וכן בריה שהוא ספק אם חיה היא אם בהמה אין שוחטין אותה ביום טוב ואם שחט לא יכסה דמה עד לערב.
הנה בפרק כסוי הדם ר׳ יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו מקו״ח כו׳ השיב ר׳ אלעזר הקפר ברבי כו׳ מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים תאמר בכסוי שנוהג בלילי יו״ט, בלילי יו״ט הוא דלא נהגה הא בשאר לילי נהגה אלא מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים. והמעיין בירושלמי פ״ק דביצה זה לשונו השיב ר׳ לעזר בנו של ר׳ לעזר הקפר מה אם מילה שאין ספיקא דוחה את יו״ט וודייה דוחה את לילי יו״ט תאמר בכסוי הדם שוודייו דוחה את לילי יו״ט הואיל וודייו דוחה את לילי יו״ט דין הוא שידחה ספיקו את יו״ט והכוונה כן היא. דאם הוי ספק אם דוחה את יו״ט במילה הוי כמו אתחזק איסורא דבלילה אין ראוי למול ואם ימול בליל יו״ט יתחייב משום חובל ביו״ט תו כי אתא יומא ומספקה לן אם הוי מצוה לא אתא הספק מצוה ודחי יו״ט הקדום משא״כ בכסוי הדם אף דחיובו של כסוי הוא לאחר שחיטה כיון דהלכה היא אם אין מכסין תו אין לשוחטו ביום טוב נמצא תיכף כי קדוש היום של יו״ט ספיקו עמו אם הוא בחיוב כסוי ומותר לשוחטו ולכסותו או לא ולא איתחזק איסורא דיום טוב לכן מותר לכסותו ביו״ט ולשוחטו ובפרט דלר׳ יוסי קאי ואיהו סבר בפרק בכל מערבין דספק דבריהם היכא דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר רק בדלא איתחזק אזלינן להקל א״כ א״ש שמועה זו דמשום דנוהג ספק זה תיכף מקדוש היום מותר לעשותו ביו״ט וזה עומק פשוטו וא״כ ל״ש להכניס הפירכא תוך הקו״ח מה מילה שאעפ״י שאינה נוהגת בלילות בכ״ז וודאה דוחה שבת דקולא וחומרא זו לא שייך רק על ספיקא ולא על וודאה ומתישבת קו׳ התו׳ ואעפ״י שכל עיקר חיובו של מילה הוא רק ביום אף בחול מכל מקום הוי כעין חזקה דאיסור יו״ט איתחזוק על המילה שאם ימול בלילה הוי חובל ביו״ט וגדולה מזו מצאנו גבי ספק מבכרת דאמרינן אוקי הוולד בחזקת חולין במעי אמו אע״ג דכל בכור קדושתו אינה רק משעת לידה עיין תו׳ ריש פ״ג דבכורות ובסוף קידושין שיטת רש״י גבי רוב תינוקות מטפחין דאוקמי עיסה בחזקת טהרה ואמרינן דהתינוק לא טפח בשרץ כן הכא משום איסור יו״ט מחזיקין התינוק לנקיבה או דשלא בזמנו הוי ופשוט.

ונמצא תולש ביום טוב.
נ״ב עיין פירוש המשנה בכורות.

מותר ללוש עיסה גדולה ביו״ט והלש עיסה מערב יו״ט אינו מפריש ממנה חלה ביו״ט.
בזה נחלקו הקדמונים ובראשם הרז״ה דכיון דעיסת חוץ לארץ אוכל והולך ואח״כ מפריש תו לא חשיב מתקן ובהא פוסק רבה דמפריש אף אם גלגל עיסה מערב יום טוב ולכאורה נראה ראיה מפורשת לפסק רבינו והרי״ף דאף בעיסת חו״ל אינו מפריש אם גלגל עיסה מערב יו״ט, והוא מהא דתניא בדף י״ב דר׳ יוסי אמר לא נחלקו ב״ש וב״ה על המתנות שמוליכין לא נחלקו אלא על התרומה כו׳ רב טובי׳ ברי׳ דר״נ הוי ליה גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמיה דרב יוסף א״ל מהו לאמטויי לכהן האידנא א״ל כו׳ הלכה כר׳ יוסי דמוליכין התרומה ג״כ וזה הי׳ בבבל אתרא דרב יוסף ומסתמא חמרא דחו״ל הואי דאי תרומת ארץ ישראל הא קיי״ל אין מוציאין תרומה מהארץ לחו״ל אפילו טמאה כמוש״פ רבינו פ״ב מהלכות תרומות הלכה י״ז מירושלמי וא״כ דתרומת חו״ל הוי וכן כתבו התוספות ע״ז דף נ״ט ד״ה בצר לאו היינו בצרה יעו״ש ובתרומת חו״ל אוכל והולך ואח״כ מפריש כמו שמבואר ריש פרק עד כמה דבזה חלה ותרומה שוין בחוץ לארץ וא״כ לרבה מותר להפרישן ביום טוב והוי כמתנות דשנשחטו מאמש ולכו״ע בין לתנא דמשנתינו בין לתנאי דברייתא ר׳ יהודא ואחרים כולהו סברי לבית הלל דמוליכין בפני עצמן א״כ תרומת חו״ל שהוא זכאי בהרמתן ומפריש ביו״ט תו ודאי מוליכין ביו״ט אף אם הפרישן מערב ולומר שהיו פירות טבלים מא״י והוציאן לחו״ל וסחטן והפריש תרומה מהן א״כ נטמאו בטומאת ארץ העמים ואינם מותרים באכילה והוי מוקצה ואסור בטלטול כ״ש בהולכה וזו ראי׳ עצומה.
אמנם מפני שהקדמונים האריכו ולא העירו מזה מוכרח אנכי לומר כן דמתנות כיון דשחיטה מלאכה היא והרמתן הותרה מטעם שמותר לשחוט ביום טוב כן הותר׳ הרמתן ביו״ט לכן הולכתן אף אם הורמו מאמש מותר משא״כ תרומת חוץ לארץ דהא דמפריש הוא מפני שאין זה תקון לכן כיון שהי׳ באפשר להרימן מעיו״ט לא התירו הולכה משום צורך יו״ט דהוי אפושי טירחה, וזה דוחק גדול לא ניתן להאמר דהא עיקר איסור דהולכה הוא משום גזירה דאין מגביהין ביו״ט והשתא הפרשה שרי בתרומת חו״ל כ״ש הולכה ומוכרח דהלכה כאבוה דשמואל דבכל גווני אין מגביהין ודוחק לומר דגזרו הא אטו הא דאמר בירושלמי גבי תרומה שיש בה תנאי דכיון דלהפרישן לא גזרו יגזרו בהולכה ועיקר כפסק רבינו.

וכן אין שורפין אותה ביו״ט שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו״ט ששריפת קדשים שנטמאו מ״ע וכו׳ ועשית מלאכה וכו׳ עשה ול״ת ואין עשה דוחה את ל״ת ועשה.
הנה קיי״ל בכל התורה כולה אין עשה דוחה ל״ת ועשה ורבנן בתו׳ ריש יבמות דף ה׳ ד״ה שכן ישנו בשאלה שם הקשו דנילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול״ת ומכהן ונזיר אתי׳ במה הצד דכהן הוי אינו שוה בכל ונזיר ישנו בשאלה אבל תיתי מבינייהו ועוד מהני תלתא דממילה לחוד איכא למפרך שכן כרת ותירצו דהוי כמו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דממילה וחד מהנך איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך יצא מדבריהם דלמאן דיליף משני כתובים והוא רבי יהודא דסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין בסוף פרק ד׳ מיתות לדידי׳ אתי עשה ודחי ל״ת ועשה. א״כ קשה טובא משילהי מסכת חולין דפריך על הא דדריש תשלח אפילו לדבר מצוה דל״ל קרא הא שלוח הקן הוי עשה ול״ת ואין עשה דוחה ל״ת ועשה ומשני דעבר ושקליה לאם דלאו עבר עשה הוא דאיכא ופריך לר׳ יהודא דשלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא וא״כ קשה דלר׳ יהודא דסבר עשה דוחה ל״ת ועשה אין צורך לאוקמה בעבר ושלחי׳ וקמ״ל קרא דאינו דוחה עשה ול״ת וכבר נתעוררו בזה. ונראה לדעתי עפ״י מה שתירץ הרמב״ן הביאו הריטב״א בחדושי קדושין על הא דתניא איזהו עשה שלא הזמן גרמא כמו מעקה אבידה שלוח הקן בכל אלו נשים חייבות והקשו רבנן קדמאי תיפוק לי׳ דבכל זה יש בהו לא תעשה בהדייהו במעקה לא תשים דמים בשילוח הקן לא תקח האם על הבנים, באבידה לא תוכל להתעלם ע״ז כתב ורה״ג תירץ דבהני אע״ג דאית בהו ל״ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל״ת אלא לקיומי לעשה, דבמעקה כתיב ועשית מעקה לגגך ובו הרצון והכונה ואח״כ ולא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מעשות מצוה זו כו׳ וכיון דהעשה הוא העיקר אילו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות גם מלאו שבו שאין הלאו אלא קיום העשה שבו הרי דבשילוח הקן עיקר הכוונה היא בשילוח האם [מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם דלפ״ז עיקר המצוה היא שלוח האם, אבל אם נימא דאם אינו רוצה ליקח שניהם הרשות בידו א״כ העיקר הוא הל״ת שלא יקח האם על הבנים ואכמ״ל] לפ״ז לא מצינו למילף ממילה וכהן ונזיר בעשה ול״ת ששניהן באין לקיום העשה שעקר המכוון הוא מעשה המצוה. דבכהן ונזיר דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול״ת דידהו הלא כל הענין הוא באל תעשה כמו כהן שלא יגלח וכן נזיר וכן השמר דנגע הצרעת שהוא שלא יקצוץ הצרעת וע״ז באה העשה א״כ בהני כולהו העשה טפילה היא ללאו כמו דבמקום שהמצוה באה לקיים איזה מעשה שם הלאו טפל לעשה ודין עשה יש לו כן הכא יש להן דין לאו ולכך אתי עשה ודחי ל״ת ועשה כי האי אבל בשילוח הקן שהעיקר הוא קיום הדבר לעשות מצות שילוח והל״ת באה לקיום העשה ולהזהיר עליה ודאי דאף הל״ת דין עשה יש לה. ולפ״ז מסתברא דלר׳ יהודא ליכא למילף מהני רק דומיא דידהו אבל בהני בקום עשה דהעשה עיקר בזה מסתברא דלא דחי דאפילו על עשה לחודא אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה לכן גבי שילוח הקן שפיר פריך הא אין עשה דוחה ל״ת ועשה אף לר׳ יהודא.
ובזה מתורץ מה שתמהו רבנן בתוס׳ דרבא אית לי׳ בפ״ק דביצה דיום טוב הוי עשה ול״ת וכאן גבי שריפת קדשים טרח לשכוחי טעמא למה דאין שורפין קדשים ביו״ט תיפוק לי׳ דהוי עשה ול״ת ובזה ניחא דרוצה לתרץ אליבא דר׳ יהודא דלדידי׳ נילף ממילה ונזיר וכהן דאתי עשה ודחי ל״ת בכה״ג דיו״ט דהעשה דשבתון הוא בא לסעד להל״ת שלא יעשה מלאכה וישבות וכן תמן בשלא יגלח ולא יקוץ בהרתו והל״ת הוא העיקר ולכך אמר דקרא כתיב הוא ולא מכשירין שאפשר לעשות מערב יו״ט, לבדו ולא מילה שלא בזמנה. וכן יתישב בזה מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן דשומר אבידה הוי שו״ש מטעם דפטור מלמיתב ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואמאי פטור ממצות צדקה הא עוסק במצוה פוטר דוקא ממצות עשה הא ממצות ל״ת ודאי לא מיפטר ובצדקה הא איכא לאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ ועיין תוס׳ פרק השותפין דמשו״ה אין זה בכלל דכל מ״ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה, ולפי דברי רמב״ן אתי שפיר דהלאו אינו בא אלא לחזק את העשה שעקר הרצון הוא מה דמסיים קרא דכי פתוח תפתח את ידיך והעניק תעניק לו וכו׳ ולכך הלאו בטלה אל העשה וכיון שעוסק במצוה פטור הוא מכלום וזה נכון.

ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו׳ היה יו״ט של פסח שאם יניחנה תחמיץ לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואח״כ יפריש החלה לחם.
מוכח מלשון רבינו דבשאר י״ט אם נטמאת העיסה לא יאפה כל העיסה קודם שקרא לה שם, אע״ג דבי״ט של פסח שרינן לאפות משום הואיל דוקא התם דאי אפשר להפריש מן העיסה משום שמא תחמיץ ויעבור בב״י אבל ביו״ט דעלמא דאפשר להפריש ולהניח עד הערב לא שרינן משום הואיל. וכן מוכרח לשיטת רש״י ז״ל שהקשה דיקרא לה שם לר׳ אליעזר ואח״כ יאפה ויהא מותר מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה ותירץ דכיון שאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן ע״י הואיל עיי״ש, אולם לפ״ז קשה מדאמר רמי בר חמא דהך דרב חסדא ורבה בהואיל פליגי בזה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע וערש״י שם ומנא ליה דלמא ר׳ יהושע סבר ג״כ כרבה דאמרינן הואיל רק משום דסבר דאם מניח עד הערב ותחמיץ לא יעבור בבל יראה ולא חש לאי בעי מתשל עלה וכיון דאפשר בלא הואיל לא שרינן לאפות ע״י הואיל וכבר עמד בזה הרב בשאגת אריה. אולם לדעתי לק״מ דאם תתחמץ עד הערב הלא בערב ישרפנה בלא הנאה דהכהן לא יקבל מידו שהלא יעבור בבל יראה התרומה טמאה של חמץ ולהניח אחר הפסח הא חיישינן דילמא אתי לאתהנויי מיני׳ וא״כ ע״כ ישרפנה בלא הנאה ולא מיקיימא מצות נתינה לכהן. לכן אי הוי סבר ר׳ יהושע בעלמא דאמרינן הואיל ודאי דהוי שרי לאפות ע״י הואיל ויתן החלה שהופרשה אחר האפי׳ לכהן ויתננה לכלבו או להסיקה תחת תבשילו למחר ויקויים מצות נתינה בחלה זו וע״כ דלא סבר כלל הואיל ולכך אינו מתיר לאפות, אבל בשארי ימים טובים שאם יפרישה בעודה עיסה הלא יקיים בה מצות נתינה לכהן והוא יהנה בה כדין כל תרומה טמאה ודאי לא שרינן ע״י הואיל וכה״ג כתב רש״י דאם יאפה ואח״כ יקרא שם הלא תהא מקוימת בה מצות נתינה לכהן ולכן לא שרינן ע״י הואיל וזה נכון.
ומלבד כי סברה זו נכונה בעצמותה עוד מוכרחת היא משיטת רבנן קדמאי דרש״י פירש כל הסוגיא דהואיל ואי בצע פורתא מכל חדא ונתקשו רבנן בתוספות דאי בצע ג״כ עבר באפיית מה שאינו לאכילה דהוי כעיסה שחציה של ישראל וחציה של נכרים דאסור לאפותה ביו״ט הואיל ואפשר למיפלגה בעיסה. ותירצו דרבנן הוא דאסרו לה והכא משום חלה לא אסרו משום תקון חלה וע״כ כוונת תוספות היא על החלה עצמה ולא בשביל העיסה כלה. דהרשב״א בתוספות לתרץ שיטת רש״י בא, ורש״י בסוף סוגיא אסיק דלא גרסינן דפליגי בהואיל ואי בעי מיתשל עלה רק הכי גרסינן דכו״ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מיפלגי. דר״א סבר אמרינן הואיל ואי בצע פורתא מכל חדא וחדא. וא״כ קשה אם יבצע מכל חדא אמאי שרי הא הוי כעיסה שחצייה של עו״ג הואיל דהחלה אינה ראויה לאכילה ומשום תיקון העיסה הא מצי להפרישה כשהיא עיסה ולהניחה עד הערב ולשורפה כיון דטוה״נ אינה ממון ע״כ אע״ג דמצי לתקן העיסה מ״מ כיון דלהחלה עצמה אין תקנה דהא יהא אסור ליהנות ממנה ולא יקויים בה מצות נתינה לכהן לכך שרו רבנן לבצוע פורתא מכל חדא כדי שיתננה לכהן והכהן יסיקנה תחת תבשילו וכי״ב ודו״ק וכן לפ״ז חזינא דאע״ג דאם מניחה עד הערב לר׳ אליעזר לא יעבור כלום לפום השתא דס״ד דלר״א טובת הנאה אינה ממון מ״מ שרינן ע״י הואיל כי היכי דיקוים בה מצות נתינה לכהן וכפי מה שפירשנו בס״ד.
אך אכתי לא מתיישב שפיר לפום גירסת רש״י דלא פליגי בהואיל ואי בעי מיתשל רק בהואיל דאפייה א״כ הא דשרי לאפות ביו״ט ולבצוע פורתא ודאי שרי [רק דלא אטרחוהו רבנן כמו״ש תוספות] היינו שיקויים מצות נתינה והכהן יהנה מן החלה שיפריש תינח ביו״ט ראשון של פסח, אבל ביו״ט אחרון של פסח אם יניחנה עד הערב, שאין שורפין תרומה טמאה ביו״ט הא אפילו תתחמץ, כיון דטוה״נ אינה ממון, הרי לא עבר בבל יראה ותהא מותרת לכהן ויקויים בה מצות נתינה וא״כ איך שרי לבצוע פורתא מכל חדא. וצ״ל דלמאי דאמר דכו״ע טובת הנאה אינה ממון סבר ר׳ אליעזר כר׳ יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הפקר אסור בהנאה וא״כ לא תתקיים בה מצות נתינה וכן מוכרח קצת גם לר׳ יהושע דהקשה בעצי אלמוגים דמוכח מהך דמע״ש פרק ה׳ דעמד רבי יהושע ואמר תרומע״ש שבו נתון לר״א בן עזרי׳ דסבר טובת הנאה ממון מדהקנה אגב מקרקעי ועיין פ״ק דמציעא בסוגי׳ דוהוא שעומד בצד שדהו ואיך סבר כאן דטובת הנאה אינה ממון והתירוץ פשוט דכאן אינה ממון דמכיון דתתחמץ הלא מי יתן בעדה אף שוה פרוטה כיון דאסורה בהנאה ולא חזיא למידי, ואע״ג דיש לפרש דהוי כמו כל חמץ שאינו ברשותו של אדם מ״מ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ״מ י״ל כיון דגוף החמץ אינו שלו אלא דיש לו זכות שאחר יתן לו בעדו שו״פ וכיון דנתחמצה ושום אדם לא יתן עבורה שו״פ אינו שלו ולא עבר עלה [ובפרט לשיטת תוספות פ״ק דב״מ בסוגיא דתקפו כהן דאינו יכול לתבוע רק טובת הנאה שיש לו בו ולפי דבריהם הגונב טבל של חבירו אינו משלם רק כפל הטובת ההנאה שיש לו בה ואינו נחשב גוף הממון כשלו ודלא כהריטב״א בפרק האיש מקדש דמשלם כפל עבור שווי כל הטבל ובמ״א הארכתי דכיון דלא חזי לאחר מידי א״כ אינו שלו כלל ול״ש עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ודו״ק] ולהכי סבר ר׳ יהושע ג״כ כאן טובת הנאה אינה ממון. וא״כ קשה כיון דתאמר דטובת הנאה אינה ממון הא יהא מותר לשהותה מן התורה אחר הפסח ותו יהא כחמץ של הפקר אחר הפסח ויהא מותר בהנאה א״כ טובת הנאה שבו שוה פרוטה דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו וכי״ב ושוב עכשיו עבר עלה בבל יראה הואיל ולאחר הפסח איכא ביה טובת הנאה [ואולי כיון דבתוך הפסח לא חזיא מידי דהכהן אסור לזכות בה הוי גורם לממון. ואע״ג דבחמץ גלי קרא לכו״ע דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו דלאחר הפסח יהא ממונו לגמרי, אבל כאן לא יהא בו רק טובת הנאה וז״א כמובן] וע״כ דסבר כר׳ יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הקדש אסור בהנאה ולעולם לא חזי למידי.
ולפי שיטת רש״י בכולה סוגיין דהואיל הוא הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא וחדא ופירשו רבנן דאי הוה בצע פורתא הוה שרי אע״ג דחצי׳ של עכו״ם אסורה הואיל ואפשר למפלג בלישה הכא משום תקון חלה לא אסרי רבנן וזה דוקא ביו״ט של פסח, אבל בשאר יו״ט דאפשר להפריש בלישה א״כ תו אם יבצע פורתא ג״כ יהא אוכל באיסור וליכא הואיל ובודאי אין מקום לדברי השאגת אריה, ואף כי פירוש רש״י אינו מוכרח [ובמ״א הארכתי] מ״מ מסתבר דלא שרינן לאפות ע״י הואיל וכן מוכח לשון רבינו שאם היתה העיסה טמאה אסור לאפות ולשון הירושלמי מתפרש לכמה גווני ואין לנו ללמוד ממנו כי פירושו הברור אינו מקובל אצלינו וכבר סתרנו ראיות השאגת אריה שראייתו מרבי ג״כ נסתרת מדברי הקודמים והבן ותן לחכם ויחכם עוד.

כבר כתבתי דמדבריו משמע דביו״ט אחר לבד פסח אסור לכתחילה לאפות העיסה קודם שיפריש החלה וטעמא דר׳ אליעזר שרי משום הואיל דכל חדא חזיא ליה וכל כמה דאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן כן וכסברא שכתבו תוס׳ דאי ר׳ אליעזר סבר דאמרינן הואיל ואי בעי למתשל עלה א״כ יקרא לה שם ואח״ז יאפה יעו״ש אמנם הקשו דלפ״ז מאי הוכיחו דר׳ אליעזר ור״י פליגי בהואיל דילמא טעמי׳ דר׳ יהושע כיון דסבר דאם מניחה עד שתחמוץ לא עבר בבל יראה ואפשר למיעבד בלא הואיל תו לא שרינן לאפות קודם שיקרא שם מדין הואיל ולעולם בעלמא אית לי׳ הואיל ור״א דסבר דעבר בבל יראה להכי מתיר לאפות מדין הואיל וכבר הארכתי בזה בדברים נכונים. אמנם יש להתבונן דאם נאמר דאם אינו אופה ומניחה עד הערב ג״כ לא עבר בבל יראה א״כ תו כי אפי לעיסה כלה הרי הך אפי׳ דהך עיסה דלחלה קאי הוי אפיה שלא לצורך ולא עבר על האפי׳ משום ל״ת כל מלאכה אך זה אינו דחשיבא אפייה לצורך משום דאם יאפה אותה תהא היא מותרת לאכילה דיפריש אחריתא לשם חלה. אבל א״כ שוב תהא האפי׳ מותרת ממ״נ דאם תהא חולין הרי הוי צורך אוכל נפש ואם תשאר חלה הא כיון דטמאה היא תו הוי אפיי׳ שלא לצורך דלאור קיימא דלא חזיי׳ לשום דבר רק להסיקה תחת תבשילו של כהן כמו דין תרומה טמאה כמו״ש התוס׳ ביצה כ״ז עיי״ש א״כ מאי תיקן באפי׳ ואי את מוצא צורך באפי׳ אלא כדי שלא תתחמץ אם יניחנה עיסה ותיאסר כדין חמץ בפסח לעבור עלה בבל יראה, אך כל זה אם נאמר דאם לא יאפה אותה ויפרישה בעודה עיסה יעבור בבל יראה, אבל לר׳ יהושע דסבר דאם מניחה אינו עובר א״כ תו כי אפי לה קודם ההפרשה אם תחשוב בצירוף העיסה בכללה דאפי חדא לצורך חלה שלא לצורך אוכל נפש דהא חדא איכא דלא חזי׳ לאכילה א״כ הוי בה האפיי׳ שלא לצורך ולא הוי רק איסור ולא חיובא דמלאכה א״כ בזה כיון דאי סבר הואיל ואף אם הוי אפיית חדא מכללות העיסה דלא חזי׳ לאכילה באופן דהוי אפייה לצורך ג״כ בזה לא הוי חיובא דמלאכה תו ע״י הואיל שרי לכתחלה היכא דהוי אפי׳ שלא לצורך. ואימת כתבו התוספות דלר׳ אליעזר דסבר הואיל לא שרי לקרות שם ולאפות מטעם הואיל ואי בעי מתשל עלה היינו דלדידי׳ הוי האפייה לצורך שלא יתחמץ ויעבור בבל יראה לכן כיון דאפשר למיעבד בלא הך הואיל אין לנו לעשות ע״י הואיל ודו״ק אך לפ״ז בשאר יו״ט דלא איכפת לן אם לא יאפה אותה והאפי׳ היא שלא לצורך מותר לאפות קודם שיקרא לה שם מדין הואיל וזה היפך משמעות דברי רבינו.
אולם יש להבין דעיקר מלאכת בישול ואפייה דהוי במשכן הוא באופה שיאכל הלחם ע״י האפי׳ וכן בישול סממנים הי׳ צורך הבישול למלאכת הסממנים, אבל כאן הלא אין צורך באפי׳ ואינו מועיל בפת העומד להיסק דמה לי פת מה לי עיסה אלא דהאפיה היא שלא תשאר עיסה ותתחמץ וא״כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין הצורך לגוף האפי׳ אלא שלא תהא עיסה וכמו מוציא מבית לר״ה כיון שאין ההוצאה צריכה לגופה שאינה צורך המת כלל רק שלא יהא בבית ועיין בתו׳ פרק המצניע דף צ״ד ד״ה ר״ש פוטר לפי מה שהסבירו טעמא דמלאכה שאצ״ל הכא נמי כן. ובזה נראה לדון. דמה שדברנו בענין שלא לצורך דהוי משום דאינו מתקן דלאו דוקא מקלקל פטור רק כל מילי דלא הוי מתקן ולא הוי מקלקל פטור זה תלוי שיהא תקון במציאות, אבל בענין מלאכה שא״צ לגופה הנה גם באופן שבאמת אינו צריך לה רק שסבור בדעתו שהוא צריך לזה ג״כ צריך לגופה חשיב כמו שכתבו תוספות בשבת דף ק״ו בתוד״ה בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו הוי צריכה לגופה א״כ אף אם נאמר דבכללות העיסה בהחלות האפויות איכא חדא דלא חזיא לי׳ מ״מ צריכה לגופה חשיבה דסבר דהך חדא אם תהא אפויה היטב יאכל אותה ויפריש האחרת. אלא דאם נימא דלא עבר בבל יראה אף אם תתחמץ העיסה תו הוי שלא לצורך העיסה שהופרשה כלל שבה לא תקנה האפי׳ כלום והוי׳ כמקלקל אבל אם נאמר דתיקון הוי הא שלא נשארה עיסה ולא נתחמצה לעבור בב״י רק דהוי מלאכה שאצ״ל ע״ז שפיר יש להשיב כיון דהוי סבור דיהא צריך לה לאכול תו הוה צריכה לגופה.
אמנם מצאנו לרבותינו בתוספות ריש ביצה דף ג׳ שפירשו דלכך אין צדין ביו״ט שמא יצוד דגים טמאים שהן שלא לצורך אוכל נפש וכתבו דא״כ הוי מלאכה שא״צ לגופה וכוונתם כיון דפורש המצודה לצוד דגים טהורים אם נצודו טמאים שלא כיון לצודם הוי א״צ לגופה אע״ג דבדעתו היה סבור שיצוד דגים טהורים ואם נאמר דלא פליגי התוספות זע״ז צ״ל כיון דהי׳ יכול להיות בעת פריסת המצודה שיבואו דגים טהורים לתוך המצודה ולא נעשתה כוונתו מסבה שאח״ז לא באו לתוך המצודה תו הוי משאצ״ל, מה שא״כ באיסורי הנאה שהבעיר לצורך כלבו הלא הטעות היתה על אותו הענין העבר שאי אפשר הפכו, וא״כ תו כאן שא״צ רק שלא תתחמץ העיסה ואם היתה זו העיסה שהפריש נאפה היטב הי׳ צריך לגופה א״כ עכשיו שהפרישה אינה צריכה לגופה וכיון שכן בהא פליגי משנתינו והך ברייתא דבמשנתינו לא סיים לדבריך ה״ז עובר משום ל״ת מלאכה דתנא דמשנה סבר דמלאכה שאצ״ל פטור ואינו חייב משום מלאכה אף לר׳ אליעזר כמוש״ב ודו״ק.
והנה בירושלמי אמר דלר׳ אליעזר מערים ואומר זו אני רוצה לאכול ואופה כולן וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן כו׳ ומשייר אחת ומניחה לשרוף. ושקלו וטרו אם שורפין קדשים ביו״ט אבל על האפי׳ לא מזכיר כלל וטעמא כיון שמניחו לשרוף מה הועילה האפייה של העיסה, אמנם אם נאמר דהוי מלאכה שא״צ לגופה הלא אף אם מניחה לאפות ורודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג״כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך לאפי׳ אלא כדי שלא תתחמץ, אכן מהא דפריך לקמן בירושלמי ע״ד דר״א יקרא לה שם וירדינה ויקרא לה שם מוכח דאם הי׳ רודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג״כ לא היה חשש משום האפיה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמו שביארנו. ויש לומר דרב אדי וריב״ב דמר אמר דמשו״ה לא מתיר ר׳ יהושע כאן לאפות העיסה ע״י הערמה משום דאיכא חיוב מלאכה, ומר אמר משום דליכא הפסד ממון פליגי בסברא זו שביארנו אם לר׳ יהושע הוי תיקון בהך אפיי׳ כיון דאף אם מניחה לא יעבור בבל יראה, ואולי הוי תיקון לר׳ יהושע דיהי׳ אפוי ולא תהי׳ העיסה חמץ ומותרת בהנאה או דהוי מלאכה שאצ״ל וכמוש״ב ודו״ק.

ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו׳ היה יו״ט של פסח שאם יניחנה תחמיץ לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואח״כ יפריש החלה לחם.
מוכח מלשון רבינו דבשאר י״ט אם נטמאת העיסה לא יאפה כל העיסה קודם שקרא לה שם, אע״ג דבי״ט של פסח שרינן לאפות משום הואיל דוקא התם דאי אפשר להפריש מן העיסה משום שמא תחמיץ ויעבור בב״י אבל ביו״ט דעלמא דאפשר להפריש ולהניח עד הערב לא שרינן משום הואיל. וכן מוכרח לשיטת רש״י ז״ל שהקשה דיקרא לה שם לר׳ אליעזר ואח״כ יאפה ויהא מותר מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה ותירץ דכיון שאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן ע״י הואיל עיי״ש, אולם לפ״ז קשה מדאמר רמי בר חמא דהך דרב חסדא ורבה בהואיל פליגי בזה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע וערש״י שם ומנא ליה דלמא ר׳ יהושע סבר ג״כ כרבה דאמרינן הואיל רק משום דסבר דאם מניח עד הערב ותחמיץ לא יעבור בבל יראה ולא חש לאי בעי מתשל עלה וכיון דאפשר בלא הואיל לא שרינן לאפות ע״י הואיל וכבר עמד בזה הרב בשאגת אריה. אולם לדעתי לק״מ דאם תתחמץ עד הערב הלא בערב ישרפנה בלא הנאה דהכהן לא יקבל מידו שהלא יעבור בבל יראה התרומה טמאה של חמץ ולהניח אחר הפסח הא חיישינן דילמא אתי לאתהנויי מיני׳ וא״כ ע״כ ישרפנה בלא הנאה ולא מיקיימא מצות נתינה לכהן. לכן אי הוי סבר ר׳ יהושע בעלמא דאמרינן הואיל ודאי דהוי שרי לאפות ע״י הואיל ויתן החלה שהופרשה אחר האפי׳ לכהן ויתננה לכלבו או להסיקה תחת תבשילו למחר ויקויים מצות נתינה בחלה זו וע״כ דלא סבר כלל הואיל ולכך אינו מתיר לאפות, אבל בשארי ימים טובים שאם יפרישה בעודה עיסה הלא יקיים בה מצות נתינה לכהן והוא יהנה בה כדין כל תרומה טמאה ודאי לא שרינן ע״י הואיל וכה״ג כתב רש״י דאם יאפה ואח״כ יקרא שם הלא תהא מקוימת בה מצות נתינה לכהן ולכן לא שרינן ע״י הואיל וזה נכון.
ומלבד כי סברה זו נכונה בעצמותה עוד מוכרחת היא משיטת רבנן קדמאי דרש״י פירש כל הסוגיא דהואיל ואי בצע פורתא מכל חדא ונתקשו רבנן בתוספות דאי בצע ג״כ עבר באפיית מה שאינו לאכילה דהוי כעיסה שחציה של ישראל וחציה של נכרים דאסור לאפותה ביו״ט הואיל ואפשר למיפלגה בעיסה. ותירצו דרבנן הוא דאסרו לה והכא משום חלה לא אסרו משום תקון חלה וע״כ כוונת תוספות היא על החלה עצמה ולא בשביל העיסה כלה. דהרשב״א בתוספות לתרץ שיטת רש״י בא, ורש״י בסוף סוגיא אסיק דלא גרסינן דפליגי בהואיל ואי בעי מיתשל עלה רק הכי גרסינן דכו״ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מיפלגי. דר״א סבר אמרינן הואיל ואי בצע פורתא מכל חדא וחדא. וא״כ קשה אם יבצע מכל חדא אמאי שרי הא הוי כעיסה שחצייה של עו״ג הואיל דהחלה אינה ראויה לאכילה ומשום תיקון העיסה הא מצי להפרישה כשהיא עיסה ולהניחה עד הערב ולשורפה כיון דטוה״נ אינה ממון ע״כ אע״ג דמצי לתקן העיסה מ״מ כיון דלהחלה עצמה אין תקנה דהא יהא אסור ליהנות ממנה ולא יקויים בה מצות נתינה לכהן לכך שרו רבנן לבצוע פורתא מכל חדא כדי שיתננה לכהן והכהן יסיקנה תחת תבשילו וכי״ב ודו״ק וכן לפ״ז חזינא דאע״ג דאם מניחה עד הערב לר׳ אליעזר לא יעבור כלום לפום השתא דס״ד דלר״א טובת הנאה אינה ממון מ״מ שרינן ע״י הואיל כי היכי דיקוים בה מצות נתינה לכהן וכפי מה שפירשנו בס״ד.
אך אכתי לא מתיישב שפיר לפום גירסת רש״י דלא פליגי בהואיל ואי בעי מיתשל רק בהואיל דאפייה א״כ הא דשרי לאפות ביו״ט ולבצוע פורתא ודאי שרי [רק דלא אטרחוהו רבנן כמו״ש תוספות] היינו שיקויים מצות נתינה והכהן יהנה מן החלה שיפריש תינח ביו״ט ראשון של פסח, אבל ביו״ט אחרון של פסח אם יניחנה עד הערב, שאין שורפין תרומה טמאה ביו״ט הא אפילו תתחמץ, כיון דטוה״נ אינה ממון, הרי לא עבר בבל יראה ותהא מותרת לכהן ויקויים בה מצות נתינה וא״כ איך שרי לבצוע פורתא מכל חדא. וצ״ל דלמאי דאמר דכו״ע טובת הנאה אינה ממון סבר ר׳ אליעזר כר׳ יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הפקר אסור בהנאה וא״כ לא תתקיים בה מצות נתינה וכן מוכרח קצת גם לר׳ יהושע דהקשה בעצי אלמוגים דמוכח מהך דמע״ש פרק ה׳ דעמד רבי יהושע ואמר תרומע״ש שבו נתון לר״א בן עזרי׳ דסבר טובת הנאה ממון מדהקנה אגב מקרקעי ועיין פ״ק דמציעא בסוגי׳ דוהוא שעומד בצד שדהו ואיך סבר כאן דטובת הנאה אינה ממון והתירוץ פשוט דכאן אינה ממון דמכיון דתתחמץ הלא מי יתן בעדה אף שוה פרוטה כיון דאסורה בהנאה ולא חזיא למידי, ואע״ג דיש לפרש דהוי כמו כל חמץ שאינו ברשותו של אדם מ״מ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ״מ י״ל כיון דגוף החמץ אינו שלו אלא דיש לו זכות שאחר יתן לו בעדו שו״פ וכיון דנתחמצה ושום אדם לא יתן עבורה שו״פ אינו שלו ולא עבר עלה [ובפרט לשיטת תוספות פ״ק דב״מ בסוגיא דתקפו כהן דאינו יכול לתבוע רק טובת הנאה שיש לו בו ולפי דבריהם הגונב טבל של חבירו אינו משלם רק כפל הטובת ההנאה שיש לו בה ואינו נחשב גוף הממון כשלו ודלא כהריטב״א בפרק האיש מקדש דמשלם כפל עבור שווי כל הטבל ובמ״א הארכתי דכיון דלא חזי לאחר מידי א״כ אינו שלו כלל ול״ש עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ודו״ק] ולהכי סבר ר׳ יהושע ג״כ כאן טובת הנאה אינה ממון. וא״כ קשה כיון דתאמר דטובת הנאה אינה ממון הא יהא מותר לשהותה מן התורה אחר הפסח ותו יהא כחמץ של הפקר אחר הפסח ויהא מותר בהנאה א״כ טובת הנאה שבו שוה פרוטה דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו וכי״ב ושוב עכשיו עבר עלה בבל יראה הואיל ולאחר הפסח איכא ביה טובת הנאה [ואולי כיון דבתוך הפסח לא חזיא מידי דהכהן אסור לזכות בה הוי גורם לממון. ואע״ג דבחמץ גלי קרא לכו״ע דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו דלאחר הפסח יהא ממונו לגמרי, אבל כאן לא יהא בו רק טובת הנאה וז״א כמובן] וע״כ דסבר כר׳ יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הקדש אסור בהנאה ולעולם לא חזי למידי.
ולפי שיטת רש״י בכולה סוגיין דהואיל הוא הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא וחדא ופירשו רבנן דאי הוה בצע פורתא הוה שרי אע״ג דחצי׳ של עכו״ם אסורה הואיל ואפשר למפלג בלישה הכא משום תקון חלה לא אסרי רבנן וזה דוקא ביו״ט של פסח, אבל בשאר יו״ט דאפשר להפריש בלישה א״כ תו אם יבצע פורתא ג״כ יהא אוכל באיסור וליכא הואיל ובודאי אין מקום לדברי השאגת אריה, ואף כי פירוש רש״י אינו מוכרח [ובמ״א הארכתי] מ״מ מסתבר דלא שרינן לאפות ע״י הואיל וכן מוכח לשון רבינו שאם היתה העיסה טמאה אסור לאפות ולשון הירושלמי מתפרש לכמה גווני ואין לנו ללמוד ממנו כי פירושו הברור אינו מקובל אצלינו וכבר סתרנו ראיות השאגת אריה שראייתו מרבי ג״כ נסתרת מדברי הקודמים והבן ותן לחכם ויחכם עוד.

כבר כתבתי דמדבריו משמע דביו״ט אחר לבד פסח אסור לכתחילה לאפות העיסה קודם שיפריש החלה וטעמא דר׳ אליעזר שרי משום הואיל דכל חדא חזיא ליה וכל כמה דאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן כן וכסברא שכתבו תוס׳ דאי ר׳ אליעזר סבר דאמרינן הואיל ואי בעי למתשל עלה א״כ יקרא לה שם ואח״ז יאפה יעו״ש אמנם הקשו דלפ״ז מאי הוכיחו דר׳ אליעזר ור״י פליגי בהואיל דילמא טעמי׳ דר׳ יהושע כיון דסבר דאם מניחה עד שתחמוץ לא עבר בבל יראה ואפשר למיעבד בלא הואיל תו לא שרינן לאפות קודם שיקרא שם מדין הואיל ולעולם בעלמא אית לי׳ הואיל ור״א דסבר דעבר בבל יראה להכי מתיר לאפות מדין הואיל וכבר הארכתי בזה בדברים נכונים. אמנם יש להתבונן דאם נאמר דאם אינו אופה ומניחה עד הערב ג״כ לא עבר בבל יראה א״כ תו כי אפי לעיסה כלה הרי הך אפי׳ דהך עיסה דלחלה קאי הוי אפיה שלא לצורך ולא עבר על האפי׳ משום ל״ת כל מלאכה אך זה אינו דחשיבא אפייה לצורך משום דאם יאפה אותה תהא היא מותרת לאכילה דיפריש אחריתא לשם חלה. אבל א״כ שוב תהא האפי׳ מותרת ממ״נ דאם תהא חולין הרי הוי צורך אוכל נפש ואם תשאר חלה הא כיון דטמאה היא תו הוי אפיי׳ שלא לצורך דלאור קיימא דלא חזיי׳ לשום דבר רק להסיקה תחת תבשילו של כהן כמו דין תרומה טמאה כמו״ש התוס׳ ביצה כ״ז עיי״ש א״כ מאי תיקן באפי׳ ואי את מוצא צורך באפי׳ אלא כדי שלא תתחמץ אם יניחנה עיסה ותיאסר כדין חמץ בפסח לעבור עלה בבל יראה, אך כל זה אם נאמר דאם לא יאפה אותה ויפרישה בעודה עיסה יעבור בבל יראה, אבל לר׳ יהושע דסבר דאם מניחה אינו עובר א״כ תו כי אפי לה קודם ההפרשה אם תחשוב בצירוף העיסה בכללה דאפי חדא לצורך חלה שלא לצורך אוכל נפש דהא חדא איכא דלא חזי׳ לאכילה א״כ הוי בה האפיי׳ שלא לצורך ולא הוי רק איסור ולא חיובא דמלאכה א״כ בזה כיון דאי סבר הואיל ואף אם הוי אפיית חדא מכללות העיסה דלא חזי׳ לאכילה באופן דהוי אפייה לצורך ג״כ בזה לא הוי חיובא דמלאכה תו ע״י הואיל שרי לכתחלה היכא דהוי אפי׳ שלא לצורך. ואימת כתבו התוספות דלר׳ אליעזר דסבר הואיל לא שרי לקרות שם ולאפות מטעם הואיל ואי בעי מתשל עלה היינו דלדידי׳ הוי האפייה לצורך שלא יתחמץ ויעבור בבל יראה לכן כיון דאפשר למיעבד בלא הך הואיל אין לנו לעשות ע״י הואיל ודו״ק אך לפ״ז בשאר יו״ט דלא איכפת לן אם לא יאפה אותה והאפי׳ היא שלא לצורך מותר לאפות קודם שיקרא לה שם מדין הואיל וזה היפך משמעות דברי רבינו.
אולם יש להבין דעיקר מלאכת בישול ואפייה דהוי במשכן הוא באופה שיאכל הלחם ע״י האפי׳ וכן בישול סממנים הי׳ צורך הבישול למלאכת הסממנים, אבל כאן הלא אין צורך באפי׳ ואינו מועיל בפת העומד להיסק דמה לי פת מה לי עיסה אלא דהאפיה היא שלא תשאר עיסה ותתחמץ וא״כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין הצורך לגוף האפי׳ אלא שלא תהא עיסה וכמו מוציא מבית לר״ה כיון שאין ההוצאה צריכה לגופה שאינה צורך המת כלל רק שלא יהא בבית ועיין בתו׳ פרק המצניע דף צ״ד ד״ה ר״ש פוטר לפי מה שהסבירו טעמא דמלאכה שאצ״ל הכא נמי כן. ובזה נראה לדון. דמה שדברנו בענין שלא לצורך דהוי משום דאינו מתקן דלאו דוקא מקלקל פטור רק כל מילי דלא הוי מתקן ולא הוי מקלקל פטור זה תלוי שיהא תקון במציאות, אבל בענין מלאכה שא״צ לגופה הנה גם באופן שבאמת אינו צריך לה רק שסבור בדעתו שהוא צריך לזה ג״כ צריך לגופה חשיב כמו שכתבו תוספות בשבת דף ק״ו בתוד״ה בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו הוי צריכה לגופה א״כ אף אם נאמר דבכללות העיסה בהחלות האפויות איכא חדא דלא חזיא לי׳ מ״מ צריכה לגופה חשיבה דסבר דהך חדא אם תהא אפויה היטב יאכל אותה ויפריש האחרת. אלא דאם נימא דלא עבר בבל יראה אף אם תתחמץ העיסה תו הוי שלא לצורך העיסה שהופרשה כלל שבה לא תקנה האפי׳ כלום והוי׳ כמקלקל אבל אם נאמר דתיקון הוי הא שלא נשארה עיסה ולא נתחמצה לעבור בב״י רק דהוי מלאכה שאצ״ל ע״ז שפיר יש להשיב כיון דהוי סבור דיהא צריך לה לאכול תו הוה צריכה לגופה.
אמנם מצאנו לרבותינו בתוספות ריש ביצה דף ג׳ שפירשו דלכך אין צדין ביו״ט שמא יצוד דגים טמאים שהן שלא לצורך אוכל נפש וכתבו דא״כ הוי מלאכה שא״צ לגופה וכוונתם כיון דפורש המצודה לצוד דגים טהורים אם נצודו טמאים שלא כיון לצודם הוי א״צ לגופה אע״ג דבדעתו היה סבור שיצוד דגים טהורים ואם נאמר דלא פליגי התוספות זע״ז צ״ל כיון דהי׳ יכול להיות בעת פריסת המצודה שיבואו דגים טהורים לתוך המצודה ולא נעשתה כוונתו מסבה שאח״ז לא באו לתוך המצודה תו הוי משאצ״ל, מה שא״כ באיסורי הנאה שהבעיר לצורך כלבו הלא הטעות היתה על אותו הענין העבר שאי אפשר הפכו, וא״כ תו כאן שא״צ רק שלא תתחמץ העיסה ואם היתה זו העיסה שהפריש נאפה היטב הי׳ צריך לגופה א״כ עכשיו שהפרישה אינה צריכה לגופה וכיון שכן בהא פליגי משנתינו והך ברייתא דבמשנתינו לא סיים לדבריך ה״ז עובר משום ל״ת מלאכה דתנא דמשנה סבר דמלאכה שאצ״ל פטור ואינו חייב משום מלאכה אף לר׳ אליעזר כמוש״ב ודו״ק.
והנה בירושלמי אמר דלר׳ אליעזר מערים ואומר זו אני רוצה לאכול ואופה כולן וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן כו׳ ומשייר אחת ומניחה לשרוף. ושקלו וטרו אם שורפין קדשים ביו״ט אבל על האפי׳ לא מזכיר כלל וטעמא כיון שמניחו לשרוף מה הועילה האפייה של העיסה, אמנם אם נאמר דהוי מלאכה שא״צ לגופה הלא אף אם מניחה לאפות ורודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג״כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך לאפי׳ אלא כדי שלא תתחמץ, אכן מהא דפריך לקמן בירושלמי ע״ד דר״א יקרא לה שם וירדינה ויקרא לה שם מוכח דאם הי׳ רודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג״כ לא היה חשש משום האפיה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמו שביארנו. ויש לומר דרב אדי וריב״ב דמר אמר דמשו״ה לא מתיר ר׳ יהושע כאן לאפות העיסה ע״י הערמה משום דאיכא חיוב מלאכה, ומר אמר משום דליכא הפסד ממון פליגי בסברא זו שביארנו אם לר׳ יהושע הוי תיקון בהך אפיי׳ כיון דאף אם מניחה לא יעבור בבל יראה, ואולי הוי תיקון לר׳ יהושע דיהי׳ אפוי ולא תהי׳ העיסה חמץ ומותרת בהנאה או דהוי מלאכה שאצ״ל וכמוש״ב ודו״ק.

הנה בתו׳ כ״ט ד״ה אגבא דפתורא כתבו דיש לסמוך על רשב״ם לענין להתיר לשפחה כותית ע״י שנוי תחלת הרקדה יעו״ש וממה שדייקו שפחה נראה דסברי כבה״ג הובא בבית יוסף סי׳ תקכ״ו דביו״ט מצווה על שביתת עבד ערל ואפ״ה כיון דעושה גם לצורכה יש לסמוך על הרשב״ם דמתיר והרמב״ן נסתפק בזה עיי״ש וברמ״א נשמט שפחה וכתב רק עו״ג לחוד בסימן תק״ו יעו״ש.