(א)עבר ונשא. עיין לח״מ ואין זה הכלל במקום דתניא כוותיה והנכון כמ״ש הכ״מ.
(ב)ואם חשש לאיבה. עיין כ״מ ולח״מ וי״ל דרבנו איירי כשא״א לו להטיל לבור כלאחר יד שוב ראיתי בירושלמי פ״ק דע״ז וז״ל חד דוקינר אוקיר לר׳ יודן נשיאה דיסקוס מלא דינרין נסיב חד מינייהו ושלח ליה שארא. שאל לריש לקיש אמר יוליך הנאה לים המלח הרי במכירו [קושיא היא הרי מכירו ואיכא איבה] הרי לשעבר [רצה לומר דיעבד דכבר נטל] ואמר ר״ל יוליך הנאה לים המלח. ר׳ יודן נשיאה אדם גדול היה וביקש ר״ל לגדור הדבר ע״כ וסמך רבנו על ר״י נשיאה דמעשה רב גם דמשמע דלמגדר מלתא הורה ר״ל ולא מדינא. והנכון דכל שיכול להשמט בשום טצדקי יעשה ובאם לאו יקבל משום איבה ולא יהנה.
(ה)אבל גוי. עיין בהשגות ודע דבמשנה ירושלמית לא הזכיר אבל יום תגלחת ול״ג לה. וז״ל הירושלמי פ״ק דע״ז מ״ב יום הלידה ויום המיתה עד כאן לצבור מכאן ואילך ליחיד מבואר כמו שכתב רבנו דפלוגתא דרבנן אהנך תרתי. עוד שם כיני מתני׳ כל מיתה שיש בה עישון ושרפה יש בה ע״ז וזהו מ״ש רבנו ומקטרים.
(ו)דברים וכו׳. עיין כ״מ והלח״מ הניח בצ״ע ובפרי חדש אה״ע נדחק וגם לא העלה מזור למה השמיט רבנו הך דמוכרין להם חבילה. והנכון דבע״ז דף י״ד פריך וליחוש דלמא אזיל ומזבן לאחרינא אמר אביי אלפני קפדינן אלפני דלפני לא קפדינן וראיתי במקומו פי״ב מהל׳ רוצח הי״ד גבי דין לא תעשה דלפני עור השמיט רבנו מלתא דאביי לכן נראה דרבנו דחה מלתא דאביי מהלכה מהא דקי״ל בסמוך ה״ח דכל שאסור למכור לעכו״ם אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו״ם אלמא דמקפדינן אלפני דלפני אע״ג שבתוס׳ ע״ז דף ט״ו ע״ב בד״ה לנכרי תירצו בשם ה״ר אלחנן דשאני מוכר לנכרי שאין הנכרי מוזהר אלפני עור ורבנו ימאן בזה דבשבע מצות ודאי מצווה הנכרי אלפני עור והא גדולה מזה דנהרגו אנשי שכם שלא דנוהו כמ״ש רבנו פ״ט מהל׳ מלכים הי״ד עיי״ש ולא אשתמיט הש״ס להורות היתר למכור לבונה לגוי שנודע שאינו [עובד] ע״ז ואינו מודה בה ותו דבע״ז דף ו׳ ע״א איבעיא להו משום הרווחה ואפילו יש לנכרי בהמה אחרת אסור או דילמא משום לפני עור ולא אפשטה ונהי דנכרי לא מיפקד אלפני עור ודאי אפילו נכרי שידוע שאינו מודה בע״ז אסור למכור לו דודאי חשוד דאזיל ומזבן ואיכא הרווחה ומשו״ה לא חילק רבנו כאן כמו שחילק לעיל ה״ב ובהכי ניחא הא דהשמיט רבנו דין חבילה וכל ההשמטות דכלה סוגיא שלא אליבא דהלכתא דחיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני ואיכא משום לפני דלפני או הרווחה ותו לא מידי.
(ז)היו מעורבים וכו׳. עיין מ״ש לעיל ה״ו ומקום מוצא לדין זה דבירושלמי גרסינן ולבונה תני אם היה חבילה מותר וכמה היא חבילה רבי יהודה בן בתירא אומר אין חבילה פחות משלשה מינין היה כומר אסור רופא מותר. תגר מותר תגר חשוד אסור ע״כ. וגוף הברייתא בתוספתא סוף פ״ק דע״ז וז״ל מכולן היה מוכר להן חבילה פירש ריב״ב בלבונה אין פחות מג׳ מנין מוכר לתגר ואין מוכר לבעה״ב ואם היה תגר חשוד אסור ע״כ. ולפ״ז נראה דרבנו מפרש ג׳ מנין שיהיה שחורה ולבונה שתי פעמים מלבונה זכה דהיינו מעורב דאין חוששין שילקט ואפשר דגרסינן בתוספתא מינין. [ובירושלמי ג״כ ג׳ מינין] וסובר רבנו דת״ק פליג וס״ל אפילו ב׳ מינים זכה מעורב בשחורה אין חוששין שילקט וקי״ל כת״ק ולפ״ז נראה דרבנו גורס בש״ס כל התוספתא [או דגרסינן וכו׳ שכן הדרך בש״ס לקצר הברייתות וסומך אסיפא] ועיקר הקושיא וליחוש דלמא אזיל ומזבן קאי אסיפא דניחוש שמא ימכור התגר לבעה״ב דלדרך רבנו לק״מ מרישא דחבילה מותר למכור לבעה״ב ואין חוששין שמא ילקט והא דמשני אלפני דלפני אפיק רבנו מהלכתא כמ״ש ה״ו ונדחית הסיפא אלא פסק בבא דרישא.
(ח)כשם וכו׳. דינים אלו הוכפלו פי״ב מהל׳ רוצח הי״ב. ועיין לח״מ מה שהקשה ממ״ש רבנו פ״כ מהל׳ שבת ה״ה. ובני הרב המובהק החריף מו׳ חיים שי׳ תירץ דהא דתירצו בארי שבור היינו מקמי דידעינן הא דקיי״ל בע״ז דף ט״ו רב אדא שרי לזבוני חמרא וע״י סרסור משא״כ לפי מסקנת רב אדא לק״מ עליה דרב דרב קאמר דחיה גסה כבהמה גסה לענין מכירה משום לתא דשבת ונמצא ע״י סרסור שרי ומ״מ שפיר נקיט במתני׳ וכל דבר שיש בו נזק דאז אסור אפי׳ ע״י סרסור ואפילו תימא דדחיקא ליה להש״ס לאוקים מתני׳ ע״י סרסור מ״מ שפיר נקיט רבנו כאן לישנא דמתני׳ להורות דדובים ואריות אסורים אף ע״י סרסור וזה ברור.
(ט)עיר שיש בה ע״ז וכו׳. ובהשגות והלח״מ נדחק בביאור כוונת ההשגות. והנכון דבתוספתא בפ״ק דע״ז וז״ל יריד שבתוך הכרך אין הולכין לאותו כרך ולא לעיירות הסמוכות שנראה כהולך ליריד דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין איסור אלא הכרך לבד. יריד שבתוך הכרך תוך הכרך אסור חוץ לכרך מותר. ושחוץ לכרך חוץ לכרך אסור תוך הכרך מותר. עובר אדם בשיירא ממקום למקום ונכנס לכרך שהיריד בתוכה ואינו חושש מפני שנראה כהולך ליריד. יריד שנתנו מלכות או בני המדינה וגדוליה מותר אין אסור אלא יריד של ע״ז בלבד ע״כ. ולזה מפרש רישא דמתני׳ כפשט התוספתא בהליכה ליריד למשא ומתן וסיפא דמתני׳ מהו לילך שם וכו׳ מפרש שהכניסה והלוך מפני חשש שיחשדוהו שהולך למשא ומתן אע״ג שכוונתו רק לילך שם לדבר עם אחד וסיפא דסיפא ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר מפרש דהיינו בבא דעובר אדם בשיירא שבתוספתא וזהו שמשיג כאן דהרישא לא מתפרשא בכניסה אלא במשא ומתן וכל שיריד ע״ז בתוכה מותר חוצה לה אפי׳ משא ומתן ומסיים ואפי׳ להלך אסור משום חשד משא ומתן והיינו מ״ש הראב״ד בהשגתו השנייה דלקמן ה״י להשיג על רבנו דאפילו דרך מיוחדת לעבור דרך מקום ע״ז שרי ואין כאן חשד. ואולם רבנו דרך אחרת לו דמפרש רישא דמתני׳ לענין איסור כניסה וכמבואר בלשונו בפירוש המשנה לפי שאסור לכנוס לעיר שיש בה ע״ז וכ״ש לדור בה וכ״ש לסחור בה [וסיים שם אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם באונס ונתקיים בנו ועבדתם שם אלהים אחרים וכו׳ עיי״ש ומשו״ה השמיט רבנו דין התוספתא לענין משא ומתן דנלמד בק״ו] אבל חוצה לה שרי אפי׳ דירה ומשא ומתן עיין מ״ש לקמן ה״י.
(י)בד״א בזמן שהדרך מיוחדת. עי׳ בהשגות וכבר נתבאר כוונתו לעיל ה״ט ואולם רבנו לשטתו דמפרש רישא דמתני׳ דאף ההילוך אסור בעצם [ולאו משום חשד משא ומתן כמ״ש ההשגות] ובהכרח הא דבסיפא מהו לילך שם מתפרש מהו לעבור דרך העיר הזאת למקום אחר ואינו מתכוון לילך בה ואמרה המשנה דאי ליכא דרך אחר מירושלים לצפת אלא א״כ דרך לוד שיש בה ע״ז אסור אע״ג דהו״ל דבר שאינו מתכוין שאין כוונתו אלא לילך לצפת כיון דליכא דרכא אחרינא חשיב פסיק רישא וכאלו מתכוון לילך ללוד אבל אם יש שם דרך אחרת דלא הוי פסיק רישא ושרי מדין דבר שאינו מתכוין אע״ג שהולך דרך לוד וכמ״ש רש״י בזבחים דף צ״ח ע״ב גבי יין לאשים דכיון שאפשר לזלף ע״י טפין דקים אפי׳ מזלף בטפין גסים ומכבה שרי דחשיב דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישא וכמ״ש בסמ״ה ח״א פ״א מהל׳ שבת ה״א באריכות. ובזה נתיישבו דברי רבנו דס״ל דאין התוספתא פי׳ המשנה [והשמיט רבנו דין עיירות הסמוכות דקיי״ל כחכמים דאפילו בשעת יריד חוצה לה מותר ואין חילוק] והא דנקיט בתוספתא עובר אדם בשיירא מתפרש בדאיכא דרכא אחרינא דשרי אפי׳ בשעת יריד וכן המשמעות דמחמת שרוצה בשיירא והמה הולכים דרך עיר היריד שרי מכלל דאיכא דרך אחר שאין השיירא הולכין בו.
(יג)המוכר בית וכו׳. עי׳ בהשגות והלח״מ כתב שרש״י פי׳ בענין אחר ועי׳ בתוספתא פ״ק דע״ז וז״ל המוכר ביתו לע״ז וכו׳ מבואר כפי׳ רבנו. והנה כוונת הראב״ד לדמות דין זה לדין הלוקח גרוטאות דלעיל פ״ז ה״ה והבן זה. ורבנו סובר דאע״ג דמסתבר טעם הראב״ד דאין ע״ז תופסת דמיה עד שתעשה ע״ז כיון דבתוספתא לא חילקה בכך י״ל דקנסוהו חז״ל הואיל שמוכר בפירוש לע״ז יוליך הנאה אע״ג שקודם עבודה הקדימו דמיו ולהיפך בגוים שאנסוהו אפי׳ העמידו הע״ז ואח״כ נוטל דמים דהו״ל חליפי ע״ז מ״מ שרי כיון שהוא אנוס וזה ברור ועיין מ״ש פ״י מהל׳ ע״ז ה״ד וכן מפורש בגמ׳ ע״ז דף ס״ב שקנסו חז״ל בחמרין ויין נסך.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו