(א)כל אוכל שגדולו מן הארץ ונשמר וכו׳. פ״ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטנית בכלל הזה ובאילן האוג והחרובין וכו׳. ואיכא למידק למה השמיט רבינו האוג הנזכר ברישא דמתני׳. וי״ל דאוג הוא הסומאק והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכלות כאשכלות הגפן ויאכלו ואין פרי זה נמצא זולת בארץ הצבי ואין אוכלין אותו בני אדם כמות שהוא ואפשר דבאתריה דתנא דמתני׳ היו אוכלין אותו כמות שהוא:
(ב)אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן וכו׳. כל זה מבואר בריש כלל גדול ובכמה דוכתי וא״כ אמאי לא אמרינן למעוטי דבר שאינו אוכל וי״ל דאסטיס ופואה אצטריכא ליה דחזו קצת לאכילה והיינו דנקט ספיחי אסטיס וכו׳ דספיחים חזו קצת והא דאמרינן לקיטתו כאחת למעוטי תאנה לאו דוקא דאיכא אילנות שאין לקיטתן כאחת והכי משמע דליכא לקיטתן כאחד אלא הני דחשיב תנא דמתני׳ ומיהו איכא אילנות דלקיטתן כאחת כגון בנות שוח וצ״ל תנא ושייר. ואני ראיתי קצת אילני תמר שאין לקיטתן כאחת ובנות שקמה אין לקיטתן כאחת והא דאמרינן נמי למעוטי ירק רוב ירק קאמר דהא איכא שומין ובצלים כדתנן האמהות של בצלים חייבין בפאה ור׳ יוסי פוטר מלבנות הבצלים שבין הירק ר׳ יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכמים אומרים מאחת על הכל כל והלכה כחכמים:
(ג)קרקע שהוא חייבת בפאה וכו׳. פ״ד ר׳ עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה והקשו בירושלמי הגע עצמך שהיא שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר׳ חנינא בשם ר׳ פנחס תיפתר שהיה שם שבולת ובה חמש שבולים:
ואפי׳ היתה של שותפות. שם במשנה האחים שחלקו נותנים שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת וילפינן לה מדכתיב קציר ארצכם:
(ד)שדה שקצרוה נכרים. פ״ב שדה שקצרוה נכרים קצרוה ליסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורה וכתב רבינו קצרוה נכרים לעצמן שאם היו הנכרים שכירים לישראל פשיטא דחייבת:
(ה)קצר חציה וקצרו הליסטים חציה וכו׳. שם במשנה קצר חציה וקצרו ליסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה וכו׳ כלשון רבינו. וכתב בפירוש המשנה כשידע הלוקח שקצרו חציה נתחייב בלא ספק לתת כל הפאה המחוייבת לתת לאותה שדה לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב״ה וכו׳ וכן הפודה מן הגזבר הוא נותן פאה לכל:
קצר חציה והקדישו וכו׳. בתוספתא וטעמא כדאמר לעיל שחובת הפאה בקמה:
(ו)כרם שהיה בוצר ממנו ענבים וכו׳. פ״ג וכן בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל ע״כ. ואמרינן עלה בירושלמי תני ר׳ חייא בד״א במדל לשוק אבל המדל לבית נותן מן המשואר על הכל. ופי׳ מדל לבית היינו לגורן דחזו לכונסן אבל המדל לבית לאכול ראשון ראשון אינו נותן אלא על המשואר:
אם היה בוצר לשוק מצד אחד וכו׳. היינו סיפא דמתני׳ דקתני והמחליק מאחת יד כלומר מצד אחד נותן מן המשואר על הכל וכתב רבינו בטעמא דמתני׳ דכיון דבצר הכל מצד אחד לא הוי בצירת עראי:
וכן הקוטף מלילות מעט מעט וכו׳. בתוספתא היא ולא חילק בין קוטף מצד אחד או הקוטף מכל הצדדין כיון שהוא מכניס לביתו אפי׳ קטף כל השדה פטור ועדיין יתבאר לקמן בעז״ה:
(ז)הקוצר כל שדהו קודם שהוגמר וכו׳. הכי אמרינן במנחות פ׳ ר׳ ישמעאל דפחות משליש לא שמה קצירה אבל אם הביאה שליש שמה קצירה והכי נמי אם זורעה ועדיין לא הביאה שליש אין עושה זרע ואם הביאה שליש אע״ג דלא נתבשלה כל צורכה אם זרעה נעשה זרע והכי איתא בירושלמי פ״ב שאם לא הביאה שליש לא שמה קצירה:
(ח)המקדיש שדהו והוא קמה וכו׳. פ״ד הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרים ופדה עומרים חייב כלומר חייב בשכחה קמה ופדה עומרים פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה וכתב רבינו בפירוש המשנה לא יתחייב בהם ואפי׳ בשכחה וזה דעת החכמים כפי אשר הקדמנו וכו׳ והיינו דקתני פטורה סתם ולא קתני פטורה מן הפאה:
(ט)נכרי שקצר שדהו וכו׳. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים דפטרי אפי׳ מן השכחה וטעמייהו דכל זרע שלא נתחייב בחיובי קמה דהיינו לקט ופאה לא יתחייב ג״כ בחובת העומר והיא השכחה אע״פ שבשעת העימור הוה בר חיובא:
(י)אין שוכרין פועלין נכרים וכו׳. הכי איתא בתוספתא. ואיכא למידק מה לנו ולבקיאותם כיון דסוף סוף חייב ליתן לקט ופאה הראוי לאותה שדה. וי״ל כיון דלא בקיאין חיישינן שמא יניחו פחות ויטלו אותו העניים ונמצאו מפסידין או שמא יניחו יותר מן השיעור ונמצא בעל השדה מפסיד:
(יא)בעל הבית שקצר כל שדהו וכו׳. פ״ק לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרינן בירושלמי דהך סיפא ב״ש היא אבל ב״ה אומרים דהפקר פטור מן המעשרות אפילו הפקירו אחר מירוח וברייתא היא בפ׳ הגוזל עצים מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו ר׳ ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ונותן לו ואפילו לאביי דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני מודה הכא משום דכתיב תעזוב יתירא ולא קי״ל אלא כרבא דאמר אי עביד לא מהני:
ואם נתן להם רוב הקציר וכו׳. כך נמצא בספרים שלנו ואני חושב שהוא טעות סופר וכך היא הנוסחא ואפי׳ נתן להם רוב הקציר וכו׳ דסד״א מתנה הוא וליחייב במעשרות קמ״ל כיון שנתנה להם בתורת פאה פטורה מן המעשרות:
ונותן להם מן הפירות המעושרים וכו׳. ואינו מנכה להם כלום מפני המעשרות דהא לא אהני ליה כלום דפאה פטורה מן המעשרות. ומסתברא דאם לשה ועשאה פת שנותן לו מן הפת כדכתיבנא לעיל שמנכה לו שיעור חלה שהרי הפאה והלקט חייבין בחלה דאע״ג דמן התורה אפי׳ כשעורה פטר את העיסה כבר נתנו בה חכמים שיעור אחד מארבעה ועשרים:
(יב)אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה וכו׳. תוספתא והובאה פ׳ במה מדליקין אמר ר״ש בשביל חמשה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה ומקשינן עלה אטו כלהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין. ומ״ש רבינו כדי שידעו העניים מקום שיבואו לו היינו ביטול עניים הנזכר בברייתא שלא יהיו עניים משמרים עכשיו יניח בעה״ב פאה אלא ידעו שאינו מניח אלא בסוף שדהו וידעו המקום והזמן ויבואו ולא יתבטלו מלבקש ממקום אחר:
עבר והניח פאה וכו׳. פ״ק נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתה ר״ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. והא דקתני נותנין פאה וכו׳ לאו לכתחלה קאמר אלא אם נתן פאה מתחלת השדה יש לה דין פאה ופטורה מן המעשרות וכיון שיש לה דין פאה אינו נותן אלא כשיעור המשואר בשדה. ורבינו פירש בפירוש המשנה דת״ק סבר שנותנין פאה לכתחלה מתחלת השדה או מאמצעה ונפטר ור״ש פליג ופסק הלכה כר״ש ולפי שיטה זו היה ראוי לפסוק הלכה כחכמים אלא הנכון דלא פליגי ור״ש לפרושי מלתיה דת״ק אתי וכן כתב רבינו שמשון ומשום דכתיב פאה ופאה משמע בסוף שדהו איצטריך לאשמועינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר ובירושלמי יליף לה מדכתיב לקצור אפי׳ יש לו מה לקצור:
(יג)בעה״ב שנתן פאה לעניים וכו׳. תוספתא היא פ״ב ופירושה נתן להם פאה ואמרו לו לא תתן לנו מזה אלא מזה הצד ונתן להם הרי זה צריך ליתן להם את שתיהן כיון שקרא להם שם פאה וה״ה נמי אם נתן להם ואמרו לו תן לנו מזה הצד ונתן להם גם מהצד אשר שאלו הוי פאה דאפי׳ רצה ליתן להם רוב הקציר בתורת פאה הרי היא פאה כדכתיבנא לעיל:
וכן בעל השדה שהפריש פאה וכו׳. וטעמא דפאה הרי היא כהקדש לעניים ותופס את אחרת אפי׳ עד מאה:
(יד)אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו׳. גם זה בתוספתא ואפי׳ קראו לה הפועלים שם פאה לאו כלום הוא עד שיפרישנה בעל הבית לשם פאה:
לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה וכו׳. גם זה שם בתוספתא ומסתברא שאם היה בעל השדה קוצר וראה העני שהניח שיעור פאה אע״פ שלא שמע שאמר הרי זו פאה מותר העני ליטול אותה והיינו דקתני עני שראה פאה כדי פאה משמע דוקא שראה ואין יודע מה טיבה אבל אם ידע שהבעל הבית הניחה הרי היא מותרת:
(טו)הפאה של תבואה וקטניות וכו׳. פ״ד משנה הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים:
ואין קוצרין אותה במגלות וכו׳. גם זה שם במשנה:
רצו העניים לחלקה ביניהם וכו׳. ג״ז שם ותניא בת״כ תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפי׳ צ״ט אומרים לחלק ואחד לבוז אפי׳ בריא ואפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה יכול אפי׳ בדלית ובדקל כן ת״ל אותם אפי׳ צ״ט אומרים לבוז ואחד אומר לחלק אפילו חולה ואפי׳ זקן לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר מפני הסכנה ומסיק בירושלמי דאפי׳ קרא לה שם פאה בראש האילן ההוצאה על בעל הבית להורידה להם וזהו שכתב רבינו ומחייבין לבעל הבית להוריד ולחלק ביניהם:
(יז)בשלש עתות ביום וכו׳. פ״ד משנה שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה ר״ג אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו ר״ע אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו ולא קי״ל אלא כת״ק דאמר שלש אבעיות לא פחות ולא יותר כדי שיהיו שעות ידועות להתקבץ בהן העניים, ואבעיות מלשון אם תבעיון בעיו (ישעיה כ״א) :
ולמה לא קבעו להן עת אחת וכו׳. הכי מפורש בירושלמי:
(יח)עני שנטל מקצת פאה וכו׳. במשנה נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום. ובירושלמי בשם ר׳ מאיר קונסין אותו ומוציאין ממנו מקצת הפאה התלוש והמחובר וקי״ל כר״מ בקנסותיו:
או שנפל עליה וכו׳. בשנים אוחזין פריך מהכא למ״ד ארבע אמות של אדם קונות לו ומשני דלא תקינו ארבע אמות בשדה של בעל הבית א״נ כיון דנפל לו עליה גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני והני תירוצי לרבנן דלית להו קנסא אצטריכו להו אבל לר״מ דקניס ברישא כ״ש דקניס בסיפא (עיין בתשובה ח״ב סי׳ רכ״ו ועיין בתשובות הישנות סי׳ פ״ז):
(יט)מי שלקט את הפאה וכו׳. משנה פ״ד מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר׳ אליעזר אומר זכה לו וחכ״א יתננה לעני שנמצא ראשון בפ״ק דמציעא מוקי פלוגתייהו מעני לעשיר דר׳ אליעזר אומר תרי מיגו אמרי׳ דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וזכי לנפשיה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לאחריני וחכ״א חד מיגו אמרי׳ תרי מיגו לא אמרי׳ אבל מעני לעני כ״ע מודו דמיגו דזכי לנפשיה זכי לאחרים. ושיטת רש״י ז״ל דוקא איניש דעלמא אבל בעל השדה אע״פ שהוא עני אין יכול לזכות לעני אחר דליכא מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וטעמא דמסתבר הוא אע״פ שיש עליו חולקין:
(כ)בעה״ב שהניח פאה לעניים וכו׳. בתוספתא בעל הבית שנתן פאה לעניים ובא עני אחר ונטלה מאחוריהן ה״ז זכה בה ולישנא דנתן לאו דוקא אלא שהיה רוצה ליתנה להם ואמר הרי פאה זו נתונה לכם שאם נתנה להם והגיעה לידם ודאי זכו ואם בא אחר וחטפה מהם מוציאין אותה ממנו ופשוט הוא. עוד תניא שני עניים שהיו עומדין על העומר ובא עני אחר ונטלו מאחוריהן הרי זה זכה שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו והם דברי רבינו:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו