×
Mikraot Gedolot Tutorial
רמב״ם
פירוש
הערותNotes
E/ע
רמב״ם מתנות עניים ב׳רמב״ם
;?!
אָ
(א) כל אוכל שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום, חייב בפאה, שנאמר ״ובקצרכם את קצירא״ (ויקרא י״ט:ט׳; כ״ג:כ״ב), (ב) כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרימונין והענבים והזיתים והתמרים בין רטובין בין יבשיםב, וכן כל כיוצא באלו:
אבל אסטסג ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו, שהרי הוא מופקר לכל, וכן התאנים אינן חייבין בפאהד, שאין לקיטתן כאחדה, אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים, וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום:
השומין והבצלים חייבין בפאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום, וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפאה. וכן כל כיוצא בהן.
(ג) וקרקעו כל שהיא חייבתז בפאה, ואפילו היתה של שותפין, שנאמר ״קציר ארצכם״ (ויקרא י״ט:ט׳; כ״ג:כ״ב), אפילו של רבים: (ד) שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה לסטים, או קרסמוה נמלים, או שברתה הרוח או בהמה, הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקומהח. (ה) קצר חציה וקצרו הלסטים חציה שנשאר, הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הלסטים:
אבל אם קצרו הלסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר, נותן פאה לשיעורט מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה, הלוקח נותן פאה לכל. קצר חציה והקדיש חציה, הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל. קצר חציה והקדישו, הרי זה מניח מן השארי פאה הראויה לכל:
(ו) כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן, הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבדיא, הרי זה נותן פאה מן השאר כפי הראוי לכל הכרם, הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:
וכןיב הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו, אפילו קטף כןיג כל שדהו, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
(ז) הקוצר כל שדהו קודם שתיגמריד, ועדיין לא הביאה שליש, הרי זו פטורה. ואם הגיעה לשליש, חייבת. וכן בפירות האילן, אם נגמרו שליש גמירתן, חיבין: (ח) המקדיש את שדהו והיא קמה, ופדייה והיא קמהטו, חייבת בפאה. קצרה הגזבר ואחר כך פדייה, פטורה, שבשעת חיוב הפאה היתה קודש, שאינו חייב בפאה: (ט) נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר, הרי זו פטורה מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחהטז אלא בשעת העימור: (י) אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקייןיז בלקט ופאה. ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפאה: (יא) בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה, הרי זה נותן מן השיבולים פאה לעניים, ואינו צריך לעשר. ואפילויח נתן להן רוב הקציר משום פאה, הרי זה פטור מן המעשרות. וכן אם דש ועדיין לא זרה, נותן להן הפאה קודם שיעשר. אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו, מעשר, ואחר כך נותןיט להן מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה. וכן באילנות: (יב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד, ומפני הרמאין, שלא יתכוון לקצור הכל, ואומר לאלו שרואין אותו שקוצרכ סוף שדהו, בתחילת השדה הנחתי. ועוד, שלא ישמרכא שעה שאין שם אדם ויניחנה, ויתננה לעני הקרוב לו:
עבר והניח הפאה בתחילת השדה או באמצעה, הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.
(יג) בעל הבית שנתן פאה לעניים, ואמרו לו, תן לנו מצד זה, ונתן להןכב, זו וזו פאה. וכן, בעל השדה שהפריש פאה ואמר, הרי זו פאה וגם זו, או שאמר, הרי זו פאה וזו, הרי שתיהן פאה: (יד) אסור לפועלין לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור לו ליגע בה, משום גזל, עד שייודע לו שהיא מדעת בעל הבית: (טו) הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרין, וכן פאת הכרם והאילנות, ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידן. ואין קוצרין אותה במגלות, ולא עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו. רצו אותןכג העניים לחלק אותה ביניהן, הרי אלו מחלקין. אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז, לזה האחד שומעין, שאמר כהלכה: (טז) פאה של דלית ושל דקל, שאין העניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק בין העניים. ואם רצו כולן לבוז אותהכד, בוזזין. אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז ואחד אומר לחלק, שומעין לאחד, שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן: (יז) בשלש עיתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותן לבוז אותה, בשחר, ובחצות היום, ובמנחה. ועני שבא בלא זמןכה זה, אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול:
ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום, מפני שיש שם עניות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאינן נעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינן מגיעין עד המנחה:
(יח) עני שנטל מקצת הפאה וזרקכו על השאר, או שנפל עליה, או שפרש טליתו עליה, קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה, ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותניןכז לעני אחרכח: (יט) מי שליקטכט את הפאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שליקט, מתוך שזכהל בה לעצמו זכה בה לאותו פלוני, ואם עשיר הוא, לא זכה לו, אלא יתננה לעני שנמצא ראשון: (כ) בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדין לפניו, ובא עני אחרלא ונטלה, זכה בה, שאין העני זוכה בלקט ושכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיעו לידו:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה
הערות
א בב3-1, ת2-1 נוסף: ארצכם. וכך ד (גם פ, ק).
ב ב3 (מ׳רטובין׳): רטובין בין יבשין. ת1: רטובים בין יבשים. אך בכ״י רבנו בפיהמ״ש אפשר למצוא אי⁠־עקביות בכגון זה. ד: יבשים בין רכים. אך ע׳ טבול יום ג, ו שהניגוד של תמרים יבשות הוא תמרים רטובות. וע׳ גם תוספתא פאה א, ט (והגירסה שם בכ״י וינה: רטובות).
ג ב1, ב3, ת2: אסטיס. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ הל׳ כלאים ב, ט הערה 11.
ד ד (מ׳אינן׳): פטורין. קיצור מכוון.
ה ת2: כאחת. וכך ד. וכ״ה במשנה פאה א, ד בכ״י רבנו. אך כאן התייחס לתאנים בל׳ זכר ׳אינן חייבין׳.
ו ב3-1, ת2-1: קרקע. וכך ד (גם פ, ק).
ז ת1 (מ׳שהיא׳): שהוא חייב. ד (גם פ, ק): שהוא חייבת. וכ״ה במשנה פאה ג, ז בכ״י רבנו. ואולי כצ״ל כאן, אך ייתכן שרבנו השתמש בשתי הצורות.
ח ב1, ב3, ת2-1: בקמה. וכך ד (גם פ, ק). אך במשנה פאה ב, ז בכ״י רבנו כבפנים.
ט ד: כשיעור. אך הפאה היא למה שקצר, ולא כמה שקצר, וכ״ה במשנה פאה ב, ח.
י ב2-1, ת2: הנשאר. וכך תוקן בב3, ת1. וכך ד (גם פ, ק).
יא ד: מלבד. ושיבוש הוא.
יב בד׳ נוסף: כל. תוספת מיותרת.
יג כך ב2-1, ת2-1. בב3 לית. א: בין, וסומן קו מעליה למחיקה.
יד ד: שתוגמר. ושיבוש הוא.
טו בד׳ חסר מ׳ופדייה׳. שיבש את הדין, שהרי אם לא פדייה פטורה, ע׳ פאה ד, ז.
טז כך ב3-1, ת2-1, וכ״ה במשנה פאה ד, ד בכ״י רבנו. א: שכחה.
יז יש לקרוא: בְּקִיִּין. ובמשנה יומא ח, ג בכ״י רבנו: בקיים. ב3: בקיאים. ת2: בקיאין. וכך ד (גם פ, ק).
יח ד: ואם. ושיבוש בולט הוא, וכבר עמד עליו הרדב״ז.
יט ד (מ׳ואחר׳): ונותן. חיסר את ההדגשה.
כ ב3-1, ת2-1: קוצר. וכך ד (גם פ, ק).
כא ד (גם פ): ישמור. אך ייתכן שהוא בבנין פיעל.
כב בד׳ נוסף: מצד אחר. ואין לזה טעם. ובתוספתא פאה ב, ה כבפנים.
כג בד׳ (גם פ) לית, אך נראה שהכוונה שהקובעים הם העניים הנמצאים בשדה באותה שעה.
כד בב3-1, ת2 נוסף: לעצמן. וכך ד (גם פ, ק).
כה ד (גם ק) [מ׳בלא׳]: שלא בזמן. אך ע׳ קוהלת ז, יז: ״בלא עתך״, חגיגה ד: ״דאזיל בלא זימניה״.
כו בא׳ נוסף בין השיטין: טליתו. אך בשאר בכתבי⁠־היד, וכן במשנה פאה ד, ג בכ״י רבנו, לית.
כז ב3: ותינתן. ב2-1, ת2: ויינתן. וכך ד (גם פ, ק).
כח בד׳ (גם פ) נוסף בסוגריים: וכן בלקט וכן בעומר השכחה. אך בכתבי⁠־היד אינו, ונראה שמאן-דהוא הוסיפו על פי המשנה פאה ד, ב.
כט ד: שלקח. וכן לקמן. אך במשנה פאה ד, ט בכ״י רבנו כבפנים.
ל ב1, ב3, ת2: שזוכה. וכך תוקן בב2. וכך ד (גם פ, ק). ולכאורה כך צריך להיות לפי הענין, שהרי בפועַל לא זכה בה לעצמו, ע׳ פיהמ״ש פאה ד, ט. אך לא שינינו מנוסח הפנים כי שמא שימוש⁠־לשון חריג הוא במשמעות: יכול היה לזכות.
לא בד׳ נוסף: מאחוריו. ובתוספתא פאה ב, ב: מאחוריהן. וכנראה שרבנו השמיטה משום שאין נפקא מינה מהיכן בא, ודוגמא בעלמא היא.
E/ע
הערותNotes
(א) כל אוכל שגדולו מן הארץ ונשמר וכו׳. פ״ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטנית בכלל הזה ובאילן האוג והחרובין וכו׳. ואיכא למידק למה השמיט רבינו האוג הנזכר ברישא דמתני׳. וי״ל דאוג הוא הסומאק והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכלות כאשכלות הגפן ויאכלו ואין פרי זה נמצא זולת בארץ הצבי ואין אוכלין אותו בני אדם כמות שהוא ואפשר דבאתריה דתנא דמתני׳ היו אוכלין אותו כמות שהוא: (ב) אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן וכו׳. כל זה מבואר בריש כלל גדול ובכמה דוכתי וא״כ אמאי לא אמרינן למעוטי דבר שאינו אוכל וי״ל דאסטיס ופואה אצטריכא ליה דחזו קצת לאכילה והיינו דנקט ספיחי אסטיס וכו׳ דספיחים חזו קצת והא דאמרינן לקיטתו כאחת למעוטי תאנה לאו דוקא דאיכא אילנות שאין לקיטתן כאחת והכי משמע דליכא לקיטתן כאחד אלא הני דחשיב תנא דמתני׳ ומיהו איכא אילנות דלקיטתן כאחת כגון בנות שוח וצ״ל תנא ושייר. ואני ראיתי קצת אילני תמר שאין לקיטתן כאחת ובנות שקמה אין לקיטתן כאחת והא דאמרינן נמי למעוטי ירק רוב ירק קאמר דהא איכא שומין ובצלים כדתנן האמהות של בצלים חייבין בפאה ור׳ יוסי פוטר מלבנות הבצלים שבין הירק ר׳ יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכמים אומרים מאחת על הכל כל והלכה כחכמים: (ג) קרקע שהוא חייבת בפאה וכו׳. פ״ד ר׳ עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה והקשו בירושלמי הגע עצמך שהיא שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר׳ חנינא בשם ר׳ פנחס תיפתר שהיה שם שבולת ובה חמש שבולים:
ואפי׳ היתה של שותפות. שם במשנה האחים שחלקו נותנים שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת וילפינן לה מדכתיב קציר ארצכם:
(ד) שדה שקצרוה נכרים. פ״ב שדה שקצרוה נכרים קצרוה ליסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורה וכתב רבינו קצרוה נכרים לעצמן שאם היו הנכרים שכירים לישראל פשיטא דחייבת: (ה) קצר חציה וקצרו הליסטים חציה וכו׳. שם במשנה קצר חציה וקצרו ליסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה וכו׳ כלשון רבינו. וכתב בפירוש המשנה כשידע הלוקח שקצרו חציה נתחייב בלא ספק לתת כל הפאה המחוייבת לתת לאותה שדה לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב״ה וכו׳ וכן הפודה מן הגזבר הוא נותן פאה לכל:
קצר חציה והקדישו וכו׳. בתוספתא וטעמא כדאמר לעיל שחובת הפאה בקמה:
(ו) כרם שהיה בוצר ממנו ענבים וכו׳. פ״ג וכן בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל ע״כ. ואמרינן עלה בירושלמי תני ר׳ חייא בד״א במדל לשוק אבל המדל לבית נותן מן המשואר על הכל. ופי׳ מדל לבית היינו לגורן דחזו לכונסן אבל המדל לבית לאכול ראשון ראשון אינו נותן אלא על המשואר:
אם היה בוצר לשוק מצד אחד וכו׳. היינו סיפא דמתני׳ דקתני והמחליק מאחת יד כלומר מצד אחד נותן מן המשואר על הכל וכתב רבינו בטעמא דמתני׳ דכיון דבצר הכל מצד אחד לא הוי בצירת עראי:
וכן הקוטף מלילות מעט מעט וכו׳. בתוספתא היא ולא חילק בין קוטף מצד אחד או הקוטף מכל הצדדין כיון שהוא מכניס לביתו אפי׳ קטף כל השדה פטור ועדיין יתבאר לקמן בעז״ה:
(ז) הקוצר כל שדהו קודם שהוגמר וכו׳. הכי אמרינן במנחות פ׳ ר׳ ישמעאל דפחות משליש לא שמה קצירה אבל אם הביאה שליש שמה קצירה והכי נמי אם זורעה ועדיין לא הביאה שליש אין עושה זרע ואם הביאה שליש אע״ג דלא נתבשלה כל צורכה אם זרעה נעשה זרע והכי איתא בירושלמי פ״ב שאם לא הביאה שליש לא שמה קצירה: (ח) המקדיש שדהו והוא קמה וכו׳. פ״ד הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרים ופדה עומרים חייב כלומר חייב בשכחה קמה ופדה עומרים פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה וכתב רבינו בפירוש המשנה לא יתחייב בהם ואפי׳ בשכחה וזה דעת החכמים כפי אשר הקדמנו וכו׳ והיינו דקתני פטורה סתם ולא קתני פטורה מן הפאה: (ט) נכרי שקצר שדהו וכו׳. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים דפטרי אפי׳ מן השכחה וטעמייהו דכל זרע שלא נתחייב בחיובי קמה דהיינו לקט ופאה לא יתחייב ג״כ בחובת העומר והיא השכחה אע״פ שבשעת העימור הוה בר חיובא: (י) אין שוכרין פועלין נכרים וכו׳. הכי איתא בתוספתא. ואיכא למידק מה לנו ולבקיאותם כיון דסוף סוף חייב ליתן לקט ופאה הראוי לאותה שדה. וי״ל כיון דלא בקיאין חיישינן שמא יניחו פחות ויטלו אותו העניים ונמצאו מפסידין או שמא יניחו יותר מן השיעור ונמצא בעל השדה מפסיד: (יא) בעל הבית שקצר כל שדהו וכו׳. פ״ק לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרינן בירושלמי דהך סיפא ב״ש היא אבל ב״ה אומרים דהפקר פטור מן המעשרות אפילו הפקירו אחר מירוח וברייתא היא בפ׳ הגוזל עצים מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו ר׳ ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ונותן לו ואפילו לאביי דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני מודה הכא משום דכתיב תעזוב יתירא ולא קי״ל אלא כרבא דאמר אי עביד לא מהני:
ואם נתן להם רוב הקציר וכו׳. כך נמצא בספרים שלנו ואני חושב שהוא טעות סופר וכך היא הנוסחא ואפי׳ נתן להם רוב הקציר וכו׳ דסד״א מתנה הוא וליחייב במעשרות קמ״ל כיון שנתנה להם בתורת פאה פטורה מן המעשרות:
ונותן להם מן הפירות המעושרים וכו׳. ואינו מנכה להם כלום מפני המעשרות דהא לא אהני ליה כלום דפאה פטורה מן המעשרות. ומסתברא דאם לשה ועשאה פת שנותן לו מן הפת כדכתיבנא לעיל שמנכה לו שיעור חלה שהרי הפאה והלקט חייבין בחלה דאע״ג דמן התורה אפי׳ כשעורה פטר את העיסה כבר נתנו בה חכמים שיעור אחד מארבעה ועשרים:
(יב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה וכו׳. תוספתא והובאה פ׳ במה מדליקין אמר ר״ש בשביל חמשה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה ומקשינן עלה אטו כלהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין. ומ״ש רבינו כדי שידעו העניים מקום שיבואו לו היינו ביטול עניים הנזכר בברייתא שלא יהיו עניים משמרים עכשיו יניח בעה״ב פאה אלא ידעו שאינו מניח אלא בסוף שדהו וידעו המקום והזמן ויבואו ולא יתבטלו מלבקש ממקום אחר:
עבר והניח פאה וכו׳. פ״ק נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתה ר״ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. והא דקתני נותנין פאה וכו׳ לאו לכתחלה קאמר אלא אם נתן פאה מתחלת השדה יש לה דין פאה ופטורה מן המעשרות וכיון שיש לה דין פאה אינו נותן אלא כשיעור המשואר בשדה. ורבינו פירש בפירוש המשנה דת״ק סבר שנותנין פאה לכתחלה מתחלת השדה או מאמצעה ונפטר ור״ש פליג ופסק הלכה כר״ש ולפי שיטה זו היה ראוי לפסוק הלכה כחכמים אלא הנכון דלא פליגי ור״ש לפרושי מלתיה דת״ק אתי וכן כתב רבינו שמשון ומשום דכתיב פאה ופאה משמע בסוף שדהו איצטריך לאשמועינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר ובירושלמי יליף לה מדכתיב לקצור אפי׳ יש לו מה לקצור:
(יג) בעה״ב שנתן פאה לעניים וכו׳. תוספתא היא פ״ב ופירושה נתן להם פאה ואמרו לו לא תתן לנו מזה אלא מזה הצד ונתן להם הרי זה צריך ליתן להם את שתיהן כיון שקרא להם שם פאה וה״ה נמי אם נתן להם ואמרו לו תן לנו מזה הצד ונתן להם גם מהצד אשר שאלו הוי פאה דאפי׳ רצה ליתן להם רוב הקציר בתורת פאה הרי היא פאה כדכתיבנא לעיל:
וכן בעל השדה שהפריש פאה וכו׳. וטעמא דפאה הרי היא כהקדש לעניים ותופס את אחרת אפי׳ עד מאה:
(יד) אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו׳. גם זה בתוספתא ואפי׳ קראו לה הפועלים שם פאה לאו כלום הוא עד שיפרישנה בעל הבית לשם פאה:
לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה וכו׳. גם זה שם בתוספתא ומסתברא שאם היה בעל השדה קוצר וראה העני שהניח שיעור פאה אע״פ שלא שמע שאמר הרי זו פאה מותר העני ליטול אותה והיינו דקתני עני שראה פאה כדי פאה משמע דוקא שראה ואין יודע מה טיבה אבל אם ידע שהבעל הבית הניחה הרי היא מותרת:
(טו) הפאה של תבואה וקטניות וכו׳. פ״ד משנה הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים:
ואין קוצרין אותה במגלות וכו׳. גם זה שם במשנה:
רצו העניים לחלקה ביניהם וכו׳. ג״ז שם ותניא בת״כ תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפי׳ צ״ט אומרים לחלק ואחד לבוז אפי׳ בריא ואפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה יכול אפי׳ בדלית ובדקל כן ת״ל אותם אפי׳ צ״ט אומרים לבוז ואחד אומר לחלק אפילו חולה ואפי׳ זקן לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר מפני הסכנה ומסיק בירושלמי דאפי׳ קרא לה שם פאה בראש האילן ההוצאה על בעל הבית להורידה להם וזהו שכתב רבינו ומחייבין לבעל הבית להוריד ולחלק ביניהם:
(יז) בשלש עתות ביום וכו׳. פ״ד משנה שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה ר״ג אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו ר״ע אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו ולא קי״ל אלא כת״ק דאמר שלש אבעיות לא פחות ולא יותר כדי שיהיו שעות ידועות להתקבץ בהן העניים, ואבעיות מלשון אם תבעיון בעיו (ישעיה כ״א) :
ולמה לא קבעו להן עת אחת וכו׳. הכי מפורש בירושלמי:
(יח) עני שנטל מקצת פאה וכו׳. במשנה נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום. ובירושלמי בשם ר׳ מאיר קונסין אותו ומוציאין ממנו מקצת הפאה התלוש והמחובר וקי״ל כר״מ בקנסותיו:
או שנפל עליה וכו׳. בשנים אוחזין פריך מהכא למ״ד ארבע אמות של אדם קונות לו ומשני דלא תקינו ארבע אמות בשדה של בעל הבית א״נ כיון דנפל לו עליה גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני והני תירוצי לרבנן דלית להו קנסא אצטריכו להו אבל לר״מ דקניס ברישא כ״ש דקניס בסיפא (עיין בתשובה ח״ב סי׳ רכ״ו ועיין בתשובות הישנות סי׳ פ״ז):
(יט) מי שלקט את הפאה וכו׳. משנה פ״ד מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר׳ אליעזר אומר זכה לו וחכ״א יתננה לעני שנמצא ראשון בפ״ק דמציעא מוקי פלוגתייהו מעני לעשיר דר׳ אליעזר אומר תרי מיגו אמרי׳ דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וזכי לנפשיה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לאחריני וחכ״א חד מיגו אמרי׳ תרי מיגו לא אמרי׳ אבל מעני לעני כ״ע מודו דמיגו דזכי לנפשיה זכי לאחרים. ושיטת רש״י ז״ל דוקא איניש דעלמא אבל בעל השדה אע״פ שהוא עני אין יכול לזכות לעני אחר דליכא מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וטעמא דמסתבר הוא אע״פ שיש עליו חולקין: (כ) בעה״ב שהניח פאה לעניים וכו׳. בתוספתא בעל הבית שנתן פאה לעניים ובא עני אחר ונטלה מאחוריהן ה״ז זכה בה ולישנא דנתן לאו דוקא אלא שהיה רוצה ליתנה להם ואמר הרי פאה זו נתונה לכם שאם נתנה להם והגיעה לידם ודאי זכו ואם בא אחר וחטפה מהם מוציאין אותה ממנו ופשוט הוא. עוד תניא שני עניים שהיו עומדין על העומר ובא עני אחר ונטלו מאחוריהן הרי זה זכה שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו והם דברי רבינו:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Rambam
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×