Kesef Mishneh Pesulei HaMukdashin 18 – כסף משנה פסולי המוקדשין יח‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר ״לא ייחשב״ (ויקרא ז׳:י״ח), (ב) מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים. ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה: (ג) כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע לו^א דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה, שנאמר ״לא תאכל כל תועבה״ (דברים י״ד:ג׳), (ד) מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. (ה) וכן קדשים שהוטל בהן מום, האוכל מהן כזית לוקה, הרי הן בכלל ״כל תועבה״, עד שייולד להן מום אחר וייאכלו במומן, כמו שביארנו. וכל שפסולו^ב מספק, אין לוקין עליו: (ו) כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן, כמו שביארנו, כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת, שנאמר ״והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״ (ויקרא ז׳:י״ח), ואם אכל בשגגה מביא חטאת קבועה: (ז) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו, אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהן פיגול:
כיצד, מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן מן^ג המתירין את השירים לאדם. וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת:
אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פיגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פיגול:
הקומץ והלבונה מתירין השירים לכהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה^ד מתירין לחם הפנים לכהנים. אבל דברים שאין להן מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות, ומנחות הנשרפות, אינן מתפגלין לעולם: (ח) ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול לעולם, הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם, והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין היין^ה הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להן קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים, ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר, והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו^ו היום ולוגו^ז אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו: (ט) אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה ״לא תותירו ממנו עד בוקר״ (ויקרא כ״ב:ל׳), והוא הדין לשאר הקדשים כולן. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר ״והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות י״ב:י׳): (י) האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד, חייב כרת, ואם היה שוגג, מביא חטאת קבועה, שנאמר ״ואוכליו עונו ישא כי את קדש י״י חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא י״ט:ח׳). ומאמתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הן, חייב עליהן מאחר^ח שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הן, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי:
והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים, שהרי נאמר שם ״לא יאכל כי קדש הם^ט״ (שמות כ״ט:ל״ג), להזהיר על כל שפסולו בקודש שהוא בלא תעשה על אכילתו. (יא) והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולין והנותרין מצטרפין: (יב) אסור לטמא את הקדשים, או לסבב להן טומאה, שהרי פוסל אותן. והמטמא את הקדשים אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים^י שנטמאו, לוקה, שנאמר ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ויקרא ז׳:י״ט), והוא הדין לשאר הקרבנות, שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה:
אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה. אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהן, אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה, אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות: (יג) כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים, בין קודש^יא טהור בין קודש טמא, במזיד, הרי זה חייב^יב כרת, שנאמר ״והנפש אשר תאכל בשר^יג מזבח השלמים אשר לי״י וטומאתו עליו ונכרתה״ וכו׳ (ויקרא ז׳:כ׳), ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר ״ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה״ וכו׳^יד (ויקרא ז׳:כ״א), והוא הדין לשאר קדשי מזבח:
והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת, שהרי נאמר בה ״בכל קדש לא תגע״ (ויקרא י״ב:ד׳), (יד) מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול. והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו, או^טו קודם שיביא כפרתו, לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר ״וטומאתו עליו״, עד שתהיה כל טומאתו עליו. (טו) היה טמא בטומאות של דבריהם, אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות: (טז) אינו חייב כרת על אכילת^טז קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש. זה הכלל^יז, כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום^יח פיגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו^יט מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה. אפילו נטמא הבשר קודם שיתטמא^כ האוכל, הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמן, הרי זה חייב כרת: (יז) כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד, דברים שאין להן מתירין, אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן, אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול, כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם, שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דם^כא בלבד: (יח) טמא שאכל אימורין חייב כרת. (יט) אכל^כב פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהן:
אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר, שהפיגול הוא הקרבן הנפסל^כג במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל, והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו: (כ) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן, חייב. אף על פי שריבה מין על חבירו, אינו מבטלו, שאין האיסורין מבטלין זה את זה. (כא) ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קדשים, לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא: (כב) זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא^כד, או^כה מן^כו הגידים, מן הקרנים, מן הטלפים, מן הציפורנים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה^כז, אינו חייב כרת. וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. (כג) אבל^כח מן השליל או מן השליה^כט, חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח: (כד) קדשי גויים אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. וכן דם הקדשים, כמו שביארנו. וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

^א ד (גם ק): בו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ב ד: שפיסולו. ע׳ לעיל ג, ח הערה 10.

^ג ת1: הן. וכך ד (גם פ, ק). ופירוש נוסח הפנים: הן מכלל מתירי השירים המבוארים בהמשך (ובכלל ׳שירים׳ כאן גם קרבנות שאינם נקמצים).

^ד כך כי״נ וכי״ט (ב8, ת1 חסרים כאן). א (מ׳בזיכי׳): כבשי עצרת.

^ה ת1: יין. וכך ד (גם פ, ק).

^ו כך ת1. בא׳ לית מ׳מביא׳.

^ז ד: ולוג. אך בגמ׳ מנחות טו: כבפנים.

^ח כך ת1. א: מאחד.

^ט בגמ׳ מעילה יז: לפנינו: הוא. וזהו הפסוק הבא, שמות כט, לד. אבל בסה״מ ל״ת קל״א מוכח שרבנו גרס ׳הם׳, ע״ש, וכ״ה בכ״י מינכן בגמ׳ שם.

^י ת1: מבשר קדשים.

^יא ד: בקדש. וכן בסמוך. שינוי לשון לגריעותא.

^יב ד: נתחייב. אך אחרי ׳הרי זה׳ מתאים ׳חייב׳.

^יג בד׳ לית. אך בכתוב ישנו.

^יד ד (גם פ, ק): או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לי״י ונכרתה. השלמה לשם הבהרת ההמשך.

^טו בד׳ לית. חיסר דין מחוסר כיפורים שהעריב שמשו.

^טז בד׳ לית. קיצור מכוון.

^יז כך ת1. בא׳ לית.

^יח כך ת1. בא׳ לית.

^יט כך ת1, וכ״ה במשנה מעילה ב, ט בכ״י רבנו. א: שיקריבו.

^כ ת1: שיטמא. וכך ד (גם פ).

^כא ד: דבר אחד. שינוי לשון מוזר ומטעה.

^כב כך ת1. א: אבל. וכך היה לפני ה׳כסף משנה׳ ויישבה בדוחק, ע״ש.

^כג ת1: שנפסל. וכך ד (גם פ, ק).

^כד ד: המוראה. ע׳ לעיל יד, ז הערה 3.

^כה בת1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^כו ד: ומן. וכן ב׳מן׳ הבא. אך בבאים אחריהם אין וי״ו.

^כז ד (מ׳מביצי׳): ומן הנוצה ומביצי העוף. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^כח ת1: אכל. וכך ד (גם פ, ק).

^כט ד: השליא. ע׳ לעיל יד, ז הערה 7.

(א) כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי׳ וכו׳ – בסוף פ״ב דזבחים [דף כ״ט]: (ב) ומ״ש: ואעפ״כ אינו לוקה אין המחשב׳ מעשה – פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב׳ דזבחים:
(ג-ד)
כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו׳ עד הרי הם בכלל כל תועבה – בספרי פרשת ראה: (ה) ומ״ש: עד שיולד להם מום אחר – כחכמים בפ״ה דבכורות (דף ל״ד): (ו) כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו׳ – משנה בריש כריתות.
ומ״ש: שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא – שם בגמרא:
(ז-ח)
אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו׳ עד והקטורת והדם – בפרק ב״ש (זבחים מ״ג) משנה.
ומה שכתב: והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו – שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ״ע דברי ר״מ וחכ״א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים.
ומ״ש: ולוג שמן של מצורע – שם במשנה ר״ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור״מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר״ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך.
ומ״ש: וא״ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו׳ – בפ״ב דמנחות (דף ט״ו): (ט) אסור להותיר וכו׳ שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר – בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות.
ומ״ש: אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו׳ – בקרבן פסח בס״פ אותו ואת בנו (חולין פ״ג) לא תותירו וכו׳ והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר״י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי״ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו: (י) האוכל כזית מבשר קדשים וכו׳ – משנה בריש כריתות.
ומה שכתב: שנאמר ואוכליו עונו ישא – שם (דף ה׳) בגמ׳ יליף לה בג״ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא:
ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו׳ – בפרק איזהו מקומן (זבחים נ״ז:) כר״י דת״כ ולאפוקי מחזקיה:
והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו׳ – פ׳ אלו הן הלוקין (מכות י״ח:): (יא) ומ״ש: והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית – בפ״ד דמעילה (דף י״ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל״ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר״א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.
ומ״ש: וכל הפגולין והנותרים מצטרפין – שם (דף ט״ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה: (יב) אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה – בפרק ג׳ דזבחים (זבחים ל״ג:) ובפ׳ אלו הן הלוקין (מכות י״ד) נחלקו רבי יוחנן ור״ל במטמא קדשים ר״ל אמר לוקה ור׳ יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא:
אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה – בפרק כל שעה (פסחים כ״ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש״י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ״ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (זבחים ל״ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר״ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו׳ אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד״ה] לוקה וכו׳ ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד״ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ״ל שמ״ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה:
וה״ה לשאר הקרבנות – כלומר דבשר לאו דוקא דה״ה ללבונה וכדתנן בספ״ג דמעילה (דף י״ג) ובספ״ד דזבחים (מ״ו:) מרבה לה מוהבשר:
אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו׳: ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו׳ – פלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל בפ׳ כל הפסולין (זבחים ל״ד) ופסק כר׳ יוחנן: (יג) כל אדם שנטמא וכו׳ – בר״פ השוחט ומעלה (זבחים ק״ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (זבחים ל״ג:).
ומ״ש: במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו׳ ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד – משנה בריש כריתות ומפורש בתורה.
ומ״ש: ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו׳ – בפ׳ ב״ש (נזיר ל״ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי:
והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו׳ – בפרק כל הפסולין (זבחים ל״ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (מכות י״ד) אמר ר״ל הכי ואע״ג דר״י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר״ל משום דתניא כוותיה: (יד) והאוכל קדש אחר שטבל וכו׳ – בפי״א דמס׳ פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה״ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו:
וכתב הראב״ד: לוקה ואינו חייב [כרת] א״א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ״ל. וכבר כתבתי בזה בפ״ג מהלכות ביאת המקדש: (טו) היה טמא בטומאת וכו׳ – פשוט הוא ואיתיה במשנה פי״א ממסכת פרה: (טז) אינו חייב כרת וכו׳ – משנה בפ״ב דמעילה (דף י׳).
ומ״ש: אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו׳ – בפרק כל הפסולים (זבחים ל״ג:) פלוגתא דר״י ור״ל ופסק כר״י.
ומ״ש: זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו׳ עד חייבים עליו משום טומאה – משנה בפ״ב דמעילה (דף י׳).
ומ״ש: אפי׳ נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו׳ – בפרק השוחט ומעלה (זבחים ק״ח) פלוגתא דר״י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן.
ומ״ש: וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו׳ – משנה פ״ב דמעילה (דף ט׳) פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו׳ הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ׳ כל הפסולים (זבחים ל״ה:): (יז) כבר נתבאר לך שאף דברים וכו׳ – משנה בפ׳ ב״ש (זבחים מ״ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי:
(יח-יט)
טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו׳ – בספ״ג דזבחים (דף ל״ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה׳ לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע״ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה״נ אע״ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ״ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ״ז הוה ס״ד דה״ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ״ל:
אי אפשר שיתחייב אדם על וכו׳ – בפ״ג דכריתות (דף י״ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד׳ חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש״י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה״ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה״ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה״פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע״ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה״ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע״ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע״ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני׳. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה״מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ״ל דנקט לישנא דמתני׳ לבד: (כ) הפגול והנותר והטמא וכו׳ – בפ׳ התערובת (זבחים ע״ח) פלוגתא דר״פ ור״א ופסק כר׳ אלעזר משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ״ק דחלה איפלגו ר״י ור״ל במילתא ור״י סבר כר״א: (כא) ופגול או נותר או טמא וכו׳ – בפרק ב״ש (זבחים מ״ג) מימרא דר״י ופריש לה ר׳ זירא:
ואימורים מצטרפים וכו׳ – ברייתא וגמ׳ דזבחים (דף ק״ט): (כב) זבח שנתפגל וכו׳ – משנה בפ״ג דזבחים (דף ל״ה).
ומ״ש: מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה – נתבאר בפרק י״ד: (כג) אכל מן השליל או מן השליא וכו׳ – שם מימרא דר״א:
כתב הראב״ד: א״א דוקא בשפיגל הזבח וכו׳. וכך מבואר שם בגמ׳ ואע״פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי״ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב״ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא: (כד) קדשי עכו״ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו׳ – משנה בפ׳ ב״ש (זבחים מ״ה) פלוגתא דר״ש ור׳ יוסי ופסק כר״ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב׳:) דבעי רמי בר חמא עכו״ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר׳ יוסי וכמו שכתבו התוס׳ שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ׳ מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני׳ דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני׳ היא:
וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו׳ – משנה בפ׳ ב״ש (זבחים מ״ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר״ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב״ד וכתב לא משום פגול א״א זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ״ל. ועוד יש לתמוה דר״ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא״כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י״ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על מ״ש: ולא משום טומאת הגוף – דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ׳ (דף מ״ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד״ה לוקה וח״א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ״ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ״ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש״י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה״ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע״ג דלמ״ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד״ה לוקה פסק כר״ש למ״ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד״ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת״ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר״ש כמ״ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת״ק ור״ש אלא לענין מלקות אבל לכ״ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון