×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
הקדמת המהדיר | הקדמת הרמב״ם

הקדמת המהדיר
כתבי היד לנוסח הקדמת הרמב״ם

אלה הם כתבי⁠־היד שהשתמשנו בהם להקדמת הרמב״ם וספר המדע:

א כ״י אוקספורד 577 (הונטינגטון 80; מס׳ הסרט במכון לתצלומי כתבי⁠־היד העבריים: ס׳ 19448) – כתב⁠־היד המשובח ביותר המצוי בידינו. נושא עליו את אישורו של הרמב״ם ז״ל בעצם כתב יד קדשו: ״הוגה מספרי אני משה ברבי מימון ז׳צ׳ל׳⁠ ⁠⁠״. הוא כולל את ספרי המדע ואהבה בכרך אחד, ובסופו כתב הסופר: ״ברוך הנותן ליעף כח וכתב יפת בר שלמה הלוי הפרנס נ״ע״. כתב⁠־היד נכתב במצרים בחיי הרמב״ם מתוך אחת ההעתקות שהיו מצויות שם, ואחר כך הוגה על ידי מגיה על פי כתב ידו המקורי של הרמב״ם, ר׳ במבוא הכללי. אמנם, אף כ״י משובח זה אינו נקי לגמרי משגיאות, כפי שיתברר למעיין בהערותינו. הנחנו אותו ליסוד הנוסח, והשווינוהו לכתבי⁠־היד הבאים.

ב1 כ״י ליון 8 (ס׳ 5603) – נכתב בארם⁠־צובה בשנת ה׳רל״ז (1477 למנינם) על ידי ר׳ ברכות בן יוסף הכהן. ככל הנראה הועתק ביסודו מכ״י א הנ״ל, כנזכר במבוא הכללי פרק ו׳. מלבד זהות הנוסח הכמעט⁠־מוחלטת לכ״י א, יש עוד ראיות לדבר מכמה מקומות שבהם קריאת כ״י א בעייתית והדבר ניכר בכ״י זה, ר׳ על כך בהערותינו לנוסח. החילופים המעטים שבין שני כתבי⁠־היד – שהם בדרך כלל ״לטובת״ כ״י ליון – מקורם ככל הנראה בשינויים שהכניס סופר כ״י ליון על פי מקורות אחרים שהיו לפניו, או מדעתו. העובדה שהיה לפניו לפחות עוד כתב⁠־יד אחד של ספר המדע, ידועה לנו בוודאות: יש לפנינו כתב⁠־יד נוסף של ספר המדע שנכתב על ידי סופר זה, כ״י אוקספורד 582 (ס׳ 19453; שם הסופר מופיע בדף 52ב), ונוסחו אינו זהה לנוסח כ״י ליון, אף על פי שהוא קרוב לו. אין זאת אלא שמתחילה השתמש הסופר כמקור להעתקתו בכתב⁠־יד אחר, אף הוא משובח למדי, אך משניתנה לו ההזדמנות להעתיק מכתב⁠־היד שבאישור המחבר – העדיף אותו, וסטה ממנו רק במקומות בודדים.
כתב⁠־היד נכרך ביחד עם ספר זרעים בכתיבת אותו הסופר. בסוף ספר המדע הוא כותב: ״וכתבתי אני העבד הצעיר המקוה רחמי הא-ל ברכות הכהן ב״ר יוסף הכהן רי״ת (=רוח י״י תניחנו) ב״ר מבורך הכהן תנצב״ה ב״ר ברכות הכהן נבתוי״א (=נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ) וכתבתיו לכבו׳ החכם הנבון ר׳ אריה הלוי י״ל (=יחי לעד) ב״ר עובדיה הלוי ימב״ע (=יהא מנוחתו בגן עדן) יהיה סימן טוב עליו ועל זרעו ועל כל זרע ישראל ויקיים עליו ק״ד (=קרא דכתיב) והגית בו יומם ולילה וכאן אל... מנה יום אלארבעא כ׳אמס עשר מן שהר שבט סנה אלף וסבע מאיה ותמאנין ותמאניה למנין אסכנדר (תרגום: והיה ה... ביום הרביעי חמישה עשר לחודש שבט, שנת אלף ושבע מאות ושמונים ושמונה למנין אלכסנדר) ולפרט היצירה הרל״ז ולחרבן בית א⁠־להינו מ״י (=מהרה ייבנה) את״ח ושלום על זרע ישורון במדינת צובה דעל נהר קוקיון מותבה ושלום״. מאן-דהוא מבני אדם שאינם מהוגנים הוסיף לאות רי״ש שבשנה הרל״ז רגל, כדי שתיראה כקו״ף, ובכך להשביח את מיקחו, כלומר: להקדים כביכול את תאריך כתיבתו במאה שנה, אך ההוספה ניכרת היטב. יתר על כן: התאריכים המקבילים, א׳תשפ״ח למנין השטרות וא׳ת״ח לחורבן בית שני, המתאימים לשנת ה׳רל״ז, לא שונו⁠(!). גם בקולופון שבסוף ספר זרעים מפורש תאריך סיום כתיבתו: שנת א׳תשצ״ה לשטרות, שהיא שנת רמ״ד ליצירה (1484 למנינם).
כתב⁠־היד של ספר המדע חסר מעט בראשו: הוא מתחיל ממנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, מ״ע קל״ט, ואחר כך חסירות בו מצוות ל״ת יז-קנד. משם הוא שלם עד סוף הספר.

ב2 כ״י אוקספורד 580 (מרשל 97; ס׳ 19451) – כ״י מזרחי עתיק, ללא שם הסופר ותאריך הכתיבה. זמן משוער: המאה הראשונה או השניה לאלף השישי (ה-13 או ה-14 למנינם). כתוב בכתב ברור. סדר הדפים בולבל בכריכה. חסר מעט בראשו ובסופו, וגם באמצע חסרים דפים. מתחיל מתכנית הספרים שבהקדמת החיבור, ספר המדע הל׳ עבודה זרה מצוה י״ד, ומסתיים בהל׳ תשובה ה, ה.

ב3 כ״י אוקספורד 581/1 (מרשל 509; ס׳ 19452) – כ״י מזרחי עתיק, ללא שם הסופר ותאריך הכתיבה. זמן משוער: המאה השניה לאלף השישי (המאה ה-14 למנינם). מכיל את רוב ספר המדע. חלקו העתיק הוא מהתחלת הספר עד למנין המצוות הקצר מ״ע ס״ט, ורק בו השתמשנו. מהל׳ יסוה״ת הושלם בכתב מאוחר יותר.

ב9 כ״י אוקספורד 592 (מרשל 27; ס׳ 20182) – זהו כ״י שנשתמר באופן מקוטע, ובחלקו הוא פגום ובלתי-קריא. הוא מכיל כיום קטעים מספרים שונים של ׳משנה תורה׳, מהם קצרים ומהם ארוכים. חלקו הגדול נכתב בידי סופר כ״י א׳ הנ״ל, יפת בר שלמה הלוי, כפי שמוכיחה השוואת הכתב של שני הספרים, ומיעוטו על ידי סופר אחר, אף הוא מזרחי. בדף האחרון של כתב⁠־היד כתוב: ״הוגה מספרי המחבר כ׳ג׳ק׳ רבי׳ משה גאון ז׳ק׳ל׳ על ידי אני אברהם מערבי בר׳ יהודה ר׳י׳ת׳⁠ ⁠⁠״. ונראה שהכתובת מתייחסת רק לכתב⁠־היד שנכתב בידי יפת בר שלמה, שבו אכן נראות פה ושם הגהות, ולא לחלק שבכתב ידו של הסופר האחר. מספר המדע יש בו רק קטע קצר, מהל׳ עבודה זרה יב, א עד הל׳ תשובה א, א.

ת1 כ״י ירושלים, מוסד הרב קוק, 902 (ס׳ 22549) – כ״י תימני. נכתב בצנעא בשנת ה׳פ׳ (1320 למנינם). מכיל את ספרי המדע ואהבה. בראשו חסר עמוד אחד מהתחלת ההקדמה (מתחיל מ״ואחר כך היה תלמיד״). בסוף ספר אהבה כתב הסופר: ״שלים בעזרת שדי בתרין בשבא בירח תמוז תר... יומין בו שנת אתרל״א שנין לשטרי במדינת צנע⁠[א] לישועה קרובה ולפורקנא רבא יהא סימן טוב על מריה סעדיה בר יוסף יזכיהו אל להגו⁠[ת] בו ולדקדק בענינו כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכתב הלל ברבי מנצור ש״צ״.

ת2 כ״י ניו⁠־יורק אדלר Rab. 338.1 (ס׳ 35446) – כ״י תימני. ללא שם הסופר ותאריך הכתיבה. זמן משוער: המאה הראשונה או השניה לאלף השישי (ה-13 או ה-14 למנינם). מתחיל ממנין המצוות הקצר שבהקדמה, מ״ע ע׳. מסתיים בהל׳ תשובה ה, ד, ומשם הושלם בכתב מאוחר יותר, שבו לא השתמשנו.

ת3 כ״י חולון, מפעל חשיפת גנזי תימן, י״ל נחום, 4 (ס׳ 34077) – ללא שם הסופר ותאריך הכתיבה. זמן משוער: המאה השניה לאלף השישי (המאה ה-14 למנינם). כ״י נאה וברור. מתחיל בראש הספר ונגמר בסוף הל׳ עבודה זרה. הל׳ תשובה הושלמו בכתב מאוחר, שבו לא השתמשנו.

ג1 כ״י סט. פטרבורג (לנינגרד) פירקוביץ EVR. II A 0298/10 (ס׳ 64634) – זהו קטע⁠־גניזה ארוך יחסית, המכיל את הקדמת החיבור ממנין המצוות, לא תעשה ל״ט, עד לתכנית הספרים, הל׳ עבודה זרה מצוה ב׳. לפי צורת הכתב אפשר לקבוע שהוא נכתב על ידי שלמה בן ר׳ שמואל הדיין חבר בית דינו של הרמב״ם, שיש לפנינו כתבי⁠־יד שלמים שלו (ע׳ במבוא הכללי פרק ו׳), ומכאן חשיבותו, כי הסופר היה קרוב לבית הרמב״ם, ועל כתב⁠־יד אחר שלו, לספר משפטים, נכתב בפירוש שהוא הושווה לטופס המקור (ע״ש).

ג2 כ״י קמבריג׳-וסטמינסטר TAL. II 213-226 (פ׳ 2053, ס׳ 15212) – גם זהו קטע⁠־גניזה ארוך יחסית, המכיל את הל׳ תשובה ב, ג – ו, ג, אך מבחינת דיוקו הוא נופל מהקודם. מצויות בו טעויות סופר לא מעטות, אך בכל זאת השתמשנו בו, כי לפי צורת הכתב הוא נכתב ככל הנראה במצרים במאה הראשונה או השניה לאלף השישי (ה-13 או ה-14 למנינם).

הערה: בספר המדע הועתקה מהדורת ר״ש פרנקל מכ״י אוקספורד 577, הלא הוא כ״י א במהדורתנו. לפיכך לא מצאנו צורך לעקוב אחריה, ובהערות לספר זה ציינו בהשוואה לנוסח הדפוסים רק את מהדורת הרב קאפח (ק).


הקדמת המהדיר | הקדמת הרמב״ם

הקדמת הרמב״ם
בשם י״י אל עולםא

״אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך״ (תהלים קי״ט:ו׳)
The Rambam's Introduction1 to the Mishneh Torah
"In the name of God, Lord of the world"2 (Genesis 21:33)
"Then I will not be ashamed when I gaze at all Your mitzvot"3 (Psalms 119:6).
1. The heading "Introduction" is not found in any of the manuscript editions of the Mishneh Torah and appears to be a printer's addition. Note Hilchot Shechitah 1:4, where the Rambam refers to "...the Oral Law, which is called `the mitzvah,' as we explained in the beginning of this text.⁠"
By referring to these passages as "the beginning" of the text and not "the introduction to the text,⁠" the Rambam implies that the subject matter contained in these passages is an essential part of the Mishneh Torah and not merely an author's preamble.
2. Though this verse is omitted by many printed editions of the Mishneh Torah, it is included in the manuscript editions. It is also found at the beginning of the Rambam's other works, the Commentary on the Mishnah, Sefer HaMitzvot, and the Guide to the Perplexed. The Rambam's intention is to clarify that he does not see this work as an expression of his individual efforts alone, but that it was composed "In the name of God, the Lord of the world.⁠"
3. The Rambam introduces every one of the books of the Mishneh Torah by quoting an appropriate verse from the Bible. It is possible to explain that he chose this verse for the introduction to the entire text in reply to objections he knew would arise to the Mishneh Torah. The Rambam's conception of his work as "a compilation of the entire Oral Law" would not be acceptable to many. Therefore, he begins by emphasizing that his actions were not presumptuous. There is no need for him to be "ashamed" at taking such a step. Since he can "gaze at all Your mitzvot" – i.e., has the knowledge of the entire Oral Law – he is obligated to try to communicate that knowledge to others, as stated in Hilchot Talmud Torah 5:4 (Yayin Malchut).
א. בד׳ לית מ׳בשם׳. אך רבנו כתב כן בראש כל ספר מספריו. כ״ה בראש כל סדר מסדרי פירוש המשנה, ובראש ׳הלכות הירושלמי׳, המצויים לפנינו כתובים בעצם כתב יד קדשו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
״בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם״ (בראשית כא,לג)
״אָז לֹא אֵבוֹשׁ, בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ״ (תהלים קיט,ו)
אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כׇּל מִצְוֹתֶיךָ.
פתח דבר
אשירה לה׳ שיר חדש כי גבר עלי חסדו וזיכני לראות בדפוס עד כה את ספר המדע (שני כרכים) ואת ספר אהבה (שני כרכים), ועוד כרך אחד מספר זמנים וכרך אחד מספר נשים עם פירוש יד פשוטה. את נוסח הפנים ההדרתי על פי כתבי יד המהימנים ביותר, כפי שתיארתים בפתח דבר של כל כרך. ספרי מדע ואהבה יצאו לאור על פי כתב יד המכונה Huntington 80 באוקספורד, ועליו אישורו וחתימתו של רבינו בעצם כי״ק שהוגה מספרו המקורי, כפי שיראה הקורא בצילום המצורף. כתב יד נפלא זה מכיל גם את ההקדמה למשנה תורה (מדף א עד דף לג) וגם ספר המדע וספר אהבה אבל לא יותר. מתחילה חשבתי לדחות את ההדרת ההקדמה עד שיצא כל החיבור לאור, והיה בדעתי לצרף הקדמה כללית ומפורטת לפירוש יד פשוטה, בה יוצעו כללים ועקרונות בדרכו של רבינו כפוסק וכפרשן, הכל כפי שמשתקפים ומסתכמים בפירוש.
ברם מסיבות שונות, החלטתי לא למנוע טוב מבעליו, ולהוציא כבר עתה את הקדמת רבינו שהרבה גופי תורה תלויין בה, לפי הגירסה המאושרת עם פירוש באותו סגנון כמו שפירשתי בשאר ספרי רבינו הנ״ל. בכך נגמרת הוצאתו בדפוס של כתב היד המאושר. ואשר להקדמה הכללית, בקשתי פרושה לפני יושב מרום שלא יסור ממני חסדו ויזכני לראות כל החיבור בדפוס, ויחזיק כוחי אז לכתוב הקדמה כפי שצריך. בינתיים, כבר ראו אור בכמה כתבי עת מאמרים בהם ציינתי קווים ועקרונות אופייניים בדרכו של רבינו, וכדי שהללו יהיו מצויים לקורא, עידכנתי אותם וכינסתי אותם בספר העומד לצאת לאור אי״ה בקרוב: עיונים במשנתו של הרמב״ם.
רוב המקורות שגילו המפרשים הן בהקדמה והן בספר המדע נקבצו וצויינו במהדורת ספר המדע לר״י כהן ז״ל (ירושלים תשכ״ד), והיא היתה לי לעינים, וכן שאר ספרי מקורות שפרטתים בהקדמה לספר המדע. כמו בשאר הכרכים, לא ציינתי אילו מקורות ופירושים מחודשים הם, כי ידוע הוא שאם זכיתי לפירוש נכון, מן הסתם נובע הוא מן האמות אשר חפרו רבותינו בכל דור ודור להמשיך מים חיים ממעינו של רבינו משה עבד ה׳.
תודתי אמורה לספרנים של הבודליאנית באוקספורד, יד הרב הרצוג, הספריה הלאומית בירושלים, ושאר ספריות שהואילו בטובם להמציא לי צילומים ואף הרשוני לעיין בכי״י שברשותם.
יהיו הגיגי ותחנוני היוצאים מלב מלא תודה לרצון לפגי אדון כל ויברך את רעיתי רחל מלכה ת׳ וכל בני ביתנו שיחיו ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שם ה׳ ולומדי תורתו לשמה.
י״ד ניסן (יום הולדת רבינו) תשנ״ז לפ״ק.
נ. א. ר.
הערות לקורא
א. נוסח הפנים הוא של כ״י אוקספורד Huntington 80 שחתום עליו רבנו בעצם כי״ק לאשר שהוגה מספרו הוא. כפי שביארתי בפתח דבר לספר המדע, נסיתי לשמור על הכתיב הייחודי שבכתב היד, כי שמא יש ללמוד מזה על דרכי הכתיבה והדקדוק בתקופות קדם. בדרך כלל, אין הרבה ראשי תיבות וקיצורים בכה״י, חוץ מתיבות שכיחות ביותר כגון: שנ׳ = שנאמר, ככת׳ = ככתוב, וכיו״ב. הדפסתי תיבות אלה במלואן כדי להדר את הספר, ודומני שאין תועלת לקורא בכך שיישמרו קיצורים הללו. בגלל רבוי הפסוקים מן המקרא המובאים במניין המצוות, יש והסופר קיצר תיבות מן הכתובים במקום שהקריאה המלאה מובנת לכל בר בי רב. גם את אלה הדפסתי במלואן לתועלת הקורא.
ב. כמו בגוף הספר, כך גם בהקדמה חילק רבינו את דבריו לסעיפים, והסופר ציין חלוקת הסעיפים בסימן בסוף כל סעיף והניח רווח פנוי בין הסעיפים. בגוף הספר הוסיפו המדפיסים מספרים לסעיפים וכבר נתפשט להפנות אליהן בכינוי ״הלכה מספר פלוני״. אמנם בדפוסים לא נהגו כך לגבי ההקדמה עד מהדורתו של הגר״י קאפח שליט״א. ואני הלכתי אחריו בענין זה ומספרתי את ההלכות גם בהקדמה.
ג. ניקוד: במקומות מספר שהקורא עלול לטעות בקריאה הוסיף הסופר ניקוד, ואני הרשיתי לעצמי להוסיף ניקוד במקום שנראה היה לי שיש תועלת בכך.
ד. השגות הראב״ד: את הנוסח בהשגות הראב״ד ז״ל העתקתי בעיקר על פי שלשה כתבי יד – שנים מהם נראה שהם תלוים זה בזה, והם כת״י מונטיפיורי 96 (כי״מ), וכת״י קמבריג׳ 1562 (כי״ק); והשלישי כת״י פריז 181 (כי״פ). במקום הצורך הבאתי גם מכי״י אחרים. גם המובאות מלשונו של הרמב״ם בד״ה של ההשגות העתקתי, ויש בהן כמה חילופי גירסאות חשובים.
ה. פיסוק: הוספתי סימני פיסוק מלא בלשונו של רבנו וכן בהשגות. בפנים הכנסתי מראי מקום למקרא באותיות קטנות בסוגריים. גם בהשגות – מראי מקום הם בפנים בסוגריים.
ו. המובאות ביד פשוטה מן המשנה, פירוש המשנה, ספר המצוות, ומורה נבוכים – הם על פי מהדורותיו של הר״י קאפח שליט״א; מתשובות רבנו – על פי מהדורת ד״ר י. בלאו נ״י; והשאר ציינתי את המהדורה על אתר.
הציונים לתוספתא הם על פי מהדורת צוקרמנדל ותוספתא כפשוטה; להלכות גדולות – מהדורת ר״ע הילדסהיימר שליט״א דפוס ירושלים (ד״י). מובאות מש״ס בבלי וירושלמי ורי״ף בסתם הם מדפוס וילנא. כל השאר ציינתי את המהדורה על אתר.
פתיחה להקדמה
לפני שכתב רבינו את החיבור הגדול, הוא ספר משנה תורה, הכין את הדרך בשני הספרים הקודמים: פירוש המשנה וספר המצוות; ולכל אחד מהם הקדים הקדמה שלבסוף תימצת חלקה הגדול ושילב את הדברים בתוך ההקדמה לחיבור.
בעת שחיבר את הפירוש למשנה, יתכן שעדיין לא תכנן לכתוב ספר להקיף את כל דיני התורה כולם, על אף שכבר בחיבור ההוא היתה מגמתו ברורה לפסוק את ההלכה ולהכריע בכל מחלוקת, אלא שהגביל את עצמו רק לשאלות שנשארו פתוחות במשנה. בהקדמתו לפירוש המשנה הרחיב להסביר את מהותה של תורה שבעל פה, תאר את חיבור המשנה ושאר ספרים המתייחסים אליה, כגון התוספתא ומדרשי הלכה וכו׳ עד התלמודים, ושרטט בקצרה את שלשלת הקבלה ממשה רבינו ועד חתימת התלמוד. על עיקר הענינים הללו חזר פה בהקדמה למשנה תורה, אלא שהשלים את החוליות שחיסר שם בשלשלת הקבלה.
את ספר המצוות כתב כאשר כבר בשלה בדעתו ההחלטה לכתוב מקבץ לתורה שבעל פה כולה. לכן, בהקדמה לספר המצוות הציע רבינו את העקרונות המנחים לתכניתו למשנה תורה, ושם הסביר שכל מגמתו בכתיבת ספר המצוות היא להכין את הרקע הנדרש לספר ״שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה עד שלא ידח ממנו נדח״. על עקרונות הללו חזר פה בהקדמה למשנה תורה.
נמצא שהקדמה זו אשר לפנינו בנויה מצירוף ענינים שכבר הופיעו בשתי ההקדמות הנ״ל, בקיצור או בהרחבה לפי הצורך. אלא שבגלל התרחבות התכנית לכלול גם כל העולה מן הפירושין וההלכות והתשובות שחברו הגאונים עד זמנו שלו, הוזקק רבינו להורות כאן, על כל פנים ברמיזה בלבד, גם איך לפסוק הלכה לא רק בשאלות שלא הוכרעו בתלמוד, אבל גם בין החכמים שלאחר חתימת התלמוד. כל אלה גופי תורה הן וצריכים לימוד.
ועל כל אלה הוסיף את מניין המצוות, רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, שהוא בעצם קיצור כל ספר המצוות כולו, ואף הציע את שלד המבנה של ספרנו, הוא החלוקה לספרים ולהלכות וחילוק המצוות לפי ההלכות. והכל בתכלית הקיצור, דברים ברורים, קרובים, נכונים על פי המשפט.
הקדמת הרמב״ם
בשם וכו׳ – בפסוק זה פותח רבינו את כל ספריו. והשווה סוטה י,א: ׳ויקרא בשם ה׳ אל עולם׳ – אמר ריש לקיש, אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב.
אז לא אבוש וכו׳ – לכל אחד מארבעה עשר ספרי משנה תורה הקדים רבינו פסוק המבטא את הנושא של הספר. כך גם בהקדמה שרבינו רואה בה מעין ספר עצמאי ותכנו העיקרי הוא מנין המצוות. השווה פירושו של אבן עזרא לפסוק זה:
מצותיך... ויש מהם שלא פירש למה צוו, וכאשר יביט עליהם בעין הדעת – ידעם. על כן לא אבוש.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(א) א כל המצוות שניתנוב לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו, שנאמר ״ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה״ (שמות כ״ד:י״ב), ״תורה״ זו תורה שבכתב, ו״מצוה״ זה פירושה, וציונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה:
The mitzvot given to Moses at Mount Sinai were all given together with their explanations,⁠1 as implied by [Exodus 24:12]: "And I will give you the tablets of stone, the Torah, and the mitzvah.⁠"
"The Torah" refers to the Written Law; "the mitzvah,⁠" to its explanation. [God] commanded us to fulfill "the Torah" according to [the instructions of] "the mitzvah.⁠"2 "The mitzvah" is called the Oral Law.
1. By emphasizing that, at the revelation at Sinai, the mitzvot were given "together with their explanations,⁠" the Rambam stresses that the Written and Oral Laws cannot be viewed as two separate entities, but rather as two dimensions of a single whole. See also the Rambam's Introduction to his Commentary on the Mishnah, where he elaborates on the same concept.
2. See Emunot V'De'ot (Discourse 3, Chapter 3), where Rav Sa'adiah Gaon explains at length how the oral tradition is necessary to understand how to fulfill the mitzvot
א. חלוקת ההקדמה לפסקאות קצרות מצויה בכתבי⁠־היד, וביניהן רווחים כמו בין ההלכות בגוף החיבור. מִספַּרנו את הפסקאות, לתועלת הציון, כשם שמוספרו ההלכות בדפוסים אף שרבנו לא מספרן (אלא הפריד ביניהן בסגול הפוך וברווח, כפי שידוע לנו מדפי הטיוטה של ׳משנה תורה׳ המצויים לפנינו).
ב. א: שנתנו, ובסמוך: ניתנו. בת3 שניהם מלאים יו״ד, ובב3 שניהם חסרים יו״ד. וברור שגם בא׳ הקריאה היא: שנִּתְּנו, וזוהי אי⁠־עקביות בכתיב (ע׳ במבוא הכללי, פרק י׳), כי אילו היתה הקריאה שנָּתְנו, היה רבנו כותב: שנתן י״י, כבראש הקדמת המשנה, ע״ש.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
אכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי - בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה״ (שמות כד,יב); ״תּוֹרָה״ - זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּ״מִצְוָה״ - זוֹ פֵּרוּשָׁהּ, וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת ׳תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה׳.
א. הפסקאות לא מוספרו בדפוסים, וכאן מוספרו לקלות ההפניה, על פי החלוקה בכתבי היד.
כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. תּוֹרָה זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְהַמִּצְוָה זוֹ פֵּרוּשָׁהּ. וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
_
תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה. עיין ברכות דף ה׳ ע״א דהמצוה זו משנה ולהורותם זו גמרא ע״ש, ועיין מגילה דף י״ט ע״ב, אך זה תליא בהך פלוגתא דכריתות דף י״ג ע״ב גבי שכור אם גמרא מקרי הוראה. ועיין במה דפליגי אביי ורבא בהך דהוריות דף ב׳ ע״ב אם להוראה דוקא גמיר וסביר או גמיר לחודא [השמטה עיין בסנהדרין דף פ״ו ע״ב בתלמיד לא הוי זקן ממרא ע״ש בדברי רבנו בהל׳ ממרים דצריך סמיך ומשום דהתם להורות לאחרים עיין קדושין דף מ״ט ע״ב ע״מ שאני תלמיד והנה בהוריות ד״ז מבואר דאם מופלא א״צ לשמוע לב״ד הגדול ועיין בתוספות סנהדרין דף ט״ז ע״ב והטעם יש לומר כיון דהוא אינו מחשבון אז לא כייף ומכל מקום לעצמו הוי הוראה ועיין בכורות דף ל׳ ע״ב גבי ת״ח אם צריך קבלת חברות וזה רצה לומר הך דסנהדרין דף ס״ו ע״ב גבי נשיא דאינו מצוו׳ על הוראות רצה לומר ראש סנהדרין וכ״ש רבנו בהי׳ סנהדרין ולכך יכול למנות אף אינו ראוי כמו גר ועיין בב״ב דף ד׳ ע״א ועיין בהוריות דף ז׳ ע״ב כיון דאינו מחשבון ובזה פליגי במכילתא פרשת משפטים אם נשיא יש עליו שם דעיין ועיין בירושלמי פ״א דהוראת דס״ל דהך דר״מ ורבנן שם דף ג׳ ע״א הורי ועשו ר״ל ב״ב עשו בהוראתם אם הוי כמו יחיד שעשה בהוריות בד׳ וע״ש בתוס׳ רפ״א דמספקא להו ובתוספתא פ״א דאמר דזה בטל והנפש אשר תעשה ועיין במסכת ב״מ דף ל״ג ע״ב ששגגת תלמוד וכו׳ ע״ש ע”כ השמטה]. ועיין בדברי רבינו בהלכות שגגות פרק י״ג דנראה דסבירא ליה כאביי ע״ש בפירוש המשניות. וזה רצה לומר הך דסנהדרין דף ל״ג ע״ב. בעי מיניה רחב״א וכו׳ טעה בנואף דהנה עיין בהך דהוריות דף ד׳ ע״ש בפירוש המשנה מבואר דאף בדרשה מבוארת לא הוה הוראה אך ברמב״ם בהלכות שגגות פ״ט מ״ד לא אמר כן רק דבר שהוא מפורש. ועיין מה שכתב בהל׳ ביאת מקדש פ״א גבי הוראת שכור ע״ש. ובאמת זה תליא בפלוגתא הידוע אם הדרשה עיקר או הלכה עיקר עיין ברמב״ם בספר המצות ובפירוש המשניות בכלים פי״ז ובמקואות, ובאמת זה תליא בהך דר״י ור׳ אלעזר בגיטין דף ס׳ ע״ב אם רובא בכתב או בע״פ ועיין בקדושין דף ל״ז ע״א חוקים אלו כו׳ ושם דף מ׳ ע״ב ומ״ט ע״א מאי תורה וכו׳. ועיין בירוש׳ פ״א דפאה ע״ש וביומא דף פ׳ ובמ״ש רבינו ז״ל בפ״א מהל׳ ממרים. והנה כאן בהל׳ סנהדרין פ״ו כתב דהעראה הוה הוראה, והרי בהוריות מבואר להיפך אך דהנה עיין רש״י כריתות דף ג׳ ע״א דלכך גבי רביעה צריך קרא על הנשכב דאינו נהנה, ועיין תוס׳ יבמות דף נ״ד ע״ב. ועיין ב״ק דף ל״ב ע״א גבי ונכרתו הנפשות ועיין בירוש׳ כאן בסנהדרין פ״ז ובשבת פ״ז דפליגי ר״י ור׳ אלעזר מהיכן ילפינן אזהרה לאשה ע״ש ובהלכה ט׳. ועיין לקמן ברש״י דף ס״ו ע״ב גבי ד״ה למעוטי ע״ש. ועיין בתוספות ישנים נדרים בסוף דבהעראה ליכא הנאה דלא כתוס׳ יבמות דף ס״ה ע״ב וזהו דאמר לו אם טעה בדין של נואף ונואפת דר״ל דהנואפת לא תתחייב בדבר שאין לה הנאה דזה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו דדרשה דלא תקרבו אינו מחוור כדאמר בירוש׳ ולכך אמר טעה בנואף ולא בנואפת כו׳ ועיין במה דפליגי בהך דברכות דף י״א ע״ב גבי ברכות התורה ע״ש ועיין בנדרים דף ל״ז ע״א ובתו״כ פ׳ שמיני:
כל המצות וכו׳ בפירושן ניתנו. רבנו ז״ל בעצמו (בהקדמתו לפי׳ המשנה) ציין מקור הדברים לתורת כהנים בהר אף כל המצות נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מהר סיני ופי׳ בו רבנו שם, וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה ר״ל הענינים שעלינו להוציאם בכלל ופרט ובשאר י״ג מדות, ומרן הגר״א ז״ל הוסיף לציין לתו״כ פרשת צו אשר צוה ה׳ וכו׳ לרבות את כלם ובתו״כ פרשת בחוקותי שם בהר סיני ביד משה מלמד שנתנה התורה הלכותיה דקדוקיה ופירושיה ע״י משה מסיני, דדריש שם אלה החוקים אלו המדרשות וכו׳ ובירושלמי פ״ב דפאה דברים הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה וכו׳ ועי׳ אבות דר׳ נתן שנאמר אלה החוקים המשפטים והתורות ועי׳ מגילה י״ט ב׳ מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים.
תורה זו תורה וכו׳ והמצוה זו פירושה. ברכות ה׳, הגר״א.
(א-ב) כל המצוות וכו׳ – ברכות ה,א: ואמר רבי לוי בר חמא אמר ר׳ שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ׳ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳? ׳לוחות׳ – אלו עשרת הדברות; ׳תורה׳ – זה מקרא; ׳והמצוה׳ – זו משנה... ׳להורותם׳ – זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.
כאן מגדיר רבינו את המונח תורה שבעל פה, שהיא היא המשנה שכולה הלכות. כך כתב גם לקמן על פעלו של רבינו הקדוש (הלכה יב): ״והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינין וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבינו... וחיבר מהכל ספר המשנה... כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל״. וכתב הרי״ף ז״ל (קידושין רמז תרלג): ״פירוש הלכתא – משנה״. כיון שרצה להגדיר תורה שבעל פה, לפיכך כתב במקום מקרא המוזכר בגמרא תורה שבכתב, ובכך ישנה הקבלה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, כשבת לא,א: ״מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו, כמה תורות יש לכם? אמר לו, שתים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה״.
בהלכות שחיטה א,ד כתב: ״זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה, ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה הוא שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין... ועל כל הדרכים האלו צונו בתורה ואמר ׳וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך׳ (דברים יב,כא), שכל הדברים האלו על פה צוה בהן, כשאר תורה שבעל פה שהיא נקראת מצוה כמו שבארנו בתחלת חבור זה״.
והשווה פירוש בנו רבינו אברהם על התורה (לונדון תשי״ח, עמ׳ שפב):
ואתנה לך וג׳ פירוש המעתיקים (= מוסרי התורה מדור לדור, והם בעלי התלמוד) ז״ל כתב אותו אבא מרי ז״ל בראש החיבור הגדול. ויסייע לזה מאמר השליח ע״ה במשנה תורה אחר ׳ויכתבם על שני לחות אבנים ואתי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם׳ (דברים ד,יג-יד) לראיה שקיבל מצוות מלבד עשרת הדברים. ובפירוש נאמר שהוא יתעלה אמר לו: ׳לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי... וזאת המצוה וג׳⁠ ⁠׳ (שם ה,כז-ו,א). ומבואר מזה שעשיית המשכן וקרבן שבעת ימי המילואים התלויים בו וזולתם קיבל אותם באותה העליה. לכן מאמרו כאן והתורה והמצוה היינו מלבד לחות האבן. ויהיה מאמר אשר כתבתי חוזר אל קצת מה שקדם היינו לחות האבן, לא אל כל מה שקדם היינו לחות האבן והתורה והמצוה. ובזה יותן שיהיה פירוש המצוה חוזר אל הקבלה שאינה כתובה, כמו שביארה הקבלה. ומאמר החכמים ״והמצוה – זו המשנה״ הכוונה בו לאבות הקבלה לא לנוסח המשנה שבידינו.
וראה מה שביארתי בהלכות תלמוד תורה א,י (ד״ה תורה שבעל פה).
וצונו לעשות התורה על פי המצוה – כמבואר לפנינו (הלכה ב) שצוה בה לזקנים וליהושע וכו׳.
כל התורה כתבה וכו׳ – מנחות ל,א (וכן בבא בתרא טו,א): דתניא: ׳וימת שם משה עבד ה׳⁠ ⁠׳ (דברים לד,ה) – אפשר משה חי וכתב ׳וימת שם משה׳? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון – דברי רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה. אמר לו רבי שמעון, אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתוב ׳לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו׳⁠ ⁠׳? אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה כותב בדמע.
כיון שכרבי שמעון מוכח מן הפסוק, לפיכך פסק רבינו כמותו ואף הביא ראייתו מן הכתוב, כמבואר ביומא לו,ב: ״מסתבר טעמיה... דקא מסייע ליה קרא״. עוד זאת במנחות ובבא בתרא שם דחקו להעמיד מאמר רב גידל כרבי שמעון, ומוכח שהלכה כמותו. וראה הלכות תפלה וברכת כהנים יג,ו.
ונתן ספר לכל שבט וכו׳ – מדרש דברים רבה ט,ט: רבנן אמרי, כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה? אמר רבי ינאי, כתב י״ג תורות, י״ב לי״ב שבטים ואחת הניח בארון שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון (= לעד).
מדרש תהלים (בובר) צ,ג: אמר ר׳ חלבו בשם ר׳ הונא, שלש עשרה תורות כתב משה אותו היום שמת, שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחת שהניח בארון, שאם יבקשו לזייף, מתוכה לא היו יכולין לזייף.
והמצוה... לא כתבהגיטין ס,ב: דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב ׳כתב לך את הדברים האלה׳ (שמות לד,כז), וכתיב ׳כי על פי הדברים האלה׳ (שם). הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב.
לזקנים... ולשאר כל ישראלעירובין נד,ב: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן... נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן; נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן; נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן.
וראה דברים ה,א: ׳ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם׳.
וליהושע – מבואר לקמן בהלכה ג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ב) כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד, שנאמר ״לקוח את ספר התורה הזהא ושמתם אותו מצד ארון ברית י״י אלהיכם והיה שם בך לעד״ (דברים ל״א:כ״ו). והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא ציוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ (דברים י״ג:א׳), ומפני זה נקראת תורה שבעל פה:
Moses, our teacher, personally transcribed the entire Torah before he died. He gave a Torah scroll to each tribe and placed another scroll in the ark as a testimonial, as [Deuteronomy 31:26] states: "Take this Torah scroll and place it [beside the ark…] and it will be there as a testimonial.⁠"
"The mitzvah" – i.e., the explanation of the Torah – he did not transcribe.⁠1 Instead, he commanded it [verbally] to the elders, to Joshua, and to the totality of Israel,⁠2 as [Deuteronomy 13:1] states: "Be careful to observe everything that I prescribe to you.⁠" For this reason, it is called the Oral Law.
1. Note Gittin 60b, which prohibits writing down the teachings of the Oral Law. Nevertheless, from the Rambam's statements here and in the Introduction to his Commentary on the Mishnah, it appears that the prohibition only applies to the composition of a text from which to teach, and not writing down notes for one's personal study.
2. See the Rambam's Introduction to his Commentary on the Mishnah, where he quotes Eruvin 54b which describes the order in which Moses would teach Aharon, his sons, the elders, and then the entire Jewish people.
א. כך קטעי⁠־גניזה, כבכתוב. א: הזאת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךאבן האזליד פשוטהעודהכל
כָּל הַתּוֹרָה - כְּתָבָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת בִּכְתַב יָדוֹ, וְנָתַן סֵפֶר תּוֹרָה לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וְסֵפֶר אֶחָד נְתָנָהוּ בָּאָרוֹן לְעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יי אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד״ (דברים לא,כו).
וְהַמִּצְוָה, שֶׁהִיא פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה - לֹא כְּתָבָהּ, אֶלָּא צִוָּה בָּהּ לַזְּקֵנִים וְלִיהוֹשֻׁעַ וְלִשְׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ״ (שם יג,א), וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרֵאת ׳תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה׳.
כׇּל הַתּוֹרָה כְּתָבָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת בִּכְתַב יָדוֹ. וְנָתַן סֵפֶר לְכׇל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְסֵפֶר אֶחָד נְתָנָהוּ בָּאָרוֹן לָעַד. שֶׁנֶּאֱמַר לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ וְגוֹ׳. וְהַמִּצְוָה שֶׁהִיא פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה לֹא כְּתָבָהּ אֶלָּא צִוָּה בָּהּ לַזְּקֵנִים וְלִיהוֹשֻׁעַ וְלִשְׁאָר כׇּל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר אֶת כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת וְגוֹ׳. וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
שם כל התורה כתבה משה וכו׳. משמע דס״ל כשיטת רש״י גיטין דף ס׳:
ונתן ספר לכל שבט וכו׳. עיין ברא״ש פרק ערבי פסחים ותוס׳ מנחות דף ל׳:
ונתן ספר לכל שבט. רבנו ז״ל בהקדמתו שם ציין מקורו לב״ב אבל לפי נוסחתנו בגמ׳ לא נמצא שם מימרא זו ומכבר ציינו למדרש רבה פרשת וילך מביאו הרא״ש פ׳ ערבי פסחים ועי׳ אור זרוע הגדול ח״ב הל׳ מוצאי שבת סי׳ פ״ט ובמרדכי פ׳ ערבי פסחים וכן הוא במדרש שוחר טוב סי׳ צ׳.
וספר אחד נתנהו בארון לעד. ובהקדמתו לפי׳ המשנה שנתנו ללויים ושתי הנוסחאות נמצאות שם בפסקתא דרב כהנא פרשה וזאת הברכה כתיב ואחד לשבט לוי שאם בקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה יהא שבטו של לוי מוציא ס״ת שלו ומגיהו מתוכו ואילו במדרש דברים וכן במדרש שוחר טוב הנוסחא כמו שכתב רבנו כאן.
פירוש התורה לא כתבה. גיטין ס׳, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב.
לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. עי׳ ערובין נ״ד ת״ר כיצד סדר משנה.
צוה בה וכו׳ ולשאר כל ישראל. עי׳ פסקתא זוטרתא דברים א׳ י״ח ואצוה אתכם אלו דקדוקי המצות שנתנו בקבלה כגון שחיטה וניקור הבשר ושאר המצות שהן קבלה לישראל ועי׳ רמב״ן על התורה ודריש סיפא דקרא כל הדברים אשר תעשון קאי על תורה שבעל פה שהם הלכה למשה מסיני.
עוד בהקדמה: והמצוה שהוא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, וכו׳, אע״פ שלא נכתבה תורה שבע״פ למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה, וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבע״פ וצוהו עלי׳ וכו׳.
אלא צוה בה לזקנים, הרמב״ם שינה לשונו, שמקודם כתב אלא ״צוה״ בה לזקנים, ואח״כ כתב אע״פ שלא נכתבה תורה שבע״פ ״למדה״ ממשה רבינו וכו׳, ואח״כ כתב וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תושבע״פ, ״וצוהו״ עלי׳, ויש לומר דלומד תורה לרבים צריך לחזור קודם ג׳ או ד׳ פעמים ונלמד מקרא דאז ראה ויספרה וגו׳ עי׳ באו״ח סי׳ קל״ט מדברי המדרש, ועוד יש לומר דמלמד מוטל עליו יותר להשגיח אם שמע התלמיד, ולמד בטוב בעצמו, עי׳ תוס׳ ב״ב דף כ״א ע״א ד״ה סך, מפי׳ הר״ח, ומה שכתב וצוהו עלי׳ היינו למסור וללמד.
[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךאבן האזליד פשוטההכל
 
(ג) אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופינחס ויהושע שלשתם קיבלו ממשה. וליהושע, שהוא תלמידו של משה רבינו, מסר תורה שבעל פה וציוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו לימד על פה:
Even though the Oral Law was not transcribed, Moses, our teacher, taught it in its entirety in his court to the seventy elders. Elazar, Pinchas, and Joshua received the tradition from Moses.
[In particular, Moses] transmitted the Oral Law to Joshua, who was his [primary] disciple, and instructed him regarding it.⁠1
1. I.e., regarding its transmission to others (Sifre, Pinchas).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךחדושי הגר״מ והגרי״דיד פשוטהעודהכל
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לִמְּדָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֻּלָּהּ בְּבֵית דִּינוֹ לְשִׁבְעִים זְקֵנִים. וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס וִיהוֹשֻׁעַ - שְׁלָשְׁתָּן קִבְּלוּ מִמֹּשֶׁה. וְלִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מָסַר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְצִוָּהוּ עָלֶיהָ. וְכֵן יְהוֹשֻׁעַ, כָּל יְמֵי חַיָּיו לִמֵּד עַל פֶּה.
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִמְּדָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֻּלָּהּ בְּבֵית דִּינוֹ לְשִׁבְעִים זְקֵנִים. וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס וִיהוֹשֻׁעַ שְׁלָשְׁתָּן קִבְּלוּ מִמֹּשֶׁה. וְלִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מָסַר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְצִוָּהוּ עָלֶיהָ. וְכֵן יְהוֹשֻׁעַ כׇּל יְמֵי חַיָּיו לָמַד עַל פֶּה.
שם ואלעזר ופנחס וכו׳. עיין תמורה דף ט״ז ע״א ועירובין דף ס״ג וגיטין דף נ״ט ועיין נזיר דף נ״ו דחשיב גם כלב ע״ש. וגם קשה למה לא חשיב עתניאל בן קנז עיין בגמ׳ דיומא דף פ׳ ב״ד של יעבץ ובהך דתמורה דף ט״ז ע״א:
למדה וכו׳ לשבעים זקנים ואלעזר. (בספרי מטות ויאמר אלעזר הכהן, משה נתן לו רשות לאלעזר לדבר שכשנפטר מן העולם לא יהיו אומרים בחיי רבך לא היית מדבר עכשיו אתה מדבר, וזהו נגד מה שאמרו בגמ׳ דמורה הלכה בפני רבו הוי).
ופנחס (סוטה מ״ג וישלח אותם משה ואת פנחס אותם זו סנהדרין ואמרו בספרי אותם ואת פנחס מלמד שהיה שקול כנגד כולם).
ויהושע, שלשתן קבלו ממשה. (לא הזכיר את כלב. ועי׳ הגמ׳ בנזיר נ״ו ב׳ ואילו יהושע וכלב לא קחשיב, וכנראה נמשך רבנו אחרי דברי רז״ל שנביא לקמן, ולמה מסר ליהושע ולא לאלעזר ופנחס לכך מנה אותם ביחוד וכלל את כלב בין שאר).
וליהושע שהוא תלמידו של משה רבנו מסר תורה שבע״פ. (בספרי, וצוית אותו לעיניהם ולהלן ואצונו הא אין צווי בכל מקום אלא דברי תורה).
וצוהו עליה. והנה לעיל כתב צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל וכאן צוה רק ליהושע פשוט דהפירוש צוה בה, היינו שצוה עליהם קיום התורה ע״פ תורה שבע״פ וזה צוה לכל ישראל וכאן הפי׳ וצוהו עליה היינו על שלשלת הקבלה למסרה איש מפי איש (צו את יהושע צוהו על דברי תלמוד ספרי פרשת פנחס. ובפסקתא זוטרתא ואתחנן וצו את יהושע צוהו על דברי קבלה והיינו מ״ש בספרי, ויש להאריך בכל הדברים) גם זה נראה דרבנו מחלק לג׳ דברים, לימוד, קבלה ומסירה. ופשוט דקבלה ולימוד הם שני דברים מיוחדים, דאף אלה שלמדו מפי משה לא נקראו מקבלים, וקבלה הוא ענין מיוחד בפ״ע, ואלעזר ופנחס ויהושע מלבד מה שלמדו עוד קבלו את התורה להיותם בין המקבלים, אבל עדיין צריך ביאור מ״ש וליהושע וכו׳ מסר תורה שבע״פ וצוהו עליה ועי׳ רש״י לאבות ולמה נאמר ומסרה ליהושע ולא לאלעזר ופנחס שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וכו׳ שנאמר לא ימוש והוא ממדרש רז״ל אבל ענינו צריך ביאור.
והנראה למדקדק בדברי רבנו כל סדר הקבלה היה ע״י בי״ד כל זמן שהיה נהוג בי״ד הגדול במקומו ואח״כ מימות רבן יוחנן בן זכאי ואילך ע״י נשיא כמו עלי שקבל מפנחס והזקנים שהיו בי״ד של יהושע ושמואל קבל מעלי ובית דינו וכן כולם רק הקבלה מיהושע היתה מיהושע לבד בלא בית דינו וכמ״ש וזקנים רבים קבלו מיהושע וכמו קבלת יהושע ממשה לבד, כן היתה הקבלה מיהושע לבד, והדבר הזה נכלל במה שאמר שליהושע לבד מסר תורה שבע״פ וצוהו עליה היינו למסרה לאחרים וזקנים רבים קבלו מיהושע וע״פ הדברים האלה יובן הסדר שאחז בו רבנו בסדר השתלשלות הקבלה לתורה שבע״פ כמו שיבואר.
בדין דברים שבע״פ א״א רשאי לאומרם בכתב
הרמב״ם השמיט הך איסורא של דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, וצ״ע אמאי. ואין לומר דבאמת מותר מדין דעת לעשות לה׳ הפרו תורתך כמבואר בגיטין דף ס׳, דזה לא הוי אלא היתר ותקנתא מדין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והרי מבואר ביבמות דף צ׳ דבקום ועשה אין לב״ד כח לעקור אלא לשעה ולא לדורות, וא״כ הרי הדין דדברים שבע״פ א״א רשאי לאומרם בכתב קיים לדורות, וצ״ע אמאי השמיט הרמב״ם דין זה.
ונ״ל דהנה בב״מ דף צ״ב איתא מגילת סתרים מצאתי, ועיין שם ברש״י (ד״ה מגילת סתרים, ועיין שבת דף ו׳ וברש״י שם ד״ה מגילת סתרים) דמפרש דהא דנסתרה המגילה הוא משום איסורא דאין לכתוב תורה שבע״פ, וצ״ע מהו היתר זה של סתרים. אכן הביאור מבואר בהקדמת הרמב״ם, וז״ל ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין וכו׳ כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים, וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותי׳ כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור וכו׳ עכ״ל. והא דכתב מלמד ע״פ ברבים הוא משום איסורא דדברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ובכ״ז כתב הרמב״ם דלעצמו כותב. הרי מפורש בדברי הרמב״ם דהאיסור הוא רק ללמד לאחרים אבל לכתוב לעצמו מותר, והיינו משום דמפרש דזהו הביאור של מגילת סתרים. אולם גם זה צ״ע, דאם איכא איסורא ללמוד תורה שבע״פ בכתב, מהו החילוק בין לעצמו או לאחרים.
וע״כ נ״ל דיסוד הך איסורא הוא בהמסורה של תורה שבע״פ, שצריכה להמסר בע״פ ולא בכתב, דהרי ברור דדינא של מסורה וקבלת תורה שבע״פ איש מפי איש, לא הוי רק היכי תמצא כמו במילי דעלמא, דאחד שומע מחבירו וסומך עליו, אלא דהוא חלות דין בפ״ע של מסורה, דדינה הוא דעצם החפצא של תורה שבע״פ היא נמסרת איש מפי איש, ואיכא עלי׳ חלות דין של מסורה וקבלה. ונראה דדבר זה מבואר להדיא בלשון הרמב״ם בהקדמתו, שכתב וז״ל תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה, וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עלי׳ עכ״ל. ולכאורה צ״ע, כיון שכתב דכולם קבלו ממשה, א״כ מהו פירוש דבריו במה שסיים אח״כ, דליהושע מסר תורה שבע״פ וצוהו עלי׳, דמשמע דמסר רק לו ולא לזולתו. אכן הביאור הוא, דליהושע מסר בתורת מסירה גם למסור לאחרים.
ומקור הדבר הוא מהספרי זוטא פ׳ פנחס (כ״ז, י״ט) הובא בילקוט (כ״ז, ע״ה), על הפסוק (במדבר כ״ז, י״ח, י״ט) קח לך את יהושע וגו׳ וצוית אותו לעיניהם, וז״ל הספרי זוטא וצוית אותו לעיניהם, אבל אין אתה יודע הצווי הזה מהוא וכו׳ ונאמר להלן וכו׳ ואצונו הא אין צווי בכל מקום אלא ד״ת ע״כ. ופירוש הספרי זוטא הוא דאיכא דין מסירה של תורה שבע״פ, וזהו שמסר משה ליהושע. הרי להדיא דהוא חלות דין של מסירת התורה, ואיכא עלי׳ חלות של מסירה למסור לאחרים. ותו עיין ברמב״ם בפ״ג מה׳ תשובה ה״ח בחשבון הכופרים בתורה וז״ל וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבע״פ והמכחיש מגידי׳ עכ״ל. הרי דחילק הרמב״ם לשנים, כפירה בתורה שבע״פ וכפירה במגידי׳. ולכאורה צ״ע הלא חדא היא, כיון שמכחיש מגידי׳ ממילא הוא כופר בתורה. אשר דמשמע דאפילו באופן דאינו כופר בעצמה של תורה שבע״פ אלא רק כופר במגידי׳, ג״כ הוי אפיקורוס. אשר דמזה מפורש דמסורה לא הוי היכי תמצא בלבד, כ״א דהוא חלות דין של מסורה, וכל הכופר בחכמי המסורה וקבלתם הוי אפיקורוסא.
וע״כ נראה דהך איסורא של דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, נאמר בהמסורה שצריכה להמסר בע״פ ולא בכתב, אבל על לימוד התורה בלבד בלא חלות מסורה, ליכא איסורא לכתבו, וממילא בלומד לעצמו לא שייך כל הך דינא דדברים (שבכתב) [שבע״פ], אלא רק במלמד לאחרים. ולפי״ז הרי ניחא דברי הרמב״ם שהשמיט את האיסור של דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, משום דלאחר חתימת התלמוד דכלתה המסורהב, וגם לימוד לאחרים אינו אלא חלות לימוד תורה בלבד בלא מסורה, בזה לא שאני לימוד לאחרים מלעצמו וליכא להך איסורא כלל. והגמ׳ בגיטין דף ס׳ דבעי להתירא דעת לעשות לה׳, הוא רק קודם חתימת התלמוד, משא״כ לאחר חתימת התלמוד ליכא לאיסורא כלל, וע״כ השמיטו הרמב״םג.
והנה עיין ברמב״ם פי״ב מה׳ תפלה הי״א שכתב, וז״ל ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה עכ״ל. ומקור הדברים הוא מירושלמי (פ״ד מגילה ה״א) הובא ברי״ף במגילה (דף י״ד בדפי הרי״ף), וז״ל הירושלמי אמר רבי חגי ר׳ שמואל בר׳ יצחק על בי כנישתא, חמא חד סופר, מושיט תרגומא מן גו ספרא, אמר לי׳ אסור לך, דברים שנאמרו בפה בפה, בכתב בכתב ע״כ. ועיין שם בר״ן (ד״ה ירושלמי) שמפרש, דהוא משום איסורא דדברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ולכאורה מהא דהרמב״ם כתב הך דינא, מפורש דפוסק את הדין דדברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב ונסתרים דברינו.
אכן נראה דהנה גם בלא דברינו דברי הרמב״ם צ״ע, דהרי כבר הותר ללמוד תורה שבע״פ מתוך הכתב מדין דעת לעשות לה׳. ועיין שם בר״ן שכתב דבאמת מהאי טעמא ליכא כעת הך דינא דאין מתרגמין מתוך הכתב, ודברי הרמב״ם מוקשים. ואשר ע״כ נראה מוכרח דהרמב״ם אינו מפרש את הירושלמי כפירוש הר״ן דהוא משום איסורא דדברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא מפרש הרמב״ם דהוא דין מסוים בתרגום שצריך להתרגם בע״פ, ומשום דתרגום הוא דין בעצם תקנת קריאת התורה, דכן היא התקנה לקרוא בתורה ולתרגם, כמבואר בירושלמי מגילה (שם) מנין לתרגום, ויליף מהקרא דעזרא (נחמי׳ ח׳, ח׳) ויקראו בספר תורת ה׳ זה המקרא מפורש זה תרגום ע״כ. וקשקיל וטרי שם אם התרגום מעכב או לא, ומסיק דאף אם אינו מעכב אבל אם טעה מחזירין אותו. אשר דמפורש בירושלמי דתרגום הוי דין דצריכה להתרגם (ופשוט דהדין נאמר רק על תרגום אונקלוס ולא על (פירוש) [תרגום] אחר, כמבואר במגילה דף ג׳ (ושום שכל) [מפורש] זהו תרגום אונקלוס שנמסר למשה מסיניד, ועלי׳ הוא דאיכא התקנה של תרגום), ושתי חלות דינים איכא בתקנה של קריאה, קריאת תורה שבכתב, ותרגומה שנמסר למשה בע״פ. וע״כ זהו ביאור דברי הירושלמי, דברים שנאמרו בכתב בכתב, בע״פ בע״פ, דהם דינים בתקנת קריאת התורה, דקריאת תורה שבכתב צריכה להיות דוקא מתוך הכתב, ותרגומה צריך להיות דוקא בע״פ.
וביאור הדין הוא, משום דהרי תקנת קריאת התורה נתקנה כנתינתה, כמבואר שם בירושלמי על שארי דינים [דבעינן סרסור לתרגם ועמידה], וע״כ גם תורה שבכתב ותרגום אונקלוס דהוא תורה שבע״פ, חלות קריאתם הוא כנתינתם, תורה שבכתב דוקא מתוך הכתב, ותורה שבע״פ דוקא בע״פ. ואין זה שייך להיתרא דעת לעשות, דהך דעת לעשות הוא רק היתרא על האיסור של דברים (שבכתב) [שבע״פ] אי אתה רשאי לאומרם (בע״פ) [בכתב], אבל דינו של הירושלמי הוא דין בפ״ע במצות תקנת קריאת התורה דקריאה הוא דוקא בכתב, ותרגום הוא דוקא בע״פ. וע״כ שפיר פסק הרמב״ם דהך דינא דאין מתרגמין אלא בע״פ נוהג גם בזה״ז, וניחא דברי הרמב״ם וכמש״נ.
א. עיין לקמן פ״ג מה׳ ממרים ה״ה בד״ה והנה עיין ברמב״ם פ״ג ובאגרות הגרי״ד הלוי פ״ה מה׳ קדוש החדש ה״א, ב׳ אות ט׳.
ב. עיין בהקדמה למשנה תורה בה כתב הרמב״ם וז״ל נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם, סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה וכו׳ עכ״ל.
ג. עיין פרח מטה אהרן (להגר״א סאלאווייציק זצ״ל) פ״ו מה׳ יסודי התורה ה״ח.
ד. עיין הגה״מ פי״ג מה׳ תפלה אות ש׳ ובמחזור ויטרי פ״א אבות מ״א.
למדה... כולהנדרים לח,א (כגירסת כ״י דק״ס): אמר רבי יוסי בר׳ חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר ׳פסל לך... כתב לך׳ (שמות לד,א-כז) – מה פסלתן שלך, אף כתבן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר ׳טוב עין הוא יבורך וגו׳⁠ ⁠׳ (משלי כב,ט)... אלא פלפולא בעלמא.
לשבעים זקנים – ככתוב (במדבר יא,טז): ׳אספה לי שבעים איש מזקני ישראל׳.
ואלעזר – ראה לעיל (הלכה ב ד״ה לזקנים) מימרא בעירובין נד,ב.
ופינחססנהדרין פב,א: ׳וירא פנחס בן אלעזר׳ (במדבר כה,ז) – מה ראה? אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה), אחי אבי אבא, לא כך לימדתני1 ברדתך מהר סיני וכו׳.
הרי שפנחס היה תלמידו של משה.
עוד כתוב שם: ׳ויקם מתוך העדה׳ ואיתא בספרי (סוף פיסקא קלא): ״⁠ ⁠⁠״עמד מתוך סנהדרי שלו״. הרי שהיה פנחס בסנהדרין.
וליהושע... תלמידו וכו׳ – ככתוב (שמות לג,יא): ׳ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׳.
מסר... וצוהו – משנה אבות א,א: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
ספרי לבמדבר כו,יב (פנחס פיסקא קלו): ׳וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו׳ (דברים ג,כח)צוהו על דברי תלמוד.
השווה סדר אליהו רבה (רמא״ש) פרק יב (עמ׳ 57): ״סנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן״.
יהושע כל ימי חייו למד וכו׳ – ראה יהושע כב,א: ׳אז יקרא יהושע וגו׳⁠ ⁠׳; שם כג,ב: ׳ויקרא יהושע לכל ישראל וגו׳⁠ ⁠׳; שם כד,א: ׳ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל... ויאמר יהושע אל כל העם וגו׳⁠ ⁠׳.
1. רש״י ז״ל בפירושו לתורה מנסח כך: ״אמר לו למשה, מקובלני ממך וכו׳⁠ ⁠⁠״. לא מצאתי גירסה כזאת, ויתכן שרש״י שינה פה את לשון הגמרא כדרכו בהרבה מקומות לשמור על התוכן ולא התיבות. אבל אם לפניו היתה גירסה כזאת, הרי מפורש שפנחס קבל ממשה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךחדושי הגר״מ והגרי״דיד פשוטההכל
 
(ד) וזקנים רבים קיבלו מיהושע, וקיבל עלי מן הזקנים ומפינחס, ושמואל קיבל מעלי ובית דינו, ודוד קיבל משמואל ובית דינו. ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה, ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה, והוא קיבל מדוד ובית דינו:
Similarly, throughout his life Joshua taught the Oral Law. Many elders received the tradition from him.⁠1 Eli received the tradition from the elders and from Pinchas. Samuel received the tradition from Eli and his court. David received the tradition from Samuel and his court.
Achiah of Shiloh was one of those who experienced the exodus from Egypt.⁠2 He was a Levite and heard [teachings] from Moses. He was, however, of low stature in Moses' age. Afterwards, he received the tradition from David and his court.
1. By listing the entire chain of tradition, the Rambam demonstrates how the Oral Law was transmitted in a continuous chain and was not the invention of the later Sages. However, beyond this obvious intent, the Rambam had another goal in mind. In his Introduction to Sefer HaMitzvot (where he outlines some of his deliberations about the composition of the Mishneh Torah), the Rambam writes:
I chose to omit the supports and proofs [for the laws], and instead mention the major figures who transmitted the tradition. Thus, I will not say "These are the words of Rabbi ---,⁠" or "Rabbi --- says such and such" regarding each particular matter. Instead, I will mention all the sages of the Mishnah and the Talmud, of blessed memory, in general at the beginning of the text. I will state that all the judgments of the Torah – i.e., the Oral Law – were received and transmitted from so and so to so and so, until Ezra and until Moses. I will mention together with [the leading sage of the generation], who received the tradition, the other well-known personalities in his generation whose position in the chain of tradition is equivalent to his. All this [will be done] out of a desire for brevity.
The Rambam's willingness to sacrifice the mention of the sources for his decisions in favor of a brief and clear text became a major issue with regard to the acceptance of the Mishneh Torah by other rabbis. The Ra'avad writes:
This author abandoned the practice of all the previous authors, who would bring supports for their statements and quote them in the name of their sources. This was of great benefit because, at times, a judge would presume to forbid or permit [something] based on a specific source. If he knew that a greater authority holds a different opinion, he would retract his. However, in this instance, I do not know why I should retract from the tradition I received and my sources because of [the statements] in this work by this author.
Afterwards, the Rambam himself regretted his original decision. In a responsum, he wrote that he desired to add the sources on which the decisions of the Mishneh Torah were based. Unfortunately, the Rambam himself never succeeded in composing such a text, and the task of discovering these sources has been left to the sages of subsequent generations.
2. See Bava Batra 121b.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיהוֹשֻׁעַ, וְקִבֵּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס, וּשְׁמוּאֵל קִבֵּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ, וְדָוִד קִבֵּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ. וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם הָיָה, וְלֵוִי הָיָה, וְשָׁמַע מִמֹּשֶׁה, וְהָיָה קָטָן בִּימֵי מֹשֶׁה, וְהוּא קִבֵּל מִדָּוִד וּבֵית דִּינוֹ.
וּזְקֵנִים רַבִּים קִבְּלוּ מִיהוֹשֻעַ. וְקִבֵּל עֵלִי מִן הַזְּקֵנִים וּמִפִּינְחָס. וּשְׁמוּאֵל קִבֵּל מֵעֵלִי וּבֵית דִּינוֹ. וְדָוִד קִבֵּל מִשְּׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ. וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם הָיָה וְלֵוִי הָיָה וְשָׁמַע מִמֹּשֶׁה וְהָיָה קָטָן בִּימֵי מֹשֶׁה וְהוּא קִבֵּל מִדָּוִד וּבֵית דִּינוֹ.
ואחיה השילוני וכו׳. א״א אין זה נכון, אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד.
וקבל עלי מן הזקנים ומפנחס. השר דן יצחק אברבנאל בהקדמתו לאבות הרבה להשיג על דברי רבנו בזה שהרי הזקנים אמרו עליהם בסדר עולם שהאריכו ימים אחר יהושע י״ד שנה וממנו עד שמואל יותר מד׳ מאות שנה, אבל ברור שהזקנים שהזכיר רבנו כאן המה הזקנים שהיו אחרי יהושע בכל הדורות ולא אותן שנשתיירו מימי משה [וכן כתב המאירי בפתיחתו לאבות ולא לאותם זקנים שהיו בימי משה וכו׳ אלא לאותן זקנים שבימיו ושנשארו אחריו הנאמר עליהם ויעבוד ישראל את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים וכו׳ לא נודע מספרם וכו׳ (והיא הדרשה שהובאה באבות דר׳ נתן) והיה עלי הכהן מאחרוני הזקנים ממוצע בין זמן הזקנים וזמן הנביאים] ופנחס הלא האריך ימים עד ימי הנביאים וכמו שהרגיש בעצמו, שהרי מצינו אותו בימי פלגש בגבעה, והזקנים הללו היו מבית דינו של פנחס שהיה ראש בי״ד וכדמצינו לרז״ל דעובדא דבת יפתח שאמרה אלכה לי אל ההרים ועי׳ מדרש רבה בראשית פרק ס׳ שאמרו וכי לא היה שם פנחס ופנחס אמר הלא צריך לי וכו׳ עי׳ בזה היטב ודלג רבנו על כל השופטים לפי שפנחס היה ראש בי״ד והקבלה היתה ממנו ובית דינו כנזכר.
ודוד קבל משמואל. גם בזה השיג השר הנ״ל שדוד אינו נמנה במספר הנביאים, ולמלכים לא נמסרה הקבלה, ודבר זה אינו שדוד נמנה בנביאים (ומה שכתב רבנו בס׳ המורה ח״ב פרק מ״ה שלא היה דוד נביא אין מזה סתירה כי פירוש דבריו במורה הוא שלא נשלח להתנבאות והדברים ארוכים) ובסדר עולם שלפנינו נמנה דוד במספר הנביאים, וכן גרסת רבנו חננאל במגילה י״ד שמואל דוד אחיה (ואפילו אי לא היה נמנה בין הנביאים ולמלכים לא נמסרה הקבלה אבל הלא דוד היה ראש בי״ד ושלשלת הקבלה הלא ע״י סנהדרין היתה) ולא מנה את שלמה וכ״נ גירסת רבנו ורש״י הביא גם את שלמה ומטעם זה לא נמנה שלמה במספר המקבלים ואפי׳ אם נימא שהיה שלמה נביא (אם שלמה היה נביא עי׳ בסוטה מ״ח בב׳ גירסאות בגמרא) אלא שלא נמנה שלא נכתבה נבואתו ועי׳ הגר״א ז״ל שם מ״מ שפיר ניחא שלא היה שלמה במספר המקבלים שהרי כשמת דוד היה בן י״ב שנה ולא היה שייך לקבלה מפי דוד.
ואחיה השילוני מיוצאי מצרים וכו׳ והוא קבל מדוד ובי״ד. ובהשגה א״א אין זה נכון אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד ועי׳ כ״מ ביאר כונת הראב״ד שכיון שהיה אחיה זקן מופלג אין נכון לומר שקבל מדוד ועיין מ״ש בזה, ובמרה״מ ח״ב תפס ג״כ הכי בכונת הראב״ד דצ״ל לדעת הרמב״ם דעד דורו של ירבעם שאז זכה לנבואה לא היה גם בין המקבלים עי״ש, ובאמת כיון שאמר שם שאחיה ראה את עמרם ועמרם ראה את יעקב בעל כרחך שהיה אחיה בעת קבלת התורה כבן ששים שנה ועי׳ למהר״א אלפנדרי שעמד בזה, וסובר שזהו כונת ההשגה וכל הדברים אינם ברורים.
והנראה ברור בכונת הראב״ד דהנה כבר מצינו לרבותינו הראשונים ז״ל שהיה בידם ספר סדר מקבלי התורה וכן סדר תנאים ואמוראים והשתמשו בו גם רב שרירא גאון באגרתו, גם בה״ג בהלכות קצובות ובהל׳ הספד וכן בס׳ הקנה ועי׳ תוס׳ סנהדרין כ״ט ב׳ ושבועות מ״א א׳ וע״ז ל״ה א׳ ועוד בכמה דוכתי וכן במחזור ויטרי ומטעם זה תמוהים דברי השר אברבנאל בחר לו שיטה שלמה בסדר הקבלה והרי אין הדבר תלוי בסברא כי אם בקבלה כמו שהיה בס׳ סדר מקבלי התורה ושם איתא הסדר עלי לשמואל ושמואל לגד (ובנו״א ושמואל לנתן לגד) וגד לשמעי ויהוידע ואחיה השילוני לאליהו (בנו״א וגד לאחיה ואחיה לאליהו) וכנראה נוסח זה היה מקובל להראב״ד ומטעם זה כתב על דברי רבנו שאחיה קבל מדוד ובי״ד שאין זה נכון אלא שקבל מן הנביאים שקדמו לו היה רק בבית דינו של דוד וזהו יסוד השגתו. אמנם בכונת רבנו ודרכו נראה כמ״ש לעיל דרק ליהושע שהיה תלמידו של משה נמסרה הקבלה בכדי שיוכל למסרה לבדו לאחרים, אבל אחרי יהושע נמשכה הקבלה רק ע״י ראש בי״ד ובית דינו כאחד, וזהו סדר הקבלה ולפי״ז אף שקבל אחיה השילוני גם מנתן וגד אבל כיון שלא היה להם בי״ד שהרי היו בימי דוד, ואז היה דוד ובית דינו, ולא היו עוד בתי דינים חלוקים, לא מנה רבנו בסדר הקבלה כי אם מי שקבל מדוד ובית דינו שהמה קבלו משמואל ובית דינו, אבל מה שקבל מאחרים לא נחשב בסדר הקבלה שהרי לא היה להם הכח למסור לבדם לאחיה בלי בי״ד. ואולי גם מטעם הזה דלג רבנו מאליהו ובית דינו עד יהוידע ובי״ד אף שבסדר הקבלה נמצא גם מיכיהו, עובדיהו, יונה ואליעזר (ובמ״ש רבנו ליהוידע השיגו השר אברבנאל הרבה, והרי יהוידע לא היה נביא, והכהנים הגדולים לא נמנו בראשי הקבלה ולא ראה שנמנה יהוידע במספר המקבלים בכל הנוסחאות, והרי אמרו רז״ל כשמזכיר שם אביו בנבואה, בידוע שהוא נביא בן נביא והרי נזכר בדברי הימים זכריה בן יהוידע הכהן, ומה שלא נמנה במספר הנביאים הנה רבים כאלה שלא נמנו והדברים ארוכים והרב המאירי כתב ומהם ליהוידע וחביריו שהתנבאו בימי יואש ומהם לזכריה וכו׳, ועי׳ שקלים פ״ה מ״ו זה מדרש דרש יהוידע הכהן הגדול כל שהוא בא משום חטא ואשמה ולקח בו עולות וכו׳ ונוסח זה נאמר על המקבלים).
וזקנים... מיהושע – משנה אבות א,א הובאה לעיל (הלכה ג ד״ה מסר).
ראה שבת קה,ב: ״איתיביה ר׳ חייא בר אבא לר׳ יוחנן, ׳ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע׳ (שופטים ב,ז). אמר ליה, בבלאי, ימים האריכו, שנים לא האריכו״. הרי שאותם הזקנים שהיו בימי יהושע נפטרו זמן קצר לאחר מיתתו של יהושע, ולא הגיעו לימי עלי. אלא רבינו מפרש את דברי התנא ״וזקנים לנביאים״ שהכוונה היא זקני כל הדורות מיהושע עד עלי, ולא רק הזקנים המוזכרים בפסוק בשופטים הנ״ל. לפיכך, כתב רבינו ״זקנים רבים״.
בהקדמה לפיהמ״ש קיצר רבינו בענין זה וכתב (מהדורת ר״י קאפח שליט״א עמ׳ ח): ״ועם מות יהושע מסר לזקנים... ואותם הזקנים מסרו מה שקבלו לנביאים ע״ה, והנביאים מסרו זה לזה״.
עלי מן הזקנים ומפינחס – מדרש תנחומא (בובר) שמיני ג: ׳ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳⁠ ⁠׳ (שמואל א א,ט)ועלי הכהן שהיה כהן גדול...על מזוזת היכל ה׳ שהיה אב בית דין.
פינחס האריך ימים כמסופר במעשה פלגש בגבעה ששאלוהו באורים ותומים (שופטים כ,כח): ׳ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם׳. בסדר אליהו רבה (רמא״ש) פרק יב (עמ׳ 57) מסופר שאחרי מעשה פלגש בגבעה ניטלה כהונה מבני אלעזר: ״באותה שעה נתנו כהונה לבני איתמר בן אהרן שבעים ושתים שנה, וקלקלוה בני עלי״. אמנם יתכן שאין כוונת רבינו שעלי קבל ישירות מפינחס, אלא יתכן שקבל מן הזקנים שהיו בבית דינו של פינחס.
ושמואל קיבל מעלי ובית דינו – ירושלמי עירובין ה,א: כתיב ׳והנער שמואל משרת את ה׳ לפני עלי׳ (שמואל א ג,א); והלא לא משרת אלא לפני עלי? אלא מלמד שכל שירות ששרת לפני עלי רבו כילו שירת לפני שכינה.
השווה סוטה מח,ב: ״מאן נביאים ראשונים? שמואל ודוד ושלמה״. מעתה זהו ששנה לנו התנא באבות (הובא לעיל הלכה ג ד״ה מסר) ״וזקנים לנביאים״, כי שמואל קיבל מעלי ובית דינו. ובאבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א: ״שופטים מסרו לעלי... ועלי מסר לשמואל... שמואל מסר לנביאים״.
ובית דינו – מהמשך הדברים מוכח שבית דינו פירושו סיעת החכמים הלומדים בישיבתו, מהם היו דיינים בסנהדרין הגדולה, ומהם דיינים בשאר בתי דין, ומהם תלמידים המתכוננים להוראה. השווה הלכות סנהדרין א,ג-ז: ״הגדול שבכולן מושיבין אותו ראש עליהם, והוא הנקרא ראש הישיבה, ושקורין אותו חכמים נשיא בכל מקום... כל סנהדרי קטנה מושיבין לפניהם שלש שורות של תלמידי חכמים...⁠״ וראה גם פיהמ״ש הוריות א,ד: ״מופלה של בית דין הוא ראש ישיבה״, ובהלכות קדוש החדש ד,י-יא: ״ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה שלשבעים ואחד... ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא״. והשווה פיהמ״ש בכורות ד,ד: ״וענין ראש ישיבה – שיעשה ישיבה בכל מקום שיגור, וידון, וילמד, ויורה״. ולפנינו במניין המצוות לא תעשה שיו: ״שלא לקלל את הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל״. ובספר המצוות פירש יותר: ״אמר יתעלה ׳אשר נשיא יחטא׳ (ויקרא ד,כב), והחכמים אומרים אותו בסתם על ראשי ישיבה של שבעים זקנים בלבד... שענין הלאו הזה להזהיר מלקלל כל מי שיש בידו שלטון והוא במעלה גדולה ביותר, בין שהיתה מעלה שלטונית או מעלה תורתית והיא הישיבה״.
לפנינו (הלכה טו-טז) כתב: ״ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש... אף על פי שאלו האחד עשר קבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו וכו׳⁠ ⁠⁠״. הרי שבית דינו זהה למדרשו. ולהלן (הלכה כא) פירש: ״וחכמים הנזכרים הם גדולי הדורות, מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלויות, ומהם מסנהדרי גדולה״.
שלא כבית דין הדן דיני ממונות בין בעלי דינין או דיני נפשות על מואשמים מסויימים וכיוצא בכך שמספר הדיינים קצוב – שלשה, עשרים ושלשה, שבעים ואחד – בדיון על גזירות ותקנות ומנהגות יש לכנס את כל גדולי חכמי הדור, יהיה מספרם אשר יהיה, והיינו שמבואר לקמן (הלכה ו) שבית דינו של עזרא כלל מאה ועשרים זקנים. והשווה פיהמ״ש שבת א,ג שמתאר רבינו איך נגזרו י״ח דבר: ״נזדמן שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל, ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא נמצא שם. ונמנו, והיו בית שמאי יותר, ונאמר ׳אחרי רבים להטות׳ (שמות כג,ב) כמו שבארנו כלל זה בהקדמת חבורנו זה״. וכך הסביר רבינו מה ששנינו בעדיות א,ה: ״שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין״. כתב בהלכות ממרים ב,ב: ״והיאך יהיו גדולים במנין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו״.
שימוש זה במונח בית דינו של פלוני מעוגן בלשונם של חז״ל. ראה תרגום יונתן לבראשית כה,כב: ״ואזלת לבי מדרשא דשם רבא למבעי רחמין מן קדם ה׳⁠ ⁠⁠״. בבראשית רבה סג,ו: ״לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר״. אבל רבינו במורה (ג,מא) מצטט ״לבית מדרשו של עבר״ בלבד, ורש״י על התורה העתיק: ״לבית מדרשו של שם״ בלבד. והשווה מכות כג,ב: ״בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש – בבית דינו של שם וכו׳, וכתב שם רש״י: ״לא היה שם חי באותה שעה שהרי מת, אלא בית דין של אחריו מבניו ותלמידיו וקרי ליה בית דין של שם, כמו בית שמאי ובית הלל״. הרי שאותו מדרש נקרא על שמו של שם גם לאחר מותו, והוא מדרשו הוא בית מדרשו והוא בית דינו. ואמנם מהם גם היו דיינים היושבים על מדין.
כמו כן איתא בירושלמי יבמות ח,ג: ״... שנכנס לבית דינו של ישי ומצאו יושב ודורש: פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ; ונתגייר ונתן לו את בתו״. וראה ברכות ג,ב: ״אמר רב יוסף, ׳ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו1...׳ (דברי הימים א כז,לד)... בניהו בן יהוידע זה סנהדרין. וכן הוא אומר: ׳בניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי׳ (שמואל ב כ,כג); ולמה נקרא שמם כרתי ופלתיכרתי שכורתים דבריהם, פלתי שמופלאים בדבריהם״. הרי שהיה ראש הסנהדרין. ועל בניה בן יהוידע נאמר (דברי הימים א יא,כה): ׳מן השלושים הנו נכבד הוא... וישימהו דויד על משמעתו׳, ובתרגום רב יוסף שם: ״מן גבריא תלתא אגב תרין הא הוא יקיר... ומני יתיה דוד ריש מתיבתא על תלמידוי״. מבואר שהיה ראש ישיבה, והוא הוא ראש הסנהדרין.
ראה לפנינו הלכה לג (ד״ה כל חכמי ישראל).
ודוד קיבל משמואל ובית דינו – בסדר עולם רבא פרק יג: כל ימיו של שמואל הרואה אינן אלא נ״ב, ושאול מלך שנה אחת בלבד, ושמואל מת לפני מיתתו של שאול. במקרא מבואר שכאשר שלחו ה׳ למשוח את דוד לא הכירו שמואל (שמואל א טז,יא), וזה היה אחרי שנגזרה גזירה על שאול. מעתה לא נשאר זמן רב שיכול היה דוד ללמוד אצל שמואל, ועל כרחך שלמד אצל חכמי בית דינו של שמואל.
ואחיה השילוני וכו׳ – בבא בתרא קכא,ב: אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני... (ומקשה:) ואחיה השילוני ראה את עמרם, והא כתיב ׳ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון׳ (במדבר כו,סה)? אמר רב המנונא, לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי (אחיה השילוני לוי היה כדכתיב בדברי הימים (א כו,כ) ׳והלוים אחיה על אוצרות בית האלהים. – רשב״ם).
ראה תוד״ה שבעה שמוכיח: ״האי תנא סבר דאליהו לא היה פנחס״. ומוכח שגם רבינו סובר כך.
והיה קטון בימי משה – דייק רבינו לכתוב ״קטון״ בכתיב מלא – כלומר, שאין מדובר בקטן שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, שהרי כיון שהיה מיוצאי מצרים ראה את משה הרבה שנים, אלא הכוונה היא שעדיין לא נתגדל בחכמה בימי משה.
ראה לקמן הלכה טז (ד״ה ר׳ יוחנן קטון), וכן בהלכות יסודי התורה ג,יב (ד״ה לקטון ולגדול) ציינתי לכמה מקומות שדייק רבינו לכתוב כך.
והוא קיבל מדוד ובית דינו – שהרי נתנבא בימי שלמה (מלכים א יא,כט). הוסיף כאן רבינו ״ובית דינו״ כיון שאחיה היה זקן הרבה מדוד ומן הסתם קבל מזקני הדורות הקודמים, ומקצתם עדיין נשתיירו בימי דוד והיו בבית דינו.
הראב״ד ז״ל השיג, ונראה שדעתו לפרש את הגמרא בבא בתרא הנ״ל שלא כפשוטה.
1. ראה שם ד,א תוד״ה בניהו, וכן אוצה״ג (התשובות סי׳ ד-ז; עמ׳3) בענין הגירסה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ה) אליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו, ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו, ויהוידע הכהן קיבל מאלישע ובית דינו, וזכריהוא קיבל מיהוידע ובית דינו, והושע קיבל מזכריה ובית דינו, ועמוס קיבל מהושע ובית דינו, וישעיהו קיבל מעמוס ובית דינו, ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו, ויואל קיבל ממיכה ובית דינו, ונחום קיבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו, וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו, ועזרא ובית דינו קיבלו מברוךב ובית דינו:
Elijah received the tradition from Achiah of Shiloh and his court. Elisha received the tradition from Elijah and his court.
Yehoyada, the priest, received the tradition from Elisha and his court. Zechariah received the tradition from Yehoyada and his court. Hoshea received the tradition from Zechariah and his court. Amos received the tradition from Hoshea and his court. Isaiah received the tradition from Amos and his court. Michah received the tradition from Isaiah and his court. Yoel received the tradition from Michah and his court. Nachum received the tradition from Yoel and his court. Chabbakuk received the tradition from Nachum and his court. Tzefaniah received the tradition from Chabbakuk and his court.
Jeremiah received the tradition from Tzefaniah and his court. Baruch ben Neriyah1 received the tradition from Jeremiah and his court. Ezra and his court received the tradition from Baruch and his court.
1. Jeremiah and Baruch witnessed the destruction of the First Temple. After Jeremiah's death, Baruch went to Babylon and taught Torah to the exiles there.
א. ד (גם ק): וזכריה. כבסמוך. וכן לקמן: וישעיה. אך רבנו כתב בפעם הראשונה את השם המלא, ואחר כך קיצר. ור׳ ההערה הבאה.
ב. בד׳ (גם ק) נוסף: בן נריה. אך דרך רבנו לקצר בפעם השניה, כנ״ל, השוה לקמן פסקה ז׳: ׳מיוסף ויוסף... מיהודה ושמעון׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
אֵלִיָּהוּ קִבֵּל מֵאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבֵית דִּינוֹ, וֶאֱלִישָׁע קִבֵּל מֵאֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ, וִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן קִבֵּל מֵאֱלִישָׁע וּבֵית דִּינוֹ, וּזְכַרְיָהוּ קִבֵּל מִיהוֹיָדָע וּבֵית דִּינוֹ, וְהוֹשֵׁעַ קִבֵּל מִזְּכַרְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעָמוֹס קִבֵּל מֵהוֹשֵׁעַ וּבֵית דִּינוֹ, וִישַׁעְיָהוּ קִבֵּל מֵעָמוֹס וּבֵית דִּינוֹ, וּמִיכָה קִבֵּל מִישַׁעְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְיוֹאֵל קִבֵּל מִמִּיכָה וּבֵית דִּינוֹ, וְנַחוּם קִבֵּל מִיּוֹאֵל וּבֵית דִּינוֹ, וַחֲבַקּוּק קִבֵּל מִנַּחוּם וּבֵית דִּינוֹ, וּצְפַנְיָה קִבֵּל מֵחֲבַקּוּק וּבֵית דִּינוֹ, וְיִרְמְיָה קִבֵּל מִצְּפַנְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קִבֵּל מִיִּרְמְיָה וּבֵית דִּינוֹ, וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִבָּרוּךְ וּבֵית דִּינוֹ.
וְאֵלִיָּהוּ קִבֵּל מֵאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבֵית דִּינוֹ. וֶאֱלִישָׁע קִבֵּל מֵאֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ. וִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן קִבֵּל מֵאֱלִישָׁע וּבֵית דִּינוֹ. וּזְכַרְיָה קִבֵּל מִיהוֹיָדָע וּבֵית דִּינוֹ. וְהוֹשֵׁעַ קִבֵּל מִזְּכַרְיָה וּבֵית דִּינוֹ. וְעָמוֹס קִבֵּל מֵהוֹשֵׁעַ וּבֵית דִּינוֹ. וִישַׁעְיָה קִבֵּל מֵעָמוֹס וּבֵית דִּינוֹ. וּמִיכָה קִבֵּל מִישַׁעְיָה וּבֵית דִּינוֹ. וְיוֹאֵל קִבֵּל מִמִּיכָה וּבֵית דִּינוֹ. וְנַחוּם קִבֵּל מִיּוֹאֵל וּבֵית דִּינוֹ. וַחֲבַקּוּק קִבֵּל מִנַּחוּם וּבֵית דִּינוֹ. וּצְפַנְיָה קִבֵּל מֵחֲבַקּוּק וּבֵית דִּינוֹ. וְיִרְמְיָה קִבֵּל מִצְּפַנְיָה וּבֵית דִּינוֹ. וּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קִבֵּל מִיִּרְמְיָה וּבֵית דִּינוֹ. וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִבָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וּבֵית דִּינוֹ.
שם ועזרא ובית דינו. עיין מגילה דף ט״ז ע״ב:
יואל מסר לנחום ונחום לחבקוק. בכמה נוסחאות שלפנינו איתא ויואל לחבקוק, אבל בכת״י מינכן כנוסחת רבנו.
וברוך בן נריה קבל מירמיהו ועזרא ובי״ד קבל מברוך. גם בזה השיגו הרבה על רבנו, וכן השר אברבנאל שהרי ברוך אינו בסדר הנביאים (כן איתא באמת במכלתא ריש פרשת בא אבל בהרבה מקומות מצינו לרז״ל שמנו את ברוך לנביא) ולהדיא אמרו במגילה ט״ו ברוך בן נריה וכו׳ כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש וכן נמנה בסדר עולם בין הנביאים ובכל הנוסחאות גם ברש״י ובר״ח מגילה י״ד ובבה״ג הל׳ הספד היה לנו גירסא בגמ׳ ברוך ב״נ וכו׳ נתנבאו לצורך שעה, ואפשר מטעם זה לא נחשב במספר הנביאים, אלא שבאמת בכל הנוסחאות בסדר מקבלי התורה איתא וירמיהו ליחזקאל לחולדה לחגי לזכריה לעזרא והשמיט רבנו כל אלה כמ״ש שלא היה להם בי״ד, והרי יחזקאל היה בבבל ובא״י היה הבי״ד, וכן חולדה בודאי שלא היה לה בי״ד, וחגי וזכריה ומלאכי הרי היו בבית דינו של עזרא וכמ״ש רבנו להלן ובאמת בסדר הקבלה שהובא במחזור ויטרי ועוד מקורים איתא ומי היו (אנשי כנה״ג) זרובבל ישוע נחמיה ומרדכי בלשן מספר בגוי רחום בענה ולא מנו את חגי זכריה ומלאכי, ומלאכי אפשר לא מנו אותו משום דס״ל מלאכי זה עזרא ולהכי לא מנו ליה גם במספר המקבלים אלא זכריה ועזרא ומקור דברי רבנו לקבלת עזרא מברוך ב״נ כבר הראו לגמ׳ דמגילה ט״ז ב׳ שכל זמן שברוך קיים לא הניחו עזרא ועי׳ במדרש שיר השירים הובא ברש״י שם וברור.
אליהו קיבל מאחיה – ירושלמי עירובין ה,א: רבי חלבו ר׳ חונה בשם רב, כתיב ׳ויאמר אליהו התשבי [מתשבי גלעד אל אחאב חי ה׳ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו] (מלכים א יז,א) – והלא אליהו טירונין לנביאים היה? אלא מלמד שכל עמידות שעמד לפני אחיה השילוני רבו כילו עמד לפני השכינה.
כיון שהיה טירון בנבואה בימי אחאב, זמן רב אחרי מלכות שלמה ונבואתו של אחיה השילוני, יש להניח שקבל גם מזקני בית דינו של אחיה שנשתיירו אחריו.
ואלישע קיבל מאליהו וכו׳ – ברכות ז,ב (וראה ירושלמי עירובין ה,א): ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה שנאמר ׳פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו׳ – למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה.
מועד קטן כו,א: תנו רבנן: ואלו קורעין שאין מתאחין... ועל רבו שלימדו תורה... ורבו שלימדו תורה מנלן? דכתיב ׳ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו׳ (מלכים ב ב,יב) וכו׳.
השווה סוטה יג,א: ״אלישע תלמידו של אליהו״. ברם במקרא מבואר שרק בסוף ימיו של אליהו הזמין את אלישע בן שפט ללכת אחריו (מלכים א יט,טז והלאה), ועל כרחך שלמד גם אצל חכמים אחרים והם בית דינו של אליהו. עוד זאת, ״דאמר עולא, כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא״ (מגילה טו,א), ונמצא שקבל גם מאביו.
ויהוידע הכהן קיבל מאלישע וכו׳ – יש שציינו לספר תאגי המופיע במחזור ויטרי (סימן תקכא; עמ׳ 674) דאיתא שם בראש הספר שנמסר מדור לדור: ״... ואליהו לאלישע, ואלישע ליהוידע הכהן, ויהוידע לנביאים...⁠״. בראש פירוש מחזור ויטרי למסכת אבות (ונדפס במשניות וילנא) מובא ממקורות קדומים סדר מקבלי התורה ולומדיה: ״לאליהו, לאלישע, למיכיהו, לעובדיהו, ליונה, לאליעזר, ליהוידע, לזכריה בנו, להושע, לעמוס, לישעיהו, למיכה המורשתי, ליואל, [לנחום,] לחבקוק, לצפניה, לירמיה, ליחזקאל, לחולדה, לחגי, לזכריה, לעזרא, ועזרא לאנשי כנסת הגדולה וכו׳⁠ ⁠⁠״. ברור שרשימה זו אינה זהה לזו של רבינו, אבל יתכן שגם במקורות שהיו לפני רבינו היו עוד שמות בין אלישע ליהוידע הכהן, ורבינו כללם בבית דינו של אלישע.
וזכריהו – פתיחתא דאיכה רבה כג: ׳ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם׳ (דברי הימים ב כד,כ). וכי מעל ראשי העם היה דאת אמר מעל לעם? אלא שראה עצמו גבוה מכל העם – חתן המלך, וכהן גדול, ונביא, ודיין.
והושע... ומיכה וכו׳ – סדר עולם רבא פרק כ: ... ישעיה בן אמוץ... הושע... עמוס... מיכה המורשתי... מלמד שכולן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי. כיון שאמר ׳תחלת דבר ה׳ בהושע וגו׳⁠ ⁠׳ (הושע א,ב); ובעמוס הוא אומר ׳שנתים לפני הרעש׳ (עמוס א,א); ובישעיה הוא אומר ׳בשנת מות המלך עוזיהו וגו׳ (ישעיהו ו,א) והוא היה ביום הרעש דכתיב ׳וינועו אמות הסיפים וגו׳⁠ ⁠׳ (שם,ד); ׳דבר ה׳ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם וגו׳⁠ ⁠׳ (מיכה א,א) – מלמד שכולן קדמו את מיכה.
ויואל... וירמיה וכו׳ – כסדר המבואר בסדר עולם רבא פרק כ: יואל ונחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה...׳דבר ה׳ היה אל צפניה בן כושי וגו׳⁠ ⁠׳ (צפניה א,א), ׳דברי ירמיהו בן חלקיהו אשר היה דבר ה׳ אליו וגו׳⁠ ⁠׳ (ירמיהו א,א)...׳היה דבר ה׳ אל יחזקאל בן בוזי וגו׳⁠ ⁠׳ (יחזקאל א,ג) – כולם נתנבאו סמוך לחורבן. ברוך בן נריה וכו׳.
אף על פי שמונה אותם התנא לפי סדר הזמנים, לא נתפרש שקיבלו זה מזה דוקא. יתכן שזוהי הסיבה שרבינו כתב בכל אלה ״פלוני קבל מפלוני ובית דינו״ – כלומר, אם לא היה תלמיד ישיר, מכל מקום כיון שבא אחריו לפי סדר הזמנים מן הסתם קיבל ממנו או מחכמי בית דינו. ויש להביא סימוכין לפירוש זה מדברי רבינו בהקדמה לפירוש המשנה (עמ׳ ט): ״וכך קבל ירמיה בלי ספק מן הנביאים שקדמוהו, נביא מפי נביא, עד הזקנים שקבלו מיהושע, ממשה״.
וברוך בן נריה וכו׳ – הכתוב אומר (ירמיהו לו,י-יח): ׳ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה׳... ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו׳.
מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא (שמות יב,א ד״ה לאמר): וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהוא מתרעם לפני המקום... מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים?
כתב רבינו במורה (ב,לב): ״שהמתכונן אפשר שימנע מלהנבא, נלמד זה ממעשה ברוך בן נריה, לפי שהוא תלמיד ירמיה והכשירו ולמדו והכינו, והיתה חשקת נפשו להנבא ונמנע״. ברם ראה מגילה טו,א: ״ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי – כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש״. הרי שנתנבא ברוך לאחר שפירש מירמיה; לפיכך כתב רבינו ״קיבל מירמיה ובית דינו״.
ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך ובית דינומגילה טז,ב: אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא, גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה.
שיר השירים רבה ה,ה: דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה... עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה. ולמה לא עלה באותה שעה עזרא? שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה. ויעלה ברוך בן נריה? אלא אמרי: ברוך בן נריה אדם גדול וישיש היה, אפילו בגלקטיקא (= עגלה) לא היה יכול להטען.
מדרש תנחומא ישן פ׳ נח ה: דניאל ראה בנין בית ראשון, וראהו חרב, וראהו בנוי בבנין בית שני.
והשווה מדרש הגדול (בראשית ו,ט): התהלך נח... דניאל ראה ישוב ירושלם וחרבנה וישובה.
הרי מפורש שהיו מן החכמים, כגון דניאל, שהקדימו לעלות והם לא היו תלמידיו של ברוך בן נריה אלא קבלו מחכמים אחרים שבאותו הדור, והם המכונים בית דינו של ברוך. ועזרא וסייעתו שהיו מתלמידיו של ברוך נשתהו ועלו במאוחר. ברם כאשר כונן עזרא את בית דינו בירושלים ודאי נכללו בו גם דניאל ועוד משאר החכמים שהקדימוהו ועדיין היו בחיים. נמצא שעזרא ובית דינו קיבלו מברוך ובית דינו. זהו ששנינו במשנה ריש אבות: ״ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״; ולפנינו יתבאר שהם היו בית דינו של עזרא. ברם באבות דרבי נתן פרק א (נוסחא א): ״אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי״, והם הנביאים שנתנבאו בתקופת שיבת ציון ובנין המקדש. נמצא שאף הם היו בזמנו של עזרא ונחשבים מבית דינו, כמבואר לפנינו בהלכה הסמוכה.
השווה איגרת לר׳ פנחס הדיין (איגרות הרמב״ם, מהדורת ר״י שילת שליט״א, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ תמב):
... בחרתי שלא ליתן מקום למינים לרדות, שהרי הן אומרין: על דברי יחידים אתם סומכין. ואינו כן, אלא אלפים ורבבות מפי אלפים ורבבות. ולפי ענין זה אמרתי בתחלת החיבור: פלוני ובית דינו קיבלו מפלוני ובית דינו – כדי להודיע שהקבלה רבים מרבים, לא יחיד מיחיד.
אבל עד עזרא לא חש להזכיר שהמקבל יחיד היה, שהרי כולם נביאים היו, וכיון שכל כוונתו היא ״שלא ליתן מקום למינים לרדות״ – אין לחוש לכך כל עוד שמדובר על הנביאים המוזכרים במקרא, כיון שהמינים, והם הקראים, מודים בדברי הנביאים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ו) בית דינו של עזרא הם הנקראין אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי, ודניאל חנניה מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה ומרדכיא וזרובבל, והרבה חכמים עמהם, תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקיבל תורה שבעל פה מכולן, והוא היה כהן גדול אחר עזרא:
[The members of] Ezra's court are referred to as Anshei K'nesset Hagedolah (the men of the great assembly). They included Chaggai, Zechariah, Malachi, Daniel, Chananiah, Mishael, Azariah, Nechemiah ben Chakaliah, Mordechai the linguist, Zerubavel and many other sages – 120 elders in all.⁠1
The last [surviving] member of this group was Shimon the Just. He was included among the 120 elders and received the Oral Law from all of them. He served as the High Priest after Ezra.
1. The Anshei K'nesset Hagedolah presided over the return to Zion at the beginning of the Second Temple period and set the foundations for the reconstruction of the nation.
א. בד׳ (גם ק) נוסף: בלשן. וזהו אמנם כינויו של מרדכי (מנחות סה.), אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּעֶזְרָא - הֵן הַנִּקְרָאִין ׳אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה׳, וְהֵם: חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וּמָרְדֳּכַי וּזְרֻבָּבֶל, וְהַרְבֵּה חֲכָמִים עִמָּהֶן - תַּשְׁלוּם מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים. הָאַחֲרוֹן מֵהֶם הוּא שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וְהוּא הָיָה מִכְּלַל הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים, וְקִבֵּל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִכֻּלָּם, וְהוּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר עֶזְרָא.
בֵּית דִּינוֹ שֶׁל עֶזְרָא הֵם הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְהֵם חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי דָּנִיֵּאל וַחֲנַנְיָה וּמִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וּמָרְדְּכַי בִּלְשָׁן וּזְרֻבָּבֶל וְהַרְבֵּה חֲכָמִים עִמָּהֶם תַּשְׁלוּם מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים. הָאַחֲרוֹן מֵהֶם הוּא שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְהוּא הָיָה מִכְּלַל הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים. וְקִבֵּל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִכֻּלָּם וְהוּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר עֶזְרָא.
תשלום מאה ועשרים וכו׳. עיין מגילה דף י״ח ע״א:
תשלום מאה [ועשרים] זקנים. מגלה י״ז ב׳ ובירושלמי פ״ק דמגילה פ״ה זקנים ושלשים וכמה נביאים ועי׳ ירושלמי ברכות פ״ב ה״ד ה״ג ק״כ זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים.
האחרון מהם שמעון הצדיק. משנה אבות משירי אנשי כנה״ג, וכתב רבנו והוא היה מכלל המאה ועשרים לאשר הקבוץ הטהור הוא לא שבאו זה אחר זה בזמן כעין הזקנים והנביאים אלא שבהתחלת הכנסיה היו כולם (השר אברבנאל בהקדמתו שם) ועי׳ רש״י באבות משירי אנשי כנה״ג כלומר בסוף שלא היה עמהם בתחלת הבית בימי עזרא ובזה יש מבוכה רבה עי׳ סדר הדורות.
והוא היה כהן גדול אחר עזרא. שהרי בשנת ארבעים לבנין הבית כבר עלה אלכסנדר להחריב הבית ויצא לפניו שמעון הצדיק כדאיתא ביומא ס״ט (עי׳ מדרש רבה שיר השירים מקודש הבית שלא עלה עזרא באותה שעה שאילו עלה היה לשטן לקטרג ולומר מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מיהושע בן יהוצדק).
בית דינו שלעזרא וכו׳ – מגילה יז,ב: אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.
ברכות לג,א: אמר ר׳ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות.
הרי מפורש שאנשי כנסת הגדולה הם הם קבוצת מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים. וביומא סט,ב: ״דאמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה״. כבר ציינתי לעיל (הלכה ה) שחגי זכריה ומלאכי נמנו בכנסת הגדולה, וכן דניאל וסיעתו. ונקראה כנסת הגדולה בית דינו של עזרא, כיון שהוא היה ראש הישיבה, ובישיבתו היו מאה ועשרים חכמים. ראה מה שביארתי לעיל (הלכה ד ד״ה ובית דינו).
חנניה מישאל ועזריהסנהדרין צג,א: וחכמים אומרים, עלו לארץ ישראל... שנאמר ׳שמע נא יהושע הכהן הגדול ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה׳ (זכריה ג,ח) – איזו הם אנשים שנעשה להם מופת? הוי אומר זה חנניה מישאל ועזריה.
ונחמיה... וזרובבל – ראשי העם בשיבת ציון מנויים בעזרא ב,ב: ׳אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה... מרדכי בלשן וגו׳⁠ ⁠׳.
השווה מנחות סה,א: ״דאמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה... ויודעים שבעים לשון... והיינו דכתיב במרדכי בלשן״. מוכח שרשימה הנ״ל היא של חכמי הסנהדרין; וראה מגלה טז,ב שפירשו את הפסוק הנ״ל על הסנהדרין, וכן בסדר מקבלי התורה ולומדיה (פירוש מחזור ויטרי לאבות במשניות וילנא) כולל גם את שאר המנויים בפסוק הנ״ל באנשי כנסת הגדולה.
האחרון מהם הוא שמעון הצדיק – משנה אבות א,ב: שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה.
בהקדמה לפיהמ״ש (עמ׳ יח) כתב שרבינו הקדוש ״ראה שלא להזכיר משמות המקבלים אלא היותר קרובים אליו, משמעון הצדיק והלאה״. ולהלן שם (עמ׳ כו): ״שמחבר המשנה הזכיר משמות האנשים מעתיקי השמועה רק משמעון הצדיק עד דורו, ושהקבלה כולה חוזרת עד שמעון הצדיק״. זהו שכתב כאן: וקיבל תורה שבעל פה מכולן. עוד שם (עמ׳ כח): ״מה שידוע מיחוסי חכמי המשנה... ומהם כהנים – שמעון הצדיק שאליו חוזרת הקבלה כולה לקיים דברו יתעלה ויתרומם ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳ (דברים לג,י)״.
והוא היה כהן גדוליומא ט,א: מקדש שני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים; צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק וכו׳.
אחר עזרא – משנה פרה ג,ד: הראשונה עשה משה, והשניה עשה עזרא... מעזרא והלך מי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול וכו׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ז) אנטיגנסא איש שוכוב ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו, ויוסףג בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנס ובית דינו, ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם קיבלו מיוסף ויוסף ובית דינם, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קיבלו מיהושע ונתאי ובית דינם, שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קיבלו מיהודה ושמעון ובית דינם, והלל ושמאי ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם, ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הללד קיבלו מהללה ובית דינו:
Antignos of Socho and his court received the tradition from Shimon the Just and his court.
Yosse ben Yo'ezer of Tzreidah and Yosef ben Yochanan of Jerusalem1 and their court received the tradition from Antignos and his court. Yehoshua ben Perachiah and Nittai of Arbel and their court received the tradition from Yosse ben Yo'ezer and Yosef ben Yochanan and their court. Yehudah ben Tabbai and Shimon ben Shatach and their court received the tradition from Yehoshua ben Perachiah and Nittai of Arbel and their court. Shemayah and Avtalion, who were righteous converts,⁠2 and their court received the tradition from Yehudah and Shimon and their court.
Hillel and Shammai and their court received the tradition from Shemayah and Avtalion and their court. Rabban Yochanan ben Zakkai and Rabbi Shimon, the son of Hillel the elder, received the tradition from Hillel [and Shammai] and his [their] court[s].⁠3
1. These two sages begin the line of zugot (pairs) mentioned in the first chapter of Avot. The first of the sages mentioned was the nasi (head of the academy), and the second the av beit din (head of the court).
2. See Eduyot 1:3 and Gittin 57b. It is difficult to understand why the Rambam mentions Shemayah and Avtalion's ancestry. On the contrary, the fact that they were converts raises serious questions as to why they were allowed to serve as nasi and av beit din. (See Hilchot Melachim 1:4 and the commentary in the Moznaim edition of that Halachah.)
3. Rabban Yochanan ben Zakkai witnessed the destruction of the Second Temple. Before the fall of Jerusalem, he escaped with his students to Yavneh and laid a new foundation for our people's spiritual growth.
א. ד (גם ק): אנטיגנוס. וכן לקמן. אך בהקדמת פרק חלק (הקדמות הרמב״ם למשנה עמ׳ קל״ב) בכ״י רבנו כתוב ומנוקד: אנטִגנַס, ובמשנה אבות א, ג כתוב: אנטיגנס.
ב. ד: סוכו. אך במקומות הנ״ל בהערה הקודמת כבפנים.
ג. ב3: ויוסי. ובסמוך: ויוסף בן יוחנן. וכך ד. אך בהקדמת המשנה (בפרק הראשון מעשרת הפרקים שבסופה) בכ״י רבנו בשניהם ׳יוסף׳, ובמשנה אבות א, ד בשניהם ׳יוסי׳.
ד. בד׳ נוסף: הזקן. וכן לקמן פסקה י׳. תוספת מיותרת.
ה. בד׳ נוסף בסוגריים: ושמאי. אך לשון כתבי⁠־היד: ׳ובית דינו׳, ביחיד (ד: וב״ד), מוכיחה ששמאי לא נזכר כאן.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
אַנְטִיגְנַס אִישׁ שׂוֹכוֹ וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּבֵית דִּינוֹ, וְיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מֵאַנְטִיגְנַס וּבֵית דִּינוֹ, וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיּוֹסֵף וְיוֹסֵף וּבֵית דִּינָם, וִיהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיהוֹשֻׁעַ וְנִתַּאי וּבֵית דִּינָם, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן גֵּרֵי הַצֶּדֶק וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבֵית דִּינָם, וְהִלֵּל וְשַׁמַּאי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וּבֵית דִּינָם. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ שֶׁלְּהִלֵּל קִבְּלוּ מֵהִלֵּל וּבֵית דִּינוֹ.
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ וּבֵית דִּינוֹ קִבְּלוּ מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּבֵית דִּינוֹ. וְיוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מֵאַנְטִיגְנוֹס וּבֵית דִּינוֹ. וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיּוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן וּבֵית דִּינָם. וִיהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי וּבֵית דִּינָם. שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן גֵּרֵי הַצֶּדֶק וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבֵית דִּינָם. הִלֵּל וְשַׁמַּאי וּבֵית דִּינָם קִבְּלוּ מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וּבֵית דִּינָם. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ שֶׁל הִלֵּל הַזָּקֵן קִבְּלוּ מֵהִלֵּל [וְשַׁמַּאי] וּבֵית דִּינָם.
שמעיה ואבטליון גרי הצדק. גטין נ״ז ב׳ ובעובדא דכה״ג ביומא.
אנטיגנס... ורבן יוחנן בן זכאי וכו׳ – כל השרשרת הזאת מפורשת במשנה אבות:
א,ג: אנטגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.
שם,ד: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם קבלו ממנו.
שם,ו: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
שם,ח: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם.
שם,י: שמעיה ואבטליון קבלו מהם.
שם,יב: הלל ושמאי קבלו מהם.
ב,ט: רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי.
גרי הצדק – ברייתא גיטין נז,ב (וכן סנהדרין צו,ב): מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון.
יומא עא,ב: לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול. אמר להן, ייתון בני עממין לשלם.
והשווה פיהמ״ש עדיות א,ג: ״שמעיה ואבטליון הם רבותיהם של שמאי והלל... והיו עליהם השלום גרים, ונשארה בלשונם עלגות הגוים... והיה הלל אומר כך... כמו ששמע מהם, והוא אמרו שחייב אדם לומר כלשון רבו״. ולהלן שם ה,ו והשקוה שמעיה ואבטליון... דוגמא: ״ולא עשו כן אלא מפני שהיא גיורת והם גרים, וכאילו לא ראו להרחיקה בגלל יחסם הנפשי לאומה (שלה)״.
ורבן שמעון בנו שלהלל – ברייתא שבת טו,א: הלל, ושמעון, גמליאל, ושמעון, נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה.
הרי שבנו של הלל, והוא רבן שמעון, ירש ממנו את הנשיאות.
בכל אלה המנויים בהלכה זו הוסיף רבינו ״ובית דינו״ גם על המקבלים וגם על המוסרים. הטעם לכך כבר ביארו באיגרת לר׳ פנחס הדיין שצוטטה לעיל הלכה ה (ד״ה עזרא ובית דינו קבלו מברוך ובית דינו), והוא כדי להודיע שהקבלה רבים מרבים, לא יחיד מיחיד. כיון שבדורות הללו כאשר נחלקו הדעות עמדו למנין, נמצאה הקבלה רבים מפי רבים ולמעשה אין חולק. אבל ״משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות״ (סנהדרין פח,ב). ופירש רבינו באיגרת הנ״ל (עמ׳ תמב):
ודברים שלא היו הלכה פסוקה אצל רבי אלא יש בהן מחלוקת, ולא היתה דעתו נוטה לאחד משני הדברים, אמר שני הדברים בשם אומרן: ר׳ פלוני אומר כך ור׳ פלוני אומר כך. והזכיר שמות החכמים ששמע מהן או שהן קרובין לזמנו, לא שם רביהם ורבי רביהם, מפני שיש באותו הזמן רבים עושין כדברי זה, ורבים עושין כדברי האחר החולק עליו ... ובאותו הזמן שהיו עושין אלו כך ואלו כך, והיו המקבלין והשומעין – אחד קבל כדברי זה, ואחד קבל כדברי זה; מפני זה הוצרך להזכיר.
לפיכך מכאן והלאה מונה את החכמים ותלמידיהם לבתי מדרשותיהם, שכל אחד קיבל מרבותיו, אבל לא היתה הסכמה מלאה בין בתי המדרשות, והובאו מחלוקותיהם במשנה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ח) חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו, ואלו הם, ר׳ אליעזר הגדול, ור׳ יהושע, ור׳ יוסי הכהן, ור׳ שמעון בן נתנאל, ור׳ אלעזר בן ערך. ור׳ עקיבהא בן יוסף קיבל מר׳ אליעזר הגדול, ויוסף אביו גר צדק היה. ור׳ ישמעאל ור׳ מאיר בן גר הצדק קיבלו מר׳ עקיבה, וגם קיבל ר׳ מאיר וחביריו מר׳ ישמעאל:
Rabban Yochanan ben Zakkai had five students [who were] great sages and received the tradition from him. They were: Rabbi Eleazar the great, Rabbi Yehoshua, Rabbi Yosse the priest, Rabbi Shimon ben Netanel and Rabbi Elazar ben Arach. Rabbi Akiva ben Yosef received from Rabbi Eleazar the great. Yosef, his father, was a righteous convert.
Rabbi Yishmael and Rabbi Meir, a son of righteous converts, received the tradition from Rabbi Akiva. Rabbi Meir and his colleagues also received the tradition from Rabbi Yishmael.
א. ד: עקיבא. אך בכל מקום במשנה בכ״י רבנו: עקיבה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהֵם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ, וְאֵלּוּ הֵם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. וְרַבִּי עֲקִיבָה בֶּן יוֹסֵף קִבֵּל מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, וְיוֹסֵף אָבִיו גֵּר צֶדֶק הָיָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי מֵאִיר בֶּן גֵּר הַצֶּדֶק קִבְּלוּ מֵרַבִּי עֲקִיבָה. וְגַם קִבֵּל רַבִּי מֵאִיר וַחֲבֵרָיו מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְהֵם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאֵלּוּ הֵם. ר׳ אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל וְר׳ יְהוֹשֻׁעַ וְר׳ יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְר׳ שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל וְר׳ אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. וְר׳ עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף קִבֵּל מֵר׳ אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל וְיוֹסֵף אָבִיו גֵּר צֶדֶק הָיָה. וְר׳ יִשְׁמָעֵאל וְר׳ מֵאִיר בֶּן גֵּר צֶדֶק קִבְּלוּ מֵר׳ עֲקִיבָא וְגַם קִבֵּל ר׳ מֵאִיר וַחֲבֵרָיו מֵר׳ יִשְׁמָעֵאל.
ר׳ מאיר בן גרים. עי׳ גיטין נ״ז.
חמישה תלמידים וכו׳ – משנה אבות ב,י-יא: חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: ר׳ אליעזר בן הורקנוס, ור׳ יהושע בן חנניה, ור׳ יוסי הכהן, ור׳ שמעון בן נתנאל, ור׳ אלעזר בן ערך... הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם.
ושמא בגלל כך כינוהו רבי אליעזר הגדול (כברכות ו,א: תניא רבי אליעזר הגדול אומר; בבא קמא פג,א ועוד)⁠1.
ור׳ עקיבה בן יוסף וכו׳ – ברכות סג,א: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.
יבמות טז,א: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו.
נדרים נ,א: ר׳ עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע... אמרה ליה, זיל הוי בי רב. אזל תרתי סרי שנין קמי דר׳ אליעזר ור׳ יהושע.
פסחים סט,א: תניא: אמר לו ר׳ אליעזר, עקיבא, בשחיטה השבתני... אמר לו, רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובלני ממך וכו׳.
והשווה אבל רבתי ט,ב: ומעשה כשמת רבי אליעזר וחלץ רבי עקיבא את שתי ידיו... וכך היה אומר, ׳אבי אבי רכב ישראל ופרשיו׳ (מלכים ב ב,יב); הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן.
במהדורתו של זלוטניק (1966) גורס מכי״י: ״רבי רבי רכב ישראל ופרשיו״, בין כך ובין כך המשמעות היא ברורה שהיה רבי עקיבא תלמידו של רבי אליעזר.
גר צדק היהברכות כז,ב: נוקמיה לר׳ עקיבא? דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות.
פירש רב נסים גאון שם: איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק: מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, ומאן אינון? ר׳ עקיבא. ואיתה נמי בפ׳ הניזקין דמסכת גיטין (נז,ב).
ראה דק״ס סנהדרין צו,ב (אות ק) בשם ילקוט ויוחסין ועוד שגורסים כמו רב נסים גאון. אבל לא נתפרש שיוסף אביו של רבי עקיבא בעצמו נתגייר.
ור׳ ישמעאל – כך כתב גם בפיהמ״ש עדיות ב,ו: ״שר׳ ישמעאל תלמיד ר׳ עקיבה״. אולם לא נמצאה ראיה חותכת לכך. ויש מקומות שמשמע שהיו חבירים, כגון סנהדרין נא,ב: ״אמר לו רבי עקיבא, ישמעאל אחי״. וביומא עה,ב: ״וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם, צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא טעית וכו׳⁠ ⁠⁠״.
ושמא יש מעין ראיה מברייתא עירובין יג,א: אמר רבי עקיבא, לא אמר ר׳ ישמעאל דבר זה אלא אותו תלמיד אמר דבר זה, והלכה כאותו תלמיד״. פירש רש״י ז״ל: ״לא רבי ישמעאל אמר דבר זה – מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה״. ואילמלא תלמידו היה מניין לו להיות מוחזק בו עד כדי כך?
ור׳ מאירעירובין יג,א: אמר רבי יהושע בן לוי, כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא אינו אלא רבי מאיר ששימש את ר׳ ישמעאל ואת רבי עקיבא... מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה, אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא.
בן גר הצדקגיטין נו,א: שדר עלוייהו לנירון קיסר... ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר.
1. בספר תולדות תנאים ואמוראים, ר״א היימן ז״ל, (ירושלים תשמ״ז, חלק א עמ׳ 166) הציע שנקרא הגדול על פי בבא מציעא נט,ב: ״תנא, אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף״. אולם ראה שם על הגליון ובדק״ס שהגירסא הרווחת בכי״י היא ״אף גדול״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ט) חביריו של ר׳ מאיר הם, ר׳ יהודה, ור׳ יוסי, ור׳ שמעון, ור׳ נחמיה, ור׳ אלעזר בן שמוע, ור׳ יוחנן הסנדלר, ושמעון בן עזאי, ור׳ חנניה בן תרדיון. וכן קיבלו חביריו של ר׳ עקיבה מר׳ אליעזר הגדול. וחביריו של ר׳ עקיבה הם, ר׳ טרפון רבו של ר׳ יוסי הגלילי, ור׳ שמעון בן אלעזר, ור׳ יוחנן בן נורי:
The colleagues of Rabbi Meir include Rabbi Yehudah, Rabbi Yosse, Rabbi Shimon, Rabbi Nechemiah, Rabbi Elazar ben Shamu'a, Rabbi Yochanan the shoemaker, Shimon ben Azzai, and Rabbi Chananiah ben Teradion.⁠1
Similarly, Rabbi Akiva's colleagues also received the tradition from Rabbi Eleazar the great. Rabbi Akiva's colleagues include Rabbi Tarfon – the teacher of Rabbi Yosse of the Galil – Rabbi Shimon ben Elazar, and Rabbi Yochanan ben Nuri.
1. The commentaries have noted some apparent contradictions between the Rambam's statements here and those in the Introduction to his Commentary on the Mishnah. For example, in the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam states that Rabbi Meir and Rabbi Nechemiah were different names for the same person, while here he mentions them as separate individuals. Similarly, in the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam places Rabbi Chananiah ben Teradion in the first generation of sages following the Temple's destruction, while here he places him in the third generation.
The Mishneh Torah is a later work, and it is possible that the Rambam changed his thinking on these particulars before its composition.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםאבן האזליד פשוטהעודהכל
חֲבֵרָיו שֶׁלְּרַבִּי מֵאִיר הֵם: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, וְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן. וְכֵן קִבְּלוּ חֲבֵרָיו שֶׁלְּרַבִּי עֲקִיבָה מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל. וַחֲבֵרָיו שֶׁלְּרַבִּי עֲקִיבָה הֵם: רַבִּי טַרְפוֹן רַבּוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
חֲבֵרָיו שֶׁל ר׳ מֵאִיר הֵם ר׳ יְהוּדָה וְר׳ יוֹסֵי וְר׳ שִׁמְעוֹן וְר׳ נְחֶמְיָה וְר׳ אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְר׳ יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְשִׁמְעוֹן בֶּן עֲזַאי וְר׳ חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן. וְכֵן קִבְּלוּ חֲבֵרָיו שֶׁל ר׳ עֲקִיבָא מֵר׳ אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל. וַחֲבֵרָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא הֵם רַבִּי טַרְפוֹן רַבּוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
וחבריו של ר״ע הם ר׳ טרפון רבו של ר׳ יוסי הגלילי ור׳ שמעון בן אלעזר ור׳ יוחנן בן נורי.
עי׳ בהקדמה לפה״מ שכתב דרשב״א הי׳ חברו של רבי, אולי אח״כ כשנתגדל רבי הי׳ חברו של רשב״א, אך בירושלמי מעשרות פ״א הל׳ ב׳ אמר ר׳ יוחנן רכיב הוינא על כתפו של סבי ושמעית קלי׳ דר׳ שמעון בן אלעזר יתיב מתני ואמרו חז״ל משמת ר״ע נולד רבי (קדושין דף ע״ב ע״ב) ולפי״ז קשה שיהי׳ רשב״א חברו של ר״ע, ואולי כונת הרמב״ם שר״ט היה רבו של ריה״ג ורשב״א וחבריו של ר״ע היינו ר״ט ור׳ יוחנן בן נורי ועי׳ בתוס׳ ב״מ דף ד׳ ע״ב ד״ה אין נשבעין שרשב״א הי׳ תלמיד ר״ע וזה נוטה לדברנו שהי׳ תלמידו של ר״ט, ועיין בפ׳ המאירי למס׳ אבות בפתיחה בדור רביעי שכתב שהי׳ חברו של רשב״ג.
חביריו שלר׳ מאיר הם וכו׳ – יבמות סב,ב: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד... והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע; והם הם העמידו תורה אותה שעה.
גירסא קצת שונה מופיעה בבראשית רבה סא,ג (טיאודור-אלבק): י״ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא... וכולם בפרק אחד מתו... ובסוף העמיד שבעה – רבי מאיר, ורבי יהודה, רבי יוסי, ור׳ שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ור׳ אליעזר בן יעקב. ואית דאמרי: ר׳ יהודה, ור׳ נחמיה, ורבי מאיר, רבי יוסי, ור׳ שמעון בן יוחי, ור׳ חנניה בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר.
בקהלת רבה יא [ו] גורס: רבי יהודה, ורבי נחמיה, ורבי מאיר, ורבי יוסי, ורבי שמעון בן יוחאי, ורבי אליעזר בנו של ריה״ג, ורבי יוחנן הסנדלר.
סנהדרין פו,א: דאמר ר׳ יוחנן, סתם מתניתין ר׳ מאיר, סתם תוספתא ר׳ נחמיה, סתם ספרא ר׳ יהודה, סתם ספרי ר׳ שמעון; וכולהו אליבא דרבי עקיבא.
ירושלמי חגיגה ג,א: אמר רבי מאיר, כך שמעתי מרבי עקיבה... אמר לו רבי יוחנן הסנדלר, שימשתי את רבי עקיבה עומדות מה שלא שימשתו ישיבות.
ברכות סב,א: תניא: בן עזאי אומר, פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים... אמר לו ר׳ יהודה, עד כאן העזת פניך ברבך?
בבא בתרא קנח,ב: אמר ר׳ שמלאי, עדא אמרה בן עזאי תלמיד חבר דרבי עקיבא הוה.
ראה סנהדרין יז,ב שמו של בן עזאי היה שמעון.
הובא לעיל מבראשית רבה על רבי חנניה בן חכינאי שנמנה בין תלמידי רבי עקיבא, ויש לזה הוכחות בכמה מקורות. מסופר בויקרא רבה כא,ח: ״רבי חנניה בן חכינאי ור׳ שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק, שהו שם י״ג שנה וכו׳⁠ ⁠⁠״; ובחגיגה יד,ב: ״חנניא בן חכינאי הרצה לפני רבי עקיבא״. אולם על רבי חנניה בן תרדיון לא מצאנו שהיה תלמיד של רבי עקיבא. וקשה לומר שרבינו גרס בכל המקומות ״בן תרדיון״ במקום ״בן חכינאי״. מאידך איתא ביומא עח,ב: ״רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר, המלך והכלה ירחצו את פניהם וכו׳⁠ ⁠⁠״. הרי שמסר שמועה בשם רבי אליעזר רבו של רבי עקיבא.
יש לעמוד על כך שהשם חנניה הוא זהה לשם חנינא, ובמקורות שונים מוצאים אנו חילוף בשמות הללו.
מצאנו מחביריו של רבי מאיר קבלו גם מרבי ישמעאל ומסרו שמועות משמו:
משנה מקוות ט,ו: ר׳ יהודה אומר משום ר׳ ישמעאל, מצד אחד; ר׳ יוסי אומר, של בנאים מצד אחד וכו׳.
אבל בתוספתא מקוות ו,ב: ר׳ יהודה אומר משום ר׳ ישמעאל, אף מצד אחד; ר׳ יוסי אומר משום ר׳ ישמעאל, של בנאין וכו׳.
תמורה כא,א-ב: דתניא: ר׳ יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים: ר׳ ישמעאל אומר וכו׳; רבי עקיבא אומר וכו׳; בן עזאי אומר וכו׳.
רבי טרפון וכו׳ – כתובות פד,ב: ואיבעית אימא דכולי עלמא הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו... מר סבר רבי טרפון רבו הוה ומר סבר חבירו הוה. ואיבעית אימא דכולי עלמא חבירו הוה.
זבחים נז,א: נענה רבי טרפון ואמר... היה שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה ור׳ יוסי הגלילי שמו וכו׳.
הרי שרבי טרפון היה רבו של ר׳ יוסי הגלילי.
ור׳ שמעון בן אלעזרשבת צה,א: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק וכו׳.
הרי שהוא ורבי עקיבא שניהם היו תלמידים של רבי אליעזר ולפיכך יש למנותם חבירים.
ור׳ יוחנן בן נוריערכין טז,ב: ואמר רבי יוחנן בן נורי, מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן וכו׳.
אף הוא קבל מרבי אליעזר כקידושין לט,א: ... שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום רבי אליעזר הגדול, אין ערלה בחוצה לארץ.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםאבן האזליד פשוטההכל
 
(י) רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו בנו של הלל, ורבן שמעון בנו קיבל ממנו, ורבן גמליאל בנו קיבל ממנו, ורבן שמעון בנו קיבל ממנו, ור׳ יהודה בנו של רבן שמעון זה הואא הנקרא רבינו הקדוש, והוא קיבל מאביו ומר׳ אלעזר בן שמוע ומר׳ שמעון חבירוב:
Rabban Gamliel the elder received the tradition from Rabban Shimon, his father – the son of Hillel the elder. Rabban Shimon, his son, received the tradition from him. Rabban Gamliel, his son, received the tradition from him and Rabban Shimon, his son, received the tradition from him.
Rabbi Yehudah, the son of Rabban Shimon and referred to as Rabbenu Hakadosh ("our saintly teacher"),⁠1 received the tradition from his father, from Rabbi Elazar ben Shamu'a, and from Rabban Shimon and his colleagues.
1. In the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam explains that Rabbi Yehudah HaNasi merited the title Rabbenu Hakadosh (our saintly teacher), because "he possessed all the desired and good qualities.⁠"
א. ד (גם ק) [מ׳זה׳]: זהו. אך ׳זה׳ נמשך לפניו ו׳הוא׳ לאחריו.
ב. ד (גם ק): חביריו. אך הכוונה שר׳ שמעון היה חבירו של ר׳ אלעזר בן שמוע, כנ״ל פסקה ט׳, ואילו רשב״ג לא נמנה שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן קִבֵּל מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו, בְּנוֹ שֶׁלְּהִלֵּל הַזָּקֵן; וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ; וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ; וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ; וְרַבִּי יְהוּדָה, בְּנוֹ שֶׁלְּרַבָּן שִׁמְעוֹן זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ׳רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ׳, וְהוּא קִבֵּל מֵאָבִיו וּמֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וּמֵרַבִּי שִׁמְעוֹן חֲבֵרוֹ.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן קִבֵּל מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו בְּנוֹ שֶׁל הִלֵּל הַזָּקֵן. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְר׳ יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן זֶהוּ הַנִּקְרָא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהוּא קִבֵּל מֵאָבִיו וּמֵר׳ אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וּמֵר׳ שִׁמְעוֹן חֲבֵרָיו.
והוא קבל מאביו ומר׳ אלעזר בן שמוע. עי׳ יבמות פ״ד ועי׳ מנחות י״ח אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר״א בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר״א בן שמוע.
רבן גמליאל הזקן וכו׳ – שבת טו,א: הלל, ושמעון, גמליאל, ושמעון, נהגו נשיאותן בפני הבית.
ורבן גמליאל בנו – משנה עירובין ו,ב: אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם, ואמר לנו אבא וכו׳.
פיהמ״ש שם: ונחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה בדברי רבן שמעון בן גמליאל איך היה.
נדה סג,ב: זו דברי ר׳ גמליאל בר רבי שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל.
ור׳ יהודה בנו שלרבן שמעון וכו׳ – יבמות מה,א: ומאן רבי יהודה הנשיא? רבי.
קידושין סג,א: היינו רבי היינו רבי יהודה הנשיא.
בבא מציעא פד,ב: חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה, בני, אל ירע לך, שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. והיינו דאמר רבי, שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, וכו׳. רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן (דקאמר אתה ארי בן שועל. – רש״י).
הרי מבואר שרבי היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל (השני).
רבינו הקדוששבת קיח,ב: והאמרו ליה לרבי, מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש?
ירושלמי סנהדרין יא,ג: רבי יוחנן אומר, כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים היו ברבי. מאן רבי? הוא רבי הוא רבי יהודה הנשיא. אמר רבי אבהו, הוא רבי הוא ר׳ יודן הנשיא הוא רבינו.
ראה הקדמת רב נסים גאון ז״ל (נדפסה בראש מסכת ברכות בש״ס וילנא) שהעתיק ירושלמי זה כך: אמר ר׳ אבהו, הוא רבי הוא ר׳ יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש.
על התואר ״הקדוש״ עמד רבינו אברהם בנו של רבינו, וכך הוא מסביר: ״ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר, ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה – אין ספק כי קדוש הוא״ (מאמר על אודות דרשות חז״ל בספר מלחמות השם, מהדורת ר״ר מרגליות ז״ל, עמ׳ פח).
קבל מאביובבא מציעא פד,ב: דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר בר׳ שמעון ורבי אארעא, מקשו ומפרקי.
ומר׳ אלעזר בן שמועעירובין נג,א: אמר רבי, כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה.
ומר׳ שמעוןשבת קמז,ב: דתניא: אמר רבי, כשהיינו למדין תורה אצל ר׳ שמעון בתקוע היינו מעלין שמן וכו׳.
חבירו – כלעיל הלכה ט שרבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע היו חברים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(יא) רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שיהיהא באותו הדור כותב לעצמו זיכרון בשמועותב ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים:⁠ג
Rabbenu Hakadosh composed the Mishnah. From the days of Moses, our teacher, until Rabbenu Hakadosh, no one had composed a text for the purpose of teaching the Oral Law in public. Instead, in each generation, the head of the court or the prophet of that generation would take notes of the teachings which he received from his masters for himself, and teach them verbally in public.
א. ד: שהיה. אך יש לשון עתיד המציינת הווה חוזר ונשנה, כגון: ״ככה יעשה איוב כל הימים״ (איוב א, ה).
ב. ד (גם ק) [מ׳זיכרון׳]: זכרון השמועות. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ג. בת3 אין כאן פסקה חדשה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםאבן האזליד פשוטהעודהכל
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבֵּר הַמִּשְׁנָה. וּמִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לֹא חִבְּרוּ חִבּוּר שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אֶלָּא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹ נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ זִכָּרוֹן בַּשְּׁמוּעוֹת שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹתָיו, וְהוּא מְלַמֵּד עַל פֶּה בָּרַבִּים.
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבֵּר הַמִּשְׁנָה. וּמִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לֹא חִבְּרוּ חִבּוּר שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אֶלָּא בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹ נָבִיא שֶׁהָיָה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ זִכְרוֹן הַשְּׁמוּעוֹת שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹתָיו וְהוּא מְלַמֵּד עַל פֶּה בָּרַבִּים.
עוד בהקדמה: אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה לרבים.
נראה ע״פ מה דאיתא בכתובות דף כ׳ כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים, אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ר׳ יוחנן אמר אע״פ שאין זוכרה מעצמו, ופירש״י בהא דרב הונא שזוכרה מעצמו בלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו ובהא דר׳ יוחנן כתב לאחר שראה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר, אבל אינו נזכר לגמרי לא, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן תורה שבעל פה לא ניתנה אלא שאחד להשני או לרבים ימסרו בעל פה כמו שכתב בראש ההקדמה, והתורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה וצונו לעשות התורה עפ״י המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבע״פ אלא יש רשות לכל אחד לכתוב לעצמו זכרון השמועות, ולרב הונא צריך שיזכור מעצמו, שע״י הכתב יזכור קצת בעצמו, ולר׳ יוחנן וכן קיי״ל להלכה אף שאינו זוכרה מעצמו, אבל ע״י הכתב נזכר, וזה שסתם הרמב״ם.
רבינו הקדוש חבר המשנהביצה ב,ב: מכדי מאן סתמיה למתני׳ רבי.
יבמות סד,ב: מכדי מתני׳ מאן תקין – רבי. ויש גורסים: מכדי מתני׳ אימת אתקין – בימי רבי (דק״ס השלם).
חולין פה,א: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ודרבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים.
מתבאר מהמשך הדברים שכוונתו של רבינו היא שרבינו הקדוש כתב את המשנה, ודעתו זו מיוסדת על מסורת הגאונים, ונציג כאן כמה מן המקורות.
מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני: שרידים מחיבור זה בערבית נתגלו בגניזה (ניכר שהוא המקור ממנו תורגם מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד ז״ל המודפס בסוף מסכת ברכות בש״ס וילנא). קטע זה מופיע בכרך רביעי בסדרה תורתן של גאונים (יודלוב-הבלין, ירושלים תשנ״ב) כתבי רבי שמואל בן חפני, עמ׳ 10:
יאמר שהתלמוד הוא שני חלקים: משנה ופירוש המשנה, והיא העיקר המועתק ממשה רבינו ע״ה... אלף דור עד זמנו של רבינו הקדוש ז״ל שהוא רבי יהודה הנשיא ע״ה ראה לחברו מפני שחשש שישתכחו... 1
אגרת רב שרירא גאון – נוסח ספרדי (רב״מ לוין ז״ל צילום דפוס חיפה תרפ״א):
(עמ׳ 18) – ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף יומי דרבינו הקדוש. וכן נמי לא הוו גרסי כולהו בפה אחד ולשון אחד אלא טעמיהו הוו ידעין להון...
(עמ׳ 21) – ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחמנותא דהוה בין אנטונינוס ורבי. ואסכים לתרוצי הלכתא כי היכי דלגרסי רבנן כלהו פה אחד ולשון אחד, ולא ליגרוס כל חד וחד לישנא לנפשיה...
(עמ׳ 23) – וביומוי דר׳ בנו של רשב״ג אסתייע׳ מילתי׳ ותרצינהו וכתבינהו והוו מילי דמתניתין כמשה מפי הגבורה אמרן וכאות וכמופת דמיין. ולאו מליביה חברינהו אלא הנהו מילי דהוו גרסי הנהו ראשונים דלקמיה...
(עמ׳ 25) – ואיכא דוכתא דאוסיף בהו ר׳ פרושי...
הקדמת רב נסים גאון (ריש ברכות):
... אבאר הזמן אשר נכתבה בו המשנה וגם התלמוד. ואומר, לא סרה הקבלה, והמסורת משומרת בין האומה... מימות משה ועד אחר חורבן בית שני בק״נ שנה, בימי ר׳ יהודה הנשיא אשר נקרא רבי ורבינו הקדוש... עלה בלבו שיקבץ כל מה שיש בידם מהקבלה... למשמרת לאות, ותקנה תיקון יפה, וחברה חיבור נמרץ, כפי חכמתו ופלפולו, וקראה משנה.
לא חִבְּרוּ חִבּוּר שמלמדין וכו׳ – תמורה יד,ב לפי גירסת שיטה מקובצת:
ותנא דבי רבי ישמעאל: ׳כתב לך את הדברים האלה׳ (שמות לד,כז) – אלה אתה כותב אבל אין אתה כותב הלכות מדרש ואגדות. דילמא חדותא מילתא (= דברים שנתחדשו) שאני. לישנא אחרינא אמרי, רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין (= שמועות ששמע מרבותיו) וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא, וכי הא דרבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי וכו׳.
1. תודתי אמורה לידידי הרה״ג יצחק שילת שליט״א שתרגם את הקטע.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםאבן האזליד פשוטההכל
 
(יב) וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה, אלא במידה משלש עשרה מידות, והסכימו עליהן בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש:
Similarly, according to his own potential, each individual would write notes for himself of what he heard regarding the explanation of the Torah, its laws, and the new concepts that were deduced in each generation concerning laws that were not communicated by the oral tradition, but rather deduced using one of the thirteen principles of Biblical exegesis and accepted by the high court. This situation continued until [the age of] Rabbenu Hakadosh.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כֹּחוֹ מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֶלָּא בְּמִדָּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְכֵן כׇּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כֹּחוֹ מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע. וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֶלָּא בְּמִדָּה מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
כותב לעצמושבת ו,ב: דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה וכו׳.
וכן בענין אחר בבא מציעא צב,א.
במידה משלש עשרה מידות וכו׳ – השווה הקדמה לפיהמ״ש (עמ׳ יא): ״... הדינים שנלמדו באחת המידות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב...⁠״
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(יג) והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינין וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבינו, ושלמדו בית דין של כלא דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה, ושיננוב ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, וריבצו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל:
He collected all the teachings, all the laws, and all the explanations and commentaries that were heard from Moses, our teacher, and which were taught by the courts in each generation concerning the entire Torah. From all these, he composed the text of the Mishnah. He taught it to the Sages in public and revealed it to the Jewish people, who all wrote it down. They spread it in all places so that the Oral Law would not be forgotten by the Jewish people.
א. ד (גם ק) [מ׳של׳]: שבכל. אך נוסח הפנים מדגיש שמדובר בבית הדין של הדור, דהיינו בבי״ד הגדול.
ב. כך ת3, ובב3 בכתיב חסר: ושננו. וכך כנראה גם בא׳, אך שם אפשר לקרוא גם: וּשְׁנָיוֹ (=ושנאו). בד׳ (גם ק) נוסף: לחכמים. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְהוּא קִבֵּץ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכָל הַדִּינִין וְכָל הַבֵּאוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְשֶׁלָּמְדוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְחִבֵּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה, וְשִׁנְּנוֹ בָּרַבִּים, וְנִגְלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם, וְרִבְּצוֹ בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְהוּא קִבֵּץ כׇּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכׇל הַדִּינִים וְכׇל הַבֵּאוּרִים וְהַפֵּרוּשִׁים שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְשֶׁלִּמְּדוּ בֵּית דִּין שֶׁבְּכׇל דּוֹר וָדוֹר בְּכׇל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְחִבֵּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה. וְשִׁנְּנוֹ לַחֲכָמִים בָּרַבִּים וְנִגְלָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם. וְרִבְּצוּ בְּכׇל מָקוֹם. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכֵּחַ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל.
והוא קבץ וכו׳ – השווה הקדמה לפיהמ״ש (עמ׳ ח):
וכאשר עבר הזמן אחריהם עד רבינו הקדוש ע״ה, והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופתו, איש שכלל בו ה׳ מן המדות הטובות והחסידות מה שזכהו בעיני אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש, והיה שמו יהודה, והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו: ״מימי משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד״ (גיטין נט,א). והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאוות, כמו שאמרו: ״משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא״ (סוטה מט,א). והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם... והיה לו מהעושר וההון... ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים. וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו...
וכאשר אסף כל הסברות והשמועות, החל בחיבור המשנה הכוללת ביאור כל המצות הכתובות בתורה, מהם קבלות מקובלות ממשה ע״ה, ומהם למידיות שלמדום על פי הדין.
ששמעו ממשה רבינו – ירושלמי פאה ב,ד: אמר ר״ז בשם ר׳ יוחנן... כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה.
וחבר מהכל ספר המשנה – ראה לקמן הלכה כה (ד״ה הכל חיבר רב אשי) ביארתי לשון זה.
ושניו ברבים – שניו = שנה אותו, כלומר לימד את ספר המשנה ברבים.
ירושלמי מעשר שני ה,א: זונא שאל לרבי, מה ניתני – כרם רבעי או נטע רבעי? אמר לון, פוקון שאלון לרבי יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא... ר׳ זעירא מקבל לסביא (היה קובל על הזקנים) דהוון ביומוי דר׳ יצחק רובא ולא בחנון כל מתנייתא מיניה.
וכתבוהו כולם – השווה תשובת רבינו (בלאו סי׳ תמב; עמ׳ 721):
על עניין (כתובות צה,ב): אלמנה הניזונת תנן או נזונת תנן? ואמרתם, והלא המשנה לפנינו!
דעו כי על נוסח המשנה איך היא אין לישאל. וכי המשנה ספר העזרה (משנה משקין ג,ד) היא שאין בה אות חסירה או אות יתירה? ומניין אנו יודעים האיך כתב רבינו הקדוש במשנה: ניזונת או הניזונת, אלא מן הזקנים לא מן הספרים. ובכמה מקומות אמרינן כעניין הזה...
ורבצו בכל מקוםבבא מציעא לג,א: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא. אמר רבי יוחנן, בימי רבי נשנית משנה זו... דרש להו: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא.
שלא תשתכח תורה וכו׳ – תמורה יד,ב: ודרשי הכי: ׳עת לעשות לה׳ הפרו תורתך׳ (תהלים קיט,קכו) – אמרי, מוטב תיעקר [אות אחת מן] התורה ואל תשתכח תורה מישראל.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(יד) ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכת הרשעהא פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולימדב המשנה ברבים:
Why did Rabbenu Hakadosh make [such an innovation] instead of perpetuating the status quo? Because he saw the students becoming fewer, new difficulties constantly arising, the Roman Empire1 spreading itself throughout the world and becoming more powerful, and the Jewish people wandering and becoming dispersed to the far ends of the world. [Therefore,] he composed a single text that would be available to everyone, so that it could be studied quickly and would not be forgotten.⁠2 Throughout his entire life, he and his court taught the Mishnah to the masses.
1. The Roman Empire systematically attempted to suppress the study of Torah in all the lands under its control.
2. Though Rabbi Yehudah HaNasi's composition of the Mishnah is a monumental achievement in its own right, perhaps the Rambam elaborates in his description of it because of the parallels to his own composition of the Mishneh Torah.
א. ד (מ׳וממלכת׳): ומלכות רומי. שינוי מאימת הצנזורה.
ב. ד: ולמדו. אך בחיי רבי היה הוא המלמד, ע׳ כתובות קג:
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ, וְלֹא הִנִּיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה? לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהַתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין, וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת, וּמַמְלֶכֶת הָרִשְׁעָה פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת, וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִין וְהוֹלְכִין לַקְּצָווֹת - חִבֵּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח. וְיָשַׁב כָּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְלִמֵּד הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים.
וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ וְלֹא הֵנִיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה. לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת וּמַלְכוּת רוֹמִי פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת. וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִין וְהוֹלְכִין לַקְּצָווֹת. חִבֵּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח. וְיָשַׁב כׇּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְלִמְּדוּ הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים.
שהתלמידים מתמעטים וכו׳ – כתובות קג,ב (וכן בבא מציעא פה,ב): אמר ליה ר׳ חייא, אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל... וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי משנה לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה, אתני סידרך לחברך. [ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל] והיינו דאמר רבי, כמה גדולים מעשה חייא. אמר לו רבי שמעון בר רבי (לאביו), אפילו ממך? אמר לו, אין.
והצרות מתחדשותסוטה מט,ב: משמת רבן שמעון בן גמליאל (אביו של רבינו הקדוש) עלה גובאי ורבו הצרות. משמת רבי הוכפלו הצרות.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(טו) ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבלו ממנו, שמעון וגמליאל בניו, ור׳ אפס, ור׳ חנניהא בןב חמא, ור׳ חייא, ורב, ור׳ ינאי, ובן קפרא, ושמואל, ור׳ יוחנן, ור׳ הושעיהג. אלו הם הגדולים שקיבלו ממנו, ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים:
These are the great Sages who were part of the court of Rabbenu Hakadosh and who received the tradition from him: His sons, Shimon and Gamliel, Rabbi Efes, Rabbi Chanina ben Chama, Rabbi Chiyya, Rav, Rabbi Yannai, bar Kafra, Shemuel, Rabbi Yochanan, Rabbi Hoshaia. Thousands and myriads of other sages received the tradition from [Rabbenu Hakadosh] together with these great sages.
א. ד: חנינא. וכ״ה לפנינו בכל מקום בגמ׳. ק: חנינה. אך חילוף חנינה-חנניה (תמיד בה״א) מצוי בכ״י רבנו, ר׳ למשל סוף הקדמת המשנה, בפרק הראשון מעשרת הפרקים: חנינה בן חכינאי, ובפרק העשירי שם: חנניה בן חכינאי.
ב. ת3: בר. וכן לקמן פסקה ט״ז (שם גם ת1, וכאן הוא חסר). וכן בסמוך: ובר קפרא, ולקמן פסקה י״ט: מר בר רב אשי. אך לקמן פסקה י״ז: ובן קפרא.
ג. ד: הושעיא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דאור שמחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
וְאֵלּוּ הֵם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁלְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ: שִׁמְעוֹן וְגַמְלִיאֵל בָּנָיו, וְרַבִּי אָפֵס, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חָמָא, וְרַבִּי חִיָּא, וְרַב, וְרַבִּי יַנַּאי, וּבַר קַפָּרָא, וּשְׁמוּאֵל, וְרַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָה. אֵלּוּ הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ, וְעִמָּהֶן אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִשְּׁאָר הַחֲכָמִים.
וְאֵלּוּ הֵם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. שִׁמְעוֹן וְגַמְלִיאֵל בָּנָיו. וְרַבִּי אָפֵס. וְר׳ חֲנִינָא בֶּן חָמָא. וְרַבִּי חִיָּא וְרַב וְרַבִּי יַנַּאי וּבַר קַפָּרָא וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא. וְאֵלּוּ הֵם גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְעִמָּהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִשְּׁאָר הַחֲכָמִים.
ושמואל ורבי יוחנן וכו׳. א״א לא היה שמואל ור׳ יוחנן ור׳ הושעיא ור׳ ינאי ובר קפרא מבית דינו של רבי, אבל לוי ור׳ ביסא ור׳ חמא בנו ור׳ ישמעאל ב״ר יוסי ור׳ יוסי בר לקוניא הם היו מבית דינו. וזה הרב המאסף אסף מדעתו ולא ידע על מה.
בהקדמת רבינו, בהשגת ראב״ד, בד״ה ושמואל ור״י כו׳ ור׳ יוסי בר לקוניא כו׳.
נ״ב גם ר׳ נתן בן עמרם עו״ג ל״ז ע״ב.
בהקדמת מרן כסף משנה, ושם הרב המחבר מגיד משנה שמענו כו׳.
נ״ב כן כתב מפורש הריב״ש בתשובה להר״ן סי׳ שפ״ח עיי״ש: והשיב לזרעו בסימן תע״ג יעוי״ש.
ר׳ חנינא בר חמא. עי׳ ע״ז י׳ אשכחיה לר״ח ב״ח דהוי יתיב עי׳ ירושלמי פ״ד דתענית ה״ב, עי׳ ירושלמי נדה פ״ב ה״ז ועי׳ כתובות ק״ג.
בבית דינו וכו׳ ושמואל. עי׳ השגה. עי׳ מגיני שלמה חולין ה׳ מהא דאסיא דרבי הוי וקבעי למסמכיה ומה שהשיג דשמואל לא קבל אלא מלוי ולא מר״ח עי׳ בכורות י״א אמר שמואל אמר ר׳ חנינא ויסוד הראב״ד משבת ק״ח דמוקי הגמ׳ דשמע מלוי עי״ש ועי׳ מנחות ריש פ׳ התכלת ועי׳ סדר הדורות ואינו מוכרח.
בבית דינו של רבינו הקדוש... ועמדו במדרשו – כבר ביארתי לעיל (הלכה ד ד״ה ובית דינו) שבית דינו ומדרשו היינו הך – כלומר, ישיבתו בה לומדים תורה ומלמדים, ודנים, ומורים הלכה לכל שואל, וגדולי החכמים בישיבה הם גם דיינים בבתי דין שונים.
שמעון וגמליאל בניוכתובות קג,ב: נכנס ר׳ שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה... נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות וכו׳.
בבא מציעא מד,א: מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. אמר לו, רבי, שנית לנו בילדותיך: הכסף קונה את הזהב וכו׳.
חולין צח,א: ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי, אמר לו: אבא לא שיער בארבעים ושבע, ואני אשער בארבעים וחמש?
יומא פז,א: רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי. עייל אתא ר׳ חייא, הדר לרישא. עייל בר קפרא, הדר לרישא. אתא רבי שמעון ברבי, הדר לרישא. אתא ר׳ חנינא (= חנניה) בר חמא, אמר, כולי האי נהדר וניזיל וכו׳.
וראה לפנינו ד״ה ור׳ יוחנן.
ור׳ אפס – בראשית רבה עה,ה: רבינו אמר לרבי אפס, כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס... אמר ליה, רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך? וכו׳.
ור׳ ינאיבבא בתרא פד,ב: דאמר ר׳ ינאי אמר רבי, חצר השותפין קונין זה מזה.
המוסר הלכה משמו הרי הוא תלמידו. וכך גם להלן הבאתי מאמרים של תלמידים בשם רבותיהם.
ושמואלגיטין סו,ב: והאמר שמואל אמר רבי, הלכה כר׳ יוסי.
בבא מציעא פה,ב: שמואל ירחינאה... הוה קא מצטער רבי למסמכיה ולא הוה מסתייעא מילתא וכו׳.
ור׳ יוחנןחולין קלז,ב: כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר׳ יוחנן... אמר ליה, מאן ריש סידרא בבבל? אמר ליה, אבא אריכא (= רב). אמר ליה, אבא אריכא קרית ליה! דכירנא כד הוה יתיבנא אחר י״ז שורין אחוריה דרב קמיה דרבי, ונפקו זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב, ולית אנא ידע מה הן אמרין. ואת אבא אריכא קרית ליה!
ור׳ הושעיה – ראה הקדמת רב נסים גאון ז״ל: ״ואחר כך חברו תלמידיו ר׳ חייא ור׳ אושעיא תוספתא יש בה תוספת ביאור ופתרון, אבל העיקר מהמשנה״.
השווה אגרת רב שרירא גאון (רב״מ לוין עמ׳ 16):
וכד מלך רבי בתר אבוה היו בהדי בנוהי של אותן החכמים, כגון ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי, ור׳ יוסי בר׳ יהודה, ר׳ יעקב איש כפר חטיא; ותלמידים אחרים, כגון ר׳ חייא שעלה מבבל, ור׳ חנינא בר חמא, ור׳ אפס, ורבן גמליאל ורבי שמעון בניו של רבינו הקדוש, ור׳ ינאי, והם הרביצו תורה הרבה.
ועמהם אלפים ורבבותברכות כח,א: ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן, פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן: חד אמר, אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי.
יבמות סב,ב: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס.
כתובות קו,א: אלישע דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה (כאשר יצאו תלמידיו מבית מדרשו לחזור לבתיהם), הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן (נשארו אלפיים ומאתים תלמידים אוכלי שלחנו)...
משאר החכמים – גם אלה שמנה הראב״ד ז״ל. נראה שהראב״ד מפרש ״בית דינו״ במובן הצר של בית דין ממש, והרי ראינו כי לדעת רבינו פירושו ישיבה. מעתה נמנים גם תלמידים שבשלב מסויים עדיין לא הגיעו לגדלות בתורה, כגון רבי יוחנן, או שאינם סמוכים, כגון שמואל, וכן קרובים, כגון בני רבינו הקדוש, שאף שאינם כשרים לדון כולם נמנים בישיבה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דאור שמחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(טז) אף על פי שאלו האחד עשר קיבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו, ר׳ יוחנן קטן היה, ואחר כך היה תלמיד לר׳ ינאי וקיבל ממנו תורה, וכן רב קיבל מר׳ ינאי, ושמואל קיבל מר׳ חנניה בן חמא:
Even though all of the eleven sages mentioned above received the tradition from Rabbenu Hakadosh and attended his study sessions, [there are differences between them. At that time,] Rabbi Yochanan was of lesser stature. Afterwards, he became a disciple of Rabbi Yannai and received instruction from him. Similarly, Rav received the tradition from Rabbi Yannai, and Shemuel received the tradition from Rabbi Chanina ben Chama.⁠1
1. Rav and Shemuel represent the first generation of Amoraim, the age in which the center of Torah study shifted from Eretz Yisrael to Babylonia.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הָאַחַד עָשָׂר קִבְּלוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעָמְדוּ בְּמִדְרָשׁוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן קָטָן הָיָה, וְאַחַר כָּךְ תַּלְמִיד הָיָה לְרַבִּי יַנַּאי, וְקִבֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹרָה. וְכֵן רַב קִבֵּל מֵרַבִּי יַנַּאי. וּשְׁמוּאֵל קִבֵּל מֵרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חָמָא.
אע״פ שֶׁאֵלּוּ הַי״א קִבְּלוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעָמְדוּ בְּמִדְרָשׁוֹ. ר׳ יוֹחָנָן קָטָן הָיָה וְאַחַר כֵּן הָיָה תַּלְמִיד לְר׳ יַנַּאי וְקִבֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹרָה. וְכֵן רַב קִבֵּל מֵר׳ יַנַּאי. וּשְׁמוּאֵל קִבֵּל מֵרַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא.
וכן רב וכו׳. א״א זה לא היה ולא נברא.
ושמואל קיבל וכו׳. א״א וגם זה לא היה אלא מלוי.
לר׳ ינאי. עי׳ יבמות צ״ב ב׳ דהוי ר״י תלמידו של רבי ועי׳ ב״ב קנ״ד יכפור בר׳ ינאי רבו ועי׳ סדר הדורות בכל ציוניו וצ״ע דלא מנה גם ר׳ אושעיא ורשב״י ובר קפרא.
ר׳ יוחנן קטון היה – כלומר, דרגתו בתורה לא היתה גדולה עדיין. ראה לעיל (הלכה ד ד״ה והיה קטון) ביארתי שהמונח קטון בכתיב מלא משמעותו קטנות במעלה ולא בשנים. ומבואר בחולין קלז,ב (הובא לעיל ד״ה ור׳ יוחנן) שמקומו היה שבע עשרה שורות מאחורי רב בישיבתו של רבינו הקדוש.
תלמיד לר׳ ינאי וכו׳ – בבא בתרא קנד,ב: אמר רבי זירא, אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו, יכפור ברבי ינאי רבו?
רב קיבל מר׳ ינאייבמות צג,א: דאמר רב נחמן בר יצחק, רב הונא כרב, ורב כרבי ינאי, ורבי ינאי כרבי חייא, ור׳ חייא כרבי, ורבי כרבי מאיר, ורבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב, ור׳ אליעזר בן יעקב כר׳ עקיבא וכו׳.
הרי זו שלשלת קבלה מדור לדור.
ושמואל קיבל מר׳ חנניה בן חמאעבודה זרה כב,ב: דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא, אני ראיתי וכו׳
בכורות יא,ב: והאמר שמואל אמר ר׳ חנינא, הלוקח טבלים וכו׳.
כבר ציינתי לעיל (הלכה ט ד״ה חביריו של רבי מאיר) שהשמות חנניה חנינא הם זהים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(יז) רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ור׳ חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה, וכן ר׳ הושעיה ובן קפרא חיברו בריתות לבאר דברי המשנה. ור׳ יוחנן חיבר התלמודא הירושלמי בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקרוב משלשב מאות שנה:
Rav composed the Sifra and the Sifre to explain the sources for the Mishnah. Rabbi Chiyya composed the Tosefta1 to explain the subjects [discussed in] the Mishnah. Rabbi Hoshaia and bar Kafra composed baraitot to explain the matters [discussed in] the Mishnah. Rabbi Yochanan composed the Jerusalem Talmud in Eretz Yisrael approximately three hundred years after the destruction of the Temple.⁠2
1. In the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam explains Rabbi Chiyya's contribution as follows:
He followed his master's [Rabbi Yehudah HaNasi's] footsteps [in composing a text for the public] to explain the matters he saw to be confusing in his master's work.
This was called the Tosefta. Its intent was to explain the Mishnah and expound upon concepts that would require much effort to be derived from the Mishnah… to show how these ideas could be developed and deduced from the Mishnah.
2. Thus, according to the Rambam, the approximate date of the composition of the
Jerusalem Talmud was the year 4025 (365 C.E.).
The commentaries have not found an explicit source supporting the Rambam's contention that Rabbi Yochanan composed the Jerusalem Talmud. Indeed, it appears that the final text of that work was composed by Rabbi Mannah and Rabbi Yosse ben Rabbi Bun approximately one hundred years after Rabbi Yochanan's death. Some commentaries explain that Rabbi Yochanan laid the foundation for the text that was completed by the later sages.
א. ד: הגמרא. וכך כ״פ לקמן. שינוי מאימת הצנזורה, שהתנכלה לתלמוד.
ב. ד: שלש. אך רבנו משתמש תמיד בלשון ׳קרוב מ...׳, במשמעות: קרוב ל..., בהשפעת הערבית.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
רַב חִבֵּר סִפְרָא וְסִפְרֵי, לְבָאֵר וּלְהוֹדִיעַ עִקְּרֵי הַמִּשְׁנָה. וְרַבִּי חִיָּא חִבֵּר הַתּוֹסֶפְתָּא, לְבָאֵר עִנְיְנֵי הַמִּשְׁנָה. וְכֵן רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וּבַר קַפָּרָא חִבְּרוּ בָּרַיְתוֹת לְבָאֵר דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן חִבֵּר הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשַׁלְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת בְּקָרוֹב מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
רַב חִבֵּר סַפְרָא וְסִפְרִי לְבָאֵר וּלְהוֹדִיעַ עִקְּרֵי הַמִּשְׁנָה. וְרַבִּי חִיָּא חִבֵּר הַתּוֹסֶפְתָּא לְבָאֵר עִנְיְנֵי הַמִּשְׁנָה. וְכֵן רַבִּי הוֹשַׁעְיָא וּבַר קַפָּרָא חִבְּרוּ בְּרַיְתוֹת לְבָאֵר דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן חִבֵּר הַגְּמָרָא הַיְרוּשַׁלְמִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת בְּקֵרוּב שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
רב חיבר (תו״כ) [ספרא וספרי]. עי׳ פי׳ המשנה ועי׳ ברכות י״א, י״ח, ב״ב קכ״ד וקרו לי ספרא דבי רב, והנה רש״י ז״ל פירש וספרא דבי רב אין הכונה שרב היה מחברו אלא שהוא היה המדרש שהיו רגילין לעסוק בו בבית מדרשו של רב ועי׳ רש״י חולין ס״ו, אבל דברי רבנו מיוסדים ע״פ קבלת הגאונים שכ״כ רבנו שרירא גאון באגרתו להדיא ויש להאריך בזה, ועי׳ סה״ד אות א׳ דף ד׳ ועי׳ היטב בספר רב פעלים אות ס׳ דף מ״ה ע״ב בשם היש״ר מקנדיא בספרו מצרף לחכמה ובנוספות צד צב ונחוץ מאד לעיין בכל זה. ועי׳ עוד היטב במבוא הספר לפי׳ הראב״ד על התו״כ מה שציין בזה ועי׳ הגמ׳ בחולין כ״ז א׳ ותנא מייתי לה מהכא וברש״י שם עי׳ בזה היטב.
ור׳ חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה וכן ר׳ הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה. (עי׳ ירושלמי הוריות איש אשר יתן לו האלהים עושר וכבוד וכו׳ כבוד זו תוספתא מכל אשר יתאוה אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר׳ חייא ומשנתו של ר׳ הושעיא ומשנת בר קפרא, ועי׳ מדרש רבה שיר השירים על הפסוק אשקך מיין הרקח) שינה רבנו את לשונו ודייק לכתוב אצל ר׳ חייא שחיבר התוספתא ובר״ה וב״ק שחברו ברייתות גם אצל ר״ח שחיבר התוספתא כתב לבאר עניני המשנה, ואצל ר״ה וב״ק שחברו ברייתות כתב לבאר דברי המשנה והנה אור גדול האיר רבנו בענין המסובך הזה.
עי׳ ביצה כ״ט ברש״י ד״ה תנא דבי שמואל כתב בתוספתא שסידר שמואל מתנאים שלפניו כמו שסדרו ר׳ חייא ור׳ אושעיא וכמו שסדר רבי את המשנה, וכ״כ רש״י ז״ל בב״מ מ״ח ובדקה לוי במתניתין הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר וכן בעירובין י״ט ר״ח ור״א סדרו את הבריתות וכו׳ ועוד הנה כלל רש״י ז״ל את הברייתות והתוספתא בחדא מחתא תחת שם אחד, ועי׳ ב״ב (מ״ב) [נ״ב] תני ר׳ אושעיא בקדושין דבי לוי וכתב הרשב״ם ז״ל בקדושין דבי לוי בתוספתא בברייתא דמס׳ קדושין שסדר לו לוי כמו שסדרו ר״ח ור״א וכבר הגיה שם הב״ח דתיבת בברייתא הגהה היא.
אבל באמת כבר עמד על זה הגאון דוה״ר ז״ל לברר כי התוספתא והברייתות שני דברים נפרדים המה, והנה התוספתא כבר החלו לסדרה אצל התנאים הראשונים ומסודרים שמה מחוקותיהם של תנאים מה שלא באו במשנה, והמה לבאר את עניני המשנה, והברייתות החדשות הם כל עיקרם ויסודם כבר על דרך האמוראים לפרש את המשנה ולפעמים גם את התוספתא או ברייתא אחרת קודמת.
ור׳ יוחנן חיבר הגמ׳ הירושלמית. כן היא גם דעת הראב״ד בס׳ הקבלה והרשב״ץ בתשובתו סי׳ רנ״א וס׳ כריתות להר״ש מקינון ימות עולם שער ב׳ וצדה לדרך בהקדמתו אבל רבו החולקים ע״ז, ויש להאריך בכל זה.
רב חיבר ספרא וספריברכות יא,ב: דאמר רב חייא בר אשי, זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב. וראה עוד שם יח,ב.
יומא עד,א: דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב. וראה גם בבא בתרא קכד,ב.
עיקרי המשנה – כך כתב באגרת רב שרירא גאון (עמ׳ 39-41):
וספרא וספרי דרשי דקראי אינון, והיכא רמיזא הלכתא בקראי. ומעקרא במקדש שני ביומי דרבנן קמאי לפום הדין אורחא הוו תני להון.
...
וספרא וספרי נמי לאו מתחלה פשטו רבנן בהו כמשנתנו דמשעת תיקונה פשטה בכל ישראל, אלא קלי קלי...
ור׳ חייא... ר׳ הושעיהחולין קמא,א: אמר ליה ר׳ זירא, לאו אמינא לכו: כל מתניתא (= ברייתא) דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא – משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא.
ור׳ חייא חיבר התוספתא לבאר וכו׳ – ירושלמי שבת א,ב: מתניתין צריכה למתניתי׳ דרבי חייא, מתני׳ דר׳ חייא צריכה למתניתין.
אגרת רב שרירא גאון ז״ל (עמ׳ 34-36):
ולענין תוספתא דר׳ חייא: ודאי הוא תרצה, ולא מסיימא לן מילתא אי ביומי׳ דרבי תרצה או בתריה. אבל בלא ספק בתר דאתרצן הלכות משנתנו אתרצה תוספתא. ומילי דתוספתא ברירן דבתר מתני׳ אינון ועליהון תניין...
ודאמריתו מה ראה ר׳ חייא לכתבה ואמאי לא כתבה רבי? אלו בקש רבי לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו, אריכן מילי ואתעקרן. אלא ר׳ עקרי הדברים תקן וכתב, וכגון כללות ולשנא קיימא, דאפילו מחדא מילתא מגמר ממנו כמה טעמי, ותלי תלי׳ של הלכות והגדות גדולות ונפלאות, דבסיעתא דשמיא אתאמרה מתני׳. ואתא ר׳ חייא ופשט בברייתא פרטי ואנפי להנהו עקרי וכללי. ורובי דטעמי דנפישין ומרווחין בברייתא – עקר דילהון במתני׳, ועל עקר דמתני׳ סמכינון, כדאמרינן בתעניות (כא,א): אלפא תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר, אי איכא אינש דשאיל מינאי מילתא בדבי ר׳ חייא ודבי ר׳ אושעי׳ ולא פשיטנא ליה ממתני׳, נפילנא מאסקרא וטבענא.
ראה גם בהקדמה לרבינו נסים גאון ז״ל שכתב כדברים האלה כמעט מלה במלה.
ובן קפראבבא בתרא קנד,ב: זו ששנויה במשנת בר קפרא וכו׳.
עבודה זרה לא,א: רבי יוחנן איקלע לפרוד (מקום של בר קפרא הוא, ונפטר בר קפרא. – רש״י) אמר, כלום יש משנת בר קפרא? תנא ליה ר׳ תנחום דמן פרוד וכו׳.
ירושלמי הוריות ג,ה: ר׳ אבא בר כהנא אזל לחד אתר, אשכח ר׳ לוי יתיב דרש: ׳איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה...׳ (קהלת ו,ב)עושר זה המקרא, נכסים אלו הלכות, וכבוד זה התוספת, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה אילו משניות גדולות, כגון משנתו של ר׳ חונה ומשנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא וכו׳.
גירסה קצת שונה בקהלת רבה ב, [ח]: ׳עשיתי לי גנות ופרדסים׳ – אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר׳ חייא רבה, ומשנתו של ר׳ הושעיה רבה, ומשנתו של בר קפרא.
השווה תשובת רבינו (בלאו סי׳ שא; עמ׳ 559):
ועיקר מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון (שחלקו במקלקל) אינה מצויה אצלנו בכל התלמוד, ולא בתוספתא, ולא בספרא, ולא בספרי. ונראים לי הדברים שמחלוקתם בדבר זה באותן הברייתות שלא נכתבו, כגון מתניתא דבר קפרא ור׳ הושעיא וחביריהם.
אגרת רב שרירא גאון ז״ל (עמ׳ 39):
וכד חזו רבנן דברייתא אחריני דלא הוו מרבי חייא ורבי הושעיה דאית בהו שבשתא ואית בהו פרטי דדמיין כללי דיחידים ומילי דלא דייקן. והני ברייתא דתרצי ר׳ חייא ור׳ הושעיא עדיפאן מדכלהו, ולקטינהו רבנן ותננהו בי רבנן, ועליהון אמרינן בגמרא ״תנו רבנן״. ואעפ״כ הוו שכיחי ברייתא אוחרני וגרסי רבנן להו כל חד וחד מאי דאגמריה רביה, ותנאי נמי תני יתהון קמיהון...
ובר קפרא נמי תני משניות אחרות. ובכמה דוכתי אמרינן כדקאמר לוי במתניתין. ודר׳ חייא ור׳ הושעיא עדיפן מכלהו.
עיקרי... ענייני... דברי המשנה עיקרי המשנה הם שרשיה במקרא – כלומר, דרשות הכתובים מהם לומדים ההלכות, והם מפורשים במדרשי ההלכה, ספרא וספרי. ענייני המשנה הם הרחבות ההלכות השנויות במשנה והפרטים הנוספים הרמוזים בה, והם מוצעים בתוספתא שהיא כתובה הלכות הלכות כעין המשנה והן מוסבות על ההלכות של המשנה. דברי המשנה הם לשונותיה הטעונים הסבר והם מפורשים בברייתות שונות.
נדגים את הדברים על פי המשנה הראשונה בברכות:
מאמתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה – דברי ר׳ אליעזר; וחכמים אומרין, עד חצות; רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.
״עיקרי המשנה״ מבוארים בספרי (לדברים ו,ז):
׳ובשכבך׳ – יכול אפילו שכב בחצי היום? תלמוד לומר ׳ובקומך׳. יכול אפילו עמד בחצי הלילה? תלמוד לומר ׳בשבתך בביתך ובלכתך בדרך׳ – דרך ארץ דברה תורה.
על ״עניני המשנה״ מדובר בתוספתא א,א:
מאמתי קורין את שמע בערבין? בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבתות – דברי ר׳ מאיר; וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאין לאכול תרומתן. סימן לדבר צאת הכוכבים... ר׳ אומר, ארבע משמרות בלילה... ר׳ נתן אומר, שלש משמרות הוי הלילה...
בברייתא אחרת המובאת בגמרא (ד,ב) ביארו ״דברי המשנה״:
כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל; וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה...
ור׳ יוחנן חיבר התלמוד הירושלמי וכו׳ – כתב הראב״ד הראשון בספר הקבלה שנכתב בעת שרבינו היה צעיר לימים:
ובימיהם היה ראש [ישיבה] בארץ ישראל ר׳ יוחנן שקיבל מר׳ אושעיא ברבי והאריך ימים, כי שמונים שנה היה ראש ישיבה, והוא חיבר תלמוד ירושלמי... נפטר... ר׳ יוחנן בשנת ד׳ [אלפים] ל״ט [לבריאת עולם].
ברור שהכוונה היא שר׳ יוחנן וסיעתו הם שהתחילו את סידור הגמרא הירושלמית לפרש את המשנה, ואחריו החרו החזיקו תלמידיו ותלמידי תלמידיו ושאר האמוראים המוזכרים בירושלמי.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(יח) ומגדולי החכמים שקיבלו מרב ומשמואל, רב הונא, ורב יהודה, ורב נחמן, ורב כהנא. ומגדולי החכמים שקיבלו מר׳ יוחנן, רבה בר בר חנה, ור׳ אמי, ור׳ אסי, ורב דימי, וראבוןא:
Among the great sages who received the tradition from Rav and Shemuel were:⁠1 Rav Huna, Rav Yehudah, Rav Nachman, and Rav Kahana. Among the great sages who received the tradition from Rabbi Yochanan2 were: Ravvah bar bar Channah, Rav Ami, Rav Assi, Rav Dimi, and Rav Avin.
1. In Babylonia.
2. In Eretz Yisrael.
א. ד: ור׳ אבין. אך כנוסח הפנים כן הוא גם באיגרת רב שרירא גאון כ״י ארם⁠־צובה (מהד׳ לוין, עמ׳ 61). ב3: ורבי אבון (ר׳ איגרת רש״ג שם, הערה ד׳). בת3 כנראה היה כתוב כבפנים, ותוקן ל: וראבין.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטהעודהכל
וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַב וּשְׁמוּאֵל: רַב הוּנָא, וְרַב יְהוּדָה, וְרַב נַחְמָן, וְרַב כָּהֲנָא. וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, וְרַבִּי אַמֵּי, וְרַבִּי אַסֵּי, וְרַב דִּימֵי, וְרַאבּוּן.
וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַב וּשְׁמוּאֵל רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן וְרַב כַּהֲנָא. וּמִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵר׳ יוֹחָנָן רַבָּה בַּר בַּר חָנָה וְרַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי וְרַב דִּימִי וְרַבִּי אָבִין.
רבה בר בר חנה וכו׳. א״א ור׳ חייא בר אבא.
רב הונאשבת קכח,א: והא רב הונא תלמיד דרב הוה...
ערכין טז,ב: דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל...
ורב יהודהבבא קמא כח,א-ב: אמר רב יהודה אמר רב, לא שנו אלא שטינפו כליו במים... כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, מכדי וכו׳.
ורב נחמןשבת נא,א: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, אטמין לי צונן, ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה... כרבוותיה עביד, חדא כרב וחדא כשמואל.
ורב כהנאבבא קמא קיז,א: יתיב רב כהנא קמיה דרב וכו׳.
נדרים כח,א: אמר רב חיננא אמר רב כהנא אמר שמואל, במוכס שאין לו קצבה.
רבה בר בר חנהשבת ס,ב: אמר לו איפה לרבה בר בר חנה, אתון תלמידי דרבי יוחנן עבידו כר׳ יוחנן...
ור׳ אמיחולין קיא,ב: מכדי רבי אמי תלמיד דר׳ יוחנן הוה...
ור׳ אסישבת מה,ב: ... משום דרבי אסי תלמידיה דר׳ יוחנן הוה.
ורב דימי וראבוןעירובין כב,א-ב: יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא... אמר ליה אביי לרב דימי... אמר ליה (רב דימי), קרקפנא, חזיתיה לרישך בי עמודי כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו׳.
הוא רבין הוא ראבין הוא ר׳ אבין, ובירושלמי נקרא אבון וגם בון, והוא ראבון. כתב רב שרירא באגרת שנית (עמ׳ 127) והובא בערוך ערך אביי: ״ראבין – אבין שמו... אבין דסמאכא (יבמות סד,ב), [אמר ליה רב יהודה לרבין בר ר״נ,] אבון אחי (בבא מציעא קז,א ולפנינו בדפוס: רבין). הרבה כן בתלמוד. רב בון אבון שמו״. ראה יבמות שם: אבין דסמכא, יצחק סומקא לאו בר סמכא; אבין ישנו בחזרה, יצחק סומקא אינו בחזרה. פירש״י: ישנו בחזרה – מצוי כל שעה לפני רבי יוחנן, ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחלה, שומע אבין וחוזר גם הוא, אבל רב יצחק אינו מצוי לפניו וכו׳.
כמה וכמה אמוראים היו שנקראו בשם אבין (ושאר צורות השם הזה), וראה שקלים ד,ד: ״רבי אבון ורבי בון בעון קומי רבי זעירא״. ונראה שכדי להבחין ביניהם, יש וקיצרו או שינו קצת את השם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטההכל
 
(יט) ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה, רבה ורב יוסף. ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורב יוסף, אביי ורבא, ושניהם קיבלו גם מרב נחמן. ומכלל החכמים שקיבלו מרבא, רב אשי ורבינא. ומר בן רב אשי קיבל מאביו ומרבינא:
Among the Sages who received the tradition from Rav Huna and Rav Yehudah were Rabbah and Rav Yosef. Among the sages who received the tradition from Rabbah and Rav Yosef were Abbaye and Ravva. Both of them also received the tradition from Rav Nachman. Among the Sages who received the tradition from Ravva were Rav Ashi and Ravina. Mar bar Rav Ashi received the tradition from Rav Ashi, his father, and from Ravina.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטהעודהכל
וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַב הוּנָא וּמֵרַב יְהוּדָה: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּה וְרַב יוֹסֵף: אַבַּיֵי וְרָבָא. וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ גַּם מֵרַב נַחְמָן. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרָבָא: רַב אַשֵּׁי וְרָבִינָא. וּמָר בַּר רַב אַשֵּׁי קִבֵּל מֵאָבִיו רַב אַשֵּׁי וּמֵרָבִינָא.
וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַב הוּנָא וּמֵרַב יְהוּדָה רַבָּה וְרַב יוֹסֵף. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּה וְרַב יוֹסֵף אַבַּיֵּי וְרָבָא. וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ גַּם מֵרַב נַחְמָן. וּמִכְּלַל הַחֲכָמִים שֶׁקִּבְּלוּ מֵרָבָא רַב אַשִּׁי וְרָבִינָא. וּמַר בַּר רַב אַשִּׁי קִבֵּל מֵאָבִיו רַב אַשִּׁי וּמֵרָבִינָא:
רבה וכו׳. א״א רב חסדא ורבה בר רב הונא.
רבה עירובין יז,א: דאמר רבה, בעאי מרב הונא ובעאי מרב יהודה וכו׳.
עירובין מ,ב: ואמר רבה, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן... לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה, אמר וכו׳.
ורב יוסףעירובין ז,א: יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר, אמר רב יהודה אמר רב וכו׳.
חולין יח,ב: שמע רב יוסף איקפד, אמר... אנא מרב יהודה גמירנא דאפילו ספיקי דגברא גריס.
אביי ורבאברכות מח,א: אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה.
קידושין לג,א: איזהו קימה שיש בה הידור? הוי אומר ארבע אמות. אמר אביי, לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק מלא עיניו. אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים.
יבמות עב,ב: אמר רבא, הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף וקשיא לי וכו׳.
מרב נחמןעירובין ג,ב: אמר אביי משמיה דרב נחמן, אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה... ורבא משמיה דרב נחמן אמר, כל אמות באמה בת ששה...
רב אשימעילה ג,ב: אמר ליה רב אשי לרבא... אמר ליה וכו׳ (כלומר רב אשי שאל ורבא ענה לו.)
ראה קידושין עב,ב: ״כשמת רבא נולד רב אשי״, אלא שכבר הביא מהר״ב רנשבורג ז״ל על הגליון בשם בה״ג שיש גורסים ״עד שלא מת רבא נולד רב אשי״.
ורבינאברכות טו,א: אמר ליה רבינא לרבא, חזי מר האי צורבא מרבנן וכו׳.
קיבל מאביוחולין עו,ב: אמר מר בר רב אשי, הוה קאימנא קמיה דאבא וכו׳.
קידושין לא,ב: דמר בר רב אשי כי הוה דריש בפירקא, איהו אמר, אבא מרי, ואמוריה אמר, הכי אמר רב אשי.
ומרבינא – שמא יש להביא ראיה מכתובות סט,א: דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית וכו׳.
הרי שהיה רבינא ראש בית דין ומר בר רב אשי בא לפניו. אולם אחר כך נתמנה מר בר רב אשי.
השווה אגרת רב שרירא גאון ז״ל (עמ׳ 93):
ונהג רב אשי רשוותא במתיבתיה (היה ראש הישיבה) קרוב לשתין שנין. והיינו דאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז,ב): במהדורא קמא דרב אשי אמר לן הכי, ובמהדורא בתרא דרב אשי אמר לן באנפי אחרי. דהכי תקינו רבנן למתני בכל שתא ושתא תרתין מסכייתא, הן חסר והן יתר, דהדר תלמודא כוליה בתלתין שנין.
וכיון דרב אשי מלך קרוב לשתין שנין הוו הכי תרי מהדורי, ושכיב בשנת תשל״ח (= ד׳ אלפים קפ״ו לב״ע)...
ומלך (= שימש ראש הישיבה) בתריה במתא מחסיא רב יימר... ובתריה רב אידי בר אבין... ובתריה רב נחמן בר רב הונא...
ומלך במחסיא רב טביומי דהוא מר בר רב אשי, ושכיב בשנת תשע״ט (= ד״א רכ״ז לב״ע) במוצאי יום הכיפורים.
בספר הקבלה כתב הראב״ד הראשון:
... רב אשי... החל לכתוב את התלמוד, ולא הספיק לסיימו.
הדור השביעי, מרימר ומר בר רב אשי וחביריהם, הם סיימו את התלמוד בבלי, ונחתם בשנת ד׳ אלפים רס״ה ליצירה... ובימי רבה בר רב יוסף שהיה ראש ישיבה מרבנן סבוראי נחתם התלמוד, וכמו שמונים שנה היו משהתחילו רב אשי וחבר אותו עד שנחתם, ובשנת ע״ג למותו נחתם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטההכל
 
(כ) נמצא מרב אשי עד משה רבינוא ארבעים אישב, ואלו הם, רב אשי מרבא, מרבהג, מרב הונא, מר׳ יוחנן ורב ושמואל, מרבינו הקדוש, מרבן שמעון אביו, מרבן גמליאל אביו, מרבן שמעון אביו, מרבן גמליאל אביו, מרבן שמעון אביו, מהלל אביו ושמאי, משמעיה ואבטליון, מיהודה ושמעון, מיהושע ונתאי, מיוסף ויוסף, מאנטיגנס, משמעון הצדיק, מעזרא, מברוך, מירמיה, מצפניה, מחבקוק, מנחום, מיואל, ממיכה, מישעיה, מעמוס, מהושע, מזכריה, מיהוידע, מאלישע, מאליהו, מאחיה, מדוד, משמואל, מעלי, מפינחס, מיהושע, ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, מעם י״יד אלהי ישראל:
Thus, there were forty generations from Rav Ashi back to Moses, our teacher, of blessed memory. They were:
1) Rav Ashi [received the tradition] from Ravva.
2) Ravva [received the tradition] from Rabbah.
3) Rabbah [received the tradition] from Rav Huna.
4) Rav Huna [received the tradition] from Rabbi Yochanan, Rav, and Shemuel.
5) Rabbi Yochanan, Rav, and Shemuel [received the tradition] from Rabbenu Hakadosh.
6) Rabbenu Hakadosh [received the tradition] from Rabbi Shimon, his father.
7) Rabbi Shimon [received the tradition] from Rabban Gamliel, his father.
8) Rabban Gamliel [received the tradition] from Rabban Shimon, his father.
9) Rabban Shimon [received the tradition] from Rabban Gamliel, the elder, his father.
10) Rabban Gamliel, the elder, [received the tradition] from Rabban Shimon, his father.
11) Rabban Shimon [received the Tradition] from Hillel, his father, and Shammai.
12) Hillel and Shammai [received the tradition] from Shemayah and Avtalion.
13) Shemayah and Avtalion [received the tradition] from Yehudah and Shimon [ben Shatach].
14) Yehudah and Shimon [received the tradition] from Yehoshua ben Perachiah and Nittai of Arbel.
15) Yehoshua and Nittai [received the tradition] from Yosse ben Yo'ezer and Yosef ben Yochanan.
16) Yosse ben Yo'ezer and Yosef ben Yochanan [received the tradition] from Antignos.
17) Antignos [received the tradition] from Shimon the Just.
18) Shimon the Just [received the tradition] from Ezra.
19) Ezra [received the tradition] from Baruch.
20) Baruch [received the tradition] from Jeremiah.
21) Jeremiah [received the tradition] from Tzefaniah.
22) Tzefaniah [received the tradition] from Chabbakuk.
23) Chabbakuk [received the tradition] from Nachum.
24) Nachum [received the tradition] from Yoel.
25) Yoel [received the tradition] from Michah.
26) Michah [received the tradition] from Isaiah.
27) Isaiah [received the tradition] from Amos.
28) Amos [received the tradition] from Hoshea.
29) Hoshea [received the tradition] from Zechariah.
30) Zechariah [received the tradition] from Yehoyada.
31) Yehoyada [received the tradition] from Elisha.
32) Elisha [received the tradition] from Elijah.
33) Elijah [received the tradition] from Achiah.
34) Achiah [received the tradition] from David.
35) David [received the tradition] from Shemuel.
36) Shemuel [received the tradition] from Eli.
37) Eli [received the tradition] from Pinchas.
38) Pinchas [received the tradition] from Joshua.
39) Joshua [received the tradition] from Moses, our teacher.
40) Moses, our teacher, [received the tradition] from the Almighty.
א. בד׳ (גם ק) נוסף: עליו השלום. ואין זה מלשון רבנו.
ב. ד (גם ק): דורות. אך רבנו מונה את האנשים.
ג. ד (גם ק): ורבא מרבה ורבה. וכן בכל ההמשך האריך במקום שרבנו קיצר.
ד. ד (גם ק) [מ׳רבן׳]: ומשה רבינו מפי הגבורה נמצא שכולם מה׳ (ק: מעם י״י). השמיט והוסיף כרצונו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
נִמְצָא מֵרַב אַשֵּׁי עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ - אַרְבָּעִים אִישׁ, וְאֵלּוּ הֵן: א) רַב אַשֵּׁי ב) מֵרָבָא, ג) מֵרַבָּה, ד) מֵרַב הוּנָא, ה) מֵרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב וּשְׁמוּאֵל, ו) מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, ז) מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו, ח) מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל אָבִיו, ט) מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו, י) מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן אָבִיו, יא) מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו, יב) מֵהִלֵּל אָבִיו וְשַׁמַּאי, יג) מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, יד) מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן, טו) מִיהוֹשֻׁעַ וְנִתַּאי, טז) מִיּוֹסֵף וְיוֹסֵף, יז) מֵאַנְטִיגְנַס, יח) מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יט) מֵעֶזְרָא, כ) מִבָּרוּךְ, כא) מִיִּרְמְיָה, כב) מִצְּפַנְיָה, כג) מֵחֲבַקּוּק, כד) מִנַּחוּם, כה) מִיּוֹאֵל, כו) מִמִּיכָה, כז) מִישַׁעְיָה, כח) מֵעָמוֹס, כט) מֵהוֹשֵׁעַ, ל) מִזְּכַרְיָה, לא) מִיהוֹיָדָע, לב) מֵאֱלִישָׁע, לג) מֵאֵלִיָּהוּ, לד) מֵאֲחִיָּה, לה) מִדָּוִד, לו) מִשְּׁמוּאֵל, לז) מֵעֵלִי, לח) מִפִּינְחָס, לט) מִיהוֹשֻׁעַ, מ) מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים, מֵעִם יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
נִּמְצָא מֵרַב אַשִּׁי עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אַרְבָּעִים דּוֹרוֹת וְאֵלּוּ הֵן: (א) רַב אַשִּׁי מֵרָבָא. (ב) וְרָבָא מֵרַבָּה. (ג) וְרַבָּה מֵרַב הוּנָא. (ד) וְרַב הוּנָא מֵר׳ יוֹחָנָן וְרַב וּשְׁמוּאֵל. (ה) וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב וּשְׁמוּאֵל מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. (ו) וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו. (ז) וְרַבָּן שִׁמְעוֹן [מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל אָבִיו. (ח) וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו (ט) וְרַבָּן שִׁמְעוֹן] מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן אָבִיו. (י) וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן מֵרַבָּן שִׁמְעוֹן אָבִיו. (יא) וְרַבָּן שִׁמְעוֹן מֵהִלֵּל אָבִיו וְשַׁמַּאי. (יב) וְהִלֵּל וְשַׁמַּאי מִשְּׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. (יג) וּשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן. (יד) וִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן מִיהוֹשֻעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי. (טו) וִיהוֹשֻׁעַ וְנִתַּאי מִיּוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן. (טז) וְיוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן מֵאַנְטִיגְנוֹס. (יז) וְאַנְטִיגְנוֹס מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. (יח) וְשִׁמְעון מֵעֶזְרָא. (יט) וְעֶזְרָא מִבָּרוּךְ. (כ) וּבָרוּךְ מִיִּרְמְיָה. (כא) וְיִרְמְיָה מִצְּפַנְיָה. (כב) וּצְפַנְיָה מֵחֲבַקּוּק. (כג) וַחֲבַקּוּק מִנַּחוּם. (כד) וְנַחוּם מִיּוֹאֵל. (כה) וְיוֹאֵל מִמִּיכָה. (כו) וּמִיכָה מִישַׁעְיָה. (כז) וִישַׁעְיָה מֵעָמוֹס. (כח) וְעָמוֹס מֵהוֹשֵׁעַ. (כט) וְהוֹשֵׁעַ מִזְּכַרְיָה. (ל) וּזְכַרְיָה מִיהוֹיָדָע. (לא) וִיהוֹיָדָע מֵאֱלִישָׁע. (לב) וֶאֱלִישָׁע מֵאֵלִיָּהוּ. (לג) וְאֵלִיָּהוּ מֵאֲחִיָּה. (לד) וַאֲחִיָּה מִדָּוִד. (לה) וְדָוִד מִשְּׁמוּאֵל. (לו) וּשְׁמוּאֵל מֵעֵלִי. (לז) וְעֵלִי מִפִּינְחָס. (לח) וּפִינְחָס מִיהוֹשֻעַ. (לט) וִיהוֹשֻׁעַ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. (מ) וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִמְצָא שֶׁכֻּלָּם מֵה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
מרב הונא מר׳ יוחנן ורב ושמואל – בהלכה יח מבואר שרב הונא קבל מרב ושמואל, וכאן רמז שקבל גם מר׳ יוחנן כברכות כד,ב: אמר רב הונא אמר רבי יוחנן, היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע. אמר ליה רב חסדא... אם אמרה לי רבי יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה.
רבן שלכל הנביאים – התואר הזה מקורו בדברים רבה ב,א: אמר רבי יוחנן, מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כא) כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות, מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלויות, ומהם מסנהדריא גדולה, ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם:
Thus, [the source of] all these people's knowledge is God, the Lord of Israel. All the sages who were mentioned were the leaders of the generations. Among them were heads of academies, heads of the exile, and members of the great Sanhedrin. Together with them in each generation, there were thousands and myriads that heard their [teachings].
א. ד: סנהדרי. אך סנהדרי גדולה היא של שבעים ואחד, ורבנו לא מנה אלא יחידים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
כָּל אֵלּוּ הַחֲכָמִים הַנִּזְכָּרִים הֵם גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת: מֵהֶם רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וּמֵהֶם רָאשֵׁי גָּלֻיוֹת, וּמֵהֶם מִסַּנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה, וְעִמָּהֶם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם וְעִמָּהֶם.
כׇּל אֵלּוּ הַחֲכָמִים הַנִּזְכָּרִים הֵם גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת. מֵהֶם רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וּמֵהֶם רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת וּמֵהֶם סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וְעִמָּהֶם בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁשָּׁמְעוּ מֵהֶם וְעִמָּהֶם.
ראשי ישיבות – וכו׳ ראה מה שביארתי לעיל הלכה ד (ד״ה ובית דינו) והלכה יט (ד״ה ומרבינא).
ראשי גליות – עיין ירושלמי כלאים ט,ג: ״אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא״. אולם התוספות כתבו (מועד קטן כה,א ד״ה ורבי חייא) שאינו רב הונא תלמידו של רב שנמנה לעיל הלכה יח.
מסנהדרי גדולה – משנה חגיגה ב,ב: יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך; יהושע בן פרחיה... נתאי הארבלי...; יהודה בן טבאי... שמעון בן שטח...; הלל... שמאי... – הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין.
אלפים ורבבותכתובות קו,א: כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב, הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן; מבי רב הונא, הוו פיישי תמני מאה רבנן. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה. כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף, הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו ״יתמי״. כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה: מבי רב פפא, ואמרי לה: מבי רב אשי, הוו פיישי מאתן רבנן, וקרו נפשייהו ״יתמי דיתמי״.
בבא מציעא פו,א: רבה בר נחמני... אכלו ביה קורצא בי מלכא, אמרי: איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא (שמתקבצין אליו בישיבתו בניסן ותשרי ללמוד תורה).
ראה לעיל הלכה טו (ד״ה אלפים ורבבות) והשלם לכאן.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כב) רבינא ורב אשי הם סוף חכמי תלמוד, ורב אשי הוא שחיבר התלמוד הבבלי בארץ שנער, אחר שחיבר ר׳ יוחנן התלמוד הירושלמי בכמו מאה שנה:
Ravina and Rav Ashi were the final generation of the Sages of the Talmud. Rav Ashi composed the Babylonian Talmud in Shin'ar approximately one hundred years after Rabbi Yochanan composed the Jerusalem Talmud.⁠1
1. Thus, according to the Rambam, the approximate date of the composition of the Babylonian Talmud was 4125 (465 C.E.).
The commentaries point to Bava Metzia 86a, which relates that "Rav Ashi and Ravina were the final authorities with regard to instruction,⁠" as the source for the Rambam's statements. From the Rambam's later statements, it appears that in this instance as well, Rav Ashi laid the foundation for the Talmud. However, the composition of the text was completed by Ravina Zuta, Mar bar Rav Ashi, and Rav Yosse more than seventy years after Rav Ashi's death.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
רָבִינָא וְרַב אַשֵּׁי הֵם סוֹף חַכְמֵי הַתַּלְמוּד. וְרַב אַשֵּׁי הוּא שֶׁחִבֵּר הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, אַחַר שֶׁחִבֵּר רַבִּי יוֹחָנָן הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשַׁלְמִי בִּכְמוֹ מֵאָה שָׁנָה.
רָבִינָא וְרַב אַשִּׁי הֵם סוֹף חַכְמֵי הַגְּמָרָא. וְרַב אַשִּׁי הוּא שֶׁחִבֵּר הַגְּמָרָא הַבַּבְלִית בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר אַחַר שֶׁחִבֵּר רַבִּי יוֹחָנָן הַגְּמָרָא יְרוּשַׁלְמִית בִּכְמוֹ מֵאָה שָׁנָה.
סוף חכמי התלמודבבא מציעא פו,א: ״רבי ור׳ נתן סוף משנה; רב אשי ורבינא סוף הוראה״. והשווה ברכות ה,א (לפי גירסת כי״י דק״ס): ״⁠ ⁠׳להורותם׳ – זה תלמוד״ (הובא לעיל הלכה א ד״ה כל המצוות).
שחיבר התלמוד הבבלי – ראה מקורות שהבאתי לעיל הלכה יט (ד״ה ומרבינא). וכתב רב שרירא גאון ז״ל באגרתו (עמ׳ 97):
ובשנת תשפ״ז (ד׳ אלפים רל״ה ליצירה) שכיב רב סמא בריה דרבא. ובתריה מלך רב יוסי, וביומיה סוף הוראה ונסתתים תלמודא.
אף רבינו כתב לקמן (הלכה כז): ״רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה וכו׳⁠ ⁠⁠״, וכך מפורש לקמן (הלכה כח) שחתימת התלמוד היתה בימי בנו של רב אשי בידי ״בית דינו שלרב אשי״.
בארץ שנער – כתוב (בראשית יא,ב-ט): וימצאו בקעה בארץ שנער... ויאמרו הבה נבנה לנו עיר... על כן קרא שמה בבל׳. אמנם יש והארץ נקראה על שם בבל כי היא היתה לפנים עיר המלכות, אבל הישיבות לא היו בבבל העיר, וישיבתו של רב אשי היתה במתא מחסיא כנ״ל.
בכמו מאה שנה – נתבאר לעיל (הלכה יט) שרב אשי עמד בראש הישיבה ששים שנה ומסתמא רוב השנים האלה עסק בחיבור התלמוד, והוא נפטר לאחר רבי יוחנן 147 שנים (ראה לעיל הלכה יז). לפיכך כתב רבינו כאן בכמו מאה שנה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כג) וענין שני התלמודין הוא פירוש דברי המשנהא וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור התלמוד. ומשני התלמודין, ומן התוספתא, ומספרא, ומספרי, ומן התוספתותב, מכולם יתבאר האסור והמותר, והטמא והטהור, והחייבג והפטור, והכשר והפסולד, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משהה מסיני:
The intent of both the Talmuds is to elucidate the words of the Mishnah, to explain its deeper points, and [to relate] the new matters that were developed by each court from the era of Rabbenu Hakadosh until the composition of the Talmud. From the entire [body of knowledge stemming from] the two Talmuds, the Tosefta, the Sifra, and the Sifre, can be derived the forbidden and the permitted, the impure and the pure, the liable and those who are free of liability, the invalid and the valid as was received [in tradition], one person from another, [in a chain extending back] to Moses at Mount Sinai.
א. ד: המשניות. אך המשנה אחת היא, וגם פסקאותיה נקראות בפי רבנו ׳הלכות׳, ולא ׳משניות׳, ר׳ הקדמת המשנה עמ׳ מ״ד.
ב. ד: התוספות, והוקף בסוגריים, ולעיל במקום ׳התוספתא׳: התוספתות. ר׳ להלן פסקה ל״ח. ולפי נוסח כתבי⁠־היד כאן, רבנו חילקן לשתים: ׳התוספתא׳ בה״א הידיעה, שהיא בוודאי התוספתא שלנו, המיוחסת לר׳ חייא, כנ״ל פסקה י״ז, ועוד ׳תוספתות׳. וצ״ע למה הכוונה באחרונות, כי אם לברייתות של ר׳ הושעיה ובן קפרא הנזכרות שם – הלא הן בכלל התלמודים, ואינן מצויות לפנינו בפני עצמן. ושמא הכוונה ל׳מסכתות הקטנות׳ שנוספו לתלמוד.
ג. ד: החיוב. אך כל השאר הם תארים ולא שמות עצם.
ד. ד (מ׳והכשר׳): הפסול והכשר. התאים אותו לקודמים, שהשלילי תחילה, אך בכתבי⁠־היד כבפנים, כנראה בגלל דמיון הצליל של ׳פסול׳ ו׳פטור׳.
ה. בד׳ נוסף: רבינו. אך הלשון היא כעין הביטוי ׳הלכה למשה מסיני׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְעִנְיַן שְׁנֵי הַתַּלְמוּדִין הוּא פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה וּבֵאוּר עֲמֻקּוֹתֶיהָ, וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִימוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד. וּמִשְּׁנֵי הַתַּלְמוּדִים וּמִן הַתּוֹסֶפְתָּא וּמִסִּפְרָא וְסִפְרֵי וּמִן הַתּוֹסֶפְתּוֹת - מִכֻּלָּם יִתְבָּאֵר הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי מֹשֶׁה מִסִּינַי.
וְעִנְיַן שְׁנֵי הַגְּמָרוֹת הוּא פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָיוֹת וּבֵאוּר עֲמֻקּוֹתֶיהָ וּדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכׇל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין מִימוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא. וּמִשְּׁנֵי הַגְּמָרוֹת וּמִן הַתּוֹסֶפְתּוֹת וּמִסַּפְרָא וְסִפְרִי (וּמִן הַתּוֹסְפוֹת) מִכֻּלָּם יִתְבָּאֵר הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר הַחִיּוּב וְהַפְּטוּר הַפָּסוּל וְהַכָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִסִּינַי:
וענין שני התלמודין וכו׳ – השווה אגרת דרב שרירא גאון ז״ל (עמ׳ 55):
השתא אתו רבנן אמוראי של התלמוד ומפרשין הני מילי. היכא דחזו כדחזא רבי ומגליא להו מילתא דהלכה כאותו יחיד, והיכא דלא חזי כדחזא רבי ולא מגליא להו מילתא...
והיכא דמשכחינן במתניתין מילתא משבשא וצריכא למסמי מינא מידי דאית בה קושיא ולא סליק, אמרינן: סמי מכאן כך וכך...
ואי צריכא מתניתין לחסורא, מחסרינן לה; ואי צריכא לתרוצי, מתרצינן לה. ואי אית בה במתניתין שבשתא וברייתא עדיפא מינה, מבררינן לה למילתא...
ואי פליגי תנאי, אמרינן: במאי קא מפלגי? ואמרינן טעמא דכל חד וחד מנהון, ומחפשינן על ברייתא דשכיחא לברור׳ למילתא או למפשט מנהון ההיא בעיא...
ומדק דייקינן בהו ומסקינן חדא חדא לטעמיה ולהלכתיה, והדא חדא מאן אמרה ואליבא דמאן נינהו. לבר מן פלוגתא דאמוראי, וקושייהון, ושינוייהון, ותיובתיהון, ופרוקיהון, ודחיתהון, ואוקמתהון. ולאפושי ולמכתב ארחי דתלמודא – (ד)⁠נפישי טובא.
השווה לשון רבינו בהקדמה לפיהמ״ש (עמ׳ יט):
וחבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים:
האחד – ביאור המשנה וכל הפירושים השונים שנאמרו על לשונות המשנה שאין להם הכרע, וטענת כל מפרש על חבירו, ובירור הטענה הצודקת. וזו היא המטרה העיקרית במטרותיו.
והשני – פסק הלכה כדברי אחד החולקים שנחלקו במשנה, או בפירושה, או במה שנלמד ממנה, או במה שדמוהו לדברי המשנה.
והשלישי – החדושים שחדשו מן המשנה חכמי כל דור; וביאור הכללים והראיות שלמדו מהם, והסמיכם לדברי התנאים שדברו במשנה, עד שנקבע מדבריהם מה שנקבע; והגזירות והתקנות שנעשו מאחר רבינו הקדוש עד זמנו.
והרביעי – דרשות המתאימות לענין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש.
התוספתות – אלו הם הברייתות שנשנו בבתי מדרש שונים בנוסף על התוספתא דרבי חייא, כמבואר לעיל הלכה יז.
שהעתיקו – פירוש: מסרו. ר״י קאפח שליט״א ציין למשלי כה,א: ׳גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה׳ – כלומר, מסרו מה שקבלו משמו של שלמה. והשווה הלכות תלמוד תורה א,ט: ״גדולי חכמי ישראל... והם מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כד) גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו ממשה בפירוש ״ושמרתם את משמרתי״ (ויקרא י״ח:ל׳), שאמרא, עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגוב בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור, לפי שאסור לסור מהם, שנאמר ״לא תסור (מכל) [מן]⁠ג הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״ (דברים י״ז:י״א):
Also, [the sources mentioned above] relate those matters which were decreed by the sages and prophets in each generation in order to "build a fence around the Torah.⁠" We were explicitly taught about [this practice] by Moses, as [implied by Leviticus 18:30]: "And you shall observe My precepts,⁠" [which can be interpreted to mean]: "Make safeguards for My precepts.⁠"1
Similarly, it includes the customs and ordinances that were ordained or practiced in each generation according to [the judgment of] the governing court of that generation.⁠2 It is forbidden to deviate from [these decisions], as [implied by Deuteronomy 17:11]: "Do not deviate from the instructions that they will give you, left or right.⁠"
1. In the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam deals with this subject at length, citing as examples, the prohibition of eating fowl together with milk and the eighteen decrees passed by the School of Hillel and the School of Shammai.
2. In the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam also mentions these two categories, describing them as:
Laws that were established after meditation on the proper structure for interpersonal relations, without adding or detracting from the words of the Torah, or matters that [were instituted] for the spiritual betterment of mankind.
Among the examples of such laws he cites are: Hillel's institution of the Pruzbul and the ordinances of Ushia, which require a father to support his children. The Rambam also discusses these three categories of Rabbinic decrees in Hilchot Mamrim, Chapters 1 and 2.
א. ד (גם ק) [מ׳ושמרתם׳]: שנאמר ושמרתם את משמרתי. אך כוונת רבנו שמשה אמר בפירוש הפסוק ״ושמרתם״ וכו׳ – עשו משמרת למשמרתי.
ב. בא׳ אולי יש חיריק מתחת לנו״ן (ומוסב על החכמים).
ג. כך תוקן בדפוסים. וכך גם להלן ל״ת שי״ב, ופעם שלישית אחרי מנין המצוות, וכן בהל׳ כלאים י, כט ובהל׳ ממרים א, ב. ברור אפוא שכך כתב רבנו בשגגה, כי ציטט את אלפי הפסוקים מן הזיכרון, ע׳ במבוא הכללי פרק י׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
גַּם יִתְבָּאֵר מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה בְּפֵרוּשׁ ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא יח,ל), שֶׁאָמַר: עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. וְכֵן יִתְבָּאֵר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לְפִי שֶׁאָסוּר לָסוּר מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָסוּר מִכָּלא הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״ (דברים יז,יא).
א. בפסוק: ״מן״.
גַּם יִתְבָּאֵר מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים שֶׁבְּכׇל דּוֹר וָדוֹר לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה בְּפֵרוּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. וְכֵן יִתְבָּאֵר מֵהֶם הַמִּנְהָגוֹת וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁנָּהֲגוּ בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר כְּמוֹ שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתוֹ הַדּוֹר. לְפִי שֶׁאָסוּר לָסוּר מֵהֶם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
עשו משמרת וכו׳ – יבמות כא,א: רב כהנא אמר, מהכא: ׳ושמרתם את משמרתי׳ – עשו משמרת למשמרתי.
סייג... המנהגות והתקנות – בהקדמה לפירוש המשנה (עמ׳ יב) הגדיר רבינו מונחים הללו:
... הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה׳ לעשותם באופן כללי באמרו ׳ושמרתם את משמרתי׳, ובא בקבלה: עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז״ל גזירות...
הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון; או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת. והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות.
נראה שתקנות נעשו מתחלה על דעת החכמים שראו לתקן דבר טוב. אבל מנהגות נוצרו על ידי העם או על ידי חכמים יחידים ולא מטעם בית דין הגדול, אולם אחר כך ראו חכמי הסנהדרין ואשרו את המנהג והורו לכל העם לנהוג כך. ושמא יש להסביר על פי תענית כו,ב: ״מאן דאמר נהגו – אורויי לא מורינן; ואי עביד – עביד, ולא מהדרינן ליה״. כלומר, אם נהגו העם מנהג מסויים שאין בו איסור, מניחין להם, אבל כל עוד שלא אישרו בית דין את הדבר – אין להורות לעשות כך מתחלה. כך מוכח מדברי רבינו בהלכות ממרים א,ג: ״והמנהגות – אם ראו מקצתן שראוי... שיניחו העם על מנהג זה, וראו מקצתן שאין ראוי... להניח מנהג זה, נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב״. וראה עוד לפנינו אחרי מנין המצוות (הלכה ד): ״דרך תקנה או דרך הוראה״. וראה הלכות ברכות יא,טז הבאתי דברי המאירי (סוכה מד,א): ״...מנהג שנהגו כן והעם רואים ועושים כמותם מאליהם, והלכך אינה טעונה ברכה״.
שאסור לסור מהם וכו׳ – ברכות יט,ב: אמר רב כהנא... כל מילי דרבנן – אסמכינהו על לאו ד׳לא תסור׳.
השווה הלכות ממרים א,א-ב: בית דין הגדול שבירושלם הם עיקר תורה שבעל פה... ועליהם הבטיחה תורה שנאמר ׳על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה׳ (דברים יז,יא) – זו מצות עשה... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר ׳לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך׳... הרי הוא אומר ׳על פי התורה אשר יורוך׳ – אלו הגזרות והתקנות והמנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן את העולם וכו׳⁠ ⁠⁠״.
לא תסור מכל – כך גורסים רוב כי״י, וכך גם במנין הלאווין (לא תעשה שיב), וכך גם להלן אחרי מניין המצוות (הלכה ג). אבל בכתוב איתא ׳לא תסור מן הדבר׳. ואם אין כאן אשגרת לשון, שמא יש לומר שלא דייק רבינו בציטוט הכתוב כי רצה לרמוז לכתוב לעיל: ׳ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר וגו׳⁠ ⁠׳. והוא מפורש בלשונו (שם): ״כל אלו המצוות שנתחדשו – חייבין אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר וכו׳⁠ ⁠⁠״. ואף כאן מדגיש שמדובר ״בכל דור ודור״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כה) וכן משפטים ודינין פלאיםא שלא קיבלו אותן ממשה, ודנו בהן בית דין הגדולב של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותן הזקנים וגמרו שהדין כך הוא, הכל חיבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו:
It also includes marvelous judgments and laws which were not received from Moses, but rather were derived by the courts of the [later] generations based on the principles of Biblical exegesis. The elders of those generations made these decisions and concluded that this was the law. Rav Ashi included in the Talmud this entire [body of knowledge, stemming] from the era of Moses, our teacher, until his [own] era.
א. יש לקרוא: פֶּלִאים, ע׳ שופטים יג, יח (והש׳ להל׳ ממרים ו, ג). ד (גם ק): מופלאים. וזהו ״תיקון״ של מי שהמלה ׳פלאי׳ נפלאה ממנו.
ב. בד׳ (גם ק) לית. ע׳ לעיל פסקה י״ג הערה 9.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְכֵן מִשְׁפָּטִים וְדִינִין פֶּלִאים שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתָן מִמֹּשֶׁה, וְדָנוּ בָּהֶם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁלְּאוֹתוֹ הַדּוֹר בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, וּפָסְקוּ אוֹתָן הַזְּקֵנִים וְגָמְרוּ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא - הַכֹּל חִבֵּר רַב אַשֵּׁי בַּתַּלְמוּד, מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד יָמָיו.
וְכֵן מִשְׁפָּטִים וְדִינִים מֻפְלָאִים שֶׁלֹּא קִבְּלוּם מִמֹּשֶׁה וְדָנוּ בָּהֶם בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתוֹ הַדּוֹר בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. וּפָסְקוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים וְגָמְרוּ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא. הַכֹּל חִבֵּר רַב אַשִּׁי בַּגְּמָרָא מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד יָמָיו.
משפטים ודינין פלאים – פירוש: מחודשים שלא היו ידועים לפני כן, והיינו שלא קיבלו אותן ממשה. והוא על פי הכתוב (דברים יז,ח): ׳כי יפלא ממך דבר למשפט... בין דין לדין... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם והגידו לך את דבר המשפט׳. ודרשו בספרי (שם): ״באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳. ובאת – לרבות בית דין שביבנה״.
השווה פירושו לתורה של רבינו אברהם בנו שלרבינו (בראשית לב,לא):
למה זה תשאל לשמי – טעמו: והוא נסתר, כמו שאמר המלאך למנוח ׳והוא פלאי׳ (שופטים יג,יח).
במידות שהתורה נדרשת בהן – השווה הלכות ממרים א,ב: ׳ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה׳ (דברים יז,יא) – אלו דברים שלמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן.
יש לעמוד על תופעה חריגה בסידור הדברים שמנה רבינו החל מהלכה כג:
א) ומשני התלמודין ומן התוספתא ומספרא ומספרי ומן התוספתות – מכולם יתבאר האסור והמותר... כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני.
ב) גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה...
ג) וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו...
ד) וכן משפטים ודינין פלאים שלא קיבלו אותן ממשה, ודנו בהן בית דין הגדול של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותן הזקנים וגמרו שהדין כך הוא – הכל חיבר רב אשי בתלמוד...
בכמה מקומות מציע רבינו את הסוגים השונים של ההלכות שמסרו חכמים – בהקדמה לפירוש המשנה (עמ׳ יא-יב), בספר המצוות (הכלל השני), ובהלכות ממרים (א,ג). ובכולם הוא הולך ומונה אותם מן הכבד אל הקל – כלומר, תחלה דברים שמפורש בהם שהם דין תורה שמקורן הוא מסיני; אחר כך, דברים הלמדים משלש עשרה מידות, שכבר הסברתי1 שאף הן תוקפן כדין תורה, ולבסוף, גזירות ותקנות שהם מדרבנן בלבד. אבל כאן שינה את הסדר, והזכיר תחלה א) הלכות שהעתיקו מפי משה מסיני, שהם החמורין ביותר; ותיכף אחריהן – ב)-ג) גזירות ותקנות, שהם הקלות ביותר; ורק לבסוף – ד) משפטים ודינים שלמדום על פי שלש עשרה מידות. עוד זאת, על הראשונים הוא חוזר שלש פעמים לכתוב ״יתבאר״, אבל על האחרון הוא מסתפק בתיבת ״וכן״; הלא דבר הוא!
ברם כבר ביארתי דבר זה במאמר ״על דברי סופרים שתוקפם מדאורייתא״2. בכל מקום שאמרו חז״ל על דין מסויים שהוא גוף תורה או קבלה ממשה מסיני וכיו״ב, הרי נתבאר שזה דין שנמסר מסיני. כמו כן, אם אמרו על דינים מסויימים שהם גזירות או תקנות או שהם מדרבנן בעלמא וכיו״ב, הרי נתבאר הדבר שהם מסוג ב) וג). אבל אם הזכירו חז״ל פסוק שממנו ילפותא לדין מסויים, עדיין לא ניתן להסיק שבאמת אותו דין למד על פי המידות, כי יתכן שאינו אלא מדרבנן והלימוד מן הכתוב אינו אלא אסמכתא בעלמא. נמצא שבניגוד לסוגים הראשונים, לא נתבאר סוג ההלכות הנלמדות מן המידות שהתורה נדרשת בהן, אלא רק הוזכרו הלכות הללו עם הדרשות שלהן, אבל לא ניתן להבחין אם יש כאן דרשות אמיתיות או אסמכתאות בלבד.
הכל חיבר רב אשי בתלמוד וכו׳ – שים לב לניגוד בין לשון זה לבין הנאמר לעיל (הלכה יג) על רבינו הקדוש: ״והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינין... וחיבר מהכל ספר המשנה״ – מהכל ולא הכל. כך ביאר בפיהמ״ש מנחות ד,א:
דיני הציצית והתפלין והמזוזות, וסדר עשייתן, והברכות הראויות להן, וכל הדינים השייכים לכך, והשאלות שנתעוררו בהן... המשנה לא קבעה למצוות אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם... וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חיבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים, לא נעלם ענינם מאף אחד. ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה, כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור, מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חיבר סידור אלא חבר ספר דינים.
אבל כאן מדגיש: ״הכל חיבר רב אשי בתלמוד מימות משה ועד ימיו״. לפיכך, ״כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבין כל בית ישראל ללכת בהם״ (לקמן הלכה לב), גם בנושאים שאינם מופיעים במשנה. ומאידך, דברים שנדחו, או שאין להם רמז, בתלמוד בבלי – אינם מחייבים.
1. ראה ספרי ״עיונים במשנתו של הרמב״ם״.
2. ראה ספרי ״עיונים במשנתו של הרמב״ם״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כו) וחיברו חכמי משנה חיבורין אחרים לפרש דברי התורה. ר׳ הושעיה תלמידו של רבינו הקדוש חיבר ביאור ספר בראשית, ור׳ ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה והוא הנקרא מכלתאא, וכן ר׳ עקיבה חיבר מכלתא, וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות, והכל חובר קודם התלמוד הבבלי:
The Sages of the Mishnah also composed other texts to explain the words of the Torah. Rabbi Hoshaia, the disciple of Rabbenu Hakadosh, composed an explanation of the book of Genesis.⁠1 Rabbi Yishmael [composed] an explanation beginning at "These are the names" [the beginning of the book of Exodus,] until the conclusion of the Torah. This is called the Mechilta. Rabbi Akiva also composed a Mechilta.⁠2 Other Sages of the following generations composed other [collections of the] interpretations [of verses] (Medrashim). All of these works were composed before the Babylonian Talmud.
1. The Rambam is referring to Bereshit Rabbah.
2. Today, this collection of teachings is known as Mechilta D'Rabbi Shimon bar Yochai.
א. ת3: מכילתא. וכן בסמוך. וכך ד (גם ק). ב3: מכילתא, ובסמוך: מכלתא. ובא׳ בשניהם היתה יו״ד, ונמחקה, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו. ונראה שכתיב חסר הוא, והקריאה היא בחיריק, משורש ׳כיל׳ שענינו מידה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
וְחִבְּרוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה חִבּוּרִים אֲחֵרִים לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: רַבִּי הוֹשַׁעְיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁלְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבֵּר בֵּאוּר סֵפֶר בְּרֵאשִׁית; וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל פֵּרֵשׁ מֵ׳אֵלֶּה שְׁמוֹת׳ עַד סוֹף הַתּוֹרָה, וְהוּא הַנִּקְרָא ׳מְכִלְתָּא׳; וְכֵן רַבִּי עֲקִיבָה חִבֵּר מְכִלְתָּא, וַחֲכָמִים אֲחֵרִים אַחֲרֵיהֶם חִבְּרוּ מִדְרָשׁוֹת - וְהַכֹּל חֻבַּר קֹדֶם הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי.
וְחִבְּרוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה חִבּוּרִים אֲחֵרִים לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבֵּר בֵּאוּר סֵפֶר בְּרֵאשִׁית. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל פֵּרֵשׁ מֵאֵלֶּה שְׁמוֹת עַד סוֹף הַתּוֹרָה וְהוּא הַנִּקְרָא מְכִילְתָא. וְכֵן ר׳ עֲקִיבָא חִבֵּר מְכִילְתָא. וַחֲכָמִים אֲחֵרִים אַחֲרֵיהֶם חִבְּרוּ מִדְרָשׁוֹת. וְהַכֹּל חֻבַּר קֹדֶם הַגְּמָרָא הַבַּבְלִית:
וכן ר׳ עקיבא חיבר מכלתא. היא המכלתא דרשב״י שהביא הרמב״ן בפי׳ על התורה בכמה מקומות ומכלתא דר׳ ישמעאל היא שלנו שקבל מר׳ נחוניא בן הקנה ועי׳ יוחסין שהשיג על האומרים שר״י קבל מר״ע ועי׳ להגאון ר׳ דוד לוריא בקונטרס שם האחד אליעזר.
ר׳ הושעיה תלמידו שלרבינו הקדוש – כמבואר לעיל הלכה טו.
חיבר ביאור ספר בראשית – הוא מדרש בראשית רבה שתחלתו: ״רבי הושעיה רבה פתח וכו׳⁠ ⁠⁠״.
כתב בה״ג הלכות יום טוב (ד״י עמ׳ 380 טור ב שורה 35):
״תאני בבראשית דרבי אושעיא: וקוץ – זה קנריס; ודרדר – אלו עכביות״ (ציטוט זה מופיע במדרש בראשית רבה כ,י).
וראה פיהמ״ש הקדמה לסדר טהרות (עמ׳ כב): ״הלא תראה ר׳ אלעזר בן עזריה אומר לכמו ר׳ עקיבה, על כולם השלום: עקיבה, מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. זהו לשון בראשית דר׳ הושעיה״. אולם לא נמצא בבראשית רבה לפנינו.
ור׳ ישמעאל... מכלתא – אמנם המכילתא דרבי ישמעאל שאנו מכירים אינה פותחת בתחלת ספר שמות אלא בפרשת בא ויש בה אך מעט אחרי פרשת משפטים, ואין בה כלום אחרי ספר שמות. ברם כבר עמדו על כך שהרבה ברייתות מוזכרות בשני התלמודים בשם תנא דבי רבי ישמעאל או תני רבי ישמעאל שאינם במכילתא שלנו, ולפני רבינו היו עוד ברייתות כאלה שהוא מביאן בספר המצוות בשם מכילתא, וכולן מקורן במכילתא שעשה רבי ישמעאל על מאלה שמות עד סוף התורה.
במדרש תנחומא (פרשת בא סימן ה) מציין מסדר המדרש שהוא מביא ״ממכילתא דרבי ישמעאל״, והדברים נמצאים בתחלת המכילתא שלנו. ורבנו נסים גאון (שבת קו,ב) כותב על ברייתא אחת: ״ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר׳ ישמעאל״. לכאורה מוכח שהמכילתא שהיתה לפניו נסתיימה כמו שלנו, ולא המשיכה לשאר התורה. ברם אין מכך להוכיח שלפני רבינו לא היתה מכילתא כוללת יותר.
ר׳ עקיבה חיבר מכלתאסנהדרין פו,א: דאמר ר׳ יוחנן, סתם מתני׳ ר׳ מאיר, סתם תוספתא ר׳ נחמיה, סתם ספרא ר׳ יהודה, סתם ספרי ר׳ שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא (פירש״י: ממה שלמדו מר׳ עקיבא אמרום).
ירושלמי שקלים ה,א: אמר רבי יונה, כתיב: ׳לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל׳ (ישעיהו נג,יב) – זה רבי עקיבה שהתקין מדרש ההלכות והגדות.
מדרש ההלכות נקרא מכלתא – כלומר, דרשת הכתובים על פי המידות שהתורה נדרשת בהן ללמד את ההלכות מן המקרא.
והכל חובר קודם התלמוד הבבלי – ראה מה שביארתי לעיל (הלכה כה ד״ה הכל חיבר רב אשי בתלמוד). כאן מסביר רבינו: כיון שחוברו כל אלה קודם התלמוד הבבלי, לפיכך אף מהם שאבו מסדרי התלמוד, וקבעו הלכה מכולם. זה הוא שמסיים: ״נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף... המעתיקים תורה שבעל פה... ופשטו גזרותם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל״.
השווה רי״ף סוף עירובין: ״דעל גמרא דילן סמכינן, דבתרא הוא״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(כז) נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטו גזירותם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם:
Thus, Ravina, Rav Ashi, and their colleagues represent the final era of the great Sages of Israel who transmitted the Oral Law. They passed decrees, ordained practices, and put into effect customs. These decrees, ordinances, and customs spread out among the entire Jewish people in all the places where they lived.⁠1
1. Because these ordinances were universally accepted by the Jewish people, their observance became mandatory, as the Rambam explains further on.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
נִמְצָא רָבִינָא וְרַב אַשֵּׁי וְחַבְרֵיהֶם סוֹף גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּעְתִּיקִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְשֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת וְהִתְקִינוּ תַּקָּנוֹת וְהִנְהִיגוּ מִנְהָגוֹת, וּפָשְׁטוּ גְּזֵרוֹתָם וְתַקָּנוֹתָם וּמִנְהֲגוֹתָם בְּכָל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם.
נִּמְצָא רָבִינָא וְרַב אַשִּׁי וְחַבְרֵיהֶם סוֹף גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּעְתִּיקִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְשֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרוֹת וְהִתְקִינוּ הַתַּקָּנוֹת וְהִנְהִיגוּ מִנְהָגוֹת וּפָשְׁטָה גְּזֵרָתָם וְתַקָּנָתָם וּמִנְהֲגוֹתָם בְּכׇל יִשְׂרָאֵל בְּכׇל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתָם.
וחבריהם – ראה מה שביארתי לעיל הלכה כב.
ופשטו... בכל ישראל וכו׳ – השווה הלכות ממרים ב,ו: ״הרי שגזרו בית דין גזרה... ולא פשטה ברוב הצבור, הרי זו בטלה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כח) ואחר בית דינו של רב אשי, שחיברא התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים, ורבתב קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסוג ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם:
After the court of Rav Ashi composed the Talmud and completed it in the time of his son, the Jewish people became further dispersed throughout all the lands, reaching the distant extremes and the far removed islands. Strife sprung up throughout the world, and the paths of travel became endangered by troops. Torah study decreased and the Jews ceased entering their yeshivot in the thousands and myriads, as was customary previously.
א. כך ת3, וכן קטעי⁠־גניזה אחדים. וכך כנראה גם בא׳, אך אולי שם: שחובר (ולפי״ז ׳חובר׳ פירושו שערכוּ אותו, ו׳גמרוֹ׳ מוסב על מר בר רב אשי). ב3: שחבר. ובד׳ הפך את סדר המילים הבאות: וגמרו בימי בנו.
ב. ב3, ת3: ורבתה. וכך ד (גם ק).
ג. ד: נכנסו. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְאַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּרַב אַשֵּׁי, שֶׁחִבֵּר הַתַּלְמוּד בִּימֵי בְּנוֹ וּגְמָרוֹ, נִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָאֲרָצוֹת פִּזּוּר יָתֵר, וְהִגִּיעוּ לַקְּצָווֹת וְלָאִיִּים הָרְחוֹקִים, וְרָבְתָה קְטָטָה בָּעוֹלָם, וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ הַדְּרָכִים בִּגְיָסוֹת, וְנִתְמַעֵט תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְלֹא נִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד בִּישִׁיבוֹתֵיהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם.
וְאַחַר בֵּית דִּין שֶׁל רַב אַשִּׁי שֶׁחִבֵּר הַגְּמָרָא וּגְמָרוֹ בִּימֵי בְּנוֹ נִתְפַּזְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּכׇל הָאֲרָצוֹת פִּזּוּר יֶתֶר וְהִגִּיעוּ לַקְּצָווֹת וְאִיִּים הָרְחוֹקִים וְרָבְתָה קְטָטָה בָּעוֹלָם וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ הַדְּרָכִים בַּגְּיָסוֹת וְנִתְמַעֵט תַּלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד בִּישִׁיבוֹתֵיהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם.
נתפזרו... ולא נתכנסו ישראל ללמוד וכו׳ – על תקופה זו כתב ר׳ שרירא גאון ז״ל באגרתו (עמ׳ 99):
והויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים, ולא הוו יכלין למקבע פרקי, ואתובי מתיבתא, ומדבר מנהג גאונים, עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא למדינתא דפרוז שבור.
ונשתבשו... בגייסות – על פי לשון המשנה יבמות טז,ו: ״שהמדינה הזאת משובשת בגייסות״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(כט) אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר י״י קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא:
Instead, individuals, the remnants whom God called, would gather in each city and country, occupy themselves in Torah study, and [devote themselves] to understanding the texts of the Sages and learning the path of judgment from them.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
אֶלָּא מִתְקַבְּצִים יְחִידִים, הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יי קוֹרֵא, בְּכָל עִיר וָעִיר וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְבִינִים בְּחִבּוּרֵי הַחֲכָמִים כֻּלָּם, וְיוֹדְעִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הֵיאַךְ הוּא.
אֶלָּא מִתְקַבְּצִים יְחִידִים הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קוֹרֵא בְּכׇל עִיר וָעִיר וּבְכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּמְבִינִים בְּחִבּוּרֵי הַחֲכָמִים כֻּלָּם וְיוֹדְעִים מֵהֶם דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הֵיאַךְ הוּא.
השרידים וכו׳ – על פי הכתוב (יואל ג,ה): ׳ובשרידים אשר ה׳ קרא׳. ודרשו (סנהדרין צב,א): אין שריד אלא תלמיד חכמים, שנאמר ׳ובשרידים אשר ה׳ קורא׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(ל) וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינותא, לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחקב מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעיםג בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד:
Every court that was established after the conclusion of the Talmud, regardless of the country in which it was established, issued decrees, enacted ordinances, and established customs for the people of that country – or those of several countries. These practices, however, were not accepted throughout the Jewish people, because of the distance between [their different] settlements and the disruption of communication [between them].
א. בד׳ (גם ק) נוסף: רבות. אך אין בכך צורך.
ב. ד: רחוק. שינוי לשון שלא לצורך.
ג. בד׳ (גם ק) נוסף: ואחד. ורבנו קיצר, כי שבעים ואחד הם שבעים ומשה על גביהם, ע׳ משנה סנהדרין א, ו והל׳ סנהדרין א, ג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעָמַד אַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וְגָזַר אוֹ הִתְקִין אוֹ הִנְהִיג לִבְנֵי מְדִינָתוֹ אוֹ לִבְנֵי מְדִינוֹת - לֹא פָּשְׁטוּ מַעֲשָׂיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי רֹחַק מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְשִׁבּוּשׁ הַדְּרָכִים וֶהֱיוֹת בֵּית דִּין שֶׁלְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יְחִידִים, וּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁלְּשִׁבְעִים בָּטַל מִכַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם חִבּוּר הַתַּלְמוּד.
וְכׇל בֵּית דִּין שֶׁעָמַד אַחַר הַגְּמָרָא בְּכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה וְגָזַר אוֹ הִתְקִין אוֹ הִנְהִיג לִבְנֵי מְדִינָתוֹ אוֹ לִבְנֵי מְדִינוֹת רַבּוֹת לֹא פָּשְׁטוּ מַעֲשָׂיו בְּכׇל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי רִחוּק מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְשִׁבּוּשׁ הַדְּרָכִים. וֶהֱיוֹת בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה יְחִידִים וּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד בָּטֵל מִכַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם חִבּוּר הַגְּמָרָא.
וכל בית דין... לא פשטו מעשיו וכו׳ – כלומר, לא כל מה שעשו אותם בתי דינים פשט בכל המקומות, אבל יש מהם שנתקבלו תקנותיהם מעבר למדינתם. כך למשל, כתב בהלכות אישות טז,ז: ״תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין. ופשטה תקנה זו ברוב ישראל... חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות; לפיכך, אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד״.
ובית דין הגדול... בטל... קודם חיבור התלמוד – השווה הלכות קדוש החדש ה,א-ג: ״כל מה שאמרנו מקביעת ראש חדש על הראיה... אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל ... אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום... ומאמתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא – על קביעת ארץ ישראל היו סומכין״.
וראה מה שפירשתי שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לא) לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהגא מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן, אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון:
Since each of these courts were considered to be individuals – and the High Court of 71 judges had been defunct for many years before the composition of the Talmud – people in one country could not be compelled to follow the practices of another country, nor is one court required to sanction decrees which another court had declared in its locale. Similarly, if one of the Geonim interpreted the path of judgment in a certain way, while the court which arose afterward interpreted the proper approach to the matter in a different way, the [opinion of the] first [need] not be adhered to [absolutely]. Rather, whichever [position] appears to be correct – whether the first or the last – is accepted.
א. ד: כמנהג. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
לְפִיכָךְ אֵין כּוֹפִין אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ לִנְהֹג בְּמִנְהַג מְדִינָה אַחֶרֶת, וְאֵין אוֹמְרִין לְבֵית דִּין זֶה לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁגְּזָרָהּ בֵּית דִּין אַחֵר בִּמְדִינָתוֹ. וְכֵן אִם לָמַד אֶחָד מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא, וְנִתְבָּאֵר לְבֵית דִּין אַחֵר שֶׁעָמַד אַחֲרָיו שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב בַּתַּלְמוּד - אֵין שׁוֹמְעִין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא לְמִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לִדְבָרָיו, בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן.
לְפִיכָךְ אֵין כּוֹפִין אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ לִנְהֹג כְּמִנְהַג מְדִינָה הָאַחֶרֶת. וְאֵין אוֹמְרִים לְבֵית דִּין זֶה לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁגָּזְרָה בֵּית דִּין אַחֵר בִּמְדִינָתוֹ. וְכֵן אִם לָמַד אֶחָד מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא וְנִתְבָּאֵר לְבֵית דִּין אַחֵר שֶׁעָמַד אַחֲרָיו שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב בַּגְּמָרָא, אֵין שׁוֹמְעִין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא לְמִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לִדְבָרָיו בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן:
ונתבאר... שאין זה דרך המשפט וכו׳ – דוקא מי שיודע למי הדעת נוטה יכול לנהוג כך, אבל מי שאין בו כח לידע – דינו מפורש בהלכות ממרים א,ה: ״שני חכמים, או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין... אחד אוסר ואחד מתיר – אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלוך אחר המחמיר, ובשל דבר סופרים הלוך אחר המיקל״.
שהדעת נוטה וכו׳ – כך הסביר רבינו בענין כלי חרס ששתו בהם גוים יין פעם ופעמים ופסק בהלכות מאכלות אסורות יא,יח שמועילה הדחה, והקשו חכמי לוניל (בלאו סי׳ שיז; עמ׳ 586): ״קבלנו מן הגאונים כולם ז״ל והרב אלפסי ז״ל שאין להם תקנה״. השיב רבינו: ״ודאי שכך אמרו הגאונים ז״ל כמו שקבלתם, אבל אין הדברים נראין כך, שאם תאמרו כך נמצאו הרבה דברים סותרין זה את זה וכו׳⁠ ⁠⁠״.
כמו כן, דחה על הסף אמירת תחינות מיסודם של הגאונים בשבת ומועד (בלאו סי׳ רח; עמ׳ 369), אלא שהסתייג מלכפות לשנות המנהג במקום שנהגו:
ואלה התחינות כולן והבקשות והתפילות המפורסמות מחיבורי הגאונים ז״ל והפיטנים – אסור לומר דבר מהן בשום פנים, לא ליחיד ולא לצבור, לא בשבת ולא במועד, לפי שהחכמים ז״ל הקפידו שלא לומר הדבר היותר קטן מן זה הסוג בשבת, ואמרו (שבת יב,ב): שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין, וזה על דרך ההודעה לא על דרך הבקשה...
וזה דבר שלא ייעלם מאיש מתלמידי חכמים אם יעוררוהו עליו, ולא יכחישנו אלא המתנגד לדברים הנראים לעין. וכמו שהתפלה היא עבודה נכבדה מאד, כך קיום מצוותו יתעלה לכבד ימים שכבדם, שיהיו נהוגים כפי שקבע, הוא העבודה היותר נכבדה, והוא שיהיו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה ולא לעשותם ימי צום ובכי וצעקה, ולא לומר בהם גם כן אלא הדברים שאמירתם מתאימה למצבים אשר תארנו.
זוהי דעתי שהעיון מחייבה. ומי שסובר אחרת הניחהו בדעה שהוא מדמה, וכתב משה.
ראה עוד מה שהבאתי לקמן הלכה לה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לב) ודברים הללו בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל בית ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמודא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם:
These [principles apply regarding] the judgments, decrees, ordinances, and customs which were established after the conclusion of the Talmud. However, all the matters mentioned by the Babylonian1 Talmud are incumbent on the entire Jewish people to follow. We must compel each and every city and each country to accept all the customs that were put into practice by the Sages of the Talmud, to pass decrees parallelling their decrees, and to observe their ordinances.
1. Perhaps by specifying "the Babylonian Talmud,⁠" the Rambam is alluding to the halachic principle that whenever there is a difference between the decisions of the Babylonian and the Jerusalem Talmuds, those of the Babylonian Talmud are followed.
א. ד (מ׳חכמים׳): חכמי הגמרא. אך הכינוי ׳חכמים׳ אינו נסמך לתלמוד, אלא הם חכמי ישראל, כדלקמן.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםעודהכל
וּדְבָרִים הַלָּלוּ - בְּדִינִים וּגְזֵרוֹת וְתַקָּנוֹת וּמִנְהָגוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד. אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי - חַיָּבִים כָּל יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶן. וְכוֹפִין כָּל עִיר וָעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.
וּדְבָרִים הַלָּלוּ בְּדִינִים גְּזֵרוֹת וְתַקָּנוֹת וּמִנְהָגוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ אַחַר חִבּוּר הַגְּמָרָא. אֲבָל כׇּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּגְּמָרָא הַבַּבְלִי חַיָּבִין כׇּל יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם וְכוֹפִין כׇּל עִיר וָעִיר וְכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכׇל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהכל
 
(לג) הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משהא:
Since all the matters in the Babylonian Talmud were accepted by the entire Jewish people, and the [Talmudic] Sages who established ordinances and decrees, put customs into practice, arrived at legal decisions, and taught [the people] concerning certain judgments represented the totality of the Sages of Israel or, at least, the majority of them. They received the tradition regarding the fundamental aspects of the Torah in its entirety, generation after generation, [in a chain beginning with] Moses, our teacher.
א. ד (גם ק) [מ׳איש׳ הראשון]: דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום. אך ׳עד משה׳ מורה שהכיוון הוא מן המאוחר אל המוקדם, ולא להפך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
הוֹאִיל וְכָל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָם הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלָמְדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֵם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֵן שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִקְּרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ, עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
הוֹאִיל וְכׇל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבַּגְּמָרָא הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָם הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלָמְדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא, הֵם כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּם וְהֵם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִקְּרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
הסכימו עליהם כל ישראל – כמבואר לעיל הלכה כז.
כל חכמי ישראל או רובן – השווה ספר המצוות עשה קעה: ״שנצטוינו לנטות אחר הרוב אם אירעה מחלוקת בין החכמים בדין מכל דיני התורה. וכך ננהג גם בדין הפרטי, כגון בדין שבין ראובן לשמעון, דרך משל, אם אירעה מחלוקת בין דייני עירם... והוא אמרו יתעלה ׳אחרי רבים להטות׳ (שמות כג,ב), ובפירוש אמרו (חולין יא,א): רובא דאורייתא״. הרי שאין מצוה זו מוגבלת אך ורק לבית דין של שלשה או כ״ג או ע״א בדין פרטי, אלא על כל דבר הלכה שיש בו מחלוקת מכנסין כל החכמים שהגיעו להוראה, והולכין אחר הרוב. ובסוף מצוות עשה מנה המצוות ״שהן חובה בהכרח על כל אדם מישראל שהוא גדול בשנים בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב״, וביניהן מנה גם מצוות עשה קעה הנ״ל. מעתה כיון שהלכות התלמוד הבבלי הן פסיקתן של רוב חכמי ישראל בימי רב אשי ורבינא, הרי חייבין כל בית ישראל ללכת בהם.
ראה מה שביארתי באורך בהלכות עבודה זרה וחוקות הגוים יב,יד (ד״ה שלא יהו שני בתי דינין), ומה שכתבתי לעיל הלכה ד (ד״ה ובית דינו).
כל ישראל... כל חכמי ישראל וכו׳ – ראה הלכות ממרים ב,ב שהוא הדין אפילו בית דין הגדול ״שגזרו גזירה או התקינו תקנה והנהיגו מנהג״ – אין לדבריהם תוקף אלא אם ״פשט הדבר בכל ישראל״, והיה בהסכמת רוב חכמי הדור (וראה לעיל הלכה ד ד״ה ובית דינו). אולם, ״אין סומכין זקנים בחוצה לארץ״ (הלכות סנהדרין ד,ו), לפיכך לא היתה לחכמי תלמוד בבלי סמכות לדון דיני קנסות ולקדש החודש על הראייה וכיו״ב, שלאלה צריך בית דין של סמוכים דוקא (ראה לעיל הלכה ל), ובית דינו של רב אשי לא היו סמוכים. אבל בכל שאר הענינים, פסיקת חכמי תלמוד בבלי מחייבת, הואיל והיא נשענת על שני העמודים של הסכמת רוב החכמים ורוב ישראל, אשר על כן יש תוקף לגזירתם כמו לבית דין הגדול בשעתו.
להבין שיטת רבינו יש לעיין בפיהמ״ש סנהדרין א,ג:
ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה – כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו – הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה.
לפי שאם לא תאמר כן, לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק, והרי כבר הבטיח ה׳ בשיבתם באמרו ׳ואשיבה שופטיך כבראשונה׳ (ישעיהו א,כו).
נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להם לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן – ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות שהרי נסמך מפי בית דין – והדבר צריך הכרע.
מעתה מבואר שאף על פי שבסידור תלמוד בבלי השתתפו כל חכמי ישראל או רובן, בגלל היותם בחוץ לארץ לא היתה אפשרות לחדש הסמיכה.
אף גם זאת נלפע״ד שאין לפרש מה שכתב ״כל החכמים שבארץ ישראל״ שלדעתו תספיק בכל מקרה הסכמת החכמים בארץ ישראל בלבד. זה אינו, שהרי גם מימי רבא ואביי אחרי שבטל בית דין הגדול בארץ ישראל, לא ניסו לחדש הסמיכה, ואע״פ שנתמעטו מכל מקום היו בה חכמים. רבינו עצמו הוקיר מאד מחכמי ארץ ישראל את ר׳ יפת הדיין ופונה אליו באגרת בלשון זו: ״לכג״ק מרנא ורבנא יפת החכם המבין הדיין המשכיל ש״צ״ (איגרות הרמב״ם, מהדורת ר״י שילת שליט״א, עמ׳ רכח). ואדרבה דוקא משום שהיו מעטים, לכאורה היו יכולים להגיע לידי הסכמה בקלות ולחדש את הסמיכה.
ונראה להסביר כך. מצאנו לענין שגגת הוראת בית דין, כמו לענין הסמיכה – ״ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל״ (הלכות שגגות יג,ב). וכן לענין קידוש החדש ועיבור השנה כתב בספר המצוות (עשה קנג): ״מצוה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דוקא, ובארץ ישראל דוקא״ (וכך פסק בהלכות קידוש החדש ד,יב). אף על פי כן מסופר בברכות סג,א: ״והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. אמרו לו, הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל״. ובספר המצוות שם מעתיק רבינו גמרא זו כך: ״...בשעת הדוחק ובהעדר חכמים מארץ ישראל – אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר׳ עקיבה, כמו שנתבאר בתלמוד, ויש בכך קושי גדול״. ברור שאין כוונתו שבארץ ישראל לא נשארו חכמים לגמרי, שהרי בגמרא אמרו ״שלא הניח כמותו בארץ ישראל״, אבל פחות משכמותו הניח! הכוונה היא שרבי עקיבה היה גדול הדור, ואף שבודאי נשארו חכמים בארץ ישראל, מכל מקום כיון שכולם היו כפופים לו, לפיכך לא ניתן לבית הדין שנשאר בארץ לקדש חדשים בעת שרבי עקיבה וחביריו היו בחוצה לארץ. העדר החכמים הגדולים ביותר הוא המונע מחכמי ארץ ישראל לקדש חדשים.
פירוש זה מוכח גם מהמשך לשונו בספר המצוות שם, שמסביר שגם בזמן הזה אנו תלויים בחשבוננו על כך שבני ארץ ישראל קבעו בחשבון הזה. וכך הוא אומר: ״אלו הנחנו למשל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל – חלילה לאל מלעשות זאת וכו׳ – ולא יהיה שם בית דין... הרי חשבוננו זה לא היה מועיל לנו כלל בשום אופן״. בית הדין עליו מדובר בפיסקה זו אינו בית דין של סמוכים שהרי כאלה אינם בזמן הזה, אלא מדובר על בית דין כל שהוא העושה את שליחותו של בית דין הגדול שהיה מלפנים. הרי מכל מקום יש בית דין בארץ ישראל, ואף שאינם סמוכים ואפילו אינם גדולי הדור, עם כל זה חכמים הם ודיינים הם ובית דין הוא. מעתה מבואר שגם כשיש חכמים בארץ ישראל, אם גדולי הדור נמצאים בחוצה לארץ, העדרם מן הארץ הוא המונע מחכמי ארץ ישראל לקדש חדשים.
גדולה מזו נתבאר בערכין יג,א כי בשיבת ציון, אע״פ שהתחילו בבנין המקדש, לא מנו שמיטין ויובלות תיכף אלא המתינו שש שנים – ״רב אשי אמר, הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו״. הפנה אותי בני הרה״ג מרדכי שליט״א לספר משך חכמה (פ׳ בהעלותך, מהדורת ירושלים תש״ו עמ׳ כ) שפירש: ״וכל כמה דלא סליק עזרא... עדיין לא היו חשובים כצבור״. ואין זאת אלא שאע״פ שכבר עלו כמה וכמה חכמים וביניהם דניאל כמו שנתבאר לעיל (הלכה ה ד״ה ועזרא ובית דינו), מכל מקום מפני שכל עוד גדול הדור היה בחוצה לארץ, עדיין לא היה לבני ארץ ישראל כל הסמכות של הקהל.
ונראה שהוא הדין לענין חידוש הסמיכה. ודאי שכינוס כל חכמי ארץ ישראל יכול להספיק כדי לחדש את הסמיכה. אולם במה דברים אמורים – שגדולי הדור נמנים עמהם. אבל אם בחוצה לארץ נמצאים חכמים שאין כמותם בארץ, כי אז אין כוחם של חכמי ארץ ישראל יפה. אז צריך דווקא כינוס של כל חכמי ישראל או רובן מכל מקום שהם, ולפי שישראל מפוזרין במדינות רחוקות, אי אפשר שיסכימו כולן. ונראה שזאת היא כוונת סוף דבריו: והדבר צריך הכרע – כלומר, לחדש הסמיכה צריך הכרעה ברורה שיעמדו למנין ודעת הרוב תכריע, אבל כל עוד שאינם מכונסים כולם יחד לא ניתן להגיע להכרעה במנין, וכמו שכתב בפיהמ״ש שבת א,ג (הובא לעיל): ״ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא נמצא שם, ונמנו״.
היתה מחלוקת גדולה בענין חידוש הסמיכה בצפת כאשר נסמך מוהר״י בי רב וסמך את מרן בעל כסף משנה ובית יוסף, והיו אז שפירשו את הפיסקה ״והדבר צריך הכרע״ כאילו רבינו מסתפק בדבר ולא הכריע בדעתו כי אמנם כך הוא. אף שאיני כדאי, מכל מקום פירוש זה נראה רחוק שהרי לא מצאנו ביטוי דומה לספק בשום מקום. ונראה מתוך פירושו של הרדב״ז, אף שגם הוא התנגד לסמיכה, שגם הוא פירש שהכוונה היא שצריך הכרע באופן שיהיו כל החכמים שבארץ ישראל במעמד אחד, ולא יספיק שיביעו דעתם באיגרות או על ידי שלוחים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לד) כל החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם, הם הנקראים גאונים. וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת לימדו דרך התלמוד והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל בשנערא בעת שחובר התלמוד, אבל בשאר המקומות, וכן בשנער בימי הגאונים, אין אדם מכיר אותה לשון עד שמלמדין אותו:
All the Sages who arose after the conclusion of the Talmud and comprehended its [wisdom] and whose prowess gained them a reputation are called the Geonim. All these Geonim that arose in Eretz Yisrael, Babylonia, Spain, and France taught the approach of the Talmud, revealing its hidden secrets and explaining its points, since [the Talmud's] manner of expression is very deep. Furthermore, it is composed in Aramaic, with a mixture of other tongues. This language was understood by the people of Babylonia in the era when the Talmud was composed.
However, in other places, and even in Babylonia in the era of the Geonim, a person cannot understand this language unless he has studied it.⁠1
1. In his Introduction to Sefer HaMitzvot, the Rambam explains that he chose to compose the Mishneh Torah in Mishnaic Hebrew rather than in Aramaic in order to make it more accessible to the common man.
א. ד: אנשי שנער. אך ׳כל׳ אינו נסמך והלמ״ד של ׳לכל׳ בפתח.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
כָּל הַחֲכָמִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד וּבָנוּ בּוֹ, וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בְּחָכְמָתָם - הֵם הַנִּקְרָאִים ׳גְּאוֹנִים׳. וְכָל אֵלּוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁעָמְדוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְצָרְפַת - לִמְּדוּ דֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד וְהוֹצִיאוּ לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹתָיו וּבֵאֲרוּ עִנְיָנָיו, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲמֻקָּה דַּרְכּוֹ עַד לִמְאֹד. וְעוֹד, שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי מְעֹרָב עִם לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת; לְפִי שֶׁאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הָיְתָה בְּרוּרָה לַכֹּל בְּשִׁנְעָר בְּעֵת שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד, אֲבָל בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת, וְכֵן בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים - אֵין אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ לָשׁוֹן עַד שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ.
וְכׇל הַחֲכָמִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַגְּמָרָא וּבָנוּ בּוֹ וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בְּחָכְמָתָם הֵם הַנִּקְרָאִים גְּאוֹנִים. וְכׇל אֵלּוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁעָמְדוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְצָרְפַת לָמְדוּ דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא וְהוֹצִיאוּ לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹתָיו וּבֵאֲרוּ עִנְיָנָיו, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲמֻקָּה דַּרְכּוֹ עַד לִמְאֹד. וְעוֹד שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן אֲרָמִי מְעֹרָב עִם לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת לְפִי שֶׁאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הָיְתָה בְּרוּרָה לְכׇל אַנְשֵׁי שִׁנְעָר בְּעֵת שֶׁחֻבְּרָה הַגְּמָרָא. אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת וְכֵן בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים אֵין אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן עַד שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ.
גאונים – רבינו מכנה בתואר זה כל חכמי התורה שעמדו אחרי חתימת התלמוד בכל מקום, ולא רק אלה שהיו ראשי הישיבות בבבל (= שנער) בלבד. ואדרבה לא ראה בעין יפה השימוש שעשו שם בתארים מופלגים, והעיר על כך בפיהמ״ש בכורות ד,ד:
ושמא יטעך בכל הענינים הללו שכללתי בדברי אלה אותם השמות המפורסמים בארץ ישראל ובבל שקוראין אנשים ראש ישיבה, ואחרים אב בית דין, ומבדילים בין ראש ישיבת גאון יעקב ובין ראש ישיבה של גולה... לפי שהדברים הללו פטומי שמא בעלמא והרי הן כדרך הכנוין והחניכה. וכבר ראיתי בארץ ישראל אנשים נקראים חברים, ובמקומות אחרים מי שנקרא ראש ישיבה, ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה. ואנחנו לא דברנו בשמות אלא בענינים...
אולם ראה תשובת רבינו להשגת ראש הישיבה בבגדד בענין הנסיעה בנהרות (איגרות הרמב״ם, מהדורת ר״י שילת שליט״א, ירושלים תשמ״ז, עמ׳ שפב), שרבינו פונה אליו בתואר ״הגאון הגדול רבנו שמואל הלוי ראש הישיבה של גולה״, ובהמשך התשובה מכנהו כמה וכמה פעמים ״הגאון״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לה) ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון שיהיהא בימיהם לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם משיבים להם כפי חכמתם, ואותן השואלין מקבצין התשובות, ועושין מהן ספרים להבין מהם:
The inhabitants of each city would ask many questions of each Gaon who lived in their age, to explain the difficult matters that existed in the Talmud. They would reply to them according to their wisdom. The people who had asked the questions would collect the replies and make texts from them, so that they could consider them in depth.⁠1
1. The Rambam is referring to the body of responsa (She'elot UTshuvot) which began to accumulate from the many questions circulated among the different Jewish communities in the diaspora.
א. ד (גם ק): אשר היה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וּשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת שׁוֹאֲלִין אַנְשֵׁי כָּל עִיר וָעִיר לְכָל גָּאוֹן שֶׁיִּהְיֶה בִּימֵיהֶם לְפָרֵשׁ לָהֶם דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְהֵם מְשִׁיבִים לָהֶם כְּפִי חָכְמָתָם, וְאוֹתָם הַשּׁוֹאֲלִים מְקַבְּצִים הַתְּשׁוּבוֹת, וְעוֹשִׂין מֵהֶן סְפָרִים לְהָבִין מֵהֶם.
וּשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת שׁוֹאֲלִין אַנְשֵׁי כׇּל עִיר וָעִיר לְכׇל גָּאוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵיהֶם לְפָרֵשׁ לָהֶם דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁבַּגְּמָרָא. וְהֵם מְשִׁיבִים לָהֶם כְּפִי חָכְמָתָם. וְאוֹתָם הַשּׁוֹאֲלִים מְקַבְּצִים הַתְּשׁוּבוֹת וְעוֹשִׂין מֵהֶם סְפָרִים לְהָבִין מֵהֶם.
משיבים להם כפי חכמתם – פירוש: ״כפי חכמתם של השואלים – אם השואלים שאלו בחכמה ובעיון, השיבו להם הגאונים באורך עיוני; ואם לא – השיבו את פסק הדין״ בלבד (ספר מלאכת מחשבת לרנ״ח גרינשפאן ז״ל, לונדון תשט״ו, עמ׳ ח).
התשובות... להבין מהם – בתשובותיו מסתמך רבינו הרבה על תשובות הגאונים. אפילו במקום שהיתה לו קושיא, כגון במנין שנות השמיטה, מכל מקום למעשה לא זז מפסיקתם של הגאונים. כך כותב רבינו לשואליו (בלאו סי׳ שפט; עמ׳ 667):
מצאנו תשובה לגאון רבינו האיי זצ״ל עניינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים, אבל לא מנו יובלות משחרב הבית בראשונה אלא שמיטים בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון ירושה הוא בידיהם, ושהיא סדורה בפי הכל, וכך נמצא כתוב בתשובות שקודם רבי׳ האיי גאון זצ״ל מכמה שנים כדברי הגאון... ועדיין הדבר אצלנו ספק בשמיטה. וחוששין אנו לדברי הגאון זצ״ל שאמר שחשבון זה ירושה בידיהם עד שיתברר לנו יפה יפה היאך הם הדברים וכו׳.
ובתשובה בענין כריכות בציצית (בלאו סי׳ קלח; עמ׳ 266) הורה: ״וכל דבר שיימצא לאחד הגאונים שלא נדע סיבתו בו צריך לומר עליו כמו שאמרו ז״ל (בבא בתרא קל,ב): לא מקרע תקרעוניה, ולא מגמר תגמרון מיניה. אולי יש להם בזה עיקר״. וכוונתו על מה שנתבאר בהמשך הגמרא שם: ״לא מקרע תקרעיניה – דאי הואי התם הוה אמינא לכו טעמא. מגמר לא תגמרו מיניה – דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לו) גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורין לבאר התלמוד, מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם מי שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים:
Also, the Geonim of each generation composed texts to explain the Talmud. Some of the them explained only certain halachot. Others explained selected chapters that had created difficulty in their age. Still others explained entire tractates and orders.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
גַּם חִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר חִבּוּרִים לְבָאֵר הַתַּלְמוּד: מֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ הֲלָכוֹת יְחִידוֹת, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ פְּרָקִים יְחִידִים שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בְּיָמָיו, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ מַסֶּכְתּוֹת וּסְדָרִים.
גַּם חִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁבְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חִבּוּרִים לְבָאֵר הַגְּמָרָא. מֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ הֲלָכוֹת יְחִידוֹת. וּמֵהֶם שֶׁפֵּרֵשׁ פְּרָקִים יְחִידִים שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בְּיָמָיו. וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ מַסֶּכְתּוֹת וּסְדָרִים.
חיבורין לבאר התלמוד – כגון ספר המפתח לרב נסים גאון, וכגון פירושו של רבנו חננאל לרוב הש״ס.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לז) ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין האסור והמותר והחייב והפטורא בדברים שהשעה צריכה להן, כדי שיהיו קרובין למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד. וזו היא מלאכת י״י שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחובר התלמוד ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבןב:
Also, [the Geonim] composed [texts recording] the decisions of Torah law regarding what is permitted and what is forbidden, when one is liable and when one is free of liability, with regard to subjects that were necessary at the time, so that they would be accessible to the grasp of a person who could not comprehend the depths of the Talmud.⁠1 This is the work of God, which was performed by all the Geonim of Israel from the completion of the Talmud until the present date, 1108 years after the destruction of the Temple, 4937 years after the creation of the world.⁠2
1. In the Introduction to his Commentary on the Mishnah, the Rambam mentions some of these texts: Halachot Gedolot, Halachot Pesukot, the She'iltot of Rav Achai Gaon, and the Halachot of Rav Yitzchak Alfasi.
2. This corresponds to the year 1177 C.E. Apparently, the Rambam composed the Mishneh Torah over a number of years, constantly revising his work. Thus, in Hilchot Kiddush HaChodesh 11:16, he mentions the date of the composition of the text as 4938, one year later, and in Hilchot Shemitot V'Yovalot, he mentions the date 4936, one year earlier.
א. ד (מ׳האסור׳): איסור והיתר וחיוב ופטור. שינוי לשון שלא לצורך.
ב. בד׳ (גם ק) נוסף: הבית והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת עולם. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְעוֹד חִבְּרוּ הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר בִּדְבָרִים שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לָהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים לְמַדַּע מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְעָמְקוֹ שֶׁלַּתַּלְמוּד, וְזוֹ הִיא מְלֶאכֶת יי שֶׁעָשׂוּ בָּהּ כָּל גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל מִיּוֹם שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד וְעַד זְמַן זֶה, שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וָאֶלֶף לַחֻרְבַּן.
וְעוֹד חִבְּרוּ הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר וְחִיּוּב וּפְטוּר בִּדְבָרִים שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לָהֶם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים לְמַדָּע מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְעָמְקָהּ שֶׁל גְּמָרָא. וְזוֹ הִיא מְלֶאכֶת ה׳ שֶׁעָשׂוּ בָּהּ כׇּל גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל מִיּוֹם שֶׁחֻבְּרָה הַגְּמָרָא וְעַד זְמַן זֶה שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וְאֶלֶף לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, וְהִיא שְׁנַת אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּתְשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע לִבְרִיאַת עוֹלָם:
ועוד חברו הלכות פסוקות וכו׳ – השווה הקדמה לפיהמ״ש (עמ׳ כה):
וכן חברו חבורים בפסקי הלכות, מהם בערבית ומהם בעברית, כגון הלכות גדולות, והלכות קטועות, והלכות פסוקות, והלכות רב אחא משבחא, וזולתם. וההלכות שעשה הרב הגדול רבינו יצחק זצ״ל הספיקו במקום כולם, לפי שהם כוללים כל תועליות הפסקים והמשפטים הנצרכים בזמננו זה – כלומר, זמן הגלות; וכבר בירר בהם כל השגיאות שנפלו בפסקי קודמיו. ולא הוקשו לנו בהם אלא הלכות מעטות, לא יגיעו לעשר בשום פנים. אבל המצויים לכל הגאונים הרי הם נבדלים כפי הבדל בינתם, והאיש הנבון הבקי בתלמוד יכול להכיר תכונת כל גאון וגאון מדבריו ופירושיו.
שנה שמינית אחר מאה ואלף לחרבן – כתב בהלכות קידוש החדש יא,טז: ״שנת שמונה ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים (4938) ליצירה, שהיא שנת תשע ושמונים וארבע מאות ואלף (1489) לשטרות, שהיא שנת תשע ומאה ואלף (1109) לחרבן בית שני״. על פי זה נמצא 1108 מקבילה לשנת 4937 שהיא ד׳ תתקל״ז ליצירה.
בכמה כתבי יד, הוסיפו הסופרים את מספר השנה ״לבריאת עולם״, והואיל וישנה מחלוקת בין אנשי מזרח לאנשי מערב מאיזה מולד מונים, ומסתבר שהסופרים כתבו לפי חשבון הנהוג במקומם, לפיכך יש כתבי יד שכתוב בהם ד׳ תתקל״ו. אבל ברור שלדעת רבינו צריך להיות תתקל״ז כנ״ל.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לח) ובזמן הזה תכפו צרותא יתירות, ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרהב, לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכותג שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר, ואין צריך לומר התלמוד עצמו, הבבלי והירושלמי, וספרא וספרי והתוספתותד, שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר כך ייודע מהן הדרך הנכוחה בדברים האסורין והמותרין ושאר דיני תורה היאך היא:
At this time, we have been beset by additional difficulties, everyone feels [financial] pressure, the wisdom of our Sages has become lost, and the comprehension of our men of understanding has become hidden. Therefore, those explanations, laws, and replies which the Geonim composed and considered to be fully explained material have become difficult to grasp in our age, and only a select few comprehend these matters in the proper way. Needless to say, [there is confusion] with regard to the Talmud itself – both the Jerusalem and Babylonian Talmuds – the Sifra, the Sifre, and the Tosefta, for they require a breadth of knowledge, a spirit of wisdom, and much time, for appreciating the proper path regarding what is permitted and forbidden, and the other laws of the Torah.
א. ד (מ׳תכפו׳): תקפו הצרות. אך אינו מתאים ל׳יתירות׳.
ב. ד: נסתרה. אך רבנו נקט לשון הכתוב, ישעיהו כט, יד.
ג. ד (גם ק) [מ׳והתשובות׳]: וההלכות והתשובות. שינוי לשון שלא לצורך.
ד. ד: והתוספתא. ע׳ לעיל פסקה כ״ג והערה 10 שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וּבַזְּמַן הַזֶּה תָּכְפוּ צָרוֹת יְתֵרוֹת, וְדָחֲקָה שָׁעָה אֶת הַכֹּל, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמֵינוּ וּבִינַת נְבוֹנֵינוּ נִסְתַּתְּרָה - לְפִיכָךְ אוֹתָן הַפֵּרוּשִׁין וְהַהֲלָכוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁחִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהֵם דְּבָרִים מְבֹאָרִים, נִתְקַשּׁוּ בְּיָמֵינוּ, וְאֵין מֵבִין עִנְיְנֵיהֶם כָּרָאוּי אֶלָּא מְעַט בְּמִסְפָּר; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַתַּלְמוּד עַצְמוֹ, הַבַּבְלִי וְהַיְּרוּשַׁלְמִי, וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְהַתּוֹסֶפְתּוֹת, שֶׁהֵם צְרִיכִין דַּעַת רְחָבָה וְנֶפֶשׁ חֲכָמָה וּזְמַן אָרֹךְ, וְאַחַר כָּךְ יִוָּדַע מֵהֶם הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים וְהַמֻּתָּרִים, וּשְׁאָר דִּינֵי הַתּוֹרָה הֵיאַךְ הוּא.
וּבַזְּמַן הַזֶּה תָּקְפוּ הַצָּרוֹת יְתֵרוֹת וְדָחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַכֹּל וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמֵינוּ וּבִינַת נְבוֹנֵינוּ נִסְתְּרָה. לְפִיכָךְ אוֹתָם הַפֵּרוּשִׁים וְהַהֲלָכוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁחִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהֵם דְּבָרִים מְבֹאָרִים נִתְקַשּׁוּ בְּיָמֵינוּ וְאֵין מֵבִין עִנְיְנֵיהֶם כָּרָאוּי אֶלָּא מְעַט בְּמִסְפָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַגְּמָרָא עַצְמָהּ הַבַּבְלִית וְהַיְרוּשַׁלְמִית וְסַפְרָא וְסִפְרִי וְהַתּוֹסֶפְתָּא שֶׁהֵם צְרִיכִין דַּעַת רְחָבָה וְנֶפֶשׁ חֲכָמָה וּזְמַן אָרֹךְ וְאַחַר כָּךְ יוֹדֵעַ מֵהֶם הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים וְהַמֻּתָּרִים וּשְׁאָר דִּינֵי הַתּוֹרָה הֵיאַךְ הוּא.
ואבדה וכו׳ – על פי הכתוב (ישעיהו כט,יד): ׳ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר׳.
התלמוד עצמו וכו׳ – כלעיל הלכה כג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(לט) ומפני זה נערתי חוצניא, אני משה בר׳ב מימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין בענין האסור והמותר והטמא והטהור, עם שאר דיני תורה כולן, בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל, בלא קושיא ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים, קרובים, נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו:
Therefore, I girded my loins – I, Moses, the son of Maimon, of Spain.⁠1 I relied upon the Rock, blessed be He. I contemplated all these texts and sought to compose [a work which would include the conclusions] derived from all these texts regarding the forbidden and the permitted, the impure and the pure, and the remainder of the Torah's laws, all in clear and concise terms, so that the entire Oral Law could be organized in each person's mouth without questions or objections. Instead of [arguments], this one claiming such and another such, [this text will allow for] clear and correct statements based on the judgments that result from all the texts and explanations mentioned above, from the days of Rabbenu Hakadosh until the present.
1. Though the Rambam mentions his nationality when stating his name in some of his other works as well (see Iggeret HaShmad), it is possible that he had a specific intention in doing so here. Despite his desire and intention for the Mishneh Torah to be universally accepted, he knew that other customs were followed in the Ashkenazic community. By mentioning his country of origin, he could be alluding to the fact that some of the customs he mentioned were specific to Jews of that background (Yayin Malchut).
א. בגליון ד: בנוסחא מדויקת שנסתי מתני. אך אין זו נוסחא מדויקת, אלא ניסיון ״לתקן״ את מליצת רבנו, כי בכתבי⁠־היד כבפנים, ע׳ נחמיה ה, יג, והכוונה כאן להתנערות לפעולה.
ב. כך ב3. א: ביר׳. אך בכל החתימות של רבנו בכתב יד קדשו המצויות לפנינו (ר׳ במבוא הכללי פרק ב׳) אין יו״ד אחרי הבי״ת. ד (גם ק): בן. אך רבנו לא הזכיר את אביו ללא תואר כבוד.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וּמִפְּנֵי זֶה נָעַרְתִּי חָצְנִי, אֲנִי מֹשֶׁה בֵּרַבִּי מַיְמוֹן הַסְּפָרַדִּי, וְנִשְׁעַנְתִּי עַל הַצּוּר בָּרוּךְ הוּא, וּבִינוֹתִי בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפָרִים, וְרָאִיתִי לְחַבֵּר דְּבָרִים הַמִּתְבָּרְרִים מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִים בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עִם שְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה כֻּלָּם, בְּלָשׁוֹן בְּרוּרָה וְדֶרֶךְ קְצָרָה, עַד שֶׁתְּהֵא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ סְדוּרָה בְּפִי הַכֹּל בְּלֹא קֻשְׁיָא וְלֹא פֵּרוּק, לֹא זֶה אוֹמֵר בְּכֹה וְזֶה אוֹמֵר בְּכֹה, אֶלָּא דְּבָרִים בְּרוּרִים קְרוֹבִים נְכוֹנִים עַל פִּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יִתְבָּאֵר מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִים וְהַפֵּרוּשִׁים הַנִּמְצָאִים מִימוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד עַכְשָׁו.
וּמִפְּנֵי זֶה נִעַרְתִּי חָצְנִי אֲנִי מֹשֶׁה בֶּן מַיְימוֹן הַסְּפָרדִּי וְנִשְׁעַנְתִּי עַל הַצּוּר בָּרוּךְ הוּא וּבִינוֹתִי בְּכׇל אֵלּוּ הַסְּפָרִים וְרָאִיתִי לְחַבֵּר דְּבָרִים הַמִּתְבָּרְרִים מִכׇּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִים בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עִם שְׁאָר דִּינֵי הַתּוֹרָה. כֻּלָּם בְּלָשׁוֹן בְּרוּרָה וְדֶרֶךְ קְצָרָה עַד שֶׁתְּהֵא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ סְדוּרָה בְּפִי הַכֹּל בְּלֹא קֻשְׁיָא וְלֹא פֵּרוּק. לֹא זֶה אוֹמֵר בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה. אֶלָּא דְּבָרִים בְּרוּרִים קְרוֹבִים נְכוֹנִים עַל פִּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יִתְבָּאֵר מִכׇּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִים וְהַפֵּרוּשִׁים הַנִּמְצָאִים מִימוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד עַכְשָׁו.
נערתי חצני – על פי הכתוב (נחמיה ה,יג): ׳גם חצני נערתי׳.
ובינותי וכו׳ – על פי הכתוב (דניאל ט,ב): ׳בינתי בספרים׳.
וראיתי לחבר וכו׳ – השווה הקדמה לספר המצוות בה מציע רבינו את תכניתו לספר משנה תורה:
... אחברנו בלשון המשנה כדי שיהא קל לרוב בני אדם. ואכלול בו כל מה שנתקיים ונתברר מדברי התורה, עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק. כי מטרתי בו גם הקצור עם השלימות, עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ובתוספתא, ואף כל מה שגדרו הגאונים האחרונים ז״ל, ומה שבארו ופירשו בעניני אסור ומותר, וטמא וטהור, ופסול וכשר, וחייב ופטור, ומשלם ואינו משלם, ונשבע ופטור מלישבע.
כללו של דבר – שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה, בין מדאוריתא בין מדרבנן.
תורה שבעל פה כולה – השווה לעיל (הלכה א ד״ה כל המצוות) שהגדיר רבינו את המונח תורה שבעל פה שהיא הלכה פסוקה. כלל רבינו בספרו את כל ההלכות הפסוקות כולן.
בלא קושיא ולא פירוק – השווה אגרת לר׳ פינחס הדיין (איגרות הרמב״ם, מהדורת ר״י שילת שליט״א, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ תמ):
דע, אלופי ומיודעי, שכל מי שכתב ספר... אחד משני דרכים הוא אוחז: או דרך חיבור, או דרך פירוש.
ודרך החיבור להזכיר הדברים הנכונים בלבד, בלא קושיא ובלא פירוק, ובלא שום ראיה בעולם, כמו שעשה רבינו הקדוש חיבור המשנה.
ודרך הפירוש להזכיר הדברים הנכונים ודברים אחרים סותרין אותן, והקושיות על כל דבר, והפירוק, והראיה שזה הדבר אמת וזה שקר, או שזה ראוי וזה אינו ראוי. וזהו דרך התלמוד, שהתלמוד פירוש המשנה.
ואני לא עשיתי פירוש, אלא חיבור – דרך המשנה.
דברים ברורים קרובים נכונים וכו׳ – שלשה איפיונים הללו הם שבהם מציין רבינו את ספרו.
א) ברורים פירושו שהכריע בכל שאלה שניתן להכריע בה ולא הניח כמעט שום ספיקות שלא בירר בהם את ההלכה למעשה.
ב) קרובים – כלומר, מתקבלים על הדעת. כדי שיהיו הדברים קרובים יש וראה רבינו צורך להוסיף דברי ביאור והסבר כדי לקרב את הדברים אל השכל ולמנוע קושיות שונות.
ג) נכונים על פי המשפט וכו׳ – דהיינו גם הפסיקה וגם הביאורים נכונים הם על פי המקורות.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(מ) עד שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם:
[This will make it possible] for all the laws to be revealed to both those of lesser stature and those of greater stature, regarding every single mitzvah, and also all the practices that were ordained by the Sages and the Prophets. To summarize: [The intent of this text is] that a person will not need another text at all with regard to any Jewish law. Rather, this text will be a compilation of the entire Oral Law, including also the ordinances, customs, and decrees that were enacted from the time of Moses, our teacher, until the completion of the Talmud,⁠1 as were explained by the Geonim in the texts they composed after the Talmud. Therefore, I have called this text, Mishneh Torah ["the second to the Torah,⁠"2 with the intent that] a person should first study the Written Law, and then study this text3 and comprehend the entire Oral Law from it, without having to study any other text between the two.
1. For it is only these laws that are binding on the entire Jewish people, as explained above.
2. As mentioned above, there were many rabbis who considered the Rambam's intention in the composition of this text and, in particular, the name he chose for it, as presumptuous. Indeed, for that reason the name Mishneh Torah is rarely used. Instead, the text is commonly referred to as the YadHaChazakah ("The Strong Hand") [so called because the Hebrew is numerically equivalent to fourteen, the number of books in the Mishneh Torah], or simply "the Rambam.⁠"
3. The Rambam's statements imply that he desired the Mishneh Torah to be studied in the order in which it was composed, so that a reader can receive a full picture of the Oral Law.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטהעודהכל
עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַדִּינִין גְּלוּיִין לַקָּטָן וְלַגָּדוֹל בְּדִין כָּל מִצְוָה וּבְדִין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם צָרִיךְ לְחִבּוּר אַחֵר בָּעוֹלָם בְּדִין מִדִּינֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יִהְיֶה חִבּוּר זֶה מְקַבֵּץ לַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ עִם הַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל חִבּוּרֵיהֶם שֶׁחִבְּרוּ אַחַר הַתַּלְמוּד. לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִבּוּר זֶה ׳מִשְׁנֵה תּוֹרָה׳, לְפִי שֶׁאָדָם קוֹרֵא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא בָּזֶה, וְיוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת סֵפֶר אַחֵר בֵּינֵיהֶם.
עַד שֶׁיִּהְיוּ כׇּל הַדִּינִין גְּלוּיִין לַקָּטָן וְלַגָּדוֹל בְּדִין כׇּל מִצְוָה וּמִצְוָה וּבְדִין כׇּל הַדְּבָרִים שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם צָרִיךְ לְחִבּוּר אַחֵר בָּעוֹלָם בְּדִין מִדִּינֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא יְהֵא חִבּוּר זֶה מְקַבֵּץ לַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּה עִם הַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכׇל חִבּוּרֵיהֶם שֶׁחִבְּרוּ אַחַר הַגְּמָרָא. לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִבּוּר זֶה מִשְׁנֵה תּוֹרָה. לְפִי שֶׁאָדָם קוֹרֵא בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא בָּזֶה וְיוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת סֵפֶר אַחֵר בֵּינֵיהֶם.
ויודע ממנו וכו׳. א״א סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה. כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת – היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר? אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב; ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו; ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה.
ואינו צריך לקרות ספר אחר – השווה אגרת לר׳ פנחס הדיין (אגרות הרמב״ם, מהדורת ר״י שילת שליט״א, עמ׳ תלט) שהדיין בא בטענה על רבינו מעין השגת הראב״ד ז״ל:
דע, תחלה, שאני חס ושלום לא אמרתי: לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב ר׳ יצחק או זולתו. היודע עד שיש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חיבורי אלא שנים או שלשה אנשים למדו מקצת ספרים. ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב, ולימדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות; וגם שנים שאלו ללמוד הגמרא, ולימדתי אותם מסכתות אשר שאלו. וכי אני צויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחלת חיבורי שלא חיברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר; והארכתי בדבר זה הרבה.
וחייב לשלש את זמן למידתו – שליש בתורה שבכתב (דהיינו מקרא); ושליש בתורה שבעל פה (כלומר, הלכה פסוקה, והוא ספר משנה תורה); ושליש – יבין וישכיל... והיאך יוציא האסור והמותר... ועניין זה הוא הנקרא תלמוד...
במה דברים אמורים? בתחלת תלמודו שלאדם. אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב לבו וישוב דעתו.
השגת הראב״ד ז״ל היא כפולה. מצד אחד הוא טוען: ״לא אדע למה אחזור מקבלתי וראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר?⁠״ טענה זו מובנת, אלא שיש לומר, אם רואה שדעת רבינו היא שונה, ואפילו הוא רואה את רבינו קטון, על כל פנים יחפש ויבחן עוד פעם את סברתו וראייתו. והרי על כך אמרו (תענית ז,א): ״מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים״.
אבל הטענה השנית של הראב״ד ז״ל לכאורה קשה להולמה, שהרי הוא אומר: ״ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא״. הלא אם ברירתו של רבינו לא נראית לו, מה איכפת לו על מי סמך רבינו? הלא ״אין שומעין אלא למי שהדעת נוטה לדבריו״ (לעיל הלכה לא)!
ברם דבר זה אמור רק לדעת רבינו הסובר שאם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון (לעיל הלכה לא). אבל הראב״ד ז״ל חולק על תפישה זו שניתן לחלוק על פסיקת הגאונים; גישה זו של רבינו דגל בה גם רבנו זרחיה הלוי ז״ל בעל המאור נגד הסוברים שיש לגאונים סמכות כמו התלמוד. כתב בהמאור הגדול בענין זה (סנהדרין דף יב,א מדפי הרי״ף בדפוס וילנא סוף ד״ה בבא רביעאה):
ושמעתי משם אחד מחכמי הדור שלפנינו שהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שכל ההלכות פסוקות בידינו או מן התלמוד או מן הגאונים שאחרי התלמוד. הלכך לא משכחת לה האידנא טועה בשקול הדעת, אלא כל הטועין – בדבר משנה הם טועים.
ואני לא נראו לי דברים הללו, אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה ומן התלמוד מפורש בלא שום ספק – לא טועה בדבר משנה הוא אלא טועה בשקול הדעת הוא...
אבל הראב״ד ז״ל השיג על בעל המאור (ספר כתוב שם, ירושלים תש״נ, עמ׳ קצח):
... ואמת אמר החכם שאם טעה בפסקי הגאונים ז״ל, שלא שמע את דבריהם, ואילו שמע היה חוזר בו באמת וברור – זהו טועה בדבר משנה. וקרוב אני לומר שאפילו היה חולק על פסק הגאונים ז״ל מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדברי הגאון ולא כפירושו, גם זה טועה בדבר משנה הוא, שאין לנו עתה לחלוק על דברי הגאונים ז״ל מראית דעתינו לפרש הענין בדרך אחרת כדי שישתנה הדין מדברי הגאון, אם לא בקושיא מפורסמת, וזהו דבר שלא נמצא.
מעתה מבוארת השגתו של הראב״ד ז״ל על רבינו כאן. לדעת הראב״ד, אם פסק מסויים אינו הכרעתו של ״זה המחבר״ בלבד, אלא הוא מבוסס על פסקם של הגאונים, הרי זה מחייב אותנו ואין אנו יכולים לחלוק עליו אפילו אם יש כדמות ראיה נגדו. נמצא שבגלל שלא הודיע לנו מפי מי יצאה הוראה זו, אין אני יכול לדעת אם יש מקום לשיקול דעת עצמאי להכריע או שמא זהו כבר בגדר דבר משנה שאין אחריו כלום.
והנה מעין השגתו של הראב״ד ז״ל כבר באה בשאלתו של ר׳ פנחס הדיין, ורבינו השיב לו תשובה, אפילו לפי סברת הראב״ד שאין לחלוק על הגאונים (איגרות הרמב״ם הנ״ל, עמ׳ תמב):
וזה שאמרת שתמצא בחיבור דברים הנסתרים, מפני שהם בלא ראיה, ואין דעתך צלולה – לא היה לך לומר כן אלא אילו היו בחיבור דברים שהוצאתי אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותן סתם ולא הבאתי עליהן ראיה. וזה לא עשיתי מעולם.
גלה אוזן חכמתך ודע, שכל הדברים הסתם שבו – תלמוד ערוך הוא בפירוש, בבבלי או בירושלמי, או מספרא וספרי, או משנה ערוכה או תוספתא. על אלו סמכתי ומהן חיברתי.
ודבר שהוא מתשובת הגאונים – אומר בפירוש: ״הורו הגאונים״ או ״תקנת אחרונים היא״ וכיוצא בזה.
ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: ״יראה לי שהדבר כך וכך״, או ״אני אומר שהדבר כך וכך״, או אני אומר: ״מכאן אתה למד שהדבר כך וכך״; וזו היא הראיה, מאחר שהודעתי בתחלת החיבור שכולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא.
אבל היה לך לומר שתמצא בו דברים הנסתרים שאין אתה זוכר באי זה מקום נאמרו – זה ודאי יארע לך ולכל חכם שבעולם.
ברם יתכן שהראב״ד ז״ל התחיל לכתוב השגותיו עם תחלת הקריאה בספר, ולפיכך עדיין לא ראה שבכל מקום שההכרעה היא של רבינו עצמו דבר זה מוזכר, וכן במקום שהפסק נובע מפסיקתם של הגאונים אף עובדה זו מוזכרת. ויתכן שבכל זאת, עדיין לדעת הראב״ד יש הבדל בסמכותם של גאוני בבל לבין ״אחרונים״, ולפיכך העדר איזכור שם הגאון יכול להביא לידי טעות, מה שאין כן לדעת רבינו שהמונח ״גאונים״ מתייחס לכל החכמים שאחרי התלמוד וסמכות כולם שווה (לעיל הלכה לד).
כדאי לציין שבנוסף על פסיקת ההלכה, גם לפירוש ובירור סוגיות התלמוד הקדיש רבינו מקום חשוב בספרו. אין צריך לומר שפירושו למשנה פתח אופקים במקצועות התורה שהיו סתומים וחתומים. כך מתאר הוא את ערכו של הפירוש על סדר טהרות (בספר המצוות סוף מצות עשה קח): ״וכבר פרשנו אנו סדר זה בכללותו, כלומר סדר טהרות, פירוש שאין צריך לעיין בספר אחר עמו בשום דבר מעניני הטומאה והטהרה״. ברם גם בספר משנה תורה השקיע בין נדבכי פסקי ההלכה המסותתות כאבני בנין גם רבדים של פירוש לסוגיות קשות ועמומות. כך הם דבריו באגרת לתלמידו ר׳ יוסף בר׳ יהודה (אגרות הרמב״ם הנ״ל עמ׳ שיב):
ולא תלמד אלא הלכות הרב (= רי״ף) ז״ל ותשוה אותו לחיבור (= משנה תורה), ואם מצאת מחלוקת – תדעו שעיון התלמוד מביא לכך, ותדרשוהו במקומותיו. ואם תכלה זמנך בפירושים, ובפירושי הויות הגמרא ואותם הדברים אשר הנחנו מעמלם – הרי זה איבוד הזמן ומיעוט התועלת.
הרי מורה לתלמידו שעם לימוד החיבור ידרוש את מקורותיו ברי״ף ובסוגיות הגמרא, ולא יזדקק לפירושים אחרים מפני שהבנת הגמרא תתברר לו מתוך החיבור. ואין זאת אלא מפני שהחיבור כולל גם פירוש מספיק כדי לממש בכך את שכתב לעיל (הלכה לט) שהדברים יהיו ״קרובים״ אל השכל ״ונכונים על פי המשפט״.
ראה מה שהארכתי בענין זה בספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםראב״דיד פשוטההכל
 
(מא) וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין, וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורין על פה:
I saw fit to divide this text into [separate] halachot1 pertaining to each [particular] subject, and, within the context of a single subject, to divide those halachot into chapters. Each and every chapter is divided into smaller halachot so that they can be ordered in one's memory.
1. These halachot are comparable to sections within a book.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וְרָאִיתִי לְחַלֵּק חִבּוּר זֶה הֲלָכוֹת הֲלָכוֹת בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, וַאֲחַלֵּק הַהֲלָכוֹת לִפְרָקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן, וְכָל פֶּרֶק וָפֶרֶק אֲחַלֵּק אוֹתוֹ לַהֲלָכוֹת קְטַנּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ סְדוּרִים עַל פֶּה.
וְרָאִיתִי לְחַלֵּק חִבּוּר זֶה הֲלָכוֹת הֲלָכוֹת בְּכׇל עִנְיָן וְעִנְיָן. וַאֲחַלֵּק הַהֲלָכוֹת לִפְרָקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְכׇל פֶּרֶק וּפֶרֶק אֲחַלֵּק אוֹתוֹ לַהֲלָכוֹת קְטַנּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ סְדוּרִים עַל פֶּה.
(מא-מב) וראיתי לחלק... הלכות הלכות וכו׳ – השווה דבריו בהקדמה לספר המצוות (עמ׳ ג) בענין תכנית משנה תורה:
וכאשר כוונתי במחשבתי אל התכלית הזאת, תרתי בלבי על אופן חלוקת החיבור הזה וסידורו היאך ראוי להיות. האם אחלקנו כחלוקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלוקה אחרת ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון שהוא הראוי והיותר קל ללמוד?
אז נתברר לי שחלוקתו הטובה ביותר תהיה שייעשה הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה, כך שייאמר בו הלכות סוכה, הלכות לולב, הלכות מזוזה, הלכות ציצית. ושאחלק כל כללות לפרקים והלכות, כמו שעושה המשנה, עד שיהיה דרך משל בהלכות תפלין פרק ראשון ופרק שני ופרק שלישי ורביעי. וכל פרק יהיה מחולק הלכות הלכות, כדי להקל ידיעתו על פה למי שירצה ללמוד ממנו דבר על פה.
וברור שאם תהיה החלוקה כך, אין ראוי לחלק דיני מצוה מסויימת, עשה או לא תעשה, בשתי כללויות, אלא כל החלוקה הדרושה בה תהיה בפרקים שבאותה הכללות.
ופעמים תהיינה בכללות אחת מצוות מספר, אם מפני שיש להן ענין אחד הכוללן, או שתהיינה מצוות רבות למטרה אחת. למשל, כאשר אדבר על עבודה זרה ואקבע בפתיחת כללות זו הלכות עבודה זרה, הרי אדון בכללות זו על כמה מצוות – מסית ומדיח, ומעביר למולך, ומתנבא בשמה, ועובד אותה, וזולתן מן המצוות השייכות לענין עבודה זרה דוקא. וכן אם אומר הלכות אסורי מזבח, אדבר באותה הכללות על שאור ודבש, ובעלי מומין, ואתנן ומחיר, וכיוצא בהן, כיון שכל המצוות הללו יש להן ענין אחד הכוללן, והוא שהם דברים שאסור להקריבם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(מב) אלו ההלכות שבכל ענין וענין יש מהם הלכות שהן משפטי מצוה אחת בלבד, והיא המצוה שיש בה דברי קבלה הרבה והיא ענין בפני עצמו, ויש מהם הלכות שהן כוללין משפטי מצוות הרבה, אם יהיו אותן המצוות כולם בענין אחד. מפני שחילוק חיבור זה הוא לפי הענינים, לא לפי מנין המצוות, כמו שיתבאר לקורא בו:
[Regarding] the halachot which pertain to specific subjects: Some of the halachot contain the laws governing only one mitzvah, this being a mitzvah that has many matters of the tradition [associated with it] and is a subject in its own right. Other halachot contain the laws governing many mitzvot, since they deal with the same subject matter, for I have divided this text according to topics, not according to the number of mitzvot, as will become clear to the reader.⁠1
1. In his Introduction to Sefer HaMitzvot, the Rambam explains that he chose to structure the text in this manner in order to make the subject matter more accessible to the reader.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת שֶׁבְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן - יֵשׁ מֵהֶן הֲלָכוֹת שֶׁהֵן מִשְׁפְּטֵי מִצְוָה אַחַת בִּלְבַד, וְהִיא הַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הַרְבֵּה וְהִיא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְיֵשׁ מֵהֶם הֲלָכוֹת שֶׁהֵם כּוֹלְלִים מִשְׁפְּטֵי מִצְווֹת הַרְבֵּה, אִם יִהְיוּ אוֹתָן הַמִּצְווֹת כֻּלָּן בְּעִנְיָן אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁחִלּוּק חִבּוּר זֶה הוּא לְפִי הָעִנְיָנִים, לֹא לְפִי מִנְיַן הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לַקּוֹרֵא בּוֹ.
אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת שֶׁבְּכׇל עִנְיָן וְעִנְיָן יֵשׁ מֵהֶם הֲלָכוֹת שֶׁהֵם מִשְׁפְּטֵי מִצְוָה אַחַת בִּלְבַד. וְהִיא הַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הַרְבֵּה וְהוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶם הֲלָכוֹת שֶׁהֵם כּוֹלְלִים מִשְׁפְּטֵי מִצְוֹת הַרְבֵּה אִם יִהְיוּ אוֹתָן הַמִּצְוֹת כֻּלָּם בְּעִנְיָן אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁחִלּוּק חִבּוּר זֶה לְפִי הָעִנְיָנִים לֹא לְפִי מִנְיַן הַמִּצְוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לַקּוֹרֵא בּוֹ.
[ביאור להלכה זו כלול בביאור הלכה מא]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
 
(מג) ומנין מצוות של תורה הנוהגות לדורות, שש מאות ושלש עשרה מצוות, מהן מצוות עשה מאתים שמונה וארבעים, סימן להם מנין איבריו של אדם, ומהן מצוות לא תעשה שלש מאות חמש ושישים, סימן להן מנין ימות החמה:⁠א
The number of mitzvot which are incumbent on us at all times1 is 613. 248 are positive commandments; an allusion to their [number], the number of limbs in the human body.⁠2 365 are negative commandments (prohibitions); an allusion to their [number,] the number of days in a solar year.⁠3

* * *
1. For there are some commandments – e.g., the requirement to dedicate the spoil taken from Midian (see Numbers, Chapter 31) – that were recorded in the Torah, but applied only in those specific circumstances.
2. In Sefer HaMitzvot, the Rambam quotes the Midrash Tanchumah (Ki Tetzei), which states that it is as if each limb of the body is saying, "Do a mitzvah with me.⁠"
3. Thus, it is as if each day of the year is saying, "Do not commit a transgression on me" (ibid.).
א. בא׳ נוסף: בריך רחמנא דסייען. ולכאורה אין לזה מקום כאן, שהרי אין זה סוף ההקדמה, ובשאר כתבי⁠־היד לית. וייתכן שמשל סופר כ״י א׳ הוא (והמגיה לא ראה למחקו). אך אם כן כתבו רבנו – הרי כאן ידיעה מעניינת, שתחילה כתב את מנין המצוות ואת תכנית הספרים, ואילו את הפתיחה עד כאן כתב לבסוף, ובירך את י״י כאשר כילה את מלאכתו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטהעודהכל
וּמִנְיַן מִצְווֹת שֶׁלַּתּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת; מֵהֶם מִצְווֹת עֲשֵׂה מָאתַיִם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים, סִימָן לָהֶם מִנְיַן אֵבָרָיו שֶׁלָּאָדָם, וּמֵהֶם מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שְׁלשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים, סִימָן לָהֶן מִנְיַן יְמֵי שְׁנַת הַחַמָּה.
וּמִנְיַן מִצְוֹת הַתּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. מֵהֶם מִצְוֹת עֲשֵׂה מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה סִימָן לָהֶם מִנְיַן אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. וּמֵהֶם מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ סִימָן לָהֶם מִנְיַן יְמֵי שְׁנַת הַחַמָּה:
ומנין מצוות שלתורה וכו׳ – מכות כג,ב (עם תוספת תיבת מסיני עפ״י דק״ס):
דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה [מסיני], שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא, מאי קרא? ׳תורה צוה לנו משה מורשה׳ (דברים לג,ד); תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ מפי הגבורה שמענום.
והשווה מדרש תנחומא (בובר) תצא [ב]:
אמר ר׳ אבא, רמ״ח מצוות עשה בתורה כנגד איברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם ואומר, עשה בי מצוה שנחיה בזכותה ותאריך ימים; ושס״ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שבכל יום חמה זורחת. עד שהיא שוקעת, אומרת וצווחת לאדם, גוזרני עליך במי שהגיע ימים ליום זה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה. הרי תרי״ג מצות וכו׳.
הנוהגות לדורות – לענין זה הקדיש רבינו בספר המצוות את הכלל השלישי:
שאין ראוי למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות.
דע כי אמרם שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני – מורה שהמנין הזה הוא מנין המצוות הנוהגות לדורות, לפי שמצוות שאינן נוהגות לדורות אין להן קשר בסיני, נאמרו בסיני או בזולתו, ולא נתכוונו באמרם סיני אלא לעיקר מתן התורה שניתנה בסיני. והוא מאמר ה׳ יתעלה: ׳עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות וכו׳⁠ ⁠׳ (שמות כד,יב). ובפירוש אמרו: מאי קראה? ׳תורה צוה לנו משה מורשה׳ – כלומר, מנין תורה, שהוא שש מאות ואחת עשרה, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, ובהם נשלמו שש מאות ושלש עשרה מצוות. הכוונה בסימן זה, שהדבר אשר צוה לנו משה ולא שמענוהו אלא ממנו הוא מנין תורה. וקרא אותם ׳מורשה קהלת יעקב׳; ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה מורשה לנו, לפי שלא יקרא ירושה אלא דבר הקיים לדורות, כמו שאמר ׳כימי השמים על הארץ׳ (דברים יא,כא).
וגם ממה שאמרו שכל איבר ואיבר כאילו הוא מצוה לאדם לעשות מצוה, וכל יום ויום כאילו הוא מזהירו מעבירה – ראיה שהמנין הזה לא יחסר לעולם. ואילו היו מצוות שאינן נוהגות לדורות מכלל המנין כי אז היתה הכללות הזו חסרה בזמן שנסתיימה חובת אותה המצוה, ולא היה מאמר זה נכון אלא בזמן מוגבל...
ואילו היה ראוי למנות כל שהוא מן הסוג הזה, היה כל מה שנצטווה בו משה, מיום שנתנבא עד יום שמת, מלבד המצוות הנוהגות לדורות, יותר על שלש מאות מצוות, אם נמנה כל צווי שניתן במצרים וכל מה שנאמר במלואים וזולתם, כולם לשון תורה, מהם עשה ומהם לא תעשה. אך כיון שאי אפשר למנות את כולן, יתחייב בהכרח שלא תמנה אף אחת מהן.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144