Kesef Mishneh Korban Pesach 2 – כסף משנה קרבן פסח ב‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר ״תכסו על השה״ (שמות י״ב:ד׳), מלמד שהן מתמנין^א עליו כשהוא חי. ואלו המתמנין על הפסח הן הנקראין בני חבורה. (ב) ויחיד^ב ששחט את הפסח לעצמו, כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר ״יעשו אותו״ (שמות י״ב:מ״ז): (ג) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמר^ג ״איש לפי אכלו״ (שמות י״ב:ד׳), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהם: (ד) אין עושין חבורה נשים ועבדים^ד, או קטנים ועבדים, מפני קלות שתהיה^ה ביניהן, אבל עושין חבורה כולה^ו נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני חבורה^ז, לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת:
וכן, אין עושין חבורה כולה חולין או זקנים או אוננין, אף על פי שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתן מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פסול^ח. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן, אין עושין חבורה כולה גרים, שמא^ט ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. ואם שחטו עליהן, כשר: (ה) שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים, פסול. שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורין ולטמאין, כשר, שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה, והאחרים כאילו לא חשב עליהן: (ו) שחטו למולין, וזרק דם^י לשם מולים וערלים, פסול, שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים, פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכלין^יא לזרוק דמו שלא לאוכלין, הפסח כשר, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה: (ז) מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה, אין שוחטין וזורקין עליו, עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה: (ח) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולין, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו, אלא מדעתן. ואם שתקו ולא מיחו^יב, הרי זה מדעתן: (ט) שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים^יג, והלכו ושחטו הן לעצמן, יוצאין בשל רבן. (י) שחט על ידי אשתו, ובנו ובתו הגדולין, ועבדו ושפחתו העברים, ושחטו הן לעצמן, אין לך מיחוי גדול מזה^יד, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן: (יא) האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה. היתה נחפזת לילך^טו בית^טז אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל משל אביה. מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה, והוא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן, יתום ששחטו עליו אפטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה:
במה דברים אמורים, ביתום קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, והממנה^יז עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. (יב) עבד של שני שותפין, בזמן שמקפידין זה על זה^יח, לא יאכל משל שניהן, ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. (יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שייעשה כולו בן חורין: (יד) עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שיישחט. כיון שנשחט, אינו יכול למשוך את ידו, שהרי נשחט עליו:
נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו, ראשונים שיש להן כזית אוכלין ופטורין^יט מלעשות פסח שני, ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני: (טו) הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהם בני חבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלק^כ אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן, והוא אוכל חלקו^כא עם האחרים שמינה עליו^כב:
וכן, בני חבורה שהיה אחד מהם גרגרן, רשאין להוציאו מהן, ונותנין לו חלקו ויאכלהו^כג בחבורתו. ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר קרבנות מוקדש לזכרם האהוב של אב ובתו,
ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבאום ונאוה אפלבאום, הי"ד,
שנרצחו על ידי מחבלים בערב חתונתה של נאוה בירושלים, י"ג אלול תשס"ג.

הערות

^א ד (מ׳שהן׳): שמתמנים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ד: יחיד. אך אין כאן הלכה חדשה.

^ג כך ת1. בא׳ לית.

^ד כך ת1. א: עבדים.

^ה ד (מ׳קלות׳): שלא תהיה קלות ראש. רצה ״לתקן״ את לשון רבנו, ויצא לו ההפך (במקום: כדי שלא תהיה וכו׳).

^ו כך ת1. א: כללה. אך בסמוך ׳כולה׳, וכ״ה בגמ׳ פסחים צא. ד: כלם. אך גם בו בסמוך ׳כולה׳.

^ז ת1: החבורה. וכך ד (גם פ).

^ח ד: פיסול. וכן לקמן. אך בכ״מ במשנה בכ״י רבנו כבפנים, ונראה שהפ״א שוואית.

^ט ע׳ ר״י קורקוס שבגירסה שהיתה לפניו נוסף כאן: לא. וכ״ה גירסת ר״ח בפסחים צא:, אך בגמ׳ לפנינו, וכן ברש״י ובתוס׳, כבפנים.

^י ת1: דמו. ד (גם פ): הדם.

^יא ת1: לאוכליו. וכן בסמוך. וכ״ה לפנינו בגמ׳ פסחים עח:. וכך ד (גם פ, ק).

^יב כך ת1, וכ״ה בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, כגון פסחים ד, ח. א: מיחאו.

^יג ת1: הכנענים. וכך ד (גם פ, ק).

^יד כך ת1. בא׳ לית.

^טו ד: ללכת. אך בגמ׳ פסחים פז. כבפנים.

^טז ת1: לבית. וכך ד (גם פ, ק). אך ע׳ בראשית יב, טו, וכמוהו רבים.

^יז כך ת1. א: והממונה.

^יח בד׳ נוסף: שלא יגנבנו. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳, והוצרך לומר שרבנו פירש שלא כרש״י, ע״ש. אך בכתבי⁠־היד לית.

^יט כך ת1. א: ופוטרין.

^כ ת1: חלקו. וכך ד (גם פ, ק).

^כא כך ת1. א: חלקום.

^כב בת1 נוסף: בחבורה שניה. וכך ד (גם פ. ק: חבורה שניה).

^כג כך ת1. א: ויאכלוהו.

(א) אין שוחטין את הפסח אלא למנויו וכו׳ – בפרק תמיד נשחט (פסחים ס״א): (ב) יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו וכו׳ – בפ׳ האשה (פסחים צ״א) תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי מתיר ואפי׳ חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטים עליהם. ובגמ׳ ת״ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת״ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטים עליו עשרה ואין יכולים לאכלו אין שוחטין עליהם וידוע דהלכה כר׳ יוסי.
ומ״ש: ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד וכו׳ – קשה מאחר שפסק כר׳ יוסי מאי האי דקאמר שלא ישחט לכתחלה על היחיד דר׳ יוסי אפי׳ לכתחלה מתיר. ותירץ ה״ר אברהם בנו של רבינו שלא כתב בפירוש אין שוחטין לכתחלה אלא דרך זירוז שמשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך בזה אלא על הכתוב שהביא יעשו אותו והוא הכתוב האמור בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו עכ״ל. ואני אומר דאכתי קושיין לא מיתרצא שאם רבי יוסי מתיר לכתחלה ולא הצריך לזרז ולא דרש הפסוק לכך מנין לו לרבינו לחוש דבר שלא אמרו ר׳ יוסי. אבל התירוץ הנכון הוא שדברי רבינו מבוארים בפ׳ מי שהיה (פסחים צ״ה) דקאמר ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומשמע לרבינו דכר׳ יוסי אתיא דאילו לר׳ יהודה מאי כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן הא אמר דאין שוחטין על היחיד כלל: (ג) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול וכו׳ אפילו חבורה של מאה וכו׳ – משנה כתבתיה בסמוך אפי׳ חבורה של מאה שאינם יכולים לאכול כזית אין שוחטין עליהם. ומפרש רבינו דבעינן שלא יהא בהם אפילו אחד שאינו יכול כזית אף על פי שרש״י לא פירש כן: (ד) אין עושין חבורה נשים ועבדים וכו׳ – משנה וגמרא שם.
ומ״ש: אבל עושים חבורה כולה נשים אפי׳ בפסח שני – שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כר׳ יוסי.
ומ״ש: או כולם עבדים – היינו מדקי״ל שעבד שוה לאשה במצות.
ומ״ש: ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה וכו׳ – בס״פ לולב הגזול (סוכה מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח שנאמר איש לפי אכלו. ופירש״י שוחטים עליו את הפסח ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו הראוי לאכילה.
ומ״ש רבינו: שאינן בני דעת – ק״ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש. ולטעם שנתן רבינו קשה מהי תיתי לן דבעינן בשחיטת פסח שיהא בן דעת. וי״ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא״כ הוה ממעט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטים עליו את הפסח משמע דס״ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא. ומ״ש שאינם בני דעת. אפשר דטעמא משום דמי שאין בו דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דה״ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת הנדרים אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת הנדרים שהקדשן הקדש ש״ד.
ומ״ש: ואין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע״פ שהם יכולים לאכול וכו׳ – שם במשנה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם כדי שלא יביאו את הפסח לידי פיסול:
וכן אין עושים חבורה כולה גרים וכו׳ – מימרא בגמרא שם, ופירש״י ידקדקו משום שאינם בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסלוהו על חנם: (ה) שחטו שלא למנוייו וכו׳ עד כאילו לא חישב עליהם – משנה בפרק תמיד נשחט (פסחים ס״א): (ו) ומ״ש: שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכו׳ – שם אפלוגתא דרבה ורב חסדא אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל בני חבורה הבאים עמו וכו׳ ורב חסדא אדרבה לאידך גיסא ת״ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה אבל זריקה אפי׳ מקצתה נמי פסלה וכ״ת מאי וכו׳ חומריה דזריקה דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה. ומאחר שרבינו פסק בסמוך כרב חסדא ממילא משמע דנקטינן דמקצת זריקה פסלה וא״כ שחט למולין וזרק לשם מולין וערלים פסול:
והראב״ד כתב א״א הא דלא כהלכתא וכו׳. וטעמו משום דאיתא בגמרא עלה דההיא מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע דילמא וכו׳ משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה ל״ש בשחיטה ל״ש בזריקה אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבא בהאי קרא קא מיפלגי ונרצה לו לכפר עליו וכו׳ ומשמע להראב״ד דלקושטא קאמר הכי רב אשי. ויש לתמוה דהא לא אמר הכי אלא בדרך דילמא והיאך כתב דרב אשי קא פסיק מקצת ערלה לא פסלה, ורבינו משמע ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לסתם גמרא אליבא דרב חסדא משום מאי דמספקא לרב אשי ועוד דלמאי דאוקים רב אשי פלוגתייהו אקשינן דרב חסדא אדרב חסדא ושני בדוחק הילכך אוקמתא קמייתא עדיפא.
ומה שכתב: שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול – שם פלוגתא (דרבא) [דרבה] ורב חסדא ופסק כרב חסדא.
ומה שכתב: שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר וכו׳ – ברייתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע״ח:). מצאתי כתוב וה״ה אם זרק דמו שלא לאוכליו כשר דאין דין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה בלבד ריש פירקא קמא דזבחים קאמר מה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח: (ז) מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה וכו׳ – שם:
(ח-י)
שוחט אדם ע״י בנו ובתו הקטנים וכו׳ עד ואינם יוצאים אלא בשל עצמן – ברייתא וגמ׳ בפרק האשה (דף פ״ח): (יא) האשה שהיא בבית בעלה וכו׳ עד בשעת שחיטה – משנה ר״פ האשה (פסחים פ״ז.) בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה ובגמרא ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה ל״ק כאן בשרדופה לילך כאן בשאינה רדופה ומשמע דה״פ ברייתא ברדופה ולפיכך רגל הראשון משל אביה מכאן ואילך ממקום שתרצה ומתני׳ בשאינה רדופה הילכך רגל ראשון ממקום שתרצה מכאן ואילך משל בעלה וכן פירש״י. השתא איכא למתמה על רבינו שכתב היתה נחפזת דהיינו רדופה דברייתא והשמיט דין אינה רדופה דמתניתין דרגל הראשון תאכל ממקום שתרצה. ונ״ל שסובר שרוב הבנות הן רדופות ללכת לבית אביהן ברגל הראשון וזהו שכתבו כדרך הבנות ומשום דאינה רדופה לא שכיחא לא חש רבינו לכתבו. ועוד אפשר שסמך על דאיכא למילפה מדין רדופה דכיון דרדופה רגל הראשון משל אביה ממילא משמע דשאינה רדופה רגל הראשון ממקום שתרצה וכיון דברדופה שאר רגלים ממקום שתרצה ממילא משמע דבשאינה רדופה משל בעלה:
וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופוסים וכו׳ – שם במשנה ומ״ש בד״א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים וכו׳ עד אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון – בירושלמי פרק האשה: (יב) עבד של שני שותפים וכו׳ – בפ׳ האשה שם תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם ורמינן עלה מדתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל ושני במתני׳ בדקפדי אהדדי ברייתא דלא קפדי אהדדי. ופירש רש״י דקפדי אהדדי שני הבעלים ואינם רוצים לההנות זה מזה. ורבינו מפרש דקפדי זה על זה שלא יגנבנו כלומר וחושש זה שאם יאכל אצל חבירו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו: (יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו׳ – שם (דף פ״ז) תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ובגמ׳ (דף פ״ח) משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ל״ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב״ה בש״א וכו׳ כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש. ופרש״י כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב״ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו. במשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שפסק כמשנה ראשונה וכבר השיגו הראב״ד. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו שמאחר שצד חירות ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד צד עבדות נגרר אחריו ואוכל משל עצמו אבל למשנה אחרונה שלא עשו לו תקנה לעבוד את עצמו יום אחד אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נמשך אחריו וכיון שכן לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו. ורבינו כתב בפיהמ״ש כלשון הזה ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין. ומ״ש בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ״ל. ואין דבריו מובנים לי דמה טעם לומר שמפני שאין מניחין עבד חציו בן חורין שאם אירע שהניחוהו שלא יאכל כלל כיון שמן הדין אוכל הוא ואין לומר דה״ק כיון שאין מניחין אותו נמצא שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל כלל לפי שאינו נמצא ומי שאינו נמצא אינו אוכל כלל דא״כ למה לו לכתוב זה בחיבור דנראה דיש נפקותא בזה לענין אכילת פסח דלא יאכל כלל אם היה נמצא וזה אינו שאם היה נמצא למה יגרע מלאכול משל עצמו. ואפשר לומר דה״ק דלמשנה ראשונה שתקנו שיעבוד את עצמו יום אחד תקנו ג״כ שיאכל משל עצמו אע״ג דמדינא אינו אוכל לא משלו ולא משל עצמו ולמשנה אחרונה ביטלו כל מה שתיקנו הילכך לא יאכל כלל. אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב שנשאל ה״ר אברהם בנו על זה שנראה שרבינו פה פוסק כמשנה ראשונה והשיב לדברי המשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע״פ שזו היא תקנתו להוציאו י״ח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתן טעם עד שיעשה בן חורין אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק מד״ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני׳ בפ״ק דחגיגה (דף ד׳) והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ״ל. וע״פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה: (יד) עד כמה נמנין על הפסח וכו׳ עד שהרי נשחט עליו – משנה בפרק האשה (פסחים פ״ט):
נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו וכו׳ – בפרק כיצד צולין (פסחים ע״ח:): (טו) הממנה אחרים עמו על חלקו וכו׳ – משנה בפרק האשה (פסחים פ״ט:).
ומ״ש: וכן בני חבורה שהיה אחד מהן גרגרן וכו׳ – ברייתא שם:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון