליה אי חשיב כגופה דאזלינן בתר מעיקרא משא״כ כאן דגם בתר מעיקרא לאו גופה היא שלא נסתבך בה אלא בדליל ונתגלגל ונשבר חשיב ודאי צרורות. ולזה הקשה הראב״ד דמנא ליה לרבנו לחלק דדוקא בדאדייה אדויי והוא קשר החוט הוא דחייב חצי נזק אבל בנקשר מאליו חוט של הפקר פטור בעל התרנגול ואמאי סוף סוף צרורות נינהו (ועיין בתוס׳ ד״ה אלא, דלא מיתוקם אדייה אדויי אלא בדליל הפקר או דתבריה ואצנעיה, משא״כ אם פשע בו חבירו ונקשר הדליל מאליו פטור בעל התרנגול אע״ג דאדייה אדויי, וחבירו בעל החוט חייב) הא חדא.
מה שהשיג הראב״ד שנית משיג בדפוס חדש וז״ל ומ״ש עוד שאם היה לחוט בעלים משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק ולאו מלתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל התרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא ע״כ. והלשון מגומגם הוא ושורש הכונה דבא להסיג דהא אין חצי נזק בבור וממ״נ אי בתר דנייח בעל התרנגול פטור ובעל החוט משלם נזק שלם מדין בור ואי ע״י גלגול בעל החוט פטור ובעל התרנגול חייב חצי נזק צרורות. איברא עיקר הנוסחא כפי מה שהוא בדפוס ויניציאה ישן וז״ל ומ״ש עוד שאם היה לחוט בעלים משלם חצי נזק דהו״ל כבורו המתגלגל ומשמע ליה דבעל התרנגול נמי משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק ולאו מלתא הוא דאי בתר דנייח הזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל התרנגול פטור איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור אנוס הוא ע״כ. וזה הלשון יותר מתוקן דהוקשה להראב״ד דלא מצינו חצי נזק בבור ולזה מפרש דה״ק רבנו דבעל החוט משלם חצי נזק ובעל התרנגול חצי נזק ומשיב דממ״נ אי נייח בעל החוט משלם נזק שלם ובעל התרנגול פטור ואם ע״י גלגול הרי בעל החוט פטור ובעל התרנגול משלם חצי נזק צרורות. (ובאמת כוונה זאת א״א להעמיס בלשון רבנו שיהיה בעל החוט משלם חצי נזק ובעל התרנגול חצי נזק דכה״ג הו״ל לפרש דבעל התרנגול משלם חצי נזק ומשמעות לשונו דכל שנקשר מאליו לעולם בעל התרנגול פטור).
שלישית משיג הראב״ד בדפוס חדש וז״ל ומ״ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע ה״ה לבעל התרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשיברו בתר דנייח ומשום ולא שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור. (ובדפוס ויניציאה ישן מסיים בה וא״כ בעל החוט אמאי פטור, פי׳ דלשון רבנו דשניהן פטורין קשה ממ״נ דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור כחו הוא ואי לבתר דנייח בעל החוט אמאי פטור בורו הוא. ואין זה קושיא דשפיר אף בעל החוט פטור דכיון שהצניע אנוס הוא) וראיתי בשיטה מקובצת בשם הראב״ד וז״ל אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם. נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל דליל ומשום בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה ולבתר דנייח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא ואפי׳ קשרו אדם לא מיחייב לא הקושר ולא בעל דליל אלא ודאי מדקאמר דהיכי דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם ש״מ בתר דנייח קאמר ומשום בורו המתגלגל א״כ נקשר מאליו דמשלם בעל הדליל חצי נזק היכי משכחת ליה אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם משלם משום בורו המתגלגל דהו״ל כאלו קשרו אלא חייב בעל התרנגול כלומר בעל דליל פטור דבאצנעיה מיירי אבל בעל התרנגול אם נקשר מאליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם לפי שהוא בורו המתגלגל, מ״מ נקשר מאליו קשיא אמאי משלם בעל התרנגול חצי נזק דמאי שנא כוליה נזק דלא והלא בורו של תרנגול הוא אלא מאיש בור ולא שור בור א״כ חצי נזק נמי לא. אלא מתני׳ דאדייה אדויי פי׳ בהדי דקאזיל ומשום דהו״ל משונה ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם ובין אצנעיה בין לא אצנעיה. עכ״ל. והן הנה שיטתו שבכאן.
ועיקר הקושי דהא בגמ׳ פריך ואי לא אצנעיה פושע הוא אלמא דכל דלא אצנעיה חייב בעל הדליל נזק שלם והאיך כתב רבנו שבעל החוט משלם חצי נזק. וכפי הנראה דסובר רבנו דלא שייך כלל לומר דהיה ההיזק בתר דנייח החוט ויהיה חייב בעל החוט כשפשע נזק שלם דאין דרכו של חוט מונח לשבר כלים ובהכרח כל הסוגיא כשהתרנגול בשעת הילוכו סיבך החוט בכלי ושיברו ע״י גלגול דכה״ג צרורות מקרי ומשו״ה בעל החוט שפשע חייב חצי נזק מדין צרורות דהוא הגורם שעשה בור המתגלגל והו״ל לאסוקי אדעתיה שיהיה נקשר בתרנגול ויהיה צרורות אבל בעל התרנגול לעולם פטור דכתיב איש בור ולא שור בור אא״כ לא נקשר מאליו אלא שקשרו אדם בין שקשרו בעל התרנגול או שקשרו בעל החוט כל שידע בעל התרנגול שחוט קשור ברגל התרנגול שלו הו״ל לשמור את התרנגול שלא יצא בחוט שברגלו ומשו״ה רק בעל התרנגול חייב דההיזק בא מכחו ולא בעל החוט דלפ״ז עיקר פי׳ שקשרו אדם היינו שידע בעל התרנגול שחוט קשור ברגלו. א״נ אפילו קשרו אדם שלא מדעתו מ״מ עיקר הנזק בא מכח התרנגול והו״ל לאסוקי דעתו שמא יקשור אדם דהו״ל כי יכרה איש בור והרי עיקר הבור הוא התרנגול שחוט קשור בו ואין כאן חיוב על בעל החוט כיון שהוא קשרו בו ברשות בעל התרנגול והו״ל לבעל התרנגול לשמרו שלא יצא מרשותו אבל אם בא אחד וקשר בו חוט לאחר שיצא מרשות בעל התרנגול ודאי הקושר חייב דלא גרע מאם פשע ולא אצנעיה לחוט ונקשר מאליו דחייב בעל החוט.
ויישוב המשך הסוגיא לדרך רבנו דמעיקרא ס״ד דאיירי שהתרנגול בדרך הילוכו שיבר הכלי בדליל עצמו שנעשה טיט כעין כפתור בראש הדליל דכה״ג לא חשיב צרורות אלא דומיא דשליף שעליה ולזה קאמר רב הונא לא שנו דחייב חצי נזק אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם קודם שיצא התרנגול מבית הבעלים חייב בעל התרנגול נזק שלם, ופריך נקשר מאליו מאן חייב חצי נזק אילימא בעל הדליל ממ״נ אי דאצנעיה אנוס הוא ופטור מכלום ואי דלא אצנעיה פושע הוא וחייב בעל הדליל נזק שלם אע״ג שלא קשרו, אלא חייב בעל התרנגול מאי שנא כוליה נזק דלא, דכתיב ולא שור בור מחצי נזק נמי פטור. ולזה מסיים דעל כרחך בדאדייה אדויי איירי מתני׳ פירוש שהכלי נסתבך בחוט ונתגלגל ונשבר דחשיב צרורות דמשום הכי ליכא אלא חצי נזק בין אם קשרו אדם וידע בעל התרנגול דאז בעל התרנגול חייב חצי נזק ובין שנקשר מאליו ולא אצנעיה בעל הדליל דאז בעל הדליל חייב חצי נזק (אבל בנקשר מאליו ואצנעיה בעל הדליל ודאי שניהם פטורין דבעל הדליל אנוס הוא ובעל התרנגול פטור משום איש בור ולא שור בור דפטור אפילו מחצי נזק), ומלתא דרב הונא דאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב לא מיתוקמא אמתני׳ דכיון דמתני׳ מיירי בדאדייה אדויי אפילו קשרו אדם אינו חייב נזק שלם, וחצי נזק חייב בעל הדליל אפילו נקשר מאליו כל היכי דלא אצנעיה וה״ה בקשרו אדם חייב בעל התרנגול רק חצי נזק. וכי איתמר מלתא דרב הונא בעלמא איתמר בדליל הפקר דליכא בעל החוט משו״ה בנקשר מאליו פטור בעל התרנגול דלא שור בור ואם קשרו אדם חייב בעל התרנגול נזק שלם כששיבר בדליל עצמו ובאדייה אדויי דהיינו שנסתבך החוט ונתגלגל הכלי ונשבר דהוי צרורות חייב חצי נזק בעל התרנגול. ומסיק הש״ס משום מה חייב בעל התרנגול דאינו חייב משום שור שהרי הדליל אינו ממון בעלים לזה אמר דחייב משום בור המתגלגל פירוש ומ״מ בור כה״ג אין זה בור דאם כן היה פטור על הכלים אלא כיון דהתרנגול גורם התקלה של בור זה משום הכי חייב על הכלים (ודלא כמו שנדחק רש״י דאיירי בנתקל אדם, ובשיטה מקובצת אוקמו הסוגיא דלא כהלכתא אליבא דרב דס״ל משורו למדנו עיי״ש). ורבנו סובר דכיון דבור קשור ברגל שורו חייב על הכלים מיהו הואיל דחשיב צרורות חייב רק חצי נזק. ועיין לח״מ ואנחנו לא זכינו לאור חידושי גפ״ת שלו ובלי ספק שנתכוון למה שכתבתי והוא דרך נוח בפשט הסוגיא.
דהנה יסוד הראב״ד בנוי על סוגיא דב״ק דף ו׳ ע״א רבא אמר בור המתגלגל וכו׳ היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייחי היכי דמי אי דאפקרינהו וכו׳ ומשו״ה סובר הראב״ד דכל בהדי דאזלי כחו הוא ואין לחייב את בעל החוט עיי״ש בתוס׳ ד״ה לאתויי וברא״ש, והנה באמת רבנו פסק כל הנך אוקימתות, דהנה אוקימתא דאביי אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצוייה עיין פי״ד הט״ז מיהו לא נזכר שם בתר דנייח. וכן אוקימתא דרבא בבור המתגלגל כתב רבינו פה מקצתו ועיין פ״ו מהל׳ חובל ה״י. וכן אוקימתא דרב אדא כתבו רבינו פי״ב הי״ג. וכן אוקימתא דרבינא כתבו רבינו פי״ב הי״ט. והנה בספרי רי״ף שבידנו העתיק רק אוקימתא דרבא וגירסתו כגירסת רש״י דלא גרס אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא וכו׳ וגריס נמי אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולן מבורו למדנו היינו בור לרב דאמר כולן משורו למדנו היינו שור עיי״ש אבל רבנו סובר דאה״נ דכל הסוגיא לא איירי בתר דנייח דא״כ בור הוא ואין חייבין על נזקי כלים ואיך אפשר לפרש מתני׳ היה דליל קשור ברגלו וכו׳ ומשבר את הכלים ומשלם חצי נזק שיהיה חייב בעל הדליל דהא בור פטור מכלים. ובהכרח הא דקאמר הש״ס אילימא בעל הדליל וכו׳ היינו נמי כגון דבהדי דקאזלי מזקי, ואתיא כר׳ נתן דס״ל בב״ק דף נ״ג דכל היכי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וכמ״ש רבינו פי״ב הי״ט, הילכך כל שנקשר מאליו שא״א לחייב את בעל התרנגול דכתיב איש בור ולא שור בור ה״ז מחייבין את בעל החוט. והא דאמרן בב״ק דף ו׳ דאי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, היינו בבור המתגלגל ע״י אדם דחשיב כורה בור אבל בור המתגלגל ע״י בהמה ודאי בעל הבהמה פטור שהרי הבהמה עצמה לא הזיקה ואיש בור ולא שור בור ומשו״ה חייב בעל החוט דכל היכי דלא מצי לאישתלומי מהאי וכו׳ אע״ג דודאי גם מבעל החוט לא מצי לשלומי דקיי״ל חמור ולא כלים מ״מ כיון דסוף סוף ע״י בעל השור ובעל הבור נעשה הנזק והרי הנזק נעשה ע״י הדליל משו״ה מסתבר טפי דבעל הדליל חייב לשלם. (גם הא ודאי דמתני׳ איירי ברשות הניזק דומיא דרישא התרנגולין מועדין וכו׳ דאין חיוב שן ורגל אלא ברשות הניזק והנה בנזקי בור קי״ל דבור ברה״ר חייב או שחפר ברשותו ופתח לרה״ר או לרשות הניזק ובחפר ופתח לרשותו רשות המזיק, בעינן דוקא הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הואיל שחפר ברשות אם הפקיר רשותו ובורו פטור. ולפ״ז אפי׳ אם יש לדליל בעלים כיון דבעל החוט לא פתח בורו לרשות הניזק אין סברא לחייבו אא״כ מחמת שהוא הגורם הקרוב להיזק שהדליל שיבר את הכלי וליכא לאישתלומי מבעל התרנגול). עיין רמ״א חו״מ סי׳ ש״כ ובים של שלמה ב״ק שכולם דחו דברי רבנו ולפי מה שכתבתי יש לשיטת רבנו פנים מסבירות בהלכה ועיין מה שכתבתי בפרקין הי״ח.
(י-יא) הי׳ חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, בד״א כשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם הי׳ לחוט בעלים ולא הי׳ החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא.
בהשגת הראב״ד: דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול והא דקאמר חצי נזק משום דס״ל כרבא דמסופק לי׳ דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופים דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר, אמאי פטור מ״מ צרורות דתרנגול הוא, ואפילו בחוט של הפקר חייב, ומ״ש עוד שאם הי׳ לחוט בעלים משלם חצי נזק, (ומשמע לי׳ דבעלים נמי משלמים חצי נזק) [כן הוא במגדל עוז ובפנים חסר] שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע״י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, ומ״ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור עכ״ל.
הנה הראב״ד השיג על הרמב״ם על שני אופני פירושים היינו בין אם נפרש דברי הרמב״ם דמיירי שהוציא את הדליל והזיק בשעה שהי׳ מונח אף דקשה לצייר המציאות בעצמו שהדליל בעת שהוא מונח יסתבכו בו כלים ויתגלגלו וישברו ובגמ׳ מצינו תקלה ע״י דבר שמונח רק בבע״ח, ובין אם הזיק בהדליל דרך הלוכו, והנה מתחלה פירש הראב״ד דברי הרמב״ם דמיירי שהזיק דרך הלוכו ולזה כתב דע״כ קשרו אדם היינו בעל תרנגול, וכונתו דאם נפרש דקשרו אדם היינו אחר, א״כ למה מחייב את הקושר חצי נזק, ולבעל התרנגול פוטר לגמרי הא גוף ההיזק עושה התרנגול, וזהו דלפי״מ שכתב הראב״ד פירושו בהרמב״ם דהוא משום דס״ל כרבה כתב דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה, והיינו דאין טעם לפטור את בעל התרנגול דדליל הוי כשליף שעלי׳ ולזה מוכח דקשרו אדם היינו בעל התרנגול, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דהכלי נתגלגל וס״ל כרבא דמספקא לי׳ אי בתר תבר מנא אזלינן, וע״ז הקשה אמאי פטור כשנקשר מאליו עכ״פ צרורות דתרנגול הוא, אכן במה שכתב הרמב״ם שאם היה לחוט בעלים חייב בעל החוט חצי נזק, ע״ז הוכיח הראב״ד דע״כ לא מיירי דרך הלוכו דאי בדרך הלוכו ס״ל להראב״ד דבעל החוט פטור לגמרי ובעל התרנגולים חייב, ומדכתב הרמב״ם דבעל החוט חייב לזה הוכיח הראב״ד דמיירי בדרך הנוח, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דבעל תרנגול ג״כ חייב חצי נזק, וזהו דחקו להראב״ד לפרש כן בדברי הרמב״ם דבעל תרנגול נמי חייב חצי נזק, משום שלא מצינו בבור חצי נזק ואי בעל תרנגול פטור יתחייב בעל החוט לגמרי, וע״ז השיג דלאו מילתא היא דאי בתר דנייחי אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם ובעל תרנגול פטור משום דאיש בור ולא שור בור, והא דבעל החוט חייב לגמרי לדעת הראב״ד נוכל לומר משום דקיי״ל כר׳ נתן, וכן רצה לומר בש״מ בפירוש הסוגיא אך אח״כ כתב בש״מ דמטעם אש יתחייב גם בלא דר׳ נתן כמו בעל האש שחייב אף שהרוח מוליכו, ואח״כ כתב הראב״ד דבמה שכתב הרמב״ם דאם הצניע את החוט אף בעל החוט פטור, דמשמע אף בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בתר דנייח דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור, ודברי הראב״ד אלו קשה לבאר דבמאי נתחדש בזה להראב״ד הקושיא מסוף הלכה, הא זה הקושיא דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הקשה כבר בתחלת ההלכה כשכתב הרמב״ם בד״א כשקשרו אדם, אבל נקשר מאליו בעל התרנגולין פטור, וע״ז כבר הקשה הראב״ד אמאי פטור צרורות דתרנגול הוא, אותו הדין מפרש הרמב״ם כאן דאם הצניע בעל החוט את החוט בעל החוט פטור, משום שהצניע ובעל תרנגולין פטור משום שנקשר מאליו, א״כ מה נתחדש להראב״ד לומר דהא לא מתוקמא אלא בתר דנייחי וצ״ע:
ב)
ועתה נבוא לדברי הרמב״ם הנה זה פשוט דהרמב״ם מיירי שהזיקו בדרך הלוכם, ובאמת ה״נ מוכח בפשיטות דמתני׳ קאי בהדי דאזלי דהא קאי ארישא דמתני׳ התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבור, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק, א״כ פשוט דמיירי שהזיקו בדרך הלוכם, אכן דבמתני׳ קס״ד דגמרא דאיירי בתר דנייחי, אך כ״ז מתני׳ דטובא אשכחן דמפרשינן מתני׳ רישא וסיפא תרי גווני, אבל הרמב״ם שהוא מפרש דבריו כמו פוסק בודאי מוכח להדיא שדבריו בהזיקו בדרך הלוכם, דהא כן הם דברי הרמב״ם התרנגולים מועדים להלך כדרכם ולשבר, הי׳ חוט או רצועה קשור ברגליהן וכו׳, ועוד דהא הרמב״ם חלק פרקיו דיני שור לחוד ודיני בור לחוד ואי מיירי שקשר אדם דליל בתרנגול והתרנגול הוציאו והשליכו והזיק בתר דנייחי, א״כ הוא ממש בור המתגלגל ולא שייך כלל לדיני שור, ואף דבמתני׳ נמי דיני בור לחוד מ״מ אפשר דאיידי דאיירי מדיני תרנגול מסיים מדליל שבתרנגול, אבל בהרמב״ם לא שייך כלל לומר כן, ועוד דהא בהא דהצניע בעל החוט את החוט, שהראב״ד רוצה לפרש דאיירי בתר דנייחי, כתב הרמב״ם בלשונו להדיא והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים, ומלשון ושברו בו את הכלים מוכח שהתרנגולים שברו לא שהניחו את הדליל, ועוד דהא לפי המסקנא מיירי מתני׳ בהדי דאזלי׳, והרמב״ם בודאי צריך להשמיענו דינא דמתני׳ ואם הרמב״ם מיירי בתר דנייחי א״כ השמיט דין המשנה לגמרי ואין זה דרכו כלל, ועוד קשה טובא אם הוא בתר דנייחי דהוא ודאי בור איך חייב על כלים, ולפלא שהראב״ד לא עמד ע״ז ובגמרא דאמרינן מעיקרא דהוא משום בור ושקלינן וטרינן בהא דאיש בור ולא שור בור כתב רש״י בד״ה אבל קשרו אדם וז״ל חייב הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו ודבר זה הרגיש הפנ״י בדברי רש״י ועוד כתב הפנ״י דאפשר לפרש דהא דתנן ושבר את הכלים קאי רק על מהדס, אכן בש״מ כתב הר״ר ישעי׳ ז״ל דמה דכתב רש״י על הא דקשרו אדם דמדאגבהי׳ קני׳ היינו כדי לחייב על כלים וקאי אליבא דרב רביה דר״ה דאמר דבלא אפקרי׳ משורו למדנו, וכן כתב שם תלמיד הר״פ ז״ל ולפלא שלא העירו דמקודם כתב רש״י להדיא דאיירי בהזיק אדם, ואולי דמקודם דהוי קאי אמתני׳ לא רצה רש״י לבאר דוקא אליבא דרב, אבל אח״כ דאמר דר״ה בעלמא איתמר ביאר שפיר רש״י ד׳ ר״ה אליבא דרב רבו, עכ״פ על הרמב״ם הוא תימה רבה דכ׳ להדיא דשברו את הכלים וגם פסק כשמואל דבלא אפקרינהו נמי בור הוא, וגם מה שכתב הראב״ד דמה שפסק הרמב״ם דמשלם חצי נזק הוא משום דס״ל כרבא דמספקא לי׳ גבי דרסה על הכלים ונתגלגל למקום אחר אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא, לכאורה זה קשה בדעת הרמב״ם דהא פסק לקמן גבי זרק כלים מראש הגג כרבה, ועוד דאם טעמו משום דס״ל דהוי ספיקא א״כ למה לא פסק דאם תפס התובע נזק שלם דאין מוציאין מידו כמו שפסק בכל הספיקות.
והנה הראב״ד בשיטה מקובצת במתני׳ דהי׳ דליל קשור ברגליה דמשלם חצי נזק הקשה דמ״ש מעגלה מושכת בקרון, ותי׳ דהא דמשלם חצי נזק לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחיה, וכן בדברי הגמרא דקאמר אלא מתני׳ באדיי אדויי כתב שם הראב״ד ג״כ וז״ל פי׳ בהדי דקא אזיל ואדיי אדויי והו״ל משונה, וכן ברבינו חננאל על הגמרא בהא דאדיי אדויי כתב וז״ל פירש שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהוא משונה וכו׳ אכן בהרמב״ם גם פירוש זה א״א לפרש חדא דהר״ח והראב״ד ע״כ שמפרשים דכונת הגמרא בהא דקאמר בדאדיי אדויי היינו שהתרנגול דידה בכונה את הכלי בהדליל שברגלו, וכן מורים דברי הר״ח שזהו ודאי משונה, אבל הרמב״ם הא מפרש להדיא שבדרך הלוכו נסתבך כלי באותו החוט והיינו שנסתבך מאליו א״כ הוא בודאי אורחי׳, וא״א לומר כלל שהוא משונה, ועוד דאי הי׳ הדין חצי נזק משום משונה הי׳ מפרש כמו שפי׳ בהא דתרנגול שהושיט ראשו שכ׳ ואם הי׳ הכלי ריקן ה״ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, ואף שמצינו ג״כ שאינו מפרש היינו היכי דליכא למטעי בדין צרורות אבל הכא בודאי הי׳ לו לפרש, ע״כ לא נוכל לפרש כן בדברי הרמב״ם:
ג)
והנראה בדעת הרמב״ם עפי״מ שכתב הפנ״י בסוגיא זו בביאור שיט׳ רש״י לחלק בין שליף שעליה לדליל דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים חשוב כגופה ולהכי תניא להדיא שליף שעלי׳ פרומביא שבפי׳ זוג שבצוארה וחמור במשאו וכן עגלה מושכת בקרון, ולא קתני סתמא דכל דבר המחובר לגופה כגופה, ומוכח דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים הוי כגופה אלא דצריך להוסיף על דבריו דהקשה על זה מכלב שנטל חררה דאמרינן דעל מקום גחלת משלם נזק שלם, משום חציו, ולא הוי צרורות אף שלא נתחבר הגחלת מדעת הבעלים, וכתב ע״ז הפנ״י דסובר רש״י דעל אש של כלבו נמי חייבתו תורה דליכא דרשא איש אש ולא שור אש.
ודבריו תמוהים מאד דהא הגמרא משני אליבא דר״ל אחר שהקשה האי אש לאו ממונו דבעל כלב, וע״ז מתרץ דהמשנה קאי על מקום גחלת, וא״כ איך שנפרש קושיית הגמרא אם כפי׳ התוס׳ משום דבבהמה ליכא חיוב אש משום ממונו או כפי׳ רש״י משום דהגחלת לאו ממונו הוא וכמו שרצה שם ליישב דעת רש״י עכ״פ משום דין אש הא קאמר הגמרא להדיא דלא שייך לחייב, וע״כ דתירוצא דמקום גחלת הוא בלא דין אש, ועוד דמפורש זה להדיא לקמן דף מ״ד בהא דפריך והא צרורות נינהו ומשני דקא אזיל מיני׳ מיני׳ ומוכח להדיא דאם דחף השור את הכותל על האדם ודחפו עד שנפל עליו לא הוי צרורות, עוד יש להוכיח מהא דקרן תלושה ריש מכילתין ודוחק להעמיד שתחבו הבעלים את הקרן בפיה ולכן צריך להוסיף על דברי הפנ״י דמה שלקחה הבהמה ברצונה והזיקה בה הוי כמו שהזיקה בגופה ורק במה שנסתבך או נקשר בה בזה יש חילוק בין מדעת הבעלים או שלא מדעת הבעלים.
איברא דעומד לנגדנו דברי הירושלמי הובא ברשב״א היתה טבלא מונחת וזכוכית עלי׳ דרסה ע״ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית חצי נזק, היתה טבלא מונחת זו ע״ג זו ודרסה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק ומוכח דגם בדרסה על העליונה דיודעת בדריסתה ומ״מ לא הוי העליונה כמו גופה לחייבה על התחתונה, ואין לתרץ דשאני התם שלא ידעה שבדריסתה על העליונה שוברת התחתונה דהא לקמן גבי נתחככה ונפל על האדם נמי לא ידע שיפול על האדם כמש״כ התוספות שם, וא״כ הוי ממש כמו הא דירושלמי ומ״מ אמרינן דלא הוי צרורות.
והנה הרשב״א הביא הא דירושלמי למימרא סתמא, אבל בירושלמי איתא ר׳ ירמי׳ בעי דרסה על נוד מלא שמן על הנוד משלם נזק שלם ועל השמן משלם חצי נזק היתה טבלה מונחת וכו׳ איברא דהפ״מ פירש דהכונה כמו פשיטא בהנך תלתא והבעיא הוא רק על סוף המימרא אם דרסה על טבלה ברה״ר ונתגלגלה לרה״י ונשברה, משמע דכן מפרש הרשב״א אבל באמת פירוש זה אינו מתקבל דבשלמא אם הי׳ מענין אחד הי׳ שייך פירושו כמו דאשכחן בבבלי טובא, אבל כאן הוא שלא מענינא כלל ומה שייך תחילת המימרא למימר פשיטא לסוף המימרא דאיבעי לי׳ הא הוא ענין אחר לגמרי וע״כ דכל הנך מימרות הוא רק אבעיות ומצוי טובא בירושלמי דאומר בעי ומסיק צד אחד והכונה מי אמרינן דמשלם על התחתונה חצי נזק, ומילתא דאיבעי בירושלמי איפשטא בבבלי דמשלם נזק שלם כמו שהוכחנו. עכ״פ זה נוכל לומר ברוחא דדליל שעלי׳ כיון שנסתבך שלא בכונתה ושלא מדעת הבעלים לא הוי כגופה, והיזקו הוי צרורות וכמו שכתב הפנ״י:
ה)
ועתה עלינו לחדש עוד יותר מטעם זה והוא דכיון דנתחבר הדליל שלא מדעת הבעלים והדליל לא הוי כגופה א״כ מה שעושה התרנגול ע״י הדליל שנקשר על רגלו ואינו מכוין כלל שימשוך ע״י הדליל איזה דבר לא נקרא מעשה התרנגול כלל, כן הי׳ נראה לכאורה ובאמת הדברים מפורשים ברבינו חננאל על הא דאמרינן בדף מ״ד והנזקין שלא בכונה ר״י מחייב ור״ש פוטר, וכתב ע״ז הר״ח ז״ל הובא בש״מ ר״ש לטעמי׳ דבר שאינו מתכוין [מותר] ור׳ יהודה מחייב ואע״ג דקיי״ל כר״ש לענין פטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כר׳ יהודה דהא ר״ש ור״י הלכה כר״י ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הלכה כר׳ יהודא בעירוב מכלל דלית הלכתא כותי׳ במקומות אחרים עכ״ל. והנה לדינא לומר דהרמב״ם סובר בהא דהניזקין שלא בכונה כר״ש דפטר קשה לומר כן משום דלא הי׳ הרמב״ם סותם דין זה והיה כותב הלכה זו מפורשת, אלא דבאמת דברי רבינו חננאל קשים המה דהא בגמרא אמרינא דפלוגתא דר׳ יהודה ור״ש הוא מטעם אחר דר״י יליף מכופר וכמו דבכופר חייב שלא בכונה ה״נ בנזקין, ור״ש יליף מקטלא והנה עיקר פלוגתא דוהנזקין שלא בכונה כתב הראב״ד ז״ל בש״מ וז״ל והנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה עכ״ל, ולפי פירוש הראב״ד לא דמי לדשא״מ דאיסורין דלא שייך לומר דלא נחשב מעשה של השור דהא עיקר המעשה עשה בכונה ורק דלא נתכוין לזה ולא שייך לומר דבשביל זה לא הוי מעשה דידי׳ דהא עיקר המעשה עשה בכונה ולא שייך טעות בבהמה, אלא דלענין מיתה של השור בזה ילפינן ממיתת בעלים דדוקא אם הוא מכוין להרוג, אבל לא נוכל לדון כאן מדין דבר שאינו מתכוין דגבי איסורין דהתם הטעם דלא נחשב מעשה כלל כיון דנעשה בלא כונה, ולפי״ז שפיר נוכל לומר בדעת הרמב״ם דיועילו לנו דברי ר״ח ז״ל מה שדימה דין היזק בהמה בלא כונה לדין דבר שאינו מתכוין גבי איסורין ואנו רואין סברת הר״ח ז״ל דאפשר לדמות זה לזה, וכיון דקיי״ל באיסורי דדבר שאינו מתכוין מותר אלמא דלא חשיב מעשה לכן גבי בהמה נמי לא חשיב מעשה אבל כ״ז בלא נתכוין כלל למעשה זו, אבל נתכוין לזה והזיק את זה לא שייך כלל להך דינא וזה נוכל לדין רק אי ילפינן מקטלא דשור, ובזה פליגי כאן ר״י ור״ש ובזה קיי״ל כר׳ יהודא ולכן לא הוזכר ברמב״ם דין דהנזקין שלא בכונה, אבל היכי שלא נתכוין השור למעשה זה כלל והמעשה נעשה ממילא בזה נוכל לדון מדבר שאינו מתכוין דכה״ת דמותר, והדברים מבוארין כפי הסברו של הראב״ד שהבאנו שכתב דאף דבשן ורגל חייב שלא בכונה משום דשן ורגל אף שאינה מתכונת להזיק, אבל מתכונת לדריסה ולאכילה ואפילו בצרורות דאינה מתכונת שילכו הצרורות ויזיקו, אבל עיקר התזת הצרורות הוי כמו מה שדרסה ברגלה דהא עיקר ההתזה עושה בדרך הלוכה והוי כמו כונת דריסה וכמו שכתב הראב״ד, וא״כ דוקא היכי שהיא מתכונת לדריסה כדין רגל, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה שאף שהיא מכונת להליכה אבל אינה מכונת לעשות מעשה בחוט הקשור בה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש, ולא דמי לצרורות כמש״כ דבצרורות מכונת היא לעשות מעשה בדריסתה ושע״י דריסתה היא מתזת צרורות, ואה״נ שלפי״ז גם בשליף שעלי׳ לפי דברינו לא הוי חשיב כונת מעשה אלא דשליף שעלי׳ חשיב גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה בגופה וחשיב מעשה בכונה, אבל חוט דלא הוי כגופה הוי שלא בכונה, אלא דלפי דברינו בזה עוד עדיף מן הנזקין שלא בכונה דשם בנתכוין לזה והזיק לזה וקיי״ל בהא כר׳ יהודא אבל בלא נתכונה כלל דמי לדבר שאינו מתכוין דכל התורה וקיי״ל בהא כר״ש:
-השמטות ומלואים-
במש״כ לעיל באות ה׳ עפ״ד הראב״ד דוהנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אע״פ שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה, והנה הר״ח שם דימה דין זה דשלא בכונה בדין אינו מתכוין באיסורין, ובאיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר היינו משום דלא חשיב מעשה וסברת הר״ח דה״ה לענין ניזקין דלא חשיב מעשה, ולכן בצרורות אף שאינה מתכונת להזיק אבל מתכונת היא לדריסה, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש וא״כ לפי״ז גם בשליף שעליה לא הוי חשיב כונת מעשה, אלא דשליף שעליה חשיב כמו גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה מעשה בגופה וחשיב מעשה בכונה אבל חוט שאינו כמו גופה הוי שלא בכונה וחשיב כדבר שאינו מתכוין עי׳ במש״כ שם, הנה לפי״ז יש ליישב קושית הנח״ד בדף כ׳ שהקשה על מש״כ הרא״ש דהיכי דאית לדליל בעלים חייב גם בצרורות נזק שלם, דא״כ מה אמר בגמ׳ רבה עגלה מושכת בקרון קמ״ל והיינו דלא הוי צרורות כיון שגם בצרורות היכי שיש לו בעלים חייב נ״ש, ולפמש״כ א״ש דגם בשליף אי לא דהוי כגופו הוי פטור לגמרי לר״ש, ועוררני לזה א׳ מבחורי הישיבה.
ו)
ונוכל קצת לבאר דברי ר״ח ז״ל דבאמת הוא סותר עצמו דמתחלה כתב דפלוגתא זו הוא לטעמייהו דר״י ור״ש דפליגא בכה״ת בדבר שאינו מתכוין, ואח״כ כתב ויש אומרים דהלכה כר״י וי״א דהלכה כר״ש דהא כיון דאזלי לטעמייהו ובדבר שא״מ דעלמא הא קיי״ל בודאי כר״ש ע״כ נראה דהר״ח כלל בהא דהנזקין שלא בכונה תרתי, דבמעשה שלא בכונה ממש אזלי לטעמייהו בפלוגתא דדשא״מ דכה״ת דבזה קיי״ל כר״ש אלא דבהא דמוקמינן בגמרא דפליגא אי ילפינן מקטלי׳ דשור או מכופרו דזה היינו בנתכוין לזה והזיק זה, בזה מספקא לר״ח אי קיי״ל כר״י או כר״ש ואולי יש חסרון דברים בר״ח ז״ל, אבל עיקר הדברים מכונים כמו שבארנו.
ולפי״ז יצא לנו דהיכי שעיקר המעשה נעשה שלא בכונה כלל באמת קיי״ל דפטור כשאר דשא״מ דכה״ת ואף דבאדם מחלקינן בין פס״ר לאינו פס״ר, היינו היכי שהאדם יודע שזהו פס״ר אבל הכא בבהמה הא גם בזה גופא אינה יודעת שהוא פס״ר ולכן לא נחשב מעשה, ואפי׳ נימא דשייך גם באופן זה פס״ר ועיין בהגהת הגרעק״א ביו״ד סימן פ״ז מ״מ לא קשה אם נימא דבבהמה גם בזה לא חשיב מעשה דעכ״פ לא דמי לשן ורגל דכתיב ושלח וביער ומתכונת לדריסה ולאכילה כמש״כ הראב״ד כנ״ל, ומה שהרמב״ם לא פסק בזה להדיא לפטור משום דעיקר פלוגתא דהנזקין שלא בכונה הוא בנתכוין לזה והזיק זה, ובזה סובר דקיי״ל כר׳ יהודא ולכן לא הביא זה בנזקין והביא רק לענין מיתת השור דפטור ובכופר הביא דחייב וכיון שלא הביא לפטור מסתמא אמרינן דחייב דהא לא הזכיר דין כונה בנזקין, וזהו על כונת היזק אבל דין זה שהדריסה הי׳ שלא בכונה השמיענו כאן הרמב״ם בדינא דדליל דבאמת קשה לצייר דריסה שלא בכונה באופן אחר, והשמיענו כאן דפטור דלא נחשב מעשה הבהמה ולא הוי דומיא דרגל וכנ״ל, ונתבאר בזה שיטת הרמב״ם בהא דנקשר מאליו דאמרינן דלא נחשב מעשה התרנגול לחייב הבעלים ואף שהוכיחו התוספות דהאי תרנגול הוי כמו רוח מצוי׳ כיון דפריך בגמרא ואי לא אצנעי׳ פושע הוא, זהו רק לגבי בעל הדליל שצריך לשמור מזיק שלו שלא יגררהו תרנגולין, אבל מ״מ לגבי בעל תרנגול כיון שאינו עומד לכך ואין דרך הלוכו ממש, בזה יועילו לנו דברי הר״ח שדמה הנזקין שלא בכונה לדבר שאינו מתכוין דכה״ת דקיי״ל כר״ש וכתבנו דזה שייך לענין אם הזיקה בלא כונת דריסה וכנ״ל:
ז)
אכן במה דסובר דקשרו אדם חייב חצי נזק וגם בעל הדליל אם לא הצניע חייב חצי נזק אכתי צריך ביאור והנה בהך דינא אם שייך לחייב בעל הדליל על מעשה התרנגול שהשיג הראב״ד בפשיטות על הרמב״ם דלא שייך לחייב בעל הדליל שלא נתקל אדם בבורו, נחלקו בזה רש״י ותוספות בסוגיא דרש״י כתב בהא דכי איתמר דר״ה בעלמא איתמר משום דבמתני׳ דמיירי בהדי דאזלי לא שייך לחייב את הקושר, ואינו חייב אלא בעל תרנגול והתוספות כתבו דלהקושר נמי שייך לחייב משום אשו מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו דהתרנגול הוי כרוח מצוי׳ מדפריך ואי דלא אצנעי׳ פושע הוא.
והנה בביאור שיטת רש״י ישבתי בפשיטות וכן מצאתי בנחלת דוד דאינו דומה לאשו ואבנו וסכינו ומשאו, דבאש האש עושה ההיזק וכן באבנו וסכינו ומשאו הרוח עושה רק הפעולה להפיל האבן מהגג, אבל ההיזק עושה אח״כ האבן בכובד של עצמו, אבל הכא בדליל הדליל אין בכחו להזיק, רק התרנגול בכחו לבד עושה ההיזק ע״כ לא שייך לחייב את בעל הדליל, ומצאתי אח״כ שכן כתב כבר הרשב״א בשיטה בב״ב דף כ״ו בסוגיא דרקתא לחלק בין רקתא לאבנו וסכינו ע״ש, אכן בשיטת התוספות יש לומר דכיון דעכ״פ הדליל נעשה יד להיזק ובלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק, לזה נעשה בעל הדליל ג״כ שותף בההיזק ולא גרע שותף במעשה ההיזק ע״י שהוא יד להמזיק משותף בההיזק ע״י שנעשה תקלה לההיזק כמו אבן שהוא על פי הבור שנקרא שותף בשביל שבלא האבן לא הי׳ נעשה ההיזק שלא היה נופל אף דעיקר ההיזק נעשה ע״י הבור, א״כ מאי גרע הדליל שהוא יד להמזיק שעכ״פ בלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק.
ואמנם יש לדון ולומר דאי משום יד להיזק לא היה עדיף יותר מדין בור אף שההיזק הי׳ בדרך הולך ומזיק, כיון שהדליל לא הזיק בכחו רק נעשה יד להיזק, ונ״מ בזה דלא ליחייב על כלים כדין בור ולפנינו נבאר עוד בזה:
ח)
והנה כל זה ישבנו שיטת התוס׳ אכן בדברי הרמב״ם קשה לכוין עם שיטת התוספות דאי היה טעמו כשיטת התוס׳ דבעל הדליל חייב משום אש לא היה שייך בזה דין צרורות.
ונראה דהרמב״ם סובר דחיוב הקושר או בעל הדליל אינו על מעשה הדליל אלא על מעשה התרנגול דאף דלגבי בעל התרנגול לא נחשב היזק הדליל אלא היזק שלא בכונה דפטור, אבל הקושר כיון שקשר הדליל ונעשה יד להתרנגול א״כ הוא עשה את התרנגול למזיק ע״י הדליל ונתחייב במעשה התרנגול ע״י הדליל שלו שנעשה יד להיזקו, דכיון שעשה יד להיזק התרנגול והוא גרם אפשרות היזקו של התרנגול נתחייב במעשה התרנגול, ולגבי הקושר לא נימא דהתרנגול הא הזיק שלא בכונה משום דהוא קשר הדליל להתרנגול ולגבי דידי׳ הוי בזה דין רגל ממש דהא דרך התרנגול לילך ולהזיק ע״י הדליל ואף שאין התרנגול של הקושר אשכחן דין כזה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דלשיטת התוס׳ חייב מדין שן אף שאין הבהמה שלו, ואף דלשיטת הרשב״א אינו מדין שן אלא מדין מזיק אפילו ברה״ר כבר בארנו בפרק א׳ הלכה א׳ אות י״א ענין מעמיד עפ״י הירושלמי ומשמע דכן דעת הרמב״ם דחיובו מדין מזיק מ״מ אינו חייב יותר מדין שן ופטור ברה״ר ע״ש שבארנו הדברים בארוכה וממילא דאינו חייב אצרורות אלא חצי נזק.
אלא דיש לנו לחלק בין שני הגדרים שכתבנו היינו א׳ דדליל אינו כמו שליף שעליה ובכל אופן לא הוי יותר מצרורות, ב׳ דכיון דלא הוי כמו גופה לכן פטור לגמרי, דלענין הקושר יהיה נ״מ דאף שאמרנו דלגבי הקושר שנחייב אותו על היזק התרנגול כיון שהוא עשה יד להיזקו וכמו מעמיד לשיטת התוס׳, ולגביה לא נימא דלא הוי רגל בדרך הלוכה כיון דהוא קשרו ועשה אותו למזיק בדרך הלוכו, מ״מ אפילו לגבי הקושר לא הוי הדליל כמו שליף שעליה דדוקא שליף שנתחבר מדעת הבעלים בזה אמרינן דדבר המחובר לגופה כגופה דמי אבל דליל שנקשר שלא מדעת הבעלים אף שאנו מחייבין את הקושר דלגבי דידי׳ הוי רגל בדרך הלוכה אבל מ״מ לא הוי כמו בגופה ממש לכן עכ״פ לא הוי יותר מצרורות אפילו לגבי הקושר, ומבואר עכשיו דעת הרמב״ם דהקושר חייב על הדליל מטעם דין צרורות דאינו אלא חצי נזק:
ט)
ועתה עלינו לבאר עוד דבריו במה שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, והנה אי אפשר דבאמת חייב מטעם בור דהא בור פטור על כלים וכמו שכתבנו למעלה, לבד מה דלא שייך בבור חצי נזק, וע״כ דכונתו דאם היה לחוט בעלים נעשה בעל החוט ממש כמו הקושר וחיוב זה לעשות בעל החוט כמו הקושר זה נלמוד מדין בור המתגלגל, ויהי׳ כאן הצטרפות של בור ושור, ואף דאם החיוב גם מדררא דבור א״כ צריך להיות פטור על כלים, נוכל לומר דסובר הרמב״ם כשיטת הרא״ש דהיכי דלמדין מבור ושור אין בהם קולי שניהם אלא קולא של בור, והיינו משום דעיקרו הוא בור דהוי בתר דנייחי וא״כ ה״נ כיון דהזיקו בהדי דאזלי נלמוד רק מדין בור לחייב הבעלים אבל כיון שעכ״פ נעשה יד להתרנגול והזיק בהדי דאזלי נתחייב משום זה על מעשה התרנגול ואין בו דיני בור אלא דיני שור:
י)
ועכשיו עלינו לבאר דברי הגמרא והנה מעיקרא מוכח להדיא דבעי הגמרא לאוקמי בתר דנייחי דהא אמר איש בור ולא שור בור, וטעמא דגמרא דכיון דאמר ר״ה לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם חייב, וכיון דבנקשר מאליו קתני במתניתין דחייב חצי נזק א״כ ע״כ דבקשרו אדם חייב נזק שלם וכן פירש״י דאבל קשרו אדם חייב היינו נזק שלם, וכיון שבארנו דמה דמחייב ע״י לתא דתרנגול אינו אלא צרורות, ומשום הכי קתני במתני׳ דחייב חצי נזק א״כ גם קשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק ולכן הוי סבר לאוקמי בתר דנייחי וכן פירש״י אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם דהוי בור, וא״כ ע״כ דמתני׳ דקתני דנקשר מאליו אינו חייב אלא חצי נזק, ע״כ דאינו משום דין צרורות אלא דמדין בור אינו חייב אלא חצי נזק, וע״ז פריך בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל אי דאצנעי׳ אנוס הוא ואי דלא אצנעי׳ פושע הוא פי׳ וכולי נזק בעי לשלומי כדפירש״י אלא בעל תרנגול מ״ש כולי׳ נזק וכו׳ איש בור וכו׳, ולכן אמר אלא מתני׳ בדאדיי אדויי וזהו לפי׳ הרמב״ם שגרר בהדליל את הכלי עד שנפל ונשבר, ובהא דאדיי אדויי דגבי גחלת פי׳ ג״כ הרמב״ם שגרר הגחלת על הגדיש ומוכח דאינו מפרש אדיי אדויי בלשון זריקה אלא בלשון גרירה ולכן גם בקשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק וכמו שנתבאר, וכי איתמר דר״ה בעלמא איתמר דליל הפקר, ובזה מפרש הרמב״ם דלא כפירוש רש״י דגבי דליל הפקר מיירי בתר דנייחי ומטעם בור אלא דגם בדליל הפקר מיירי בגוונא דמתני׳ באדיי אדויי והנ״מ הוא רק דאי קאי אמתני׳ דתנן דמשלם חצי נזק, וא״כ ע״כ כי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב היינו דקשרו אדם משלם נזק שלם, אבל עכשיו דר״ה בעלמא איתמר אינו כלל לחייב נזק שלם אלא לומר דגבי דליל הפקר דווקא קשרו אדם חייב והיינו חייב כדינא דמתני׳ אבל נקשר מאליו פטור לגמרי, ואמר עוד בגמ׳ משום מאי מיחייב אמר ר״ה בר מנוח משום בור המתלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, והנה לכאורה משמע בגמרא דקאי על קשרו אדם והרמב״ם כתב הך טעמא דבור המתגלגל על נקשר מאליו ולא על קשרו אדם ומוכח דסובר דקשרו אדם אינו צריך לדין בור המתגלגל והי׳ אפשר לומר דהך משום מאי חייב לא קאי על הא דאמר קשרו אדם חייב אלא אמתני׳ קא הדר אבל לא משמע כן, ונראה דבאמת אמתני׳ לא מצי פריך משום מאי חייב דכל מה שאנו צריכין טעם לחייב היינו אם אנו באין לחייב בעל הדליל או הקושר, אבל אם אנו מחייבין את בעל התרנגול הא אפשר דלא סברה מתני׳ כהך סברא שכתבנו דהוי כמו שלא בכונה דבכה״ת לא חשיב מעשה דאינו אלא לר״ש, וא״כ בפשטות אפשר דמתניתין כר׳ יהודא ונחשב מעשה לגבי התרנגול ומ״מ כיון שלא נתחבר מדעת הבעלים אינו חשוב אלא צרורות וכמו שכתבנו, וא״כ הוי ניחא מתני׳ בפשיטות, אלא על קשרו אדם דאמר ר״ה דחייב הקושר בזה שפיר משום מאי מחייב הקושר על מעשה התרנגול וע״ז אמר ר״ה בר מנוח משום בור המתגלגל וכמו שכתבנו דהוי בזה דינא דבור ושור:
יא)
אכן הרמב״ם לא פסק גבי קשרו אדם דצריך לדינא דבור המתגלגל ונראה לבאר עפי״מ שכתבתי בפרק א׳ הלכה א׳ אות י״ב דהרמב״ם מפרש הא דאמר בדף נ״ו וליסטים נמי דהכישוה דלא כפי׳ רש״י והרא״ש דאשמועינן דכשהכישוה במקל נעשו גזלנים דלא איצטריך כאן לאשמעינן דיני משיכה בגזלן אלא דהכישוה שלא ע״מ לגוזלה אלא שע״י שהכישוה הלכה לקמה ונתחייבו מתורת מעמיד והוא כמו תי׳ קמא דקמו לה באפה דלא הוי משום חיוב גזילה וגם לפי׳ רש״י והרא״ש אינם חלוקים אלא בהא דאמר בגמרא וליסטים נמי דהכישוה, אבל הא דאמר הכישה אמרת לן גם רש״י מפרש דהוא מדין מעמיד, אבל זה חידש אביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן אבל מעיקרא אליבא דרבה סבירא לן דדוקא מעמיד או קם לה באפה שהעמידה על הקמה ממש אבל מה שהכישה והלכה ע״י זה לקמה לא הוי ברי הזיקא ולא הוי בזה מעמיד א״כ נוכל לומר שפיר דלפי״מ דס״ל לגמרא אליבא דרבה דדין מעמיד הוא דוקא מעמיד ממש, א״כ קושר דליל ברגל התרנגול לא הוי מעמיד דהא אינו ברי הזיקא וע״כ אנו באין בזה לדין בור ולצרף דין בור ושור, ולכן נוכל לומר דסוגיא דהכא הוי סבר כרבה, ולכן גם בקשרו אדם צריך לדין בור המתגלגל, אבל לפי״מ דקיי״ל כאביי דהכישה במקל נמי נקרא מעמיד וחייב בזה על נזקי בהמה מדין אדם המזיק אלא דאינו חייב אלא בחיובי דיני הבהמה וכמו שכתבנו, וא״כ גם הכא כשקשר הדליל ברגל התרנגול הוי בזה אדם המזיק דאף דגבי הכישה והלכה לקמה ודאי דווקא שהכישה קרוב לקמה והלכה ע״י זה לקמה דכן מוכח לשון הרמב״ם מ״מ הכא הוי מעמיד בקשירה לחוד דהתם הכישה בעלמא לא עשה היזק כלל, אבל הכא כיון דרגל הזיקו מצוי וע״י הדליל ילך ויזיק שפיר חייב משום מעמיד דהא סובר הרמב״ם דאם פרץ דלת בריאה והלכה והזיקה חייב משום מזיק והוא מגדר מעמיד ולכן סובר שפיר הרמב״ם דלהלכה בקשרו אדם לא נצרך לדין בור המתגלגל משום דחייב מדין אדם ושור ולא מדין בור ושור, אבל בנקשר מאליו צריך לדין בור המתגלגל דהוא מדין דבור ושור וכמו שבארנו:
יב)
עוד דרך אחר אפשר לומר בבאור דברי הרמב״ם בהא דקשרו אדם ונאמר כדעת הראב״ד דהא דאינו מחייב בקשרו אדם אלא חצי נזק קאי נמי על בעל תרנגול ולא על קשרו אדם אחר דווקא וא״כ ודאי הוי כשליף שעלי׳ ומה דאינו מחייב אלא חצי נזק הוא משום דס״ל כרבה דמספקא לי׳ אי בתר תבר מנא אזלינן, אלא דכתבנו דא״כ אמאי לא הזכיר הרמב״ם דאם תפס נזק שלם אין מוציאין מידו, אכן לדעת הרמב״ן במלחמות שיישב שיטת הרי״ף דמה דאמר תיפשוט לי׳ מדרבה הוא דניפשוט דבתר תבר מנא אזלינן א״כ ניחא שפיר דמיפשט פשיטא להרמב״ם דבתר תבר מנא אזלינן ואינו משלם אלא חצי נזק, אכן לקמן הארכנו ליישב שיטת רש״י ולמשדי נרגא בשיטת הרמב״ן והא דהביא הרי״ף אוקימתא דרב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני׳ מיני׳ מבואר בחי׳ הרשב״א דלא גרסינן בדברי הרי״ף מיני׳ מיני׳ אלא מיני׳, והיינו דמיני׳ מיני׳ משמע דדחפוהו עד שנשבר ממש ודקא אזיל מיני׳ היינו לאפוקי דלא רק שהי׳ מחטטין בחבל עד שנפסק וממילא נפל הדלי דזה לא הוי מעשה בגוף הדלי אפי׳ למ״ד בתר מעיקרא אזלינן אלא דקא אזיל מיני׳ היינו שדחפו להדלי עד שנפל, אכן בלשון הרמב״ם יש להסתפק אם אפשר זה התירוץ שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ולפי ד׳ הרשב״א אנו צריכין לומר דכונתו שנתגלגל מחמתן רק עד שנפל וממילא מן הנפילה נשבר, והנה גרסת הרשב״א בד׳ הרי״ף א״א לומר דכוונתו לגרוס כן גם בגמ׳ דבתירוצא דרב ביבי א״א לומר דלא גרסינן מיני׳ מיני׳ דרב ביבי בודאי בא ליישב דלא נפשוט דבתר מעיקרא אזלינן, וע״כ כונת הרשב״א דהרי״ף אינו מכוין לתירוצו דרב ביבי והוא דחוק.
והנה מה דפריך בגמ׳ על בעיא דרבא ותיפשוט לי׳ מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן יש לעיין בזה דהא זה פשוט דדין מנא תבירא הוא דוקא בעומד להשבר בודאי וכן כתב הרמב״ם להדיא וא״כ איך מוכיח מהא דזרק כלי מראש הגג שההיזק הוא בודאי לדרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר שדבר המתגלגל אין ההיזק ודאי כמו דבר הנופל באויר ואפשר שיופסק גלגולו ע״י אדם. ומה דבעי רבא בנתגלגל למקום אחר אינו תלוי כלל במנא תבירא אלא דכיון דעכ״פ לסוף נשבר מגלגול זה בעי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, וצריכים אנו לומר דהגמ׳ הוי סבר, דכיון דעכ״פ לבסוף נשבר אמרינן מנא תבירא הוי דהא אגלי מילתא דעומד הי׳ לישבר ולכן אמרינן דהי׳ מנא תבירא בשעת הזריקה דהא קמן שלא הצילו אותו מהגלגול ונשבר מזה אבל באמת להלכה מכיון דרב ביבי מוקי לברייתא דקא אזיל מיני׳ מיני׳ ולכן נוכל לומר דלמסקנא באמת נחלק בין היכי דהדבר הוא בודאי אבוד דאז אמרינן מנא תבירא תבר, וכמש״כ הרמב״ם שלא שבר אלא כלי שעומד להשבר מיד בודאי, אלא ע״י גלגול לא אמרינן כלל מנא תבירא תבר, ולכן זהו שכתב הרמב״ם שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, והיינו שלא רק שנשבר ע״י תחלת גלגולם ונתגלגל יותר ונשבר אלא שגלגלו אותו עד שנפל ונשבר ובשעת הנפילה כבר היתה השבירה מוכרחת, ובזה אמרינן מנא תבירא ולא הוי צרורות אבל בשעת הגלגול קודם הנפילה אכתי לא הוי מנא תבירא ובמקומו הארכנו יותר ועכשיו מבואר דהכא גבי דליל כיון שכתב הרמב״ם ונתגלגל ונשבר הוי שפיר צרורות דבזה קיימ״ל בודאי דבתר תבר מנא אזלינן היכי דלא הוי מנא תבירא:
יג)
אכן כ״ז בארנו בדין קשרו אדם אם פירושו בעל תרנגולין, אולם אכתי צריך לבאר דין נקשר מאליו אם בעל הדליל לא שמר את הדליל דגם בזה חייב הרמב״ם חצי נזק, והנראה לבאר בזה וכן בקשרו אדם אם אינו בעל תרנגול דבאמת יסבור הרמב״ם לגמרי כשיטת התוס׳ דחיוב בעל הדליל יהיה משום אש, וכמו שבארנו דאף שההיזק הוא מכח התרנגול אבל הדליל נעשה יד לההיזק וחייב מגדר בור שג״כ ניזק בו הניזק, ורק דאי משום בור הי׳ פטור על כלים, בזה נאמר דכיון דעכ״פ ההיזק הוא בהדי דאזלי יש בזה דין אש ורק דילפינן מבור וזהו מה דאמר בגמ׳ וכן ברמב״ם דהוא משום בור המתגלגל הכונה בהדי דאזלי וילפינן מבור ואש וכיון דעיקרו אש שהוא נלמד מבור אינו פטור על כלים וכמש״כ למעלה עפ״י שיטת הרא״ש, ומה דאינו מחייב הרמב״ם לבעל הדליל אלא חצי נזק זהו משום דעכ״פ גם התרנגול עשה מעשה ההיזק ולא יסבור הרמב״ם דחייב על מעשה התרנגול כיון דאין התרנגול שלו לא נדמה זה למעמיד ויהי׳ רק השאלה בזה אמאי לא חייב את בעל הדליל משום כי ליכא לאישתלומי, וכמו שכתבנו למעלה מדברי הש״מ, אכן יש לבאר זה דהנה בטעמא דכי ליכא לאישתלומי אמרינן בגמ׳ שני טעמים או דסבר כולה היזקא עביד ומש״ה אמרינן כי ליכא או דסבר פלגא היזקא עביד ומ״מ אמרינן כי ליכא משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי׳ והנה הרמב״ם בפי״ב הל׳ י״ט גבי שור שדחף לבור כתב שבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך וכו׳ כל שאני יכול להוציא וכו׳ והוא כד׳ הגמ׳ דאנא תוראי בבירך אשכחתי׳, ובהל׳ כ״א גבי שור של הדיוט ושל פסוה״מ שנגחו כתב בסתמא שהניזק אומר לו כל שאוכל להוציא מזה וכו׳ ויקשה למה צריך גבי בור טעמו וע״כ דגבי בור סובר הרמב״ם כהאבע״א דהאי פלגא והאי פלגא משום שהם שני ענינים השור דחף והבור המית, לזה אמר טעמא דבבור עכ״פ נגמר ונמצא ההיזק ואפשר דבאמת משום זה נאמר על הבור כולא היזקא עביד, אבל בלא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי׳ אין אנו אומרים האי כולה והאי כולה, אבל בשני שורים שנגפו בב״א דבלא נגיחת כל אחד לא הי׳ מת ושניהם עשו מעשה מיתה אחת נמצא כמו שכל אחד המית כולו, אח״כ מצאתי כדברי ביש״ש בפ׳ הפרה ורק שכתב דבשני שוורים נוכל לומר דכל אחד עשה כל ההיזק ומשמע דכונתו דכיון דנוכל לומר דע״י נגיחת אחד היה מת לכן אמרינן כולא היזקא, ולכן הכי נמי גבי דליל שנעשה יד להיזק והתרנגול הזיק לא אמרינן האי כולה והאי כולה והכא ליכא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי׳ דהתם הבור עשה עיקר ההיזק והכא הדליל לא הי׳ אלא יד לההיזק ולכן לא אמרינן כאן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכן אינו חייב בעל הדליל אלא חצי נזק אף שבעל התרנגול פטור.
ואחר כתבי כ״ז ראיתי בספר קרית ספר להמבי״ט ז״ל שכתב וז״ל ושבירת כלי ע״י החוט המסובך ברגלי התרנגולים הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמ׳ מתניתין בדאדיי אדויי ואם הי׳ לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור וכו׳ והכא משום דלא אזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן עכ״ל, והנה תחלת דבריו אינו בדרך הרמב״ם אלא כדרך רש״י בדאדיי אדויי ולענין חיוב בעל תרנגול וכמו שכתב בהקדמתו שסדר חבורו עפ״י סדר הרמב״ם אבל כתב ספרו עפ״י דברי המפרשים רש״י וכל הראשונים, אבל לסוף דבריו לענין בור המתגלגל מפרש ג״כ לענין אדיי אדויי ודלא כפי׳ רש״י דמיירי לענין בתר דנייחי ומ״מ כתב דחייב משום צרורות חצי נזק וכמו שכתבנו באופן הראשון, דכיון דע״י התרנגול הזיק הוי בזה דין צרורות גם לגבי בעל החוט דאין לפרש כונתו משום שותפות התרנגול דע״ז לא הי׳ כותב כדאמרינן שלא הזכיר שם מדיני שותפות כלל אף מה דאינו מחייב אלא בעל החוט משמע דסובר דכיון דלא שימר בעל החוט חוט שלו פטור בעל התרנגול והוא כפשטה דסוגיא דגחלת ודלא כגירסת רש״י ותוס׳ דגרסו וליחייב נמי אלא כגירסת הר״ח דגריס ולחייב בעל הגחלת ועיין במש״כ בהלכה י״ח בביאור דעת הר״ח והרמב״ם בזה ולפי דברינו שם אין ראי׳ גם לשיטת הר״ח והרמב״ם לכאן, עוד ראינו דסובר בעל קרית ספר דחייב בעל החוט על כלים ודלא כמו שפירש״י לשיטתו דמפרש בתר דנייחי דמיירי לענין היזק אדם אבל הקרית ספר מפרש הא דבור המתגלגל לענין אדיי אדויי ומשום דעיקר ההיזק נעשה ע״י התרנגול ובעל החוט חייב משום בור ושור לכן חייב גם על כלים וכמש״כ.
והנה זה זמן רב ששמעתי לבאר ד׳ הרמב״ם מהגאון הצדיק המנוח הר״ר צבי לעווינזהן זצ״ל חתן גאון וצדיק הדור מרן מוהרי״מ בעל חפץ חיים שי׳ ולא אזכור עיקר דבריו רק זה שהתחיל ג״כ בדרך הפנ״י ואולי נתעוררתי ממנו יהי׳ זכר צדיק לברכה:
(י-יא) התרנוגלין מועדין וכו׳משנה בבא קמא ב,א:
כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הלוכה? הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים – משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון חצי נזק.
התרנגלין מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה דליל קשור ברגלו או שהיה מחדס ושבר את הכלים, משלם חצי נזק.
פיהמ״ש שם: העיקר בכל הסוג הזה מן הנזקין שכל נזק הבא מהבהמה בעת שעשתה מה שדרכה לעשות תמיד או על הרוב, וזהו שאומרים עליו כדרכה – משלם נזק שלם. ושלא כדרכה, והוא שיהא אותו הדבר שעשתה אינה עושה אותו אלא במיעוט או שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה – בזה חייב חצי נזק. וזה החצי נזק שחייב בצרורות הניתזות מתחת רגליה דוקא הרי הוא משלם מן העליה...
ופירוש דליל – ״דלאל״ (=רצועה) כלומר שהיה דבר קשור ברגלה. ומחדס – שחופר ברגלו בארץ, ועושין דבר זה התרנגולין יותר משאר העופות.
יש לעמוד על שתי נקודות לשוניות. המשנה מחולקת לשני סעיפים, הראשון פותח: ״הבהמה מועדת״, והשני במקביל: ״התרנגלין מועדין״. ההמשך הוא בהנגדה לפתיחה המדברת על מועד שמשלם נזק שלם, אבל ההנגדה היא בעיקר בין נזק שלם לבין חצי נזק, אבל לאו דווקא בין מועד למשונה. לגבי בהמה מזכיר התנא במפורש: ״צרורות מנתזין מתחת רגליה...⁠״ וממשיך: ״דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק״ – שוב דין צרורות. הרי שההנגדה היא בין נזק שלם לחצי נזק. דבר זה מוכח גם מכך שבגמרא נחלקו אמוראים על מעמדו של דין צרורות: האם שייכת בו העדאה, האם משלם מגופו או מן העלייה, האם יש שינוי בצרורות? ברור איפוא שהתנא לא חילק בבירור בין משונה לצרורות, ולפיכך נשאר מקום לאמוראים לדון בכך. כדרכו בקודש העתיק רבינו את לשון התנא ״התרנגלין מועדין״, ואף הוא המשיך בדין צרורות. אמנם יתכן שבפיהמ״ש הנ״ל רמז רבינו לרובד נוסף של ההנגדה בכך שהגדיר את הצרורות: ״שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה״. נמצא שעל פעולה כדרכה, שהיא ישירה, משלם נזק שלם, בניגוד לפעולה שאינה ישירה שמשלם רק חצי נזק.
רבינו שינה כאן מלשון התנא ״דליל״, אלא שיתכן שזאת עשה מפני שהשם ״דליל״ אינו מצוי ורגיל ולפיכך ראה להחליפו בשם המובן יותר, כמו שבפיהמ״ש ראה לתרגמו לערבית. אולם אם כן, למה לא הסתפק בתיבה אחת – או ״חוט״ או ״רצועה״; למה כתבן שתיהן? שינוי זה טעון ביאור ונידון בהמשך.
נציע תחילה את סוגיית הגמרא עם פירושו של רבינו חננאל.
בבא קמא יט,ב:
אמר רב הונא, לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם – חייב. נקשר מאליו מאן חייב? אילימא בעל הדליל, היכי דמי? אי דאצנעיה, אנוס הוא! ואי לא אצנעיה, פושע הוא! אלא חייב בעל תרנגול, מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב: ׳כי יפתח איש בור׳ (שמות כא,לג), ולא שור בור, חצי נזק נמי ׳איש בור׳ ולא שור בור! אלא, מתניתין בדאדייה אדויי (שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהיא משונה בחצר הניזק שישלם בעל התרנגול חצי נזק כרבנן), וכי אתמר דרב הונא – בעלמא אתמר: דליל הפקר, אמר רב הונא, נקשר מאליו (ברגלי התרנגול ודידה ושיבר) – פטור (בעל התרנגול), קשרו אדם – חייב. משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח, משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה (וקיימא לן בבור נזק שלם).
הרואה יראה שרבינו מאן בפירוש הר״ח בשתי נקודות: א) הר״ח מפרש בדאדייה אדויי: ״שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו, שהיא משונה בחצר הניזק שישלם בעל התרנגול חצי נזק כרבנן״. לעומתו דייק רבינו לכתוב: ״ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר״ – הכל בלשון נפעל ונתפעל – כלומר זה מתאים למה שכתב בפיהמ״ש בבא קמא ב,א הנ״ל: ״נעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה, ובזה חייב חצי נזק, וזה החצי נזק שחייב בצרורות...⁠״; ב) על בורו המתגלגל פוסק הר״ח: ״וקיימא לן בבור נזק שלם״, אבל רבינו מחייב את בעל החוט רק חצי נזק.
הראב״ד אמנם מקבל שהמדובר הוא בדין צרורות אבל הרבה בקושיות על דברי רבינו:
א) את הדין הראשון פירש שהקושר הוא בעל התרנגול וחייב כיון שהוא קשר ומשלם חצי נזק מדין צרורות. לכן הקשה: כשם שיש לחייב את בעל התרנגול אם הוא קשר את הדליל – כך יש לחייב אותו אם הדליל הסתבך מאליו ואפילו בדליל של הפקר, שהרי צרורות של התרנגול הוא; ולמה פסק רבינו שגם בעל התרנגול וגם בעל הדליל פטורים?
ב) בדין השני הבין בדעת רבינו שהחיוב הוא מדין בור ומפרש שלכך פסק רבינו שבעל הדליל משלם רק חצי נזק כי גם את בעל התרנגול יש לחייב בחצי נזק ובשותפות משלמים נזק שלם. והקשה: לא מצאנו חצי נזק בתשלומי בור. אם נעשה הנזק בעת שהדליל מונח – יש לחייב נזק שלם את בעל הדליל; ואם תוך כדי תנועה – כוח התרנגול שבר, ומשלם רק חצי נזק, אבל דווקא בעל התרנגול לבדו ומדין צרורות, ולא בעל החוט.
ג) את הלכה יא פירש שניתן להעמיד אך ורק במציאות של בור בתר דנייח, כיון שרבינו נקט: ״הצניע... אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא״. וקשה, שהרי בנזק תוך כדי הליכה יש לחייב את בעל התרנגול, אך רבינו לא ציין זאת ולא חילק בין נזק תוך כדי הליכה לבין לאחר שנח הבור.
אולם העמדה כזו קשה להולמה שהרי אחרי שנח החוט, איך נתקל בו הכלי? והרי שפתי רבינו ברור מללו: ״והדסו התרנגולין״. ונראה שהראב״ד ז״ל מפרש כאן ״בור המתגלגל״ מעין פירש״י (בבא קמא ו,א):
בורו המתגלגל – כגון הניח אבן ברשות הרבים ובעודה במקומה לא הזיקה, וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם.
הרואה יראה שרבינו מוציא לגמרי מן האפשרות לפרש מדין בור, שהרי עדיין לא הציע הלכות בור עד פרק שנים עשר לפנינו, ועוד, והוא העיקר, שדייק רבינו לפרש את טיב הנזק: ״ושברו בו את הכלים״, והרי כלים שהוזקו בבור – פטור (כלקמן יג,א-ג).
ברם ראה שרבינו דייק בלשונו וכתב כאן ״כבור המתגלגל״ בכ״ף הדמיון ומשמע שמדובר בעת שמתגלגל; הלא דבר הוא!
עד שנפרש את המקורות ונעיין בקושיות, ננסה להבין את דברי רבינו כמו שהם, ולשם כך יש להסביר תחילה באיזו מציאות מדובר. בעצם שאלה זו יש לשאול גם על התנא במשנתנו: האם דבר צפוי הוא שתרנגולין מוצאים חוטים ומסתבכים בהם? לכאורה נשמע הדבר מאוד מוזר!
שנינו במשנה שבת ה,ד: ״אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו... ואין התרנגלין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהן״, ופסקה רבינו בהלכות שבת כ,יא. ובפיהמ״ש שם ביאר רבינו: ״וחוטין שברגליהן – הוא חוט קשור סביב הרגל בלבד ואין מדולדל ממנו כלום. ועושין אותו לסימן כדי שלא יתחלפו, ורצועה הוא חוט רפוי ותלוי ברגל״. ובגמרא (שבת נד,ב) אמרו: ״ואין התרנגולין יוצאין בחוטין דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא ליחלפו. ולא ברצועה דעבדי ליה כי היכי דלא ליתברו מאני״. כלומר, נהגו לקשור את רגלי התרנגולין בחוטין וברצועה לצרכים מעשיים, האחד, שלא יתחלפו בתרנגולי חבריהם, והשני, על מנת שלא ישברו כלים בהליכתם. אמנם יכול לקרות שאם יתפרק קשר החוט או הרצועה, ייגרם נזק על ידו, אבל עיקר מטרתם של אלה הוא למנוע נזק. מעתה ברור שכרגיל היה ״חוט או רצועה קשור ברגליהן״ של תרנגולין, ולזאת רמז רבינו בכך שהביא כאן את הביטוי הזה המופיע במשנה בשבת ובהלכות שבת. וזאת היא גם המציאות שעליה מדובר במשנתנו בבבא קמא. וראה פיהמ״ש המובא לעיל, נקט לשון כללית: ״דבר קשור״.
כתב המאירי בביאור דין החוט או הרצועה בשבת (בה״ב שבת, לנגה עמ׳ 202): ״וכל אלו מתוך שנפילתם מצויה ויחוס עליהם״ – דהיינו מפני שהם משמשים לתועלת חשובה אסרו שיצאו התרנגולים בהם בשבת שמא יפלו, וכדי שלא יאבדו את סימן הזיהוי או כדי שלא ישברו כלים, יש לחוש שמא בעל הבית יבוא להרים את החוטים או את הרצועה ויביאם ברשות הרבים ושמא יקשרם בשבת. מעתה מובן שאם נפלו החוטים בחול, לא רק הבעלים יבוא לקשרם אלא גם בני ביתו ואפילו שכניו, שהרי יראו בזה משום השב אבידה לבעלים כדי שלא יתחלפו תרנגוליהם, וכן משום מניעת נזקים שלא יבואו לשבור כלים בהליכתם, ולא עוד אלא אפילו אבדו החוטים והרצועות המקוריים, שָׁכֵן טוב שיש לו כאלה משלו יקשרם כדי לעשות טובה לבעלים, ובודאי דעת הבעלים נוחה בכך.
כדרכנו למדנו שכאשר התרנגול מהלך עם החוט, החוט טפל לתרנגול. לפיכך גם לענין הלכות שבת ולדין שביתת בהמה דין הרצועה והחוטים בתרנגולים הוא כמו המרדעת של החמור – איננו נחשב כמשא על הבהמה, ולא שייך בו ׳למען ינוח׳. אמנם אסרו לתרנגול לצאת בחוט בשבת, אבל זהו רק משום חשש נפילה ושמא יעבירנו אדם ארבע אמות ברשות הרבים. גם לענין נזיקין נחשבים החוט והרצועה כטפלים לגוף התרנגול. מעתה, כשם שאם נכנסה בהמתו לרשות היחיד והזיקה בדרך הילוכה משלם נזק שלם מדין רגל, כך אם הזיקה במרדעת או באוכף או בפרומביא שעליה וכו׳ ולא איכפת לנו מי הבעלים של חפצים אלו כי הם טפלים לגוף הבהמה; והוא הדין אם הזיק התרנגול בחוט דרך הילוכו, לא הקושר חייב אלא בעל התרנגול חייב מצד נזקי גופו של התרנגול, שהרי החוט טפל לתרנגול.
ברם, כל זה דווקא אם אדם קשר חוט לתרנגול באופן הנהוג בכל התרנגולין לסימן היכר או למנוע נזק, אך אם התרנגול הסתבך בחוט מאליו, הרי החוט ודאי לא נקשר כראוי וממילא אינו טפל לגוף התרנגול. במקרה כזה רגלי התרנגול הן הטפלות לדליל ונוצר בכך בור מהלך. אם החוט מזיק כשלעצמו – דינו כדין בור, ואם התרנגול הסתבך בחוט והסיע אותו – צריך לדון את החוט בדיני בור ״כבור המתגלגל״. אמנם לא הגדיר רבינו את המושג ״בור המתגלגל״, אבל כוונתו כאן אינה לקבוע מעמדו בדין כי אם לתיאור גרימת הנזק – כלומר, לא בור העומד במקום אחד, אלא כמו בור מהלך. ממילא אם לדליל יש בעלים, והדליל הזיק – בעל התקלה יחוייב בתשלום הנזק, אלא אם כן הצניע אותו וייפטר מצד אונס. ובודאי שבמקרה כזה בעל התרנגול אינו המזיק ואין לחייבו.
אמנם, יש לבחון כיצד נדון בור המהלך – האם דינו כבור עומד, או כנזקי רגל שן ואש שדרכם לילך ולהזיק, ואף שסתם בור אין דרכו לילך ולהזיק. והנה למדנו (בבא קמא ו,א): הצד השוה שבהן (בארבעה אבות נזיקין: השור הבור המבעה וההבער): לאתויי מאי? ... רבא אמר: לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה... היינו בור! לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור; מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק, בור תוכיח, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה (הצד השווה שבהן... כשהזיק חב המזיק).
מעתה כיון שמצאנו בור מהלך, אף שאין המדובר במזיק שהוא בעל חיים, אלא שהבור נישא על רגלי בהמה1, הרי דינו למד משור כמו שאמרו ״שור יוכיח״. הואיל והמזיק הזיק בדרך הליכתו – דינו כדין רגל – רגל של בור מהלך. ומכיון שהנזק לא נגרם בצורה ישירה, אלא על ידי הסתבכות הכלי בדליל וגלגולו – ישלם בעל הדליל חצי נזק מדין צרורות.
אמנם התוספות בבא קמא יט,ב (ד״ה וכי), וכן ו,א (ד״ה לאתויי) מקשים למה לא לחייב בדליל המתגלגל מדין אש כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, וכך פסק רבינו לקמן (יד,טז). יש מן האחרונים שהציעו שיש לחלק בין אבנו סכינו ומשאו בעת נפילתן מראש הגג, שהם תולדת אש כי מסוגלים הם להזיק בעצמם – האבן מפני שיש לה כובד והסכין מחמת חידודו, מה שאין כן כשמונחים על הארץ תולדת בור הם (לקמן יג,ג) וכן גם דליל המונח על הארץ. ברם, לשיטת רבינו החילוק בהלכותיהן הוא ברור יותר, שהרי הוא פוסק לקמן יד,טו: ״שאע״פ שאשו-ממונו הרי הוא כמי שהזיק בחציו״, והנה אם הניח אדם אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ודאי שיש לדמותו לחציו, שהרי ברור שבקל יפלו משם כמו שהחץ יוצא מן הקשת. אבל לא כן דליל המונח על הארץ שאין בו כח להזיק מעצמו ובודאי שאין לדמות את התרנגול לרוח מצויה המבעירה אש. והעיקר – הרי בגמרא אמרו: ״בור המתגלגל... היינו בור! לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור; מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח״. הרי מפורש שהצד השווה לחייב למד משור כי אין בור המתגלגל דומה לבור2.
נסכם:
התרנוגלין מועדין להלך כדרכן ולשבר – הללו הן נזקי רגל.
היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי... ונתגלגל ונשברמשלם חצי נזק – מדין צרורות.
במה דברים אמורים כשקשרו אדם – כי אז החוט קשור לתרנגול כראוי, ונעשה החוט טפל לתרנגול. לפיכך בעל התרנגול משלם מדין צרורות של רגל (ואם הזיק התרנגול בחוט או ברצועה בדרך הילוכו – משלם נזק שלם).
אבל אם נקשר על רגליהן מאיליו, בעל התרנוגלין פטור – הואיל והחוט נקשר מאליו, אינו טפל לתרנגול, והרי החוט הוא בור. ואשר לבעל התרנגול, מה היה לו לעשות? הרי לא התרנגול שלו הזיק.
ואם היו לחוט בעלים... שהרי הוא כבור המתגלגל – בור המהלך ונישא על גבי רגלי התרנגול דין רגל שייך בו, ואם הנזק נעשה באופן לא ישיר, משלם חצי נזק מדין צרורות.
הצניע בעל החוט את החוט – בעל הדליל פטור כי אנוס הוא.
לקמן הלכה יז-יח כתב רבינו בדין הכלב שנטל חררה שחיובו מטעם אש ולא מטעם צרורות של רגל, כיון שאב הנזיקין אש מתאפיין בכך שכוח אחר מעורב בו, בין אם זה רוח ובין אם זה רגלי כלב. לעומת זה בור אין דרכו לילך ולהזיק, ואם מצאנו בור המהלך ברגלי הבהמה – נדון אותו בדיני רגל שדרכה לילך ולהזיק. וראה ביאורנו שם והשלם לכאן.
עתה נשוב ונבאר את מהלך הסוגיה (יט,ב). במשנה שנינו: ״היה דליל קשור ברגלו... משלם חצי נזק״. מנסה הגמרא לשייך למשנה את ביאורו של רב הונא (לשון הגמרא באותיות מודגשות והפירוש באותיות רגילות):
אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר מאליו דחצי נזק ותו לא, אבל קשרו אדםחייב נזק שלם.
עתה חוקרת הגמרא לברר מי הוא החייב, האם בעל התרנגול או בעל הדליל או שמא לפעמים זה ולפעמים זה, שהרי המשנה לא ביארה.
נקשר מאליו [חייב]3 חצי נזק. מאן חייב? אילימא [חייב] בעל הדליל, היכי דמי? אי דאצנעיה, אנוס הוא! ואי לא אצנעיה, פושע הוא והרי הדליל לכאורה יש לדונו בדין בור, ולמה ישלם חצי נזק בלבד? וכי היכן מצינו דין חצי נזק בבור? אלא חייב בעל תרנגול, מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב: ׳כי יפתח איש בור׳ (שמות כא,לג), ולא שור בור, חצי נזק נמי ׳איש בור׳ ולא שור בור!
הואיל ואין לחייב מדין בור חצי נזק בלבד, לא את בעל התרנגול ולא את בעל הדליל, לכן מעמידה הגמרא את המשנה באוקימתא: אלא, מתניתין בדאדייה אדויי, ובמקרה זה חייב רק חצי נזק בלבד. משמע שבהעמדה זו ניתן לפרש את משנתנו בין על בעל התרנגול ובין על בעל הדליל, ובהמשך יבואר מתי יש לחייב את בעל התרנגול ומתי את בעל הדליל.
אמנם רב הונא דיבר על מקרה שונה, בו הדליל הוא הפקר, ואין לחוט בעלים. ממילא המדובר הוא על בעל התרנגול בלבד – האם הוא חייב אם לאו. וכי אתמר דרב הונאבעלמא אתמר: דליל הפקראמר רב הונא, נקשר מאליופטור בעל התרנגול, הואיל ולא נקשר כראוי אין החוט טפל לתרנגול; קשרו אדםחייב בעל התרנגול. זאת אומרת, בשקשרו אדם הרי הדליל טפל לתרנגול כמו אוכף לחמור, אשר על כן בעל התרנגול חייב, שהרי התרנגול הוא שהזיק. אבל כיון שהדליל הוא הפקר אין מקום לדבר על בעל הדליל כלל שהרי אין כזה.
מעתה כבר מובן מאליו דין משנתנו לגבי בעל התרנגול על פי האוקימתא ״בדאדייה אדויי״. הואיל והנזק לא היה ישיר ולא הכרחי אלא הכלי נתגלגל ונשבר, לפיכך חייב בעל התרנגול רק חצי נזק מטעם צרורות.
ברם כיון שהתנא במשנתנו סתם ולא פירט שדווקא בקשרו אדם חייב, מוכח שיש גם אפשרות לחייב גם בנקשר החוט מאיליו, אע״פ שבמקרה כזה בעל התרנגול ודאי פטור. על כרחך שזהו במקרה ״שהיו לחוט בעלים״, ובעל החוט חייב. הגמרא שואלת עכשיו: ״משום מאי חייב?⁠״ שאלה זו אינה מתייחסת לדברי רב הונא שהרי כבר נתבאר הדבר היטב. על כרחך איפוא שחוזרת הגמרא להסביר את דין משנתנו על פי האוקימתא במקרה שבעל הדליל חייב: משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. הגמרא מחדשת שיש בור הנישא על רגלי בהמה, ואף שאין הבור בעל חיים, מכל מקום יש בו דיני רגל ואם הנזק נעשה בצורה עקיפה יש בו גם דין צרורות. כלומר, ״בדאדייה אדויי״ והיו לחוט בעלים ונקשר על רגליהן מאיליו – חייב בעל הדליל משום צרורות של בורו המתגלגל ברגלי בהמה. בשל תכונתו המיוחדת קיבל הבור דיני רגל לרבות דין צרורות וחייב חצי נזק.
מעתה נמצא דין המשנה אמת, בין אם קשרו אדם לחוט וממילא זכה בו בעל התרנגול, בין אם היה לחוט בעלים ונקשר מאליו – ״משלם חצי נזק״, אלא שבמקרה הראשון משלם בעל התרנגול ובמקרה השני משלם בעל החוט.
וראה שכל זה פירש לנו רבינו בקצרה. תחילה פסק את הדין כשקשרו אדם שאז חייב בעל התרנגול, בין אם היה לחוט בעלים בין אם לא, שהרי אם קשרו אדם דעת הבעלים נוחה מזה, ודין החוט הוא כמו אוכף לחמור, ומשלם חצי נזק משום צרורות. אחר כך פוסק את הדין במקרה שנקשר החוט על רגליהן מאיליו, ואז פטור בעל התרנגול לגמרי, אבל אם יש לחוט בעלים כי אז בעל הדליל חייב משום שהוא כבור המתגלגל, וגם בו יש דין צרורות לחצי נזק.
ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר – יש לשים לב לניסוח המדוייק ולהשוותו לכתוב לפנינו בהלכה יד: ״והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר״. שם הדגיש את העובדה שהדלי ״נתגלגל... מחמתן עד שנפל ונשבר״ כלומר מחמת דחיפתן של התרנגולים נתגלגל ודחיפה זו היתה כל כך חזקה שבגללה אף נפל ונשבר – זאת אומרת, היתה פעולה ישירה על ידי גופן של התרנגולים שהזיקה אע״פ שהנזק אירע אחר זמן (וכן לעיל ה,ו לגבי בהמה שבועטת). בניגוד לכך, כאן מדובר רק על הכלי שהוא נפעל – ״נסתבך הכלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר״. זאת אומרת, התרנגול לא דחף את הכלי באופן ישיר4. יתכן שהכלי עמד שם והוטה על צדו אך מעט בגלל שנסתבך בחוט והתחיל להתגלגל, אולם לא היה נשבר הכלי בהכרח מכח גלגול זה. אמנם אם ״נעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה״ (לשון פיהמ״ש בבא קמא ב,א), והיינו צרורות – חייב חצי נזק. אולם כל זה כאשר החוט טפל לתרנגול ונחשב כגופו, אבל אם החוט נקשר מאליו כי אז אפילו צרורות אין כאן, שהרי החוט עצמו נחשב כחפץ עצמאי וכמזיק בפני עצמו, וביותר שהרי הכלי המשיך מכוחו שלו להתגלגל, ולא היה ודאי שיישבר, ומקרה זה גרוע יותר מכוח כוחו של התרנגול, ולכן פטור בעל התרנגול. אולם כבור המתגלגל יש כאן, וכבר נתבאר שבור המתגלגל נידון כרגל ויש בו גם צרורות, ולפיכך בעל החוט חייב חצי נזק.
1. בגמרא אמרו: ״ברגלי אדם וברגלי בהמה״, אך רבינו סתם וכתב: ״בור המתגלגל״, וראה תוס׳ בבא קמא ו,א ד״ה לאתויי, לגבי אדם.
2. השווה לקמן יג,יט: ״הכותל והאילן... שאינם דומין לבור שהרי אין תחלתם להזיק״, והוא על פי סוגייתנו.
3. הוספתי תיבת ״חייב״ כאן וכן להלן על פי דק״ס.
4. שוב הראני ידידי הר״ר אליעזר רייף סברא מעין זו בספרו של הרב ראובן כץ, דגל ראובן, ירושלים תרצ״ט, ח״ב סימן מ.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(יא) הצניע בעל החוט את החוט, וחידסוא התרנוגלין עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושיברו בו את הכלים, אף בעל החוט פטור, שהרי אנוס הוא:
If the owner of the string hid the string, and the roosters trod on it and took it out, and then it became ensnarled around their feet, and as a result utensils were broken, the owner of the string is also freed of liability,⁠1 for [the damage] was beyond his control.⁠2
1. I.e., the owner of the rooster is freed of liability, because as above, he did not tie the string to the rooster.
2. I.e., he did everything he could to prevent the damage from occurring.
א. ב1: והדסו. וכ״ה לפנינו במשנה בבא קמא ב, א. אך בכי״י עתיקים של המשנה כבפנים. ד (גם פ) [עד ׳התרנוגלין׳]: והתרנגולים דרסו. ושיבוש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הִצְנִיעַ בַּעַל הַחוּט אֶת הַחוּט וְהַתַּרְנְגוֹלִים דָּרְסוּ עָלָיו וְהוֹצִיאוּהוּ וְנִקְשַׁר בְּרַגְלֵיהֶן וְשָׁבְרוּ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים אַף בַּעַל הַחוּט פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אָנוּס הוּא:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

פטור שהרי אנוס הוא וכו׳. כן אמרו בגמרא להדיא אי דאצנעיה אנוס הוא, ואחרי המחילה הראויה מהראב״ד ז״ל עיין עליו, שהרי רבינו העתיק דברי הגמרא.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(יב) תרנוגלין שהיו מפרחיןא ממקום למקום ושיברו את הכלים, אם בכנפיהם שיברו, משלם נזק שלם, ואם ברוח שבכנפיהם, משלם חצי נזק:
[The following rules apply when] roosters flew from place to place and broke utensils. If they broke the utensils with their wings, [the owner] is liable for the entire damage.⁠1 If the utensils were broken by the wind generated by [the roosters'] wings, [the owner] is liable for half the damages.⁠2
1. I.e., this is comparable to an animal's breaking a utensil by treading upon it.
2. The wind produced by the roosters' wings is comparable to an an animal's propelling stones.
א. ד: מפריחין. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא קמא יז:. אך בכתבי⁠־היד כאן כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים. אִם בְּכַנְפֵיהֶם שָׁבְרוּ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְאִם בָּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:
(יב-יג) תרנגולין שהיו מפריחין כו׳ עד וברגליהן משלמין ח״נ. פ׳ כיצד הרגל (דף י״ז כל הסוגיא):
תרנגולין שהיו מפריחין וכו׳ היו מהדסין וכו׳ – ברייתות שם (י״ז:):
תרנוגלין שהיו מפרחין וכו׳ – בבא קמא יז,ב:
תנו רבנן: תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן – משלם1 נזק שלם, ברוח שבכנפיהן – משלמין2 חצי נזק; סומכוס אומר: נזק שלם... תניא אידך: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים – משלם חצי נזק; סתמא כרבנן.
ר״ח: וליתא לסומכוס, דתניא: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצאת הרוח מתחת כנפיו ושברה כלים משלם חצי נזק, וסתמא כרבנן.
נקט רבינו ״משלם״ על פי נוסח הברייתא הסתמית שהלכה כמותה.
1. בר״ח ליתא תיבה זו, וראה דק״ס בבא קמא על אתר אות י שיש כ״י הגורסים ״משלמין״.
2. כנ״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(יג) היו מחדסיןא על גבי עיסה או על גבי פירות, וטינפו או נקרו, משלמין נזק שלם. הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בפיהםב וברגליהםג, משלמין חצי נזק:
[If roosters] were digging1 at dough or at produce and soiled it or pecked at it, [the owner] is liable for the entire damage.⁠2 If they caused damages with the dust or stones that they raised with their feet or with their wings, [the owner] is liable for half the damages.⁠3
1. Our translation is based on the Rambam's Commentary on the Mishnah (Bava Kama 2:1).
2. I.e., since the roosters caused the damage in an ordinary fashion with their bodies, the owner is liable for the entire amount.
3. This is also comparable to an animal's propelling stones.
א. ב1: מהדסין. וכך ד (גם פ). ע׳ לעיל הערה 15.
ב. ב1: בכנפיהם. ד (גם פ): בכנפיהן.
ג. ב1: או ברגליהן. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאבן האזליד פשוטהעודהכל
הָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִסָּה אוֹ עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וְטִנְּפוּ אוֹ נִקְּרוּ מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. הִזִּיקוּ בְּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹרוֹת שֶׁהֶעֱלוּ בְּכַנְפֵיהֶן אוֹ בְּרַגְלֵיהֶן מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יב]

היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלמין נזק שלם, הזיקו בעפר או צרורות שהעלו בכנפיהן או ברגליהן משלמין חצי נזק.
בגמ׳ לא נזכר אלא העלו עפר או צרורות והרמב״ם הוסיף שהעלו בכנפיהם או ברגליהם ומזה יש להוכיח מה שכתבנו למעלה בהלכה י״א דלא כל המחובר לגופה הוי צרורות דהא העלו עפר ברגליהם היינו שדרסו על העיסה והי׳ ברגליהם עפר, וא״כ אמאי הוי צרורות וע״כ צריך לומר דכיון דלא נתחבר מדעת הבעלים, וגם התרנגולים לא העלו עפר בכונה הוי צרורות, ומה דאמר ברישא וטנפו וכתב הרשב״א בחדושיו דטנפו ברגליהם דהיינו רגל או שנתגלגלו להנאתן דהיינו שן, ומשמע דלא טנפו בטנוף שיוצא מעצמן אלא ממה שהם מטונפים מאשפה וא״כ יקשה דלפי דברינו היינו צרורות, צריך לומר כמו שכתב הנמוק״י שהי׳ הטנופת דבוקה בגופן, ונראה דכונתו הוא לומר דדוקא בשביל שהי׳ דבוקה בגופן נחשב כגופן, דאל״כ מה משמיענו בכאן הנמוק״י וע״כ דכיוון לזה דאם לא הי׳ דבוקה בגופן אלא הי׳ על גופן באופן שאפשר לנערן זהו דינא דהעלו עפר או צרורות וכמש״כ, אבל אם דבוקה בגופן הוי כגופן בכל אופן אף שלא נתחבר מדעת הבעלים, וזהו באמת חדוש לדינא לפי מה שבארנו דדבר שנתחבר שלא מדעת הבעלים לא נחשב כגופה, וכן מבואר מד׳ רש״י ד׳ מ״ח ע״ב ד״ה מגופו שפי׳ שהי׳ מלוכלך בטיט ועיין רשב״א, והנה ראיתי בקרית ספר להמבי״ט ז״ל שכתב שהעלו עפר בכנפיהם ומשמע שהשמיט לכתוב ברגליהם משום דלא הוי צרורות, ודעת הרמב״ם כמו שכתבתי:
היו מהדסין וכו׳ – בבא קמא יז,ב:
תניא אידך: תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה ועל גבי פירות וטינפו או ניקרו – משלמין1 נזק שלם, העלו עפר או צרורות – משלמין חצי נזק; סומכוס אומר: נזק שלם.
פיהמ״ש בבא קמא ב,א: ומחדס, שחופר ברגלו בארץ, ועושין דבר זה התרנגולין יותר משאר העופות.
פירש רש״י על המשנה: ״מהדס – מרקד״, ובערוך ערך חדס הביא את משנתנו וכתב: ״פי׳ ענין דריסה כמו דיחוס שפירשנו בערך דחס״, ובערוך השלם שם (וכן בערך דחס) מסביר כי כך הוא בלשון ערבי ומשמעותו דריכה ודריסה בכוח ובלחיצה ברגליו. נמצא פירש״י קרוב לפירושו של רבינו.
הטינוף כאן כמבואר בפיהמ״ש הוא מחמת ההידוס והוא תולדה של רגל, בניגוד לטינוף פירות לעיל (א,י) שם מדובר בטינוף להנאתה והוא תולדה של שן.
נקרו – בשו״ע סי׳ ש״צ סעיף א פירש שניקרו הוא גם תולדת רגל. ובחסדי דוד הקשה על כך מדוע אינו תולדת שן, וכן משמע מהרשב״א על אתר שניקרו הוא תולדת שן, וראה גם רש״י לקמן יח,א ד״ה משונה: ״שאין דרך שן לאכול את שאין ראוי לה״. ברם, ראה מאירי שם (שלזינגר עמ׳ 56): ״אם היה החבל כרוך בלישה הרי זה דרכו וחייב נזק שלם מתולדת רגל על החבל״, הרי שעל ניקור חייב מתולדת רגל וכאן כתב (שלזינגר עמ׳ 55): ״וכן אם היו מהדסין על העיסה וטנפו או נקרו הרי זה בנזק שלם שההדוס דרכו והוא ונעשה בו מועד״. ואפשר שגם כאן כוונתו היא שכיון שההידוס דרכה – נחשב גם הניקור כרגל2.
עכשיו שנתגלה שריד מדיון הלכתי בספרו של רבינו אברהם ״המספיק לעובדי ה׳⁠ ⁠⁠״3, ניתן להכריע במחלוקת זו כי מסתבר שדברי הבן בשיטת האב נאמרו וכך הוא כותב (עמ׳ 15א):
כי אנחנו אומרים בתרנגולים ובתרנגולות אם ניקרו בעיסה ואכלו אותה שבעליהן חייב לשלם נזק שלם אם היה דבר זה ברשות הניזק כי הוא שן, וכמו כן אם עפו ושברו כלים בזמן מעופן ברשות הניזק ישלם נזק שלם כי זה דומה לנזק של בהמה ברגלה בשעת הליכתה כי כך ענינם שהם נעים.
בכנפיהם או ברגליהן וכו׳ – בבא קמא ב,א: ... או שהיה מחדס ושבר את הכלים, משלם חצי נזק.
גמרא שם יז,ב (עם פירש״י):
תא שמע: הידוס אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד. הידוס סלקא דעתך (אמאי לא ליהוי מועד הא אורחיה הוא)? אלא לאו הידוס והתיז... בהתיז צרורות ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הלכה כרבנן שעל צרורות משלם חצי נזק, ובמשנתנו מדובר על הידס והתיז.
1. כגירסת הרי״ף בבא קמא רמז לא.
2. ראה פרישה סי׳ ש״צ ס״ק א ד״ה או נקרו ״ניקרו ולא אכלו״. אמנם יש שהקשה, והרי יש לו הנאה? ברם, נראה שאין עושה זאת להנאתו, אלא כך דרך התנהגותו הרגילה.
3. על כ״י זה ראה לעיל בפתח דבר.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזאבן האזליד פשוטההכל
 
(יד) היו מחטטיןא ונפסק החבל ונשבר הדלי, משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. ואם היה על החבל אוכל, ובעת אכילתן פסקוהו, משלם גם על החבל נזק שלם:
If [roosters] were pecking at a rope [that held a bucket], the rope tore, and the bucket broke, [the owner] is liable for the entire damage. [This applies when] the bucket rolled until it fell and broke because of them.⁠1 If there was food on the rope, and the rope tore while they were eating, they are liable to pay the entire amount of the damage to the rope as well.⁠2
1. I.e., the roosters pushed the bucket until it fell and broke. They were thus the direct cause of its breaking, and this is considered as treading. If the bucket broke as a result of the rope's tearing, the ruling depends on whether the rope is new or worn. We assume that a rooster will peck at a rope slightly to sip its moisture. Thus, if the rope is worn, it is normal for it to snap. Hence, the owner is liable for the entire damages. If the rope is new, for the rope to tear from such pecking is not ordinary, and the owner is liable for only half the damages (Shulchan Aruch, Choshen Mishpat 390:11).
2. Since there is food on the rope, we assume that the roosters will peck on it exceedingly, and it will tear even if it is new.
א. בת2 נוסף: בחבל דלי. וכ״ה בגמ׳ בבא קמא יח., ולכאורה כצ״ל. בד׳ (גם ק) רק: בחבל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְהוּא שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל הַדְּלִי מֵחֲמָתָן עַד שֶׁנָּפַל וְנִשְׁבַּר. וְאִם הָיָה עַל הַחֶבֶל אֹכֶל וּבָעֵת אֲכִילָתָן פְּסָקוּהוּ מְשַׁלֵּם גַּם עַל הַחֶבֶל נֵזֶק שָׁלֵם:
היו מחטטין ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם – א״א לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר, דהא דמקשינן בגמרא (בבא קמא יח,א): והא חבל משונה הוא – אגופה דברייתא קא מקשי.
היו מחטטין ונפסק החבל וכו׳ עד נזק שלם: כתב הראב״ד ז״ל לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר וכו׳:
ואני אומר נהיר נהוריה תדע דהא גרסינן לה ריש פ׳ כיצד הרגל (דף י״ז:) התרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם ע״כ ושתיק מינה ובתר הכי גרסינן בעי רבה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ושיילינן תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר ומהדרינן לרבה פשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה מאי ובעינן למיפשטה מהא דתניא הידוס אינו מועד וי״א ה״ז מועד כו׳ ובעינן לאוקומי פלוגתיה דמ״ס בתר מעיקרא אזלינן ומ״ס בתר תבר מנא אזלינן ודחינן ליה ואוקמינן בפלוגתא דסומכוס ורבנן בצרורות והדר אתיא למיפשטה מהא דידן דתניא תרנגולין שהיו מחטטין כו׳ אלמא בתר עיקרא אזלינן ודחי אחבל והדר מקשי והא חבל משונה הוא ומתרץ דמאוס בלישא והדר מקשינן אי סומכוס אימא סיפא ניתז הימנו כו׳ עד ואי סומכוס מי אית ליה ח״נ וכ״ת שאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו אלא האי דבעי רבא כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט דלאו ככחו דמי וכו׳ אלא לאו רבנן היא שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן ומהדר אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיניה ומיניה ע״כ שיטפא דתלמודא ואי ס״ד דאגופא דברייתא פריך מקמי בעיא דרבה הוה ליה לאקשויי ולפרוקי בהכי ועוד מדהדר בתר דאקשי מחבל ופריק ואקשי והא נשבר דלי קתני מכלל דאתירוצא דחבל קא מהדר דאי אוקמא אדלי הוה ניחא וכן פירשו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל ועוד דאסיקנא בתר הכי אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיניה ומיניה וכן העמידה ר״י אלפס ז״ל נמצאו דברי ר״מ מאירים:
היו מחטטין בחבל ונפסק החבל. ומה שכתב ואם על החבל וכו׳ – בהשגות א״א לא נהיר ולא צהיר וכו׳. ולא כן פירשו שאר המפרשים ז״ל אלא ה״ק אי אמרת בשלמא אדלי קאי משכחת לה בחבל בלוי שדרכן לחטט בו כדי להוציא מעט מים שבתוכו ובחטט מעט נפסק החבל והדלי נופל ונשבר והתשלומין לא על החבל שאין לו דמים אלא על הדלי אלא אי אמרת אחבל קאי והא משונה הוא ואינו משלם נזק שלם ע״כ בחידושי הרשב״א ז״ל ואמרו דמאוס בלישא פירוש שיש בה עיסה והוא השיטה לדעת רבינו ז״ל וכשדרכן לחטט הוא מאמרו על הדרך שכתבתי.
ומה שכתב: והוא שנתגלגל הדלי – לכוונה שנגעו בגוף הדלי וכן דעת הרשב״א ז״ל:
והוא שנתגלגל הדלי וכו׳ – הרב בעל המאירי הקשה על הרי״ף דפסק תרתי דסתרן לפי הנראה מהסוגיא דהוא פסק כרבא דזרק כלים מראש הגג בא אחר ושבר במקל פטור וכתב שינויא דרב ביבי דקא אזיל מיניה וכו׳ ושם תירץ הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות וכן הרא״ש בפסקיו תירץ בשם הראב״ד ורבינו הלך בשיטת ההלכות:
היו מחטטין וכו׳. עיין השגות. ונראה כוונתו על פי מ״ש בשיטה מקובצת בשם הראב״ד וז״ל והא חבל משונה הוא, מעיקרא נמי מצי לאקשויי והא דמוקי רב ביבי בדקאזיל מיניה מיניה אפילו בחבל דלא מאיס בלישה קאמר דכיון דקאזיל מיניה מיניה וקא בעי למישתי מיא מיניה אפי׳ לגבי חבל נמי לאו משונה הוא דכיון דאורחייהו למישתי מיא אורחייהו נמי למיחטט בחבל דלי כדי שיפול לארץ וישתה ממנו ודמי לנהמא ופלוסי סלא דמייתי לקמן עכ״ל. עיין ב״ק דף י״ט ועיין פ״ג ה״ח מבואר מזה כוונתו בהשגה דלפי מסקנת רב ביבי דקאזיל מיניה מיניה שוב א״צ לאוקים דמאיס בלישה ומשיג על מ״ש רבינו ואם היה על החבל אוכל וכו׳, ועיין ג״כ ברא״ש בשם הראב״ד דמתרץ בזה מה שמקשים על הרי״ף דפסק כרבה ופסק כרב ביבי דב״ק דף י״ח דאוקים כגון דאזיל מיניה והוצרך רב ביבי לתרץ הברייתא דמשמע דחייב אף על החבל ולא ניחא לרב ביבי לאוקים בדמאיס בלישה וא״כ היה פטור גם על הדלי אע״ג דאזלינן בתר מעיקרא מאחר דחטיטת הדלי משונה אא״כ אזיל מיניה והשתא דאתית להכי דקאזיל מיניה גם החבל לאו משונה הוא דהו״ל כפיתא וסלא. ובזה מובן השגת הראב״ד דאי סלקא דעתך דלפי המסקנא קמה אוקימתא דמאיס בלישה א״כ שוב א״צ לאוקים דקאזיל מיניה דכיון דחיטוט החבל אורחא הוא ובתר מעיקרא אזלינן כדרבה שפיר חייב נזק שלם על הדלי אפי׳ לא אזיל מיניה. ובזה מובן תשובת המ״מ דלפי שיטת התוס׳ והרשב״א לפי המסקנא לק״מ מחבל די״ל דאיירי מחבל בלוי דלא שוה מידי ולא איירי הברייתא מנזק החבל.
ולענין הקושיא על הרי״ף ורבנו עיין במלחמות ולח״מ ועיין מה שכתבתי בסמוך.
ומ״ש רבנו והוא שנתגלגל הדלי וכו׳. היינו דאזיל מיניה מיניה, ועיין לח״מ. והנה קושיא זו קשה גם לדרך רבנו דפסק בפ״ז מהל׳ חובל הי״ב כרבה ונפשט דבתר מעיקרא אזלינן וכאן פסק כרב ביבי. ובאמת לק״מ דאע״ג דבדרסה על גבי כלי ונתגלגל אזלינן בתר מעיקרא דההתחלה היא בגופה מ״מ שאני חיטט בחבל ונשבר הדלי דהו״ל צרורות ואינו חייב נזק שלם אא״כ אזיל מיניה מיניה והש״ס רוצה לפשוט בדרך ק״ו דסלקא דעתיה אפי׳ חיטט בחבל כשהדלי מחובר בו אינו צרורות וזה ברור.
היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ואם הי׳ על החבל אוכל ובעת אכילתו פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם.
השגת הראב״ד: לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי עכ״ל.
קודם שניישב השגת הראב״ד עלינו לבאר דברי הרמב״ם במה שהם תמוהים במה שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן כמו שתמה הבעל המאור על הרי״ף שהביא שינוייא דרב ביבי דקא אזיל מיניה מיניה דהא זה צריך אי בתר תבר מנא אזלינן אבל לפי מה דקיי״ל כרבה דמנא תבירא תבר א״כ נפשט בעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן ולא צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, והמ״מ נשמר מזה וכתב מה שאמר והוא שנתגלגל הדלי לכונה שנגעו בגוף הדלי וכן דעת הרשב״א ז״ל וכונתו לתי׳ הרשב״א להקושיא על הרי״ף שכ׳ דהרי״ף לא כתב מיניה מיניה אלא מיניה, והיינו שנגעו בגוף הדלי ובלא זה גם אי בתר מעיקרא אזלינן הוי צרורות.
והרמב״ן במלחמות יישב דברי הרי״ף בדרך אחר דבאמת לא ס״ל כלל דבתר מעיקרא אזלינן, ובשביל שאנו רוצים לבאר הענין נביא כל דבריו בשלימות וז״ל, ויש דרך אחרת בפי׳ זו השמועה בעצמה והוא שנפרש ונאמר דרבה בתר בסוף אזיל והא דקאמר בגמ׳ ותיפשוט לי׳ מדרבה הכי פירושא תפשוט דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס״ד בתר מעיקרא אזיל הול״ל הראשון חייב ואשמעינן רבותא ולא לימא דשני פטור דשני אפי׳ אזלת בתר בסוף פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו אלא ודאי מדאיצטריכא לי׳ פטורא דשני ש״מ דראשון נמי פטור דבתר בסוף אזלינן, וזו קשה לדברי רבינו שלמה ומקצת המפרשים ז״ל שאמרו שמדרבה שמעינן דבתר מעיקרא אזלינן דהא אפי׳ אזלת בתר בסוף פטור שאין לו דמים לזה ומה ישלם וה״נ משמע סוגיא דרבה בזורק תינוק דהא תלמוד הזורק פטור לדברי הכל והשני בין בשור בין באדם חייב מפני שקירב את מיתתו ואי בתר מעיקרא ראשון ליחייב לדברי כולם והשני פטור, ועוד אמר רבה לענין כופר פלוגתא דר׳ ישמעאל בנו של ריב״ב ורבנן ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן האי נמי כמת דמי והאיך משלם אפי׳ לר׳ ישמעאל דאמר דמי מזיק הרי גברא קטילא לגמרי קטל ולא השור בסקילה ולא בעלים משלמים כופר ואעפ״י שקירב מיתתו דכתיב והמית פרט לזה שכבר מת דהא לענין צרורות בתר מעיקרא אזלת לגמרי וכשבור חשיב לי׳, והלכך הזורק הרגו לזה והשני בין שור בין אדם יפטר לדברי הכל וא״ת אפי׳ אזלינן בתר מעיקרא לאו כמת חשבינן לי׳ א״כ בכלי השני למה פטור ע״כ מפני שאין לו דמים הואיל וסופו להשבר אעפ״י שלא נשבר ומפני טעם זה אפי׳ תיזל בתר בסוף נמי שני פטור שהרי אין לו דמים וכדאמרינן דרלבנן דאמרי דמי ניזק פטור שאין לזה דמים אעפ״י שהוא כחו דהא תלמוד לר׳ ישמעאל חייב וכיון שכן היכי שמעינן מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן דילמא לעולם לאו כשבור חשבינן לי׳ דבתר בסוף אזלינן ואעפ״י כן השני פטור שאין לכלי זה דמים אעפ״י שעדיין לא נשבר כמו שכתבתי, ואע״ג דאיכא למימר שלא פטרוהו לדברי האומר דמי ניזק אלא משום דבתר מעיקרא אזלינן לענין ממונא מיהו קטלא שאני אין הדעת נוטה בזה אלא כמו שכתבנו, ואם דעת רבינו ז״ל, יפה פסק דבתר בסוף אזלינן ומש״ה פטור הזורק דאפי׳ גרמא ליכא שהרי לא שברו ולפיכך כתב דקא אזיל מיניה מיניה עכ״ל.
והנה יסוד דבריו דפשוט אצלו דאפי׳ בתר בסוף אזלינן השני פטור מפני שאין לו דמים, וא״א דראית הגמ׳ הוא מהא דהשני פטור ולכן ע״כ להיפוך דהראי׳ מדלא קאמר הראשון חייב מוכח דבתר בסוף אזלינן, והוכיח עוד מהא דזרק תינוק דודאי פטור הראשון, ועוד אמאי אמרינן דאי כופר דמי מזיק חייב דכיון דבתר מעיקרא א״כ כמת הוא חשוב, כמו דאמרינן דהכלי הוא שבור, ועוד מוכיח יותר דהא חזינן דלמ״ד דמי ניזק פטור מפני שאין לו דמים א״כ אי בתר בסוף אזלינן נמי אין לו דמים, ובזה כתב דאולי נאמר דבאמת מה דאמרינן דאי דמי ניזק פטור אין זה בשביל שאינו שוה דמים אלא מפני שאין לו דמים משום דבתר מעיקרא אזלינן ומ״מ זהו דוקא לענין ממונא ולא לענין קטלא אין הדעת נוטה בזה והיינו דלא ניחא להרמב״ן לחלק בדין מענין ממון לענין קטלא ואם אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וע״כ כמת חשבינן לי׳ א״כ ג״כ לענין מיתה אין חייבין עליו ול״ש כופר אפי׳ אי כופר דמי מזיק:
ב)
ונראה לבאר דעת רש״י ושאר הראשונים שמפרשים דהפשיטות מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן, ומקודם נבאר בעיקר חידושו של הרמב״ן דאפי׳ אי בתר בסוף אזלינן מ״מ השני פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו, והנה זה מוכח מכל דברי הרמב״ן כי לא נחת כאן לפטור את השני משום טענת מאי אפסדתיך כיון שסופו להשבר, אלא עיקר דבריו הם דכיון שסופו להשבר אין לו דמים עכשיו אפי׳ בתר בסוף אזלינן ובזה נוכל לומר דזה תלוי במחלוקת הרמב״ם והרא״ש גבי הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנונאה בב״מ דף צ״ט דדעת הרא״ש דאם שברו החבית שלא ביום השוק אפי׳ לא הי׳ לו יין למכור ביום השוק מ״מ אין משלמים אלא דמים שהי׳ שוה בשעת השבירה, אבל מדברי הרמב״ם מוכח דאינו מחלק ואפי׳ בשברו בשאר הימים אם החזירו ביום השוק משלמים כשער יום השוק ומוכח דסובר דמכיון שהיה עתיד למכור ביום השוק השומא הוא כיום השוק וכן מוכח מדברי רש״י שכ׳ אהדרו לי׳ ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק ומוכח דשברו בשאר הימים, והארכתי בזה במקומו, וא״כ לשיטת הרמב״ם ורש״י אין לפטור את השני ששבר בשביל שלא הי׳ שוה הכלי דמים בשעה ששבר, דהא אם הי׳ נופל לארץ ולא נשבר הי׳ אז שוה דמים, ויום השוק של הכלי, פי׳ שעת השומא שלו אינו בשעה שהוא נופל אלא אח״כ כשיהי׳ מונח על הארץ, ורק שנטעון הלא הי׳ ברור שישבר ולא יהי׳ שוה אח״כ דמים, ע״ז נוכל לומר דכיון דאין אנו באין גם לשיטת הרמב״ן לפטור המשבר בטענת מאי אפסדתיך שודאי הי׳ נשבר והטעם נבאר לפנינו, אלא אנו באין בטענה שלא הי׳ שוה דמים, ע״ז אנו אומרים שפיר שאם יצוייר שישאר כלי שלם אז לא איפכת לן מה שאינו שוה עכשיו דמים כי עכשיו אינו שעת השומא.
אכן לבאר אמאי נחייב אותו באמת הא לא הפסידו כלום שודאי הי׳ נשבר נוכל לבאר זה עפ״י ד׳ הגמ׳ בב״מ דף ק״ו על מתניתין דהמקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו דאמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא דא״ל אי הוית זרעית הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו מתיב רב ששת רועה שהי׳ רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא ארי וטרף זאב ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי לימא לו אילו הוית התם הוית מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ומשני משום דא״ל אי הוית חזית לאתרחושי לך ניסא הוי איתרחיש לך ניסא כר׳ חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ודברי הגמ׳ נפלאים דהיכי סבר לחייב את השומר משום דילמא הי׳ מתרחיש לו נס, וע״כ אנו צריכין לומר דכיון דהשומר פשע בשמירת הבהמה שהניח עדרו ובא לעיר ומתחייב בפשיעתו בהיזק הבהמה אפי׳ באונס חייב דקיי״ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ורק דצריך להך חיובא תנאי שיהי׳ אפשר שמחמת הפשיעה בא האונס, ע״ז אנו אומרין דאדרבה השומר צריך לברר שא״א הדבר שהי׳ מציל וכיון שיש מציאות שהי׳ מציל אפי׳ בדרך נס כבר נתחייב מדין פשיעה.
והנה מה שנחייב בשביל שפשע לא נוכל לומר שכבר נתחייב לשלם בשעת הפשיעה דהא כל זמן שלא נזוקה הבהמה לא שייך שיתחייב לשלם ואף שכתבו התוס׳ בכתובות דף ל״ד ע״ב שמשעה שפשע נשתעבדו נכסיו על ההיזק שיארע אח״כ אבל זה ודאי דקודם ההיזק לא שייך לחייבו, וכן זה נמי פשוט בסברא דשומת ההיזק שהשומר צריך לשלם לבעלים הוא כשעת ההיזק ואם הוזלה עד שעת ההיזק יתחייב כשעת ההיזק.
ועכשיו מוכח מסוגיא זו שני היסודות שהזכרנו, הא׳ דאין אנו יכולין לפטור המשבר מטענת מאי אפסדתיך הא הכלי בלא זה הי׳ נשבר דהא חזינן הכא דאפי׳ בשביל פשיעה אנו אומרים דילמא הי׳ מתרחיש נס רק דמשני דאם הי׳ מתרחיש נס הי׳ אפשר גם בלא הרועה, ואם כן גם הכא ודאי נוכל לומר כיון דבתר בסוף אזלינן ועכשיו דיינינן הכלי לשלם, ורק שנפטור אותו בשביל שגם בלא שבירתו הי׳ נשבר ע״ז שפיר נוכל לחייבו דדילמא לא הי׳ נשבר והוא מציאות יותר מצוי מנס דאת הארי ואת הדוב הכה עבדך, והוא עכשיו שבר בידים ועדיף מפשיעה, וממילא מבואר היסוד השני שהזכרנו דאין לפטור את המשבר משום שהכלי לא הי׳ שוה בשעת השבירה דכיון שבארנו דגם גבי שומר אם הוזל הפקדון גם אחר הפשיעה עד שעת ההיזק אינו משלם אלא כשעת ההיזק א״כ תיכף שבא הארי הרי הוזלה הבהמה ואינה שוה כלום בשעה זו, ובביאת הארי הא לא פשע השומר דנימא דעבור זה גופא נתחייב, וע״כ כדברינו דכיון דאנו מחייבין את השומר בשביל הפשיעה והוי כאלו גרם ההיזק ורק דהשומר צריך לפטור את עצמו בזה שהפשיעה לא הי׳ סבה שגם אם לא הלך מהעדר הי׳ נטרפה הבהמה, ע״ז אנו טוענין שמא לא הי׳ נטרפה, ואז אם לא היתה נטרפה היתה שוה דמים אח״כ ולא איכפת לן על שומת ההיזק בשעה שהי׳ הארי בעדר כי אין שעת השומא של הבהמה בעת שהארי בעדר וה״נ אין שעת השומא של הכלי בשעה שנופל אלא בשעה שמגיע לארץ ומה שודאי הי׳ נשבר ע״ז אנו אומרים אפשר לא הי׳ נשבר ועכשיו אנו רואין שהמשבר שברו ודיינינן כמו שהי׳ מגיע לארץ שלם ושפיר מתחייב אי בתר בסוף אזלינן ומדפטור ואמרינן מנא תבירא תבר ע״כ דבתר מעיקרא אזלינן:
ג)
עתה נבוא לראיות הרמב״ן והנה מה שהניח הרמב״ן ליסוד דלא ניחא לי׳ לחלק בין דין מיתה לדין ממון נכונים דבריו אם היינו צריכים לחלק בדיני החיובים והיינו לחלק בין חיוב מיתה לחיוב ממון בזה ודאי דבריו ברורים, אולם נוכל לחלק באופן אחר דמה דאמרינן מנא תבירא תבר ואזלינן בתר מעיקרא היינו דלענין חשיבות אבד הכלי חשיבותו וחשבינן לי׳ כמו שכבר נשבר כיון שבודאי סופו להשבר, אבל בפועל הא באמת אכתי לא נשבר אלא דחשבינן לו כעומד לישבר בודאי, ולכן לענין ממון דבעי דין חשיבות של ממון אמרינן דאבד חשיבותו, ואף שבארנו דלדין שומא אין חסרון כלל מה שעומד לישבר ולא יתנו עכשיו עבורו ממון משום דאינו צריך לשום כמו שהוא שוה עכשיו, אבל אנן לא מטעם דין שומא אתינן עלה אלא מעיקר חשיבותו של הכלי דכיון שהכלי נחשב כבר לשבור אין לחייב דמים עבורו, וזה דוקא לענין דין ממון אבל לענין דין מיתה כיון שעכ״פ בפועל חי הוא לא נוכל לפטור ההורגו ממיתה בשביל שאין לו חשיבות של חי דדין רוצח לא תלי בדין חשיבות חי אלא בפועל אם הוא חי, רק דמ״מ אפשר דדין סופו למות בעצמו פוטר ולכן תלי רבה דין זרק תינוק ובא אחר וקבלו בסייף בפלוגתא דריב״ב ורבנן גבי הכהו עשרה בנ״א בעשר מלקות משום דבסנהדרין דף ע״ח אמרינן בטעמא דפלוגתא דבגוסס בידי שמים כו״ע ל״פ דההורגו חייב בטרפה כו״ע ל״פ דההורגו פטור כי פליגי בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטרפה ומר מדמי לה לגוסס, ואמר בטעמא דמאן דמדמי לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דגוסס לא איתעביד בי׳ מעשה, והא איתעביד בי׳ מעשה ומאן דמדמי לגוסס ולא לטרפה משום דטרפה מחתכי סימנים והא לא מחתכי סימנים והבאור בזה דמאן דפטור סובר דמה דעומד למות זהו גופו פוטר ולא בעי מת ממש ולכן כיון דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן חשיב לי׳ כאילו איתעביד בי׳ מעשה בזה שיהי׳ סופו למות ולכן דין סופו למות פוטר כמו דפטור הורג את הטרפה שעדיין חי הוא וסופו למות, אבל כל זה אי בתר מעיקרא אזלינן אבל אי בתר בסוף אזלינן לא הוי התינוק שנזרק כמו גוסס בידי אדם ולומר דאיתעביד בי׳ מעשה כיון דאין בו דין כלל אפי׳ לענין ממון שלא לחשוב אותו לשלם ואף שנעשה בו מעשה שנזרק אבל כיון דאין אנו דנין עכשיו כלל מה שיהי׳ אח״כ א״כ לא חשיב איתעביד בי׳ מעשה, והסברא ברורה לדעתי עד שאני תמה על הרמב״ן מה שלא זכר כלל לבאר לשיטתו מה דפטור בזרק תינוק אליבא דרבנן.
ועכשיו נוכל לבאר דמה דתלי רבה לענין כופר אם כופר דמי ניזק או דמי מזיק דאינו בשביל דלא שוה דמים עכשיו כמו דסובר הרמב״ן דכבר כתבנו דמטעם דין שומא אין חסרון, שאין עכשיו זמן השומא, אלא דהיינו משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן ולכן אף דלגבי אדם לא אמרינן דהוי כבר מת וכמו שכתבנו ולכן לריב״ב השור בסקילה מ״מ לענין כופר כיון דעכ״פ לענין דין זרק כלי אמרינן דהמשברו פטור משום דיש להכלי דין שבור, ולכן למ״ד כופר דמי ניזק גם האדם אין לו דמים דאף דבפועל חי הוא אבל לענין חשיבות דמים חשיב כמת ולא מטעם דין שומא אלא דאין לו חשיבות חי כמו שאין לכלי חשיבות שלם ולכן שפיר תולה רבה בפלוגתא אי כופר דמי ניזק או דמי מזיק, אבל כל זה דוקא משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן אבל אי הוי סבר בתר תבר מנא אזלינן אז אפי׳ אי כופר דמי ניזק הי׳ חייב בכופר דלא אמרינן דאין לו דמים בשביל דאינו שוה עכשיו בשעה שנפל, וכמו שכתבנו.
ד)
עתה נבוא לדברי הרשב״א שחידש ליישב דברי הרי״ף דאפילו אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן מ״מ זהו דוקא אם דחפו הדלי אבל אם פסקו החבל כיון שלא עשו מעשה בגוף הדלי לכו״ע הוי צרורות, והנה לכאורה באור דברי הרשב״א עפ״י שיטת התוס׳ שמחלקים בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק חץ לא אמרינן בתר מעיקרא, והרשב״א חידש יותר דפסיקת החבל אף דגרם נפילה על הדלי מ״מ כיון שלא נעשה מעשה בגוף הדלי לא אזלינן בתר מעיקרא, ויש להביא ראיה לסברת הרשב״א לפי דעת התוס׳ מהא דפריך בגמרא בב״ק דף קט״ו על הא דתניא דאם אמר על כדי יין שהן משתברות שיהיו תרו״מ על מה שיש לו בתוך ביתו לא אמר כלום, מהא דתניא דמי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו ואמר הרי פירות מע״ש שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו דבריו קיימין, ולשיטת התוס׳ דזרק כלי אמרינן דהוי מנא תבירא, וזרק חץ על הכלי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, א״כ מאי קושיא דכדי יין שהן משתברות הרי הוי כמו זרק כלי שהיין עומד לישפך ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, אבל לדברי הרשב״א דאם לא נעשה מעשה בגוף הכלי לא אמרינן בתר מעיקרא, לכן כדי יין שהן משתברות נמי לא נעשה אכתי מעשה כלל בגוף היין.
אכן כ״ז לשיטת התוספות אבל הרא״ש חולק על דעת התוספות כמו שהוכיח הקצוה״ח סי׳ ש״צ מדהקשה על דין התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י דחייב מדין דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר דאזלינן בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני הכא דגלי קרא ולשיטת התוס׳ לא קשה כלל דהתיזה ברה״ר הוא זרק חץ ולא אזלינן בתר מעיקרא, ומה דהוכיחו התוס׳ דאי נימא דבזרק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א״כ לא משכחת צרורות בזה שפיר כתב הקצוה״ח דמ״מ לא יתבטל בזה דין צרורות דאפילו נימא דתיכף כשזרק נעשה הכלי שנפל אח״כ עליו החץ כמו שבור מ״מ לא הוי בזה גופו אלא כחו דהא עכ״פ לא נגע בגוף הכלי ולכן גבי בהמה חשיבא צרורות, ולפי״ז נמצא דסברת הרשב״א דבפסיקת החבל אפילו אי אזלינן בתר מעיקרא הוי צרורות אינו מוכח דתליא בשיטת התוספות דאפילו אי נימא דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא מ״מ נוכל לומר דהוי צרורות משום דפסיקת החבל לא מיקרי נגע בגוף הדלי, ולכן אף דהוי מנא תבירא מ״מ הוי צרורות, והנה למעלה בהלכה י׳ אות ד׳ בארנו דמגמ׳ דידן מוכח דלא כספיקו של הירושלמי בהיו ב׳ טבלאות זה על גבי זה ודרסה על העליונה ונשברה התחתונה אי הוי צרורות ולגמ׳ דידן מוכח דלא הוי צרורות, וא״כ לכאורה ה״נ גבי חבל שפסק החבל והדלי דבוקה להחבל ה״נ לא היה צריך להיות צרורות אכן אפשר לחלק דהתם עכ״פ עשתה הבהמה מעשה בעליונה ובתחתונה, אבל הכא עשה התרנגול המעשה רק בחבל אלא שממילא נפל הדלי.
והנה תירוץ הרשב״א נוכל לומר רק על דברי הרי״ף אבל בדברי הרמב״ם לכאורה לא יתכנו דבריו דלפי דברי הרשב״א דלא צריך אלא שנגעו בגוף הדלי ולמעט פסיקת החבל אינם מכוונים דברי הרמב״ם שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר דלשון זה משמע שגלגלו עד שנפל ונשבר ולא רק שנגעו בגוף הדלי, אכן גם לצד השני אינו מדוקדק לשונו דאי בעינן שיגלגלו הדלי עד שנשבר ואי לאו הכי הוי צרורות, א״כ למה כתב עד שנפל ונשבר והל״ל עד שנשבר, ובאמת תירוץ הרשב״א בדברי הרי״ף ג״כ אינו מיושב דצריך לומר דנגרוס ברי״ף דקא אזיל מיני׳ ולא כמו בגמרא דקא אזיל מיני׳ מיני׳, ואי אפשר לומר דכונת הרשב״א דגם בגמרא נגרוס כן דהא בגמרא מוכח להדיא דקאי למדחי פשיטות דבתר מעיקרא אזלינן וע״כ דגרסינן דאזיל מיניה מיניה, וא״כ קשה לגרוס ברי״ף אוקימתא חדשה וביחוד דצריך לגרוס דלא כגרסת ספרינו דאיתא ברי״ף דקא אזיל מיני׳ מיני׳.
והרא״ש הביא תירוץ הראב״ד על הרי״ף במה שהביא הא דקא אזיל מיני׳ מיני׳ דהוא כדי ליישב קושיית הגמרא והא חבל משונה וכדי שלא נצטרך להעמיד דמאיס בלישה, והיינו דכיון דהולכין ושותין מן המים ודוחפין את הדלי אורחי׳ הוא ונביא דבריו אח״כ אך בדברי הרמב״ם לא יתכנו דאפילו נימא דלהראב״ד אפשר לגרוס מיני׳ מיני׳ אף דאין צריך אלא שידחפו הדלי בדרך שתייתם ולא עד שישבר מ״מ שייך ע״ז לשון מיני׳ מיני׳ כיון דבדרך שתייתם אינו בדחיפה אחת, אבל הרמב״ם הא כתב להדיא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ומוכח דלא מהני מה שדחפו קצת דרך שתייתם:
ה)
ונראה לבאר דברי הרי״ף והרמב״ם עפ״י תירוץ הרשב״א ושלא נצטרך לגרוס ברי״ף דלא כמו בגמרא, והוא עפי״מ דנאמר דזה ודאי דמה דאמר רבה מנא תבירא תבר הוא דוקא היכי דהוא ודאי שישבר וכמו הא דאמרינן בדף קט״ו לגבי חבית של דבש שנסדקה דאם עקל בית הבד כרוך עליו לא אמרינן מהפקירא קא זכינא, וכן לגבי אנס דאם יכול להציל ע״י הדחק מהני בדיעבד חלול מע״ש ה״נ אם יכול להציל א״א דנימא מנא תבירא תבר ולא יתחייב מי ששברו במקל וע״כ דזרק כלי מיירי באופן דודאי ישבר וא״א להציל, וכן הוא דרך כלי שנזרק מראש הגג שא״א להציל וגבי דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר הא יתכן שאפשר להציל דמכיון שראו אנשים דבכה״ג ע״כ מיירי דאי לא מנא ידעי, וא״כ אפשר דעמדו בסמוך והיו יכולין לעכב ולהציל אלא שלא עיכבו, ומ״מ אפשר דיהי׳ גם בזה אבעיא דרבא דכיון דהכא לבסוף נשבר ע״י גלגול זה אפשר דנאמר דאזלינן בתר מעיקרא לומר דלא הוי צרורות דכבר עשתה הבהמה בגופה כח השבירה ולא הוי כצרורות שלא נגעה בגופה בהכלי אלא בכחה, וא״כ קשה מה מייתי הגמרא מדרבה דהי׳ ודאי שישבר לבעיא דרבא דמצי מיירי אפילו לא הי׳ ודאי והיה אפשר להציל, והנה אי כדעת התוספות דהא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אפשר לומר דסבר הגמרא דאף דהא דרבה ודאי דוקא היכי שהיה ודאי מ״מ נוסף להפרט של ודאי שישבר מוכח דחשבינן שכבר נעשה מעשה בגוף הכלי וכמו דמדמי רבה בזרק תינוק והכהו עשרה בנ״א בעשר מקלות דאמר בגמרא בסנהדרין דרבנן דפטרי מדמי לה לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דאיתעביד ביה מעשה, ובזורק חץ על התינוק ודאי לא היינו מדמין אותו לטרפה, דלא נעשה בו מעשה כלל, ומשום הכי בזרק חץ על כלי נמי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, וכיון שכן סבר הגמרא דאף דבזרק כלי דלבסוף לא נשבר ע״י הזריקה אלא ע״י המקל ודאי צריך שיהי׳ ודאי שישבר, אבל בדרסה על הכלי ונתגלגל כיון שלבסוף נשבר ע״י דריסה זו איכא למיפשט מדרבה דעכ״פ אמרינן שכבר נעשה בו מעשה השבירה והוי גופה, אבל כל זה שייך אי הא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אבל לשיטת הרא״ש דהא דרבא לגבי כלי הוא אפילו בזורק חץ, ואף דהא גבי תינוק הוא ע״כ בזורק התינוק כמו שכתבנו, מ״מ לגבי כלי לפטור מממון שיטת הרא״ש דהוי מנא תבירא אפילו בזורק חץ, א״כ כבר לא תליא דינא דרבה דזורק כלי באם נעשה מעשה בגוף הכלי אלא בדין ודאי שישבר, וא״כ לא שייך לפשוט אבעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן מדרבה.
וצריך לומר דגמרא פריך על בעיא דרבא מדרבה, דרבא סתמא בעי ובכל גווני ומצי מיירי נמי דלא היה עומדין בסמוך ואי אפשר היה להציל את הכלי ולהכי פריך דעכ״פ בכה״ג ליפשוט מדרבה וע״ז משני דבאמת לרבא מיבעיא הך דינא דרבה, וממילא לפי״ז נצטרך לומר דרבא מיבעי לי׳ בשני האופנים והיינו בין אם אי אפשר להציל ויהיה יסוד האבעיא אי אמרינן דהוי מנא תבירא, ואפילו באפשר להציל דודאי לא הוי מנא תבירא מ״מ מיבעי ליה כיון דעכ״פ נשבר מזה הגלגול אפשר דאזלינן בתר מעיקרא:
ו)
ובמה שבארנו יתורץ קושיית הקצוה״ח בסי׳ ש״צ לפי שיטת הרא״ש דבחץ נמי שייך לומר מנא תבירא מהא דאמרינן דבמסכסכת כל הבירה חייב בעל הגמל נזק שלם, ואמאי לא אמרינן דתיכף כשהתחיל להבעיר ונעשה בזה דין חיציו ואינו חייב אלא חצי נזק והנה הקצוה״ח סובב שם כל דבריו דבאש נמי שייך מנא תבירא תבר, אך לפי דברינו פשוט דבאש ודאי לא שייך מנא תבירא אפילו אם נימא דבחץ נמי שייך מנא תבירא ומשום דלאו ברי היזקא ואפשר לכבות האש ובודאי א״א לומר דאם תפרוץ אש בעיר ובא אחד והזיק באותה שעה יהי׳ פטור, והיינו משום דאינו ודאי אבוד ודאי לא אמרינן מנא תבירא תבר וכנ״ל.
ומה שהקשה הקצוה״ח בהא דמבואר בחו״מ סימן תי״ח דאם עשה האחד אש ובא השני והוסיף אם יש במה שעשה הראשון שתגיע למקום ההיזק הראשון חייב ומשמע דהשני פטור וכיון דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, וא״כ ה״נ ליחייבו שניהם דהא עתה נעשה היזק מאש של שניהם, והקצוה״ח רוצה להוכיח מזה דבחץ נמי בתר מעיקרא אזלינן ולכן השני פטור, אכן לדברינו דבאש לא אמרינן בתר מעיקרא כיון דההיזק אינו ברור, א״כ יקשה קושיית הקצוה״ח, אכן לפי״מ שנתבאר בהלכה י״ז דדין אשו משום חציו אינו כמו חץ ממש ועיקר דין אש הוא משום ממונו והיינו עושה המזיק שמתחייב עליו מגדר ממונו, אלא שחייבה התורה עליו כמו שהזיק בחציו, וא״כ מקודם צריכין אנו לחקור מי הוא הבעלים של האש ואח״כ נחייב אותו בדין חציו, ואף דמצינו דהיכי דכלו לו חציו חייב משום ממונו והיינו דהיכי דכלו לו חציו דא״א שיתחייב בגדר זורק חץ מ״מ נשאר חיוב ממונו, אבל מ״מ נוכל לומר שפיר דהיכי דא״א לחייבו משום ממונו והיינו דיש בעלים אחר שהוא קודם על המזיק א״א לחייבו גם משום חציו ולכן כיון דהראשון עשה אש שיכולה להגיע למקום הנזק ולכן אין שם השני על המזיק כי הראשון גמר כל המזיק וכמו שכתבו בתוספות בדף י׳ ע״ב בד״ה מאי קאי עביד, וז״ל, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י׳ ובא אחר והשלימו לי״א, והטור שכתב ובא אחר והוסיף צ״ל דבכה״ג מיירי דדבריו הם עפ״י דברי התוספות, אבל אם האחד עשה אש גדולה ובא השני והוסיף אצלו עוד אש גדולה באופן שהשני יכול ג״כ לילך אז ודאי חייב גם השני וכמו חופר בור י׳ ובא אחר והשלימו לכ׳, וכן כתב הרשב״א דבכה״ג חייב, אכן לפימש״כ דהטור מיירי בכה״ג לא נצרך למה שכתבנו משום דאשו משום חציו אינו חציו ממש, אלא דכיון דמי שהוסיף האש לא היה יכול האש שלו לילך ולהזיק ורק שהלכה בצירוף האש הגדול א״כ גם מתורת מזיק אינו חייב דהוי רק מסייע והוי כמו שאחד יזרוק אבן גדול והשני יזרוק אבן קטן דמצטרף עם האבן הגדול וההכאה יותר חזקה מ״מ כיון דבאבן שלו לא הי׳ גורם מיתה והאבן הגדול היה גורם בעצמו מיתה ודאי דהשני פטור, והוי רק מסייע שאין בו ממש:
ז)
והנה בהא דתרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי דבעי הגמרא למיפשט מינה דבתר מעיקרא אזלינן אי נפרש הברייתא כפשטה דע״י פסיקת החבל נפל הדלי נוכל להעמיד דהיינו דומיא דזרק כלי שהדלי היה תלוי באויר בחבל וכיון שנפסק החבל נפל הדלי בהכרח וא״א להציל, והגמרא הוי סבר דפסיקת החבל הוי מעשה בגוף הדלי, אבל לפי מה דמשני רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני׳ מיני׳ נמצא דנפילת הדלי לא היה ע״י פסיקת החבל אלא ע״כ דחיפת התרנגולים שדחפו את הדלי וא״כ ע״כ שהדלי לא היה תלוי באויר דאם היה תלוי באויר לא עבדי התרנגולים כלל כיון שממילא נופל בפסיקת החבל וע״כ שהדלי היה מונח על איזה מקום ורק שגם היה קשור בחבל אבל בפסיקת החבל לבד לא היה נופל, וא״כ כבר אינו מוכח כלל היכי הוי אי באופן דאפשר להציל או באופן דאי אפשר להציל.
ולפי מה שביארנו לשיטת הרא״ש בעיא דרבא דהיא בכל גווני א״כ להלכה דקיי״ל כרבה יהיה חילוק דאם כשדרסה אי אפשר להציל ודאי אזלינן בתר מעיקרא, ואם אפשר להציל לא ידעינן מפשיטותא דרבה כלום אלא דמ״מ אפשר דאזלינן גם בזה בתר מעיקרא, ולכן לשיטת הרא״ש שפיר סובר הרי״ף דרב ביבי בר אביי דאתא לאוקמי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין דקא אזיל מיני׳ מיני׳ ע״כ בודאי לא פליג על רבה וכיון דלרבה פשיטא לי׳ לא הוי צריך לאוקמי דקא אזיל מיני׳ מיני׳, וע״כ מוכח מדרב ביבי סברת הרשב״א דפסיקת החבל לא הוי כמו שנגעו בגוף הדלי, ולכן אפילו לרבה הוי צרורות, ולכן מוכרח רב ביבי לשנויי דקא אזיל מיני׳ מיני׳ אלא דהוי מצי לשנויי דקא אזיל מיני׳ וכדברי הרשב״א שנגעו בגוף הדלי, אולם כבר כתבנו דכיון דצריך לתרוצי שדחפו את הדלי א״כ ע״כ לא היה תלוי באויר אלא היה מונח על איזה מקום ומכיון שכן כבר אינו מוכרח דאי אפשר להציל, איברא דלפי״מ שכתבנו דאבעיא דרבא דהוא בסתמא ע״כ בעי בכל גווני א״כ היכי דאפשר להציל נמי הוי בעיא כיון דלבסוף נשבר מדחיפה זו, ובזה אנו צריכין לומר דלהכי אמר רב ביבי דקא אזיל מיני׳ מיני׳ שלא למיפשט בעיא דרבא, מ״מ סובר הרי״ף דכיון דרב ביבי הכי אוקמה לברייתא נקטינן לדינא לפשיטות דהיכי דאפשר להציל דליכא למיתי עלה מדין מנא תבירא תבר לא אמרינן בתר מעיקרא לגבי צרורות אף שלבסוף נשבר מגלגול זה וזהו דכתב הרי״ף מימרא דרב ביבי בסתמא.
ונמצא דלא צריך להגיה ברי״ף ולגרוס רק פעם אחד מיני׳ ובאמת צריך לשנויי דקא אזיל מיני׳ מיני׳ משום דלא שייך לדינא דרבה אם אפשר להציל, ואף דהיה אפשר להעמיד באי אפשר להציל, זהו אוקימתא ארוכה ובקושי אפשר לברר אם אפשר להציל או לא וכיון דהוצרך ע״כ לאוקמא דקא אזיל מיני׳ וכדברי הרשב״א, לכן אוקמא דקא אזיל מיני׳ מיני׳. ועכשיו מבואר דברי הרמב״ם דבדיוק כתב לשונו דבעיקר כתב כדברי הרי״ף דקא אזיל מיני׳ מיני׳, אלא דמ״מ השמיענו בדבריו דלא צריך מיני׳ מיני׳ אלא עד שעת הנפילה והיינו לאפוקי שדחפו פעם אחת עד שנתגלגל דבזה פטור משום דיתכן דאפשר להציל, אבל מכיון שנפל והיינו דומיא דהא דרבה דכבר הוי ודאי שישבר כבר חייב, ולכן לא צריך מיני׳ מיני׳ אלא כל שעת הגלגול ולכן כתב עד שנפל ונשבר, ומבואר לשון הרמב״ם אל נכון:
ח)
ועוד אפשר ליישב באופן אחר דהגמרא דתלה בעיא דרבא בהא דרבה באמת סבר ע״כ דהא דרבה הוא דוקא בזרק כלי כשיטת התוספות, וכמש״כ באות ה׳ קודם ד״ה וצריך לומר אבל מרב ביבי דמשני דקא אזיל מיני׳ מיני׳ דע״כ לא פליג על רבה וכמש״כ, מוכח דבאמת הא דרבה אפילו בזורק חץ וכשיטת הרא״ש ולא בעינן איתעביד ביה מעשה אלא העיקר אם הוא ודאי לישבר, ולכן אפי׳ אליבא דרבה צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, ולפי מה שכתבנו דהא דכתב הרשב״א דפסיקת החבל לא הוי כמעשה בגוף הכלי דאינו דוקא לשיטת התוס׳ אלא דהוא משום דגבי צרורות אפילו נאמר דנעשה הדלי מנא תבירא תיכף בפסיקת החבל מ״מ כיון דלא נגעו בגוף הדלי הוי צרורות, וא״כ יקשה במה דפריך בגמרא בדף קט״ו מהא דאנס כנגדו על כדי יין ושמן שנשברו דהא בכדי יין הוי כזרק כלי דאמרינן דהוי מנא תבירא ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, ומוכח דאין נ״מ בין זרק כלי לזרק חץ ואף דבאנס עומד מסתבר דלא הוי מנא תבירא אבל עכ״פ מהני לענין זה דלא הוי ברשותו לענין הפרשת תרו״מ.
וא״כ שפיר נוכל לומר דלהלכה נימא דהא דרבה הוא אפי׳ בזורק חץ וא״כ לא הוי דוקא באיתעביד בי׳ מעשה, וכל עיקר תליא בודאי שישבר ובהא אבעיא דרבא דאינו ודאי שישבר דלא הוי מנא תבירא אפשר אזלינן בתר מעיקרא אף דלבסוף נשבר מגלגול זה וכמו שכתבנו, וכיון דרב ביבי הכי אוקמא נקטינן לשיטת הרי״ף והרמב״ם לפשיטות דלא אזלינן בתר מעיקרא גבי גלגול וכמש״כ:
ט)
אכן כל זה ביארנו לשיטת הרא״ש אולם לשיטת התוספות אינו מיושב דעת הרי״ף והרמב״ם ונראה דגם לשיטת התוס׳ אפשר ליישב דכיון דרב ביבי דאוקים לברייתא דקא אזיל מיני׳ מיניה בודאי לא אתא למיפלג על רבה דהלכתא כוותי׳, ולכן ע״כ דרב ביבי באמת פליג על סברת הגמרא מעיקרא דסבר דאפשר למפשט מדרבה דאיירי ע״כ בודאי שישבר להא דרבא דאינו ודאי שישבר, משום דמדרבה שמעינן עכ״פ דאיתעביד ביה מעשה, ורב ביבי סבר דסברא דאיתעביד ביה מעשה לא מהני אלא בודאי שישבר אבל באינו ודאי שישבר לא מיקרי כלל איתעביד ביה מעשה, וא״כ שפיר מיושב כמו שכתבנו דלסברת הרשב״א דפסיקת החבל לא מיקרי מעשה בדלי וע״כ דקא אזיל מיניה והיינו שדחפו את הדלי וע״כ שהדלי לא היה תלוי באויר וא״כ לא היה ודאי שישבר, ולכן הוצרך לשנויי דקא אזיל מיניה מיניה וכמו שכתבנו.
ובמה שבארנו יתבארו דברי הר״ח ז״ל שכתב בפירושו הנדפס בש״ס דאבעיא דרבא לא איפשטא ודינה כדין תיקו, ומימרא דרבה הביא בסוף כיצד הרגל בסתמא ומשמע דהכי הלכתא דהא דרכו לפסוק הלכה בכל פלוגתא דאמוראי והיה לו לומר דהא דרבה לאו הלכתא דקיי״ל כאבעיא דרבא, ועוד דמסתבר סברא דהרא״ש ז״ל דאין ספיקו דרבא מוציא מידי ודאי דרבה, וא״כ אמאי פסק דבעיא דרבא דינה כדין תיקו, אכן לפי מה שכתבנו מיושב שפיר דמדרב ביבי שמעינן דאידחי לה סברת הגמרא דמעיקרא דבעיא דרבא תליא בהא דרבה, אלא דאע״ג דקיי״ל כרבה היינו בודאי שישבר אבל בעיא דרבא דאפשר להציל אפשר דלא אזלינן בתר מעיקרא.
אלא דבזה חולקים הרי״ף והרמב״ם עם הר״ח דהר״ח סובר דמרב ביבי לא ידעינן אלא דלא תליא בהא דרבה אבל מ״מ בעיא דרבא לא איפשטא ורב ביבי אתא רק למדחי דלא נפשוט בעיא דרבא, והרי״ף והרמב״ם סוברים דכיון דמוקים רב ביבי לברייתא הכי, ש״מ דהכי ס״ל דהיכי דאינו ודאי שישבר לא אזלינן בתר מעיקרא ולכן הביאו בפשיטות שינויא דרב ביבי ולא הביאו בעיא דרבא כלל, ומיושבים דברי הרמב״ם בין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרא״ש וכמו שנתבאר:
י)
אחרי שבארנו דעת הרמב״ם במה שכתב הא דקא אזיל מיניה מיניה עלינו לבאר דבריו במה שכתב ואם היה על החבל אוכל ובשעת אכילתן פסקו החבל משלם גם על החבל נזק שלם, והראב״ד השיג וכתב דהא דמקשה והא חבל משונה אגופה דברייתא קא מקשה והיינו דלא דוקא על היזק החבל צריך לתירוצא דמאיס בלישא אלא גם על היזק הדלי, וכתב המ״מ דהרמב״ם סובר כמו שפירשו התוספות והרשב״א דקושיית הגמרא דוקא כי משני אחבל משום דאי אמרת בשלמא אדלי מצי מיירי בחבל בלוי שבחטיטה מועטת יפסק אבל אי מיירי אחבל ע״כ מיירי בחבל חזק ואין דרכו ליפסק בחטיטה מועטת ולזה פריך והא משונה הוא והמ״מ רוצה ליישב בזה דעת הרמב״ם ובאמת דעת הרמב״ם לא יתיישב בזה כלל, דבשלמא על הברייתא אפשר לאוקמי באוקימתא דמיירי בחבל בלוי, אבל הרמב״ם לא אפשר לאוקמי דבריו באוקימתא ולצדדין ובודאי מוכח דעל אותו החבל שלחייב בעד נזק החבל נזק שלם צריך דוקא מאוס בלישה מ״מ גבי אותו החבל על היזק הדלי אינו צריך מאיס בלישה, ובכל אופן משלמין נזק שלם.
אכן עד שנצטרך למצוא יישוב על דברי הרמב״ם מהשגת הראב״ד יש מקודם ליישב דברי הראב״ד בהשגתו דברא״ש הביא מה שכתב הראב״ד בפירושיו ליישב מה דהביא הרי״ף הא דקא אזיל מיני׳ מיני׳ אף דקיי״ל כרבה דהוא כדי ליישב קושית הגמרא והא חבל משונה, והיינו דכיון דאזיל מיני׳ שרוצה לשתות מן הכלי אע״ג דלגבי חבל משונה הוא לגבי שבירת הכלי הא אורחי׳ היא ומשלם נזק שלם, אבל אי לא אזיל מיני׳ לא היה משלם אלא חצי נזק אף דבתר מעיקרא אזלינן כיון דנפסק ע״י חטיטת החבל דמשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיני׳ אפילו על החבל משלם נזק שלם דכיון דאורחי׳ למשתי מן הדלי אורחי׳ נמי למחטט בחבל כדאמרינן גבי נהמא וסלא, ע״כ ד׳ הראב״ד ברא״ש, והראב״ד בעל הפירושים הוא הראב״ד בעל ההשגות כמו דמוכח מדברי המ״מ בפרק ג׳ הלכה י״ב שכתב שחזר בו בפירושי׳ מן ההשגה שם וא״כ אינו מובן מה שהשיג הראב״ד דהא לפי פירושו הראשון הוא ממש כמו שפסק הרמב״ם דהא דמאיס בלישה אינו צריך אלא לתשלומי החבל, ואמת שגם לפי דבריו בפירושו קושיית הגמרא היא אגופא דברייתא, דהא קושיית הגמרא הוא קודם שהעמיד דאזיל מיני׳, אבל עכ״פ דברי הרמב״ם הם נכונים וברורים לפי פירושו, ואין לומר דקושיית הראב״ד דכיון דנימא כתירוצו דהא דהעמיד הרי״ף דקא אזיל מיני׳ הוא ליישב קושיית הגמרא והא משונה הוא, וא״כ היכי דמאיס בלישא לא צריך להא דקא אזיל מיני׳ וברמב״ם משמע דזה אינו שייך לזה, והא דאם היה על החבל אוכל אינו מועיל אלא לתשלומי החבל ולא לתשלומי הדלי ולעולם צריך להא דקא אזיל מיני׳, דא״א לומר כן דדבר זה לא שייך כלל לכוין בדבריו שכתב דהא דפריך והא חבל משונה אגופא דברייתא קא מקשי דלא שייך זה להא דבתר מעיקרא אזלינן ואם כונתו היה כן היה לו להזכיר דהא קיי״ל בתר מעיקרא אזלינן, וגם אין לומר דדעתו בהשגות היה כתי׳ השני בפירושיו דכיון דאזיל מיני׳ גם על החבל משלם נזק שלם גם בלא מאיס בלישה דגם קושיא זו אינו בדבריו דאגופה דברייתא קא מקשי וזהו סברא בנוגע לתירץ הגמרא דמהני גם אחבל, אבל ממה שהקשה מוכח דכונתו להיפוך דגם אדלי צריך מאיס בלישה דאפילו אם סובר דכיון דמהני הא דקא אזיל מיני׳ אדלי מהני גם אחבל אבל עכ״פ לא שייך זה להוכיח מהא דמגופה דברייתא קא מקשי ע״כ נראה דסובר בהשגותיו דלא כמו דסובר בפירושיו או אפילו אין כאן חזרה ובפירושיו יישב כן דברי הרי״ף אבל בדעת הרמב״ם סובר דא״א ליישב כן, דכל סברתו בתירוצו הוא דכיון דאוקימנא דקא אזיל מיני׳ וכיון דזה אורחי׳ א״כ מה איכפת לן דפסיקת החבל היה על ידי שינוי ובודאי משלמים אדלי נזק שלם, אבל באמת זה תליא במחלוקת הרא״ש ורש״י גבי סתם דלתות חתורות דפירש״י דאי לאו סתם דלתות חתורות הוי משונה ומוכח דמה דהי׳ משונה בחתירה פוטר מה שעשה הכלב אח״כ שלקח החררה והלך עם החררה אל הגדיש, והרא״ש בסי׳ ג׳ חלק על רש״י וסובר דהא דאמרינן כלבא דאכל אימרי משונה הוא היינו רק לענין פחת שפחתו מיתה אבל על הנבלה משלם נזק שלם, וה״נ על אכילת החררה והליכתו בגדיש לא הוי משונה, ולכן פירש הרא״ש כפירש התוספות דהוא מטעם אונס ואונס פוטר גם מה שיעשה אח״כ כיון דבלא האונס לא היה עושה, והיש״ש חלק על הרא״ש והאריך בזה ואיברא דראיתו דא״כ מה פריך בגמרא דף ט״ז אשמואל מברייתא דחיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם והוצרך לדחוק שטרפה להניח אמאי לא משני דמשלם נזק שלם אבשר אינה ראיה מוכרחת דמשמע לגמרא דמשלם נזק שלם קאי גם אטרפה בהמה. אכן בעיקר הדברים נכונים דברי היש״ש דפשטי׳ דגמ׳ דכלבא דאכל אימרי משמע דעל האכילה משלם חצי נזק, וכן מלשון הרמב״ם שסתם וכתב דכלב שאכל כבשים גדולים ה״ז שינוי ומשלם חצי נזק ודאי מוכח כפשטי׳ דאינו משלם על האכילה אלא חצי נזק, ובהא דסתם דלתות חתורות פי׳ בר״ח ג״כ כמו פי׳ רש״י דאילא״ה הוי שינוי וכיון דסוברים הני רבואתא דבזה דשתחלת המעשה שבלעדה אי אפשר הי׳ להזיק הי׳ בשינוי גם המעשה שאח״כ שיצאה ממנה ההיזק אף שהי׳ כי אורחי׳ נחשב הכל שינוי וא״כ ה״נ לא מהני מה דדחיפת הדלי הי׳ כי אורחי׳ כיון דפסיקת החבל הי׳ ע״י שינוי הוי הכל שינוי ומשלם גם על הדלי חצי נזק זהו באור דעת הראב״ד בהשגות:
יא)
ובדעת הרמב״ם נראה דצריך לחלק בין כלבא דאכל אימרי דהתם הוא מעשה אחת ועיקר מה דהתחיל להמית האימרי הי׳ בשביל אכילה וע״י אכילה המית אותם כדמשמע בלשון דאכל, ולכן אף שבודאי אח״כ כשנעשה כבר נבלה אין בזה שינוי ודרכו של כלב לאכול נבלות מ״מ חשבינן הכל למעשה אחת, אבל הכא התרנגולים שחטטו בחבל הדלי לא אמרינן דכיוונו שיפול הדלי וישתו ממנו ובפרט לפי מה שכתב הראב״ד בתי׳ ב׳ שהביא הרא״ש דאם שתו אח״כ מן הדלי הוי אורחי׳ גם בפסיקת החבל אף דיש לפקפק במה שדומה זה לנהמא וסלא, אבל עכ״פ בפשיטו י״ל דלא מיירי בהכי ומי לא עסקינן שיכלו גם בלא זה לשתות מן הדלי כמו שיכלו לחטט בחבל דהם שני מעשים מתחלה חטטו בחבל ואח״כ כשנפל הדלי הלכו ודחפוהו בדרך הלוכם, ולכן בזה לא אמרינן דכיון שסיבת ההיזק הי׳ ע״י שינוי הוי הכל שינוי, ודוקא בכלבא דאכל אימרי דהוא מעשה אחת וגם תחלת כונת המיתה הי׳ ע״מ לאכלם לכן נחשב הכל שינוי.
אכן במה דסוברים רש״י והר״ח ז״ל דאם לא הוי אמרינן סתם דלתות חתורות הוי אמרינן דהוא משונה אינו מיושב כ״כ אף דהתם חתירת הכלב הי׳ מעיקרו כדי להכנס בבית ולמצוא לאכול וחתר ומצא החררה ונוכל לומר שהוא מעשה אחת כמו בהא דכלבא דאכל אימרי, מ״מ אינו מבורר דדמי לכלבא דאכל אימרי, ונראה דנוכל לבאר בפשיטות יותר דמה דהוצרך הגמ׳ לומר דסתם דלתות חתורות אינו בשביל שרפת הגדיש שהי׳ אח״כ שנטל החררה והלך לגדיש אלא דהוכחת הגמ׳ הוא מדמחייב אחררה, וכן פירש״י להדיא בד״ה ז״א אכן בפיר״ח משמע כפי׳ התוס׳ דהראי׳ הוא מגחלת והיינו דאף אם נימא דנטילת החררה הוא מילתא אחריתא אבל עיקר הכניסה לרה״י הי׳ ע״י שינוי וחזינן בהא דנפל הלגינה דפטור אפי׳ אכלה כל היום ואפי׳ יצתה וחזרה כיון שלא ידעו הבעלים ואיברא דהתם הוי אונס ובאונס כו״ע מודו דהא גבי חתירה אם הוא אונס גם הרא״ש מודה דפטור על כל מה שיהי׳ אח״כ אבל באמת אין הטעם כן דהא כתבו הראשונים הראב״ד והרשב״א דאפי׳ אם הבעלים רואין שהולכת ואוכלת מ״מ פטורים, ואף דכ׳ הראב״ד בלשונו משמיא הוא דקנסוהו אבל בודאי אינו עיקר הטעם ובאמת טעמא בעי דאם נימא דפטורא דבעלים הוא משום אונס איזה אונס יש היכי דהבעלים רואים ולכן בארתי בפ״ג הלכה י״ב דהוא משום דין ושילח משום דאמרינן דלהכי סגי לי׳ בשן ורגל בשמירה פחותה משום דבעינן עד דעביד כעין ושילח, ונמצא דאין אנו מחייבין אלא היכי שנכנס לרשות הניזק בחיוב ובפשיעה, וא״כ כלב זה שחתר כיון דאין אנו יכולין לחייב הבעלים על כניסתו לרה״נ בדרך שן ורגל אלא בשינוי לכן לא נוכל לחייבם על אכילת החררה, ואף שהחררה אכל בגדיש דבעל החררה וזהו כבר הליכה אחרת לרה״נ אבל כבר כתב המ״מ לקמן בפ״ג הלכה ד׳ דבעי לקיחה ואכילה ברה״נ והיינו בחיוב של רה״נ, וא״כ כאן דעל לקיחת החררה לא נוכל לחייב הבעלים בשביל שהכניסה לרה״נ הי׳ בשינוי לא מהני מה שאכל הכלב אח״כ החררה בגדיש ומיושבים דברי הרמב״ם אפי׳ אם יסבור כרש״י ור״ח ז״ל גבי סתם דלתות חתורות דאם לא הי׳ סתם דלתות חתורות הוי שינוי, דמ״מ לא קשה אהאי דינא דהכא שהם שני מעשים לגמרי ולכן אף דפסיקת החבל הוי שינוי אבל דחיפת הדלי הוי כי אורחי׳ וכנ״ל אבל בהא דכלב וחררה יפרש כפירש״י דראיית הגמ׳ דסתם דלתות חתורות הוא משום חררה וכנ״ל והראב״ד מפרש בש״מ להדיא דהוא משום משונה וראיית הגמ׳ מגחלת וא״כ לשיטתו שפיר סובר דאפי׳ בכה״ג הוי שינוי על מעשה שאח״כ:
היו מחטטין וכו׳ – בבא קמא יז,ב:
תנו רבנן: תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם. בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מהו? בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו? תפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל – פטור, (דאמרינן ליה) [מאי טעמא]⁠1: מנא תבירא תבר! לרבה פשיטא ליה, לרבא מבעיא ליה. תא שמע: הידוס אינו מועד; ויש אומרים, הרי זה מועד. הידוס סלקא דעתך? אלא לאו הידוס והתיז, ובהא קמפלגי, דמר סבר בתר מעיקרא אזלינן, ומר סבר בתר תבר מנא אזלינן! לא, בהתיז צרורות, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי. תא שמע: תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם. שמע מינה: בתר מעיקרא אזלינן! תרגמא אחבל. והא חבל – משונה הוא! דמאוס בלישה. והא נשבר דלי קתני! אלא סומכוס היא דאמר, צרורות – נזק שלם משלם. אי סומכוס, אימא סיפא: ניתז ממנו שבר ונפל על כלי אחר ושברה – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק; ואי סומכוס, מי אית ליה חצי נזק? וכי תימא, שאני ליה לסומכוס בין נזק כחו לכח כחו, ואלא הא דבעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לאו ככחו דמי? תפשוט ליה דלאו ככחו דמי? אלא לאו רבנן היא, שמע מינה: בתר מעיקרא אזלינן! אמר רב ביבי בר אביי: דקאזיל מיניה מיניה.
רי״ף בבא קמא (רמז לב): תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם, והוא דקא אזיל מיניה ומיניה.
הקשו הראשונים על הרי״ף ורבינו: מצד אחד פסקו את הדין של רבה לגבי זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל – הזורק חייב (רי״ף בבא קמא רמז מט; הלכות חובל ומזיק ז,יב), מכך משמע שפסקו ״בתר מעיקרא אזלינן״. ומצד שני פסקו כאן לענין חטיטת חבל דלי את האוקימתא של רב ביבי בר אביי: ״דקאזיל מיניה [ו]⁠מיניה2״, שלכאורה באה לדחות את פשיטת הבעיא מהמשנה, ואם כן משמע שבתר תבר מנא אזלינן.
עד שננסה לתרץ קושיות על פסקו של רבינו, נעיין תחילה בסוגיא שיש בה פנים הטעונים ביאור. הגמרא מנסה לפשוט את בעייתו של רבא: ״בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הוא?⁠״ לשם כך מביאה את הברייתא ״תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם״, ורוצה להסיק: ״שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן״. ברם מהו המקרה שבו הסתפק רבא? ״דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר – מהו?⁠״ מהו הדמיון בין מקרה זה לתרנגולין מחטטין בחבל?
בהמה שדרסה על הכלי ולא שברתו – מכח הדריסה נזרק הכלי ונתגלגל למקום אחר, ושם נשבר בהכרח, כלומר המגע הישיר בין רגלה של הבהמה לכלי הוא שהעיף את הכלי באופן שודאי יישבר, אע״פ שהנזק נעשה מאוחר יותר במקום אחר. לפיכך נסתפק רבא שמא ״גופיה הוא״. אבל על מה מדובר בחבל הקשור בדלי? בהוה אמינא כנראה סברה הגמרא שמדובר בדלי הקשור בחבל ותלוי על פי הבור, התרנגולים חטטו בחבל ונפסק החבל, וממילא נפל הדלי לתוך הבור ונשבר. כלומר, החבל והדלי נידונים כיחידה אחת, ופעולת התרנגולים על החבל פועלת ממילא גם על הדלי (השווה הלכות שבת י,א ומה שביארתי שם ד״ה ואינן שלקיימה). המקשן מנסה לדחות את הראיה ואת הפירוש, והוא מציע: ״תרגמא אחבל״ – כלומר, הברייתא מחייבת לשלם נזק שלם רק עבור החבל בלבד. זאת אומרת, המקשן מציע שיש לדון על החבל והדלי לא כחפץ אחד אלא כשתי יחידות נפרדות. ואמנם אחרי דיון מסיקה הגמרא על פי הסיפא של הברייתא שאין לפרש שמדובר על תשלום על החבל בלבד, אלא שבכל זאת אמר רב ביבי בר אביי שצריך להעמיד את הברייתא באופן מסוים: ״דקאזיל מיניה ומיניה״. לכאורה יש לתמוה: איך ניתן להעמיד אוקימתא שרירותית, ויהא פירושה מה שיהא, כאשר אין לשון הברייתא מורה על כך כלל? אמנם בעצם זאת היא קושיית הראשונים על רבינו: למה לא פירש ברייתא זו כפי הנראה מפשט הסוגיא שברייתא זו כדעת האומר בתר מעיקרא אזלינן, ולמה הלך אחרי העמדה דחוקה של רב ביבי בר אביי בעת שאין לכאורה שום הכרח להעמדה זו? אולם קושיא זו יש להקשות על הגמרא עצמה! מה לוחץ אותה לשינויי דחיקי?
הרואה יראה שיש הבדל גדול בין המקרה שדן עליו רבא לבין המקרה של חבל ודלי לפי ההבנה הראשונית של הגמרא. אם התרנגולים פסקו את החבל, נפילת הדלי לתוך הבור ושבירתו מתרחשות בגלל כובד הדלי ולא מכוחם של התרנגולים. כל זמן שהחבל שלם, הרי הוא מונע מן הדלי ליפול, אבל כאשר התרנגולים מחטטים במקצת החבל, כובד הדלי הוא שקורע את הסיבים הנשארים והדלי נופל ובודאי יישבר. נמצא שהתרנגולים הסירו את המונע, אבל לא הם זרקו את הדלי, ואפילו לא את כל סיבי החבל פסקו הם (השווה סנהדרין עז,ב בעניין בידקא דמיא, ולפנינו הלכות רוצח ג,יג). שמא מקרה כזה יש לדונו מדין צרורות וישלם רק חצי נזק בלבד. מעתה, למה מחייבת הברייתא נזק שלם על הדלי? קושי זה בא רב ביבי בר אביי לתרץ. הוא מציע שמדובר בדלי הקשור בחבל אבל אין הדלי תלוי מעל פי הבור אלא הדלי מונח בצד הבור על קרקע שטוחה, וכאשר באים לדלות מן הבור מגביהים את הדלי ממקומו ומשלשלים אותו בחבל לתוך הבור. ״היו מחטטין ונפסק החבל״ – עדיין אין בכך לגרום לדלי להתגלגל ויתכן שיישאר מונח שם, אלא מדובר שהדלי ״קאזיל מיניה ומיניה״ כלומר, גם בשל הדלי אבל גם בשל התרנגול, וראה ששינה רבינו במתק לשונו מלשון הגמרא ונקט רק: ״היו מחטטין״ והשמיט ״בחבל דלי״3, כדי להמשיך ולפרש: ״שנתגלגל הדלי מחמתן (של התרנגולין) עד שנפל ונשבר״ – כלומר, הדלי נדחף על ידי התרנגולים (השווה לקמן י,י: ״ומת מחמת חכוכו״), אע״פ שגם כובדו של הדלי תורם, ונתגלגל עד שבהכרח נפל ונשבר, ונקט כלשון התוספתא בבא קמא ב,א: ״... נפל ונשבר משלם נזק שלם״4. נמצא שהתרנגולין הם שדחפו את הדלי בגופם, אשר על כן ״משלמין נזק שלם״. מעתה אין האוקימתא של רב ביבי בר אביי לא רחוקה ולא דחוקה, אלא מתבקשת על פי סברה.
וראה שציור המקרה מעין זה מבואר בפירוש רבינו חננאל ז״ל אע״פ ששיטתו שונה:
תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם. ואוקימנא דמאוס בלישה דלאו משונה, ובדלי פשיט רב ביבי דקאזיל מיניה [ו]⁠מיניה, פירוש מיניה דדלי, כי התרנגול מנקר בלישה שבחבל ומגלגל הדלי עמו והקישו לאבן ונשבר הדלי, ונפסק החבל בחיטוטו, כהאי גוונא משלם נזק שלם דהכי ודאי בגופם הזיקו את הדלי ולא בכוחם, אבל אם נפסק החבל שלא מחמת חיטוטו ונפל הדלי ונשבר זה דין צרורות הוא וחצי נזק הוא דמשלם. ואמרינן כי האי גוונא כגון דקאזיל מיניה מיניה בעבודה זרה פרק ר׳ ישמעאל (סא,א), ובין בזה בין בזה אחד הוא. ובעיא דרבא לא איפשיטא ודינא כדין תיקו.
ראה שהר״ח פירש לא רק שהתרנגול דחף את הדלי וגלגלו אלא גם הקישו לאבן, ובכך מתחייב ״דהכי ודאי בגופם הזיקו את הדלי״, ובכך אין הקבלה לבעייתו של רבא, ולא שייך כאן בתר מעיקרא אזלינן. הר״ח מפרש שרב ביבי דחה את הנסיון לפשוט את שאלתו של רבא, ״ולא איפשיטא״. אולם רבינו מפרש שהתרנגולים דחפו בגופם את הדלי ונתגלגל הדלי מכח דחיפה זו – כלומר ״מחמתן״ נפל ונשבר אחר כך. ממילא נמצא מקרה זה מקביל בדיוק לשאלתו של רבא. רב ביבי אינו דוחה את הראיה לפשוט את בעייתו של רבא. אדרבה, על פי העמדתו של רב ביבי נפשטה השאלה ובתר מעיקרא אזלינן.
והשווה בבאור דעת רב ביבי חידושי הרשב״א ז״ל (ד״ה והא):
ונראה לי שהרב ז״ל (= הרי״ף) פירש דהא דרב ביבי לאו לדחייה בעלמא אמרה, אלא בדוקא אמרה; דאם איתא הוה ליה למימר: אמר רב ביבי בר אביי, לא, דקאזיל מיניה. ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי, אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי, דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות. וכיון דקתני משלם נזק שלם, על כרחנו בגופו נגע בגופו5 של כלי, והלכך בדאזיל מיניה מיניה הוא.
ראה שהוא מסביר שרב ביבי בר אביי מפרש את הברייתא באופן עצמאי בגלל הקושי שבה, בלי יחס כלל לבעייתו של רבא.
לכאורה כמו שכתב רבינו חננאל ז״ל (הובא לעיל), כך טוען גם הראב״ד ז״ל: רק אם החבל היה מאוס בלישה מתחייב בעל התרנגולין נזק שלם על הכל, גם על החבל וגם על הדלי, שהרי דרכם של תרנגולין לחטט בעיסה; אבל אם לא היה על החבל אוכל, החיטוט בו הוא משונה! מעתה איך יתחייב נזק שלם אפילו על הדלי בלבד?
ברם דעת רבינו היא נהירה בהירה וצהירה. הגמרא העמידה ״דמאוס בלישה״ לפי ההווה אמינא שחייב על החבל בלבד נזק שלם – ״תרגמא אחבל״. אולם על פי העמדתו של רב ביבי בר אביי ״שנתגלגל הדלי מחמתן״ של התרנגולים, נמצא שבנוסף על פסיקת החבל גם הדלי ניזוק על ידי התרנגולים, ואין זה שינוי כלל בהתנהגותן של התרנגולים לגלגל כלי. אין זה דרכם של תרנגולין לפסוק את החבל אלא אם כן יש בו לישה, אבל לחטט בחבל ולגלגל כלי בגופם בוודאי כדרכן הוא. (וראה תוספות יח,א ד״ה והא שהעמידו: ״שמחטטין למצוץ המים שבחבל״ ולפי דבריהם גם פעולת החיטוט אינה משונה).
מעניין שהראב״ד כפי שהביאו הרא״ש6 (בבא קמא פרק ב סי׳ א) מפרש מעין כך בדעת הרי״ף:
... מה שתירץ רב ביבי בר אביי ״דקאזיל מיניה״ לא מוקי לה במאוסי בלישה, אלא אפילו בלא מאוסי בלישה על שבירת כלי משלם נזק שלם כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי7, ואף על גב דלגבי חבל משונה הוא ומשלם חצי נזק, לגבי שבירת הכלי מיהא אורחיה הוא ומשלם נזק שלם, והשתא ודאי אי לא אזיל מיניה אף על גב דבתר מעיקרא אזלינן לא הוה משלם נזק שלם שהרי על ידי חטיטת החבל נשבר ומשונה הוא...
לדעת הר״ח: ״לא איפשיטא״ שאלתו של רבא. אבל לדעת הרי״ף ורבינו שפסקו להלכה את הברייתא וכפי שהעמידה רב ביבי בר אביי, נמצא שנפשטה בעייתו של רבא, ולפיכך לא הוצרכו להביאה ואף לא לבאר מה הדין אם ״דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר״ שהרי היא היא, וראה מה שביארתי לעיל הלכה י (ד״ה ונסתבך כלי).
משלם גם על החבל – השווה רלב״ג בביאורו על התורה פרשת משפטים, התועלת השנים עשר השורש הרביעי (ברנר-כהן) עמ׳ 191:
הוא שהבהמה מועדת לאכול הראוי לה, וכן היא מועדת למה שנלווה לזה מהיזק הכלים אשר האוכלים בהם, כמו התרנגולין שהיו מחטטין בחבל שבו עיסה ופסקוהו... כי זהו מנהג הבעלי חיים... אך אם שינה בזה הפועל, רוצה לומר שלא עשהו באופן הנהוג – הרי הוא תם לזה ההיזק.
1. כך מופיע בר״ח.
2. בערוך ערך מן (5) מביא פירוש ר״ח המצוטט לקמן והוא גורס ״מיניה ומיניה״ עם וא״ו החיבור, וכן בציטוט מלקמן בבא קמא ומעבודה זרה (אמנם באוצר הגאונים בבא קמא (פירוש רבנו חננאל, עמ׳ 20) בלא וא״ו), וכן גורסים הרבה ראשונים.
3. אמנם יש כי״י הגורסים: ״בחבל דלי״, אבל כי״י התימנים וכתבי היד שלנו אין גורסים תיבות אלו.
4. ראה הלכות גירושין ה,ט ניסוח דומה: ״נתגלגל ונפל״.
5. ברם, בדעת רבינו פירשנו באופן קצת שונה.
6. אמנם בחידושי הראב״ד בבא קמא על אתר (אטלס, עמ׳ לה) פירש באופן אחר, וראה הערת המהדיר שם.
7. אמנם בבאור ״דקאזל מיניה״ מפרש רבינו באופן שונה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(טו) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ממעלהא למטה ושיברו את הכלים, משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין לדבר זה. וכן אם נפלו והזיקו, שעלייתן לראש הגג פשיעה, ואף על פי שנפילתן אונס, וכלב שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב:
When a dog or a goat jumps from a roof downward and breaks utensils, [the owner] is liable for the entire damages, because they are prone to this.⁠1 Similarly, if they fell and caused damages, [their owner is liable], because the fact that they climbed to the roof is considered negligence.⁠2 [Therefore,] even if they fell because of forces beyond [the owner's] control, [he is liable], because whenever a person is negligent at the outset, and damage subsequently occurs because of forces beyond his control, he is liable.⁠3
1. This is considered to be a derivative of treading.
2. I.e., the animals' owner should have known that his animals are prone to climb to the roof, and he should have taken precautions against that happening.
3. Bava Metzia 42a explains that the logic is that, if not for the negligence, the damage would never have been caused by forces beyond their control.
א. ב1: מלמעלה. וכך ד (גם פ) [ושם עוד פעמיים לקמן].
ב. ב1, ת2-1: כל. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁקָּפְצוּ מֵרֹאשׁ הַגַּג מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם מִפְּנֵי שֶׁמּוּעָדִים הֵן לְדָבָר זֶה. וְכֵן אִם נָפְלוּ וְהִזִּיקוּ. שֶׁעֲלִיָּתָן לְרֹאשׁ הַגַּג פְּשִׁיעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּפִילָתָן אֹנֶס כׇּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב:
(טו-טז) הכלב והגדי שקפצו עד נזק שלם. פ׳ כיצד הרגל (דף כ״א:):
הכלב והגדי שקפצו וכו׳ וכן אם נפלו וכו׳ – משנה וגמרא שם (דף כ״ח:) חולק בין מלמעלה למטה ומלמטה למעלה הוא כפי גרסת ההלכות ודין התרנגולין שם ברייתא וסוגיא:
הכלב והגדי שקפצו וכו׳ – רבינו גורס כגירסת ההלכות דגריס והתניא הכלב והגדי שקפצו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין תרגמה רב פפא באפיך מיפך לפי זה תרגמה רב פפא קאי אברייתא קמייתא וה״ק מאי דאמר אברייתא קמייתא דמלמטה למעלה פטורין הוא דאפיך מיפך ולכך פטורים מנזק שלם וחייבין בחצי נזק אבל רש״י ובעלי התוספות ז״ל גרסי הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה וכו׳ פטורים תרגמה רב פפא וכו׳ ומשום דגרסי בברייתא דמייתי פטורים לכך צריך עכ״פ לפרש דתרגמה רב פפא קאי אההיא ברייתא דתני פטורים. ולגרסת רבינו והרי״ף ז״ל ניחא מאי דהקשו התוס׳ ז״ל דאמאי לא פריך מהאי ברייתא אמתניתין דלעיל דקאמר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג וכו׳ משלמים נזק שלם והך ברייתא קאמרה דבין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין והוצרכו לתרץ דנטר עד הכא למיפרך אברייתא ואמתני׳ אבל לגרסת הרי״ף ורבינו ז״ל דגרסי חייבין ליכא פירכא אמתניתין אלא אברייתא:
וכן אם נפלו והזיקו שעלייתן לראש הגג פשיעה.
לכאורה קשה למה הוצרך לזה דכיון שכתב מקודם דאם קפצו חייבים שמועדים הן לדבר זה א״כ ודאי פשע לגבי קפיצה, ונראה עפ״מ שהבאתי בפ׳ ג׳ הל׳ י״ב מחלוקת התוס׳ והראב״ד בדין נפלה לגינה דהתוס׳ סוברים דהא דפטור בנפלה לגינה אינו אלא באינה יכולה לירד. אבל ביכולה לירד חייב. משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס, והרשב״א כתב בשם הראב״ד דלא קרינן ליה תחלתו בפשיעה דכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה״ר או יאחזנה ברגלה. והנה לדעת התוס׳ ודאי אינו צריך כאן ביאור לומר שעלייתן לראש הגג פשיעה דכיון דקפצו חייב ע״כ פשע בהם. אבל לדברי הראב״ד דאף דאם ירדה כדרכה חייבים הבעלים, דאם בהמתו הולכת מרה״ר לשדות אחרים צריך לשמרה שלא תלך, אבל כ״ז שהיא ברה״ר לא פשע בה וא״כ ה״נ צריך טעם למה הוי תחלתו בפשיעה דאף דאם קפצו חייבים היינו בשביל שקפצו לרשות אחרים, אבל כ״ז שעומדים בגגם וברשותם הא לא פשעו הבעלים כלל. ולכן הוסיף הרמב״ם דסובר שם כדעת הראב״ד, דעיקר עלייתן לגג הוי פשיעה, ואינו דומה להולכת ברה״ר דנפלה פטור, דעיקר הליכה ברה״ר אינה פשיעה, ודבריו מבוארין ומדוקדקין.
(טו-טז) הכלב והגדי וכו׳משנה בבא קמא ב,ג: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין.
הסוגיא על משנתנו מתחלקת לשני חלקים שציינתים באות, והיא בבא קמא כא,ב (כגירסת הר״ח ופירושו):
א) טעמא דקפצו (בפשיעה), הא נפלו – פטור, אלמא קסבר תחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור. תניא נמי הכי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים – משלם נזק שלם, נפלו – פטורין. הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור, אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר? כגון דמקרבי כלים לגבי כותל, דכי קפצי בקפיצה לא נפלי עלייהו (שאפילו היו הגדיים נופלין מכח קפיצה חוץ לכלים היו נופלים), ואפילו תחלתו בפשיעה ליכא (ובין בתחילה ובין בסוף אנוסין הן). אמר רב זביד משמיה דרבא: פעמים שאפילו נפלו נמי חייבין, משכחת לה בכותל רעוע. מאי ניהו? דאבעי ליה לאסוקי דעתא דנפיל ארחי (ותברי למאני ודא היא פשיעה)? סוף סוף לא נפל ארחי ונפול אינהו! תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא! לא צריכא בכותל צר (שאינו יכול להלך עד שיפול והכל פשיעה).
ב) תנו רבנן: הכלב והגדי שדלגו (פי׳ שקפצו כגון זו ששנינו במשנתנו) מלמעלה למטה – חייבין; ממטה למעלה – פטורין1. אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – חייבין (אדם מועד לעולם ותרנגולין היינו אורחייה). והתניא: הכלב והגדי שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – חייבין2! תרגמא רב פפא [לקמייתא]: דאפיך מיפך, כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא (דרך הגדי בסיקרא כדאמרינן (ערובין טז,א): כדי שיזדקר הגדי בבת ראש, והכלב בסירכא כדאמרינן (בבא מציעא עא,א): דלמא אתי למיסרך). אי הכי, אמאי פטורים? פטור מנזק שלם (כיון שדילגו בשינוי דלאו כי אורחייהו הוה ליה משונה וקיימא לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם), וחייבין בחצי נזק (כרבנן).
רי״ף בבא קמא רמז מ:
תנו רבנן: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ממעלה למטה ושברו כלים3 – חייבין; ממטה למעלה – פטורים מנזק שלם וחייבין בחצי נזק. ובדאפיך מיפך – כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא; אבל כלבא בסירכא וגדיא בסיקרא, בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה – חייבין נזק שלם. וכן אדם ותרנגול שדילגו, בין ממעלה למטה ובין ממטה למעלה – חייבין נזק שלם. אדם מועד לעולם, ותרנגול אורחיה הוא.
לכאורה השמיט הרי״ף את כל החלק הראשון של הסוגיא, וזה תמוה. אבל הרואה יראה שהוא שילב את לשון המשנה בלשון הברייתא.
הברייתא גורסת:
הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה – חייבין.
לעומתה משנתנו גורסת:
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין וכו׳
הרי״ף צירף את שני הלשונות וכתב:
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ממעלה למטה ושברו את הכלים – חייבין.
ובעקבותיו גם רבינו מביא צירוף לשונות זה, ומוסיף עוד מלשון המשנה: ״מפני שהן מועדין״. גם הר״ח כתב: ״כגון זו ששנינו במשנתנו״. מעתה דעת לנבון נקל שהם הבינו שכאשר הציעה הגמרא את הברייתא הזאת, יש בכך משום פירוש חילופי למשנתנו מזה שדנו עליו בחלק הראשון של הסוגיא. תחילה דייקו במשנה: ״טעמא דקפצו, הא נפלו – פטור...⁠״ והביאו ברייתא אשר לכאורה מפרשת את משנתנו עם הדיוק הזה. אלא שאם לפי ברייתא זו, נמצאת משנתנו לכאורה כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. לפיכך התפתח דיון במטרה למצוא אפשרות להבין איך יכול להיות שנפלו פטור למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, והציעו אוקימתות דחוקות למדי. אבל בסוף הציעה הגמרא ברייתא אחרת שאין בה התייחסות כלל לתחלתו בפשיעה וסופו באונס, והיא מתאימה יותר לראותה כמפרשת את משנתנו, ובה מופיע המונח ״פטורים״ במשמעות שאינם פטורים לגמרי אלא ״פטורים מנזק שלם וחייבין בחצי נזק״.
מעתה כך יש לדייק במשנתנו: קפצו משלמין נזק שלם – דהיינו קפצו ממעלה למטה – חייבין ״מפני שהן מועדין לדבר זה״; הא ממטה למעלה – פטורים מנזק שלם וחייבין בחצי נזק. זהו שלימדנו הרי״ף בצרפו את לשון הברייתא עם לשון המשנה. בסוף מביאה הגמרא עוד ברייתא המגבילה קצת את הפטור מנזק שלם למקרה ״דאפיך מיפך״, אבל אין בכך לשנות את הכיוון בפירוש המשנה, שהרי כל שהוא כדרכם חייבים נזק שלם מפני שמועדים לדבר זה; הא כל שאינו כדרכם, דהיינו דאפיך מיפך – פטורים מנזק שלם וחייבים בחצי נזק.
ברם הואיל ודנו בגמרא גם על נפלו, לפיכך, ראה רבינו כדרכו בקודש להביא גם דין זה. אלא שהאוקימתות בחלק הראשון של הסוגיא הן דחוקות מאוד. הלא עצם העובדה שהבעלים נתנו לכלב ולגדי לעלות על ראש הגג, זוהי הפשיעה אשר בגללה נפלו, תהא נפילתן איך שתהיה. ברור שאילו לא היו נמצאים שם על הגג, לא היו נופלים לא רחוק ולא קרוב לכותל; ואפילו אם היה הכותל רחב, הנפילה נתאפשרה רק בגלל שהיו שם למעלה. הואיל וממסקנת הסוגיא מוכח שדחו את דרך הדיוק הראשון במשנה וממילא גם את כל הנובע ממנו, לפיכך, הציע רבינו את הסברה הפשוטה והברורה: ״שעלייתן לראש הגג – פשיעה״, אשר על כן חייב על כל נפילה מראש הגג, תהיה איך שתהיה, כי ״אף על פי שנפילתן אונס, כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס – חייב״. ובכך הסביר לנו טעמו ונימוקו.
פסק רבינו לשיטתו – תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כמבואר הלכות שכירות א,ד; ג,ט-י, ומה שביארתי שם; והלכות שאלה ופקדון ד,ג (ד״ה השומר) והלכה ו שם.
חייבין נזק שלם – נוסח זה הוא לשון הברייתא, אבל בכתב יד אמסטרדם נוסח יחיד: ״משלם נזק שלם״, המתאים ללשון השגורה אצל רבינו לנזקי בעלי חיים, ראה: הר״ר אליעזר רייף, לשון ״חייב״ ו״פטור״ בהלכות נזקי ממון, מעליות כה, תשס״ה (עמ׳ 293).
1. כך גורסים כי״מ ועוד כי״י (דק״ס) וגם הרי״ף. אבל לפנינו בדפוס הסדר הפוך: ״ממטה למעלה פטורין מלמעלה למטה חייבין״.
2. כך גרסו הר״ח והרי״ף, אבל לפנינו הגירסה ״פטורין״. וראה הגהות הגר״א על הגליון.
3. יש מוחקים את התיבות ״ושברו כלים״, ואמנם ליתא בכ״י ניו-יורק (בית מדרש לרבנים RAB.692) י״ל בצילום (הוצאת מקור תשל״ז). גם אין להכריע מכך שרבינו העתיק את התיבות הללו מן המשנה, כי הרי״ף לא הוזקק לכך הואיל והוא מביא את המשנה גם כן. ברם, בין כך ובין כך, לפי המבואר בפנים אין זה מעלה ולא מוריד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(טז) קפצו ממטה למעלה, משלמין חצי נזק. והוא שנתלהא הגדי ונסרך, וקפץ הכלב, אבל אםב נסרך הכלב ודילג הגדי, בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה, חייבין נזק שלם. וכן, תרנגול שדילג, בין ממעלה למטה בין ממטהג למעלה, משלם נזק שלם:
If [the animals] jump upward [and cause damage], [the owner] is liable for half.⁠1 This applies when a goat climbs upward or a dog jumps. If, however, a dog climbed upward and a goat leaps, whether upward or downward, [the owner] is liable for the entire damage.⁠2 Similarly, if a rooster jumps either upward or downward, [the owner] is liable to pay for the entire amount of the damage.
1. For this is a departure from the norm.
2. For this is their ordinary pattern. The Rambam's ruling follows the version of Bava Kama 22a cited by Rabbenu Chanan'el and Rabbenu Yitzchak Alfasi. The standard version of the Talmud we possess today differs. Our translation differs from that of Rashi and the Nimukei Yosef who translate as lowered itself while hanging.
א. ד: שנתלש. שיבוש מגוחך.
ב. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ג. ד (גם פ): מלמטה. ע׳ בהלכה הקודמת הערה 1.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטהעודהכל
קָפְצוּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק. וְהוּא שֶׁנִּתְלַשׁ הַגְּדִי וְנִסְרַךְ וְקָפַץ הַכֶּלֶב. אֲבָל נִסְרַךְ הַכֶּלֶב וְדִלֵּג הַגְּדִי בֵּין מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִמַּטָּה לְמַעְלָה חַיָּבִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן תַּרְנְגוֹל שֶׁדִּלֵּג בֵּין מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טו]

קפצו ממטה למעלה משלמין חצי נזק וכו׳ אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו׳ משלם נזק שלם – כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מכי אורחא עכ״ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ״ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכה משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי״ף והרא״ש:
ונסרך וקפץ הכלב וכו׳. הרב כסף משנה נתקשה בדברי הטור ז״ל שחלק על רבינו, וכ״כ בבית יוסף חו״מ סו״ס ש״צ, אמנם הרב בית חדש והדרישה ז״ל בקשו להליץ בעד הטור ז״ל שיש טעות סופר בדבריו וישבום ועיין עליהם.
קפצו ממטה למעלה משלם חצי נזק.
עיין לח״מ דהוא כגירסת הרי״ף דגורס והתניא חייבין, ולפי שיטת הרי״ף והרמב״ם קשה דכיון דממטה למעלה אינו אונס אלא משונה מה קמ״ל באדם דחייב דגם בהפקיד ביתו לשומר כמו שכ׳ התוס׳ לא אשכחן בשומר פטור משונה, והמחבר בשו״ע פסק כהרמב״ם דמלמטה למעלה חייב חצי נזק, ומ״מ כתב וה״ה מי שמסר ביתו לשמרו והיו בו חש״ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה, ונראה דסוברים דכיון דקיי״ל פ״נ קנסא ומדינא פטור, מוכח דאף דלא הוי בגדר אונס, אבל עכ״פ לא שכיח ההיזק לכן באמת בשומר פטור, ומה דאמר בדף י״ג ע״ב אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא השתא דאזקיה תורא דידך פלגא נזקא הוא דמשלמת לי, הוא על שואל דמשלם אפי׳ באונס, ואדרבה מדוייק, דבברייתא קתני ד׳ שומרים ובגמ׳ נקט על שואל משום דשומר באמת לא יהי׳ חייב אם הזיק שור תם את השור השמור, כיון דאינו מצוי שיזיק שור תם, ובש״ש צ״ע, ואפי׳ אם נימא דש״ש חייב פריך משואל כיון דלא מצי למימר בסתם תורא דנפקד לתורא דמפקיד:
אולם יש לעיין בסוגיא דהקדר דתנן רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה״ב לשמור, וכתב הטור בסי׳ שצ״ח ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב״ם, ור״י פסק כחכמים וכו׳, ומשמע דאם קבל עליו לשמור חייב לשלם כל ההיזק כשנגח שורו של בעה״ב לשור הנכנס ואין חילוק בין תם למועד, אכן הרמב״ם בפ״ז מה׳ נז״מ הל׳ ה׳ כתב ואם קבל עליו בעה״ב לשמור הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור, והוא פלא למה לא הזכיר גם על נגיחה, ומשמע דסובר דרבי לא קאי אלא אסיפא על נפל לבור והבאיש מימיו, ואף שהראב״ד השיג וכתב לא ידעתי למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו היינו דזה ודאי דהרמב״ם סובר דשור הנכנס פטור נמי אם נגח כשהכניס ברשות. דלא נוכל לומר דגם מה שכתב ואם הכניס ברשות בעל השור פטור הוא ג״כ דוקא על סיפא דהבאיש מימיו דהא גבי נגיחה כתב נמי דוקא שלא ברשות, אבל ממה שכתב הא דואם קבל בעה״ב לשמור רק על נזק השור שנפל לבור, אף דרבי אמר להדיא בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה״ב לשמור, משמע דסובר דרבי קאמר עיקר דינא דבלא קבלה לשמור אינו שומר ומ״מ לענין חיוב תלוי בדיני חיוב שומרים, וממילא בתם ליכא חיוב שומרים ודוקא במועד אפשר שיתחייב, וכיון שלא רצה הרמב״ם לחלק בין תם למועד קבע דין חיוב השומר בנזק השור שנפל לבור.
והנה מה שהוצרכנו לחדש דשומר אינו חייב אם הוזק הפקדון ע״י היזק תם אינו אלא לדעת הרמב״ם דסובר דממטה למעלה הוי שינוי, אבל הטור סובר כדעת התוס׳ והרא״ש דהוי אונס ואין הכרח לשיטתו לחדש זה, ושפיר נוכל לומר דסובר דשומר חייב על נזקי תם, ולפי״ז יהיו דברי הרמב״ם והטור לשיטתם וכמו שבארנו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טו]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטההכל
 
(יז) כלב שנטל את החררהא והלך לו לגדיש, אם הניחה בגדיש ואכל את החלהב והדליק את הגדיש, על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק:
ואם היה מגרר את החלה על הגדיש, והולך ושורף,⁠ג משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלתד חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור:
[The following laws apply when] a dog takes a cake [from a fire where it is cooking, a coal is stuck to the cake], and [the dog] takes [the cake] to a grain heap. If it places [the cake] down on the grain heap, eats the cake and kindles the grain heap, [the owner] is liable to pay the full damages for the cake and the place where it placed the cake [in the grain heap].⁠1 For the remainder of the grain heap, he is required to pay only half the damages.⁠2 If [the dog] dragged the cake all over the grain heap, burning it as it proceeded, [the owner] is liable to pay the entire damages for the cake. For the place of the coals,⁠3 [the owner] is liable to pay half the damages,⁠4 and for the remainder of the grain heap he is not liable at all.⁠5
1. This is the ordinary pattern of a dog, who will grab food from a fire in order to eat it. And since it is likely that a coal will remain attached to the cake, the owner of the dog is liable for the place where the cake is placed down as well.
2. The standard printed texts of the Rambam's Commentary on the Mishnah (Bava Kama 2:3) offer the following rationale: This is a deviation from the ordinary pattern. This does not follow any of the explanations given in the Talmud. Rav Kapach's text of the Rambam's Commentary on the Mishnah explains that the burning of the rest of the grain heap is compared to stones that are kicked, for in both cases the damage is caused indirectly. This follows Rabbi Yochanan's position, Bava Kama 22a.
3. According to the Radbaz (Volume V, Responsum 1662), this refers to all the places over which the dog dragged the coals.
4. For this is considered comparable to stones that are kicked.
5. The Ra'avad objects to the Rambam's ruling, maintaining that the owner is forced to pay one fourth of the damages, because he considers this case comparable to propelling stones, except that a deviation from the normal pattern is involved. The Tur also follows this approach. The Shulchan Aruch (Choshen Mishpat 392:1) follows the opinion of the Rambam, while the Ramah mentions that of the Tur. The Rambam's opinion can be substantiated based on Hilchot Rotze'ach 6:15, which states that a person is not liable for ko'ach kocho, an activity that comes about as an indirect result of his exertion of energy. It appears that the Rambam considers the damage caused by propelling stones to be kocho, a direct result of the person's energy, and not ko'ach kocho (Kesef Mishneh, Radbaz). The Ra'avad, by contrast, considers propelling stones to be ko'ach kocho.
א. כך ב1, וכ״ה במשנה פאה ה, ח ובפירוש שם בכ״י רבנו. א: ההררה. וכן כמה פעמים לקמן.
ב. ד: החררה. וכן עוד פעמיים לקמן. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ג. בב1 נוסף: הרי זה.
ד. ד: הגחלים. אך בגמ׳ בבא קמא כב. כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנההגהות מהר״ם מפדואהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
כֶּלֶב שֶׁנָּטַל אֶת הַחֲרָרָה וְהָלַךְ לוֹ לַגָּדִישׁ. אִם הִנִּיחָהּ בַּגָּדִישׁ וְאָכַל אֶת הַחֲרָרָה וְהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ עַל הַחֲרָרָה וְעַל מְקוֹם הַחֲרָרָה מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל שְׁאָר הַגָּדִישׁ חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מְגָרֵר אֶת הַחֲרָרָה עַל הַגָּדִישׁ וְהוֹלֵךְ וְשׂוֹרֵף מְשַׁלֵּם עַל הַחֲרָרָה נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל מְקוֹם הַגֶּחָלִים חֲצִי נֵזֶק וְעַל שְׁאָר הַגָּדִישׁ פָּטוּר:
כלב שנטל וכו׳ ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור – א״א ליתא, דצרורות ע״י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר.
[א] בגמ׳ מוקי לה בגדיש דבעל חררה דהשתא איכא בשדה אחר כדאיתא התם ופריך בגמ׳ וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו. וא״ת אמאי לא פריך דליפטר בעל כלב מחררה נראה לדקדק מכאן דיותר צריך אדם לשמר עצמו שלא יזיק משלא יוזק שהרי מחוייב לשמר גחלתו מן הכלב אע״פ שאין לו רשות ליכנס בביתו כדי שלא יזיק אחרים ואין צריך לשמר עצמו שלא יכנס כלב לשמור חררתו וכן משמע בשמעתין ר״פ המניח אי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזקי שלישי ואין פושע לענין שיפטר ראשון מנזקיו תוס׳. מהר״ם ז״ל הקשה על פירוש ר״י דלעיל משמע להפך דקאמר אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור ושאני הכא דאמר ליה לאו כל כמינך דמקרבת לפירותיך ברה״ר ומחייבת לתוראי. ונראה להר״ר אליעזר ז״ל דלא דמי דאין צריך ליזהר בשהזיק לאחרים ברשותו ולכך בני רה״ר נמי אין צריכין ליזהר כיון שפירות מונחים סמוך לרשותו ע״כ:
כלב שנטל וכו׳ ואם היה מגרר כו׳ עד הגדיש פטור: כתב הראב״ד ז״ל דצרורות ע״י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ״ל:
ואני אומר דברי ר״מ ז״ל תלמוד ערוך הוא ומשנה שלימה וכן פירשו רבותינו הראשונים נ״ע אלא שצריכין תלמוד והוא ששנינו פ׳ כיצד הרגל (דף כ״א:) הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש אכל את החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נ״ש ועל הגדיש משלם ח״נ ע״כ. ופירש״י ז״ל אחררה משלם נ״ש דהוי שן ברשות הניזק ועל הגדיש ח״נ מפרש בגמ׳ וגרסינן עלה בגמ׳ (דף כ״ב) אתמר ר״י אמר אשו משום חציו ור״ל אמר אשו משום ממונו ושקלינן וטרינן אטעמיה עד דאקשי תנן כלב שנטל את החררה כו׳ בשלמא למ״ד אשו משום חציו חציו דכלב הן פירוש דהוו להו צרורות הילכך משלם ח״נ אלא למ״ד אשו משום ממונו האי אשו לאו ממונא דבעל הכלב הוא פירוש אלא דבעל החררה ופרקינן אמר לך ר״ל הב״ע דאדייה אדויי דעל החררה משלם נ״ש ועל מקום גחלת משלם ח״נ ועל הגדיש כולו פטור פי׳ דאדייה אדויי שזרקו והוא מגרר שפירש ר״מ ז״ל ופירש״י על מקום גחלת מקום שנפלה גחלת משלם ח״נ דצרורות הן והכלב עשאן ועל הגדיש כולו פטור דאשו משום ממונו והאי לאו ממונא דבעל כלב הוא אלא דבעל חררה וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליה ומש״ה אוקמא בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחה לא מצי למתני מתני׳ חצי נזקא דאמקום גחלת נ״ש מיחייב דאורחיה הוא ליטול החררה עם הגחלת עכ״ל רש״י ז״ל וזהו לשון ר״מ ז״ל אות באות ועיניך רואות כי רש״י תירץ יפה קושיית הראב״ד והנני מפרש בסוף בע״ה טעם למה פסק בזה כר״ל ובתחלת הדין פסק כר״י דאסיקנא ור״י דאנחה אנוחי דעל חררה ועל מקום גחלת משלם נ״ש ועל הגדיש כולו משלם ח״נ ופירש״י ז״ל דר״י דאמר משום חציו מוקי לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ״ש דשן הוא ואמקום גחלת נ״ש דאורחיה הוא ובידים עבד ואגדיש כוליה ח״נ דחציו דכלב הן והיינו צרורות עכ״ל. הנה עיניך רואות כי זה לשון ר״מ ז״ל בתחילת זאת הפיסקא אות באות וכי דבריו תלמוד ערוך ומשנה שלימה ואין בהן קושיא כלל אא״כ תשאל מה ראה לפסוק כר״י ברישא ובסוף כר״ל והתשובה בזה כי אחר המשא ומתן מסיק תלמודא קרא ומתניתא מסייעא לר״י ובסוף שמעתין מסיק דמאן דאית ליה משום חציו היינו ר״י אית ליה משום ממונו דהיינו ר״ל והא קמן דמילתיה דר״י בדאנחה אנוחי ומילתיה דר״ל מיפרשא בדאדייה אדויי וה״ז כמאן דאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי תדע דבתר כולהו סוגייתא שיילינן וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו מאי בינייהו ומהדרינן איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים אלמא ליכא בינייהו אלא ארבעה דברים וכל דדמי ליה כלב וגמל וכל הני שמעתין דפירש״י ז״ל אבל בשאר דברים דברי שניהם שוים ולכך הביא ר״י אלפס ז״ל דברי שניהם ומסקנות אלו שכתבתי להשמיענו שזה דעתו וכמוהו פסק ר״מ ז״ל שחייב אדם לומר כלשון רבו:
כלב שנטל את החררה וכו׳ – הושג ממה שאמרו בסוף ועל שאר הגדיש פטור א״א ליתא דצרורות ע״י שינוי וכו׳:
ואיני – יודע לתרץ ודבריו בנויים על המשנה ובאוקימתא דר״י (דף כ״ב) דאמר אשו משום חציו ומתני׳ בדאנח אנוחי בדוקא הוא ואולי שהוא ז״ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ״ע. והחררה הזו יש בה גחלים שכך דרך לאפותה עליהם:
הגדיש פטור – ראוי ליישב דברי רבינו ולהצילו מן ההשגה שסובר בתוספות שם פרק כיצד הרגל דז״ל ור׳ יוחנן בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש חצי נזק דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור ע״כ:
על מה שכתב: כלב שנטל את החררה וכו׳ עד ועל שאר הגדיש פטור – הגיה וז״ל ראוי ליישב דברי רבינו ולהצילו מן ההשגה שסובר כתוספות פרק כיצד הרגל דז״ל ורבי יוחנן בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדיי אדויי ועל כל הגדיש חצי נזק דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור ע״כ. והנה הראב״ד השיג על הרב דצרורות על ידי שינוי מרביע נזק מיהא לא מפטר ובעל מגיד משנה העלה הדבר בצ״ע ובעל מגדל עוז כתב דפסק הכא כריש לקיש וברישא פסק כרבי יוחנן ונתן טעם לדבר בדוחק. כוונת המגיה לומר דאע״ג דרבי יוחנן מוקי למתניתין בדאנח אנוחי ולא באדיי אדויי היינו דתנן במתניתין ועל הגדיש חצי נזק ומשמע מתניתין כפשטה על כל הגדיש ולא על מקום הגחלת דוקא ואי הוה מוקי לה בדאדיי אדויי הוה כח כחו וכח כחו לאו ככחו דמי והוי פטור על שאר הגדיש וממתניתין משמע דחייב על כל הגדיש חצי נזק. הא למדת שאם זרק הכלב את הגחלת אע״ג דהוי משום חציו כיון דעל שאר הגדיש הוי כח כחו פטור דמודה בה ר׳ יוחנן וזה הדין שכתב רבינו ואם היה מגרר את החלה כי זה פירוש דאדיי אדויי על החררה נזק שלם שזהו דרכו ועל מקום הגחלת חצי נזק דהיינו חצי נזק צרורות ועל שאר הגדיש פטור דהוי כח כחו ולא הוו צרורות על ידי שינוי כדי שיתחייב רביע נזק ואם היה מדקדק בדברי בעל מגיד משנה היה רואה שזה דעתו שכתב ואולי שהוא ז״ל סובר כיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה וכו׳ והטעם לפי שהוא כח כחו והוא ז״ל העלה הדבר בצ״ע. ומה שאני סובר בכוונת הרב ז״ל דעל שאר הגדיש פטור משום דהוי כח כחו כדכתיבנא אבל לא שלמו חציו בשהניח הגחלת כאשר כתב בעל מגיד משנה כיון שהוא מגרר והולך ועל מקום הגחלת ר״ל כל מקום שעברה עליו הגחלת כשהיה מגרר והולך משום חצי נזק צרורות דעדיין כחו הוא ובכל מקום שהגחלת הולך שם כלו חציו ומשם ואילך הוי כח כחו ופטור ומודה בה ר׳ יוחנן ואפשר שזה היה דעת המגיה ונכון הוא:
כלב שנטל את החררה וכו׳ – נראה מדברי ה״ה שהוא מפרש שמ״ש ואם היה מגרר את החררה וכו׳ מיירי בשהניח החררה תחלה ואח״כ גורר. ואין נ״ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס׳ שכתבו ור״י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח״נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ״ל:
ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור – הרב״י ז״ל כתב בח״מ סימן שצ״ב דרבינו ז״ל איירי בשמתחלה היה מגרר והיינו אדייה אדויי דאמרו בגמרא וטעמו של רבינו ז״ל במ״ש על הגדיש פטור הוא משום מאי דכתבו התוס׳ וז״ל ור״י בדאנחה אנוחי וכו׳ לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש חצי נזק דאי כח כחו לאו ככחו דמי על כל שאר הגדיש פטור עכ״ל. נמצא טעמו של רבינו ז״ל משום דכח כחו לאו ככחו דמי ולכך על כל שאר הגדיש פטור ובזה נסתלקה השגת הראב״ד ז״ל. ועדיין קשה דהתוס׳ ז״ל לא כתבו כאן אלא לצד אחד מן הבעיא דרב אשי בעא לעיל כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או דילמא לא גמיר הלכה כלל וכו׳ וא״כ דהוי בעיא כן אפילו נאמר כדברי התוס׳ ז״ל דאליבא דרבנן נמי מספקא לן מכל מקום למה כתב רבינו ז״ל בפשיטות דעל שאר הגדיש פטור היה לו לכתוב דאם תפס לא מפקינן מיניה דהוא ספק כמ״ש בשאר הבעיות וזהו לפי דעתו של הרב״י ז״ל שרוצה להסכים דברי רבינו ז״ל עם דברי התוס׳ ז״ל אבל לפי האמת דעת התוס׳ ז״ל נראה דחוק דכיון דלא בעי בגמרא הבעיא אלא לסומכוס משמע דלרבנן כח כחו ככחו דמי דאי לא תבעי לרבנן וכ״כ הרא״ש ז״ל בפסקיו דלא כתוס׳ ז״ל. וכבר הארכתי בחידושי ליישב דעתו ומ״מ דעת הרא״ש ז״ל נראה עיקר:
כלב שנטל את החררה וכו׳. צ״ל דהחררה היא של בעל הגדיש דהא ברשות ניזק בעינן, וכ״כ הטור והרב בית יוסף חו״מ סי׳ שצ״ב, ורבינו העתיק לשון המשנה ולא חש לבאר מפני שסמך על מ״ש בריש פרק [ג׳]. ועל מה שכתב הרב כסף משנה דרבינו ז״ל [איירי בשמתחלה היה מגרר וכו׳], כבר השיגו [עליו] הרב לח״מ והרב ב״ח ז״ל שם, ומה שכתוב [בלשון רבינו]
ועל מקום החררה בדפוס מגדל עוז כתוב, ״ועל מקום הגחלת״, ונראה שהיא גירסא נכונה, ומה שכתוב ״על הגדיש והולך״ כתוב שם ״ואוכל והולך״.
כלב שנטל את החררה וכו׳. עיין בהשגות. והמ״מ הניח בצ״ע, ועיין כ״מ ולח״מ וכן דחה הב״ח חו״מ סי׳ שצ״ב דברי הכ״מ דודאי אליבא דרבנן כח כחו ככחו דמי והשגת הראב״ד במקומה עומדת. ואנכי הרואה דרבנו פסק בפי״ד הט״ו כר׳ יוחנן דאשו משום חציו כדמסיק בב״ק דף כ״ג ע״א וס״ל דליכא נפק״מ בין ר׳ יוחנן וריש לקיש אלא לענין ארבעה דברים משום דהוקשה ליה קושיית התוס׳ שם ד״ה מאי בינייהו דהאיכא נפק״מ טובא הנך שכתבו התוס׳, וביותר קשה דהאיכא נפק״מ לענין טמון באש דלר״י חייב משום טמון אא״כ הדליק בשלו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ולא גדרו כמ״ש רבנו פי״ד ה״ד וכמו שהעיר המ״מ פי״ד הט״ו ולזה בהכרח מפרש רבנו מדמסיק וכי מאחר וכו׳ מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד׳ דברים מכלל דשוב ליכא נפק״מ בין ר״י לר״ל ומודה רבי יוחנן דאשו משום ממונו בין לקולא לפטור טמון באש אע״ג דלא כלו חציו ובין לחומרא שחייב על הגלוי אע״ג דכלו חציו מפני שהיה לו לגדרה והא דאמר הש״ס אלא למ״ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו לאו למימרא דחייב משום חציו גרידא לחומרא אף בטמון ומשום ממונו גרידא היכא דכלו חציו אלא ה״ק דעיקר החיוב משום ממונו אפילו כלו חציו ואפילו מ״ד משום חציו ס״ל דעיקר הטעם ממונו ופוטר על טמון אפילו לא כלו חציו דבזה מתרץ גם קושיא ראשונה דאביי טמון באש היכי משכחת כיון דעיקר חיוב משום ממונו והיינו דמסיק דליכא בינייהו טמון אלא דר״י מוסיף דכל היכא דחייב משום ממון חייב בד׳ דברים היכי דלא כלו חציו ולא א״ר יוחנן משום חציו אלא לחייבו ד׳ דברים אבל לכל מילי אשו משום ממונו וא״כ נדחית כל השקלא וטריא שבב״ק דף כ״ב ע״א ונשארה קושיית הש״ס גם אליבא דר״י אמאי משלם על הגדיש חצי נזק האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא וצ״ל דבאדייה אדויי על החררה משלם נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל גדיש כולו פטור כפי אוקימתא דריש לקיש וגם פסק בדאנחה אנוחי דמשלם אחררה ומקום גחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק כפי אוקימתא דרבי יוחנן וזה ברור לשטת רבנו.
והמשך הסוגיא דף כ״ב דקס״ד דריש לקיש אית ליה משום ממונו ולא משום חציו ור׳ יוחנן ס״ל משום חציו ולא משום ממונו ופסיקא לש״ס כמ״ש התוס׳ בד״ה לאו ממונו דעל אש של כלבו פטור ולקושיית התוס׳ דא״כ למה לי מיעוט בבור איש בור ולא שור בור סובר רבנו דודאי יש חילוק בין בור ואש דבבור מיעטה תורה לגמרי דבור שכרהו שור פטור בעל השור אפי׳ בהוזק בבור עצמו במקומו משא״כ שורו שהוציא אש חייב בעל השור על מקום הגחלת אלא דפטור על מה שתצא האש דכתיב שלם ישלם המבעיר ולא שורו שהבעיר וכ״ש בנדון דידן שהשור הוציא הגחלת שאין חייב בעל השור אלא על מקום הגחלת. ולפ״ז היינו דפריך לר״ל מלשון מתני׳ על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דבדין הוא דפטור לגמרי על הגדיש דהאי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא שיתחייב על מה שנתפשט האש בשלמא לר׳ יוחנן ניחא כדלקמן באנחה אנוחי דהו״ל האש חציו של כלבו דחשיב צרורות וא״כ ה״ק מתני׳ על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש כולו חצי נזק חוץ ממקום הגחלת דהוי כאורחא ולאו צרורות ודאי משלם נזק שלם. אבל לר״ל ליכא לאוקים בדאנחיה דא״כ על החררה ומקום גחלת חייב נזק שלם ועל שאר הגדיש פטור לגמרי ולמה אמרה מתני׳ על הגדיש חצי נזק לזה מוקים לר״ל בדאדייה אדויי דהיינו שנתגלגל כמ״ש הערוך ערך אד וזהו פי׳ רבנו כנתבאר לעיל בפרקין ה״י והיינו מ״ש רבינו ואם היה מגרר וכו׳ דכיון דמשונה הוא משו״ה משלם על מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור לגמרי והא דתנן ועל הגדיש חצי נזק ר״ל רק על מקום הגחלת שבגדיש ואין מקום לקושיית הראב״ד לחייב רבע נזק על כל הגדיש משום צרורות ע״י שינוי דכיון שאין הגחלת ממונו של בעל הכלב אין לחייבו כלל רק על מקום הגחלת. והדר מוקי הש״ס אליבא דר׳ יוחנן בדאנח אנוחי דלר״י חשיב חציו של כלבו וליכא לאוקים בדאדייה אדויי כמ״ש התוס׳ ועל כל הגדיש חצי נזק דודאי העיקר כסברת הראב״ד דלר״י בדאדייה אדויי ה״ז חייב חצי נזק על מקום הגחלת ועל שאר הגדיש חשיב צרורות דחייב רבע נזק כדין צרורות ע״י שינוי והאיך נקיט במתני׳ ועל הגדיש חצי נזק ועל השאר רבע נזק [מיבעי ליה] (דהנה תוס׳ לשיטתם דאדייה אדויי היינו זריקה ליכא כאן מקום גחלת ולדרך רבנו שמגרר איכא מקום גחלת והבן זה).
ויש להקשות דא״כ תקשה להיפך דכיון דרבנו פסק אשו משום ממונו ואינו חייב משום חציו אלא לענין ד׳ דברים וכמו שכתבתי האיך פסק רבנו באנח אנוחי דמשלם על שאר הגדיש חצי נזק כיון דעיקר אשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא. גם הלום ראיתי דרבנו פסק פי״ד הי״ג כאוקימתא דר׳ יוחנן אפי׳ עמד הגמל חייב וכמאן דאמר משום חציו. וכן פסק פי״ד ה״י בכפות פטור אע״ג שלא הצית בגוף העבד. וראיתי בלשון הרי״ף אשו משום חציו כלומר כאלו בידו הזיק וריש לקיש משום ממונו כלומר כאילו שורו הזיק וכו׳. וראיתי בירושלמי וז״ל כלב שנטל את החררה ריש לקיש אמר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ר׳ יוחנן אמר נעשה כזורק חץ ממקום למקום. א״ר יצחק בר טבליי מתני׳ מסייעא לר״ל היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת ראשונה נתחייב מיתה מיכן ואילך תשלומין. א״ר יוסי ואת ש״מ שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום וייעשה כמי שחלה עליו תשלומין מיכן והילך יהא חייב תשלומין ע״כ. וכפי הנראה בחוש דט״ס הוא וצ״ל מתני׳ מסייעא לר׳ יוחנן וכדמותיב מינה הש״ס לר״ל דבשלמא לר״י שפיר משהצית את שבולת הראשונה הוי יורה כחץ ואיכא חיוב מיתה דעבד ותשלומין של כל הגדיש משא״כ לר״ל דהו״ל האש כשורו דנמצא חיוב מיתה בשבולת ראשונה דודאי מודה ר״ל דלענין מיתת העבד חשיב כחציו אבל בנזיקין דגדיש הוא דסובר ר״ל דהו״ל כשורו וכל שבוער האש והולך אז מתחייב על כל שבולת ושבולת ושפיר קשה מכאן ואילך יתחייב בתשלומין. והש״ס בבלי חולק וס״ל דלר״ל ליכא משום חציו אף על מיתת העבד ומשו״ה פריך הש״ס שלנו אילו קטיל תורא עבדא וכו׳ וכה״ג מתפרש נמי הא דפריך מהך דהוא שדליק את הגדיש בשבת פטור ואי סלקא דעתך כר״ל דאינו יורה החץ שיהיה חייב כל התשלומין בשעת הצתה דלענין נזיקין כשורו הוא א״כ אמאי פטור מתשלומין דהא מפורתא קמא חייב מיתה על חילול שבת ומכאן ואילך יתחייב על כל שבולת ושבולת וזה ברור בפשט הירושלמי והוא סייעתא לדעת הרי״ף, פי׳ דלא פליגי אי בעינן אש של בעל הכלב או לא דודאי מודה ר״ל דכלב שהצית באש של אחרים נמי בעל הכלב חייב אך ה״ק דבשלמא לר״י דאשו משום חציו תכף כשהצית הכלב הו״ל כיורה חץ וחייב בתשלומי כל הגדיש חצי נזק (מדין צרורות דבשור שייך צרורות ולא באדם דמשו״ה אדם חייב על אש נזק שלם) משא״כ לר״ל דאין חיוב הצתת הכלב חייל בבת אחת אלא בשעה שהודלק כל שבולת ושבולת חייל עליו תשלומי נזק בזה אחר זה דהאש הבוער הוא כשורו שחייב לגדור בעדו והיינו דפריך האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא כלומר דדוקא אדם שהדליק אש הרי כל אש הנולד חשיב כשורו שמזיק והולך משא״כ הכא האי אש שהוליך הכלב לאו שורו מקרי דמשו״ה בירושלמי מצריך ר״ל שיצית הכלב כל שבולת ושבולת דומיא דהא דאמרן בבבלי במסכסכת כל הבירה וכו׳.
מבואר מזה דעיקר המחלוקת דלר״ל דס״ל אשו משום ממונו הילכך כל ששורו הצית האש האי אש לאו ממונו מקרי ופטור זולת על מקום הגחלת דחשיב היזק הכלב משא״כ לר״י דאשו משום חציו אע״ג דלאו מכחו אזיל הילכך כלבו שהצית אש חשיב חציו וכאילו הכלב הדליק הכל ומ״מ אינו חייב נזק שלם אלא על מקום הגחלת דחשיב היזק הכלב בגופו משא״כ על כל הגדיש חייב רק חצי נזק מדין צרורות דעיקר פי׳ צרורות היינו גרם היזק מה שבעל חי אינו מזיק בגופו אלא גורם וגמירי לן דחייב חצי נזק ואף הצתת אש גרם מקרי ומשו״ה דוקא אדם המצית הוא דחייב נזק שלם על גרם נזקין. (ועיין בפני יהושע שנדחק דבגמל טעון פשתן ונכנסה פשתנו לתוך החנות והדליק את הבירה אף אליבא דר״י צריך לאוקים במסכסך כל הבירה כולה דאל״כ צרורות הגמל מקרי ואמאי חייב נזק שלם. והנכון דשאני גמל העובר והבעלים מושכין אותו דחשיב כצרורות דאדם דחייב נזק שלם. ותו דהתם הבעלים גרמו דלא הו״ל לאפושי בטעינה משו״ה מקרי חץ הבעלים משא״כ בכלב שנטל חררה שאין זה גרמא של בעלים חשיב צרורות הכלב דמשלם רק חצי נזק וזה ברור) ולפ״ז בהכרח אנן קי״ל כר״י דאשו משום חציו ומשו״ה משלם בעל הכלב חצי נזק על כל הגדיש והדרא קושיית הראב״ד לדוכתא דבאדייה אדויי להוי כצרורות ע״י שינוי דחייב מיהת רבע נזק.
והנכון בכוונת רבנו כיון דאיהו מפרש אדייה אדויי דלא כפי׳ התוס׳ שזרק הגחלת דהו״ל הכל צרורות דבדין הוא אליבא דרבי יוחנן [דחייב] על כל הגדיש חצי נזק וכמ״ש התוס׳ בד״ה ורבי יוחנן, אלא רבנו מפרש כפי׳ הערוך שהוא מגרר ומשונה הוא ונמצא האי חצי נזק דמשלם על מקום גחלת אין זה מדין צרורות דלאו צרורות הוא אלא דחשיב משונה קרן וכמ״ש רבנו בפי׳ המשנה וז״ל ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק ע״כ שפיר י״ל דסובר רבנו דאצרורות של קרן פטור לגמרי דעיקר חיוב הקרן מפני שכוונתו להזיק והרי אין השור בעל דעה להבין שתצא אש להדליק כל הגדיש הילכך אינו חייב חצי נזק רק על מקום הגחלת שנתכוון להזיק ופטור על הגדיש לגמרי דדוקא באנח אנוחי דחשיב כי אורחא והוי תולדת שן ורגל הוא דגמירי לן צרורות אבל אין צרורות לקרן.
והא דקי״ל בפרקין ה״ה וה״ו בבעטה והתיזה יש עכ״פ צרורות ע״י שינוי לחייב רבע נזק עיין מה שכתבתי שם ושאני התם דגמירי לן הלכה למשה מסיני לחייב על הצרורות חצי נזק וזהו צרורות גמור שהתיזה צרורות הוא דמספקא לן אי גמירי לן הל״מ חצי נזק אף בצרורות משונה או דילמא גמירי לן דצרורות גמור ע״י שינוי רבע נזק משא״כ שאר גרמות דומיא דאש דילפינן בהיקש מצרורות ליכא למילף אלא מצרורות כאורחא משא״כ אש שגרם כלבו ע״י שינוי פטור לגמרי. א״נ יותר נכון דעד כאן לא מסופק הש״ס אלא בבעטה והתיזה דהנה בעיטה זו אע״ג דמשונה ודאי אינה תולדה דקרן דענין קרן הוא שכוונתו להזיק או בעטה ע״ג כלים לשבור משא״כ זו שבעטה בקרקע אין כוונתה להזיק (וכ״ש לפי מה שכתבתי בפרקין ה״ה דהש״ס מסופק דלמא לאו משונה הוא כלל אלא מתכוונת בבעיטתה להסיר אבן נגף וצור מכשול ומקרי צרורות כאורחא או דילמא דחשיב משונה דמתכוונת לבעוט כדי לזרוק צרורות אבל הא ודאי דמ״מ אין זה תולדה דקרן שאינה מתכוונת להזיק ולשבר הכלי שאינה בעלת בינה להיות קולע אל השערה לשבר הכלי בצרור אלא שמתכוונת להטיל צרורות וממילא הצרורות שוברין כלים במקרה ומקום שיפול האבן שם יהי היזק).
המורם מזה דפסיקא להש״ס דבעטה והתיזה אינו תולדת קרן שהרי אין כוונתו להזיק ומשו״ה פסיקא להש״ס דצרורות מקרי וחייב מדין תולדה דרגל אלא הבעיא כיון דבעיטה בקרקע משונה היא אי יש שינוי לצרורות וצריך העדאה או דילמא אין שינוי בצרורות וא״צ העדאה אבל פסיקא לש״ס דאין צרורות לקרן ר״ל כל שכוונתו להזיק וניתזו צרורות והזיקו ה״ז פטור על היזק הצרורות. ודוקא תנן ריש פ׳ כיצד הרגל דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק דדריסה כדרכה דהו״ל רגל מחייב על צרורות דידה חצי נזק אבל בעטה בכלי ושיברתו ונפל על כלי אחר פטור על השני דאין צרורות לקרן עיין מ״ש רבנו בפרקין ה״ד ועיין פ״א ה״י וזה ראייה לשיטת רבנו דפטור על צרורות דבעיטה.
וכן משמעות סוגיא דב״ק דף ג׳ ע״ב דצרורות חשיב תולדה דרגל ואי ס״ד דחייבין על צרורות הקרן אמאי קרי ליה תולדה [דרגל] ואי משום דמשתלם מן העלייה הא ודאי דצרורות דקרן אינו משתלם מן העלייה דהאיך ישלם על כלי ראשון שבעטה מגופה ועל השני מהעלייה. וכן אליבא דרבה דס״ל דמקרי תולדה דרגל דפטור ברה״ר ליכא למימר דעל כלי ראשון שבעטה חייב ברה״ר ועל השני דהוי צרורות פטור ברה״ר אא״כ נפלו הצרורות לחצר הניזק דזה אינו כשנדקדק בלשון רש״י ב״ק דף י״ט ע״א בד״ה לקרן מדמינן לה הואיל ובעטה אלמא דגירסת רש״י בעטה והתיזה משום דפסיקא להש״ס דצרורות כי אורחייהו תולדה דרגל ואח״כ תוך כדי דיבור סותר רש״י את דבריו בד״ה והזיקה ברה״ר דמשמע דהבעיא אי צרורות כי אורחייהו תולדה דקרן, ובהכרח מפרש רש״י דה״ק הש״ס מאי לאו התיזה ברה״ר והזיקה ברה״ר אלמא אפי׳ צרורות כאורחייהו תולדה דקרן וכ״ש בעטה והתיזה. ולזה מסיק הש״ס לא, התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י דהולכין אחר מקום ההיזק ולעולם דצרורות תולדה דרגל אפי׳ בעטה והתיזה. ולפ״ז לפי מסקנת הש״ס הא דתנן דרסה וכו׳ ה״ק דרסה ברשות הניזק ונפל השבר על כלי אחר ברשות הניזק על הראשון חייב נזק שלם ועל השני חצי נזק ותני עלה דאם דרסה ברה״ר והתיזה שבר לחצר הניזק על הראשון פטור ועל השני חייב חצי נזק וכל זה דוקא בדרסה דהו״ל רגל אבל בעטה בין ברה״ר ובין ברשות הניזק ונפל שבר בחצר הניזק ה״ז משלם על הראשון חצי נזק ועל השני פטור דאין צרורות לקרן דאילו יש צרורות לקרן היה חייב על השני חצי נזק בין ברה״ר ובין ברה״י וא״כ אמאי מקרי צרורות תולדה דרגל (ואפי׳ תימא יש שינוי לצרורות לרביע נזק אכתי למה מקרי תולדה דרגל כיון דגמירי לן דרגל דמשלם נזק שלם הרי זה משלם על הצרורות המחצה דהיינו חצי נזק וקרן דמשלם חצי נזק ה״ז משלם על צרורות המחצה דהיינו רבע נזק) ובהכרח מדקרי לצרורות תולדה דרגל צ״ל דדוקא אצרורות דרגל חייב אבל על צרורות דקרן שבעטה והתיזה פטור על השני דאין צרורות לקרן.
ומדוקדק מ״ש רבנו בפרקין ה״ה שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה, אלמא דלא בעי הש״ס אלא בבעטה בקרקע והתיזה דבעיטה בקרקע אפילו תימא משונה הוא חשיב תולדה דרגל ולא קרן כיון שאין כוונתו להזיק ומספקא ליה אי מהני השינוי לרבע נזק משא״כ בבעטה בכלי והתיזה פטור על השני דאין צרורות לקרן. ולזה נקיט רבנו לישנא דשלילה ואינו תולדת רגל דלפי מה שכתבתי פסיקא להש״ס שאינו תולדת קרן ומשו״ה בעטה והתיזה ברה״ר אם תפס חצי נזק מוציאין מידו דליכא למימר שהוא תולדה דקרן (ואין שינוי לצרורות) דאצרורות דקרן פטור. ואם הוא תולדה דרגל ואין שינוי לצרורות ה״ז פטור ברה״ר. אא״כ תאמר שהוא תולדה דרגל משונה ויש שינוי לצרורות לרבע נזק אז חייב רבע נזק אפי׳ ברה״ר דמקרי משונה דרגל ר״ל צרורות הבאין מרגל משונה דחייב ברה״ר ומשלם רק רבע נזק דאנן לא קיי״ל כפשיטות דר׳ זירא דמסתברא תולדה דרגל הוא אלא כבעיא דרב אשי דמסופק אם יש שינוי לצרורות לרבע נזק ומינה דה״ה לחייב ברה״ר דעיקר ההסברה בפי׳ המשנה לרבנו דכל מידי דלא שכיח דומיא דצרורות אע״ג דלאו קרן הוא שאין כוונתו להזיק ורגל מקרי מ״מ גמירי לן דמשלם רק חצי נזק ומשו״ה מסופק בבעטה והתיזה דהו״ל מידי דלא שכיח טפי אי מהני לרביע נזק ולחייב אפי׳ ברה״ר כקרן אע״ג דלאו קרן הוא. (ולשון הירושלמי פ״ב דב״ק ר׳ אלעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו בו חכמים בין ברה״י ובין ברה״ר לחצי כופר, דהיינו בהכרח בצרורות שהרי בתם ליכא כופר ועל דרך זה סובר רבנו דכל צרורות משונה פסיקא ליה להש״ס דלא חילקו בו חכמים וחייב עכ״פ רבע נזק בין ברה״ר ובין ברה״י אע״ג דלאו קרן הוא) ועיין מה שכתבתי בפרקין ה״ט, וי״ל הטעם דהא משו״ה רגל ברה״ר פטור הואיל דיש לו רשות להלך וא״כ ממילא בעטה והתיזה חייב ברה״ר דאין לה רשות לבעוט בקרקע ומשו״ה חייב אע״ג שאין כוונתו להזיק אבל לעולם אימא לך דבעטה והתיזה ודאי אינו תולדת קרן וכמ״ש.
והנה יש ראייה לזה דבהכרח פסיקא להש״ס דבעטה והתיזה איננו צרורות דקרן דאי סלקא דעתך דבעיא דרב אשי כדעת הראב״ד דפסיקא ליה דבעטה והתיזה חשיב צרורות דקרן אלא דמספקא ליה אי בצרורות דקרן חייב חצי נזק או רבע כמ״ש בפרקין ה״ה א״כ קשה טובא לדעת הראב״ד דהא אנן קיי״ל כרב פפא דחצי נזק צרורות מן העלייה משלם כמבואר בפרקין ה״ב וה״ג וא״כ לפי מה דאיתא בגמרא ב״ק דף י״ח ע״א דבברייתא קתני עלה דמתני׳ דכלב שנטל חררה על הגדיש משלם חצי נזק מגופו א״כ ליכא לאוקי מתני׳ באנחה אנוחי כדמוקי ר׳ יוחנן דף כ״ב דמשלם על הגדיש חצי נזק משום צרורות דאשו משום חציו, דזה אינו דא״כ משלם חצי נזק מעלייה כדין צרורות ועל כרחך צריך לאוקי מתני׳ בדשני בגחלת (דהיינו לדרך רבנו אדייה אדויי שמגרר הגחלת ולא שזרקו ודלא כמ״ש התו׳ ב״ק דף כ״ב ע״א ד״ה דאדייה וכו׳ והבן זה) וא״כ ודאי גם על מקום הגחלת משלם רק חצי נזק כדין קרן ולפ״ז תפשוט בעיא דרב אשי דאין שינוי לצרורות דא״כ שפיר נקיט במתני׳ ועל הגדיש משלם חצי נזק מגופו בין על מקום הגחלת ובין על הגדיש כולו דאי ס״ד יש שינוי לצרורות האיך אמרה מתני׳ ועל הגדיש משלם חצי נזק הכי הו״ל למימר על מקום הגחלת חצי נזק ועל הגדיש רבע נזק דבשלמא לריש לקיש דס״ל אשו משום ממונו ניחא דנקיט על הגדיש חצי נזק דהיינו מקום גחלת לבד דעל שאר הגדיש פטור לגמרי וכמבואר בירושלמי הנ״ל דר״ל מוקי מתני׳ במצית אור על כל שבולת ושבולת ושפיר השמיטה המשנה דין שאר הגדיש דודאי פטור. משא״כ אליבא דר׳ יוחנן דאשו משום חציו וחשיב צרורות אי ס״ד יש שינוי לצרורות כה״ג לא הו״ל לתנא דידן לסתום דחייב חצי נזק על מקום הגחלת והיה לו לומר דגם על שאר הגדיש משלם רבע נזק אלא ודאי האמת הוא דאין שינוי לצרורות ובאמת חייב על הכל חצי נזק בין על מקום הגחלת ובין על שאר הגדיש (ועיין בתוס׳ דף כ״ב ד״ה ור׳ יוחנן וכו׳ דתירוצם תמוה דאליבא דרבנן ודאי כח כחו ככחו דמי ואה״נ דלפי הברייתא דתני עלה משלם מגופו מוכרח ר׳ יוחנן לאוקים בדאדייה אדויי אלא ה״ק דמתני׳ שפיר מיתוקמא אפי׳ בדאנחה אנוחי) וזהו קושיא אלימתא לדרך הראב״ד, וראייה לשיטת רבנו דס״ל דבעיא דרב אשי דוקא בבעטה והתיזה משא״כ בנדון דידן היכא דאדייה אדויי דחשיב קרן גמור שמגרר וכוונתו להזיק אליבא דכו״ע פטור על צרורות דקרן, דשפיר מוקי ר׳ יוחנן ברייתא דתני עלה משתלם מגופו בדאדייה אדויי וחייב חצי נזק על מקום הגחלת ועל שאר הגדיש פטור לגמרי ונתיישבה השגת הראב״ד שבפרקין ה״ה והשגתו שבכאן וזה נכון לדרך רבנו לפי חומר הנושא ולא קדמני אדם בזה.
כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם [הניחה] בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק, ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור.
בהשגת הראב״ד: ליתא דצרורות ע״י שינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר.
כתב המ״מ וז״ל ואיני יודע לתרץ ודבריו בנויים על המשנה ובאוקימתא דר״י דאמר אשו משום חציו ומתני׳ בדאנחה אנוחי בדוקא הוא, ואולי שהוא ז״ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ״ע עכ״ל, ודברי המ״מ צריכים ביאור דע״ז גופא אנו דנין דאמאי לא יתחייב על הגרירה, ואיברא דגרירה הוא שינוי יתחייב רביע נזק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, וזהו שהשיג הראב״ד.
ונראה עפ״י מה שכ׳ בהגהות הגר״א ז״ל בב״ק דף כ״ג על הא דאמר שם בגמ׳, אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, וכ׳ הגר״א ז״ל וז״ל, הרי״ף והרמב״ם מפרשים שחזר מתי׳ הראשון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה ומפרשים דחיוב חציו הוא משום ממונו עכ״ל וכן בביאור הגר״א ז״ל בחו״מ סי׳ תי״ח האריך וקוטב דבריו הוא דלמסקנת הגמ׳ הא דאשו משום חציו הוא לאו חציו ממש, דליהוי מסברא חייב כמו אדם המזיק אלא דעיקרא דמילתא אשו משום ממונו היינו דיסוד החיוב הוא משום שעשה מזיק וחייבתו התורה כמו שהזיק בחציו ולכן אפשר בזה לפטור טמון כיון דעכ״פ הגזה״כ נמשך מדין חיוב אש, רק היכי דהדליק ממש בשל חבירו מחייבינן ליה מתורת מזיק וחייב טמון ובאמת מבואר כן בלשון הרמב״ם בפ׳ י״ד הל׳ ט״ו וז״ל, אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו, כאלו הזיקו בידו שאעפ״י שאשו משום ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו, אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שבארנו הרי כתב הרמב״ם להדיא שאשו משום ממונו וחייב כאלו הזיקה בחציו וכדברי הגר״א ז״ל.
אכן אכתי צריך ביאור דאי נימא דאש לא הוי חציו ממש אלא דהוא ממונו וחייבה התורה כאילו הזיקה בחציו א״כ מנלן לחלק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חברו דמדליק בתוך של חברו חייב אפי׳ בטמון, דהא מקרא דאש ממעטינן טמון וכיון דמסברא לא הוי כמו חציו א״כ מדליק בתוך של חברו נמי מנלן דחייב.
ונראה דאפשר לבאר עפ״י שיטת הרמב״ם בפ״א ובפ״ו מה׳ חובל ומזיק דמזיק שלא בכונה אין חייב אלא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק או אפי׳ שניהם ברשות אינו חייב אלא כשהזיק בכונה, והנה זה פשוט דבחציו חייב כשזורק חץ מרשות שלו לרשות של חברו ואפי׳ שלא בכונה וכדתנן בפ׳ המניח דף ל״ב המבקע עצים מרה״י והזיק ברה״ר או ברה״י אחר חייב, וכן הנכנס לחנותו של נגר ונתזה בקעת וטפחה על פניו משום דהוי כמו בכונה דהוי פשיעה גמורה וכמו שכתב הרמב״ם בפ״ו מה׳ חובל ומזיק הל׳ ח׳ היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שזה כמו ששברו בידו בכונה, וא״כ אם היינו אומרים דאש הוי חציו ממש א״כ כשעושה אש אפי׳ ברשותו ויצאה לרשות אחר הוי כמו מבקע עצים ברשותו אבל כיון דאמרינן דלא הוי חציו ממש לא נחשב כמו מעשה בכונה, ולכן חלקה מתניתין בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חברו, והיינו דכיון דגילתה התורה דאש חייב כמו שהזיק בחציו לכן מסתבר דכי ממעטינן מקרא דקמה דטמון פטור דוקא במדליק בתוך שלו דאיכא סברא לפטרו מדין מזיק דהוי כמו שלא בכונה כיון דלא הוי חציו ממש ולכן לא נחשב כמו מעשה בכונה אבל היכי דהדליק בתוך של חברו לא ממעטינן כיון דאין לנו גדר פטור של שניהם ברשות דהא בשל חברו אפי׳ שלא בכונה חייב.
אלא דלפי״ז יש לעיין איך הוי דינא בעשה אש ברה״ר דבגמ׳ בהכונס אמרינן דטמון פטור במדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו חייב בטמון וכן הרמב״ם בפי״ד ה״ל ט׳ כתב וז״ל במה דברים אמורים במדליק בתוך שדה חברו אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש, ולא נתבאר היאך הוא כשהדליק ברה״ר דלפי״מ שכתבנו דטעמא הוא משום שלא בכונה לא אשכחן פטורא אלא בשניהם ברשות, ועושה אש ברה״ר הא הוי שלא ברשות ואפשר דבאמת אינו פטור בהדליק ברה״ר בטמון כיון דלא הוזכר פטורא אלא במדליק בתוך שלו ואף דלחיוב לא הוזכר אלא בשדה חברו, אפשר דברה״ר כיון דאין לו רשות לעשות אש ברה״ר הוי לענין זה כמו בשדה חברו וצריך עיון.
אכן לפי״ז יקשה לן דא״כ הא דפריך בד׳ כ״ב בשלמא למ״ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ״ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא היינו דלא שייך לחייב לבעל הכלב על ממונו דהיינו המזיק שעשה כלבו, וא״כ עכשיו לפי המסקנא דגם למ״ד אשו משום חציו יסוד החיוב הוא משום ממונו היינו משום שעשה מזיק, א״כ איך חייבים גם למ״ד אשו משום חציו על אש של כלבו, וע״כ צריך לומר דכיון דעכ״פ חזינן שעשה הכתוב אש כמו דין מבעיר ומעשה בידים ילפינן מזה גם לענין בהמתו שעשתה אש שיתחייב כמו על חציו דבהמתו, דכיון דהא דאמרינן אשו משום ממונו הוא לאו דוקא כמש״כ התוס׳ דכ״ב אלא כלומר משום מזיק שלו, ואף שלא נמצא דין שיתחייב על המזיק שעשה שורו וכמו דאמרינן איש בור ולא שור בור, ועיין בתוס׳ בד׳ כ״ב בד״ה לאו ממונו, מ״מ זהו אם דין אש היה נשאר בדין ממונו, אבל כיון שחדשה התורה שדין אש הוא כמו שעשה בעצמו, לכן סובר הגמ׳ דאפשר לחייב גם על אש של בהמתו וילפינן זה מדין אש של עצמו ואף דבריש מסכתין אמרינן דאין ללמוד שור מאדם זהו אם נבוא ללמוד עיקר דין מזיק היינו שיתחייב על הנזק שעשה שורו כמו על הנזק שעשה בעצמו אילו לא נאמר שור, אבל כיון דכבר ידענו חיוב שור ילפינן זה מזה פרטי הדינים דכמו דבאש שעשה האדם חייב כאלו הזיק בחציו ה״נ באש שעשה שורו חייבים הבעלים כאילו הזיק השור בחציו וראי׳ לזה מדאיצטריך קרא גבי שור שחבל באדם לפוטרו מד׳ דברים בדף ל״ג ע״א ולמאי צריך קרא לפוטרו דמהיכי תיתי לחייבו וע״כ דהוי ילפינן מאדם, ואף דלא ילפינן שור מאדם לענין עיקר חיוב שור וע״כ כמ״ש דכיון דכבר איכא בקרא חיוב שור נוכל ללמוד פרטי הדינים זה מזה.

ולפי״ז נוכל ליישב ד׳ הרמב״ם ואפשר שכיון לזה המ״מ דכיון דדין אש של שורו אפי׳ למ״ד אשו משום חציו אינו פשוט מסברא כמו חציו אלא דעלינו ללמוד זה מדין אש דאדם דכמו דאם עשה אדם אש חייב כאילו הזיק בחציו, כן אם עשתה בהמתו אש חייב כאילו הזיקה בחציו, וא״כ לא נוכל ללמוד מאדם אלא על דין ממון, דהיינו שעשה השור כי אורחיה, אבל פלגא נזקא דקיי״ל דקנסא הוא א״כ קנסא מממונא לא ילפינן, ולא נוכל ללמוד שיתחייב חצי נזק קנס ע״י אש של בהמתו ממה דחייבה התורה באש של עצמו ממון, ולכן בפלגא נזקא לא אמרינן אשו משום חציו ונשאר רק משום ממונו דפטור בעל הכלב דהא אש לאו ממונו דבעל כלב הוא כמו למ״ד אשו משום ממונו.
ובמה שכתבתי דלהכי לא הוי ילפינן פלגא נזקא משום דקנס מממון לא ילפינן היה אפשר לומר משום דקרן לא ילפינן משאר אבות כדאמרינן בריש מסכתין מה להנך שכן מועדין מתחלתן, ולפי״ז גם בקרן מועד לא יתחייב משום חציו, אכן אם נבוא לחלק דלהכי לא ילפינן משום דאיכא למיפרך א״כ מאדם על שור נמי איכא למיפרך, וע״כ כמו שכתבתי דהא דפרכינן הוא כ״ז שלא נאמר בתורה שור אבל כיון שנכתב שור ילפינן פרטי דינים לבד מה שיצא מן הכלל לפטור כמו טמון וכלים, וכמו שהוכחתי מהא דאיצטריך קרא בשור שחבל באדם לפוטרו מד׳ דברים, וא״כ גם על קרן ליכא למיפרך ועיין מש״כ בפ״א הל׳ ב׳ ע״כ הנכון כמו שכתבתי דדוקא על קרן תם דאינו אלא קנס בזה לא ילפינן דאשו משום חציו דקנסא מממונא לא ילפינן וכנ״ל:
(יז-יח) כלב שנטל את החררה וכו׳משנה בבא קמא ב,ג:
כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש, אכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק.
פיהמ״ש שם: חררה, ככר דק, ופעמים נדבקת בה גחלת אש ובזמן שאוכלה בגדיש שורף באותה האש, הרי זה חייב על החררה ועל מקום גחלת נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק כדין הצרורות.
בבא קמא כב,א (ליקוט מפיר״ח1):
אתמר: ר׳ יוחנן אמר: אשו משום חציו (כאלו בידיו מכה והוא המזיק בעצמו ודינו כדין אדם המזיק בעצמו); וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו (כלומר כמו שמתחייב בנזק שורו וכיוצא בו שחייב בהיזקן כך באשו... וכל מה שחייב בנזקי ממונו חייב באשו). וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך, חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל (דהא אינו הולך מכוחו ומזיק אלא מכח הרוח). ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך, ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא (דהא השלהבת המזקת אין בה ממש להשמר כמו השור וכיוצא בו). תנן: הכלב שנטל חררה כו׳; בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דכלב הוא, אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא! אמר לך ריש לקיש, הכא במאי עסקינן – דאדייה אדויי, דעל חררה משלם נזק שלם (שזה דרכו לחטוף ולאכול), ועל מקום גחלת משלם חצי נזק (שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן), ועל גדיש כולה פטור (שאינו ממון בעל הכלב... ובעל הגחלת נמי לא מיחייב דהא אוקימנא לקמן בששימר גחלתו והכלב חתר והוציאה). ורבי יוחנן? דאנחה אנוחי, על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם (שדרך הכלב לחטוף חררה בגחלת דבוקה ולאכול), ועל הגדיש משלם חצי נזק (דמשונה היא)... למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו (וכגון שהיה לו לגדור בפניה שלא תעבור ולא גדר... והלכה כר׳ יוחנן).
... על החררה משלם כו׳: מאן חייב (בעל הכלב או בעל הגחלת)? (ופשיטא לן) בעל כלב (משלם). וליחייב נמי2 בעל גחלת? בששימר גחלתו. אי כששימר גחלתו, מאי בעי כלב התם? בשחתר. אמר רב מרי בריה דרב כהנא, זאת אומרת: סתם דלתות חתורות הן אצל כלב (אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו, ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי, חייב בעל הגחלת). דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן ׳וביער בשדה אחר׳ (שמות כב,ד) וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה... (והשתא סלקא שמעתין כר׳ יוחנן דאמר אשו משום חציו ואית ליה נמי משום ממונו, וקיימא לן כוותיה).
בביאור הסוגיא יש להקדים שתי הערות. איך ניתן לפרש מה שאמרו: ״בשלמא למאן דאמר משום חציו, חציו דכלב הוא״? הלא כל החידוש בדעת רבי יוחנן שאשו משום חציו הוא לשוות לו דין אדם המזיק, אבל מה זה שייך לכלב? שנית, כאשר העמידו לריש לקיש ״דאדייה אדויי״ ולרבי יוחנן ״דאנחה אנוחי״ – האם ההעמדות הללו הם לפי ההוה אמינא שנחלקו ר׳ יוחנן וריש לקיש באופן מוחלט, ר׳ יוחנן סובר אשו משום חציו דווקא, וריש לקיש משום ממונו בלבד? האם תשתנינה ההעמדות הללו לפי המסקנה שר׳ יוחנן אף הוא סובר אשו משום ממונו אם הוא לא הדליקו בעצמו ואין לו מעמד של ״מבעיר את הבערה״?
התשובות לשתי השאלות הללו יוצאות מן הירושלמי על משנתנו (בבא קמא ב,ה):
כלב שנטל את החררה. ריש לקיש אמר, במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת. רבי יוחנן אמר, נעשה כזורק את החץ ממקום למקום.
הרי מבואר שהביטוי בבבלי ״חציו דכלב הוא״ אינו מתייחס למושג הכללי ״אשו משום חציו הוא״ האמור באדם המבעיר, אלא הכוונה היא כמו התזת צרורות אצל בהמה, שבהילוכה צרורות מנתזין מתחת רגליה, כך הכלב שהניח את החררה על הגדיש – האש נזרקת ממקום למקום.
זהו שכתב בפיהמ״ש הנ״ל: ״ועל שאר הגדיש חצי נזק כדין צרורות״. וראה גמרא ערוכה, בבא קמא יח,א, שניסתה להביא את משנתנו כראיה לדין צרורות:
בעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מעלייה משלם? ... תא שמע: הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, ואכל החררה והדליק את הגדיש – על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק; מאי טעמא? לאו משום דהויא להו צרורות...
עוד מפורש בירושלמי שהאוקימתא בבבלי אינה העמדה שהעמידו בני הישיבה כדי להסביר את המשנה לפי דעתם של החולקים בעיקר חיוב אש, אלא רבי יוחנן וריש לקיש עצמם אמרו שתי הלכות הנובעות ממשנתנו, אבל אין בהכרח מחלוקת ביניהם. כלומר, ריש לקיש אמר: ״במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת״, והוא שמסביר רבינו: ״היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף״, והוא שאמרו בבבלי: ״דאדייה אדויי״. מעתה למסקנה שגם ר׳ יוחנן סובר אשו משום ממונו, חייבים לומר כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ועל כרחך צריך לפסוק כשתיהן.
מעתה מובן הוא שרבינו מביא את שתי ההעמדות, אבל צריך לעמוד על דיוק לשונו הזהב.
לשון המשנה הוא: כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש, אכל את החררה והדליק את הגדיש וכו׳ .
אבל רבינו פתח בלשון התנא, והוסיף באמצע:
כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש: אם הניחה בגדיש, ואכל את החלה והדליק את הגדיש וכו׳
מקור התוספת הוא מן הגמרא שמעמידה את משנתנו אליבא דרבי יוחנן כך:
״דאנחי אנוחי – על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק״.
ורבינו העתיק:
אם הניחה בגדיש, ואכל את החלה והדליק את הגדיש – על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק.
אליבא דריש לקיש אמרו בגמרא:
״דאדייה אדויי – דעל חררה משלם נזק שלם, ועל מקום גחלת משלם חצי נזק, ועל גדיש כולה פטור״.
ורבינו כתב:
ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלת חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור.
הרואה יראה שרבינו הוסיף פיסקאות לפרש, והן שציינתי אותן באותיות מודגשות. הפירוש לביטוי ״דאדייה אדויי״ כבר ראינו שמקורו מן הירושלמי. אבל מה ראה רבינו להכניס דווקא לדברי ר׳ יוחנן את הפיסקה מן המשנה אכל את החלה והדליק את הגדיש? הלא דבר הוא!
כדי להבין את משמעות הדברים צריך לפענ״ד להקדים תיאור המציאות. על פי הגמרא כתב רבינו לקמן (יד,ה): ״שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק״. רק בתנאים מסוימים כאשר חומר דליק מצוי, תפרוץ הגחלת בלהבה ואף יעופו ממנה ניצוצות. אם השבלים שבגדיש כבר נתייבשו דיין, המוץ והתבן הם חומר דליק מאוד והמוץ הדולק עשוי להתפשט על כל הגדיש ולהדליקו כולו ואף מעבר לו למרחוק. אבל אם השבלים לחים הם, לא תצא מהם שלהבת אלא יתכן שהגחלת המונחת עליהם תכבה לגמרי, ואם לא תכבה כי אז יתכן שיישרף מה שנמצא במקומה בלבד אבל האש לא תתפשט הלאה אלא אם כן מלבים אותה בכוח.
מעתה זהו ההבדל בין שני המקרים שדברו עליהם ר׳ יוחנן וריש לקיש. האפשרות שיודלק הגדיש בהנחת החלה למשך הזמן שהכלב אוכל את החלה אינה מתאימה אלא במקרה שהשבלים יבשים כראוי, ועל כך דיבר ר׳ יוחנן. אבל לדברי ריש לקיש שהיה הכלב ״מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף״, או כלשון הירושלמי: ״במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת״, מוכח שמדובר במציאות אחרת לגמרי. ״הדליק את הגדיש״ משמע שהגדיש כולו בוער, שהרי הדלקה במקום החררה בלבד מזכירה רבינו בנפרד: ״ועל מקום החררה משלם נזק שלם״. מעתה אם ״הדליק את הגדיש״, מה לו עוד לגרר ומה שייך עוד שהוא הולך ושורף? הלא כל הגדיש כבר עולה בלהבה! לפיכך מפרש רבינו שדווקא במקרה ״אם הניחה בגדיש״ שייכים דברי התנא ״ואכל את החלה והדליק את הגדיש״ כמו שהם, בניגוד למקרה שהציע ריש לקיש.
ננסה תחלה להבין את המקרה הראשון שלפי ר׳ יוחנן. כבר הסברתי לעיל באורך לדעת רבינו את המושג צרורות. רבינו מגדיר צרורות בפיהמ״ש בבא קמא ב,א: ״שנעשה הדבר באמצעות פעולה אחרת ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותו הדבר פעולה ישירה״. כאשר הבהמה עושה מעשה טבעי לה כגון הליכה או אכילה, המעשה הזה מתבצע על ידי פעולות באיברים שונים. לפעמים קורה שלמעשה כזה נלווית פעולה נוספת מסוג אחר, כגון שבהילוכה היא דורכת על אבנים וצרורות ומהן יש שניתזות מתחת רגליה למרחוק ומזיקות. פעולת התזת הצרורות אינה חלק ממעשה ההליכה, אבל זאת היא פעולה הנלווית אליה באופן די צפוי. גם מעשה אכילה מתבצע על ידי פעולות שונות המצטרפות לכלל המעשה המכונה אכילה, החל מהנחת החלה או נתח הבשר לפניו ועובר לנשיכה ולעיסה וכו׳. יתכן שבמשך מעשה האכילה תהא נלווית אליה פעולה נוספת, כגון בענייננו שיש גחלת דבוקה בחלה, וכאשר מניח את החלה על הגדיש ואוכל ממנה, יתכן שפעולות אלה יגרמו לכך שתפרוץ שלהבת וינתזו ניצוצות מן הגחלת למרחוק וידליקו את הגדיש כולו. זאת היא פעולה מסוג צרורות ודין צרורות לה. ראה שדייק רבינו בסדר הדברים: ״הניחה בגדיש, ואכל את החלה, והדליק את הגדיש״ – כלומר מעשה האכילה מתחיל עם הנחת החלה והכלב ממשיך לנשוך בה ואוכל אותה, ומתוך כך נלווית פעולת הדלקת הגדיש.
המקרה השני הוא שונה. כאשר הכלב מגיע לגדיש אינו מחליט מיד לאכול את החלה אלא הוא מגרר אותה על הגדיש והולך ושורף. מתיאור זה מוכח שעדיין לא הדליק את הגדיש מעבר למקום שהוא מגרר את החלה. על כרחך מדובר באופן שהשבלים לחות וכדומה שיש גורם המונע פריצת שלהבת, ובגלל כך אין האש מתפשטת אלא קודחת במקומה (כלקמן יד,ג), ואין כאן שום דמיון לצרורות.
הואיל ואין האש של בעל הכלב ואינה ברשותו, לפיכך אין בעל הכלב חייב לשמור על האש שלא תתפשט מעצמה.
רק אחר כך אוכל הכלב את החלה, ולבסוף יתכן שמתפשטת האש מעצמה מסיבות אחרות. נמצא שהמעשה שהכלב עושה הוא משונה, דהיינו הולך ושורף, ועל כך הוא חייב על כל מקום שנגע, דהיינו מקום הגחלת, חצי נזק, ועל החררה אחרי שאכלה חייב נזק שלם, ושני ההיזקים הללו אינם תלויים זה בזה, אלא חייב על כל אחד בלבד כדינו. ואם בסוף אף הגדיש נשרף, לא אשו של בעל הכלב הזיקה, ולפיכך הוא פטור.
עוד משיג הראב״ד: מדוע אם לא שמר את אשו כראוי חייב על הגדיש רק בעל האש ועל מקום הגחלת רק בעל הכלב?
האש היא של בעל הגחלת שלא שמר את אשו כראוי והוא בלבדו חייב. אם הכלב מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף הרי זה מעשה קרן כי משונה הוא מעשהו זה. מעתה התפשטות האש אינה מתייחסת לכלב, ורק בעל הגחלת חייב אם לא שמרה כראוי.
הראב״ד בשיטת התוספות (ד״ה וליחייב) שרואים את שניהם כשותפים לנזק (וכעין זה ראה לעיל השגת הראב״ד י-יא), אבל דעת רבינו אינה כן אא״כ מפורש בגמרא ששותפים הם בנזק כלהלן יב,יט.
בדין אב הנזיקין אש פסק רבינו לקמן יד,טו: ״שאע״פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו״. ראה שם ביארנו באורך והשלם לכאן.
בעל האש חייב וכו׳ – בבא קמא כב,א (עם פיר״ח):
... על החררה משלם כו׳: מאן חייב (בעל הכלב או בעל הגחלת)? (ופשיטא לן) בעל כלב (משלם). וליחייב נמי3 בעל גחלת? בששימר גחלתו. אי כששימר גחלתו, מאי בעי כלב התם? בשחתר. אמר רב מרי בריה דרב כהנא, זאת אומרת: סתם דלתות חתורות הן אצל כלב (אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו, ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי, חייב בעל הגחלת). דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן ׳וביער בשדה אחר׳ (שמות כב,ד) וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה... (והשתא סלקא שמעתין כר׳ יוחנן דאמר אשו משום חציו ואית ליה נמי משום ממונו וקיימא לן כוותיה).
רבינו התייחס לגמרא זו לקמן ג,ה. אולם כאן לא פירש כלום, ולכאורה צריך לומר שכאן מדובר על מקרה שבעל הגחלת נתן רשות לבעל החררה לאפות עמו בתנורו שלו ובאופן זה על בעל הגחלת מוטל לשמור את הגחלת שבתנורו (וכך היה מצוי שהיו כמה אנשים אופים ומבשלים בתנור אחד בשכונה (ראה לקמן ג,יד)), והכלב חתר והוציא את החררה עם הגחלת הנדבקת לה ואכלה בגדיש של בעל החררה. ושמא יתכן גם באופן שהשדה של בעל החררה שהוא גם בעל הגחלת אבל הגדיש של אדם שלישי (וראה לקמן ג,טו), ועדיין צריך תלמוד.
1. שיטת הר״ח שונה מזו של רבינו. לפיכך העתקתי ממנו רק אותם דברים הצריכים להבנת מהלך הסוגיא, אבל דילגתי על הפירושים שנלפע״ד שרבינו חולק עליהם, וביארתים בהמשך.
2. יש להסתפק האם רבינו גרס תיבה זו וראה דק״ס אות ש שציין לכי״י שלא גרסוה, וכן נראה מפירוש הראב״ד בחידושיו שמדעתו מציע לפרש כך ומוכח שלא היה לפניו נוסח מעין זה, וכפי שכתבנו בהערה בגוף הנוסח יותר מתאים לפירוש רבינו והר״ח להשמיט תיבה זו המתאימה עם פירוש התוס׳ ד״ה וליחייב.
3. ראה לעיל הערה 32.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנההגהות מהר״ם מפדואהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(יח) במה דברים אמורים, בששמר בעל הגחלת את אישו וסתם הדלת, ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש. אבל אם לא שמר אישו, בעל האש חייב על שריפת הגדיש, ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה:
When does the above apply? When the owner of the coal guarded his fire and closed the door, and yet the dog dug underneath [until it could enter and] take the cake from the fire.⁠1 If, however, he did not guard his fire, the owner of the fire is liable for the burning of the grain heap,⁠2 and the owner of the dog is liable for the cake and the place where it was placed.⁠3
1. In which case, the owner of the dog is responsible for all the damages, for the fire took place because of his negligence.
2. For it is his negligence that made the fire possible.
3. For the dog caused this damage directly. The Ra'avad and the Tur, who in the previous law maintain that the owner of the dog must pay one fourth of the damages to the grain heap, maintain that he is liable for that amount in this instance as well. Hence, the owner of the fire is liable for only three fourths of the damages. In this instance as well, the Shulchan Aruch (loc. cit.) follows the opinion of the Rambam, while the Ramah mentions that of the Tur.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשָּׁמַר בַּעַל הַגַּחֶלֶת אֶת אִשּׁוֹ וְסָתַם הַדֶּלֶת וּבָא הַכֶּלֶב וְחָתַר וְנָטַל אֶת הַחֲרָרָה מֵעַל הָאֵשׁ. אֲבָל אִם לֹא שָׁמַר אִשּׁוֹ בַּעַל הָאֵשׁ חַיָּב עַל שְׂרֵפַת הַגָּדִישׁ וּבַעַל הַכֶּלֶב חַיָּב עַל אֲכִילַת הַחֲרָרָה וְעַל מְקוֹמָהּ:
בד״א כששמר בעל הגחלת את אשו וכו׳ אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב – א״א בעל האש נמי חייב.
במה דברים אמורים כששמר בעל הגחלת את אשו כו׳ אבל אם לא שמר בעל האש כו׳ עד ועל מקומה: כתב הראב״ד ז״ל בעל האש נמי חייב עכ״ל:
ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא בין הספרים והסופרים כי בגמ׳ מתמה על הא דקתני ועל הגדיש משלם ח״נ מאן חייב בעל כלב וליחייב בעל גחלת ומהדר בששימר גחלתו ומתמה תו אי הכי מאי בעי כלב התם ומהדר בשחתר ע״כ וכן ברש״י ז״ל ור״מ ז״ל ויס״ג וליחייב נמי בעל גחלת וכן גורסין רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל והיא גירסת ראב״ד ז״ל וכולם דברי אלהים חיים ויש להם פנים:
בד״א בששמר בעל הגחלת וכו׳ – בסוגיא שם (דף כ״ג) ויש בה פירוש אחר וגורסין וליחייב נמי בעל הגחלת:
ועל מ״ש בד״א כששמר בעל הגחלת את אשו – כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו׳. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש:
בד״א כששמר בעל הגחלת וכו׳ – כתב ה״ה ויש בה פירוש אחר וגורסין וליחייב בעל הגחלת משמע דאית ליה דרבינו לא גריס נמי אלא וליחייב בעל הגחלת וקשה עליו דא״כ למה חייב לבעל הכלב על מקום החררה אלא ודאי דגורס נמי ולכך קאמר דראוי לחייב לבעל הכלב על אכילת החררה ועל מקומה אשר בה הגחלת וכ״כ הרב כ״מ בכ״מ ובב״י סי׳ שצ״ב:
בד״א בששמר וכו׳. מדין זה נסתייע מהרי״ק ז״ל שורש קנ״ב למי שהניח ביד חבירו חטים וירדו עליהם גשמים ונרקבו שחייב אף אם הוא שומר חינם דפשיעה גדולה היא טפי מחתירת הכלב עיי״ש.
בד״א כששמר בעל הגחלת וכו׳. עיין בהשגות ודעתו כדעת התוס׳ ב״ק דף כ״ג ע״א בד״ה וליחייב בעל הגחלת פי׳ וכו׳, דאע״ג דגירסתם וליחייב בעל הגחלת (דלא כהגהת רש״י וליחייב נמי בעל הגחלת) מ״מ מפרשים דנמי קאמר. והנה מ״ש התוס׳ כדפרישית לעיל גבי חנוני אין זה ראייה דאדרבה בב״ק דף כ״ב ע״א בד״ה ואי במסכסכת הביאו ראייה דהפירוש אמאי חייב החנוני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו והביאו ראיה מכאן דפי׳ ולחייב בעל הגחלת פירוש דיתחייב גם בעל הגחלת גם בעל הכלב דשניהם פשעו בשמירה, אלא דעיקר הוכחת התוס׳ דבהכרח כל בעל חי שנטל דבר המזיק והזיק שניהם חייבין בעל השור ובעל דבר המזיק ועיקר ראייתם מסוגיא דב״ק דף י״ט ע״ב דמסיק אלא מתני׳ בדאדייה אדויי וכי איתמר דרב הונא בעלמא אתמר וכו׳, ומדלא קאמר דרב הונא אמתני׳ קאי לא שנו אלא שנקשר מאליו אז חייב בעל התרנגול חצי נזק אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם ובעל התרנגול פטור אלא ודאי דאין בעל דבר המזיק חייב הכל דגם בעל השור מסייע זהו עיקר הוכחת התוס׳. ועיין מה שכתבתי בפרקין ה״י דלדרך רבנו כל היכי דאדייה אדויי דהיינו שלא שיבר בחוט בדרך הילוכו אלא גלגלו חשיב צרורות וליכא נזק שלם אפי׳ תימא שקשרו אדם ומשו״ה לא מיתוקמא מתני׳ בהכי. ומבואר שם דכל היכי שנקשר מאליו בעל התרנגול פטור משום איש בור ולא שור בור אלא בעל הדליל חייב חצי נזק בדאדייה אדויי ואם קשרו אדם וידע מזה בעל התרנגול הרי רק בעל התרנגול חייב חצי נזק וא״כ בנדון דידן שההיזק הוא אש ודאי בעל האש חייב דחשיב כנקשר מאליו.
ועיין כ״מ, ועיין לח״מ שבחנם טרח לומר דגריס רבנו נמי מדחייב בעל הכלב על מקום הגחלת, ולפי מה שכתבתי בפרקין ה״י דקיי״ל אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, נמצא על מקום הגחלת חייב בעל הכלב ופטור בעל הגחלת דכחו הוא אלא דעל שאר הגדיש דחשיב צרורות לר׳ יוחנן דאשו משום חציו הוא דקיי״ל בעל הגחלת חייב לבדו שהוא המזיק הקרוב שהדבר המזיק שלו ובעל האש חייב נזק שלם וזה ברור. והנה בגמ׳ פריך דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא וכו׳ ומסיק לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה ורבנו לא ביאר זה וסמך עצמו על מ״ש לקמן פ״ג ה״ה דאין חייבין על השן כשהוציאתו מרשות הניזק אא״כ אכלתו ברשות הניזק אפי׳ הוציאתו מחצר לשדה של בעל החצר עיי״ש. ועיין בתוס׳ ד״ה וליחייב בעל הגחלת, האי לישנא וכו׳, ואין דבריהם מוכרחין דאטו לא משכחת שאין בעל החררה הוא בעל הגחלת וכגון שבעל החררה אפאה אצל אופה דנמצא הגחלת של האופה וחתר הכלב והוציאו לתוך גדיש של בעל החררה ואכל אותה שם ומשו״ה קיצר רבנו בזה וסמך על מ״ש לקמן פ״ג ה״ה.
במה דברים אמורים בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש, אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה.
בהשגת הראב״ד: בעל האש נמי חייב עכ״ל.
דעת הראב״ד בהשגות דבעל האש חייב בשותפות עם בעל הכלב וגורס בגמ׳ וליחייב נמי בעל הגחלת וכן כ׳ המ״מ וז״ל ויש בה פי׳ אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת, והכ״מ יישב ד׳ הרמב״ם דמה שאמרו בגמ׳ וליחייב נמי בעל הגחלת היינו דהכלב יתחייב על מקום גחלת, ובעל הגחלת יתחייב על שאר הגדיש ותירוצו של הכ״מ הוא פשוט כל כך בעיני הלח״מ עד שתמה על המ״מ שכתב ויש בה פי׳ אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת ומוכח מד׳ המ״מ דהרמב״ם אינו גורס נמי, והקשה ע״ז הלח״מ דא״כ מנ״ל להרמב״ם לחלק בין מקום גחלת לשאר הגדיש, אך באמת פי׳ הכ״מ דחוק. ולא הי׳ לפני הכ״מ והלח״מ פי׳ הר״ח ז״ל וז״ל מאן משלם בעל כלב או בעל הגחלת. ופשיטא לן דבעל הכלב משלם מפני שבעל הגחלת שימר גחלתו והכלב חתר והוציאה אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו, [מוכח מד׳ הר״ח דסובר כרש״י דאי לאו סתם דלתות חתורות היה משונה ולא אונס] ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי חייב בעל הגחלת עכ״ל הר״ח ז״ל בסוגיא דכלב וחררה. ולמעלה בדף כ״ב בסוגיא דגמל טעון פשתן כתב הר״ח ז״ל וז״ל. ואקשינן אהדין פירוקא סיפא דקתני אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב. הגמל הזיק בידים ופריק כשעמדה, ואקשינן כ״ש אם עמדה ומסכסכת ודאי הוא הזיקא דבידים חנוני אמאי חייב עכ״ל, הרי חזינן דמה שהוכיחו התוס׳ דשניהם חייבים בעל הכלב ובעל הגחלת מדפריך התם חנוני אמאי חייב והכא פריך וליחייב בעל הגחלת והחנוני ובעל הגחלת שניהם שוים דהם בעלי האש, ולכן פירשו התוס׳ בדף כ״ב דהא דפריך חנוני אמאי חייב היינו אמאי חייב הכל יתחייב גם בעל הגמל. והכא בדף כ״ג גבי כלב וגחלת גורסים ולחייב נמי בעל גחלת היינו ג״כ דשניהם יהיו חייבים, אכן הר״ח מפרש להדיא אמאי חנוני חייב דלא יתחייב כלל כיון דהגמל עביד הזיקא דבידים אינו חייב בעל התקלה כלל ולא כמו שכתבו התוס׳ בדף ו׳. ואף דבעל הדליל מחייבינן אף דהתרנגול עשה כל המעשה וגרר הדליל. היינו דכיון דלשיטת הרמב״ם בעל התרנגול פטור משום שלא נעשה הדליל מחובר לגופו והוי מעשה הגרירה כמו שלא בכונה ולא דמי לרגל דהוי כונת דריסה וכמו שכתבנו בהלכה י׳. וכיון שלא נחשב המעשה על התרנגול ממילא שפיר חייב בעל הדליל. אבל הכא גבי גמל כיון שהיה טעון פשתן מדעת הבעלים והוי שליף שעליה דהוי כגופו וכיון שסכסך הגמל את כל הבירה והדליק את כל הבירה הוי מעשה הגמל לגמרי. ולכן פריך בגמ׳ חנוני אמאי חייב. והכא דפריך הגמ׳ וליחייב בעל הגחלת היינו על כל שאר הגדיש לבד מקום הגחלת דחיובו אינו משום מזיק ממש בידים אלא משום דין חציו וכמש״כ דלכלב נמי מחייבינן משום חציו משום שעשה מזיק וכמש״כ בהל׳ י״ז וכיון דכבר יש על הגחלת בעל האש הקודם היינו בעל הגחלת שעשה האש והוא חייב בין למ״ד משום ממונו בין למ״ד משום חציו אין לחייב את הכלב כלל. ונמצא דמקור דברי הרמב״ם הוא משני הסוגיות דעל מקום הגחלת דחייב בעל הכלב ולא בעל הגחלת הוא סוגיא ערוכה בהא דחנוני וגמל דבמסכסכת אינו חייב חנוני כלל אלא בעל גמל. ועל שאר הגדיש הוא סוגיא דחררה דחייב בעל גחלת ולא בעל כלב בשלא שימר גחלתו, ודברי הרמב״ם פשוטים והם כגירסת הר״ח וכמו שכ׳ המ״מ:
ב)
אכן דיש להקשות על שיטת הר״ח והרמב״ם מזה שהוכיחו התוס׳ בדף ו׳ גבי בור המתגלגל דהא אמרינן שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דאלמא דהבור חייב אף דהשור דחף להדיא והוי מזיק בידים והוי כמו כאן מקום גחלת לגבי הכלב ומ״מ חייב שם בעל הבור. ואמאי אינו חייב כאן בעל הגחלת. והך דינא דשור ואדם שדחפו לבור פוסק הרמב״ם להלכה בפ״י מה׳ חובל ומזיק. ונראה דיש לחלק בין דין בור לדין אש, לפי״מ שבארתי בפי״ג בהא דהכותל והאילן שנפלו לרה״ר דכתבו התוס׳ והרא״ש דאפי׳ בשעת נפילה הוי בור וכן משמע משיטת הרמב״ם לפי״מ שביאר המ״מ ובארתי בטעמא דמילתא משום דבור יש בו בין דין חיוב של בור ברה״ר דחיובו הוא משום עשיית הבור. ובין חיוב של בור ברשותו דאין חיובו משום עשיית הבור דהא בהיתר חפר אלא משום זה שמחזיק בור ברשותו וזהו בגדר דיני היזק ממונו שכיון שהבור שלו חייב עליו, אבל גבי אש לפי״מ שביאר הגר״א לדעת הרמב״ם דמה דאמרינן דמאן דאית לי׳ משום חציו אית לי׳ נמי משום ממונו זהו חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דאמרינן דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו וכמו דאמרינן פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ופטור טמון במדליק בתוך שלו הוא בכל אופן ואפי׳ בלא כלו לו חציו משום דהסיבה הוא נזקי ממונו, ובזה פטרה התורה בטמון. ולפי״ז מה דאמרינן דהסיבה הוא נזקי ממונו. אי אפשר לומר משום דהאש שלו דאם החיוב היה משום דהאש הוא שלו וכמו בחיובי שור אי אפשר דתחייב התורה בשביל זה כמו על נזקי חציו. וע״כ דנזקי ממונו כאן הוא גדר ממונו וכמו בור ברה״ר דג״כ הוא גדר נזקי ממון והחיוב הוא משום שעשה מזיק וה״נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק. ולפי״ז מבואר דגם בנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג״כ יתחייב בארבעה דברים דהא לא הביא הרמב״ם להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב אלא משום ממון ונ״מ דאינו חייב בד׳ דברים. אלא משום דלמסקנא אין נ״מ כלל דאפי׳ עשה אש בחצר גדור ג״כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה. ולא דמי לעושה בור ברשותו קודם שהפקיר רשותו דהתם לא הוי מזיק כלל לגבי אחרים דהא הבור אינו הולך ומזיק ואחרים אין להם רשות כאן, אבל אש כיון שהוא הולך ומזיק אף שהחצר גדור הוי מזיק בשמירה. ולכן מכיון שנפלה השמירה והבעלים ידעו חייבים הבעלים משום נזקי חציו. ולפי״ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש, ויהי׳ נ״מ דאם יקנה בור חפור חייב, ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מטעם אש ורק שיוכל להתחייב מטעם בור כיון דהמזיק שלו:
-השמטות ומלואים-
לעיל כתבתי דמה דהרמב״ם לא הביא להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב בד׳ דברים, ובארתי לפ״מ שביאר הגר״א לדעת הרמב״ם דמה דאמרינן מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו הוא חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו אכן מה דאמרינן דהסיבה הוא נז״מ אי אפשר לומר דהוא כמו חיובי שורו מדחזינן דחייבה תורה כמו על חציו, וע״כ דהגדר נזקי ממונו היינו כמו בור ברה״ר דהחיוב הוא משום שעשה מזיק וה״נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק ולכן לא הביא הרמב״ם הך דנפל גדר שלא מחמת דליקה ומשום דלמסקנא אין נ״מ כלל דאפי׳ עשה אש בחצר גדור ג״כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה ולפי״ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש ויהיה נ״מ דאם יקנה בור חפור חייב ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מדין אש, ע״כ.
והנה בפי״ג הל׳ י״ט בד״ה אבל באמת הוכחתי מדין נפלה דליקה דהפי׳ שהוא לא הדליק הדליקה רק דנפלה באונס וע״כ דכשהעצים שלו חייב, ומה שכתבתי שהרמב״ם לא כתב הך דינא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה שאינו חייב מדין חציו יש לומר דזהו בכלל מה שכתב שם בפי״ד הל׳ ד׳ נפלה דליקה וכו׳ ונפל גדר שלא מחמת דליקה למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק ומוכח דבזה אינו חייב אלא משום ממונו לחוד, ולפי״ז יש לבאר מה שהקשינו שם דאמאי בדחפו שור לבור חייב בעל הבור ועל מקום גחלת חייב בעל הכלב ובעל האש פטור ומ״ש מדחפו לבור דהוי כמו מקום גחלת ובארנו באות ג׳ דבבור דחיובו הוא משום בעל התקלה לכן אפי׳ דחפו אחר לא נפקע הימנו שם בעל התקלה, אבל באש דעיקר חיובו הוא משום מזיק כיון שיש כאן מזיק בידים לא חייבתו תורה לבעל האש, ולכן גבי האש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנווני שהוא בעל האש ובבור כה״ג חייב ולפי״מ שהוכחתי דבאש איכא נמי חיוב של בעל האש א״כ צריך ביאור לחלק למה בשור ואדם שדחפו לבור חייב בעל הבור, ובאש פטור החנוני בשביל שהגמל הדליק בידים, ונראה דאף אם יסבור הרמב״ם דבאש איכא נמי חיוב בעל האש זהו כשהאש ממש שהוא הזיק הוא שלו ואפי׳ אם הרוח הוליכתו אבל עיקר המזיק הוא שלו משא״כ בנרו של חנוני שהנר הוא רק המדליק האש אבל האש השורף אינו שלו לכן אין כאן אלא חיוב חציו שעשה מזיק ולכן כיון שיש מזיק אחר שהוא מזיק ממש אינו חייב בעל הנר משום מזיק. [ע״כ]
ג)
אכן צריכים אנו עוד להוסיף דאף דמצינו בבור שני גדרים א׳ בור ברה״ר וחיובו משום כי יכרה איש בור. והב׳ בור ברשותו וחיובו משום שהוא בעל הבור. מ״מ באמת מצינו בגמ׳ דבין בבור ברה״ר בין בבור ברשותו יש בהם שני הגדרים, דבבור ברה״ר אמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם. ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברה״ר וכו׳. ומוכרח דבור ברה״ר נמי חשבינן לי׳ בעל הבור, וכן בבור ברשותו אמרינן הכניס שור לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל החצר חייב בנזקי הבור מ״ט כיון דאית לי׳ למלויי ולא מליי׳ כמאן דכרי׳ דמי. וקשה למה הוצרך רבא לומר הטעם דכיון דאית לי׳ למלויי ולא מליי׳ כמאן דכרי׳ דמי דהא הכא חיובו הוא משום בור ברשותו בור דאית לי׳ בעלים ומוכח דרבא סובר דשני הטעמים היינו כריית הבור ובעלים של הבור שניהן הם סבות לחייב בעל הבור. אבל בשביל כל אחד מן הסבות חייבתו התורה כמו שהוא כרה בור והוא בעל הבור משום דבקרא כתיב כי יכרה וגו׳ בעל הבור ישלם וע״כ דבין בור ברה״ר בין בור ברשותו אנו קורין כל הפסוק דכי יכרה בעל הבור ישלם.
ומה שהוצרך כאן רבא לומר הך סברא דכמאן דכרי׳ דמי אף דעכ״פ סגי דלימא דחייב כמו בור ברשותו. יש לומר דאשמעינן דלא לימא בעל החצר אף שאני בעל הבור עכ״פ יש לי שותף כורה הבור. ואף שבעל השור פטור משום איש בור ולא שור בור. מ״מ הו״א דעכ״פ הוא טענה דיש לו שותף, ואף שהשור אינו בר חיובא והבעלים פטורים מ״מ לרבנן דלית להו כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי לא ישלם אלא מחצה. לזה אשמעינן דבאמת מכיון שהוא בעל הבור עשתה אותו התורה גם לכורה הבור והוא חייבן לשלם כל הנזק.
ולפי״ז מבואר שפיר דבבור אפי׳ בור ברה״ר חיובו משום שהוא בעל התקלה. אבל באש ליכא קרא דבעל האש ואינו חייב אלא משום גדר חציו. היינו דכיון שעשה אש חייב כמו שהזיקו בחציו. אבל משום בעל האש ליכא חיוב, ועכשיו מיושב דהכותל והאילן שנפלו לרה״ר אפי׳ בשעת נפילה אין לו דין אש. דבשעה שבנה הבנין ונטע האילן לא היה לו שם מזיק כלל. ומה שנתקלקל אח״כ ונעשה מזיק אף דיש לחייבו הוי רק מטעם בור ולא מטעם אש.
וכיון שכתבנו דבאש חיובו משום דהוי כמו מזיק ובבור חיובו משום בעל התקלה לכן בבור אפי׳ דחפו אחר לבור מ״מ לא פקע חיובו של בעל התקלה, אבל באש כיון דחיובו משום דהוי כמו מזיק. וכיון שיש כאן מזיק אחר שהוא מזיק בידים בזה לא חייבתו התורה משום מזיק. ולכן גבי אש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנוני שהוא בעל האש ובבור כה״ג חייב. ואי דיקשה דעכ״פ באש של חנוני ליחייב החנוני משום בור. זה לק״מ דהא בבור פטור כל מידי דלאו בע״ח דהוי כמו כלים ולכן שפיר החנוני פטור על היזק שרפת הבירה:
ד)
ובזה נוכל לבאר מה שהקשו בתוס׳ בדף כ״ב ע״ב בהא דאמר שם בשלמא למ״ד אשו משום חציו חציו דחרש הוא אלא למ״ד אשו משום ממונו אלו מסר שורו לחש״ו ה״נ דלא מחייב. והקשו בתוס׳ דאי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר׳ יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א״כ מה פריך לר״ל. ודחקו שם בתוס׳ אכן לפי דברינו דאם הגמל עושה בידים פטור החנוני. א״כ ה״נ כשהדליק החרש פטור השולח את הבערה. דאף דבעל האש נמי חייב משום חציו. מ״מ כיון דאין זה חציו ממש ומשום זה פטור טמון וכמש״כ בהלכה הקודמת. לכן אם בזה האש של בעל האש הדליק אחר בידים נחשב המדליק לעושה המעשה ולא בעל האש דהא אם הדליק פקח חייב על טמון אפי׳ מה שישרוף אח״כ ולא רק על מקום גחלת דהא מדליק בשל חברו חייב על טמון. ולכן גם אם הדליק הגמל או חרש נחשב המדליק לעושה המעשה אפי׳ על מה שישרוף אח״כ. ומיושב דאפי׳ למסקנא דמאן דאית לי׳ משום חציו אית לי׳ נמי משום ממונו אם הדליק החרש בידים פטור בעל האש למ״ד אשו משום חציו. דהיכי דאיכא מזיק בידים אינו חייב בעל האש. אבל כ״ז למ״ד אשו משום חציו. אבל למ״ד אשו משום ממונו לא הוי מעשה מזיק כלל במה ששורף האש חוץ ממקום גחלת. ולכן שפיר דפריך דלר״ל ליחייב השולח את הבערה ולר׳ יוחנן ניחא לי׳ דפטור וכנ״ל. ואף דיש לעיין דעכ״פ ליחייב בעל האש משום בור אם שרף בעלי חיים אפשר לומר דהוי ניחא לי׳ לאוקמי בשרף מידי דלא בע״ח ואשמעינן דפטור משום לתא דאש. ומה דחייב אם שרף האש בעלי חיים משום לתא דבור בזה לא מיירי:
ה)
והנה בתוס׳ הקשו דאמאי פטור בעל הגחלת משום ששמר גחלתו כיון דאמרינן דסתם דלתות חתורות אצל כלב. ותי׳ בתוס׳ דכיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי: ובדף נ״ח ע״א אמרינן בגמ׳ אבל דחפתה חברתה פשיעה ומשלמת מה שהזיקה דא״ל איבעי לך לאעבורי חדא חדא וכ׳ שם הרי״ף דהכי הלכתא. וכן פסק הרמב״ם בפ״ג הל׳ י״א והרא״ש חלק שם על הרי״ף וכתב דכיון דבהשוכר את הפועלים מוכח דאיבעי לך לאעבורי חדא חדא לא אמרינן אלא בשומר שכר, אבל בשומר חנם פטור כיון דנטר כדנטרי אינשי ושן ורגל אינו חייב אלא בשמירה פחותה כש״ח לכן פטור בדחפוה חברותיה, והנמוק״י בהכונס הביא שכ׳ הרא״ה בשם הרמב״ן וז״ל דאע״ג דש״ח פטור בשלא שמר כלל היכי שדרך בני אדם לעשות בשלהם כיון דלאו אורחא דעלמא בשלהם לאעבורי חדא חדא. מ״מ גבי נזקין אע״ג דנטר כדנטרי אינשי כיון שבאותה שעה אינן שמורות כלל הרי הוא חייב על נזקיהן שכל זמן שהזיקו בלא שמירה חייב אפי׳ בהני שעי דלאו אורחא דאינשי למנטר עכ״ל, ודבריו מוכרחים בסוגיא. דאביי מקשה שם מעל בעידנא דעיילי אינשי אלמא דדמי להדדי. ועל בעידנא דעיילי אינשי בודאי אינם שמורות כלל.
והקשה בהגהות חא״ש שם על הרי״ף מד׳ התוס׳ דכאן דמוכח דבנזקין נמי מהני נטר כדנטרי אינשי. ועל דברי התוס׳ א״א להקשות דגם שם אינם סוברים כהרמב״ן שכתבו בב״מ שם דמהא דפסקינן דלא איבעי לי׳ לאעבורי חדא חדא מוכח דלא קיי״ל כרב כהנא בהכונס וכן כ׳ הרא״ש בהכונס רק שצריכים אנו ליישב לדעת הרמב״ן קושיית התוס׳, וראיתי ברשב״א שהקשה ג״כ קושיית התוס׳. ובשביל שאנו רוצים לבאר דברי הראב״ד שהביא הרשב״א והקשה עליו נביא כל דבריו וז״ל זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו״ל לאסוקי אדעתי׳ שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו. תמיהא לי נעילת דלת מאי אהניא דהא גבי כלבים לא מהניא ולא מידי. ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחי׳ לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מוריד לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולי מכילתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצוי׳ למ״ד מיהת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה שלא אמרו רוח מצוי׳ ואינה מצוי׳ אלא במקום שאין כלבים מצויים שם. ומצאתי לראב״ד ז״ל דלגבי בעל גחלת בשימור נעילת דלת סגי לי׳ ואפי׳ בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי׳ שהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר. ויש מקשים כיון דאיכא כלבים אע״ג דנעל בעל גחלת פשיעותא הוא דמ״ש מהא דאמרינן פ׳ הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו׳ כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי׳ לגבי שוורים ה״נ מאי שנא׳ וכ׳ הרב ז״ל ולאו מילתא הוא דהתם בור ברה״ר הוא ואי שכיח דעברו גמלים התם ודאי פשיעותא הוא אפי׳ לגבי שוורים אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ולינטרו להו אלו דברי הרב ז״ל, ועדיין לא נתיישב בעיני דאי משום דאית להו בעלים דמינטרי להו. ומשום הכי מפקת לי׳ לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלת בפני גחלתו. ומדמחייב לבעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה. דילמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרים אותם. ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת ועוד צריכה לי תלמוד עכ״ל הרשב״א ז״ל: [ודעת הרשב״א להדיא בדעת הראב״ד דלגבי בעלים דכלב לא מהני דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא מהני לכלב אלא קשירה. ולכאורה קשה על דעת הרשב״א דהא מתני׳ בפ׳ מרובה דתנן לא יגדל את הכלב אא״כ קשור בשלשלת משמע דהוא רק תק״ח דומיא דרישא דאין מגדלין חזירים וכן מוכח מלשון הרמב״ן שכתב וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכ״מ ולא את הכלב אא״כ קשור בשלשלת, וצריך לומר דכונת הרשב״א במה שכתב דכלב בעי קשירה היינו קשירה בחבל שלא יוכל לחתור כיון דסתם דלתות חתורות. ומתני׳ דהוא תק״ח. הוא שיהיה קשור בשלשלת. והתימה על הש״מ שכתב בשם גליון ותלמידי הר״ר ישראל ז״ל דבאמת מעיקר דינא לפטור בעל הכלב צריך דוקא קשירה בשלשלת, וזה אין לומר דמכיון דאיכא תק״ח שיהיה קשור בשלשלת כבר אינו נפטר גם מחיוב שמירה בלא זה דבודאי התק״ח לא שייך לדין חיוב נזקין]:
ו)
ונראה ליישב דברי הראב״ד ממה שהקשה עליו הרשב״א דאי פטרינן לבעל הגחלת משום דבשביל כלב דיכול לחתור אין לחייבו דסתם כלבים אית להו בעלים, דא״כ למה צריך בעל הגחלת שמירה לגחלתו כלל, דהא גחלת בעצמה אינה הולכת, ואי משום כלב סתם כלבים יש להם בעלים, וא״כ נימא דמיירי בלא שימר גחלתו ולא נימא דסתם דלתות חתורות זהו תורף קושיתו, ודברי הראב״ד צריכים ביאור גם בתחלת דבריו שמה שכתב דלגבי בעל הגחלת בשימור דלת סגי לי׳ שהתורה מיעטה בשמירתו דא״כ אמאי חייב בעל הכלב דהא גם שן ורגל התורה מיעטה בשמירתן כדאיתא בריש הכונס, ועוד דהא כתב אח״כ בדברי היש מקשים דשימור דלת לגבי כלב פשיעה הוא. ואם סומך על סוף דבריו דאינו צריך שמירה בשביל הכלב שיש לו בעלים ושומרים אותו א״כ לא תהא הגחלת צריכה שימור כלל וכמו שהקשה הרשב״א ונראה דיש חילוק בין היכי שבעלים של המזיק שומרים המזיק שלהם דסגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ובין היכי שהניזק שומר דבר הניזק, או שאי אפשר ליעשות ההיזק אלא ע״י שני מזיקים כמו כלב וגחלת, ובעל הכלב שומר כלבו ובעל הגחלת אינו שומר גחלתו כלל דבזה יהיה נ״מ דאם ע״י שמירת הניזק או ע״י שמירת א׳ מן המזיקים נעשה מציאות ההיזק אונס ממש אז שפיר פטרינן לבעל המזיק אף שהוא לא שמר המזיק שלו כלל דהא הוא אנוס בדבר ולא הו״ל לאסוקי אדעתי׳ מציאות ההיזק כלל, אבל אם שמירת הניזק את הדבר הניזוק או שמירת בעל אחד מן המזיקים את המזיק שלו היה רק בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אבל אינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דלא הוי אונס דהא חייב בה אדם המזיק אפי׳ לשיטת התוס׳ דאדם המזיק באונס גמור פטור וכן חייב בה שומר שכר אף דפטור מאונס, לא נפטר בזה דהא דפטרה תורה בנזקין מולא ישמרנו אם שמור הוא ברוח מצויה זהו דוקא אם שמר הוא את המזיק שלו, דהתורה לא חייבתו לשמור יותר אבל היכא דהוא לא שמר כלל, ואונס לא הוי דרוח שאינה מצוי׳ לא חשיב אונס בזה לא נפטר כיון שהוא לא שמר כלל, ועכשיו שפיר דמה שכתב הראב״ד דאי משום כלבים הא אית להו בעלים דמנטרי להו היינו משום דכיון דכלב עכ״פ מדרבנן צריך קשירה בשלשלת א״כ שפיר יכול בעל גחלת לפטור את עצמו בטענה דלא הוי לי׳ לאסוקי אדעתיה דיבוא כלב ויקח החררה והגחלת כיון דבסתמא בעלים מינטרי להו ומסתמא כדין ישמור בשמירה בשלשלת שניתוק ופסיקת השלשלת כבר הוי אונס, אבל כל זה הוא אם ישמור בעל הגחלת גחלתו אבל אם לא שמר כלל א״כ אפשר גם לשאר בע״ח מאלה שאין דרכם לחתור להוציא החררה ובשבילם צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כיון שהבעלים שלהם אינם שומרים אותם אלא שמירה פחותה וכבר כתבנו דזה אינו אונס אם יפול ברוח שאינה מצויה. ורק דאמרה התורה דסגי בשמירה זו ולא פטרה תורה אלא לבעל המזיק כששומר המזיק שלו אבל בעל הגחלת שלא שמר כלל המזיק שלו אינו יכול לפטור עצמו במה שבעלים שמרו המזיק שלהם, ואף דעכשיו הא כלב הוציא הגחלת ולא בע״ח אחרים מ״מ שפיר הוא חייב משום תחילתו בפשיעה לגבי שאר בע״ח, ואף דהם נמי אינם יכולים להזיק אלא כשיצאו משמירת בעלים שלהם ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה לא חשיב פשיעה, אפשר לומר דזהו דוקא אם היה הוא בעצמו שומר בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה, דאז אפי׳ היה חיוב שמירתו לשמור גם מרוח שאינה מצויה מ״מ עכ״פ לא חשיב תחלתו בפשיעה וכמו דתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס לא הוי כמו תחלתו בפשיעה וכמו שכתבו התוס׳ בב״מ דף צ״ג ע״ב, אבל הכא הוא לא שמר המזיק שלו כלל והוא פשע לגבי המזיק שלו לגמרי רק דמציאות ההיזק לא היה אפשר לבוא אלא ע״י רוח שאינה מצויה ובזה יסבור הראב״ד דאמרינן תחלתו בפשיעה ועיין מה שכתבנו בפרק א׳ הלכה א׳, ועכשיו מבואר דמה דכתב הראב״ד דלגבי בעל גחלת בשימור דלת סגי לי׳ ובשביל שהתורה מיעטה בשמירתו אין כונתו לאפוקי דכלב לא מיעטה התורה בשמירתו דכונתו לגבי שאר בע״ח דמהוי לגבייהו שמירת דלת, ובשביל הכלב מברר בסוף דבריו דכלב כיון דאית לי׳ בעלים ומנטרי ליה אינו צריך לשמור גחלתו בשבילם ואף דכל בע״ח נמי אית להו בעלים אבל כל בע״ח אינם שומרים אותם הבעלים אלא ברוח מצויה וזה אינו פוטר לגבי בעל הגחלת כמו שכתבנו, אבל כלב כיון דהבעלים שומרים אותם בשלשלת א״כ הוי אונס אם ינתקו השלשלת וא״צ בעל הגחלת לשמור גחלתו בשבילם, ומיושב עכשיו מה דכתב בקושיית היש מקשים להוכיח דכיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי׳ לגבי שורים דלכאורה מה הוצרך לזה הא הכא כשהוציא כלב עסקינן וכולה פשיעה היא. אלא דכונתו הוא דא״כ אפי׳ בהוצאת שאר בע״ח ליחייב.
ולפי מה שבארנו א״כ מה שכתבו התוס׳ דאם לא היה סתם דלתות חתורות היה שייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים וסופו באונס לענין נעולים אינם צריכים לחלוק בכאן על סברת הראב״ד דאפי׳ לסברת הראב״ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על מה דסתם כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו מ״מ אפשר לומר דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים ולא נימא דבתים שנמצא גחלת אית להו בעלים ומנטרי להו דהא גחלת אינו צריך לשמור אלא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אכן התוס׳ בל״ז משמע דלא סברי כהראב״ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על שמירת בעל הכלב את כלבו דליהוי אונס מדהקשו דליחייב בעל הגחלת כיון דהכלב יכול לחתור והוצרכו לתרץ כיון דנטר כדנטרי אינשי, ואולי אפשר דבעיקר סברת הראב״ד הוו מודו התוס׳ אלא דלא ס״ל דדין תק״ח דצריך לקשור בשלשלת עושה דלא הו״ל לבעל גחלת לאסוקי אדעתיה.
אכן באמת בסברת התוס׳ דשייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים נראה דחולקים על הראב״ד דסובר דבעל הגחלת פוטר עצמו בשמירה שמחוייב בעל הכלב לשמור את כלבו. וסוברים דלא שייך לומר דבעל הכלב יסמוך עצמו ולא ישמור את כלבו, בשביל שבודאי ינעול בעל הגחלת ביתו וכן שבעל הגחלת לא ישמור גחלתו שיסמוך שבעל הכלב ישמור את כלבו. דא״כ שניהם יסמכו זה על זה ושניהם לא ישמרו. וכיון דשניהם מזיקים רק שכל אחד צריך לחברו לעשיית ההיזק. א״כ ע״כ ששניהם מחוייבים לשמור. וא״כ נכונים דברי התוס׳ דשייך לחייב לבעל הכלב משום דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים. וזהו שיטת התוס׳ לגבי הראב״ד דשייך לחייב לבעל הגחלת כיון דסתם דלתות חתורות והכלב יכול לחתור ולהוציא הגחלת דאין לומר שבעל הגחלת יסמוך על בעל הכלב שיקשרו בשלשלת דמאי חזית שבעל הכלב ישמור כלבו כדין מזיק והוא לא ישמור גחלתו. ואף דיש לומר בדעת הראב״ד משום דכלב יש לו דין מיוחד לקשרו בשלשלת מתק״ח ועוד לבד זה הא כלב צריך מצד עצמו שמירה שלא יזיק בעצמו וגחלת אינה יכולה להזיק אלא באם יוציאו אותה כלב או עז, ומ״מ אין זה סברא דעכ״פ לענין היזק זה שע״י הגחלת שניהם מזיקים. ומאי חזית דבעל הכלב ישמור ובעל הגחלת לא ישמור. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן גבי משסה כלבו של חברו דבעי הגמ׳ אי בעל כלב חייב ומסיק דחייב והתם לא גרע איסור השיסוי מחיוב הקשירה בשלשלת ומ״מ אינו יכול בעל הכלב לפטור עצמו דלא אסיק אדעתי׳ שישסו אותו:
ז)
אלא דמ״מ יועילו לנו דברי הראב״ד ליישב קושיא זו שהקשו התוס׳ דמנלן דסתם דלתות חתורות דילמא משום דהוי תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, דתירוץ התוס׳ שתירצו דא״כ לא יתחייב בעל הכלב אלא רביע כמו שהיה מתחייב בבתים פתוחים שהיה בעל הגחלת משלם רביע. יש לעיין בזה דכל עיקר סברת התוס׳ אפשר לבאר בזה דנימא דכיון דתחלתו בפשיעה הוא רק ליעשות חצי מזיק א״כ גם עכשיו שאין לו שותף דבעל הגחלת שמר גחלתו מ״מ לא יתחייב בעל הכלב עכשיו שהוא אנוס יותר משהיה מתחייב אם היה פשיעה. ובזה קשה דהא קיי״ל כר׳ נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וא״כ כיון שעכ״פ נחייב בעל הכלב מדין מזיק א״כ אף דמצד תחלתו בפשיעה לא היה חייב אלא רביע ישלם רביע השני מדין כי ליכא לאשתלומי. וזה אין סברא כלל לומר שיהיה סברת התוס׳ בלא טעם שכתבנו אלא דאי אפשר שישלם יותר בנעולים משהיה משלם בפשיעה בפתוחים דבלא טעם שכתבנו אינו סברא כלל. ולכן נראה דבדברי הראב״ד שחידש לנו הסברא דסתם כלבים יש להם בעלים ושיכול בעל הגחלת לסמוך על זה, יתורץ קושיית התוס׳ דאף שהקשינו על סברא זו דלא שייך לפטור כל אחד משני מזיקים הצריכין זה לזה בטענה שכל בעלים של אחד יסמוך על חברו שחברו ישמור מזיק שלו דא״כ כל אחד לא ישמור. אלא כל זה הוא כאן בהא דסתם דלתות חתורות לגבי בעל הגחלת דבאמת בעל הכלב לא שמר את כלבו בזה אמרינן שפיר דהיכי אפשר שבעל הגחלת יפטור א״ע בטענה שהיה סברא שבעל הכלב ישמור את כלבו ובשביל זה לא ישמור הוא גחלתו. אבל לגבי בעל הכלב כשבעל הגחלת שמר גחלתו והכלב חתר דהקשו בתוס׳ דאפי׳ בלא הא דסתם דלתות חתורות לימא תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, בזה נוכל שפיר לומר סברת הראב״ד דכיון דסתם בעל גחלת שומר גחלתו מהיכי תיתי נאמר דהוי פשיעה לענין בית פתוח דהא סתם בעל גחלת שומר גחלתו, ולכן אף דאם הי׳ נמצא דבאמת לא שמר אינו יכול בעל כלב לפטור עצמו בטענה דחשב דבעל גחלת ישמור וכמו שכתבנו אבל אם באמת שמר גחלתו והיה אונס שהכלב חתר והיינו אי הוי אמרינן דחתירה הוי אונס אין לומר דהוי תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דמאן לימא לן דהוי פשיעה אדרבא אמרינן דסתם בעל גחלת שומר גחלתו וא״כ לא היה כאן פשיעה לגבי זה ההיזק דלא היה עומד להיות היזק כלל, ואף דבעל הגחלת שומר רק לרוח מצויה כבר כתבנו דאינו מוכרח לומר דהוי פשיעה לגבי בעל הכלב ורק לדעת הראב״ד כתבנו כן דסובר דמשום הכי צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו אף דמשום כלב א״צ לשמור צריך לשמור משום עז דאף דמנטרו להו בעלים אבל אינם שומרים יותר מברוח מצויה ולכן לא הוי פטור לגבי בעל הגחלת אף דאכתי לא ראינו שנמצאת עז שאינה שמורה, אבל באמת אפשר לומר דכיון דכל ההיזק לא היה אפשר להיות אלא על ידי שתפול הדלת ברוח שאינו מצויה לא הוי פשיעה גם לגבי בעל הכלב שלא שמר כלבו כיון שעכ״פ לא היה עומד שיעשה הכלב ההיזק בשביל שהגחלת היתה שמורה כדין נזקין, ועוד אפשר לומר דאפי׳ נסבור כדעת הראב״ד שכתבנו דשמורה מרוח מצויה של מזיק אחד אינו פוטר בעל המזיק השני שלא שמרו כלל מ״מ בזה נוכל לומר בסברא דלא כהראב״ד דעכ״פ לא הוי זה בגדר פשיעה. ומה דאנו מחייבין בעל המזיק שלא שמר אותו הוא משום דהתורה חייבה את בעל המזיק בשמירה או שפטרתו בשמירה מקרא דולא ישמרנו וזהו דוקא כשישמור הוא עצמו אבל אינו נפטר בשמירת חברו את המזיק השני, אבל מ״מ פשיעה לא הוי כיון דעכ״פ היה ההיזק משומר מרוח מצויה לא חשיב פשיעה ולגבי אונס לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס והוי כמו דאמרינן דתחילתו בגנבה ואבדה וסופו באונס פטור ולא כמו שחלקנו למעלה, ולכן שפיר דאם לא הוי אמרינן דסתם דלתות חתורות וחתירה היה נחשב אונס לא הוי אמרינן תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דכיון דסתם בתים וגחלת אית להו בעלים ומנטרי להו ליכא כלל בתים פתוחים, ואף דנעולים נמי אינו אלא לרוח מצויה מ״מ לא הוי תחלתו בפשיעה כנ״ל.
ובמה שכתבנו נוכל לבאר דעת הרמב״ם גבי שור שדחף חבירו לבור דהתוס׳ בדף נ״ג ע״א כתבו דמיירי דוקא בשוטה או מהלך בלילה דהא בפקח ביום תנן דפטור וכי תימא דה״מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב, א״כ כשנופל מעצמו ליחייב דתחלתו בפשיעה ליפול ע״י שוורים אלא ע״כ שור פקח מתרחק כ״כ מן הבור שאין שוורים יכולים להפילו. אבל הרמב״ם בפ׳ י״ב הל׳ י״ט כתב להדיא דאעפ״י שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה ה״ז כמו שנפלה בלילה. וא״כ יקשה על הרמב״ם קושיית התוס׳. אכן לפי מה שבארנו מיושב שפיר דכל זמן שלא דחפוהו שוורים ונפל שור פקח בעצמו ביום אמרינן דסתם שוורים יש להם בעלים. ולכן שור פקח שנפל לבור שפיר לא הוי לבעל הבור לאסוקי אדעתי׳ ולא הוי תחלתו בפשיעה אבל שור שדחף חבירו לבור לא יוכל בעל הבור לומר לא הוי לי לאסוקי אדעתי׳ דיפיל אותו שור משום דבעל השור ישמור אותו דמאי חזית שבעל השור ישמור מזיק שלו ולא ישמור בעל הבור מזיק שלו, ואם נימא דבעל הבור פטור מטעם שמירת השור גם בעל השור יהיה פטור מטעם שמירת הבור, ולכן שפיר שניהם חייבים, אבל כ״ז אם היה שור שדחפו, אבל אם נפל בעצמו לא נימא דהוי תחלתו בפשיעה ע״י דחיפת השור דזה לא הוי פשיעה כיון שסתם שוורים יש להם בעלים ולא היה עומד כלל שיפילו אותו שוורים משום שבעליהם שמרו אותם באמת:
ח)
אכן בעיקר קושיית התוס׳ והראב״ד והרשב״א ובמה דלומד הרשב״א מהך סוגיא דכלב לא סגי לי׳ בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה יש למשדי נרגא דהא בדף כ״ג ע״ב גבי עיזי דבי תרבו דהוו מפסדו לי׳ לרב יוסף דאמר לו לאביי דליצנעינהו ואמר לו אביי דמצו למימר ליגדור מר גדירא בארעיה ופירך אלא שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומשני כשחתרה. וזה לא מצינו דסתם דלתות חתורות אצל עזים ובהכונס אמרינן להדיא דחתרה הוי אונס לגבי בעל הבהמה. ומוכח דמה דחתירה לא הוי מצויה לגבי בעל הבהמה לחייבו כששמר אותה וחתרה הדלת מ״מ כשהוא לא שמר כלל בהמתו ורק שהניזק שמר שדהו ובהמה שלו חתרה חייב. ועוד משני התם דנפל גודא בלילה. ולהדיא תנן במתני׳ בריש הכונס דנפרצה בלילה פטור איברא דהתוס׳ כאן בד״ה בשחתר סוברים דמה דמוקמינן דנפל גודא בלילה היינו דבעל העז ידע ובעל השדה לא ידע. אבל תירוצם הוא דוחק גדול וכל כה״ג הו״ל לגמ׳ למימר.
ולכן נראה דאף דמוכח בהכונס דחתירה לא הוי מצויה שיתחייב בעל הבהמה אם חתרה והזיקה מ״מ אינו מוכח מזה דחתירה הוי אונס. אלא דהוי כרוח שאינה מצויה דכששמר בעל הבהמה את בהמתו וחתרה ויצאה והזיקה ודאי פטור. כמו שהיה נופל הכותל ברוח שאינה מצויה. אבל זהו דוקא אם בעל הבהמה שמר בהמתו. אבל הכא גבי עיזי דבי תרבו דמשני הגמ׳ על הא דפריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה שבעל הבהמה לא שמר כלל בהמתו. ורק בעל השדה גדר שדהו בזה חייב אף שחתרה דחתירה לא הוי אלא כמו רוח שאינה מצויה ובזה לא נפטר בעל המזיק כשלא שמר מזיק שלו כלל וכמו שכתבנו. ומה דמשני דנפל גודא בלילה אף דלילה הוי אונס, אבל עיקר המחיצה היה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, וא״כ לא הוי אונס, אח״כ ראיתי דהמאירי בש״מ כתב להלכה דאם נעל בעל השדה וחתרה חייב בעל הבהמה והוא כדברינו:
ואף דכל זה הוי ניחא היכי דבעל השדה היה גודר שדה שלו שלא מצד הדין. אבל התם לאביי קיימינן דסבר דבאמת פטור המזיק אם לא גדר הניזק שדהו, א״כ בזה אפשר דנאמר דלא יתחייב בעל הבהמה כשחתרה דלא הוי לי׳ לאסוקי אדעתיה שיחתור. ושמירת הניזק ששמר שדהו הלא זהו מן הדין. מ״מ נוכל שפיר לומר דגם לאביי לא נפטר המזיק כשלא שמר המזיק שלו. דעכ״פ בשמירת הניזק לא נפטר בעל המזיק כשלא שמרו כלל וחתרה. דכיון דרוח שאינה מצויה לא חשיב אונס ה״נ חתירה לא חשיב אונס. ומה דחתירה פטור זה ממה שגילתה התורה מקרא דולא ישמרנו. וזהו דוקא אם בעל המזיק שמר מזיקו וכנ״ל.
ועכשיו מבואר דמה דאמרינן הכא גבי כלב כשחתר, ואמרינן זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב אינו אלא דלא ליהוי אונס. או כדעת רש״י ור״ח ז״ל דלא ליהוי משונה אבל לעולם לא הוי רוח מצויה, ובאמת הוא דבר הנראה שאינו מצוי כמו רוח מצויה שכלבים יחתרו. ומ״מ כיון שבעל הכלב לא שמר כלל כלבו חייב כיון דעכ״פ לא הוי אונס וכמו שכתבנו. ומ״מ מתורץ שפיר קושיית התוס׳ שאח״כ דנימא דבאמת חתירה הוי אונס ורק דחייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והוא עפ״י מה שכתבנו דאף דרוח שאינו מצויה אינו פטור לגבי בעל המזיק שלא שמר מזיק שלו מ״מ לא הוי פשיעה לגבי תחלתו בפשיעה. דתחלתו בפשיעה הוי דוקא היכי שעיקר ההיזק הוא מצויה וכמו שכתבנו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יז]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(יט) המשסה כלבו של חבירו באחרא, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם עיררוב את כלבו להזיק, נושך, לא היה לו להניחו. ואם שיסהו בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה, ובא אחר ושינה בו, פטור:
When a person sets a dog belonging to a colleague on a [third] individual, he is not held liable by mortal courts;⁠1 the laws of heaven, however, obligate him to pay.⁠2 The owner of the dog is liable to pay half the damages.⁠3 Since he knows that if his dog is set upon [a person] maliciously he will bite him, he should not have allowed [his dog to be left to do this]. If [a person] set a dog [belonging to a colleague] to bite the person himself, the owner of the dog is not liable. For when there is already a deviation from the norm,⁠4 and a person brings about a further deviation,⁠5 [the owner] is not liable.
1. This reflects a fundamental principle in the laws of damages. Grama, being an indirect cause, does not generate liability.
2. I.e., he has a moral and ethical obligation to pay for the damages. See Bava Kama 55b, which gives several instances of grama and states that the person who indirectly caused the damage has a moral obligation to compensate for it.
3. Dogs do not usually bite. Therefore, the fact that the person who set the dog on the third person provoked it to do so is considered a departure from the norm, and the owner is liable for only half the damages. The Ra'avad adds that if the dog is known to be prone to bite, the owner is liable for the entire amount of the damages. The Maggid Mishneh differs, maintaining that since the dog was provoked by the person who set it, this is considered a departure from the norm. (See also Chapter 6, Halachah 5.) Sefer Me'irat Einayim 395:2 quotes the Maggid Mishneh's view.
4. Causing the dog to bite.
5. Causing the dog to bite his own master.
א. ד: בחבירו. וכ״ה בגמ׳ בבא קמא כד:, אך רבנו שינה לשם הבהרה.
ב. ת1: עוררו. ד (גם פ): שסה. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם וּבַעַל הַכֶּלֶב חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם שִׁסָּה אֶת כַּלְבּוֹ לְהַזִּיק נוֹשֵׁךְ לֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחוֹ. וְאִם שִׁסָּהוּ בְּעַצְמוֹ בַּעַל הַכֶּלֶב פָּטוּר שֶׁכׇּל הַמְשַׁנֶּה וּבָא אַחֵר וְשִׁנָּה בּוֹ פָּטוּר:
המשסה כלבו של חברו וכו׳ ובעל הכלב חייב חצי נזק – א״א ואם מועד הוא נזק שלם משלם.
המשסה כלבו של חבירו וכו׳. פ׳ כיצד הרגל וכדאוקימנא כל פטורי דנזיקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:
ובעל הכלב חייב חצי נזק: כתב הראב״ד ז״ל ואם מועד הוא נזק שלם משלם עכ״ל:
ואני אומר גם בזה אני רואה פנים לשניהם בגמ׳ דקא בעי למפשטה מהתם שהתינוקות כו׳ משמע דבתם קא מיירי ומדקא בעי למידק הא נגח חייב ודחי אביי דילמא הא נגח תם לא הוי ובההיא נגיחה לא מיחייב משמע דאפי׳ הוה מועד לא מיחייב כלל וכבר כתבתי כמה פעמים כי ר״מ ז״ל אין לו עסק בחבור משנה תורה זה אלא במה שהוא מפורש בתלמוד אבל לא במה שנוכל לדקדק מן התלמוד:
שכיון שהוא יודע. עד סוף הפרק. פ׳ כיצד הרגל:
המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור וכו׳ ובעל הכלב חייב בחצי נזק כו׳ – שם (דף כ״ד:). ובהשגות א״א ואם הוא מועד נזק שלם משלם ע״כ. ולי נראה שאפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק כיון שלא עשה מעצמו אלא ע״י שסוי וכדאמרינן בדין מיתת אדם שור האיצטדין פטור כי יגח ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא חצי נזק ולפיכך סתם רבינו ז״ל.
ומה שאמר ואם שסהו בעצמו – מבואר שם:
המשסה כלבו של חבירו וכו׳ – אע״ג דבפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי״ל הכי:
המשסה כלבו של חבירו וכו׳. כתב הרב כסף משנה ז״ל דאע״ג דבפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה, ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי״ל הכי ע״כ, נראה דלא היה צריך [לזה] דכיון דרבא שהוא בתרא אמרה התם [בדרך אם תימצי לומר] [וידוע] דדרכו של רבינו לפסוק [כאת״ל], וכן מצאתי בכנסת הגדולה חו״מ סי׳ שצ״ה בשם תשובה כת״י [ממהר״ם די בוטון].
ובעל הכלב חייב חצי נזק וכו׳. הראב״ד ז״ל השיג דאם מועד הוא נזק שלם משלם, והרב המגיד ז״ל כתב עליו דאפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק וכו׳. וכדאמרינן בשור האיצטדין כי יגח ולא שיגיחוהו וכו׳ ע״כ, אף דבשור האיצטדין הוא פטור לגמרי, מ״מ למדנו ממנו דכשאין כוונתו להזיק אם לא היו מנגחין אותו יש להקיל בו, הכי נמי כיון [שמשוסה] הוא יש להקיל שלא ישלם נזק שלם אלא חצי נזק, ואפי׳ מועד. וכ״כ רבינו להדיא לקמן פרק ו׳ דין ה׳, ושם השיגו ג״כ הראב״ד ז״ל דמועד לא שמענו, והקשה עליו עוד דכאן חייב למועד, אך הרואה יראה דאין זה השגה, דכיון דרבינו השוה כאן ושם מועד לתם, מעתה אין להם עליו דלעולם דכשמלמדין או מכריחין אותו להזיק יש להקיל בו, ולכך שם שהוא הכרח גמור פטור לעולם דאנוס הוא, כמ״ש בגמרא דף מ״א, [ע״א] ופסקו רבינו בפ״י, משא״כ גבי שיסוי דאינו מוכרח דאנוס הוא, ואעפ״כ כיון דלאו מדעתיה עבד דשיסוי גרמא לו הו״ל שינוי ואינו משלם אלא חצי נזק, ונראה שזאת היא תמיהת הרב המגיד ז״ל שם.
המשסה כלבו. עיין השגות ועיין מ״מ ועי׳ לקמן פ״ו ה״ה ובהשגות שם ובמ״מ שם. דהנה דעת המ״מ לדמות לגמרי המשסה את הכלב לשור האצטדין דבתרווייהו חייב חצי נזק אע״פ שהועד. והדברים דחוקים דודאי שור האצטדין אונס מקרי ופטור אף מנזקין ואפי׳ רבא דמחייב במשסה כלבו מודה דשור האצטדין פטור וכמ״ש התוס׳ ב״ק דף כ״ד ע״ב בד״ה המשסה. והראב״ד כאן בהשגות סובר דרבנו מודה דמועד לשיסוי משלם נזק שלם דלא גרע משור שהוא מועד לשופרות. ומשו״ה כתב הראב״ד פ״ו ה״ה ועוד שכבר פסק למעלה [וכו׳] ודלא כמ״מ שהשיג שם על הראב״ד. וכן בים של שלמה ב״ק פ״ב מסיק דלא כדעת המ״מ אלא דמודה רבנו להראב״ד דמועד לשיסוי חייב נזק שלם דלא גרע ממועד לשופרות ושאני שור האצטדין שהוא אונס גמור אלא דבב״ק פ״ד מסיק בשור האצטדין דלא כדעת הראב״ד אלא כדעת רבנו דלא שייך העדאה בשור האצטדין דמועד הוא מעצמו עיי״ש. ואנכי הרואה שבמקום הזה יפה העיר המגדל עוז דקשה טובא לדעת הראב״ד דאי סלקא דעתך במועד לשיסוי משלם נזק שלם וא״כ הבעיא שבב״ק דף כ״ד ע״ב מי אמרינן מצי אמר ליה אנא מאי עבידנא ליה ויהיה פטור לגמרי אפי׳ הוא מועד או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך וכו׳, הרי זה חייב חצי נזק בתם ואם הועד לשיסוי משלם נזק שלם, אמר ר׳ זירא ת״ש ותם שיהיו תינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אז חשיב חזרה מהעדאה (עיין פ״ו ה״ז) הא נוגח חייב פי׳ נזק שלם דהרי מועד הוא אפי׳ בלא שיסוי ומדחה אביי דלמא אי נגח לא הוי תם ובהאי נגיחה לא מחייב, פי׳ דאי נגח לא חשיב חזרה והו״ל מועד שאם נגח בלא משמוש חייב נזק שלם אבל על נגיחה זו שע״י משמוש פטור לגמרי דהוי אנוס כשור האצטדין אע״ג דהוי מועד גמור ולפ״ז בהכרח דלפי המסקנא דרבא שאני משסה משור האצטדין דהתם אונס הוא ואפי׳ הועד פטור לגמרי והכא הוי מועד לשיסוי לשלם נזק שלם וכמ״ש התוס׳ והאיך מדמה הראב״ד שיסוי לשור האצטדין.
והנכון בכוונת רבנו דהטעם דבעל הכלב חייב רק חצי נזק אע״ג דהכלב מועד לשיסוי מפני דודאי גם המשסה חייב חצי נזק בדיני שמים דזה וזה גורם ולא שייך לומר בהא כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי כיון דהמשסה חייב בדיני שמים ושאני מועד לשופרות דהתוקע שופר לא עביד מידי ולפ״ז בשור האצטדין דאנוס הוא אין בו דין העדאה דלא מקרי קרן מועדת שאין כוונתו להזיק אלא מחמת שהרגילוהו בכך ומשו״ה מקרי משונה ואין הבעלים משלמין רק חצי נזק וכמ״ש רבנו בפי׳ המשנה שאין זה בטבע השור עיי״ש. ובזה נתקיימו דברי המ״מ דבשור האצטדין חשיב תם משא״כ מועד לשופרות חשיב כוונתו להזיק ע״י שופרות ואורחיה הוא שכן טבעו להיות נבעת מקול שופר ומזיק וחייבין הבעלים נזק שלם משא״כ המשסה כלב אין לחייבו נזק שלם כיון דגם המשסה גורם וחייב בדיני שמים ומסייע בהיזק ומשו״ה לא הוי ליה כ״כ לאסוקי דעתו שישסוהו כמו בשופרות דהו״ל לאסוקי דעתו שישמע קול שופר ויזיק. וחילוק בין שור אצטדין למועד לשופרות מבואר בים של שלמה כנ״ל.
המשסה כלבו של חברו בחברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב חצי נזק שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו [להזיק] נושך לא היה לו להניחו ואם שיסהו בעצמו [בעל הכלב] פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
בהשגת הראב״ד: ואם מועד הוא נזק שלם משלם.
מחלוקת הרמב״ם והראב״ד דכאן מפורשת ביותר לקמן פרק ו׳ ושם הארכתי ב״ה בעניין זה. וכאן נכתוב עיקר הסברא בדעת הרמב״ם דנראה דסובר דלא שייך העדאה אלא אם כשהוא מועד כבר עומד להזיק אבל היכא שגם אחר שיעשה מועד אינו עומד להזיק לא מיקרי מועד דשור נגח כתיב דמשמע שהוא מועד לזה ועומד בודאי ליגח. ולכן הכא גבי משסה או שור האיצטדין דלא נוכל לומר דהוא עומד ליגח דהא אסור לשסות אותו והמשסה חייב בדיני שמים, לכן לא מיקרי מועד וע״ש שהארכנו ב״ה יותר:
(יט-כ) המשסהמשנה סנהדרין ט,א: שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור.
פיהמ״ש שם: שיסה בו, הוא שירמוז לאותו הבעל חי ביד או בכלי וישליטהו עליו.
בעניין הנחש, ראה לקמן י,ח.
המשסה כלבו וכו׳ – בבא קמא כד,ב (עם ליקוט פירש״י):
אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו? משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי אמר ליה: אנא מאי עבידנא ליה, או דלמא אמרינן ליה, כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה? ... תא שמע: שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש – פטור. מאי לאו פטור משסה, וחייב בעל כלב. לא, אימא: פטור אף משסה. אמר רבא: אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו – חייב, שיסהו הוא בעצמו (שנשך הכלב את המשסה) – פטור (בעל הכלב), מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור. אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך, דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה – פטורה (דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים), רבוצה במהלכת – חייבת. אמר ליה, אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה: כי אית לך רשותא לסגויי עלי, לבעוטי בי לית לך רשותא.
ר״ח: וקיימא לן שיסה בו כלב... פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
רי״ף בבא קמא רמז מה,מו:
איבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו? משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? מצי למימר ליה, מאי עבדי לך, או דילמא אמרינן ליה, כיון דידעת ביה בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהוייה? ואסקא רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חבירו [בחבירו] – חייב בעל הכלב, שיסהו בעצמו – פטור. מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. אמר ליה רב פפא: הכי אמרינן משמיה דריש לקיש, שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה – פטורה, רבוצה במהלכת – חייבת. אמר ליה, אי משום הא לא תסייען, אנן בההיא חיובא מחייבנא, דאמר לה: כי אית לך רשותא לסגויי עלי, לבעוטי בי לית לך רשותא. וכן הלכה.
בעקבות הר״ח כותב רבינו כי המשסה כלבו של חברו באחר ״פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים״. דין זה לא הוזכר בדף נה,ב שם מנה ר׳ יהושע את הנזקים בהם המזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אבל מקורו בספרי מסעי סי׳ קס:
׳ואם בשנאה יהדפנו׳, למה נאמר? ... יצא את שדחפו לתוך המים או לתוך האור, שיסה בו את הכלב ושיסה בו את הנחש, שדינו מסור לשמים.
פסק רבינו שבעל הכלב חייב, לשיטתו, בעקבות הרי״ף והגאונים שהלכה כ״אם תמצי לומר״ (כמובא ברא״ש קידושין פרק א סימן ז). והשווה הלכות תלמוד תורה ו,טו⁠(ז): ״מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע... – מנדין אותו עד שיסיר הזקו״.
בעניין כלב ששיסוהו פסק לקמן י,ח: ״המשסה כלב בחבירו והרגו, אין הכלב נסקל; וכן אם גרה בו בהמה או חייה והרגוהו״.
התוספות על אתר (ד״ה המשסה) הקשו מדין שור האיצטדין, שאינו נסקל אפילו אם הרג אדם. כך שנינו במשנה (בבא קמא ד,ד): ״שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: ׳כי יגח׳ לא שיגיחוהו״. ובגמרא (מ,ב) נסתפקו:
איבעיא להו מהו לגבי מזבח? רב אמר: כשר, ושמואל אמר: פסול. רב אמר: כשר – אנוס הוא. ושמואל אמר: פסול – הרי נעבד בו עבירה. (מא,א)... תניא כוותיה דרב: שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה.
מתוך כך הקשו התוספות, שכשם שהמשנה פטרה שור לענין מיתה מפני שהוא אנוס, כך לכאורה יש לפטור במקרה של כלב משוסה לענין נזיקין. בתוספות תלמיד רבינו תם כתב ביתר ביאור:
לא דמי לשור האצטדין דפטור דכתיב: ׳כי יגח׳ ולא שיגיחוהו אחרים, והכא נמי נדרוש ולא שישסוהו אחרים... אי נמי שור האיצטדין אין לפרש שמלמדין אותו ליגח, שזה לא הוה קרי ליה אונס, אלא כך עושין שאדם נלחם עם השור או הוא הורגו או השור הורגו, ושייך לומר פרט לכשיגיחוהו אחרים, שכך דרך שור האיצטדין שאם הוא אינו נוגח את האדם האדם הורגו וכמו אנוס הוא, להכי קרי ליה לקמיה אנוס, אבל כלב כיון שאינו אנוס לישוך, אין לנו לפוטרו בשביל שישסוהו אחרים. מפי רבי.
בתירוצם, חילקו התוספות בין המקרים, שור האיצטדיון נאבק על חייו ולכן נחשב אנוס מה שאין כן לגבי הכלב. אבל רבינו איננו מחלק בין שור למשסה כלב שהרי לקמן פסק (י,ח): ״המשסה כלב בחבירו והרגו, אין הכלב נסקל, וכן אם גרה בו בהמה או חייה והרגוהו״.
ברם, בעיקרון לדעת התוספות יש להשוות פטור ממיתה מדין אונס לפטור לענין נזיקין. והשווה תוספות (כג,ב ד״ה תא שמע): ״... ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזיקין. ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חברו״. וכן כתב בנימוקי יוסף (לג,א מדפי הרי״ף) בשם הרמ״ה במפורש.
אבל רבינו אינו סובר כן, והוא מחלק בין דין נזיקין לבין דין מיתה ומזבח. בנזיקין דאגה התורה לפצות את הניזק, אבל במיתה מאחר שמת אין כאן את מי לפצות, לפיכך באה דרשת הכתוב ולימדה לפטור ממיתה ורואים את הבהמה כאנוסה, זהו שכתב רבינו לענין קרבן בהלכות איסורי מזבח ד,ג כתב: ״בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם הרי זו כשירה למזבח מפני שהיא כאנוסה״. ואם הבהמה היא אנוסה כל שכן שבעליה הוא אנוס, שהרי מניין לו להעלות על הדעת שיבוא מי שיגרה את כלבו עד שימית אדם? אמנם לגבי נזקים ודאי יש לחייבו לכל הפחות חצי נזק, אבל עד כדי לחוש למיתה אי אפשר לצפות לדבר כזה.
יתר על כן, יש הבדל גדול בין שור לבין כלב, אפילו כלב רע, כי סתם כלב אינו מסוגל להרוג בן אדם אבל שור נגחן יש לו כוח לכך, וראה לקמן (ג,ז): ״כלב שאכל כבשים קטנים הרי זה שנוי״, כי אפילו כלב רע שנושך, אינו ממית וטורף אפילו כבשים ולא כל שכן בן אדם. מעתה ודאי שגם הבעלים חשוב אנוס אם בא אחר וגירה את הכלב עד שהמית.
מעניין שגם הראב״ד בחידושיו לבבא קמא (אטלס עמ׳ נג) מחלק בין דין מיתה לנזיקין:
הא דאיבעיא לן: המשסה כלבו של חבירו בחבירו – מהו? משסה ודאי פטור; בעל כלב מאי? ומייתי׳ מהא מתני׳: שסה בו כלב וכו׳ פטור. מאן פטור? לאו פטור משסה וחייב בעל כלב.
קשיא לן, מכדי התם בשהמית אדם קא מיירי, אם כן בעל כלב אמאי חייב, והא תנן: שור האיצטדין אינו חייב מיתה! ולא היא, נהי דאינו חייב מיתה, כופר מיהא משלם במועד, מידי דהוה אמועד ליפול על בני אדם בבורות דפטור ממיתה וחייב בכופר. וכן לנזקין חייב בתשלומין. מיהו קא מיבעיא לן כיון דעל ידי שסוי קא עביד, מי מחייב בעל כלב או לא? ובמועד הוא דאיבעיא לן, והיינו דאמרינן: כיון דידעת דמשסי לי ומשתסי.
הראב״ד לשיטתו כאן שאם מועד הוא משלם נזק שלם ואף מחייב כופר, אבל עצם החילוק בין חיוב מיתה לתשלומין יסודו בסברא שהתשלומין הינם פיצוי לניזק, ולא רק עונש למזיק, מה שאין כן מיתת השור אינה אלא עונש למזיק בלא שום פיצוי לניזק (השווה מורה ג,מ).
הראב״ד מביא ראיה מכך שאומרים לו לבעל הכלב: ״כיון שאתה יודע שאם ישסו את כלבך עלול הוא לנשוך״, ולכאורה מניין לו לדעת אלא אם כן כבר הועד? ברם רבינו מביא את הטעם הזה אבל במקום לצטט את לשון הגמרא שאומרים לו לבעל הכלב, הוא מפרש: ״שכיון שהוא יודע שאם עוררו את כלבו להזיק – נושך, לא היה לו להניחו״. כלומר, רבינו מסביר שדבר זה ידוע לכל גם אם מעולם לא שיסוהו לכלב זה, הואיל ויש כלבים שאם משסים אותם הם נושכים, ולפיכך, צריך לשמור אותו מן המשסים. אולם כיון שיש כאן שינוי מהתנהגותו הרגילה של הכלב, לפיכך תם הוא ומשלם חצי נזק בלבד.
ברם, ראה להלן ו,ה כתב רבינו לגבי שוורים שמלמדין אותן לנגוח זה את זה שאינם נעשים מועדים לכך. אבל לא פירט רבינו מה דין הכלב ששיסוהו האם הועד לכך. לכאורה אפשר שדעת רבינו שבדומה לשור גם כלב הינו חיה מתורבתת שאין דרכה להזיק, אלא שבעקבות פעולת השיסוי מסוגל להפוך לחיה מזיקה, וראה שדייק רבינו בלשונו כאן וכתב: ״שאם עוררו את כלבו להזיק״, ולעיל א,ו כתב: ״חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן תרבות״. אמנם סתם בהמה אינה מועדת להזיק, אבל אם שנתה ושילשה הבהמה או אז מסתבר שבהמה זו שונה ממינה ונשתנה טבעה ולפיכך חייב נזק שלם, אבל בהמה או חיה ששיסוה ואפילו כמה פעמים אין הדבר מצביע על שינוי באופי הטבעי שלה. וראה שכתב בפיהמ״ש (הובא לעיל) בהגדרת השיסוי: ״הוא שירמוז לאותו הבעל חי ביד או בכלי וישליטהו עליו״. כלומר, המשסה הוא בעצם המפעיל את הכלב, והכלב אינו אלא כחומר ביד היוצר.
לכן, בכל שיסוי ישלמו הבעלים חצי נזק כדין נזק משונה.
אך כבר התוספות הציעו שאפשר שכלב עביד לאישתסויי. וכן להלן ה,ט מצאנו שאסרו לגדל דווקא כלב מפני שהיזקו מרובה. וכאן הדגיש: ״שאם עוררו... נושך״. ולפי זה אפשר שתהיה העדאה לכלב משוסה. כלומר, אם הבעלים יודעים שכלבם נושך מכל גירוי קל אפשר שזהו דין מועד, והרי עינינו הרואות שיש זני כלבים שנחשבים קלים לגירוי ושיסוי ויש שאינם. ואפילו קלי השיסוי, חוץ מזנים ידועים שאינם מצויים ברוב העולם ורק במקומות מסוימים מתמחים בגידולם, כגון רוטווילר, אין זאת אלא להזיק אבל לא להמית בני אדם. ואם גירוהו לסתם כלב עד שהמית אין זאת אלא שהפעילו עליו לחץ גדול מאד, ולפיכך אינו נסקל.
עדיין יש לדון לענין שאר בהמות לדין נזיקין האם כששיסו אותן חייב, שכן לעניין פטור ממיתה דווקא הדגיש רבינו (לקמן י,ח) שדין שאר הבהמות וחיות בני תרבות כדין השור, וכן לענין קרבן כתב בלשון כללית: ״בהמה״, והרי רק בהמה כשרה במשמע והיא אינה ממין הטורפים. אבל לענין משסה לדין נזיקין לא כתב רבינו שהוא הדין לכל חיה ובהמה. אמנם אפשר שרבינו נמנע מלכתוב דין זה מפני שלא הוזכר במקורות, ומסתבר שכל מין נידון כפי טבעו והרגלו.
שתי פרות וכו׳ – המקור כבר הובא לעיל ונחזור עליו כאן לתועלת הקורא.
בבא קמא כד,ב (עם פירש״י):
... אמר רבא: אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו – חייב, שיסהו הוא בעצמו (שנשך הכלב את המשסה) – פטור (בעל הכלב), מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור. אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך, דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה – פטורה (דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים), רבוצה במהלכת – חייבת. אמר ליה, אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה: כי אית לך רשותא לסגויי עלי, לבעוטי בי לית לך רשותא.
הר״ח פסק כריש לקיש אך כתב (לב,א): ״ויש אומרים כיון דרבא בתרא הלכתא כוותיה״. וכן פסקו הרי״ף (רמז מו) ורבינו.
יש שדנו מה יהיה הדין במהלכת על גבה והזיקתה, האם פטורה מדין כל המשנה וכו׳ או מדין רגל. המאירי כתב כצד הראשון (בה״ב יט,ב שלזינגר עמ׳ 64) ולא נאמר שהיתה יכולה לילך מן הצד. ונראה שמה שאילץ את המאירי לפירושו הוא קושיית הגמרא לב,א: ״איבעי לה לסגויי באידך גיסא״, ולפיכך נדרש לטעם כל המשנה וכו׳. אמנם בתוספות תלמיד רבינו פרץ פטר מדין רגל (הובא בשטמ״ק): ״... ותימה, הא אמרינן לעיל איבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדי שלא תהא ניזוקה, ואם כן כל שכן דאמרינן ליה כדי שלא תזיק אחרים... ויש לומר דהכי קאמר, נהי דאית ליה רשותא לסגויי עלאי ולהפטר כדין רגל ברשות הרבים דרחמנא פטריה, אבל כדי שלא תהא ניזוקת ודאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא״ (השווה על אתר לב,א תוד״ה איבעי). אמנם דברי התוספות צריכים עיון: הרי לכאורה יותר יש להיזהר שלא יזיק משיוזק, ואם פטרוה למהלכת על גבה שהזיקה לרבוצה, כל שכן שאם ניזוקה המהלכת – על הרבוצה לשלם. ועוד, הרי אין רשות לפרה לרבוץ ברשות הרבים, ולמה לא תתחייב עבור נזקה של המהלכת?
ושמא יש לדייק בלשונו הזהב של רבינו שכתב: ״שדרכה להלך עליה״. בגמרא מבואר שגם רבא יש לו הכלל ״כל המשנה״. והוא מבאר מתי אין אומרים ״כל המשנה ובא אחר ושנה בו – פטור״, והוא כאשר השינוי של השני אינו נובע מן השינוי של הראשון. המשסה את הכלב הוא משנה, ואם חזר הכלב על משסהו ונשכו הרי השינוי שעשה הכלב נובע מן השינוי שעשה המשסה. אבל אם הבהמה המהלכת מבעטת ברבוצה, אין השינוי שלה לבעט נגרם על ידי רביצתה של האחרת. אולם מאידך, הרי עצם ההליכה על גבי בהמה אחרת משונה היא, אלא שעל זה אמר רבא: ״אית לך רשותא לסגויי עלי״ – שהרי גם רבא סובר כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור, והשינוי הזה ללכת על גבי הבהמה הרבוצה ברשות הרבים, הרבוצה גורמת לה בכך שחסמה את הדרך.
מעתה זהו שמפרש לנו רבינו: ״שדרכה להלך עליה״ – כלומר, להלך זהו מעשה שבהמה עושה כדרכה ומטבעה, ובמקרה זה גם עליה יש לה רשות להלך הואיל וכל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור; אבל ״אין דרכה לבעוט בה״, כי זהו שינוי בהרגלה וטבעה של הבהמה שלא נגרם על ידי הרבוצה.
הקשה הרא״ש (בבא קמא פרק ג סימן י), אף שאין הלכה כריש לקיש הרי הגמרא (בבא קמא לב,א) מדייקת מדבריו שדווקא מהלכת ברבוצה פטורה, אך אם בעטה רבוצה במהלכת חייבת וכן אם הוזקה מהלכת מהרבוצה פטור, ומדוע השמיט הרי״ף דינים אלה? אך כמבואר להלן (הלכות חובל ומזיק ו,ח ראה שם ביארנו באורך) הרי״ף ורבינו לא פסקו כלל כשיטת ריש לקיש ואת העמדות בגמרא נראה שהבינו שהם דרך משא ומתן לשיטתו דווקא, ולפיכך לא פסקו אותן. ולשיטתם כל שהזיקה רבוצה את המהלכת חייבת חצי נזק כדין משונה, וכפי שכתב לעיל א,ח: ״הזיקה כדרכה... פטור מפני שיש לה רשות להלך... ודרך הבהמה להלך... ולאכול... ולשבר כדרך הילוכה״; דייק רבינו, דווקא ״כדרך הילוכה״, אך לא דרך רביצתה והיה לו לבעליה להרביצה בצידי הדרך.
וראה להלן ג,ג והשלם לכאן.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(כ) שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה, חייב חצי נזק, שאף על פי שדרכה להלך עליה, אין דרכה לבעוט בה:
When there are two cows in the public domain, one lying down and one walking, if the one walking kicks the one lying down, [the owner] is liable for half the damages.⁠1 Even though it would be the ordinary practice for [the cow] to tread on the cow that is lying down, it is not its ordinary practice to kick it.⁠2
1. This is considered a derivative of goring. Since the cow is not known to be prone to kick other animals, the owner is liable for only half the damages.
2. The owner would not have been liable if the cow had caused the damage by treading on the other cow. Since he did cause the damage by kicking, the owner is liable.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטהעודהכל
שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת וּבָעֲטָה מְהַלֶּכֶת. בִּרְבוּצָה חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַלֵּךְ עָלֶיהָ אֵין דַּרְכָּהּ לִבְעֹט בָּהּ:
שתי פרות ברשות הרבים וכו׳ – פלוגתא דר״ל ורבה שם ופסק כרבה וכן פסקו בהלכות:
שתי פרות ברה״ר וכו׳. מימרא דריש לקיש דף כ״ד [ע״ב] בעטה מהלכת ברבוצה פטור, רבוצה במהלכת חייב, רבא מחייב [גם] במהלכת ברבוצה, מהטעם שכתב רבינו ונראה דהו״ל לרבינו להוכיח גם דין רבוצה במהלכת דבהא (לפרש) [לא פליג] רבא ויש לומר [דאתיא מכל שכן וכן משמע] להטור חו״מ סו״ס שפ״ט ולרבינו לעיל פרק א׳ דין ח׳.
שתי פרות ברה״ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע״פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעוט בה.
בתוס׳ ריש פ׳ המניח הקשו אמאי אמרינן אע״ג דאית לך רשותא לסוגיי עלי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדאמרינן שור פקח ביום פטור והניחו בקושיא. ולכאורה הוא פשוט דהוא מטעם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור ומשו״ה פריך גבי אדם איבעי לה לעיוני דגבי אדם לא אמר כל המשנה כמו שכתבו שם התוס׳. ומה דלא ניחא לתוס׳ לומר כן נראה דלשון דאית לך רשות לסגויי היינו דיש לה ממש רשות לכך ואינו מטעם כל המשנה דזהו רק פטור מתשלומין ולא רשות, לכן נראה דכיון דדרכה לילך ברה״ר אינה מחוייבת כלל לילך באידך גיסא דזהו דין רגל ברה״ר דיש לה רשות לילך ולדרוס.
אח״כ ראיתי דכן כתבו התוס׳ בדף ל״ב ע״א בד״ה איבעי לה לסוגיי באידך גיסא וכתבו בתוס׳ שלא תהא ניזוק וא״ת והא אפי׳ להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי״ל משום דהוי רגל ברה״ר ואביעוט נמי לא מחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור עכ״ל ולהדיא מבואר דלא רצו לומר דדין אית לה רשות לסגויי הוא נמי משום כל המשנה. וראיתי להפנ״י שם כתב על דברי התוס׳ דטעם זה מיותר דבטעמא דכל המשנה סגי, אכן לפי״מ שבארנו מיושב דלשון דאית לך רשות לסגויי אינו משום גדר כל המשנה, וכן מדוייק לפנינו לשון הרמב״ם דאף דבהלכה י״ט הזכיר דינא דכל המשנה. כתב כאן שאע״פ שדרכה להלך עליה והיינו דינא דרגל ברה״ר כמו שכתב בפ״א מפני שיש רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה, להלך ולאכול כדרכה. ומה דאינה פטורה המהלכת כשבעטה משום כל המשנה הוא משום דלבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דהרביצה של הרבוצה לא גרם כלל שתבעוט בה המהלכת אינו שייך לדין כל המשנה. ועיין במה שנכתוב בזה לקמן בפ״ג הל׳ ג׳.
והנה הרמב״ם השמיט דין דהיזקה מהלכת רבוצה דאמרינן בדף ל״ב טעמא דבעטה רבוצה במהלכת הא הוזקה פטורה. ומה דלא הביא דין דבעטה רבוצה במהלכת דחייבת לא קשה דזה פשיטא כדאמר שם הגמ׳ אבל מה שהשמיט דין דהוזקה פטורה מטעמא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. זה צריך ביאור ועוד דשם אמרינן בהא דפריך על הוזקה ממילא דפטורה מאם עמד בעל קורה דחייב, ומתרץ דגבי עמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחה כשלדא והכא מיירי דרבעה בחד גיסא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. והרמב״ם בפ״י מה׳ חובל ומזיק הביא המשנה דאם עמד בעל קורה חייב כפשטה ולא התנה שיהי׳ פסקה לאורחי׳ כשלדא. אכן כל זה הוא לא דבר חדש שכבר התעורר בזה הרא״ש בפרק המניח סי׳ י׳ להקשות על הרי״ף שהשמיט הסוגיא והביא מתני׳ דעמד בעל קורה כפשטה. וכתב הרא״ש לפי״מ שהגיה וביאר דבריו בפ״ח. שני תירוצים תי׳ אחד דכיון דנדחה מילתא דר״ל בהא דבעטה מהלכת משום הא דרבא דלבעוטי בי לית לך רשותא לכן נדחה גם הא דרבוצה במהלכת דמדייק מינה דהוזקה פטורה. ועוד דאפשר דר״ל גופי׳ לא בא לומר דהוזקה פטורה ומה דאמר רבוצה במהלכת הוא משום איידי דאמר מהלכת ברבוצה פטורה דזהו חדוש גדול לכן אמר ג״כ דרבוצה במהלכת חייבת. זהו לפי פי׳ הפ״ח. ולדעתי קשה לפרש כפירושו בדברי הרא״ש וכוונת דבריו הוא לדעתי דבלא מילתא דרבא דפליג על ר״ל לא הוי סבר הגמ׳ דהוי חידוש גדול בדינא דבעטה מהלכת ברבוצה, ולכן הוי סבר דבעטה רבוצה במהלכת דאמר דלגופי׳ לא איצטריך ע״כ אשמעינן זה לדיוקא דהוזקה פטורה אבל למסקנא דלא קיי״ל כר״ל בהא דמהלכת ברבוצה וא״כ ר״ל דסבר הכי דמהלכת ברבוצה פטורה אשמעינן חידוש גדול ולכן נוכל לומר דאיידי דרצה לומר מהלכת ברבוצה פטורה אמר רבוצה במהלכת חייבת ולעולם אפי׳ הוזקה מהלכת ברבוצה נמי חייבת כן הוא לדעתי כונת דברי הרא״ש למעיין בדבריו. אך בין שיהיו דברי הרא״ש כפירושו של הפ״ח בין אם הוא כמש״כ עכ״פ התי׳ הוא דוחק גדול וכבר כתב כן הגר״א ז״ל בביאורו לחו״מ סי׳ שע״ט ס״ק א׳ בתי׳ הרא״ש שכל דבריו דחוקים ואינם מובנים ובמה שכתב שאינם מובנים כמדומני שמה שכתבתי הוא הנכון בכונת הרא״ש אבל בודאי שעכ״פ הם דחוקים. והגר״א ז״ל תי׳ דמשום הכי השמיטו הרי״ף והרמב״ם לאוקמי מתני׳ דעמד בעל קורה דפסקה כשלדא משום דרבא לית לי׳ דר״ל גם בהוזקה מהלכת ברבוצה דודאי הרבוצה חייבת דהא הרבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת הוי ברשות ואמרינן לקמן דף מ״ח ע״ב דא׳ ברשות וא׳ שלא ברשות שלא ברשות חייב אפי׳ בהוזקה, ודברי הגר״א ז״ל דע״ג דמה שכתב שלא ברשות חייב אפי׳ הוזקה דמשמע מדבריו דשם הוזכר לענין זה באמת לא הוזכר שם אלא אנשים דאם א׳ ברשות וא׳ שלא ברשות חייב אפי׳ הוזק הברשות ובדברי הגר״א ז״ל או שצריך להגיה אפי׳ הוזק או דכונתו דמשם נלמד דגם לענין בהמות הדין כן דשלא ברשות חייב אפי׳ בהוזקה אבל באמת אין ראי׳ משם כלל דשם בודאי מיירי דהברשות הוזק מהשלא ברשות ע״י שנתקל על ידו בשוגג. אבל לא אם הלך עליו בכונה ונתקל על ידי זה ולא מיבעי לדעת הרמ״ה בסי׳ שע״ח סעיף י׳ דסובר כן להדיא דאם ראה הבעה״ב את הנכנס דהנכנס פטור אם הוזק בו בעה״ב אלא אפי׳ לפי מה שביאר שם הגר״א ז״ל דהרמ״ה סובר כפי׳ רש״י ומוכח מדבריו דלהרמב״ם אפי׳ ראה הבעה״ב בהנכנס מ״מ הנכנס חייב. מ״מ זהו דוקא באופן שרק ראה אותו מקודם שנכנס לחצירו דלא אמרינן דהיה לו להבעה״ב ליזהר שלא יכשל בו. דבזה אמרינן דכיון דעכ״פ נכנס שלא ברשות חייב על מה שהבעה״ב הוזק בו אבל אם יהי׳ הנכנס מונח על הארץ והבעה״ב ילך עליו באופן שיש לו מקום לילך בדרך אחר בודאי לא מוכח כלל מכאן דלא אמרינן איבעי לי לסגויי באידך גיסא. וא״כ מנין להוכיח ממימרא דרבא דדף מ״ח דחולק על ר״ל ולא סבר סברת ר״ל גבי שתי בהמות דאמרינן דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא.
לכן נראה דהנה בהא דמקשה בגמרא על הא דעמד בעל קורה דחייב מהא דהוזקה מהלכת ברבוצה ומשני משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא מוכח עכ״פ דרבוצה שהוזקה בה המהלכת אין לה דין בור אלא דין שור אף דלא הזיקה אותה אלא הוזקה בה. דאי הוי בור א״כ פשיטא דפטורה משום איש בור ולא שור בור. ואף דאמרינן בדף מ״ח הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו׳ ואמר שם דהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעה״ב פטור משום דהוי בור ופטור על כלים ופי׳ שם רש״י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור כיון דהוי דידי׳ בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי, והתו׳ דחלקו מקודם על רש״י וסוברים דלמסקנא באמת פטור משום איש בור ולא שור בור היינו משום דמפקר לגללים והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אבל הכא הפרה הרבוצה היא של הבעלים מ״מ הכא לא אפשר לחיובי לבעלים מדין בור בשביל שהפרה היא שלהם כיון דעלייהו רמי לסלוקי אלא לאחר שידעו שפרה שלהם רבוצה ולא משמע הכי דמנלן בגמ׳ למידק הא הוזקה ממילא פטור ולמיפרך על עמד בעל קורה דהא ר״ל לא אמר בהדיא דהוזקה פטור דנימא דבכל גווני אמר ובפשוטו דאחת רבוצה ואחת מהלכת לא ראו הבעלים וא״כ אין לחייבם משום דהו״ל לסלוקי ואין לומר דכיון דיודעים שאפשר שהיא תרבוץ ברה״ר חייבים וכמו דחייב בהרביץ גללים אף שלא ידעו הבעלים מהדבר דזה אינו דהתם שפיר מכיון שהכניס שלא ברשות ויודע שתרביץ גללים הוי כמכני׳ בור ברה״ר וכמו שכתבו התוס׳ ליישב דעת רש״י דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה שפשע שהכניס שורו. אבל הכא מה שהכניס פרתו ברה״ר לא עבר בזה על מניח בור ברה״ר וא״כ אח״כ כשרבצה הא בהמתו בעצמה רבצה והוי שור בור. וראי׳ דלא אשכחן דליחייב על גללי בהמתו ברה״ר משום בור והוא פשוט - ולכן ע״כ הא דבעי בגמרא טעמא לפטורא דהוזקה ממילא משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא הוא משום דסבר דפרה רבוצה לא הוי בור אלא שור, וסברת הגמרא לכאורה מוכרחת והוא עפ״י מה דהקשו התוס׳ בדף ל״א. ע״א בסוגיא דראשון חייב בנזקי שני. על לשון ראשון דרש״י והוא פי׳ ר״ח דללישנא בתרא דרבא גוף הראשון נחשב בור ופטור על כלים דשני, וכתבו בתוס׳ וז״ל וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואע״פ שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב עכ״ל ולכן נוכל שפיר לומר דהכי סבר הגמרא בסוגיא זו דבהמה הרבוצה הוי שור המזיק כמו דמוכיחים בתוס׳ דראשון הוי אדם המזיק. ושפיר פריך מעמד בעל קורה דזה גופא מוכח מעמד בעל קורה דלא נחשבה הפרה בור אלא שור - אח״כ מצאתי בהגהות חשק שלמה על הש״ס כת׳ וז״ל הקשה מו״ר הגאון ר׳ יעקב בריט ז״ל דמאי קושיא הא קיי״ל דכי יכרה איש בור ולא שור בור והכא השור חפר בור דהיינו הרבוצה דזה גרם דהבהמה תהיה נזקת על ידה דנהי דהכא השור עצמו נעשה בור מ״מ מעשה הבור נעשה ע״י השור משא״כ במתני׳ דהוי אדם המזיק עכ״ל ע״ש שהאריך עוד בדחוקים, ודבריו תמוהים דסתם דבריו ולא ביאר קושייתו כלל דאיך הוא פשוט אצלו דהבהמה הרבוצה היא בור ובעל קורה הוי אדם המזיק מה דלהתוס׳ פשיט להיפך והוכיחו מעמד בעל קורה לדין ראשון חייב בנזקי שני ואם ראשון הוי אדם א״כ ה״נ הבהמה הרבוצה הוי שור ולא בור. אכן באמת לפיר״ח דסובר דללישנא בתרא דרבא הוי ראשון בור ולא אדם המזיק וכן פסק הרמב״ם בפ׳ י״ג מה׳ נז״מ ה״י והרמב״ם אינו סובר כדעת התוס׳ דגם לפיר״ח למסקנא דמשני כגון שהוזקו כלים בכלים גם ללישנא בתרא דרבא ראשון הוי אדם המזיק ולא בור. ועיין במש״כ הלח״מ דכיון דזה צריך רק לרב אבל לדידן דקיי״ל כשמואל לא צריך להך תירוצא. ומפרשינן הברייתא כפשטה דחייבין על נזקי גופן של נזקין ולא על נזקי ממונן אפי׳ אם הזיקו בגופן. ע״כ צריכין אנו ליישב קושיית התוס׳ מאם עמד בעל קורה. ונראה דיש לחלק בין ראשון שנפל ובין עמד בעל קורה. דבעל קורה כיון שהוא מחזיק הקורה ודאי חשיב מעשה ואף דלא עשה מעשה בשבירה מ״מ הוי מזיק דלא גרע ממצמצם דכבש עליו לתוך המים דלא עשה מעשה אלא שאינו מניחו לצאת ומ״מ חשיב מעשה ברוצח וכן באדם המזיק דילפינן מרוצח, אבל זהו דוקא בבעל הקורה דעיקר החזקת הקורה חשיב מעשה ואפשר דגם העמידה חשיב מעשה דכיון דאם לא הי׳ עומד בכונה הי׳ נופל א״כ עמידתו חשיב מעשה אבל ראשון דנפל אף דהנפילה חשיב מעשה כיון דפשע אבל עכשיו דשוכב על הקרקע לא הוי בזה שום מעשה. אח״כ מצאתי בש״מ בתוס׳ רבינו פרץ ז״ל סברא זו וכתבו זה על לשון ב׳ דרש״י דגופו דשני הוי בור כיון דלא הוי פושע בנפילתו ורק דהי׳ לו לעמוד ולא עמד וע״ז הקשו מעמד בעל קורה היכי דעמד לכתף דנמי אינו חייב אלא משום דהי׳ לו לעמוד או להזהיר ומ״מ נחשב אדם המזיק ותי׳ משום דהאדם היכי שאם הי׳ מת לא הי׳ נעשית מעשה זו חשיב אדם המזיק אבל שני אפי׳ אם הי׳ מת הי׳ מוטל על הארץ, אלא דמ״מ דוקא שני דלא פשע בנפילתו אבל ראשון דפשע בנפילתו כיון דעיקר הנפילה הי׳ ע״י מעשה חייב אפי׳ אם עכשיו הי׳ נעשית מעשה זו אפי׳ אם הי׳ מת, וזהו כדברינו אלא דהוסיף לחלק בין ראשון לשני דראשון כיון דנפל ע״י פשיעה והוי מעשה לכן גם עכשיו חשיב מעשה וזהו לשיטת רש״י וגרסתו אבל לגירסת ר״ח ללישנא בתרא דרבא לא נימא כן דגם ראשון אף שפשע בנפילתו כיון דעכ״פ עכשיו אינו עושה שום מעשה אינו אלא בור אבל עמד בעל קורה חשיב מעשה וכמו שכתבנו ופליאה עצומה על תוס׳ רבינו פרץ דאח״כ כשהביאו פי׳ ר״ח וגרסתו הביאו קושיית התוס׳ ונשארו בקושיא ולא הזכירו דבתירוצם שתירצו למעלה דברי רש״י מתורץ ג״כ פי׳ ר״ח.
ולפי מה שנתבאר נמצא דלגירסת ר״ח תלוי דין זה אם ראשון הוי אדם המזיק בתרי לישנא דרבא דלישנא קמא הוי סבר דראשון הוי אדם המזיק וחייב גם על נזקי ממונו דשני ולישנא בתרא סבר דראשון נמי לא הוי אלא בור, וא״כ סוגיית הגמ׳ דפריך על הא הוזקה ממילא פטורה מעמד בעל קורה ומשני דבעמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחא כשלדא ורבוצה דפטורה משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא ע״כ סבר דרבוצה הוי שור וכמו שכתבנו וזהו כלישנא קמא דרבא דראשון הוי אדם המזיק אבל ללישנא בתרא דרבא דראשון הוי בור א״כ ה״נ הרבוצה הוי בור ופשיטא דפטורה דאיש בור ולא שור בור וכמו שכתבנו.
ואי דיקשה אי סבר עכשיו דרבוצה דינה כמו שור ולכן הוי סבר דליחייב א״כ אדרבה הו״ל רגל ברה״ר ובודאי פטורה, ועיין מש״כ בפ״א הל׳ ה׳ דלדעת הרמ״ה רביצה בחצר אחרים הוי שינוי ולא קשה, אבל לדעת הרמב״ם כתבנו דאף דאמרינן בזה כל המשנה מ״מ לא הוי שינוי דליהוי קרן ורק דאין לה רשות בכך ומ״מ הוי רגל ע״ש. אכן נראה דסבר דכיון דרבוצה אין לה רשות לרבוץ ברה״ר א״כ אין לגבה כלל פטורא דרה״ר דעיקר פטור הא הוי משום שיש לה רשות לילך כאן וכאן וזהו דוקא אם הולכת בדרך הלוכה אבל לרבוץ אין לה רשות ואף דלכאורה עכ״פ הא אין כאן חיוב דרשות הניזק ואין כאן ובער בשדה אחר, אבל זה אינו דכיון דנימא דהרבוצה אין לה רשות והמהלכת יש לה רשות א״כ הרה״ר לגבייהו כמו חצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דתליא בקושיא דר׳ זירא ופירוקא דאביי בדף י״ד וקיי״ל דחייב על השן והרגל. וה״נ הרה״ר הוי רשות לשניהם בעד מהלכות ולא לשניהם בעד רבוצות וליכא ע״ז דין פטורא דרה״ר.
וא״כ מיושב שפיר דהרמב״ם לשיטתו דפוסק כלישנא בתרא דרבא וכגירסת ר״ח דראשון הוי בור סובר דלהלכה לא צריך כלל לאוקמי הא דעמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחא כשלדא דהא ליכא שום הוכחה על סברא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא דטעמא דפטורא הוא משום איש בור ולא שור בור ומשום הכי שפיר דלא הביא להלכה הא דפסקה לאורחא כשלדא דכיון דליכא הוכחה על דין דאיבעי לה לסגויי א״כ בודאי צריך לומר דמתני׳ כפשטה בכל גווני. וכן מיושב בפשיטות מה דלא הביא כאן דינא דהוזקה מהלכת ברבוצה פטורה. דזה פשיטא דאיש בור ולא שור בור ובגמרא הוכיחו כן משום דסבר הך סוגיא דהוא אדם המזיק וכמ״ש:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יט]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנהמעשה רקחאבן האזליד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נזקי ממון ב, משנה תורה דפוסים נזקי ממון ב, מקורות וקישורים נזקי ממון ב, ראב"ד נזקי ממון ב, הגהות מיימוניות נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה נזקי ממון ב, הגהות מהר"ם מפדואה נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, תשובות רדב"ז על משנה תורה נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה נזקי ממון ב, לחם משנה נזקי ממון ב, משנה למלך נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח נזקי ממון ב – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל נזקי ממון ב, יד פשוטה נזקי ממון ב – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Nizkei Mamon 2 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Nizkei Mamon 2, Mishneh Torah Sources Nizkei Mamon 2, Raavad Nizkei Mamon 2, Hagahot Maimoniyot Nizkei Mamon 2, Migdal Oz Nizkei Mamon 2, Maggid Mishneh Nizkei Mamon 2, Glosses of Maharam of Padua on Mishneh Torah Nizkei Mamon 2, Responsa of Radbaz on Mishneh Torah Nizkei Mamon 2, Kesef Mishneh Nizkei Mamon 2, Lechem Mishneh Nizkei Mamon 2, Mishneh LaMelekh Nizkei Mamon 2, Maaseh Rokeach Nizkei Mamon 2, Mirkevet HaMishneh Nizkei Mamon 2, Or Sameach Nizkei Mamon 2, Even HaEzel Nizkei Mamon 2, Yad Peshutah Nizkei Mamon 2

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×